Toras Menachem·Vol. 55 (5729·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Tetzaveh·Parshas Parah·18 Adar 5729תורת מנחם·נה - שנת תשכ"ט - חלק שני·שיחת ש"פ תשא·פרשת פרה·ח"י אדר·ה'תשכ"ט

א381
בס"ד. שיחת ש"פ תשא, פרשת פרה, ח"י אדר, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בא. יום השבת שלאחרי פורים – אינו בהכרח שבת פרשת פרה, שהרי כאשר ר"ח ניסן חל בשבת, אזי קורין בשבת ר"ח פרשת החודש, ופרשת פרה קורין בשבת שלפני ר"ח ניסן, ולא בשבת שלאחרי פורים.

גוטעם הדבר – לפי שפרשת פרה אינה שייכת לפורים, אלא לפרשת החודש, שבה קורין אודות קרבן פסח, ובתור הכנה לזה קורין פרשת פרה, שענינה טהרת בנ"י כדי שיוכלו להקריב קרבן פסח.

דוכמובן גם מדברי המדרש (שהובא בכמה דרושי חסידות) אודות השייכות של פסח ופרה אדומה, "ששניהן דומין זל"ז, בזה נאמר זאת חוקת הפסח, ובזה נאמר זאת חוקת התורה, ואי אתה יודע איזו חוקה גדולה מזו, משל לב' מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות וכו'" – שלכן סמוכה פרשת פרה לפרשת החודש.

הוכידוע גם הסימן בנוגע לד' הפרשיות: פ' שקלים, פ' זכור, פ' פרה ופ' החודש – "בין (כוס) הג' ל(כוס) ד' לא ישתה", היינו, שבין פ' פרה (פרשה הג') לפ' החודש (פ' הד') אין הפסק, ולא כמו בשאר הפרשיות שיכול להיות הפסק ביניהם.

ואמנם, כאשר קביעות הלוח (שהיא ע"פ תורה) היא כקביעות שנה זו, שיום השבת שלאחרי פורים הוא גם פרשת פרה – אזי מודגשת השייכות של פרשת פרה גם לפורים.

זב. ובהקדמה – שיום השבת שלאחרי פורים שייך לפורים:

חענינו של יום השבת – שבו נעשית העלי' של כל ימי השבוע, כי, יום השבת הוא הגמר של ששת ימי בראשית, ולכן ישנו אז ענין התענוג. וכפי שרואים במוחש, שקודם גמר הדבר לא יודעים כיצד יגמר, ולכן הרי זה באופן ש"אל יתהלל חוגר כמפתח", ורק בגמר הדבר,

ט382
כשרואה שנגמר כפי רצונו, אזי ישנו ענין התענוג. ודוגמתו ביום השבת, שאז ישנו ענין התענוג, מצד גמר הבריאה באופן ש"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". וכפי שמבאר הצ"צ בענין "ויכולו", שיש בזה ב' פירושים: (א) מלשון "לכל תכלה גו'", שענינו גמר וסיום, (ב) מלשון כליון, שהו"ע התענוג. וב' פירושים אלו קשורים זב"ז, כי, בגמר הדבר ישנו ענין התענוג.

יובפרטיות יותר:

יאהגמר של ששת ימי בראשית הוא ביום השבת, כמ"ש "ויכל אלקים ביום השביעי". ורק בגלל שיכולה להתעורר שאלה אצל גוים: "אם כן עשה (הקב"ה) מלאכה בשבת, דהא כתיב ויכל ביום השביעי" – הוצרכו לשנות לתלמי המלך ולכתוב "ויכל ביום הששי", אבל האמת היא שגמר המלאכה הי' ביום השביעי ("ויכל ביום השביעי"), כדברי רז"ל "מה הי' העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה", "וזהו גמרו" – גמר ושלימות הבריאה, והיינו, שע"י המנוחה ביום השבת נגמר (לא רק ענינו של יום הששי, אלא גם) ענינם של כל ששת ימי בראשית.

יבאלא שביום השבת גופא הנה הגמר של ששת ימי בראשית הוא ב"מעלי שבתא"; ואילו המשכת התענוג מלמעלה למטה היא ב"יומא דשבתא".

יגוענין זה הוא לא רק בנוגע ליום השבת שבהתחלת הבריאה, אלא כן הוא גם בכל שבת – שהרי "מי שטרח בערב שבת (דקאי לא רק על יום ששי, אלא על כל ששת ימי השבוע) יאכל בשבת", ולכן, כשם שמלאכת הבריאה בששת ימי בראשית נגמרה בשבת, ואז נפעל ענין התענוג, כן הוא גם בכל שבוע, שביום השבת הוא גמר העבודה של ששת ימי השבוע, ואז ישנו ענין התענוג.

ידובנוגע ליום הש"ק זה – כיון שא' מימי השבוע הי' יום הפורים,

טו383
הנה הגמר והשלימות שלו הוא ביום הש"ק זה; וכיון שבקביעות שנה זו קורין בו פרשת פרה, הרי מובן, שגם פרשת פרה שייכת לפורים.

טזג. ויובן בהקדים ביאור החילוק בין פרשת פרה לפרשת החודש – שהם ענינים הפכיים ממש, כי:

יזענינה של פרשת החודש הוא – יציאת מצרים, שזהו"ע הגאולה, וזהו כללות ענינו של קרבן פסח (שאודותיו מדובר בפ' החודש), שמורה על ענין הגאולה, כי, פסח הוא מלשון דילוג, שזהו הדילוג על הקץ, ו"פסח" הוא גם מלשון "חס רחמנא", שהקב"ה חס על בנ"י להוציאם מגלות מצרים;

יחואילו פרשת פרה קשורה עם ענין הגלות – כפי שמצינו במדרש בנוגע לד' הלשונות שנאמרו בפרה, "אדומה, תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עלי' עול"5, שהם כנגד ד' הגלויות של בנ"י: "אדומה זו בבל וכו' אשר לא עלה עלי' עול זו אדום".

יטואף שבפרשת פרה מדובר אודות שריפת הפרה, שהו"ע שריפת הגלות – הרי ענין זה נעשה רק לבסוף, ע"י העבודה שלפנ"ז, ואילו עיקר תוכן הפרשה הוא בנוגע לפרטי הענינים שנעשים עם הפרה עצמה, שהם פרטי העבודה שנעשים בזמן הגלות.

כד. ויש להוסיף – בדרך מאמר המוסגר:

כא(אינני יודע אם שמו לב לכך, אבל) כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מדבר אודות היציאה מהגלות, הי' משתמש בלשון של שריפת הגלות, שריפת כתלי הגלות וכו'.

כבולכאורה: הרי ישנם כו"כ לשונות בזה – יציאה מן הגלות, ביטול הגלות וכיו"ב, ולמה הי' משתמש בלשון שריפה דוקא?

כגובכן:

כדכללות הביאור בזה הוא – לפי ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", וענין החטא בא מצד היצה"ר שנקרא בשם "חמץ",

כה– שהרי החילוק היחידי שבין "חמץ" ל"מצה" (ששניהם עשויים

כו384
מקמח ומים, ויש בהם אותה כמות של קמח ומים) הוא שהחמץ הוא בהתנשאות. וזהו גם ענין החטא, שבא מצד הישות והגאוה, כי, אילו הי' בביטול, בודאי לא הי' עושה ענין של חטא, שהוא היפך רצון העליון, ורק בגלל היותו מציאות בפ"ע, ויש לו ישות וגסות, יכול לעשות חטא.

כזומתאים גם להמבואר במאמרי פורים בענין "ראשית גוים עמלק", שהשורש לכל שבע מדות רעות (ענינם של ז' האומות) הו"ע הישות (ענינו של "עמלק"), "חוצפא בלי תגא" –

כחולכן משתמשים בנוגע לביטול הגלות בלשון שריפה – כיון שביעור חמץ הוא בשריפה (ואף שיכולים לבער חמץ גם באופן אחר, הרי הלשון הרגיל בביעור חמץ הוא שריפה).

כטוהענין בזה – שלפי עבודת האדם למטה מתנהגים עמו מלמעלה, כידוע בענין "דע מה למעלה ממך", שכל הענינים דלמעלה הם "ממך", לפי עבודת האדם. ומזה מובן שע"י עבודת האדם בענין שריפת החמץ, מתבטלת הסיבה של "חטאינו", ועי"ז נעשה גם למעלה הענין דשריפת כתלי הגלות.

לומלבד זה ישנו ביאור נוסף בנוגע ללשון שריפה ביחס לגלות – ע"פ האמור לעיל שפרה אדומה מורה על ענין הגלות, וכשם שבפרה אדומה צ"ל ענין השריפה, כך גם צ"ל ענין השריפה בנוגע לגלות.

לאאמנם, שריפת הפרה שמורה על ביטול הגלות, הרי זה רק בסיום הענין, ואילו כל פרטי עניני הפרה הם (לא בשייכות ליציאה מן הגלות, אלא) בנוגע לפרטי העבודה בגלות גופא.

לבה. והענין בזה:

לגתוכנה של פרשת פרה הוא – מי חטאת שעל ידם נעשית הטהרה מטומאת מת, שזהו ענין של טהרה מן החטא, שהרי כללות ענין המיתה הוא מצד חטא עץ הדעת, ו"אין מיתה בלא חטא", ולכן, הטהרה מענין המיתה משמעותה טהרה מהחטאים.

לד385
וזהו כללות ענין עבודת התשובה – שגם כאשר נמצאים בגלות גופא, פועלים שם ענין התשובה.

להועפ"ז יובן ההמשך והשייכות דפרשת פרה לפורים:

לוהחילוק שבין פורים לפסח הוא – שפסח ענינו יציאה וגאולה ממצרים, ואילו נס פורים הי' בגלות גופא, שהרי גם לאחרי הנס, "אכתי עבדי אחשורוש אנן", שבנ"י נמצאים עדיין בתוקף הגלות, ואעפ"כ הי' ענין של נס באופן של אתהפכא – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", "הנה בית המן נתתי לאסתר".

לזובפרטיות יותר:

לחמבואר בתורה אור הטעם שהמגילה נקראת בשם "אגרת", כי, החילוק בין "ספר" ל"אגרת" הוא, "שהספר הוא נצחי תמיד בלתי יבוטל לעולם .. אך האגרת אינו נכתב אלא לפי שעה בלבד, ולא להתקיים כלל, כי הרי אחר קריאתו את האגרת יקחנו וישרפנו או משליכו ואין צריך לו עוד כו'".

לטוהענין בזה – שגם לאחרי הנס נשאר המצב כמקודם, שבנ"י נשארו "עבדי אחשורוש", שרצה לאבדם (שהרי הי' "שונא את ישראל יותר מהמן"), כמבואר בגמרא המשל מ"בעל התל" ו"בעל החריץ"; ואעפ"כ, הי' ענין של נס בגלוי, והיינו, שאף שהנס הי' מלובש בטבע, הרי בטבע גופא הי' הנס בגלוי לעין כל.

מוכמשנ"ת במאמר שהתחלת הנס הי' עי"ז ש"מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו'", שרומז על ששה סדרי משנה, והיינו, שהתחלת הנס היתה מצד התורה, אבל אח"כ נמשך הדבר גם בגשמיות, ועד שאפילו גוים ראו את הנס, ואף שענין זה לא הי' כמו בקריעת ים סוף שראו את הנס בעיני בשר, שהרי הנס הי' מלובש בטבע, מ"מ, ראו זאת בעיני השכל (אפילו שכל של אוה"ע), שלכן "נפל פחד היהודים עליהם", ועד ש"רבים מעמי הארץ מתיהדים".

מאובזה יובן גם מ"ש "כי נפל פחד מרדכי עליהם", "כי האיש

מב386
מרדכי הולך וגדל וגו'" – דלכאורה, אם ענין זה הי' ע"פ טבע, הרי זה נעשה ע"י בקשת אסתר כו', ומהי השייכות למרדכי? – אלא זהו לפי שכולם ראו בעיני השכל שזהו נס גלוי (שהתחיל ע"י מרדכי, כנ"ל).

מגוזהו כללות הענין דפורים – שגם כאשר בנ"י היו בתוקף הגלות, הי' ענין של נס באופן של אתהפכא.

מדוהרי כללות ענין העבודה באופן של אתהפכא הוא מעין לעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – כמבואר בתניא בענין שלש קליפות הטמאות לגמרי, ש"הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם ואין עולים משם עד כי יבוא יומם ויבולע המות לנצח, כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", וממשיך: "או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו (לא רק כשגגות, אלא) כזכיות ממש שהיא תשובה .. באהבה רבה כו'", והיינו, שגם עתה יכול להיות מעין המעמד ומצב דלעת"ל, ע"י התשובה מאה"ר שפועלת הענין דאתהפכא.

מהו. וההוראה מזה בעבודת האדם:

מולפעמים יש מצב שגם לאחרי שמתגברים על היצה"ר, הנה למחרת צריך עדיין להתעסק עם כל עניני היצה"ר בהיותו באותו תוקף, ולכן, נופל ברוחו, בחשבו, שכיון שגם היום צריך להתעסק עם היצה"ר, הרי זו הוכחה שעבודתו אתמול לא היתה כדבעי.

מזועל זה באה ההוראה – שאין להתפעל מזה, כיון שכך הוא סדר העבודה בזמן הגלות, וכמו בפורים, שאע"פ שהי' הענין ד"ונהפוך הוא", מ"מ, נשארו בגלות, במעמד ומצב ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן".

מח– אילו הי' מבטל את היצה"ר לגמרי, אזי לא הי' צריך להתעסק עמו עוד. אבל, סדר העבודה בזמן הגלות הוא באופן שאע"פ שעובד עבודתו כו', ועד לעבודה דתשובה מאהבה שזדונות נעשו לו כזכיות, הנה למחרת יכול להיות מעמד ומצב אחר.

מטוכמבואר בתורה אור שבזמן הגלות נמצאים במעמד ומצב ש"היינו כחולמים", כי, ענין החלום הוא שיכול להיות בו שני הפכים כו', וכך גם בעבודת האדם, שגם בהיותו בדרגא מסויימת, אין סתירה לכך שלאח"ז ישתנה מעמדו ומצבו. ואעפ"כ הרי זה רק "כחולמים",

נ387
בכ"ף הדמיון, כי, ענין החלום אינו מציאות כלל, ואילו כאן ישנו ענין העבודה, אלא שלאח"ז צריך לחזור ולהתייגע על אותו ענין. וכמו בפורים, שאע"פ שהי' נס, נשארו עדיין בתוקף הגלות.

נאז. וכמו"כ ישנה הוראה מפרשת פרה בעבודת כל אחד מישראל:

נבאצל כל אחד מישראל יש "פרה" – נפש הבהמית, שהיא – כשמה – "בהמה", "פרה". והעבודה שנדרשת ממנו היא – שריפת הפרה, היינו, לשרוף את התאוות הזרות כו', וישאר רק כח עצם המתאווה (בדוגמת יסוד העפר שנשאר לאחרי השריפה שעל ידה מתבטלים שאר היסודות), שיוכל לנצל אותו לקדושה.

נגוכאשר יהודי טוען: כיצד יוכל לפעול זאת, בידעו מעמדו ומצבו – הנה עז"נ5 "ויקחו אליך פרה גו'", דקאי על משה, "פרה שעשה משה", ובאופן ש"שלך קיימת" (ועד שבכל הפרות היו צריכים לערב מאפר פרתו של משה), והיינו, שיש על זה נתינת כח ממשה (נוסף לכך שציווי התורה כשלעצמו הוא גם נתינת כח), כולל גם אתפשטותא דמשה שבכל דרא (ש"מתפשטת הארתו .. לששים רבוא נשמות כמו שמש המאיר .. לששים ריבוא כוכבים"), ובדורנו הרי זה כ"ק מו"ח אדמו"ר, שעל ידו נמשכת הנתינת כח לכל אחד מישראל לפעול בעצמו הענין דשריפת הפרה, שזהו"ע דאתהפכא.

נדוע"י כללות העבודה דפרשת פרה בזמן הגלות (בענין דאתהפכא) – באים לפרשת החודש שהו"ע הגאולה (שאז יהי' הענין דאתהפכא בכללות העולם), וכמו שע"י העבודה דפורים בזמן הגלות באים לגאולה דחג הפסח – "מיסמך גאולה לגאולה", בביאת המשיח, ש"אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", בקרוב ממש.

נה* * *

נוח. ע"פ האמור שיום הש"ק זה הוא המשך לפורים – הרי כאן המקום להמשיך (עכ"פ, גם אם לא נסיים) המדובר בפורים בנוגע

נז388
לפירוש רש"י: "מכאן הי' רבי שמעון אומר כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" (וכמדובר שבכל הוויכוחים עם גוים עמדו על זה ושאלו: היתכן, ולדוגמא: בוויכוח עם הצ"צ בעת האסיפה שקראה הממשלה בפטרבורג, שאז היתה כל פנימיות התורה בסכנה, ועד לימינו אלו במשפט בייליס).

נחהביאור בפירוש רש"י – שהלימוד הוא "מכאן" דוקא, מהשמדת מצרים בקרי"ס באופן ש"לא נשאר בהם עד אחד", ולא (א) משאר המכות שבהם לא נבדל "הירא את דבר ה'" משאר מצריים, כיון שאין זה עונש מיתה, (ב) ממכת בכורות, כיון ש"לקו (גם) בני השפחות שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ס"ע 155 ואילך.

נטט. ובענין זה יש גם הוראה – בהמשך להמדובר בפורים – בנוגע לאופן ההנהגה עם אומות העולם:

סבנ"י בטבעם הם "מאמינים בני מאמינים", ואמונה זו מפעמת בהם ואינה נותנת להם מנוח, ובמילא, כאשר יהודי אינו מנצל את האמונה בנוגע לתומ"צ, כיון שאינו רוצה לקבל על עצמו עול תומ"צ, הרי זה מוכרח להתפרץ במקום אחר – שיש לו אמונה בגויים...

סאהוא מאמין שיש ביניהם אנשים טובים, ובמילא, כאשר ע"פ תורה צריך להרוג גוי, "אם בא להרגך השכם להרגו" – טוען שהוא לא יכול לעשות זאת!

סבומביא ראי' ממשה רבינו – שקודם שהרג את המצרי נאמר "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", ומפרש רש"י: "אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר" [וע"ד שמצינו שאין מעבירין ירושה "אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיני'"], וא"כ, כאשר לא יודעים זאת – טוען הוא – אסור להרוג!

סג389
ועל זה אומרים לו, שאין להתחשב בזה, אלא יש לקיים הוראת התורה – תורת חיים – ש"אם בא להרגך השכם להרגו".

סדוכפי שמצינו בנוגע לשאול, שהוצרך להרוג את אגג – ולכאורה: כיון ש"מבני בניו של המן למדו תורה כו'", הרי ע"י הריגת אגג לא תהי' התורה שלמדו בני בניו של המן – ואעפ"כ הוצרכו להרגו, ו"בהדי כבשא דרחמנא למה לך".

סהובמילא, אם רצונו להיות מה"רודפי שלום", ו"לספק" להקב"ה גרים... – ישנה ההוראה שאין צריך להיות כן; יש לך ציווי בתורה – תורת חיים – ש"חבלן" ש"בא להרגך", "השכם להרגו", ובמילא עליך לקיים ציווי זה, ו"בהדי כבשא דרחמנא למה לך".

סוואין להוכיח ממה שמצינו במשה שהרג את המצרי רק כאשר "וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר" – כי: שם לא הי' הענין ד"בא להרגך", והי' לאחר המעשה וכו'.

סזי. וזוהי גם ההוראה מהענין ד"טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" בעבודת כאו"א:

סחענינו של הנחש – "והנחש הי' ערום" – הוא: "הנחש השיאני גו'", שזוהי הסיבה לכל החטאים, והיינו, שהנחש מפתה אותו ש"טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים", וכמו תאוות הממון, שטוען, שאין לו לאבד את תאוות הממון [ומביא ראי' ממ"ש אדמו"ר האמצעי שתאוות הממון יכולה להיות גם אצל צדיקים...], כי, אם יאבד תאוה זו, אזי לא יהי' מונח בענין זה, ובמילא לא יהי' לו ריבוי ממון, ואז לא יוכל ליתן ריבוי צדקה!... ולכן מוטב – טוען הוא – שיהי' מונח במסחר כו'.

סטוגם כאן אומרים לו: "בהדי כבשא דרחמנא למה לך"! – אל תדאג מה יהי' בקשר לנתינת הצדקה!... עליך לקיים את ההוראה "רצוץ את מוחו" – שהמוח לא יהי' מונח בעניני העסק כו', אלא רק באופן ד"יגיע כפיך", בכח המעשה בלבד, ללא המוח, ובלא לב ולב; העסק במסחר צ"ל רק מצד החיצוניות, ולא באופן שיבלבל מתפלה בציבור

ע390
וקביעות עתים לתורה, לימוד שיעורי חת"ת והתעסקות בהפצת המעיינות; ואילו ה"ראש" יהי' מונח בלימוד התורה, והלב – בעבודת התפלה באהבה ויראה.

עאואז יהיו לו כל ההשפעות, הן ברוחניות והן בגשמיות – דכיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב, בודאי יתן לו כל ההמשכות כו',

עב– ואז יוכל ליתן ריבוי צדקה, וכמודגש בנוגע לפורים, כמ"ש הרמב"ם ש"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים", וממשיך ואומר על זה לשון נפלא ("אַ געוואַלדיקן לשון"): "שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים", שזהו לשון שלא מצינו בשאר מקומות, שהרי בדרך כלל הלשון הוא "ללכת בדרכיו", "הלך אחר מדותיו", ועד להלשון שנאמר בנוגע ל"אשר נדבה רוחו אותו .. להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו", ש"יהי' ה' חלקו ונחלתו"; ואילו כאן נאמר ש"דומה לשכינה", ומביא מ"ש על הקב"ה "להחיות גו' להחיות" (ב"פ)! –

עגבנוגע לכל פרטי הענינים ד"אורה ושמחה וששון ויקר", הן ברוחניות והן בגשמיות (שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"), ובאופן ש"העיר שושן צהלה ושמחה", עד לשמחה באופן ד"עד דלא ידע".

עד* * *

עהיא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה זאת חוקת התורה גו'.

עו* * *

עזיב. כפי שהכריזו – ידובר אודות פירוש רש"י על הפסוק "וימהר משה".

עחובהקדמה – שבזה מודגש גודל ענין הזריזות:

עטכאשר מדברים עם אנ"ש אודות נסיעה לשליחות כו' – יש להם כו"כ מענות כו', ולאחרי כל זה, הנה גם כאשר פועלים עליהם שמסכימים

פ391
לכך, טוענים: עוד היום גדול, ויכולים לדחות זאת למחר, "ויש מחר לאחר זמן".

פאובכן: צריכים לידע גודל מעלת הזריזות – "זריזין מקדימין למצוות", ועד ש"זריזות מביאה לידי וכו'" ועד "לידי תחיית המתים .. ע"י אליהו כו'".

פבוענין זה קשור גם עם חג הפסח – כפי שלמדים ממ"ש "ושמרתם את המצות", ש"אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה".

פגוידוע גם מ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במכתבו שנדפס בקונטרס ומעין, "שעתה הוא זמן הבירורים היותר אחרונים .. לא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים והתיקונים .. מה שאנו מוצאים שצריך תיקון צריכים אנחנו להשתדל כו'", והיינו, שעכשיו צריכה להיות העבודה באופן ד"חטוף ואכול חטוף ושתי", באופן של זריזות.

פדוכמו"כ יש מי שטוען שכבר ניצל את המס"נ שלו בענין אחר, ועתה הוא עייף, ובנוגע לענין השליחות יסתפק בכך שיהי' בין אלו שרק לומדים אודות ענין זה, ומישהו אחר יעשה זאת בפועל.

פהובענין זה יש גם הוראה ממשה רבינו – שבודאי למד תורה, כמ"ש "זכרו תורת משה עבדי", ואעפ"כ, לא הסתפק בכך, והי' אצלו ענין הזריזות בפועל – "וימהר משה".

פווכל זה – רק "מבוא" לפירוש הכתוב; ונוסף לזה יש צורך ללמוד כתוב זה כפי שלומדים עם בן חמש למקרא בפשטות הכתובים, שזהו ענינו של פירוש רש"י.

פזיג. הביאור בפירוש רש"י: "וימהר משה", "כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה מיד וישתחוו" – שהשתחוואה זו לא היתה לאחר הדיבור, הודאה על הבשו"ט די"ג מדה"ר, או מצד ההתפעלות על א' מהם, אלא הקדים ומיהר להשתחוות מיד כשהתחילה השכינה לעבור (לפני הדיבור, ובודאי לא באמצע הדיבור, שהרי זה היפך כבוד השכינה)

פח392
– הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 153 ואילך.

פט* * *

ציד. המדובר לעיל אודות הלימוד מהענין ד"כשר שבמצרים כו'" – הרי זה לימוד מקריעת ים סוף, שזהו הגמר של יצי"מ; ומזה באים להתכלית של יצי"מ – "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", שזהו הענין דמתן-תורה.

צאובהמשך לזה, ידובר עתה אודות פירוש רש"י בנוגע לענין דמ"ת (אע"פ שלא הכריזו על זה), על הפסוק "ויתן אל משה ככלותו גו'", "ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא הי' יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה. ד"א מה כלה מתקשטת בכ"ד קשוטין הן האמורים בספר ישעי', אף ת"ח צריך להיות בקי בכ"ד ספרים".

צבוצריך להבין:

צגא) הדיוק הידוע – למה צריך רש"י ב' פירושים, שמזה מוכח, שפירוש אחד אינו מספיק, והיינו, שגם לאחרי שלומדים הפירוש הראשון נשאר איזה קושי, ולכן יש צורך בפירוש השני, אבל גם הפירוש השני אינו מספיק, וזקוקים לפירוש הראשון, ואדרבה, הפירוש הראשון הוא קרוב יותר לדרך הפשט.

צדוכמדובר כמ"פ שכאשר ב' הפירושים הם שקולים, אזי מקדים רש"י לכתחילה שיש לפרש ענין זה בשני אופנים, וכיו"ב, ואז יודעים שהקדימה של פירוש א' לחבירו אינה אלא בגלל שאי אפשר לומר שניהם – "זכור ושמור" – בדיבור אחד. אבל כאשר רש"י אינו מקדים זאת, ומפרש פירוש, ואח"כ מוסיף עוד פירוש (ד"א), הרי זה לפי שהפירוש הראשון הוא קרוב יותר לדרך הפשט.

צהוצריך להבין בנדו"ד, מהו הצורך בשני פירושים, ולא מספיק כאן פירוש אחד, ומדוע הפירוש הראשון קרוב יותר לדרך הפשט?

צוב) על הפסוק "ויתן אל משה ככלותו" מצינו כו"כ דרשות חז"ל בגמרא ומדרשים, ומכולם מביא רש"י רק דרשה אחת: "ד"א מה כלה

צז393
מתקשטת וכו'", ואילו הפירוש הראשון – "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא הי' יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה" – מחדש רש"י מעצמו, וצריך להבין, למה לא הביא רש"י דברי חז"ל בזה: דברי הגמרא "בתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה, שנאמר ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו", או דברי המדרש "וכי כל התורה למד משה, כתיב בתורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולארבעים יום למדה משה, אלא כללים למדהו הקב"ה למשה, הוי ככלותו לדבר אתו"?

צחג) בנוגע לפירוש "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן" – צריך להבין: (א) לכאורה העיקר הוא ענין המתנה, ומהו הצורך במשל "ככלה לחתן"? (ב) מסירת כלה לחתן אינה במתנה, שהרי הקידושין הם בכסף – בפרוטה (לדעת ב"ה) או בדינר (לדעת ב"ש), וגם כאשר האב מקדש את בתו, אין זה בחנם, אלא באופן שאבי' מקבל כסף הקידושין?

צטוכפי שיתבאר לקמן.

ק* * *

קאטו. בהמשך להמדובר במאמר אודות ב' אופני העבודה דצדיקים ובעלי תשובה (איזו גדולה יותר), שיהיו גם לעתיד לבוא, כמאמר59 משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא (אבל גם אז תהי' עבודת הצדיקים העיקר) – הנה כאן המקום לדבר גם אודות אגרת התשובה.

קבהמשך הביאור במ"ש באגה"ת פ"א בנוגע ל"כל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הצבור, וכמ"ש במגלת אסתר" – נכלל בשיחת פורים סמ"ט ואילך.

קגטז. ויש להוסיף גם בנוגע למ"ש רבינו הזקן שם ש"מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד", שמזה מובן, שכל שאר הענינים שבאים לאח"ז, כמו "שיהי' לרצון לפני ה' וכו'", אינם בכלל "מצות התשובה".

קד394
ועפ"ז נמצא לכאורה שתשובה עילאה, עם היותה חלק מענין התשובה, אינה מ"מצות התשובה", שבזה נכללת רק תשובה תתאה. ולכן, כשהצ"צ מבאר (בדרך מצוותיך) ענין התשובה, מביא רק הענין דעזיבת החטא (חרטה על העבר וקבלה על להבא) וענין הוידוי, אבל אינו מביא הענין ד"הרוח תשוב אל האלקים גו'" (ובלשון רבינו הזקן בתניא ח"א: "להשיבה אל בית אבי' כנעורי' כו'"), תשובה עילאה, כיון שאין זה מ"מצות התשובה".

קהולהעיר גם מהמבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר משנת תש"ג, ש"בתשובה הרי יש ב' ענינים, הא', תשובה על חטא ועון באיזה אופן שהוא גם במדרי' היותר גבוה ודקה ביותר, והב' היינו התנועה דתשובה, דענינה ענין העלי' מדרגא לדרגא, להיות ד[ב]כל מדריגה ומדריגה שהוא נמצא שם הנה עיקר עבודתו לעלות למדרי' גבוה יותר כו'" – שהם ב' הענינים דתשו"ת ותשו"ע: מצות התשובה ותנועת התשובה.

קוובהמשך להמדובר אודות השייכות דתשובה לתפלה ותורה – מצינו עד"ז גם בענין התפלה:

קזבנוגע למצות תפלה – כותב הרמב"ם: "חיוב מצוה זו .. שיהא אדם .. שואל צרכיו שהוא צריך להם כו'".

קחואעפ"כ, גם בשבת שאסור לבקש צרכיו, ישנו ענין התפלה [ואדרבה: כל התפלות של ששת ימי החול (שהם בחי' השבת שבימי החול) עולים ע"י תפלת שבת], אלא שהתפלה דשבת אינה מצות התפלה (בקשת צרכיו), כי אם ענין התפלה באופן נעלה יותר מאשר התפלה דימות החול – באופן של תענוג כו'125.

קט* * *

קייז. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ויתן אל משה ככלותו גו'":

קיארש"י אינו מביא את דברי הגמרא "בתחלה הי' משה למד תורה

קיב395
ומשכחה עד שניתנה לו במתנה" – כיון שאין זה מובן בפשטות הכתובים לבן חמש למקרא, שהרי יודע מעצמו – "מבשרי אחזה" – שזוכר מה שלומדים עמו פסוק אחרי פסוק, ואיך יתכן לומר שמשה רבינו הי' למד תורה ומשכחה?!

קיגובפרט שהבן חמש למקרא למד כבר שעוד לפני ש"ויתן את משה ככלותו גו'", זכר משה כו"כ ענינים שאמר לו הקב"ה: עוד במדין – כל פרטי הענינים שאמר הקב"ה למשה בנוגע להדיבור לפרעה ועשיית המופתים, וכן בנוגע לכל פרטי דיני קרבן פסח, וכמו"כ בנוגע לכל פרטי הענינים והדינים בשייכות לירידת ה"מן",

קיד[ואדרבה: כאשר משה שכח ו"לא הגיד להם פרשת שבת שנצטוה לומר להם .. ענשו הכתוב", ואם נאמר שע"פ טבע הי' משה למד תורה ומשכחה, למה נענש על זה?!].

קיהולכן לא יכול רש"י לפרש בפשטות הכתובים שבתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה (ואדרבה: בגמרא גופא הרי זה דבר הדורש ביאור והסבר!).

קיווכמו"כ לא יכול רש"י לפרש ש"כללים למדהו הקב"ה למשה" – שהרי כבר לפנ"ז מצינו כו"כ ענינים שנאמרו למשה בפרטיות, כמו כל פרטי דיני קרבן פסח, וכן כל פרטי הדינים שבפרשת משפטים, ובפשטות אין סיבה לכך שפתאום יתחיל הקב"ה ללמדו רק כללים.

קיזיח. ומפרש רש"י, "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן":

קיחאילו היתה כוונת רש"י להדגיש את הענין של נתינת מתנה, ללא תשלום ממון – לא הי' צריך להביא הדוגמא "ככלה לחתן" דוקא, שהרי ישנם כו"כ סוגי מתנות. אך לא זו היא כוונת רש"י, שאפילו לא העתיק מהכתוב תיבת "ויתן". ומה גם שבפשוטו של מקרא מתאים הלשון "ויתן" גם בענין שיש בו תשלום ממון, וכפי שהבן חמש למקרא למד כבר אצל אברהם ועפרון: "ויתן לי את מערת המכפלה .. בכסף מלא יתננה לי", ועד"ז מצינו ביונה: "ויתן שכרה".

קיטכוונת רש"י היא להדגיש שמסירת התורה היא "ככלה לחתן":

קכ396
התכלית של מסירת כלה לחתן היא – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'", וכפי שהבן חמש למקרא למד כבר בנוגע לנישואי רבקה: "ויברכו את רבקה .. את היי לאלפי רבבה גו'".

קכאאמנם, תכלית זו באה לידי פועל לאחרי משך זמן, ואעפ"כ, הנה מיד בעת החופה נמסרת ונקנית הכלה לחתן, כמ"ש ברבקה: "ויביאה יצחק האהלה שרה עמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה". ועד"ז אצל יעקב ורחל וכו'.

קכבונמצא, שהענין המיוחד שבמסירת כלה לחתן הוא – שבעת החופה נעשה הקנין שכולל את כל מה שיומשך מזה בשנים שלאח"ז, "דור ישרים יבורך", "זרע ברך ה'", בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות. – ההתחלה היא אמנם באופן של יגיעה, אבל לאח"ז ישנה המתנה דבנים ובני בנים כו'.

קכגובאופן כזה נמסרה לו התורה – שמיד בעת הנתינה נעשה הקנין של כל ריבוי עניני התורה כולה שיומשכו ויתגלו במשך הזמן שלאח"ז, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש.

קכדיט. אבל רש"י אינו מסתפק בפירוש זה, כי:

קכההיסוד לפירוש "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן" הוא – בגלל "שלא הי' יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה".

קכוולכאורה: מהו בכלל ההכרח בפשוטו של מקרא שמשה למד אז כל התורה כולה; מצינו זאת אמנם בדברי חז"ל, אבל ע"פ פשוטו של מקרא אפשר לומר שמשה למד רק כו"כ ענינים בתורה, ומהו ההכרח שכבר אז למד את כל התורה כולה?

קכזומ"ש רש"י בהתחלת פ' בהר ש"כל המצוות .. נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" – הרי הבן חמש למקרא לא למד זאת עדיין.

קכחובכן: בפ' משפטים על הפסוק "ואתנה לך את .. התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", פירש רש"י: "כל שש מאות ושלש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן, ורבינו סעדי' פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו". ונמצא, שע"פ פשטות הכתובים למד משה את כל התורה כולה.

קכט397
וא"כ נשאלת השאלה: איך הי' יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה?

קלאבל באמת, אין זו קושיא גדולה כ"כ – כי, כאשר מדובר אודות תלמיד כמו משה רבינו, ומלמד כמו הקב"ה (שלומד אפילו עם אדם בינוני, וכ"ש כשלומד עם משה), שוב לא יפלא כ"כ שבמשך ארבעים יום למד משה את כל התורה כולה.

קלאוכפי שמצינו שרב יהודה "הי' מחזר תלמודו כל שלושים יום". ואף ש"רב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה", הרי זה רק בנוגע לעיקר הלימוד, אבל בודאי למד (לא רק סדר נזיקין, אלא) גם כל ד' הסדרים (שנוהגים בזמן הזה). וכיון שר"י למד ארבעה סדרים בשלושים יום – הרי ע"פ חשבון זה אפשר ללמוד בארבעים יום ששה סדרים.

קלבומה גם שבנוגע לר' יהודה, יש צורך לחשב גם את זמני האכילה והשתי' והשינה של ר' יהודה – שהרי ע"פ דברי הגמרא "שבועה שלא אישן כו' מכין אותו וישן לאלתר", כיון שהאדם לא יכול להתקיים ללא שינה, וכן ללא אכילה ושתי', בהכרח לומר שר"י הי' צריך להקדיש זמן מסויים עבור אכילה ושתי' ושינה. – הוא אמנם לא הי' מתפלל במשך השלושים יום, אבל הוא הי' מוכרח לאכול ולשתות ולישון. ואעפ"כ הספיק לחזור על כל תלמודו במשך שלושים יום; וא"כ, בנוגע למשה רבינו, ש"לחם לא אכל ומים לא שתה" במשך כל הארבעים יום, וגם לא הי' ישן – לא יפלא שהספיק ללמוד את כל התורה במשך ארבעים יום.

קלגובפרט שמשה לא הי' צריך לחזור וללמוד את כל הענינים שנאמרו עד מתן תורה, כיון שכבר כתבם – כפי שפירש רש"י בפ' משפטים על הפסוק "ויכתוב משה גו'", "מבראשית ועד מתן תורה וכתב מצוות שנצטוו במרה", והוצרך ללמוד רק את הענינים שניתוספו לאח"ז, כך, שאין לתמוה איך הי' משה יכול ללמוד זאת במשך ארבעים יום.

קלדואף שיש לומר שר"י למד רק מה שהי' בדורו, ואילו משה למד גם את הענינים שיהיו עד סוף כל הדורות (כולל גם הלימוד שלומד רש"י עם בן חמש למקרא) – הרי ע"פ פשש"מ אין הכרח שהלימוד שלמד משה אודות תרי"ג מצוות כולל גם את כל הענינים שנתגלו במשך כל הדורות שלאח"ז.

קלה398
וכיון שאין לתמוה איך הי' יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה – הרי אין הכרח לפרש "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן".

קלוכ. ולכן מפרש רש"י פירוש נוסף – "ד"א מה כלה מתקשטת בכ"ד קשוטין .. אף ת"ח צריך להיות בקי בכ"ד ספרים", והיינו, שאפשר לומר שאכן למד משה רק את תרי"ג המצוות כפי שהיו בזמנו, ומ"ש "ככלתו", "כתיב חסר", הרי זה כדי ללמד ש"ת"ח צריך להיות בקי בכ"ד ספרים".

קלזאמנם, גם פירוש זה אינו מספיק, ואדרבה, פירוש זה רחוק יותר מדרך הפשט – כי: בפסוק נאמר "ויתן אל משה ככלתו גו'", וכיון שמדובר אודות משה, איך אפ"ל שכוונת הפסוק ללמד ש"ת"ח צריך להיות בקי בכ"ד ספרים", יהושע וכו' ועד למגילת אסתר שהיתה בזמן אחשורוש, בה בשעה שבזמן משה לא היו עדיין ספרים אלו?!

קלחמצינו אמנם בפירוש רש"י על הפסוק "תביאמו", ש"נתנבא משה שלא יכנס לארץ, לכך לא נאמר תביאנו", אבל, ענין זה הוא באופן ש"ניבא ולא ידע מה ניבא", והרי אי אפשר לומר שמשה רבינו למד כל כ"ד הספרים באופן שנבא ולא ידע מה ניבא...

קלטולכן, פירוש זה רחוק מדרך הפשט יותר מאשר פירוש הראשון, והלואי שיהי' אפשר להשתמש בו בתור פירוש שני.

קמכא. ולכאורה, כדי לפרש כן (שהכתוב בא ללמד ש"ת"ח צריך להיות בקי בכ"ד ספרים") אפילו בתור פירוש שני, הרי זה צריך להיות ע"ד ובהמשך לפירוש הראשון:

קמאובהקדמה – שלכאורה אינו מובן מהי ההדגשה ש"כלה מתקשטת בכ"ד קשוטין", הרי כ"ד הקישוטין האמורים בספר ישעי' אינם בנוגע לכלה דוקא, אלא בנוגע לכל אשה, אפילו כו"כ שנים לאחרי הנישואין,

קמב– כיון שצריך לכבדה "יותר מגופו", ולמלא את רצונה באופן שתוכל להיות בכלל ש"בנות ישראל נאות הן" (ובלבד שיהי' זה בדרך של צניעות כו', שאז עוזר הקב"ה שיוכלו ליתן כל הראוי לה במקום כל עניני האופנה וכו') –

קמגואדרבה: בשעת החופה אין חיוב על הבעל ליתן כל כ"ד הקישוטין, אלא זהו ענין שבא לאחרי כן.

קמד399
אך הענין הוא – שפירוש זה בא בהמשך לפירוש הראשון:

קמהכשם שמסירת כלה לחתן בשעת החופה כוללת את כל הענין ד"פרו ורבו גו'" שבא לאח"ז, כמו"כ נעשה אז השעבוד וההתחייבות של החתן לכלה (נוסף על "שארה כסותה ועונתה") גם בנוגע לכ"ד קישוטין.

קמוועד"ז בנוגע לתורה – שאע"פ שבזמנו של משה לא היו עדיין כ"ד הספרים, נעשה שעבוד והתחייבות ללמוד ולהיות בקי בכ"ד ספרים, בדוגמת השעבוד של החתן לכלה ליתן לה כ"ד תכשיטין.

קמזאבל סוכ"ס קשה לפרש כן, כיון שתיבת "ככלתו" נאמרה בנוגע למשה עצמו, ומשמעות הדברים היא שענין זה הי' שייך למשה גופא (לא רק בתור שעבוד והתחייבות), ולכן הרי זה רק פירוש שני.

קמחכב. אך עדיין צריך להבין:

קמטבהמשך הכתוב "(ויתן אל משה ככלתו) לדבר אתו", מפרש רש"י: "החוקים והמשפטים שבואלה המשפטים". וכיון שלמד רק פרשת משפטים, הרי מלכתחילה אין מקום לשאלה איך הי' יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה?

קנוהביאור בזה:

קנאדובר כמ"פ שלפעמים מפרש רש"י פירוש שמתאים רק לפי אופן אחד בפשוטו של מקרא, והיינו, שלפי פירוש אחד במק"א מובן פסוק זה בפשטות, ואילו הצורך בפירוש הוא רק לפי הפירוש השני במקום הנ"ל.

קנבובנדו"ד: לפי הפירוש הראשון "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן שלא הי' יכול ללמדה כולה בזמן מועט כזה" – הרי מובן בפשטות ש"לדבר אתו" קאי על לימוד התורה כולה; אבל לפי הפירוש השני, שאין הכרח שלימדו כל התורה כולה (כנ"ל סי"ח) – הנה כדי להקל בהבנת הענין, מוסיף רש"י ומפרש ש"לדבר אתו" קאי על "החוקים והמשפטים שבואלה המשפטים".

קנג* * *

קנדכג. ע"פ האמור שיום הש"ק זה הוא המשך לפורים – הנה כיון שענינו של פורים הוא "עד דלא ידע"91, למעלה מהגבלות,

קנה400
ודוגמתו במקום הוא הענין ד"פרזות תשב ירושלים", והיינו, שאע"פ ש"אני אהי' לה גו' חומת אש", הרי זה באופן ש"פרזות תשב ירושלים", ללא מדידות והגבלות (כמבואר בדרושי חסידות, וכמשנ"ת במאמר די"ט כסלו (ר"ה לחסידות) העבר),

קנוהרי מהנכון שינגנו עתה הניגון "פרזות תשב ירושלים", ולדלג מתוך ריקוד ("אַריינטאַנצן") לגאולה השלימה, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

קנז[לאחר אמירת ברכה אחרונה, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בקבוק יי"ש והמזונות להרחמ"א חדקוב עבור החתונה של בנו.

קנחטרם צאתו, התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן עוה"פ הניגון "פרזות תשב ירושלים"].