Toras Menachem·Vol. 56 (5729·Part 3)·Acharon shel Pesach 5729תורת מנחם·נו - שנת תשכ"ט - חלק שלישי·אחרון של פסח·ה'תשכ"ט

א95
בס"ד. אחרון של פסח, ה'תשכ"ט
(הנחה בלתי מוגה)

גהוי' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים והיתה מסלה לשאר עמו וגו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים. וצריך להבין, הרי בגאולה העתידה נאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וכמ"ש והיתה מסלה גו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים, וכיון שביצי"מ הי' רק קריעת ים סוף בלבד, למה בגאולה העתידה יהי' לא רק והחרים הוי' את לשון ים מצרים, אלא גם והניף ידו על הנהר. גם צריך להבין מהו ענין והחרים הוי' את לשון ים מצרים, והחרים דייקא, שפירושו שייבש לגמרי, דלכאורה אין זה כמו קרי"ס שנאמר ויט משה את ידו על הים וגו' ויבקעו המים ואח"כ וישב הים גו' לאיתנו (שדוגמת זה הו"ע הכאת הנהר לשבעה נחלים), ואילו מ"ש והחרים היינו שייבש לגמרי. ויש להוסיף, שענין הכאת הנהר לשבעה נחלים מתאים להענין דקרי"ס גם בפירוש הפנימי, דהנה, בפירוש והכהו לשבעה נחלים פי' הת"י לשבעא נחלין, ורש"י פי' לשבע גזרים לעבור בו שבע גליות האמורות למעלה מאשור וממצרים וגו'. והמכלול עשה בפירושו כמו פשרה בין הת"י ורש"י, לחבר ב' הפירושים להיות אחד, והיינו, שפי' שהעמק שבו המים נגרים, יקרא נחל גם כשאין המים עוברים בו, וכמו ענין נחל איתן. אך באמת יש לומר שפליגי בפלוגתא שבין פי' הזהר והאריז"ל בענין קרי"ס, שלפי' הזהר הי' הקריעה בי"ס, בחי' מלכות, סופא דכל דרגין, באופן שבי"ע עלו באצילות, והאריז"ל פי' שע"י הקריעה במלכות דאצילות נתגלה האצילות בבי"ע. וכמו"כ י"ל דפליגי הת"י ורש"י בקריעת הנהר דלע"ל כשיניף ידו על הנהר והכהו לשבעה נחלים, שלפי' הת"י יהיו ז'

ד96
נחלין, דהיינו, ז' המשכות, שהרי נחל ונהר ענינם אחד, ונהר הוא מלשון המשכה, והרי זה כפי' האריז"ל בקרי"ס שהו"ע המשכת האצילות לבי"ע. ורש"י ס"ל בהכאת הנהר דלע"ל כמו הזהר בקרי"ס שהעלי' היא מלמטה למעלה שבי"ע עלו באצילות, ולכן כמו בקרי"ס שנקרע הים לי"ב קרעים בכדי שכל שבט יעלה במסילתו, כן בנהר דלע"ל יהי' הקריעה לז' גזרים בכדי שכאו"א יעלה במסלה בפ"ע. אמנם כל זה הוא בנוגע למ"ש והכהו לשבעה נחלים. אבל צריך להבין מהו ענין והחרים ה' את לשון ים מצרים, פירושו שייבש לגמרי (כנ"ל), שלכאורה אין זה כמו קרי"ס. וגם צריך להבין, שבקרי"ס כתיב ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו, ואילו לעתיד לבוא כתיב והניף ידו על הנהר, ולא נזכר כלל ענין המטה.

ובהקדים הקושיא בהמאמר דליל שביעי של פסח תרכ"ט (לפני מאה שנה), דממ"ש בוקע ים לפני משה, היינו, שהים נתבטל ונבקע לפני משה, ולא רק מפני משה אלא גם מפני כל ישראל, שכל ישראל היו אז במדרגת משה, כמ"ש אז ישיר משה ובני ישראל, ישיר לשון יחיד, משמע, שגדלה מעלת ישראל על מעלת הים, שלכן נתבטל ונקרע לפניהם. וכן משמע ממ"ש במדרש על הפסוק כמגדל דוד צווארך, מה שגידל אתכם דוד בספרו כו' לגוזר ים סוף לגזרים, וכדאיתא במדרש שבזכות המילה נקרע הים, שזהו מ"ש לגוזר ים סוף לגזרים, שכן בלשון ארמי קורין למהולין גזורים, כי מולים היו כל העם היוצאים ממצרים, ובגלל זה נבקע הים לפניהם, שמזה משמע שבנ"י היו במדריגה נעלית יותר מהים, שלכן נבקע הים לפניהם. וממ"ש כמה גדולים יורדי הים כו', שהרי ראתה שפחה על הים מה שלא ראו גדולי הנביאים, משמע, שהים הוא במדריגה נעלית מבנ"י, שע"י הים נתעלו בנ"י.

חזה יש להקדים תחילה הביאור בכללות ענין קרי"ס, דלכאורה אינו מובן מה הי' הצורך בזה, דהנה, אם רק בגלל שאז נעשה

ט97
גמר הענין דיצי"מ (שהרי גם לאחרי שכבר יצאו ממצרים כתיב ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו ויקח שש מאות רכב בחור וגו', שזה הביא פחד על בנ"י, ורק לאחרי שוירא ישראל את מצרים מת על שפת הים אזי הי' שלימות יצי"מ), הרי כמה דרכים למקום, והי' יכול להיות גם באופן אחר, עד להאופן כמו שטענו המצרים לפרעה כי כולנו מתים, ולמה הוצרך להיות הענין דקרי"ס שזהו מהניסים היותר גדולים, עד שנאמר על זה הלשון קשה, קשה כקרי"ס.

יאהענין הוא, דהנה, ביצי"מ כתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ומזה מובן, שכל הענינים שבין יצי"מ למ"ת הם או הסיום דיצי"מ או התחלת הכנה והקדמה למ"ת, וכמו"כ בקרי"ס, שיש בו ענין של סיום יצי"מ, ויש בו גם ענין של התחלת הכנה והקדמה למ"ת. והענין בזה, כמבואר בכ"מ בהדרושים דקי"ס ושביעי של פסח ומ"ת, שהחידוש דמ"ת הי' שנתבטלה הגזירה שהיתה קודם מ"ת שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, וכמ"ש וירד ה' על הר סיני, ואל משה אמר עלה אל ה'. והנה, בשלמא הענין דעליונים ירדו למטה, הרי הוא ית' כל יכול, ומי יאמר לו מה תעשה, מי מונע ומי מעכב על ידו. אבל בענין דאל משה אמר עלה אל ה', שזהו חידוש גדול, שהרי לא רק משה נתעלה, אלא שהיתה עליית כל ישראל ועד לעליית כל העולם הגשמי, היינו שע"י מ"ת נתחדש הענין דבירור הגשמי, שהגשמי יוכל לצאת מגשמיותו וחומריותו, הנה על דבר כזה צ"ל הדרכה. ועל זה הי' הענין דקרי"ס, שאז היתה העלי' באתערותא דלעילא ולפי שעה, וזוהי הוראה איך שיוכל להיות ענין העלי' באתערותא דלתתא ובקביעות.

יגהענין, דהנה, ענין קרי"ס הוא כמ"ש הפך ים ליבשה, והרי ההפרש בין ים ליבשה הוא, שים הו"ע עלמא דאתכסיא, וכמו הברואים שבים שכל חיותם הוא דוקא בשעה שנמצאים בתוך הים,

יד98
שהרי דגים כשפורשים מן הים מיד הם מתים, היינו שהם מרגישים שכל חיותם הוא דוקא כשנמצאים בתוך מקורם, משא"כ ברואים שביבשה, הרי הגם שהכל הי' מן העפר, וכמו ארץ ממנה יצא לחם, שזה כולל כל צרכי האדם, מ"מ, הרי רובם ככולם של הנבראים אינם נמצאים בתוך העפר (ורק אחדים נמצאים בתוך העפר), עד שיכולים לבוא לידי טעות שלא ידעו שחיותם בא מן הארץ. והטעם שלמטה הוא באופן כזה, הרי זה מפני שגם למעלה הוא באופן זה, שמלאכים שהם מעלמא דאתכסיא, מרגישים שכל חיותם הוא רק הדבר הוי' שמחי' אותם, ואין ביניהם יצה"ר, משא"כ בברואים דעלמא דאתגליא כו'.

טזכיון שכוונת הבריאה היא בשביל ישראל, וכמ"ש בראשית בשביל ישראל שנקראים ראשית, הרי מובן, שגם בנש"י ישנם הענינים דעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא. והיינו, שלפעמים נמצא איש הישראלי במצב של הנחה פשוטה שכל חיותו ומציאותו של הנברא הוא הדבר הוי' שמחי' ומהוה אותו, ולפעמים נמצא במצב שצריכים שיסבירו לו זאת, ולולא ההסבר נמצא הוא במצב של עלמא דאתגליא שאינו מרגיש שחיותו וקיומו הוא הדבר הוי', ועד שאפילו מי שמודה שבריאת העולם היתה ע"י דבר הוי', מ"מ, יכול לומר רם על כל גוים הוי', ולמטה הנה עולם כמנהגו נוהג. ובכללות יותר הרי זה החילוק בין מצב הנשמה בהיותה למעלה קודם ירידתה להתלבש בגוף, ובין מצב הנשמה אחר ירידתה להתלבש בגוף ונה"ב. דהנה, בנוגע להנשמה כמו שהיא למעלה כתיב חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, שיש בזה ב' פירושים, אין עמידה אלא תפלה, וגם עמידה הוא מלשון ביטול. משא"כ לאחרי ירידתה לבירא עמיקתא להתלבש בגוף ונה"ב, הרי יצר לב האדם רע מנעוריו, והעבודה היא לפעול שיהי' ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך, שגם בנה"ב יונח הענין שהוי' הוא אלקיך, כחך

יז99
וחיותך, אבל כדי להגיע לזה צ"ל יגיעה (שלכן קודם ק"ש אומרים פסוקי דזמרה וברכות ק"ש כו'), ועד כדי כך, שכאשר רוצים להסביר ענין עלמא דאתכסיא לנשמה כמו שמלובשת בגוף ונה"ב, צריכים להביא משל על זה מדגים שבים שכשפורשים מן הים מיד הם מתים.

יטג"כ החידוש דמ"ת, שיוכל להיות בירור הגוף ונה"ב, ובאופן שיהי' זה ע"י אתערותא דלתתא. דהנה, אף שקיימו האבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכמ"ש ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם, א"ת ויקרא אלא ויקריא, עד שפעל שיורגש שאין זה באופן דא-ל העולם, שאינו דבר א' עם העולם, אלא באופן דא-ל עולם, שהעולם הוא מיוחד עם האלקות, וכמו"כ יצחק שפעל בענין חפירת בארות כו', וגם יעקב שפעל בענין המקלות שהוא ע"ד מצות תפילין, מ"מ, גם המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, שענין הריח אינו המשכת עצם הדבר, ולכן נשאר רק לפי שעה, והיינו, שגם ע"י קיום המצוות דהאבות לא יצא הדבר הגשמי מחומריותו וגשמיותו [דהגם שאי אפשר לומר שלא נפעל שום דבר בהגשם לגמרי, אבל מ"מ לא יצא מחומריותו], ולכן אי אפשר להיות עי"ז דירה לו ית'. ובזה הוא החידוש דמ"ת, שע"י עשיית המצוה יצא הגשם מחומריותו וגשמיותו, והעבודה היא לפעול שהגשמי יהי' ע"ד דגים שבים שמרגישים תמיד שזהו כל חיותם, עד שלדעת רשב"ג דג אינו חוצץ, לפי שכל מציאותו הו"ע המים. וזה הי' ג"כ ענין עשיית המשכן, לעשות מהכסף וזהב דירה משכן ומקדש לו ית'. וההדרכה על זה היתה בשעת קרי"ס, שהפך ים ליבשה, וכפירוש האריז"ל והזהר שהי' המשכת אצילות לבי"ע ועליית בי"ע לאצילות, שזהו בדוגמת הענין דביטול הגזירה, שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, אלא שבקרי"ס הי' זה באתעדל"ע ולפי שעה, ובמ"ת נתחדש שיוכל להיות באתעדל"ת ובקביעות.

כאהמבואר גודל הענין דקרי"ס, יובן מ"ש במדרש19 כמה גדולים יורדי הים, כמה נתחבט משה רבינו רבן של נביאים עד

כב100
שראה את הדמות, שנאמר הראיני נא את כבודך וא"ל הקב"ה לא תוכל לראות את פני, ובשעת קרי"ס הי' כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי, זה דייקא, שמורה על ראיית הפנים. והענין בזה, דעם היות שגם משה הי' בשעת קרי"ס, וכדכתיב אז ישיר משה וגו', וא"כ מהו העילוי ביורדי הים לגבי משה, אך הענין הוא, שבקרי"ס הי' ענין זה באתעדל"ע ולפי שעה, ומשה ביקש שיהי' באתעדל"ת (שזהו שביקש הראיני נא) ולדורות, ועל זה השיב לו הקב"ה לא תוכל לראות את פני. ומכל זה מובן גודל מעלת הים, שעל ידו נתעלו בנ"י. וכמו"כ ישנה מעלת בנ"י על הים, כמ"ש בוקע ים לפני משה, וכתיב לגוזר ים סוף לגזרים, לגזורים, שמצד מעלתם של ישראל נבקע הים לפניהם, וכן מצד מעלת המס"נ שהי' בישראל, שהרי לא רק נחשון בן עמינדב עמד במצב של מס"נ, אלא גם כל ישראל, כמ"ש בתהלים מזמור ס"ח שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם גו', ואיתא בגמרא כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחילה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם אלא רד ים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר שרי יהודה רגמתם, שמזה ראי' שכל ישראל עמדו אז במצב של מס"נ, ולכן נבקע הים לפניהם.

כדע"פ המבואר לעיל שקרי"ס הי' הכנה למ"ת, הרי מובן, שגם בתומ"צ יש דוגמת ב' הענינים שהיו בקרי"ס, מעלת בנ"י על הים ומעלת הים על בנ"י, כמבואר בהמאמר הנ"ל13 שיש מעלה בבנ"י על התורה, וכמו"כ יש גם מעלה בתורה על בנ"י. דהנה, ממ"ש תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה, היינו שישראל מתקשרין בקוב"ה ע"י התורה, מובן שגדלה מעלת התורה על ישראל. ולאידך גיסא, יש גם מעלה בישראל לגבי התורה, כמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, א"ת מורשה אלא מאורסה, היינו שהתורה היא בבחי' כלה לכנס"י (אפילו לאלו שהם בבחי' יעקב, כמ"ש

כה101
קהילת יעקב), שמזה מובן שישראל הם למעלה מהתורה. וכן הוא גם בנוגע למצוות, שלפעמים מצינו שיש מעלה במצוות לגבי ישראל, כמ"ש אשר קדשנו במצותיו, קדשנו במצותיך (דקאי על ב' הבחי' דיעקב וישראל). ולפעמים מצינו שיש מעלה בישראל לגבי המצוות, כמ"ש ועשיתם אותם, ואמרו רז"ל אתם כתיב, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני, שע"י קיום המצוות עושים ישראל את המצוות, היינו, שע"י קיום רמ"ח פיקודין נעשים רמ"ח איברין דז"א כביכול, שזוהי המעלה שיש בישראל לגבי המצוות, ועד שישראל יכולים להיות בעה"ב על המצוות, כמארז"ל אתם אפילו מזידין (דאף שענין זה גופא הוא בכח התורה, מ"מ, הרי ישראל הם בעלים על התורה), וכן כתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואמרו רז"ל אפילו כשאומרים על שמאל (שבתורה) שהוא ימין ועל ימין (שבתורה) שהוא שמאל, שמזה מוכח שישראל הם בדרגה נעלית מהתומ"צ.

כזהענין בזה, שמצד ירידת הנשמה להתלבש בגוף ונה"ב, נעשית הנשמה למטה במדריגה מהתומ"צ, ואז צ"ל קדשנו במצותיך, אבל מצד שרש הנשמה הרי היא למעלה מהתומ"צ, ומצד זה הנה ישראל הם העושים את המצוות. וכמו"כ הוא בלימוד התורה, שמצד ירידת הנשמה למטה, הנה בתחילה צ"ל לימוד התורה אדעתא דנפשי', היינו בכדי לקשר את עצמו עם נותן התורה, אבל אח"כ צריך להיות עיקר לימוד התורה לשמה, כדי לקשר התורה בשרשה ומקורה, והיינו, דכיון שהתורה נסעה וירדה בסתר המדרגות (כמבואר בתניא) עד שנתלבשה בטענות של שקר כו', לכן צריך להיות לימוד התורה לשמה, לשם התורה, לקשרה בשרשה ומקורה, שהיא חכמתו ורצונו ית', ולמעלה יותר, כמ"ש ואהי' אצלו גו' שעשועים, נעלמה מעיני כל חי, וע"ד שמצינו בדוד שהי' מקשר התורה עם נותן התורה. וזהו שבתורה כתיב עוטה אור כשלמה,

כח102
שהתורה היא כמשל הלבוש, כמו לבוש המלך שרק בשעה שהמלך מלובש בו אזי נראה ונגלה לכל שהוא לבוש המלך, וענין זה נעשה ע"י עבודת נש"י להמשיך שיתלבש אוא"ס ב"ה בלבושי התורה, שזהו"ע לחבר תורה שלמעלה בהקב"ה שיתלבש בלבושי התורה. וכיון שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, הרי מובן שכן הוא גם בקיום המצוות. וכמו"כ יובן בענין קרי"ס, בנוגע למעלת הים לגבי ישראל ומעלת ישראל לגבי הים, שמצד ירידת הנשמה למטה גדלה מעלת הים לגבי ישראל, וע"י הים נתעלו ישראל, אבל מצד שרש הנשמות גדלה מעלת ישראל על מעלת הים.

לעדיין צריך להבין, שהרי בקרי"ס היו ב' הענינים (מעלת הים ומעלת ישראל) בבת אחת, וא"כ לכאורה אין זה דומה לכמו שהוא בתומ"צ, שתחילה ישנה מעלת תומ"צ לגבי ישראל, ורק אח"כ יכול להיות העילוי בישראל לגבי תומ"צ. ויובן זה ע"פ המבואר בהמאמר, שכל איש ישראל, גם כאשר נשמתו מלובשת בגופו, יש בו גם פנימיות הנשמה, ששרשה למעלה מבחי' הים, עלמא דאתכסיא, שהוא עולם המלאכים, שהרי אף שגדלה מעלת המלאכים, שעליהם אמרו כלום יצה"ר יש ביניכם38, מ"מ, התהוות המלאכים אינה אלא מבחי' הדיבור, כמ"ש בדבר הוי' שמים נעשו, ונתהוו ביום שני או ביום חמישי (כב' הדעות במדרש), משא"כ נש"י הם מבחי' המחשבה, כמאמר ישראל עלו במחשבה, ואמרו חז"ל שבעה דברים קדמו לעולם ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה. והיינו, שמצד פנימיות ושרש הנשמה שלמעלה מהים, נבקע הים לפני ישראל גם בהיותם למטה. ולכן יכול להיות בדוגמת זה ג"כ בנוגע למ"ת, שמצד פנימיות הנשמה גדלה מעלת איש הישראלי יותר ממעלת התורה אפילו בתחילת לימודו.

לבגם מ"ש בתהלים פרק ס"ח – בגימטריא חיים – פסוק ח"י: רכב אלקים ריבותים אלפי שנאן אדני בם. ומביא הצ"צ ברשימותיו לתהלים, דאיתא בילקוט בפירוש אד' בם, שמו של הקב"ה

לג103
משותף בשמו של מלאך, מיכאל גבריאל רפאל, אד' בם, אדנותו בם. ומבאר זה ע"פ מ"ש בתו"א שהמלאכים אינם תופסים מקום לפני חיות אלקות השורה בתוכם, והיינו, שלהיותם בתכלית הביטול הרי כל מציאותם היא המציאות דאלקות, בדוגמת העבד שכל מציאותו היא מציאות האדון. ומוסיף בילקוט שם, ואל תאמר בהם (במלאכים) בלבד, אלא אף בשעה שבא (הקב"ה) ליתן תורתו בלשון זה נתנה ופתח בו אנכי הוי' אלקיך. ומבאר הצ"צ שזהו אד' בם סיני בקודש, שכמו שאד' בם במלאכים כך סיני בקודש במ"ת, שנאמר אנכי הוי' אלקיך. ואדרבה, בנשמות ע"י מ"ת מאיר בחי' עליונה יותר הרבה מבמלאכים, שבהם נאמר אד' בם, מבחי' שם אד', אדנותו בהם, אבל בישראל, נוסף לכך שגם בשמם משותף שמו של הקב"ה (שם א-ל) כמו במלאכים, שזהו ישראל (ישר א-ל), כמו מיכאל גבריאל רפאל, הנה עוד זאת ניתוסף במ"ת הענין דאנכי הוי' אלקיך, שבחי' שם הוי' ממש מאיר בהם, ע"ד ששם אד' מאיר במלאכים. וזהו מ"ש בהמשך הכתוב (בתהלים שם): עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם גו', דקאי על עליית משה למרום לקבל את התורה לשבותה מן המלאכים ולתתה לבני אדם, ועד שהמלאכים עצמם נתנו לו מתנות – דכיון שאד' בם סיני בקודש, היינו, שגדלה מעלתם של ישראל על המלאכים, שאצל מלאכים מאיר רק שם אד', משא"כ אצל ישראל מאיר שם הוי', לכן, עלית למרום שבית שבי גו', שניתנה התורה (לא למלאכים, אלא) לישראל דוקא. וממשיך בכתוב ואף סוררים לשכון גו', אף כי הרבו לסור מאחרי ה' עכ"ז נתרצה להם וציום על המשכן לשכון בם – שמצד גודל מעלתם של ישראל, הנה גם בהיותם במעמד ומצב דסוררים, נצטוו לעשות משכן שעי"ז ישכון בם הקב"ה, וכמ"ש בהגדה ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו (שזוהי תכלית הכוונה). וענין זה בא בהמשך למש"נ לפנ"ז מלכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל, כפירוש רש"י מלכי צבאות הגויים ידודון ידודון, יתנדו וישלכו מתוך ארץ ישראל, וכנסת ישראל שהיא נות בית תחלק את שללם – שנוסף על הענין דחלוקת השלל דאוה"ע כפשוטו (שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו), מרומזת בזה גם כללות עבודתם של ישראל בבירור הניצוצות שבעולם (איבערמאַכן די וועלט).

להכשם שההכנה למ"ת היתה ע"י קרי"ס, כמו"כ הוא לעתיד לבוא, שבקיעת הנהר תהי' הכנה להלימוד שמשיח ילמד תורה את כל העם. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן, הלא לעתיד לבוא יקומו גם אלו שלמדו כל התורה כולה, כמו משה והאבות וכו', ומה ילמד עמהם משיח. אך הענין הוא, כמארז"ל שהתורה דעוה"ז הבל היא לגבי תורתו של משיח, והיינו לפי שמשיח יגלה רזי תורה וטעמי', ועל ידו יהי' אראנו נפלאות בתורה. ועפ"ז יובן גם החילוק בנוגע לקרי"ס ובקיעת הנהר. דהנה, בענין עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, הרי לגבי מדריגות עליונות יותר, גם עלמא דאתכסיא נקרא עלמא דאתגליא. והיינו, שבכללות קאי עלמא דאתכסיא על אצילות, ועלמא דאתגליא קאי על בי"ע, שהרי עולם האצילות הוא עולם היחוד, ומעולם הבריאה מתחיל הענין דמשם יפרד. ובפרטיות יותר ישנו הענין דעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא באצילות גופא101, שספירת הבינה נקראת עלמא דאתכסיא, ומה שלמטה מן הבינה נקרא עלמא דאתגליא. וכן הוא בענין הרקיע כעין הקרח הנורא על ראשי החיות, שבדוגמת זה יש גם ענין הרקיע כעין הקרח הנורא על ראשי חיון עילאין דאצילות, דקאי על ספירת הבינה ולמעלה מזה. וזהו מ"ש והניף ידו על הנהר גו' והכהו לשבעה נחלים, דנהר קאי על ספירת הבינה שנקראת רחובות הנהר, ועז"נ והכהו לשבעה נחלים, דקרי"ס היתה לי"ב גזרים, כנגד י"ב שבטים, שזהו ע"ד מ"ש ששם עלו שבטים שבטי י"ה, שעולים לשרשם באצילות בי"ב גבולי אלכסון, משא"כ לע"ל, שאז תהי' עליית הז' מדות בעתיק, שהרי ז"א בעתיקא אחיד ותלי', הנה עז"נ והכהו לשבעה נחלים. והנה, גבי לשון ים מצרים נאמר הלשון והחרים, שיבש לגמרי, והיינו לפי שלעתיד לבוא כתיב את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ

לו105
דעה את הוי' גו', משא"כ גבי הנהר, דקאי על בינה, נאמר והכהו, והיינו לפי שגם לע"ל יהי' הענין דהבנה, אלא שהלימוד יהי' באופן של ראי' (שהרי משיח ילמד תורה את כל העם, וענין זה יכול להיות רק כאשר הלימוד הוא באופן של ראי'), וכידוע ההפרש בין שמיעה לראי', שבשמיעה שמתחילים מהפרטים, אי אפשר להשיג עצם הדבר בטוב, משא"כ כשהענין הוא באופן של ראי'. וענין הראי' יהי' כשיבוא משיח, משא"כ בזמן הזה יש רק ענין השמיעה, כמ"ש ועתה ישראל שמע, והיינו, שמשה ביקש שיהי' באופן דראה, אבל לא פעל את זה, והי' רק באופן של שמע. ועוד הפרש בין ראי' לשמיעה, שבראי' לא שייך שינויים, משא"כ בשמיעה. והנה, בבקיעת הנהר כתיב והניף ידו גו', ולא במטה כמו שנאמר בקרי"ס הרם את מטך, וטעם הדבר, לפי שבקרי"ס הי' עדיין מציאות הרע, ולכן הי' צריך למקל, וכמו שצריך מקל עבור כלב, דבדברים לא יוסר עבד, משא"כ לעתיד לבוא, כאשר את רוח הטומאה אעביר מן הארץ. וממשיך בכתוב, שהעברה בנהר תהי' באופן דוהדריך בנעלים, והיינו, לפי שישראל יהיו במדריגה שלמעלה מתומ"צ, ולכן, בכדי שהנהר יוכל לקבל מישראל, יש צורך בענין הנעלים דוקא. וע"ד שהמלאכים נקראים בשם נעל דשכינתא, שבלי הנעל לא היו יכולים להתהוות. וע"ד שההמשכה משם הוי' דלעילא לשם הוי' דלתתא צריכה להיות ע"י המגן דשם אלקים המעלים על שם הוי' דלעילא. וכמו"כ כיון שעתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה, ועמך כולם צדיקים, הנה בכדי שהנהר יוכל לקבל השפעתו מישראל, הרי זה דוקא באופן של והדריך בנעלים. וכל זה נעשה עי"ז שהפך ים ליבשה, שזוהי ההקדמה וההכנה והנתינת כח שלעת"ל בנהר יעברו ברגל32, נוסף על כללות ההכנה בחגה"פ בכלל ובשש"פ ואחש"פ בפרט, וכללות מעשינו

לז106
ועבודתינו, שעי"ז ממשיכים ביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד והחרים הוי' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר גו' והכהו לשבעה נחלים, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

לח______ l ______