Toras Menachem·Vol. 54 (5729·Part 1)·Sicha for Shabbos Chol HaMoed Sukkos 5729תורת מנחם·נד - שנת תשכ"ט - חלק ראשון·שיחת שבת חול המועד סוכות·ה'תשכ"ט

א137
בס"ד. שיחת שבת חול המועד סוכות, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בא. בנוגע לשבת חול המועד סוכות – הנה מקריאת היום בתורה יש למצוא את הענינים שנוגעים ליום זה, וכמדובר כמ"פ שקריאת התורה בבוקר נוגעת ונמשכת על כל היום.

גולהעיר, שכשם שהוא בתורה כן הוא גם במצוות, שהמצוות שמקיימים ביום זה נמשכים על כל היום; אבל, הסדר הוא, שלכל לראש מתחילים מהתורה, ואח"כ באים לענין המצוות, הן מצד סדר היום, והן מצד תוכן הענין, כמארז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (וכפי שמבאר רבינו הזקן בהל' תלמוד תורה), היינו, שכללות ענין המצוות נמשך מהתורה, ולכן צ"ל תחילה ענין התורה, ורק לאח"ז יכול להיות ענין המצוות.

ד[ואף שסדר היום הוא באופן שקריאת התורה היא בהמשך היום, ויש כמה מצוות שעושים לפנ"ז – הרי הא גופא שיודעים שבמשך היום תהי' הקריאה בתורה, נחשב כבר להתחלת היום בתורה.

הוע"ד שמצינו בנוגע לחג השבועות, זמן מ"ת, שבנ"י פעלו את הענין דמ"ת עי"ז שעמדו בתנועה של מס"נ בהקדימם נעשה לנשמע, ועי"ז המשיכו את כח המס"נ שבתורה – אף שענין המס"נ גופא נעשה ע"י התורה שבה נתגלה ה"רז" דמס"נ, והרי עדיין לא ניתנה התורה].

ווכללות הענין בזה – כפי שרואים בנוגע לאדם התחתון (ומזה מובן גם בנוגע לאדם העליון):

זבנוגע למעשה האדם – הנה כדי שהמעשה יהי' באופן מתוקן, הרי זה רק לאחרי שענין זה הי' תחילה במחשבתו, שאז יכול להיות נמשך גם למעשה בפועל, ובאופן שהמעשה יהי' כדבעי למהוי. וכן בנוגע לדיבור, הן הדיבור לעצמו, והן הדיבור להזולת – שתחילה צ"ל ענין המחשבה, ולאח"ז יכול להיות נמשך בדיבור, ועד שמזה יבוא ענין המעשה כפי הראוי.

חוכשם שהדברים אמורים בנוגע למעשה בכלל, כן הוא בנוגע

ט138
למעשה המצוות – שכדי שיהי' מעשה המצוה כדבעי, צ"ל תחילה ענין המחשבה והדיבור, שזהו כללות ענין ההבנה והשגה שבתורה (מחשבה), וכן ענין הדיבור שפועל תוספת הבנה והשגה, כמובן מדברי המשנה שמהדברים שהתורה נקנית בהם הם "דבוק חברים" ו"פלפול התלמידים", שזהו מצד ההוספה בהבנה והשגה שנעשית ע"י הדיבור, ובזה גופא – לא רק דיבור עם "חברים" שבערכו (שלכן נקרא בשם "חבר"), שבשבילם אינו צריך לצמצם ולהוריד את השכל למטה כ"כ, אלא גם עם "תלמידים" שהם למטה ממדריגתו, שבשבילם צריך לצמצם ולהוריד את השכל למטה ביותר, ודוקא עי"ז ניתוסף אצלו בהבנה והשגה בעומק ועריבות ("געשמאַק") יותר, כמארז"ל "מתלמידי יותר מכולן";

יועד"ז כדי שקיום המצוות יהי' כדבעי, צ"ל תחילה הבנה והשגה ועריבות אמיתית בענין זה, כך, שכל הכחות שלו יהיו חדורים בענינה של מצוה זו, שכן, אע"פ שידוע שקיום כל המצוות צ"ל כמו קיום החוקים, באופן ד"חוקה חקקתי כו'" "ואין לך רשות להרהר אחרי'", הנה כדי לקיים הציווי "כל חלב להוי'", בהכרח לנצל את כל כחותיו, עד לכח ההבנה וההשגה, ולכן צ"ל קיום המצוות מתוך הבנה והשגה, ודוקא ע"י ההבנה וההשגה שבתורה, יכול להיות קיום המצוות כדבעי למהוי.

יאומזה מובן גם בנוגע לעניננו – שמצוות היום נמשכות מהקריאה בתורה שביום זה.

יבב. בשבת חול המועד קורין בתורה "פסל לך וגו'" – שזהו התיקון על מעשה העגל שהי' לפנ"ז, ועל זה אמר הקב"ה למשה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וגו'"10, ועי"ז פעל משה רבינו את הענין ד"סלחתי כדברך" – ביוהכ"פ (אע"פ שפסוק זה נאמר בתורה בנוגע לחטא המרגלים).

יגובהמשך לזה באה ההפטרה של שבת חול המועד סוכות – בענין מלחמת גוג ומגוג, שהנקודה הפנימית שלה – ענינו של משיח (שזהו הנצחון של המלחמה).

יד139
וכאן רואים את נקודת ההשתוות של קריאת התורה וההפטרה – ביטול והפיכת ענין בלתי רצוי.

טוג. והנה, בנוגע להפטרה דשבת חול המועד – כותב רבינו הזקן בשו"ע: "בשבת שחל בחול המועד של פסח מפטירין העצמות היבשות, ובשבת של חול המועד סוכות מפטירין במלחמת גוג ומגוג, לפי שתחיית המתים עתידה להיות בניסן, ומלחמת גוג ומגוג בתשרי".

טזוהענין בזה:

יזהחילוק בין ניסן לתשרי הוא – שבחודש ניסן לא נגמר עדיין גידול התבואה, אלא רואים רק ברכתו של הקב"ה על ששת החדשים שיהיו גשמי ברכה וכו', שזוהי הנתינת כח מלמעלה בנוגע לזריעה, שתהי' בה ברכת ה' באופן שתהא הצמיחה "מאה שערים", כמ"ש "ויזרע גו' וימצא גו' מאה שערים ויברכהו ה'" ("שאמדוה – למעשרות – ועשתה על אחת שאמדוה מאה"); משא"כ חודש תשרי, שבא לאחרי עבודת האדם מלמטה למעלה – "באספך מגרנך ומיקבך", ומובן, שאסיפת התבואה והפירות יכולה להיות רק לאחרי ובמקום שבו היתה הזריעה והנטיעה כו'.

יחוחילוק זה הוא גם בנוגע לדברי ימי ישראל:

יטבחודש ניסן – הי' הגילוי מלמעלה למטה, מצד חסד העליון, ללא עבודת והכנת המטה, שהרי בנ"י מצד עצמם לא היו מוכנים לכך,

כ– כי לא הי' אצלם אלא ענין האמונה בלבד, אבל "לא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו", וגם לאחרי ש"נתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה .. שנאמר מתבוססת בדמיך, בשני דמים"19, הרי זו עבודה שאינה בערך ליצי"מ (כמדובר פעם בארוכה) –

כאועד כדי כך, שהקב"ה הוצרך לומר למשה רבינו "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", כיון שאפילו משה רבינו, חכמה דקדושה, לא מצא טעם "מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים", עד שאמר לו הקב"ה: "דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלשה חדשים שיצאו

כב140
ממצרים"23 (כפי שידע הקב"ה בידיעה ברורה – שאינה בסתירה לענין הבחירה – שכך תהי' המציאות).

כג[ואף שחודש ניסן עתה אינו דומה לחודש ניסן הראשון, בעת יצי"מ, שאז הי' רק גילוי מלמעלה למטה, משא"כ עתה, שגם חודש ניסן בא לאחרי העבודה של כל השנה כולה – הרי ידוע שבכל חודש ניסן נמשך מלמעלה אור עליון שאינו תלוי בעבודת המטה, ואינו בערך למה שיכולים לפעול ע"י עבודת המטה, להיותו אור נעלה ביותר שאין אתעדל"ת מגעת שם].

כדמשא"כ חודש תשרי – הרי אדרבה: כל ענינו הוא מלמטה למעלה, שכן, חודש תשרי בא לאחרי הקדמת חודש אלול, ר"ת "אני לדודי (מלמטה למעלה, ועי"ז) ודודי לי", עד לסיומו בימי הסליחות, ולאח"ז באים ר"ה ויוהכ"פ, ועד לחג הסוכות, "חג האסיף", שבו נעשית אסיפת כל עניני העבודה דר"ה, עשי"ת ויוהכ"פ, וד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות, ובאופן גלוי, שלכן ישנו אז ענין השמחה.

כהובהתאם לכך הוא גם החילוק בין ההפטרה דשבת חוה"מ פסח לשבת חוה"מ סוכות:

כוכיון שענינו של חודש ניסן הוא הגילוי מלמעלה למטה, לכן בשבת חוה"מ פסח מפטירין העצמות היבשות – כי, תחיית העצמות היבשות לא היתה מצד עבודתו של יחזקאל (שהי' כהן ונביא וראה את המרכבה), אלא באופן של המשכה מלמעלה (ממקום שטוב ורע הם בהשוואה), כמ"ש "ונתתי בכם רוח וחייתם", בדוגמת הרוח שיתן הקב"ה בתחיית המתים – "הקיצו ורננו שוכני עפר" – שתהי' לעתיד לבוא, בחודש ניסן;

כזוכיון שענינו של חודש תשרי הוא העבודה מלמטה למעלה, לכן בשבת חוה"מ סוכות מפטירין במלחמת גוג ומגוג – כי, ענין המלחמה קשור עם עבודת המטה, שלכן צריך ליקח כלי זיין וכו', אלא שזהו באופן ש"אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר", "כי הוא

כח141
הנותן לך כח גו'", וכמו כללות עבודת האדם בקיום התומ"צ, שהיא עבודת המטה, אלא ש"הקב"ה עוזרו".

כטד. וההוראה מזה:

לסדר השנה הוא – שלכל לראש בא ראש השנה שבאחד בתשרי, ורק לאח"ז באים לר"ה שבאחד בניסן שהוא "ר"ה למלכים" (ואילו ר"ה שקשור עם כל אחד מישראל הוא באחד בתשרי); ובזה מודגש שהעיקר הוא העבודה מלמטה למעלה דוקא, אלא שאסור לומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", כי אם לידע שהכחות ניתנים מלמעלה, ובנוסף לזה יש צורך גם בעבודת המטה.

לאוהרי זוהי שיטת חב"ד, שאין להסתפק בכך ש"צדיק באמונתו יחי'", "אל תקרי יִחְי' אלא יְחַיֶ'", אלא יש צורך בעבודת כל אחד שיתייגע בעצמו (והרי ענין היגיעה הוא כל ענין עבודת הבינונים) עם כח ההבנה וההשגה שלו.

לב– בודאי יש צורך באמונת חכמים, וכמו ביצי"מ, ש"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים", "שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו .. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", וכמו"כ מודגש ענין האמונה בחג הסוכות, שהו"ע "צילא דמהימנותא"; אבל נוסף לזה צ"ל גם ענין ההבנה וההשגה.

לג* * *

לדה. בנוגע לענין ד"הימים האלה נזכרים ונעשים" שישנו בכל עניני התומ"צ, הנה בנוגע לענינים הבלתי-רצויים אין זה באופן שחוזרים ונשנים כו', אלא רק מזכירים ברמז שבעבר הי' ענין בלתי רצוי, ואילו עיקר ההדגשה היא על התיקון וההפיכה לטוב. ולדוגמא – בקריאת היום: "פני ילכו".

להומזה מובן גם בנוגע להפטרה במלחמת גוג ומגוג – שעיקר

לו142
הכוונה בזה היא לא בנוגע למלחמה עצמה, אלא בנוגע לנצחון המלחמה כו'.

לזו. וענין זה מודגש ביותר ביום השבת, שהרי "אין עצב בה", וכל ענינו הו"ע התענוג – "וקראת לשבת עונג".

לחובהדגשה יתירה בשבת חול המועד:

לטובהקדם החילוק בין ימות החול לשבת ויו"ט – שבנוגע לימות החול נאמר "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", מצד ישוב העולם, משא"כ בשבת ויו"ט. ובנוגע לשבת ויו"ט גופא – "אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד" – הנה יו"ט הוא "ממוצע" בין ימות החול לשבת, שאסור בכל המלאכות חוץ ממלאכת אוכל נפש (ובמילא תלוי הדבר בו – בהתאם לצורך שלו באוכל נפש), ואילו שבת אסור גם במלאכת אוכל נפש, "אלא יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשוי'", וכיון שתורת אמת אומרת כן, הרי כן הוא באמת – ש"כל מלאכתו עשוי'".

מאמנם, אע"פ שיום השבת הוא למעלה מענין המלאכה, הרי אמרו חז"ל "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", והיינו, שהאכילה של יום השבת היא מהטירחא של ימות החול, ונמצא, שביום השבת יש חלק שבו נכללת הטירחא והמלאכה של ימות החול, שעי"ז נעשית האכילה דשבת.

מאובזה יש עילוי מיוחד בשבת חול המועד – שגם ימות החול שלו אינם חול סתם, אלא "חול המועד", "מקרא קודש", כך, שאין לו שייכות כלל לענין של מלאכה.

מבומזה מובן, שכאשר נמצאים בשבת חול המועד, לא שייך כלל ענין בלתי-רצוי, אלא רק ענינים טובים, שפועלים תענוג כו'.

מגז. אמנם, אמיתית ענין העונג הוא דוקא כאשר הענינים שנמשכים מלמעלה אינם באופן של "נהמא דכיסופא", אלא ע"י עבודת המטה

מד143
דוקא, ובלשון חז"ל: "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו" (ועי"ז ניתוסף שלימות גם בה"תשעה קבים" שמקבל מלמעלה).

מהוענין זה מודגש גם ביום השבת – שאע"פ ש"כל מלאכתך עשוי'", הנה "כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו .. נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", היינו, שבכל נקודה ונקודה שבמעשה בראשית יש לאדם העובד שותפות עם הקב"ה.

מוולכן קבעו בשבת חול המועד להזכיר בהפטרה ברמז ענין בלתי-רצוי – בשבת חול המועד פסח: "העצמות היבשות" (דאף שנאמר "ונתתי בכם רוח וחייתם", הרי מ"מ מזכירים שהיו "עצמות היבשות"); ובשבת חול המועד סוכות: מלחמת גוג ומגוג – שבזה מודגשת מעלת עבודת האדם בהפיכת הענין הבלתי-רצוי לטוב.

מז[ובזה גופא – לא רק בשבת חול המועד סוכות שבחודש תשרי, שענינו מלמטה למעלה, אלא גם בשבת חול המועד פסח שבחודש ניסן, שאף שענינו מלמעלה למטה, מ"מ, צ"ל בו גם ענין של עבודת המטה – שזהו ענין האמונה, שדוקא "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים", וכן בנוגע לתחיית המתים (ש"עתידה להיות בניסן"), ש"האומר אין תחיית המתים מן התורה .. כפר בתחיית המתים .. לא יהי' לו חלק בתחיית המתים", וטעם הדבר (דלכאורה איך יכול להשתנות דבר שהובטח ע"י נביא) – כי, ללא האמונה חסר בענין עבודת המטה].

מחועי"ז ניתוסף עוד יותר בענין השמחה, ועד ששמחה פורצת גדר – פורצת דייקא, ולא מבטלת, היינו, שיש מציאות של גדר, אלא שהשמחה פורצת זאת45.

מט* * *

נח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה חסידים ואנשי מעשה כו'.

נא* * *

נבט. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ג) שבחג הסוכות, "חג האסיף", אוספים את כל עניני העבודה דר"ה ויוהכ"פ – הרי מובן שאז נעשית גם ההמשכה מלמעלה ביתר הרחבה.

נג144
והכלי לזה הוא – ענין הצדקה, הן צדקה בגשמיות והן צדקה ברוחניות, ולכל לראש בפשטות – שאינו מסתפק בקבלת ההשפעה מהקב"ה לעצמו, אלא הוא משתף גם אחרים בהשפעות שמקבל מהקב"ה – "להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים כו'".

נדוכיון ש"כמים הפנים לפנים וגו'", הנה כדי שההמשכה מלמעלה תהי' באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, צריכה גם נתינת הצדקה למטה להיות באופן שלמעלה מהגבלה, כמבואר בכ"מ שע"י הבל"ג דלמטה פועלים המשכת הבל"ג האמיתי דלמעלה.

נהוזהו שענין הצדקה צ"ל באופן שלמעלה ממדידה והגבלה – לא רק מצד ענין התשובה, הן תשובה על חטאים, כמ"ש "וחטאך בצדקה פרוק", שצריך להרבות בזה באופן שלמעלה מהגבלה, והן עבודת התשובה באופן ש"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", לבחי' הבל"ג דלמעלה, אלא גם בתור כלי להשפעה מלמעלה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

נוולכן מצינו הדגשה מיוחדת בחג הסוכות בנוגע לענין הצדקה, ומחג הסוכות נמשך ענין זה על כל השנה כולה.

נז* * *

נחי. אע"פ שבחג הסוכות ישנם כמה ענינים וכמה מצוות, וכמסופר בגמרא בנוגע לשמחת בית השואבה, ש"לא ראינו שינה בעינינו", כיון שהיו עסוקים במשך רוב היום בכו"כ ענינים, מ"מ, ישנה הדגשה מיוחדת בנוגע ללימוד התורה.

נטוכמו בנוגע לד' המינים, שאע"פ שהמובחר שבהם הוא האתרוג, שיש בו טעם ויש בו ריח, מ"מ, "לא מברכינן אלא על נטילת לולב .. הואיל ובמינו גבוה מכולן", ולכן, "שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח .. כדי לנענע בו", והרי לולב, שיש בו טעם ואין בו ריח, מורה על ענין התורה.

ס145
יא. והענין בזה – שהנהגתו של יהודי צריכה להיות באופן ד"עשה תורתך קבע".

סאובהקדמה – שאע"פ שבכללות בנ"י ישנו החילוק בין יששכר, יושבי אוהל, שעיקר ענינם הוא לימוד התורה, לזבולון, בעלי עסק, שעיקר ענינם הו"ע הצדקה, ובכללות יותר – ענין המצוות, שהרי מצוה סתם קאי על צדקה, מ"מ, צריך להיות אצל כל בנ"י הן ענין התורה והן ענין הצדקה וכללות קיום המצוות.

סבועוד זאת, שגם הציווי "עשה תורתך קבע" נאמר לא רק לאלו השייכים לקו דיששכר, כמו תלמידי הישיבות, אלא גם לכל בנ"י, כי, בהמשך ל"עשה תורתך קבע" נאמר "ומלאכתך עראי", ובנוגע לתלמידי הישיבות לא שייך אפילו הענין ד"מלאכתך עראי", ועכצ"ל, שהחידוש הוא בנוגע לאלו ששייכים לקו דזבולון, שגם הנהגתם צריכה להיות באופן ד"עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי".

סגכלומר: גם כשלומד תורה במשך ט"ו רגעים ביום, הרי זה צ"ל באופן ד"עשה תורתך קבע", ואז יומשך מרגעים אלו על כל היום כולו, ובדוגמת זריעת הגרעין, שע"י העבודה הראוי', השקאה וכו', נעשה ענין הצמיחה – "ארץ ממנה יצא לחם", ועד שמגרעין קטן בכמות, צומח אילן נושא פירות, ועד ש"וימצא גו' מאה שערים ויברכהו הוי'"17.

סדוזהו גם המענה על הטענה: היתכן שלמרות שישנם כו"כ מדידות והגבלות, החל מההגבלה ד"יום ולילה לא ישבותו", דורשים ממנו "עשה תורתך קבע" – כיון שישנו הענין ד"ויברכהו הוי'", הוי' דייקא, שזהו"ע שלמעלה ממדידה והגבלה, שהרי הוי' פירושו הי' הוה ויהי' כאחד, והיינו, שגם בהגבלה דהי' הוה ויהי', נמשך בחי' הבל"ג, ועי"ז נעשים הי' הוה ויהי' כאחד.

סהוכאשר טוען שאינו רואה זאת, ואדרבה, הוא רואה שהארץ קשה והשנה קשה – אומרים לו, שגם "בארץ ההיא גו' בשנה ההיא", "שהארץ קשה והשנה קשה"17, פועלת ברכת ה' שיתהפך המצב, ועד שמוצא "מאה שערים"17.

סו146
ואדרבה: מצד ענין האתהפכא, שהחושך נהפך לאור, נעשית שמחה גדולה יותר (שלכן ישנו ענין השמחה בחג הסוכות דוקא), וכמו בענין השמחה גופא, שפורצת גדר62, והיינו, שישנה מציאות של גדרים, ואעפ"כ פורצת השמחה את כל הגדרים.

סזיב. ומחג הסוכות – שבו ישנה הדגשה מיוחדת בנוגע לענין התורה, שזהו ענינו של הלולב (כנ"ל ס"י) – נמשך ענין זה על כל השנה כולה.

סחולהעיר, שגם ענין השמחה שייך במיוחד לתורה, כפי שמצינו בדברי הרמב"ם בסוף הלכות לולב בביאור גודל מעלת השמחה בעבודת ה', ש"אין הכבוד והגדולה אלא לשמוח לפני ה', שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'" [אף שמיכל בת שאול לא הבינה זאת, כיון שאין זו הנהגה שמצד טו"ד אפילו דקדושה], והרי הנהגת דוד שהי' "מפזז ומכרכר לפני ה'" היתה בגלל הארון, שזהו"ע התורה.

סט[המשך הענין ע"ד הארון שהיו בו הלוחות ושברי לוחות – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חכ"ו ע' 252 ואילך].

עיג. ובהמשך להאמור ע"ד הדגשת ענין לימוד התורה בחג הסוכות – יש לצאת מידי ספק וללמוד פירוש רש"י בפרשת השבוע (כפי שעוררו על זה), שכן, אע"פ שבשבת חול המועד סוכות לא קוראים פרשת השבוע, מ"מ, לומדים פרשה זו בשיעורי חת"ת. ולכן ידובר עתה אודות פירוש רש"י בפ' ברכה:

עאעל הפסוק "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול" – מפרש רש"י: "עמים – של שבטי ישראל, הר יקראו – להר המורי' יאספו .. ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק. כי שפע ימים יינקו – יששכר וזבולון, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה. ושפוני טמוני חול – כסוי טמוני חול, טרית וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול, ובחלקו של יששכר וזבולון הי', כמ"ש במסכת מגילה וכו'". ואח"כ מוסיף רש"י: "ד"א עמים הר יקראו, ע"י פרקמטיא של זבולון, תגרי אומות העולם באים אל ארצו .. והם אומרים

עב147
.. נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשי', והם רואים .. ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק".

עגוצריך להבין:

עדא) למה לא מספיק פירוש אחד בפסוק זה, אלא יש צורך בפירוש נוסף ("ד"א")?

עהב) "עמים" – בכל מקום קאי על אומות העולם, וא"כ, מהו הכרחו של רש"י לחדש שהפירוש "עמים" כאן הוא "עמים של שבטי ישראל"?

עוג) כיון שרש"י מוסיף עוד פירוש, "ד"א עמים הר יקראו .. תגרי אומות העולם באים אל ארצו כו'", שלפי זה קאי "עמים" על אומות העולם, כבכל מקום – הרי גם אם יש לרש"י הכרח לפרש "עמים של שבטי ישראל", הי' לו לפרש זאת בפירוש הב', ולפרש בפירוש הא' כבכל מקום ש"עמים" קאי על אומות העולם?

עזד) רש"י מפרש ש"הר" קאי על "הר המורי'" (ולא הר אחר), בגלל ש"הר" סתם הוא ההר הידוע, שעליו נאמר בפרשת העקדה "בהר (הידוע, שבו) ה' יראה" (לעמו); אבל מהו הכרחו של רש"י ש"עמים הר יקראו" קאי על עולי רגלים, דלכאורה, עפ"ז הוצרך הכתוב לומר "עמים הר יאספו", ולא "יקראו"?

עחה) הפסוק "עמים הר יקראו וגו'" בא בהמשך לפסוק שלפניו "ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך": בהמשך ל"יששכר באהליך" – נאמר "עמים הר יקראו גו'", ובהמשך ל"זבולון בצאתך" – נאמר "כי שפע ימים יינקו גו'". ולכאורה: כיון שבפסוק הראשון הקדים הכתוב זבולון ליששכר, הי' לו להקדים גם "שפע ימים יינקו גו'" (שקאי על זבולון) ל"עמים הר יקראו" (שקאי על יששכר)?

עטו) מדוע מפרש רש"י על "שפע ימים יינקו", "יששכר וזבולון, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה" – דלכאורה, הפנאי לעסוק בתורה שייך ליששכר, ולא לזבולון?

פז) מדוע הוצרך רש"י להביא בפירוש "שפוני טמוני חול" כל פרטי הענינים ד"טרית וחלזון וזכוכית לבנה (היוצאים מן הים ומן החול)" – דאף שכולם נזכרו במסכת מגילה, הרי אין ענינו של רש"י להעתיק דברי

פא148
הגמרא, כי אם לפרש פשוטו של מקרא, ובפסוק זה נוגע רק ה"חלזון", כמפורש בגמרא: "כולן צריכין לך (לזבולון) ע"י חלזון"?

פבח) מדוע מציין רש"י למסכת מגילה, אף שבדרך כלל אינו מציין את המקומות שמהם מביא פירושו. ובפרט שבמסכת מגילה נאמר "שפוני זה חלזון, טמוני זו טרית, חול זו זכוכית לבנה", ואילו רש"י משנה את הסדר וכותב "טרית וחלזון וזכוכית לבנה", וא"כ, הי' רש"י צריך להביא מתרגום יונתן בן עוזיאל: "ויתפרנקון מן טריתא וחלזונא כו'", כהסדר שבפירוש רש"י?

פגוכמדובר כמ"פ שכל הענינים צריכים להיות באופן המוכרח מפשטות הכתובים, וכפי שיתבאר לקמן.

פד* * *

פהיד. בהמשך להמדובר לאחרונה אודות לימוד אגרת התשובה – הי' מן הראוי שיקבעו שיעורים ללמוד אגה"ת, ולשנן בע"פ כו', אבל לפועל לא איכפת הדבר לאף אחד...

פוולהעיר, שמעבר לים קבעו שיעורים ללמוד אגה"ת, וא"כ, כאן היו בודאי צריכים לעשות כן, ולפועל, הרי זה להיפך: דוקא כאן לא עושים מאומה בענין זה.

פזואין לתרץ ע"פ פתגם הצ"צ שדוקא בסמיכות לים שורר יובש ("אַרום דעם ים איז טרוקן") – כי ה"יובש" הוא שלא לפי ערך ה"ים"!...

פחובכל אופן, נתעכב עתה על ענין באגרת התשובה, בכדי לעורר ע"ד לימוד אגה"ת בפועל.

פטטו. הביאור באגה"ת פ"ה-ו בענין "יעקב חבל נחלתו" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 215 ואילך.