Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
א149
בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
בא. [כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין, ואח"כ התחיל לנגן הניגון "ושמחת בחגך". ואח"כ אמר:]
גאע"פ שישנה הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לשמח"ת שלא לצאת י"ח קידוש, אלא לקדש בעצמו, הרי נשתנו העתים והטבעיים, ולא עוד אלא שבהסכמתו נהגו כבר באופן אחר.
דולכן, אם ישנם עדיין כאלו שלא קידשו – יקדש א' מהם, ויוציא י"ח את כולם, כך, שגם הם יוכלו להשתתף בהתוועדות, באמירת לחיים על יין או יי"ש.
ה*
וב. בכלל ישנם אצל האדם ב' הנהגות: יש הנהגה שאדם עושה דבר באופן פתאומי, בתור הוראת שעה, ללא הכנה קודמת; ויש הנהגה שבאה לאחרי הכנה כו'.
זומובן, שיש מעלה בדבר שנעשה ע"י הכנה, שתחילה מתבונן בזה וכו' – שאז הרי זה באופן מסודר יותר, וחודר בו לגמרי; אבל לאידך גיסא, יש גם מעלה בדבר שנעשה פתאום ללא הכנה – שזהו ענין נפשי יותר, שכן, דבר שנעשה לאחרי הכנה של התבוננות בהבנה והשגה, עשייתו היא באופן מוגבל לפי הגבלת שכלו, משא"כ דבר שנעשה ללא הכנה, עשייתו היא מתוך רגש לבבי ("האַרציק") יותר, וקשור יותר עם עצם הנפש שבלב, ובמילא אין לו הגבלות.
חוב' הנהגות אלו ישנם גם בנוגע לקיום התומ"צ בכל השנה, ועאכו"כ בחודש תשרי שהוא חודש כללי על כל השנה [דאף ש"החודש הזה לכם ראש חדשים גו'" נאמר על חודש ניסן, הרי זה רק בנוגע לכללות החדשים, אבל בנוגע להתחלקות לפרטים, לשבועות וימים, שעות ורגעים, הנה חודש תשרי הוא הראשון והכללי], החל מר"ה שהוא
ט150
יום כללי על כל השנה [כמודגש בשמו (כתורת המגיד שהשם מורה על תוכן הדבר שנקרא בשם זה) – "ראש השנה", ולא תחילת השנה, להיותו בדוגמת ראש האדם, שהוא לא רק התחלת הגוף, אלא הוא כולל את כל עניני הגוף ומחי' אותם, ועד"ז בנוגע לר"ה, שכל הענינים והעבודות כו' של כל השנה כלולים בר"ה] – שגם בו ישנם ב' אופני הנהגה הנ"ל.
יום כללי על כל השנה [כמודגש בשמו (כתורת המגיד שהשם מורה על תוכן הדבר שנקרא בשם זה) – "ראש השנה", ולא תחילת השנה, להיותו בדוגמת ראש האדם, שהוא לא רק התחלת הגוף, אלא הוא כולל את כל עניני הגוף ומחי' אותם, ועד"ז בנוגע לר"ה, שכל הענינים והעבודות כו' של כל השנה כלולים בר"ה] – שגם בו ישנם ב' אופני הנהגה הנ"ל.
יוע"פ הידוע שעניני ר"ה שהם באופן ד"בכסה" באים בהתגלות "ליום חגינו", ב"זמן שמחתנו", חג הסוכות, שמע"צ ושמח"ת, וכידוע שכל הענינים שפועלים בר"ה ע"י קו המרירות, פועלים בשמע"צ ושמח"ת ע"י קו השמחה – הרי מובן, שגם ב"זמן שמחתנו" ישנם ב' ענינים אלו, כדלקמן.
יאג. והענין בזה:
יבמהענינים העיקריים בר"ה – ענין ההכתרה, כמארז"ל "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם" (וכמשנ"ת במכתב הכללי שזהו ענין עיקרי בר"ה).
יגועוד ענין עיקרי בר"ה – תקיעת שופר, שהרי "מצות היום בשופר", והיינו, שעיקר ופנימיות היום הו"ע השופר.
ידומהחילוקים שביניהם (נוסף על החילוק בזמן, שענין ההכתרה מתחיל משקידש היום, משא"כ תק"ש מתחיל רק מעלות השחר):
טוענין ההכתרה בא לאחרי הקדמת ההתבוננות בהבנה והשגה כו', שכן, כדי שתהי' אצלו הכרה בהענין ד"תמליכוני עליכם", יש צורך להתבונן תחילה בגדלות הבורא כו', וככל שתגדל ההכנה ע"י ההתבוננות כו', תהי' גם ההכתרה ד"תמליכוני עליכם" באופן נעלה יותר. וזוהי העבודה דר"ה שבאה לאחרי ההכנה של חודש אלול (ובפרט בסיומו – ימי הסליחות).
טזאך ישנה גם העבודה דר"ה שבאה ללא הכנה – שזהו"ע דתקיעת
יז151
שופר, שעל זה אין צורך בהכנה, שהרי "כל הקולות כשרים בשופר", והו"ע של פשיטות – קול פשוט – שלמעלה מהתבוננות בהבנה והשגה, וכידוע שענין השופר הוא הצעקה מעומק הלב ("אַ האַרציקער אויסגעשריי") אבא אבא... מצד ההתקשרות העצמית של בנ"י להקב"ה כמו בן לאביו, אשר, גם כאשר הבן מגיע להתכלית להיות מהות בפ"ע, כשנעשה בר-מצוה, הנה גם אז "יכול למסור נפשו בשביל אהבת אביו", ועאכו"כ בנוגע לנש"י, "בנים אתם לה' אלקיכם" (ולא רק סתם בן, אלא "בני בכורי ישראל", שזוהי מעלה מיוחדת בבן גופא, שהרי יכול להיות בן (יחיד) שאינו בכור), ש"הנשמה .. אינה נפרדת ממנו ית' כלל", "רק כולא חד", הרי בודאי נרגשת ההתקשרות העצמית שלמעלה מהבנה והשגה. – יכולה אמנם להיות התבוננות בזה, אבל גם אז, הנה הצעקה "אבא אבא" הו"ע עצמי שלמעלה מהבנה והשגה.
שופר, שעל זה אין צורך בהכנה, שהרי "כל הקולות כשרים בשופר", והו"ע של פשיטות – קול פשוט – שלמעלה מהתבוננות בהבנה והשגה, וכידוע שענין השופר הוא הצעקה מעומק הלב ("אַ האַרציקער אויסגעשריי") אבא אבא... מצד ההתקשרות העצמית של בנ"י להקב"ה כמו בן לאביו, אשר, גם כאשר הבן מגיע להתכלית להיות מהות בפ"ע, כשנעשה בר-מצוה, הנה גם אז "יכול למסור נפשו בשביל אהבת אביו", ועאכו"כ בנוגע לנש"י, "בנים אתם לה' אלקיכם" (ולא רק סתם בן, אלא "בני בכורי ישראל", שזוהי מעלה מיוחדת בבן גופא, שהרי יכול להיות בן (יחיד) שאינו בכור), ש"הנשמה .. אינה נפרדת ממנו ית' כלל", "רק כולא חד", הרי בודאי נרגשת ההתקשרות העצמית שלמעלה מהבנה והשגה. – יכולה אמנם להיות התבוננות בזה, אבל גם אז, הנה הצעקה "אבא אבא" הו"ע עצמי שלמעלה מהבנה והשגה.
יחולהעיר גם ממ"ש הרמב"ם ש"תק"ש בר"ה .. רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם (השוכחים את האמת בהבלי הזמן כו') .. וחזרו בתשובה", והרי זה כמו בגשמיות, שכאשר רוצים להעיר את הישן, אין נפק"מ באיזה אופן עושים זאת – אם ע"י הקריאה בשמו, ע"י דחיפה ("אַ טורקע") או נגיעה קלה, ובלבד שיתעורר משנתו, והיינו, שזהו ענין שלמעלה מפרטים – ענין עצמי.
יטד. וכללות הענין בזה – שיש אמנם מעלה בעבודה (ובהתאם לכך גם בברכת כתיבה וחתימה טובה שנמשכת מלמעלה) שבאה מצד החשבון ומצד הבנה והשגה, אבל, בנ"י אינם מסתפקים בכך, אלא רוצים להגיע ולהמשיך ממקום שלמעלה מהבנה והשגה – "יבחר לנו את נחלתנו", שזהו הענין ד"אבינו" שאומרים עוד לפני "מלכנו", שמורה על ההתקשרות העצמית שלמעלה מהבנה והשגה.
כוכתורת הבעש"ט על הפסוק "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", שהמבוקש של העני הוא ש"לפני הוי' ישפוך שיחו", היינו, לא באמצעות ב"ד של מעלה, אלא הוי' עצמו, ובזה גופא – "לפני הוי'", היינו, הפנימיות דהוי', ועד –למעלה משם הוי'.
כא152
ובהתאם לכך, הנה אף שמצד ב"ד של מעלה בטוחים בנ"י שנמשכה כתיבה וחתימה טובה, וכדאיתא בטור שכבר בערב ר"ה "יודעין שהקב"ה יעשה להם נס כו'", מ"מ, לא מסתפקים בכך, אלא רוצים בהקב"ה עצמו, ובלשון חז"ל: "אנא נסיב מלכא", ולא "דוכסין ואיפרכין כו'"; הוא לא זקוק לאף אחד, גם לא לשומר הפתחים... הוא רוצה רק את הקב"ה בעצמו!
ובהתאם לכך, הנה אף שמצד ב"ד של מעלה בטוחים בנ"י שנמשכה כתיבה וחתימה טובה, וכדאיתא בטור שכבר בערב ר"ה "יודעין שהקב"ה יעשה להם נס כו'", מ"מ, לא מסתפקים בכך, אלא רוצים בהקב"ה עצמו, ובלשון חז"ל: "אנא נסיב מלכא", ולא "דוכסין ואיפרכין כו'"; הוא לא זקוק לאף אחד, גם לא לשומר הפתחים... הוא רוצה רק את הקב"ה בעצמו!
כבה. וכמו"כ ישנם ב' קוין אלו בחג הסוכות, שמע"צ ושמח"ת (שבאמת הרי הם יו"ט אחד, שכן, אע"פ ששמע"צ הוא "רגל בפני עצמו", הרי מזה שנקרא בשם "שמיני עצרת", מוכח, שבא בהמשך והו"ע אחד עם שבעת ימי הסוכות):
כגחג הסוכות – קשור עם ענין של הבנה והשגה, כמ"ש "בסוכות תשבו גו' למען ידעו דורותיכם וגו'", וכמדובר כמ"פ שאין זה רק ענין של כוונה שבאה בהוספה על המצוה עצמה (שיכולה להתקיים גם ללא הכוונה), כמו בכל המצוות, אלא הכוונה היא חלק מקיום המצוה עצמה (כמו בתפילין וציצית). ועוד זאת: "בסוכות תשבו שבעת ימים", באופן ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'", והיינו, שזהו ענין שיש בו התחלקות פרטים, שקשור עם הבנה והשגה דוקא.
כדוגם מצות נטילת ד' מינים קשורה עם ענין ההבנה וההשגה – כפי שמצינו בספרים כמה טעמים ורמזים במצוה זו, למה נבחרו ד' מינים אלו דוקא, וכיו"ב. ועוד זאת, שעצם המצוה ד"ולקחתם לכם" קשור עם כו"כ פרטים מיוחדים, והיינו, שזהו ענין שנמשך בהתחלקות פרטים, שקשור עם הבנה והשגה דוקא, כנ"ל.
כהאבל בימים האחרונים – שמע"צ ושמח"ת – אין מצוה הקשורה עם פרט וענין מיוחד, אלא "מצות היום בשמחה" (כמו "מצות היום בשופר"), היינו, שהענין העיקרי של היום הו"ע השמחה,
כוושמחה זו אינה כמו השמחה בימים שלפנ"ז מצד כללות הציווי
כז153
"ושמחת בחגך", הקשורה עם בשר ויין, שמורה על ענין ההבנה וההשגה דוקא, שכן, אף שגם בשמע"צ ושמח"ת צ"ל בשר ויין, הרי לא בזה הוא החידוש דשמע"צ ושמח"ת; החידוש דשמע"צ ושמח"ת הוא בכך שהשמחה היא למעלה ממדידה והגבלה, וגם כשיש בשר ויין, הרי זה רק כדי להסיר את ההעלמות וההסתרים כו'. ובדוגמת הצועק "אבא אבא" (בתק"ש), שיכול להיות בזה ענין של הבנה והשגה, אבל לא בזה מתבטאת הצעקה "אבא אבא".
"ושמחת בחגך", הקשורה עם בשר ויין, שמורה על ענין ההבנה וההשגה דוקא, שכן, אף שגם בשמע"צ ושמח"ת צ"ל בשר ויין, הרי לא בזה הוא החידוש דשמע"צ ושמח"ת; החידוש דשמע"צ ושמח"ת הוא בכך שהשמחה היא למעלה ממדידה והגבלה, וגם כשיש בשר ויין, הרי זה רק כדי להסיר את ההעלמות וההסתרים כו'. ובדוגמת הצועק "אבא אבא" (בתק"ש), שיכול להיות בזה ענין של הבנה והשגה, אבל לא בזה מתבטאת הצעקה "אבא אבא".
כחוענין זה מתבטא באופן השמחה של שמע"צ ושמח"ת: לוקחים ספר תורה – לא תושבע"פ שעיקר ענינה הבנה והשגה, אלא דוקא ס"ת, תושב"כ, ודוקא כפי שהס"ת מכוסה במעיל, כך, שאין יכולים לקרות בה, ורוקדים עמה – לא עם הראש, אלא דוקא עם הרגל, ועד לעקב שברגל, שהוא החלק היותר תחתון שבגוף, ודוקא על ידו נעשית הגבהת כל הגוף, כולל גם הראש, שענינו הבנה והשגה.
כטועוד זאת, שהשמחה והריקודים עם הס"ת אינם לאחרי קריאת התורה (ביום – לפי מנהגנו, ובשאר קהילות – גם בלילה), שאז יש מקום לומר שהשמחה היא מצד ההתבוננות בתוכן הקריאה, אלא עושים זאת קודם קריאת התורה, שבזה מודגש שאין זה ענין הקשור עם הבנה והשגה.
ליכול להיות אמנם טעם בהבנה והשגה על ענין השמחה, וכנוסח הפיוט: "אברהם שמח בשמחת תורה, יצחק שמח וכו' משה שמח וכו'", אבל לא בגלל זה היא השמחה שלו; פיוט זה אומרים רק באמצע היום, ואילו עיקר שמחתו של יהודי בשמח"ת היא מצד היותו בנו של הקב"ה – "בנים אתם לה' אלקיכם"15, שזהו"ע של התקשרות עצמית שלמעלה מהבנה והשגה.
לאו. וההוראה מזה:
לבגם במשך כל השנה צריכה להיות עבודתו של כל אחד מישראל בב' הקוין הנ"ל – הן בענינים שבאים ע"י הבנה והשגה, לאחרי ההכנה כו', והן ענינים שלמעלה מההגבלות של הבנה והשגה, החל מענין הקבלת עול כו'.
לג154
וכאשר העבודה היא באופן האמור, אזי פועלים שתקויים הבקשה "מלוך על העולם כולו בכבודך", כיון שבנ"י ממשיכים ומגלים זאת בעולם, ופועלים בעולם שיתנהג ע"פ צדק ויושר, עי"ז שבני נח יקיימו המצוות שנצטוו עליהם, ועד שפועלים שלום בכל העולם.
וכאשר העבודה היא באופן האמור, אזי פועלים שתקויים הבקשה "מלוך על העולם כולו בכבודך", כיון שבנ"י ממשיכים ומגלים זאת בעולם, ופועלים בעולם שיתנהג ע"פ צדק ויושר, עי"ז שבני נח יקיימו המצוות שנצטוו עליהם, ועד שפועלים שלום בכל העולם.
לדוכמו"כ בנוגע לחייו הפרטיים של כאו"א מישראל – שכאשר "בחוקותי תלכו וגו'", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם", בבני חיי ומזוני רויחי.
לה* * *
לוז. ידוע שכל הענינים הם באופן של כלל ופרט, וכפי שרואים בכללות הבריאה, כמו בצומח, שתחילה ישנו הגרעין שהוא באופן של נקודה, ומזה באים אח"כ כל הפרטים, וכן הוא בחי ומדבר, שתחילה ישנה הטיפה בכללות, ואח"כ באים מזה כל הפרטים.
לזוכן הוא בתורה (ואדרבה: הסיבה לכך שכן הוא בעולם, היא, בגלל שענין זה ישנו תחילה בתורה) – שישנם כל פרטי תרי"ג מצוות התורה, וישנו גם הכלל של כל תרי"ג המצוות כפי שכלולים בעשרת הדברות, כפי ש"רבינו סעדי' פירש .. לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו".
לחובכללות יותר – כפי שכלולים בשני דברות הראשונים "אנכי ולא יהי' לך", כפי שמבאר רבינו הזקן ש"הם כללות כל התורה כולה, כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מ"ע, ולא יהי' לך כולל כל שס"ה מל"ת", וממשיך, "ולכן שמענו אנכי ולא יהי' לך לבד מפי הגבורה" – דלכאורה ממה-נפשך: אם יש צורך בדיבורו של הקב"ה בעצמו – היו צריכים לשמוע מפי הגבורה כל עשה"ד, ולא רק אנכי ולא יהי' לך בלבד; ואם בכל שאר הדברות אין צורך לשמוע מהקב"ה עצמו, אלא די בכך ש"וירד ה' על הר סיני" כדי להאמין במשה ("וגם בך יאמינו לעולם") שהקב"ה דיבר עמו – למה הוצרכו לשמוע מפי הגבורה אנכי ולא יהי' לך?! אך הענין הוא – "מפני שהם כללות כל התורה כולה".
לטובכללות יותר – כמאמר הבעש"ט שכל התורה נכללת בתיבה
מ155
הראשונה של עשה"ד: "אנכי". וענין זה מצינו גם בנגלה דתורה (כמו כל הענינים) – כדברי הגמרא במסכת שבת ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית", והרי ענין זה קאי לא רק על עשה"ד, אלא על כל התורה כולה, הן תושב"כ והן תושבע"פ.
הראשונה של עשה"ד: "אנכי". וענין זה מצינו גם בנגלה דתורה (כמו כל הענינים) – כדברי הגמרא במסכת שבת ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית", והרי ענין זה קאי לא רק על עשה"ד, אלא על כל התורה כולה, הן תושב"כ והן תושבע"פ.
מאובכללות יותר – הרי זה נכלל באות א' הראשונה דתיבת "אנכי", שכוללת את כללות הענין ד"אנכי", עשה"ד, וכל התורה כולה.
מבוכפי שאמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר,
מג– בנוגע למעלת שיטת לימוד האל"ף-בי"ת והנקודות באופן שלומדים תחילה הא"ב בפ"ע, ולאח"ז הנקודות, החל מ"קמץ א' אָ" (ולא כפי שרצו המשכילים לשנות את סדר הלימוד באופן שיהי' בקיצור זמן), שענין זה קשור עם קדושת האותיות, ורואים במוחש שדוקא כאשר לומדים באופן כזה ניתוסף ביראת שמים.
מדולהעיר, שבזמן שלפני ביאת המשיח, כשכל הדברים מתבררים ומתלבנים כו', גם חכמי הפדגוגיא (תורת החינוך) הגיעו אל האמת, שדוקא הלימוד באופן כזה, כפי שהי' נהוג מקדמת דנא, מצליח יותר, אע"פ שהלימוד באופן אחר הוא בקיצור זמן. –
מהשהלימוד ד"קמץ א' אָ" קשור עם הא' ד"אנכי הוי' אלקיך", שכולל את כל התורה כולה.
מוומזה מובן גם בנוגע להאמור לעיל אודות ב' עניני ואופני העבודה, מצד הבנה והשגה, והתקשרות עצמית שלמעלה מהבנה והשגה [בנוגע לר"ה – ענין ההכתרה, והענין דתק"ש; ובנוגע לזמן שמחתנו – חג הסוכות ונטילת ד' מינים, והשמחה דשמע"צ ושמח"ת] – שמצד ענין ההתכללות (כידוע שכל מצוה כלולה מכל המצוות, שלכן "העוסק במצוה פטור מן המצוה") הנה בכל ענין גופא ישנם ב' אופנים הנ"ל, כדלקמן.
מזח. ויש לבאר תחילה בנוגע לר"ה:
מחבנוגע לענין ההכתרה שנת"ל שזהו"ע שקשור עם הבנה והשגה – הרי כיון שענין ההכתרה נעשה ע"י בנ"י, הנה מלבד הענין ד"מלכנו"
מט156
("תמליכוני עליכם"), יש בזה גם הענין ד"אבינו", שבזה מודגשת ההתקשרות העצמית שלמעלה מהבנה והשגה.
("תמליכוני עליכם"), יש בזה גם הענין ד"אבינו", שבזה מודגשת ההתקשרות העצמית שלמעלה מהבנה והשגה.
נובנוגע לענין דתק"ש שנת"ל שזהו"ע שלמעלה מהבנה והשגה – הרי נוסף על התקיעה שהיא קול פשוט, ישנם גם שברים ותרועה, שאינם באופן של פשיטות, אלא יש בהם כבר ציור, ומדידה והגבלה – ג' קולות, וג"פ ג' קולות וכו', והרי ענין הציור קשור כבר עם הבנה והשגה כו'.
נאט. ויש להוסיף ולהעיר, שעפ"ז יש לבאר השייכות ד"תרועה" לענין השבירה ("צובראָכנקייט") – שהרי "תרועה" הוא גם מלשון שבירה – כי, כשנעשה ענין של ציור, מדידה והגבלה של השכל כו', אזי יש צורך להזהיר ולהבטיח ("באַוואָרענען") שלא יהי' ענין של ישות, והיינו ע"י השבירה כו'; משא"כ בתקיעה, שענינה קול פשוט שלמעלה ממדידות הגבלות – אין צורך אפילו להזהיר על זה.
נבועוד להעיר, שבענין תק"ש נרמז סדר העבודה:
נגההתחלה היא בענין התקיעה, שהו"ע הקבלת עול, ולאח"ז צ"ל גם שברים ותרועה, שהו"ע הציור דהבנה והשגה.
נדוכמו בכל יום, שהתחלת היום היא בענין הקבלת עול – "מודה אני" (ולא מבין אני), ולאח"ז צ"ל ענין ההבנה וההשגה.
נהאמנם, גם לאחרי השברים תרועה חוזרים ותוקעים תקיעה, כי, גם לאחרי ההבנה וההשגה של השכל, צריך לידע שהתכלית הו"ע הקבלת עול.
נוועד שבאים לתקיעה גדולה של יום הכיפורים, הקשורה גם עם התקיעה דלעתיד לבוא – "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים גו' והנדחים וגו'", ע"י משיח, ש"צמח שמו", שביאתו שייכת במיוחד לשמח"ת: "בא יבוא צמח בשמחת תורה", וכן "דוד שמח בשמחת תורה"37 – "ועבדי דוד מלך עליהם .. נשיא להם לעולם", יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
נז* * *
נחי. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ז) בנוגע לענין ההתכללות – הנה
נט157
גם ב"זמן שמחתנו" (חג הסוכות, שמע"צ ושמח"ת) גופא ישנם ב' אופני העבודה הנ"ל:
גם ב"זמן שמחתנו" (חג הסוכות, שמע"צ ושמח"ת) גופא ישנם ב' אופני העבודה הנ"ל:
סבנוגע לחג הסוכות – הנה אע"פ שמצות סוכה קשורה עם הבנה והשגה, "למען ידעו גו'", ויש בה התחלקות פרטים, ז' ימים (כנ"ל ס"ה), מ"מ, יש בה גם ענין שלמעלה מהבנה והשגה, כי, מצד ענין ההבנה וההשגה, "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", הי' צ"ל חג הסוכות בחודש ניסן שבו יצאו בנ"י ממצרים, ואעפ"כ נקבע חג הסוכות בחודש תשרי דוקא, שבו אין מקום בשכל לעשות סוכה – לא למחסה מהשמש (כבימות הקיץ), וגם לא מפני הגשמים, שהרי סוכה שאין הגשמים יכולים להכנס בה פסולה, כך, שזהו ענין שלמעלה מהבנה והשגה, היפך השכל.
סאועוד זאת, שאע"פ שמצות סוכה קשורה עם הבנה והשגה, הרי זה ענין של מקיף בלבד, ולא רק כמו המקיף דלבוש, שהוא לפי מדת אברי הגוף, ואינו דומה הלבוש של הגוף ללבוש של הרגל, ועד"ז בשאר הלבושים (כפי שמצינו בהלכות שבת שיש י"ח בגדים), אלא באופן שמקיף את הראש והרגל בשוה, שהרי הסוכה כוללת ראשו ורובו של האדם, ועד שיש דעה שגם שולחנו – שזהו"ע חלקו בעולם – צריך להיות נכלל בסוכה יחד עם ראשו ורובו בשוה, וכל זה – בה בשעה שענין ההבנה וההשגה שייך רק לראשו, אבל לא לרובו. ומזה מוכח שיש בסוכות גם ענין שלמעלה מהבנה והשגה.
סבועד"ז בנוגע למצות נטילת ד' מינים, שאע"פ שזהו ענין של הבנה והשגה, ויש בו התחלקות פרטים (כנ"ל ס"ה), מ"מ, אין זה באופן שיש צורך בהקדמת התבוננות (דלכאורה, כיון שזהו ענין של הבנה והשגה, צריך להקדיש משך זמן להתבוננות בזה, ורק לאח"ז יצא י"ח קיום המצוה), אלא "מדאגבהי' נפיק בי'", והיינו, לפי שיש בזה גם ענין עצמי שלמעלה מפרטים כו'.
סגוכן לאידך גיסא – שבשמע"צ ושמח"ת יש גם ענין של הגבלה, כפי שמצינו בנוגע לשמחת יו"ט שב"ד היו שולחים שלוחים כו' (להבטיח שלא יהיו ענינים בלתי-רצויים כתוצאה מהשמחה).
סד158
ובגלל זה הנה גם בשמע"צ ושמח"ת תשכ"ט ישנה ההגבלה על שתיית משקה – ג' כוסיות,
ובגלל זה הנה גם בשמע"צ ושמח"ת תשכ"ט ישנה ההגבלה על שתיית משקה – ג' כוסיות,
סה– עבור אלו שהם למטה מגיל ארבעים, כי, אלו שלאחרי גיל ארבעים הם בדרגא ד"קאי אדעתא דרבי'", ולא יקבלו מרות כו'... –
סווהעצה לזה – לבטל את ה"שלוחים" ("מאַכן זיי אויס שלוחים")... והיינו, ליתן לרבנים, ראשי-ישיבות, משגיחים ומשפיעים משקה בהרחבה כו', ובמילא יתבטלו ההגבלות, וכל זמן שלא עושים זאת, ישנם ההגבלות וכו'.
סז*
סחיא. כיון שמדברים כבר אודות תלמידים – יש להזכיר גם אודות ענין החינוך שישנו בחג הסוכות, שכן, לאחרי היציאה ממצרים התחיל ענין החינוך עי"ז ש"בסוכות הושבתי".
סטובהקדים – שלכאורה אינו מובן: מהי השייכות של סוכה, שהו"ע המקיף – עם הענין ד"הושבתי", שהו"ע של התיישבות בפנימיות?!
עאך הענין הוא – שיש בזה הוראה בנוגע לחינוך:
עאישנם הטוענים: אם רצונו של הקב"ה שיהודי יקיים תומ"צ וכו' – למה ברא אותו באופן ד"עיר פרא אדם יולד", ובאופן שהיצה"ר "אקדמי' טעניתא", ולא באופן שמיד בא היצ"ט?!
עבועל זה באה ההוראה מהענין ד"בסוכות הושבתי" – שאע"פ שלכאורה נראה לו שהיצה"ר הוא אצלו באופן של התיישבות ("הושבתי"), אומר הקב"ה שזהו ענין של סוכה ("בסוכות"), מקיף בלבד, ואילו תכלית הכוונה היא – לשמוע בקולו של היצ"ט.
עגועד"ז יש הוראה בנוגע לענין החינוך ממצות נטילת ד' מינים (שהיא מהמצוות העיקריות שבחג הסוכות) – שיש להתעסק עם כל ארבעת הסוגים שמרומזים בד' המינים, החל מאתרוג שיש בו טעם וריח, ועד לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח:
עדישנם הטוענים שצריך להתעסק רק עם מי שהוא בבחינת "אתרוג", כיון שעי"ז יגדל להיות רשכבה"ג... אבל מהו הצורך להתעסק עם מי שהוא בבחינת "ערבה", בה בשעה שבלאה"כ לא יצא ממנו מאומה...
עה159
וישנם הטוענים להיפך: בשלמא מי שהוא בבחינת "ערבה" – בהכרח להתעסק עמו, כיון שלולי זאת לא יצא ממנו מאומה; משא"כ מי שהוא בבחינת "אתרוג" – גם אם לא יתעסקו בחינוכו, יהי' במעלתו כו'.
וישנם הטוענים להיפך: בשלמא מי שהוא בבחינת "ערבה" – בהכרח להתעסק עמו, כיון שלולי זאת לא יצא ממנו מאומה; משא"כ מי שהוא בבחינת "אתרוג" – גם אם לא יתעסקו בחינוכו, יהי' במעלתו כו'.
עווכמו"כ ישנם הטוענים שיש להתעסק רק עם מי שהוא בבחינת "הדס", שיש בו ריח ואין בו טעם, שמורה על ענין קיום המצוות – כיון שהעיקר הו"ע המעשה, שהרי נמצאים ב"עולם המעשה" ("אַ פּראַקטישע וועלט"); אבל אין מה להתעסק עם מי שהוא בבחינת "לולב", שיש בו טעם ואין בו ריח, שמורה על ענין לימוד התורה בלבד – כיון שבנין העולם הוא דוקא ע"י ענין המעשה, ולא ע"י ההסתגרות בד' אמותיו לעסוק בלימוד התורה.
עזויש הטוענים להיפך – שיש להתעסק רק עם אלו שהם בבחינת "לולב", שיש בו טעם ואין בו ריח, שהו"ע לימוד התורה, כיון שמצד תכונתם הרי הם בעלי כשרון בשכל וכו', ואילו בענין המעשה אין להם חיות ולהט כו'.
עחועל זה באה ההוראה ממצות נטילת ד' מינים, "ולקחתם לכם גו'"31 – שצריך להתעסק עם כל אחד מד' הסוגים, ללא יוצא מן הכלל!
עטוהרי זה כמו במצות נטילת ד' מינים – שאם יטול אתרוג בלבד, או לולב בלבד, ללא שאר המינים, לא יצא ידי חובתו, אלא רק כאשר נוטל את כל ד' המינים, מלולב עד ערבה.
פ[וכפי שמצינו אצל משה – עליו נאמר "ומשה הי' רועה", ש"הי' מתוקן לכך" משעה שנולד – שהתעסק עם כל אחד מצאן מרעיתו, ללא חילוק, והשתדל למלא את צרכיו של כל אחד לפי ענינו (כמסופר במדרש), ולכן נקרא ע"י כל אחד מישראל בשם "משה רבינו" – לא "מלכנו", כמו דוד המלך (אף שגם משה הי' מלך, כמ"ש "ויהי בישורון מלך"), אלא "רבינו" דוקא, ע"ש שמקבל ממנו תורה, כמ"ש "תורה צוה לנו משה"].
פאיב. ועוד זאת – שענין זה צריך להיות מיד בהתחלת העבודה, כמ"ש31 "ולקחתם לכם ביום הראשון":
פב160
מבואר במדרש הטעם שחג הסוכות נקרא "ביום הראשון" – אף שלפנ"ז ישנם ר"ה ויוהכ"פ – להיותו "ראשון לחשבון עונות", כי, ביוהכ"פ ישנו ענין הסליחה ומחילה וכפרה, ובימים שלאחרי יוהכ"פ "כל ישראל עסוקין במצוות", כך, שאין זמן לחטאים ועוונות; ורק בחג הסוכות, שאז מתחילה הכניסה לעולם כו', הרי זה "ראשון לחשבון עוונות".
מבואר במדרש הטעם שחג הסוכות נקרא "ביום הראשון" – אף שלפנ"ז ישנם ר"ה ויוהכ"פ – להיותו "ראשון לחשבון עונות", כי, ביוהכ"פ ישנו ענין הסליחה ומחילה וכפרה, ובימים שלאחרי יוהכ"פ "כל ישראל עסוקין במצוות", כך, שאין זמן לחטאים ועוונות; ורק בחג הסוכות, שאז מתחילה הכניסה לעולם כו', הרי זה "ראשון לחשבון עוונות".
פגועז"נ "ולקחתם לכם ביום הראשון" – שמיד בהתחלת העבודה כשנכנסים לעולם, צריכה להיות ההתעסקות עם כל ד' המינים, ללא חילוק.
פדיג. וכאשר מישהו טוען: היתכן? הרי יש לו "געשמאַק" רק בענין אחד?! – אומרים לו, שענין החינוך הוא "מלאכת הוי'", היינו, שזהו ענין אלקי, ובזה גופא – לא שם אלקים, אלא שם הוי', שלמעלה ממדידה והגבלה, וכיון שמדובר אודות "מלאכת הוי'", אין לך מה לערב את השכל והחשבונות שלך, אלא עליך לעשות זאת מתוך קבלת עול, שזוהי התחלת העבודה (וכאמור לעיל (ס"ח) בנוגע לר"ה – שההתחלה היא בתקיעה, קול פשוט שאין בו פרטים, ולאח"ז באים השברים והתרועה).
פהוענין זה מודגש בשמע"צ ובעיקר בשמח"ת – שאז ישנו ענין הריקודים שהוא ברגל דוקא, וברגל גופא – החלק היותר תחתון שהוא העקב (משא"כ בחג הסוכות, שאף שענין הסוכה הוא בחי' המקיף שלמעלה מהבנה והשגה, הרי זה עדיין קשור עם הראש והשכל), שמורה על ענין הקבלת עול.
פוובזה מרומז גם הענין שהרגל מגבי' את הראש, והיינו, שיש גם מה שהראש מקבל מהרגל,
פזומזה מובן גם בנוגע לכללות בנ"י, שיש בהם כו"כ סוגים, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "שואב מימיך", שיש מעלה בכל אחד מהם81, שהרי יש צורך גם בשואבי מים, וכל אחד צריך למלא את תפקידו, ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך".
פחוכיון שכן, הרי גם מי שהוא בבחינת "אתרוג", ויש בו כל המעלות – גם הוא זקוק לקבל מחבירו, כהוראת המשנה במסכת אבות
פט161
(שלומדים את כולה, עד לפרק ששי שנקרא בשם "קנין תורה", בתור הכנה לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו"): "איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי", ולכן יש ציווי והוראה לכל אחד מישראל: "עשה לך רב", וכהפירוש "עשה" מלשון כפי', כמו "מעשין על הצדקה", כיון שזהו ענין שנוגע ביותר38; וביחד עם זה ישנו גם הציווי "העמידו תלמידים (לשון רבים, ויתירה מזה) הרבה" (שבזה נכללים גם תלמידי תלמידים שגם הם נקראים על שמו).
(שלומדים את כולה, עד לפרק ששי שנקרא בשם "קנין תורה", בתור הכנה לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו"): "איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי", ולכן יש ציווי והוראה לכל אחד מישראל: "עשה לך רב", וכהפירוש "עשה" מלשון כפי', כמו "מעשין על הצדקה", כיון שזהו ענין שנוגע ביותר38; וביחד עם זה ישנו גם הציווי "העמידו תלמידים (לשון רבים, ויתירה מזה) הרבה" (שבזה נכללים גם תלמידי תלמידים שגם הם נקראים על שמו).
צולהעיר, שאצל כל אחד מישראל גופא ישנו הענין דרב ותלמיד – הן בזמן והן בנפש: בזמן – שיש זמנים המיוחדים כמו שבתות וימים טובים שבהם עומדים בהתעוררות כו', ואז נעשית כללות העבודה בנקל יותר, שהם משפיעים ופועלים על כל שאר זמני השנה (כמבואר בלקו"ת ענין ההמשכה "מכל רגל ויו"ט .. עד הרגל הבא"), ודוגמתו בכל יום: "מבית הכנסת לבית המדרש", ומזה נמשך על כל היום; ובנפש – שהראש משפיע על הלב (שהרי המוח שליט על הלב) וכל הגוף עד לרגל, ולאידך גיסא, גם הראש מקבל מהרגל, כנ"ל.
צא* * *
צביד. דובר לעיל (סי"ג) אודות ענין הריקודים שהם (לא ע"י הראש, כמ"ש "ויקחני בציצית ראשי", אלא) ע"י הרגל דוקא.
צגוע"פ האמור לעיל (ס"ז) בנוגע לענין ההתכללות – הנה גם בנוגע לריקוד שברגל שהו"ע הפשיטות, יש צורך בהכנה, שהו"ע של הבנה והשגה, שכן, ע"י ההבנה וההשגה נעשה גם הריקוד מתוך עריבות יותר ("געשמאַקער").
צדוכמו"כ ישנה ההכנה כאשר הולכים לשמח יהודים – שהרי לא די בכך שהוא בעצמו שמח ורוקד, אלא צריך לפעול על יהודים נוספים שגם הם ישמחו וירקדו, בהתאם לשיטת חב"ד, שיש צורך בעבודתו של כל אחד מישראל בעצמו, ולא די בהענין ד"(צדיק באמונתו) יְחַיֶ'";
צה162
ומובן, שכדי לילך לשמח יהודים נוספים יש צורך בהכנה – לידע לאן ללכת וכו'.
ומובן, שכדי לילך לשמח יהודים נוספים יש צורך בהכנה – לידע לאן ללכת וכו'.
צוולכן, הנה כל אלו שהלכו לשמח יהודים, יאמרו "לחיים".
צז* * *
צחטו. בנוגע לאגרת התשובה – נתעכב על מ"ש בפ"ז "ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה וכו'":
צטלעיל בפ"א ביאר רבינו הזקן שעיקר ענין התשובה הוא "עזיבת החטא", והיינו, שאם רק "יגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה כו'", הרי זה כבר תשובה; ואילו כאן דורש עבודה והכנה ארוכות?
קאך הענין הוא, שאף ש"עזיבת החטא" הוא עיקר התשובה, מ"מ, עדיין אין זו "דרך האמת", כי, כאשר התשובה באה ללא הכנה הראוי' (כפי שיבאר בפרק זה), יכול להיות שאכן יתעורר בתשובה ויחליט בלב שלם על עזיבת החטא, וה"ז תשובה וכו', אבל אעפ"כ לא יהי' קיום לדבר, ולכן אין זה "אמת", כי בשם "אמת" נקרא רק דבר שיש לו קיום, כמ"ש "שפת אמת תכון לעד"; וכדי שתהי' התשובה "באמת" (באופן של קיום), יש צורך בהכנה לתשובה שיבאר בפרק זה. וזהו אומרו ש"דרך האמת .. לבחי' תשובה תתאה" היא – ע"י ההכנה שמבאר בהמשך הפרק.
קאומ"ש "דרך .. הישר" – כיון שיכולה להיות התעוררות תשובה באמת, אבל באופן שבאה לא ע"י דרך הישר, אלא ע"י איזו סיבה, והסיבה עצמה יכולה להיות ענין שהוא היפך מהכנה לתשובה – כמו בתשובת ר' אלעזר בן דורדיא, שהסיבה לכך שהתעורר בתשובה היתה ע"י ענין לא טוב, וע"י הדברים שאמרו לו בגלל זה כו'. ולכן אומר ש"דרך .. הישר" לבוא לתשובה – הרי זה ההכנות שמבאר בהמשך הפרק.
קב* * *
קגטז. מתקרבים כבר לחצות הלילה, וצריכים להתכונן לעריכת ההקפות; אך ברצוני להוסיף ב' נקודות:
קד163
ענין הא' – בנוגע לקריאת פ' ברכה שנים מקרא ואחד תרגום (שלפי מנהגנו אין קורין שנים מקרא ואחד תרגום בתיקון ליל הושענא רבה, אלא) יש לעשות זאת בערב שמח"ת – שזהו יום שמע"צ (ובארץ ישראל שחוגגים שמע"צ ושמח"ת ביום אחד – ביום הושענא רבה). ויש לעורר שאלו שעדיין לא עשו זאת – יעשו זאת עתה.
ענין הא' – בנוגע לקריאת פ' ברכה שנים מקרא ואחד תרגום (שלפי מנהגנו אין קורין שנים מקרא ואחד תרגום בתיקון ליל הושענא רבה, אלא) יש לעשות זאת בערב שמח"ת – שזהו יום שמע"צ (ובארץ ישראל שחוגגים שמע"צ ושמח"ת ביום אחד – ביום הושענא רבה). ויש לעורר שאלו שעדיין לא עשו זאת – יעשו זאת עתה.
קהוענין הב' – בנוגע לשיעורי חת"ת, דכיון שמסיימים פרשת ברכה ומתחילים פרשת בראשית, הנה במשך המעת-לעת יש ללמוד את שיעורי החומש בפרשיות אלו – החל משלישי דפ' ברכה, "וליוסף אמר מבורכת הוי' ארצו", עד פרשת היום בפ' בראשית.
קויז. ובהמשך לזה – יש נקודת נוספת:
קזובהקדמה – שבכלל לא הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג לדבר בנוגע לעצמו במשך זמן נשיאותו, מלבד פעמים אחדות, אשר נער יספרם.
קחוביניהם ישנה גם השיחה דיום שמח"ת תש"ה, שבה דיבר אודות השיעור דיום השלישי בפ' ברכה: "וליוסף אמר מבורכת הוי' ארצו וגו'", וכפירוש רש"י, "שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף", כפי שהכתוב ממשיך ומפרט: "ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת וממגד תבואות שמש וגו'" – מהענינים היותר נעלים ב"שמים" ועד לגשמיות כפשוטו.
קטוסיים: "ארצו של יוסף מבורכת בכל טוב", ופנה בלשון של בקשה או תפלה, או אולי ציווי, באמרו: חסידים בכלל, תמימים בפרט, עזרו לעבד ("באַאַרבעטן") את הארץ מלאה כל טוב דארצו של יוסף, ואז תתן הארץ את מלוא הכל טוב.
קיאמנם, בפיסקא זו עדיין לא יכולים לידע שכוונתו לעצמו; אבל, במשך אותה התוועדות נזכר גם הפתגם שהבעש"ט והמגיד הם בספירת הכתר: הבעש"ט – עתיק, והמגיד – אריך, רבינו הזקן – חכמה, אדמו"ר האמצעי – בינה, והצמח צדק – דעת,
קיא164
– באמרו: זהו מה ששמעתי ברבים –
– באמרו: זהו מה ששמעתי ברבים –
קיבוהרי לאח"ז בא אדמו"ר מהר"ש וכו', עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר שהוא כנגד ספירת היסוד, שזהו ענינו של יוסף, המשביר בר וכו'.
קיג(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
קידכאשר יעבדו את "ארצו של יוסף", אזי יומשך כל טוב בהרחבה בגשמיות וברוחניות על כל השנה, שתהי' שנת אורה, שנת ברכה וכו', ככל פרטי האל"ף בי"ת, עד שנת תורה.