Toras Menachem·Vol. 56 (5729·Part 3)·Sicha of Acharon shel Pesach 5729תורת מנחם·נו - שנת תשכ"ט - חלק שלישי·שיחת אחרון של פסח·ה'תשכ"ט

א107
בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. ע"פ הכלל "פותחין בדבר מלכות" – "מאן מלכי רבנן" – יש לפתוח בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות אחרון של פסח לפני עשרים וחמש שנה (כפי שכבר נדפס בספר השיחות של השנה ההיא), וז"ל:

דשביעי של פסח הוא הגילוי של משה רבינו, ואחרון של פסח הוא הגילוי של משיח.

הענין זה משתקף בהפטרות של ימים אלו – ששייכים לקריאת התורה, שהרי הפטרה פירושה סיום הקריאה בתורה:

וההפטרה דשביעי של פסח היא שירת דוד, ששייכת לקריאת היום בתורה – שירת משה בקריעת ים סוף (כדברי רבינו הזקן בשו"ע: "ומפטיר .. וידבר דוד .. שהיא ג"כ שירה כמו שירת הים שקראו בתורה"), והרי כללות הענין דקרי"ס קשור עם משה, כיון שקרי"ס היתה עי"ז ש"ויט משה את ידו על הים";

זוגם ההכנה לקרי"ס ע"י המס"נ של בנ"י שירדו לים – כמ"ש בתהלים קאַפּיטל ס"ח (בגימטריא חיים) "שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם שרי זבולון שרי נפתלי", "בעבור הירידה אל הים .. זכה בנימין צעיר השבטים לצאת ממנו שאול המלך להיות רודה ומושל בישראל", ובגלל זה היו "שרי יהודה .. מתקנאים בהם וזורקין בהם אבנים, וכן שרי זבולון ונפתלי" – היתה ע"י משה, שהרי עי"ז שאמר

ח108
הקב"ה למשה "דבר אל בני ישראל ויסעו", נעשו בנ"י מוכנים לקפוץ לים.

טוההפטרה דאחרון של פסח היא אודות משיח – "ויצא חוטר מגזע ישי וגו' והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", "דמורח ודאין",

י– ולהעיר, שענין זה הוא מהסימנים של משיח:

יאבנוגע ל"בן כוזיבא" כותב הרמב"ם ש"רבי עקיבא" ש"חכם גדול מחכמי משנה הי'" (ועד ש"כולהו אליבא דר"ע") "הי' אומר עליו שהוא המלך המשיח", ולכן למדים מזה בנוגע לאופן הנהגתו של משיח, שאינו צריך לעשות אותות ומופתים כו'.

יבולפי גירסתנו בגמרא11 – "בר כוזיבא .. אמר להו לרבנן אנא משיח, אמרו לי', במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין, קטלוהו".

יגוהרי בנוגע לדיני נפשות צריך להיות דבר ברור, מבלי לסמוך על אומד וכו', וכדברי שמעון בן שטח, שראה אדם ש"סייף בידו ודמו מטפטף כו'", ואעפ"כ, כיון שלא ראה בעצמו שהרג את הנפש, לא היו יכולים להענישו מיתה; וכיון שכאשר "חזיוהו דלא מורח ודאין, קטלוהו", עכצ"ל, שכאשר חסר הסימן ד"מורח ודאין" הרי זה דבר ברור שאינו משיח.

ידוהיינו, ש"מורח ודאין" הו"ע שיהי' רק אצל משיח, וכפי שמצינו אפילו בנוגע לשלמה, שכאשר "ביקש .. לדון .. שלא בעדים .. יצתה בת קול ואמרה לו כו'", ומכ"ש בנוגע לשאר מלכי יהודה. –

טווכיון שמפטירין בענין זה באחרון של פסח, הרי מובן שיום זה שייך למשיח, וזהו הטעם הפנימי שאומרים הפטרה זו באחרון של פסח – שהרי מצד הטעם המובא בשו"ע5, "לפי שבליל פסח היתה מפלתו של סנחריב", היו צריכים לומר הפטרה זו ביום ראשון של פסח, כיון שמפלתו של סנחריב היתה בליל א' של פסח, ולמה דחו זאת לאחרון של פסח?! – אלא הטעם הפנימי בזה הוא, לפי שיום זה קשור עם משיח.

טז109
וב' טעמים אלו (הטעם הפשוט מצד מפלתו של סנחריב, והטעם הפנימי מצד שייכות היום למשיח) שייכים זה לזה – כי, מפלת סנחריב היתה ע"י חזקי', ובנוגע לחזקי' איתא בגמרא "ביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח" (ורק בגלל איזו סיבה לא בא הדבר לידי פועל).

יזב. והנה, כיון שאחרון של פסח בא בהמשך ולאחרי שביעי של פסח, הרי מובן, שעם היותם שייכים זל"ז, ועד שענינם אחד, שהרי אחרון של פסח הוא יו"ט שני דשביעי של פסח, ובארץ ישראל באים שניהם ביום אחד, מ"מ, ישנה גם הקדימה דשביעי של פסח לאחרון של פסח – קדימה בזמן, וכיון שקדימה זו היא ע"פ תורה, הרי מובן שזוהי קדימה גם בתוכן הענין.

יחומזה מובן גם בנוגע להאמור ששביעי של פסח קשור עם משה ואחרון של פסח קשור עם משיח – שענינו של משיח בא לאחרי ענינו של משה.

יטויובן ע"פ מ"ש הרמב"ם בנוגע למשיח: "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וכו'" – דכיון שכל ענין הגלות הוא בגלל ענין החטאים, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הרי כדי לבטל את הגלות, צריך לבטל את ענין החטאים, ולכן צריך משיח לכוף את כל ישראל לילך בדרכי התורה; אמנם כדי שמשיח יוכל לכוף את כל ישראל לילך בה כו', צריך משיח להיות "הוגה בתורה" – תורת משה, ועי"ז יוכל לכוף את כל ישראל כו'.

כומזה מובן, שכדי שיוכל להיות ענינו של משיח (ש"יכוף כל ישראל לילך בה כו'"), צריך להיות תחילה ענינו של משה ("הוגה בתורה").

כאוזהו גם מה שאחרון של פסח שקשור עם משיח בא לאחרי שביעי של פסח שקשור עם משה.

כבג. ונוסף על ההכנה דשביעי של פסח לאחרון של פסח מצד ענינו של משה עצמו – ישנה גם ההכנה מצד הענין של קריעת ים סוף שהי' בשביעי של פסח:

כגהענין דקרי"ס בא ע"י המס"נ של בנ"י שירדו לים,

כד110
– החל מבנימין שהי' הראשון שקפץ לים (כנ"ל בפירוש הפסוק "שם בנימין צעיר גו'", וגם בנוגע לשאר השבטים (ובפרט אלו שנתפרשו בכתוב), כיון שנתקנאו בו ובאו בטענות אליו כו', הרי מזה גופא מוכח שגם להם היתה שייכות לענין המס"נ), וכן מצינו שנחשון בן עמינדב (נשיא שבט יהודה) קפץ לים,

כהוע"י בנימין ויהודה נמשך ענין המס"נ לכל בנ"י, כי, בנימין הוא צדיק תחתון, שממשיך מיוסף, צדיק עליון22, לכל בנ"י, וכן יהודה, שהי' מלך על אחיו, ו"לא יסור שבט מיהודה" עד סוף כל הדורות, ולכן הוא הממשיך ענין המס"נ לכל בנ"י.

כווענין המס"נ קשור עם משיח – שהרי העבודה שבעקבתא דמשיחא היא ענין המס"נ, כידוע בפירוש הכתוב "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שעיקר ענוותנותו של משה היתה לגבי דרא דעקבתא דמשיחא, בראותו שלמרות החושך הכפול ומכופל של זמן הגלות, יקיימו תורה ומצוותי' מתוך מס"נ,

כז[כולל גם המס"נ שבזמן הזה – "אל יבוש מפני המלעיגים", וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכאשר המלעיגים הם כאלו שאין להם שום שיח ושום סיג בעניני שכל ועאכו"כ בעניני תומ"צ, אזי קשה ביותר לסבול זאת, ויש צורך במס"נ שלא להתפעל כו'. וזהו הביאור בהשייכות של ענין המס"נ גם למדינות החפשיות – כיון שגם שם ישנו הענין ד"אל יבוש מפני המלעיגים"],

כחוראיית המס"נ של דרא דעקבתא דמשיחא, פעלה ענין של ענוה אצל משה רבינו, שאף שהי' מבחר מין האנושי, ובפרט לאחרי מ"ת, שהתורה נקראת על שמו, כמ"ש "זכרו תורת משה עבדי", הנה בראותו את המס"נ של דרא דעקבתא דמשיחא, נעשה ירוד בעיני עצמו כו' ("אַראָפּגעפאַלן ביי זיך").

כטועוד זאת, שגם אצל משיח בעצמו צ"ל ענין המס"נ – כי,

ל111
הרמב"ם19 פוסק שמשיח "ילחם מלחמות ה'", והרי ענין המלחמה הוא מתוך מס"נ, כפס"ד הרמב"ם ש"מאחר שיכנס בקשרי המלחמה .. ישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה וכו'".

לאוזהו הקשר וההמשך דאחרון של פסח עם שביעי של פסח (כמו ע"פ נגלה שהוא יו"ט שני, שענינו להשלים מה שהי' חסר ביו"ט ראשון) – כיון שבשביעי של פסח הי' הענין דקרי"ס שבא ע"י המס"נ של בנ"י, ובהמשך לזה בא אחרון של פסח שגם הוא קשור עם ענין המס"נ.

לבד. וכשם שע"י המס"נ היתה קריעת ים סוף, כך ע"י העמידה במס"נ מבטלים את כל המניעות והעיכובים,

לגועד שבאים לקיום היעוד "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר" – כל ד' הנהרות, עד לנהר הרביעי נהר פרת,

לדוכיון שכל העולם קשור עם ד' הנהרות, כמ"ש "ונהר יוצא מעדן גו' ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים וגו'", שמהם מקבל כל העולם, הרי מובן שבביטול ד' הנהרות – "והחרים וגו'" – (ע"י ענין המס"נ) נכלל גם ביטול כל העולם כולו,

להכן תהי' לנו בקרוב ממש.

לו* * *

לזה. ביאור השייכות של משה ומשיח, כמארז"ל "גואל ראשון הוא גואל אחרון", ע"פ הפתגם ש"משה" בצירוף "אחד" (י"ג) בגימטריא "משיח", כי, ענינו של משה, מ"ת, הוא נתינת כח על העבודה דבירור וזיכוך העולם באופן של "אחד" (ביטול ז' רקיעים וארץ (ח') וד' רוחות

לח112
העולם לאלופו של עולם), שפועלת את הגאולה העתידה ע"י משיח; וענינו בעבודת כל אחד מישראל בכל יום, שע"י התפלה והתורה שבהתחלת היום, ניתן הכח לעבודה במשך כל היום להמשיך את האל"ף בכל עניני העולם, ועד לחשבון צדק בגמר היום באמרו "בידך אפקיד רוחי גו' א-ל אמת" –

לטהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 8 ואילך.

מ* * *

מאו. ע"פ האמור לעיל (ס"א) ששביעי של פסח קשור עם משה ואחרון של פסח קשור עם משיח – צריך להבין:

מבידוע שימים ראשונים של חג הפסח קשורים עם משה, "גואל ראשון", שעל ידו היתה היציאה ממצרים, וימים האחרונים קשורים עם משיח, "גואל אחרון", שעל ידו תהי' הגאולה העתידה (וכמובן גם מדברי משה להקב"ה "שלח נא ביד תשלח", "ביד משיח").

מגוזהו גם הביאור בפנימיות הענינים מדוע אין מברכים שהחיינו בשש"פ ואחש"פ – כי, ברכת שהחיינו מברכים על שמחה גלוי' דוקא, ולכן מברכים שהחיינו בימים הראשונים שבהם היתה יצי"מ, שהיא שמחה גלוי', כי "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו כו' משועבדים היינו לפרעה במצרים", ולכן "בכל דור ודור (וכפי שמוסיף רבינו הזקן: "ובכל יום ויום") חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום50) ממצרים", ועאכו"כ שענין זה ישנו בליל

מד113
הפסח; משא"כ בימים האחרונים שקשורים עם הגאולה העתידה לבוא ע"י משיח – הרי אע"פ ש"אחכה לו בכל יום שיבוא", הנה כל זמן שעדיין לא בא בפועל, אי אפשר לברך שהחיינו, כיון שאין זו שמחה גלוי'.

מהאמנם, ע"פ האמור לעיל ששביעי של פסח קשור (גם) עם משה, שעל ידו היתה קריעת ים סוף – אינו מובן מדוע אין מברכים שהחיינו בשביעי של פסח, מצד הענין דקרי"ס, שזוהי שמחה גלוי'?

מוז. ויובן בהקדם משנת"ל (ס"ה) בנוגע למ"ת, שאז ניתן הכח לעבודה ד"אחד", שעל ידה (ובסיומה) בא משיח.

מזאמנם, כד דייקת שפיר, הנה הנתינת כח לעבודה הוא רק ענין אחד במ"ת, ונוסף לזה הי' במ"ת גם ענין שנעשה בפועל – שהרי אז היתה אצל בנ"י קבלת עול מלכותו ית', כדאיתא במכילתא שבמ"ת אמר הקב"ה "כשיקבלו את מלכותי אגזור עליהם כו'", ומובן שרק קיום הגזירות בפועל הוא לאחרי זמן, אבל קבלת עול מלכותו ית' היתה בשעת מ"ת; וכמו"כ נעשה אז בפועל הענין ד"ובנו בחרת", ובאופן שאפילו כאשר בנ"י אינם ראויים לכך, אומר הקב"ה "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (ולכן) "להחליפם באומה אחרת איני יכול", דכיון ש"בנו בחרת", הנה כן יקום!

מחועד"ז בנוגע לפעולתו של משה רבינו (שענינו הו"ע מ"ת):

מטישנו מה שנעשה בפועל על ידו – שענין זה שייך לימים ראשונים דחג הפסח שבהם היתה היציאה ממצרים (באופן ד"כי ברח העם") ע"י משה,

נ[ובזה נכללת גם פעולת משה על בנ"י ע"י הקרבת הפסח, כמסופר במדרש "כיון שעשה משה את הפסח .. הי' ריחו הולך מהלך מ' יום, נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח, הי' אומר הקב"ה אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין .. מיד נתנו עצמן ומלו ("משה הי' מוהל ואהרן פורע"),

נא114
ונתערב דם הפסח בדם המילה .. שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו', חיי בדם פסח חיי בדם מילה"],

נבוכיון שזהו ענין שנעשה ע"י משה בפועל ובגלוי, מברכים על זה שהחיינו, שהרי זו שמחה גלוי';

נגוישנה גם הפעולה דמשה באופן של נתינת כח בנוגע להמשך העבודה לאח"ז – שעל זה אי אפשר לברך שהחיינו, כיון שאין כאן שמחה גלוי', שתהי' רק בגמר כללות העבודה.

נדח. וב' ענינים אלו ישנם גם בשביעי של פסח:

נהבשביעי של פסח הי' בפועל הענין דקריעת ים סוף; ונוסף לזה יש בשביעי של פסח גם נתינת כח על בקיעת הנהר לעתיד לבוא, וכמשנ"ת בפירוש הכתוב "הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל", ש"הפך ים ליבשה" בלשון עבר קאי על קרי"ס, ו"בנהר יעברו ברגל" בלשון עתיד קאי על בקיעת הנהר לעת"ל, ופירוש הכתוב הוא – שהנתינת כח לבקיעת הנהר לעת"ל היא עי"ז ש"הפך ים ליבשה" בקרי"ס.

נוועפ"ז יובן הטעם שאין מברכים שהחיינו בשביעי של פסח:

נזאע"פ שבשביעי של פסח הי' הענין דקרי"ס בפועל ובגלוי – הרי קרי"ס היא הגמר של יצי"מ17, ואילו ברכת שהחיינו היא רק בהתחלת השמחה.

נחואילו בנוגע לנתינת כח על בקיעת הנהר דלעת"ל – כיון שזוהי רק נתינת כח, ועדיין לא נעשה הענין בפועל, אי אפשר לברך על זה שהחיינו, כיון שאין כאן שמחה גלוי', כנ"ל.

נטט. ויש להוסיף, שכן הוא גם במשנת"ל (ס"ה) בנוגע לעבודת כל אחד מישראל בכל יום:

סהתפלה והתורה שבהתחלת היום, שהם בדוגמת מ"ת, הם לא רק נתינת כח לעבודה בעניני העולם במשך היום, אלא הם גם ענין של עבודה בפועל, שהרי הם מצוות כשלעצמן (מדאורייתא או מדרבנן).

סאוכפי שמצינו בענין "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", שאע"פ שבזה מודגש שכל מעלת התלמוד היא להיותו הכשר והתחלה לענין

סב115
המעשה, הרי גם הלימוד כשלעצמו הו"ע של עבודה בפועל – מצות תלמוד תורה, כך, שיש בזה גם ענין של פועל, וגם נתינת כח לענין המעשה שלאח"ז. וע"ד משנת"ל (ס"ז) בנוגע למשה, שיש מה שנעשה על ידו בפועל, ויש גם נתינת כח על המעשה שלאח"ז, ועד"ז בנוגע לתורה שנקראת על שמו, "זכרו תורת משה עבדי".

סגוכן בנוגע לאמירת "בידך אפקיד רוחי גו'" בגמר היום, שאין זה רק נתינת כח ליום המחר, שהקב"ה יחזיר לו נשמתו ויהי' ברי' חדשה, כמ"ש "חדשים לבקרים רבה אמונתך",

סד– שזהו בדוגמת הענין דתחיית המתים לעתיד לבוא, שהרי כל הענינים דלעתיד לבוא תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות", ולכן צ"ל גם עתה מעין הענין דתחיית המתים, שזהו שהקב"ה "מחזיר נשמות לפגרים מתים" בכל בוקר –

סהאלא יש בזה גם ענין של עבודה בפועל – שהרי בעת השינה עולה הנשמה למעלה ושואבת לה חיים כו', כך, שאין צורך להמתין עד למחרת בבוקר, אלא במשך כל המעת-לעת, גם בלילה, יכול להיות אצלו מעמד ומצב של שמחה ואור.

סווהנתינת כח על זה היא מאחרון של פסח, שקשור עם משיח, שעל ידו תהי' הגאולה העתידה, שאז יקויים היעוד "והי' אור הלבנה כאור החמה", ו"לילה כיום יאיר", ועד – "והי' לך ה' לאור עולם".

סזי. ובנוגע לפועל:

סחמיד בהתחלת היום, כשמברך בברכות השחר "נותן התורה", לשון הוה54 – צריך יהודי להחליט שמקבל את התורה מחדש, וזוהי הנתינת כח על עבודתו במשך כל היום בהענין ד"אחד", שפועל את ענין הגאולה, כך, שהיום כולו נעשה יום מוצלח ויום שחדור עם משיח ("אַ משיח'דיקן טאָג").

סטואז נעשית אצלו הגאולה הפרטית – "פדה בשלום נפשי", ובאופן שמתחבר עם הכלל, בגאולה הכללית – "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

ע116
וכללות הענין בזה – שע"י העבודה בכל יום מקרבים ופועלים ביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולכן "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", ובאופן שכל חלקו בעולם נעשה "הר קדשי", ובונים את ביהמ"ק השלישי,

עאוהבקשה היא – שכל זה יהי' בעגלא דידן, ובאופן ש"שמחת עולם על ראשם".

עב* * *

עגיא. בין הענינים שנתבארו בהפטרה דאחרון של פסח בנוגע לאופן הגאולה,

עד– דאע"פ שכתב הרמב"ם ש"כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו וכו'", מ"מ, יש פרטים שנתפרשו בתושב"כ או בתושבע"פ –

עהנאמר: "והניף ידו על הנהר גו' והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים גו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים" – כמו כל הענינים דלעתיד לבוא, כמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכנ"ל (ס"ח) שהנתינת כח על הענין ד"בנהר יעברו ברגל" לעתיד לבוא הוא מהענין ד"הפך ים ליבשה" בקריעת ים סוף.

עווצריך להבין מהו הדיוק "והדריך בנעלים":

עזבפשטות יש לומר, ש"והדריך בנעלים" הוא בדוגמת הענין ד"נעליכם ברגליכם" שנאמר ביצי"מ.

עחאבל, הענין ד"נעליכם ברגליכם" הי' בט"ו ניסן, ואילו הענין ד"והדריך בנעלים" שבא בהמשך ל"והניף ידו על הנהר גו' והכהו גו'" הוא בדוגמת קריעת ים סוף, והרי בקרי"ס לא מצינו הענין ד"נעלים",

עטולכאורה לא הי' צורך בנעלים דוקא, שהרי מצינו במדרש בנוגע למ"ש "אתה פוררת בעזך ים", שהקב"ה עשה נס שקרקעית הים נעשתה "פירורים פירורים", כדי שתהי' העברה קלה, וכיון שכן, לא הי' צורך בנעלים, כי, ענין הנעל הוא כדי לבטל את הצער מהליכה על גבשושים

פ117
וקוצים כו', וכיון שבקרי"ס עשה הקב"ה נס שתהי' העברה קלה, הרי בודאי לא היו קוצים כו' (שהרי בודאי הי' הנס בשלימות, ולא בבחינת "אלי' וקוץ בה"), כך שלא הי' צורך בנעלים.

פאואדרבה: מצינו שיש מעלה כאשר הרגל היא ללא נעלים, ולדוגמא: מ"ש "של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", כדי שלא יהי' הפסק בין הרגל ל"אדמת קודש". ולכן מצינו שהכהנים בעבודתם בביהמ"ק היו צריכים להיות יחפים, כדי שלא תהי' חציצה בין רגליהם לקרקעית ביהמ"ק.

פבובכל אופן, בנוגע לקרי"ס – הנה אע"פ שקרקעית הים לא היתה "אדמת קודש", הרי כיון שהקב"ה עשה נס שתוכל להיות הליכה נוחה ביותר, ברור הדבר שלא הוצרכו לנעלים.

פגועאכו"כ בנוגע לבקיעת הנהר לעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד "לא ירעו ולא ישחיתו גו'"74, "למשבית מזיקין" (שענין זה יהי' עוד בימות המשיח, באלף הששי), הרי בודאי לא יהי' צורך בנעלים.

פדועפ"ז אינו מובן: מהו היעוד וההבטחה המיוחדת "והדריך בנעלים" – לכאורה הי' עילוי גדול יותר בהבטחה שיהי' זה בדוגמת "אדמת קודש" שאין צורך בנעלים?!

פהיב. והביאור בזה:

פונוסף על פעולת ה"נעל" להגן על רגלו של לובש הנעל מענינים לא טובים שישנם במקום ההילוך, מצינו גם פעולת הנעל באופן הפכי – כמבואר בדרושי חסידות בנוגע למלאכים שנמשכים מבחי' נעל דשכינתא, שמצד גודל הפלאת מעלת גילוי השכינה, אי אפשר שתהי' התהוות המלאכים, ולכן יש צורך בלבוש הנעל, נעל דשכינתא, שענינו להעלים ולהסתיר את גילוי האור כו'.

פזומזה מובן, שיש גם פעולת הנעל באופן שעל ידה תוכל הארץ לקבל את ההשפעה הרוחנית של לובש הנעל, כי, מצד גודל מעלתה בתכלית הרוחנית, אין הארץ יכולה לקבל אותה אלא ע"י לבוש הנעל

פח118
דוקא. וכידוע בפירוש הבקשה "רצה והחליצנו" – שיהי' הענין דחליצת הנעל, ויומשך האור שלא ע"י לבוש הנעל.

פטועפ"ז יש לבאר הענין ד"והדריך בנעלים" – שזה מורה על גדלות מעלת בנ"י לעת"ל, שאפילו הרגל שלהם תהי' במעלה רוחנית גדולה יותר מקרקע הנהר שבו יהי' הנס ("והניף ידו גו' והכהו גו'"), עד כדי כך, שהליכתם תהי' באופן ד"והדריך בנעלים", כדי שלא תתבטל מציאות הנהר מצד גודל מעלת הרגל של בנ"י!

ציג. וע"פ הידוע שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים "במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"66, וכפי שמבאר רבינו הזקן בענין "שכר מצוה מצוה", ש"משכרה נדע מהותה", הרי מובן, שכדי לזכות לשכר שאפילו ב"רגל" יהי' גילוי שלא בערך לאופן הרגיל (שלכן יהי' צורך ב"והדריך בנעלים"), צריכה להיות העבודה בדומה לזה – ע"י המצוות התלויות ברגל, בהליכה וריצה ודילוג (כמבואר בלקו"ת בענין "מדלג על ההרים"), שענין זה תלוי במצב של הרגל.

צאוזוהי גם החביבות המיוחדת שבכללות ענין היו"ט, שנקרא בשם "רגל", ועאכו"כ חג הפסח, כי "פסח" הוא מלשון דילוג, והדילוג הוא ע"י הרגל, ודוקא הרגל מוליך את הראש, ולכן יש אז חביבות מיוחדת לעבודה הקשורה עם הרגל, ובפרט כשנעשית באופן של יגיעה, מצד ריחוק המקום כו'. וכמדובר פעם בארוכה אודות דברי החיד"א שמכל פסיעה לדבר מצוה נברא מלאך טוב, ומזה מובן, שע"י ההליכה למרחק גדול יותר ניתוספים פרקליטין ומלאכים טובים.

צבוענין זה קשור עם המנהג לילך לשמח יהודים בימי המועדים, ובפרט בשביעי ואחרון של פסח, שאז ישנו הענין שהארץ מבקשת שינעלו את הנעל, כדי שתוכל לקבל את אור הקדושה.

צגיד. וכאן המקום והזמן להזכיר אודות ה"תהלוכה" לשמח יהודים – באופן שענין השמחה ניכר לא רק בקוי הפנים, אלא נמשך גם בתחתית הגוף, עד לעקב שברגל, שעליו נועלים את הנעל.

צד119
ולכן, הנה כל אלו שהשתתפו ב"תהלוכה", יאמרו עתה "לחיים" בשמחה ובטוב לבב, בצירוף ברכת כל הקהל.

צהובלשון המדרש בנוגע להבאת ביכורים – שקשורה גם עם הליכה ברגל – "תשנה לשנה הבאה",

צוובאופן ש"לשנה הבאה" תהי' ההליכה ביחד עם משיח צדקנו, באופן ד"והדריך בנעלים".

צזוע"פ פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר הידוע – הרי זה יכול להיות תיכף ומיד, ובדרך ממילא נהי' לשנה הבאה יחד עם משיח צדקנו, ואז יהיו כל המועדים הבאים לקראתנו לשלום באופן נעלה יותר.

צח* * *

צטטו. עוד ענין סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות דאחרון של פסח לפני עשרים וחמש שנה:

קשאלו פעם אצל רבינו הזקן מהו משיח, והשיב: מ' שיח.

קאוממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר – וכנראה זהו ביאור שלו – שבפירוש תיבת "שיח" יש כמה פירושים: שיח הוא התורה, שיח הוא דיבור, ושיח הוא תפלה, וכמה פירושים נאמרו בענין מ' שיח (ע"כ המבואר ברשימה).

קבולהעיר, שאע"פ שמצויין שם בנוגע לענין השיחה: "ראה דרושי ד"ה יפה שיחתן, וש"נ" – הרי עדיין לא נתבאר מהו הענין ד"מ' שיח", ומהי השייכות למשיח (שכאשר שואלים מהו משיח, אזי המענה הוא "מ' שיח").

קגטז. והענין בזה:

קדהשייכות של משיח לתפלה ותורה היא – כיון שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, והרי ענין התשובה קשור עם ענין התפלה. וכן בנוגע לתורה – שהרי משיח ילמד תורה את כל העם. אבל עדיין צריך להבין: מהו הענין ד"שיח" – שיח תפלה ושיח תורה.

קה120
ובפרט שע"פ מאמר רז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" מובן ש"שיח" אינו ענין התורה, אלא למטה מזה, וכמובן גם מדברי הגמרא "מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד, שנאמר ועלהו (דבר קל שבו) לא יבול", והיינו, ששיחה לגבי תורה היא בדוגמת העלה לגבי הפרי; ואעפ"כ נאמר כאן ש"שיח" הו"ע התורה, וקשור גם עם ענין התפלה.

קוגם צריך להבין: מהי השייכות של שיח דיבור למשיח.

קזובהקדים – שע"פ מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", שרובו של הדיבור הוא דבר האסור והמאוס כו', ורק מיעוטו הוא דיבור טוב, הרי מובן, שהדיבור הקשור עם משיח הוא בודאי דיבור המותר. אבל אעפ"כ, מהו העילוי שבזה, ועד שמשווים זאת עם שיח תפלה ושיח תורה?

קחגם צריך להבין בנוגע לענין המ"ם:

קטידוע שמ"ם רומז על ענין התורה, כדאיתא בגמרא "מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום", והיינו, נגלה דתורה ופנימיות התורה. ועפ"ז, בשלמא בנוגע לשיח תפלה, מובן הצורך בהוספת ענין המ"ם (תורה), כדי לידע איך להתפלל; אבל בנוגע לשיח תורה – אינו מובן מהו הצורך בהוספת המ"ם, דלכאורה היינו הך?!

קיובכן, חפשתי ברשימות אודות השייכות של מ"ם עם שיח וכו' (כמובא בהשיחה שכמה פירושים נאמרו בענין מ' שיח), ולעת עתה לא מצאתי. אמנם לא מצאתי אינו ראי', אבל כל זמן שלא מצאתי, אצטרך לומר ביאור משלי.

קיאיז. והביאור בזה בדרך אפשר:

קיבאיתא בגמרא במסכת סנהדרין על הפסוק "אדם לעמל יולד", "איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא", וגם לאחרי שנתברר ש"לעמל פה נברא", "עדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה (תפלה) וכו'". וכמשנ"ת פעם בארוכה במארז"ל זה – שהעולם

קיג121
כולו נברא בשביל האדם, ובפרט בשביל ישראל – "אתם קרויין אדם", ועבודתם של ישראל בעולם יכולה להיות בג' אופנים: עמל מלאכה, עמל תפלה או עמל תורה.

קידויש לומר, שג' הענינים דשיח דיבור שיח תורה ושיח תפלה הם ג' הענינים דעמל מלאכה עמל תורה ועמל תפלה.

קיהיח. ויש לבאר הקשר ד"שיח דיבור" ל"עמל מלאכה":

קיונתבאר אז הענין ד"עמל מלאכה" – שכיון ש"ששת ימים עשה ה' גו'", צריכה להיות גם הנהגת האדם באופן ד"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", כדאיתא במכילתא "זו מצות עשה".

קיזועוד זאת, שהצורך בענין המלאכה מובן גם מדברי המשנה ש"בטלה מביאה לידי כו'", ובהכרח לומר שהכוונה היא אפילו ל"בטלה" שאין בה משום ביטול תורה, שהרי אם יש בזה ביטול תורה, הרי זה דבר האסור בלאה"כ, ועכצ"ל, שמדובר אודות "בטלה" שאין בה ביטול תורה, ואעפ"כ מושלל ענין הבטלה, כיון ש"אדם לעמל יולד", כך, שללא מלאכה, לא נשלמת הכוונה.

קיחולכן יש סברא בתורה שהכוונה היא ל"עמל מלאכה", וכמסופר במדרש בנוגע ל"אחד הי' אברהם": "בשעה שהי' אברהם מהלך בארם נהרים .. ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר, הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש .. בעידור .. אמר, הלואי יהא חלקי בארץ הזאת כו'".

קיטוהענין בזה – שהתחלת בריאת העולם היתה אמנם מצד "כי חפץ חסד הוא", אבל לאחרי כן רצה הקב"ה שקיום העולם יהי' ע"י עבודת האדם דוקא [ובפרט לאחרי מ"ת, שאז תלויים בעבודת האדם כל הענינים, אפילו הענינים שלמעלה, כידוע הפירוש במאמר המשנה "דע מה למעלה ממך", שכל הענינים שלמעלה הם "ממך"], ולכן יש צורך בענין ה"מלאכה" (בדוגמת "מלאכתו אשר עשה") כדי לפעול את קיום העולם – שזהו"ע "משאו ומתנו באמונה", ו"מאמין בחי

קכ122
העולמים וזורע", באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".

קכאוכיון שמלאכתו של הקב"ה נקראת בשם דיבור, כמ"ש "בדבר ה' שמים נעשו", וכדאיתא במשנה "בעשרה מאמרות נברא העולם" (וכמבואר בשער היחוד והאמונה שקיום הנבראים בכל רגע הוא ע"י העשרה מאמרות), לפי שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה – הנה גם אצל בנ"י, "עמך כולם צדיקים", ש"דומין לבוראם", נקרא "עמל מלאכה" גם בשם "שיח דיבור", שזוהי פנימיות ענין המלאכה.

קכבוזהו גם ש"משיח" הוא מ' שיח, שיח דיבור – דכיון שאצל משיח יהיו כל הענינים באופן נעלה יותר, נקרא גם ענין המלאכה בשם דיבור.

קכגיט. וכל ג' הענינים דשיח דיבור שיח תורה ושיח תפלה, שהם ג' הענינים דעמל מלאכה עמל תורה ועמל תפלה, קשורים עם משיח (מ' שיח) – כיון שבביאת המשיח יהיו ג' ענינים אלו באופן נעלה ביותר:

קכדשיח תורה – שהרי התורה שילמד משיח את כל העם תהי' באופן אחר לגמרי – רזי תורה, וכדאיתא במדרש שתורת עוה"ז היא כהבל לגבי תורתו של משיח, ועד להעילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא".

קכהשיח תפלה – שאז תהי' עבודת התפלה באופן נעלה ביותר, כי, בזמן הזה, הנה גם לאחרי התבוננות בהעמקת הדעת בענין ד"דע לפני מי אתה עומד" [שזוהי הכוונה הכללית (נוסף על פירוש המילות וכו'), שבלעדה נחשבת התפלה לדיבור בעלמא, ו"אינה תפלה" (כמ"ש הרמב"ם), אלא שדי בכך שכוונה זו תהי' בהתחלת התפלה, וע"ד מ"ש רבינו הזקן בתניא בנוגע לכוונה לשמה בגט וס"ת: "ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה כו'"] – עדיין לא יודעים עד היכן יגיע ("ווי ווייט

קכו123
וועט ער דערגיין")... אבל בימות המשיח, כיון שאז יקויים היעוד "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וגו'", אפילו מין החי ("כל בשר"), ועאכו"כ מין המדבר, ועאכו"כ בנ"י – אזי לא יצטרכו שום הסברה כו', ובמילא תהי' התפלה באופן נעלה יותר באין ערוך מאשר בזמן הזה.

קכזוכן שיח דיבור – שגם קיום העולם יהי' אז באופן נעלה ביותר, כמ"ש "לא ירעו ולא ישחיתו גו'"74, ו"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"73, ואז יתבטל גם ענין המיתה ש"בעטיו של נחש" (כמארז"ל "ד' מתו בעטיו של נחש"), ויהיו חיים נצחיים, ובכללות – שאז יקויים היעוד "לתקן עולם במלכות שד-י", שיהי' העולם על מילואו.

קכחכ. ועדיין צריך להבין בנוגע לענין ה"שיח" דתורה תפלה ודיבור:

קכטמשמעות הדברים היא – שנוסף על הענין דתורה תפלה ודיבור כפי שהם מצד עצמם, ישנו גם ענין ה"שיח" שבהם. וצריך להבין: מהו ענין התורה ותפלה כפי שהם מצד עצמם, ומהו ענין ה"שיח" שבהם?

קלגם צריך להבין מדוע דוקא ענין ה"שיח" שבתורה תפלה ודיבור קשור עם משיח (מ' שיח) – דלכאורה, איפכא מסתברא, כאמור לעיל (סט"ז) ש"שיחה" מורה על דרגא תחתונה יותר מאשר תורה, וא"כ, מדוע קשור "משיח" עם ענין ה"שיח" דוקא?

קלאוגם צריך להבין מהו ענין המ"ם שניתוסף בשיח דתורה (אף שתורה מצד עצמה קשורה עם האות מ"ם, כנ"ל סט"ז), ומדוע דוקא ענין זה קשור עם משיח?

קלבכא. והביאור בזה:

קלגכללות ענינה של האות מ"ם בנדו"ד – היותה האות הראשונה של תיבת "משיח", והרי ע"פ דין מורה האות הראשונה על כל התיבה, ומזה מובן, שהיא האות היותר נעלית בתיבת "משיח", ועד שהיא נעלית יותר מג' הענינים ד"שיח" תורה תפלה ודיבור, שלכן הנה דוקא כשמצרפים אליהם האות מ' אזי יכול להיות הענין ד"משיח".

קלדוהענין בזה – כמשנת"ל (סט"ז) שאות מ' מורה על ענין התורה, וכיון שהאות מ' באה לפני ג' הענינים ד"שיח", הרי זה מורה שיש צורך בהקדמת ענין התורה לכל ג' הענינים ד"שיח":

קלה124
בנוגע לשיח תפלה – הנה כדי שהתפלה תהי' כדבעי, צריך ללמוד תחילה הלכות תפלה, כדי לדעת איך להתפלל, ובאיזה נוסח וכו'.

קלוובהקדמה – שלכאורה יש מקום לומר להיפך, שכאשר התפלה היא בנוסח קבוע, הרי זה היפך הוראת המשנה "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים", וכדי שהתפלה תהי' באופן ד"שפכי כמים לבך", אי אפשר שיהי' נוסח קבוע.

קלזואעפ"כ אומרים שכדי שהתפלה תפעל פעולתה, הרי זה דוקא כאשר התפלה היא ע"פ המבואר בהלכות תפלה, ולכן לא מספיק "שיח" תפלה בלבד, גם כששופך לבו כמים, אלא יש צורך בהקדמת המ"ם – ענין התורה, "מאמר פתוח" ו"מאמר סתום", שזהו"ע לימוד הלכות תפלה הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה.

קלחועאכו"כ שבנוגע לשיח דיבור יש צורך בהקדמת לימוד התורה, והיינו, שלא די בכך שמטבעו הוא איש ישר ואיש חסד כו', כיון שאין לסמוך על מדות טבעיים, אלא יש צורך בהקדמת המ"ם – ענין התורה, היינו, שהתעסקותו במשא ומתן ("הנהג בהן מנהג דרך ארץ") תהי' באופן המתאים ע"פ התורה, ע"י לימוד הלכות משא ומתן בחושן משפט.

קלטויתירה מזה: אפילו בנוגע לשיח תורה יש צורך בהקדמת המ"ם, כי, כדי לידע כיצד ללמוד תורה, ובאופן שהלימוד יהי' בהקדמת ברכת התורה, יש צורך ללמוד הלכות תלמוד תורה, הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה.

קמוהענין בזה – שלימוד התורה מצד עצמו יכול להיות גם באופן בלתי-רצוי, כפי שמצינו בגמרא בנוגע לדואג: "אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ", וכמבואר בגמרא בפירוש הפסוק "על מה אבדה הארץ גו' על עזבם את תורתי", "שאין מברכין בתורה תחילה", וכפי'

קמא125
הר"ן בשם רבינו יונה, "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עלי', שלא היו עוסקים בה לשמה כו'".

קמב[ולהעיר, שמכאן יש פתרון בהלכה בנוגע לברכת התורה: ידועה השאלה אם ברכת התורה היא כמו ברכת הנהנין, ש"כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר גוזל אביו ואמו"147, או כמו ברכת המצוות, שגם אם לא ברך, יצא י"ח קיום המצוה. ומזה שהלימוד ללא הקדמת ברכת התורה נקרא "עזבם את תורתי", מוכח, שברכת התורה נוגעת ללימוד התורה עצמו, ולא רק ע"ד ברכת המצוות].

קמגוכדי שלימוד התורה יהי' כדבעי, בהקדמת ברכת התורה (ועאכו"כ שלילת הלימוד שלא לשמה, על מנת לקנתר, להתייהר ולהקרא רב, כפי שמצינו שינויי הלשונות בנוגע ללימוד התורה שלא לשמה) – יש צורך בהקדמת לימוד ענין זה בתורה, הן בנגלה דתורה, מ"ם פתוחה, מאמר פתוח, והן בפנימיות התורה, מ"ם סתומה, מאמר סתום.

קמדולכל לראש – דברי הב"ח בנוגע לברכת התורה, שמשם רואים, שכדי ללמוד תורה ולברך ברכת התורה כדבעי, יש צורך בלימוד קבלה וחסידות כו'.

קמה– ולפלא על הליטאים, או כפי שנקראו פעם: "מתנגדים", שאינם מתייחסים לדברי הב"ח הנ"ל, שמופיעים בכל הדפוסים, גם לפני הדפוס החסידי!...

קמודברתי פעם עם ראש-ישיבה שילמדו חסידות בישיבה שלו, ואמר לי, שגם אם זה חלק בתורה, הרי יכולים לבחור את החלק בתורה שרוצים ללמוד, וכפי שמצינו בנוגע לרב ושמואל, שעיקר לימודו של רב הי' בעניני איסור, ועיקר לימודו של שמואל הי' בעניני ממונות, ועד"ז בנדו"ד: אתם בוחרים חלק זה בתורה, ואנחנו בוחרים חלק אחר בתורה. והשבתי לו, שישנו פס"ד מפורש בב"ח שחייבים ללמוד פנימיות התורה!

קמז126
וכששאל היכן הוא פס"ד הב"ח? הוצאתי טור, והראיתי לו את דברי הב"ח. ואז לא היתה לו עצה אחרת, מלבד לסגור את הספר ולהחזירו אל המדף!... –

קמחובכל אופן, זהו פס"ד מפורש בב"ח, שמיוסד על דברי הגמרא והראשונים – החל מדברי רבינו יונה הנ"ל, והרי רבינו יונה מקובל בכל הישיבות; והב"י אינו חולק עליו, אלא שהב"י לא הכניס בטושו"ע עניני פנימיות התורה, משא"כ הב"ח שעסק בפנימיות התורה, הכניס בחיבורו גם עניני פנימיות התורה, כפי שרואים בגלוי בסימן הנ"ל.

קמטכב. ומכל זה מובן שגם בנוגע לתורה יש צורך בהקדמת ענין המ"ם, הן מ"ם פתוחה, נגלה דתורה, והן מ"ם סתומה, פנימיות התורה, שזהו ענין לימוד הלכות תלמוד תורה, וכן מעלת לימוד התורה כפי שנתבארה בפנימיות התורה; וכן בנוגע לשיח דיבור, ובנוגע לתפלה.

קנועי"ז באים לתכלית השלימות הן בתורה הן בעבודה והן בגמ"ח (שקשור עם הענין דשיח דיבור – עמל מלאכה, ע"י משא ומתן באמונה), ועד לתכלית השלימות שתהי' ע"י משיח, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן.

קנא* * *

קנבכג. ענין המ"ם (המדובר לעיל) – שייך גם לחג הפסח, שיש בו כו"כ ענינים שהם במספר ד': ד' בנים, ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה, והרי כל ד' הלשונות מסיימים באות יו"ד ("והוצאתי והצלתי וגו'"), וד' פעמים יו"ד עולה מ"ם.

קנגובהתאם לכך יש להזכיר אודות המנהג שנתחדש לשתות ד' כוסות באחרון של פסח, בתור הכנה ל"כוסי רוי'" – כוסו של דוד מלכא משיחא, עליו נאמר "ועבדי דוד מלך עליהם".

קנדוכיון שע"פ דין צריך לשתות ד' הכוסות על הסדר, ולא בבת אחת – ישתו עתה כוס ראשון.

קנה* * *

קנו127
כד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והחרים הוי' וגו'.

קנז[אחרי המאמר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: לאחרי אמירת ה"הגדה" – בא כוס שני].

קנח* * *

קנטכה. דובר לעיל (סט"ו ואילך) אודות פתגם רבינו הזקן ש"משיח" היינו "מ' שיח", וכפי שנתפרש ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר הפירוש ד"שיח" בג' הענינים דתורה תפלה ודיבור, ונתבאר הקשר עם דברי הגמרא בפירוש "אדם לעמל יולד", שהם ג' הענינים דעמל תורה עמל תפלה או עמל מלאכה, והיינו, שע"י עמל מלאכה (משאו ומתנו באמונה) נעשה קיום העולם, שזוהי מלאכתו של הקב"ה, אלא שנעשית ע"י דיבורו של הקב"ה שחשיב מעשה, ולכן גם בעבודת בנ"י הרי זה קשור עם ענין הדיבור.

קסוע"י העבודה בכל ג' הענינים ד"שיח", פועלים הענין דביאת המשיח (מ' שיח), שאז יהיו ג' ענינים אלו בתכלית העילוי.

קסאוהענין בזה – שהעילוי שע"י משיח יהי' לא רק בנוגע לשיח תורה ושיח תפלה, אלא גם בנוגע לשיח דיבור – דיבור סתם (לא דיבור התורה והתפלה), אלא שהוא דיבור המותר והרצוי, ע"ד "אמר מלכא ("מאן מלכי רבנן"2) עקר טורא", שזוהי אמירה בנוגע לעניני העולם – שהרי בימות המשיח יהי' שינוי בכל העולם, שיהי' באופן נעלה יותר באין ערוך לגבי מעמדו ומצבו עתה.

קסבכו. ובפרטיות יותר:

קסגידוע פס"ד הרמב"ם שע"י "מצוה אחת" יכול יהודי להכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. ובשביל זה ירדה נשמתו למטה ("נשמה שנתת בי כו'") – ירידה צורך עלי', וע"י עליית הנשמה יתעלו גם נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם, ועד לעליית כל העולם כולו, שיקויים בו הענין ד"ושכנתי בתוכם", משכן ומקדש לו ית' בעולם למטה.

קסדוכל זה נעשה ע"י בנ"י שנמצאים למטה בארץ, שכן, אילו היו בשמים, לא היו יכולים לפעול בארץ, ורק עי"ז שבארץ למטה ישנו בכל אחד מישראל ניצוץ בורא, ובלשון התניא: "חלק אלקה ממעל ממש", הרי הם פועלים למטה בארץ.

קסה128
ובכללות הרי זה נעשה ע"י עבודת התפלה, שהיא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", והיינו, שהתחלת התפלה היא בדרגא נמוכה – "הודו לה' קראו בשמו", במעמד ומצב ד"מוצב ארצה", אבל עי"ז נעשה בסיום התפלה הענין ד"מגיע השמימה", "כעבדא קמי מרי'", בלי שום תנועות, ובלשון הידוע: "ואני תפלה".

קסוולכן, כאשר בנ"י מתעלים לדרגא נעלית יותר, אזי מתעלה גם כללות העולם. וכמו בנוגע לארץ ישראל, ש"ארץ צבי כתיב בה, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל, בזמן שיושבין עלי' רווחא כו'", והיינו, שכאשר ניתוסף בבנ"י וביהדות, אזי ניתוסף גם בשטח הגשמי של ארץ ישראל. ועד"ז בנוגע לכללות העולם, וכדאיתא בילקוט "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", והיינו, שבימות המשיח יהיו כל הארצות במעמד ומצב של ארץ ישראל, ארץ הקודש, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", לא רק בשבת ויו"ט, ר"ה ויוהכ"פ, אלא גם בכל ימות השנה.

קסזוהרי לעתיד לבוא יהיו בנ"י בתכלית העילוי, כמ"ש "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם", והיינו, שענין הנבואה, "רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני", יהי' אז אצל כל אחד, כולל גם "בניכם ובנותיכם", ולא כמו בזמנים שלפנ"ז, שכדי לבוא לענין הנבואה הוצרכו כמה הכנות כו', שמזה מובן, שלעתיד לבוא תהי' מציאותם של בנ"י מציאות אחרת לגמרי.

קסחוכמו"כ תשתנה אז מציאות העולם, כמ"ש "וגר זאב עם כבש וגו' וארי' כבקר יאכל תבן", "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי"74.

קסטואע"פ שכתב הרמב"ם "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהי' שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעי' וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה .. ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר הי' משל

קע129
ומה ענין רמזו בהן", וממשיך, "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד" – הרי זה רק בנוגע להתחלת ימות המשיח, וכדמוכח מבן כוזיבא, ש"רבי עקיבא .. הי' אומר עליו שהוא המלך המשיח"12, אף שעדיין לא אירעו בעולם השינויים הנ"ל; אבל בתקופה שלאח"ז יהי' שינוי בכל מציאות העולם.

קעאומכל זה מובן גודל המעלה דפעולת המשיח, לא רק בנוגע לשיח תורה ושיח תפלה, אלא גם בנוגע לשיח דיבור.

קעבאמנם, בתור הקדמה לזה, צריך להיות הענין דמ"ם (מ' שיח), מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה, מאמר פתוח ומאמר סתום, נגלה דתורה ופנימיות התורה, וכמשנת"ל בארוכה, שכדי שהעסק בעניני העולם יהי' כדבעי, צ"ל תחילה ענין המ"ם, ע"י לימוד הלכות משא ומתן בחושן משפט, וכן בנוגע לשיח תפלה צ"ל תחילה ענין המ"ם, כולל גם המילוי (מ"ם) – מ' סתומה, ועד שאפילו בנוגע לשיח תורה יש צורך בהקדמת ענין המ"ם, ע"י לימוד הלכות תלמוד תורה הן בנגלה דתורה והן ע"פ פנימיות התורה.

קעגכז. ועדיין צריך להבין הטעם שבנוגע לג' הענינים הנ"ל משתמשים בלשון "שיח", שמורה על דרגא נמוכה, כמו "עלה" שהוא טפל לגבי גוף הפרי (כנ"ל סט"ז), בה בשעה שמדובר אודות השייכות ל"משיח":

קעדויובן בהקדם דברי רבינו הזקן בתניא66 ש"תכלית השלימות .. של ימות המשיח .. תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות".

קעהולכאורה אינו מובן: איך יתכן שהתורה תפלה ודיבור בזמן הזה יפעלו הענין דביאת המשיח – הרי אז יהיו כל הענינים דתורה תפלה ודיבור באופן נעלה יותר באין ערוך?!

קעווהמענה על זה – ש"משיח" קשור עם "שיח", והיינו, שאע"פ שהתורה ותפלה ודיבור שבזמן הזה אינם בערך לגבי ענינים אלו כפי שיהיו בימות המשיח, שלכן נקראים רק בשם "שיח", הנה על ידם פועלים ביאת המשיח.

קעזוע"ד המבואר בענין "בכל מאדך", "בכל מדה ומדה שהוא מודד

קעח130
לך", שכיון ש"מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה", הנה עי"ז ממשיכים את ה"מאד" של הקב"ה:

קעטלכאורה אינו מובן: ה"מאד" של הקב"ה הוא מאד האמיתי, למעלה מכל מדידה והגבלה, ואילו "בכל מאדך" הוא רק מאד שלך, היינו, שזהו למעלה מהמדה שהוא רגיל בה, אבל לגבי מי שגדול הימנו, הרי זה עדיין במדידה והגבלה, ולא באופן של "מאד", ועאכו"כ שלגבי הקב"ה אין זה נחשב ל"מאד", וא"כ, איך יתכן שע"י "בכל מאדך" יומשך ה"מאד" האמיתי שלמעלה?!

קפוהביאור בזה – שזהו חסד עליון של הקב"ה, שאע"פ שה"מאד" שלו הוא בלי גבול אמיתי, ואילו ה"מאד" של האדם הוא במדידה והגבלה, מ"מ, יומשך ה"מאד" של הקב"ה ע"י עבודת האדם "בכל מאדך".

קפאועד"ז בנדו"ד: גם כאשר יהודי מתנהג ע"פ הלכות תלמוד תורה, להתייגע בשכלו בלימוד התורה – הרי יכול להיות שלגבי מי שגדול הימנו אין זה נחשב ללימוד התורה, ועד שנקרא בשם ביטול תורה (כידוע הראי' שמביאים על זה). ולכן הרי זה נקרא בשם שיח תורה בלבד. ועד"ז בנוגע לתפלה ודיבור. ואעפ"כ, ע"י תורה ותפלה ודיבור באופן של "שיח" יכולים להמשיך את ענינו של "משיח" (מ' שיח), אם רק תהי' הקדמת המ"ם לפנ"ז.

קפבועז"נ "מי בז ליום קטנות": אין לחשוב איזו תפיסת מקום יש לפעולה קטנה, אלא כפס"ד הרמב"ם שע"י "מצוה אחת" יכול אדם להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות.

קפגולכן, אע"פ שעבודתו בתורה תפלה ודיבור היא רק באופן של "שיח", הרי זה ממשיך את אמיתית הענינים כפי שיהיו בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו.

קפד* * *

קפהכח. רגיל תמיד לדבר גם ענין בנגלה, ולכן ידובר גם עתה אודות ענין השייך לזמן זה.

קפוובהקדם תוכן נקודת המדובר לעיל בנוגע לעניני משיח, שהנהגתו

קפז131
של הקב"ה בזה היא באופן שאע"פ שנותן את כל הענינים מלמעלה, מ"מ, רצונו שתהי' גם איזו פעולה מצד האדם.

קפחוכפי שמצינו במדרש בנוגע לר' חנינא בן דוסא, שרצה לעלות לרגל לירושלים ולהביא איזה דבר (שהרי העלי' לרגל צריכה להיות באופן ש"לא יראו פני ריקם"), אבל כיון שהי' עני, לא הי' לו מה להביא, "מה עשה, יצא למדברה של עירו, וראה שם אבן אחת כו'" (וזכה בה באיזה אופן שיהי'), אבל לא הי' בכחו "להעלותה לירושלים", וגם לא הי' לו מעות "לשכור לו פועלים" שיהיו "מעלין .. אבן זו לירושלים", "זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם, אתם מעלין לי אבן זו, אמרו לו .. אנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים".

קפטוהענין בזה – דלכאורה, ממה נפשך: אם הם היו יכולים להעלות את האבן, למה הוצרכו שיתן ידו ואצבעו עמהם; ואם הם לא היו יכולים להעלות את האבן, מהי התועלת בכך שיתן ידו ואצבעו עמהם?! – כי, גם כשאין אפשרות שיהי' הקרבן לגמרי שלו, עליו לכל-הפחות לסייע בנתינת ידו ואצבעו.

קצוכן הוא בכל עניני האדם, שהן אמת ש"הקב"ה עוזרו", וכל מה שיעשה האדם הרי זה "מעט" לגבי הסיוע של הקב"ה, היינו, בערך גודל הענין שנעשה מלמעלה, אבל אעפ"כ, דורשים ממנו לעשות את שלו, ואז "הקב"ה עוזרו".

קצאועד"ז בנוגע לביאת המשיח, שתהי' ע"י מעשינו ועבודתנו דוקא, שכן, אע"פ שעבודה זו אינה בערך כלל לגבי המעמד ומצב דלעתיד לבוא [כמובן מזה שאע"פ ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", וכפי שמבאר רבינו הזקן שכל העולם אינו מספיק אפילו בשביל שכר של מצוה אחת, הנה לעת"ל יוכל להיות שכר מצוה בעולם, כיון שהעולם יתעלה למעמד ומצב נעלה יותר אפילו מכמו שהי' אצל אדה"ר "בגן עדן מקדם", קודם החטא (שהרי אם העלי' דלעת"ל תהי' רק כמו שהי' קודם החטא, נמצא, שלא ניתוסף מאומה ע"י הירידה)], מ"מ, כדי לבוא למעמד ומצב דלעת"ל יש צורך בעבודה זו דוקא.

קצב132
ובנוגע לעניננו:

קצגאיתא בילקוט שמעוני לישעי'177 ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". וע"פ האמור שכל הענינים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, מובן, שגם בזמן הזה צ"ל עבודה מעין זה – להפיץ את עניני ארץ ישראל, שגושה קדוש ואפילו אוירה קדוש, גם בחוץ לארץ, והיינו, שבכל מקום שבו נמצא יהודי, יש בכחו לפעול המשכת הקדושה כו'. ועי"ז תתפשט שם ארץ ישראל גם בגשמיות, וכמו שע"י "ונשלמה פרים שפתינו" ממשיכים ופועלים שיהי' ענין הקרבנות גם בגשמיות.

קצדופשיטא שצריך להזהר שלא להוסיף כח באומות העולם ולמעט כחם של ישראל, וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", "לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים", "ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם", כיון שעי"ז "מייקר שם העכו"ם", וכפי שהפליגו חז"ל בגודל העונש על ענין זה.

קצהומובן, שגם מי שיש לו עסק עם גוים, ובערכאות של גוים יוכל להרוויח ממון כו', אסור לו לילך לערכאות של גוים, כדי שלא להוסיף כח כו'.

קצוכט. ובהמשך לזה – כאן המקום אתי לדבר אודות מה שבזמן האחרון נתפשטה בין אחינו בני ישראל שי', כמו "מגיפה" ר"ל, תופעת ההגירה משכונות יהודיות. וכתוצאה מזה – מכירת בתים בשכונות אלו לאינם-יהודים. ויתירה מזה – גם בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו'; מערערים עי"ז או מחריבים כליל פרנסתם של כו"כ מבנ"י וכו'.

קצזואף שבאמת תיקון הדבר הי' צריך להיעשות ע"י עסקני ציבור וע"י רבנים מורי הוראה – ואין זה מעניני להורות פסקי דינים בדברים כאלו

קצח133
– אולם היות שנתפשטו שמועות שונות ומשונות שעתה גם דעתי כאילו מסכמת ח"ו לעובדות הנ"ל, לכן אף שאין דרכי להכחיש את כל השמועות שאין להן יסוד כו', כי אין לדבר סוף, אבל מכיון שענין הנידון נוגע הוא לרבבות מישראל, מוכרחני להביע את דעתי בזה גלוי' וברורה, ובהעיר ג"כ, עכ"פ בקצת מקומות, להלכות הפסוקות בשו"ע בנידון זה. ומן הקל אל החמור:

קצטל. בשו"ע חו"מ הלכות מצרנות (ומקורו בגמרא): "המוכר לעכו"ם או שוכר לו, משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מהעכו"ם, עד שינהוג העכו"ם עם בן המיצר שלו בדיני ישראל בכל".

רואף שבשו"ע שם [סתם כדעת הרא"ש]: "במה דברים אמורים כשיכול למוכרה או לשוכרה לישראל בדמים שנותן העכו"ם, אבל אינו חייב למוכרה לישראל בפחות" – הרי (א) כתב הסמ"ע שם (וכ"ה בנתיבות שם), שזהו דוקא כשהעכו"ם נותן דמים השווים, אבל כשהעכו"ם נותן הרבה יותר משויו, מחוייב למכור לישראל בשויו (והיינו גם כשהעכו"ם מעלה בדמים שלא כדי "להשחית נחלתו" – ראה לקמן). (ב) במחבר שם: "ואי חזינן שהעכו"ם מכוין לקנות במיצר ישראל כדי להשחית נחלתו ["כגון שיש להכותי לקנות בשכונות הכותיים, וכוון לקנות בשכונה זו דישראל" – סמ"ע שם] הכל לפי ראות הדיין", ומפרש בערוך השלחן שם: "אין מניחים לו לעשות כן".

ראלא. והנה כל חלוקי דינים הנ"ל הם בנוגע לעכו"ם סתם, שהאיסור למכור לו הוא רק מטעם שיש לחשוש לטענת שכנו הישראלי "ארבעית לי אריא אמצראי"206. אבל כשהלוקח הוא מזיק בודאי, הרי אז גם בלוקח

רב134
ישראל אמרו: "לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן כו' ולא לסופר ארמאי", ו"אפילו שאינו מוצא (אחר) להשכירו". ומזה מובן שגם לשיטת הרא"ש הנ"ל, הנה במקום שע"י מכירת הבית לנכרי מגיע היזק וודאי לישראל, אסור למכור להנכרי (אפילו כשאין כוונתו להשחית נחלתו) גם באופן שאינו יכול למכור את הבית לישראל במחיר השווה, כי דמי למשכיר לאומן (ויתירה מזו: מכיון שבנדו"ד בא ההיזק בעת המכירה, ה"ז כמזיק בידים, כי הוי גירא דילי', והלא זה חמור יותר ממשכיר לאומן).

רגואף שלפי שיטת המרדכי האיסור הוא דוקא להשכיר להאומן, אבל למכרו שרי – הרי (א) מפורש ברמ"א שם (וכ"ה במרדכי) "ובלבד שלא ימכרנו לעכו"ם, דלא ציית דינא". (ב) בנדו"ד אין לחלק בין שכירות למכירה, כי טעמו של המרדכי מה שמתיר במכירה הוא לפי שבמכירה "אין הזיקו ברי", וטעם זה שייך דוקא כשההיזק הוא מצד האומנות של הלוקח, משא"כ בנדו"ד, הרי "הזיקו ברי" גם במכירה.

רדוהנה גם לפי מ"ש הב"ח שם שטעמו של המרדכי הוא "דבמכירה דיוצא מרשותו לגמרי אין ההיזק ממנו" – היינו דוקא כשההיזק בא לאחרי שיצא מרשותו, משא"כ בנדו"ד, הרי ההיזק בא בשעת המכירה עצמה – וגם לפני המכירה, כי התפשטות השמועה עצמה, שהנכרי עומד לקנות הבית, פועלת כבר הוזלה במחיר הבתים שבשכונה, מביאה לידי בהלה ופחדים וכו'.

רהויש להאריך רבות בכהנ"ל בגדרי דגרמי וגרמא בנזיקין, אבל אכ"מ וזמנו. והרי אינו נוגע אלא לתוספת כח וחומר יותר בענין ההעתקה.

רוכן יש להעיר לשלימות הענין אשר המדובר בעירובין ובע"ז – אינו שייך לדין השכונות דנדו"ד.

רזלב. והנה כל הנ"ל הוא גם כשמכירת הבית לעכו"ם גורמת היזק רק לישראל אחד. עאכו"כ בנדו"ד שההיזק הוא לכל יהודי השכונה (וגם

רח135
ליהודים שבשאר שכונות העיר, ועד שזה נוגע גם לבנ"י בשאר המדינות, כדלקמן סל"ה). ויתרה מזו מפורש ברמ"א וז"ל: "דוכוס ממדינה שגזר על יהודים שיעשו עם היהודים הדרים תחת שרים קטנים בכפרים שידורו תחתיו, ואם לא, יגרש כולם, צריכים לקיים דברי הדוכוס, ולסלק היזק הרבים, וליסע תחת הדוכס תחלה, ולדון אח"כ עם הרבים אם יש להם היזק בזה". ואע"פ שמעתיקים עי"ז ממקום שאין עליהם רשות דוכוס רשע כזה – שמאיים לגרש כל היהודים על לא פשע בידם – ובאים לרשותו!

רטומזה מובן בנוגע לעניננו, שיש לדון אפילו על אלו היהודים הגרים כבר בשכונות אחרות, ע"ד החיוב שיחזרו לשכונות אלו (באם אין מוצא אחר לסלק את ההיזק). וכ"ש שאין היתר להיהודים הדרים בשכונות אלו לברוח מהן ולהגדיל עי"ז את ההיזק וכו' וכו'.

רילג. עוד ענין בזה: העתקות הנ"ל מביאות למכירת (או סגירת) כו"כ בתי כנסיות – אשר באיסור מכירת בתי כנסיות ישנם ג' גדרים: א) מצד קדושת ביהכ"נ הנמכר (משא"כ – בסגירתו). ב) מצד מיעוט בתי כנסיות בכלל הנעשה ע"י המכירה [שלכן אסור למכור (ולסתור ולסגור) ביהכ"נ, גם כשישנו ביהכ"נ אחר, עד שיבנו עכשיו ביהכ"נ תמורתו]. ג) כי עי"ז לא יהי' להמתפללים ביהכ"נ להתפלל בו [שלכן אסור לסתור ביהכ"נ כדי לבנות ביהכ"נ אחר – גם באופן שאין לחשוש שמא לא יבנוהו – בכדי שיהי' ביהכ"נ להתפלל במשך זמן הבנין, וכטעם השני שבמס' ב"ב ובשו"ע שם].

ריאובנוגע לעניננו: מצד קדושת ביהכ"נ – עכצ"ל שאפילו בתנאי ארצה"ב מותר למכרו באם התנו כן בשעת בנינו [שגם ביהכ"נ של כרכין ש"חמורה קדושתו", כשתלו אותו בדעת היחיד, יעשה בו היחיד מה שירצה] – שהרי מעשה רב בגדולים וטובים שעשו כן בארצה"ב. והאריכו בזה בשו"ת האחרונים. וצ"ע בביהכ"נ שבונה (קונה) יחיד בכסף הנתרם מכו"כ אנשים, שמעשים בכל יום שחלק מהתורמים מתנה עם היחיד שזהו אך ורק לבדק הבית שבו התפלל אבא וכיו"ב, או לבנינו – והיחיד מקבל תנאי זה בפירוש ומברכו בפני רבים על המצוה וכו'. כן בכלל – בשו"ע שם שהיחיד צ"ל "בהסכמת הציבור".

ריב136
גם בנוגע למיעוט בתי כנסיות – הרי העצה לבנות ביהכ"נ אחר בשכונה החדשה.

ריגמ"מ, נשאר עדיין האיסור מצד גדר הג' דלעיל – כי אף שגם בשכונות האלו נשארים הרבה בתי כנסיות גם לאחר ההגירה משם, מ"מ, לפעמים רבות (א) הביהכ"נ הנשאר הוא בריחוק מקום מבתי מגוריהם של מתפללים אלו – שביהכ"נ המכור שימש להם מקום תפלה קרוב. (ב) נוסח התפלה שבביהכ"נ הנשאר – אינו כנוסח התפלה של כו"כ ממתפללי ביהכ"נ המכור, ואמרו רז"ל אל תשנו ממנהג כו'.

רידלד. ואותו הדבר הוא גם בנוגע למוסדות-חינוך המתמעטים ע"י ההגירה, שזה מכריח כו"כ הורים לשלוח את בניהם ובנותיהם למקומות רחוקים – וזה קשור בהוצאות יתרות ובטרחות שונות, וחלק מהם אינו עומד בנסיון הטרחא וכו'. וק"ל.

ריהלה. נקודה נוספת בזה, מלבד כל ענין ההיזקות והפחדים והריסת הבתי כנסיות וכו':

ריועצם העובדא של מכירת והעברת הבתים והשכונות מיד ישראל ליד עכו"ם, מחלישה ר"ל את כחם של ישראל ומוסיפה כח לשונאיהם של ישראל, אשר כוונתם בקניית בתים בשכונות ישראל הוא בכדי לגרש ח"ו את ישראל מנחלתם וכו'. וברור, כי בכל בית ובית שמוכרים להם מחזקים את כחם ומסייעים להם לבצע את מזימתם זו.

ריזויתירה מזו: העברת שכונה אחת לרשותם, נותנת להם ההזדמנות לבצע את מזימתם ביחס לשכונה הסמוכה, והאומץ לנסות זאת בעוד שכונות וכו' – וכמו שראו במוחש. ושמועה מהנעשה בעיר אחת – תיכף מגיעה לשאר עיירות ומעוררת גם שם את שונאיהם של ישראל וכו'. ז.א. אשר נוסף על ה"הזיקא דרבים" בעיר זו – ההיזק הולך ומתפשט עי"ז מעיר לעיר, ר"ל. וג"ז כבר ראו בפועל.

ריחואם בדוכוס שגזר כו', פסק דין הוא שצריכים לקיים דברי הדוכוס (רק) בכדי לסלק היזק הרבים – אף שאין מוסיפים עי"ז בכחו ותקפו של הדוכוס על היהודים הדרים תחתיו (מכיון שגם בלא"ה יש בכחו לגרשם) – הלא בנדו"ד, שיש בזה משום הוספה בכחם של שונאי ישראל על ישראל ר"ל, הרי ודאי שחובה היא גם על היהודים של שכונות

ריט137
האחרות להשתדל בכל האמצעים בכדי למנוע את תוקפם של שונאי ישראל, ובמכ"ש וק"ו שאסור להעביר נחלת ישראל לשונאי ישראל ולהוסיף בידים תוקף וחוזק בהם.

רכלו. ועוד הלכה בדוגמא להנ"ל – אף שאינה דומה ממש:

רכא"נכרים שצרו על עיירות ישראל .. ויש לחוש שמא באו על עסקי נפשות, ואפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבוא, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת". ו"בזמן הזה שאנו דרין בין האומות ששוללין והורגין, אפילו אם לא באו אלא על עסקי ממון, מחללין עליהם את השבת, לפי שאם לא יניחנו הישראל לשלול ולבוז, יהרגנו, וחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ויש לחוש שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג, וה"ז עסק נפשות".

רכבוהנה הדיוק דעסקי נפשות – הוא בנוגע לדיני שבת. אבל בימי החול, הרי פשוט וברור ש"יוצאים עליהם בכלי כו'" גם כשבאים רק על עסקי ממון, ואין שום חשש וספק ספיקא שיוגרם מזה ענין של עסקי נפשות ר"ל.

רכגומזה יש ללמוד בנוגע לבעי' הנדונה, שחובה היא לנקוט בכל האמצעים האפשריים עפ"י החוק כדי למנוע את ה"דחי'" ("אַרויסשטופּן") של בנ"י מהשכונות בהם ישבו כו"כ שנים, הגירה המביאה לבזבוז ממון רב, ערעור פרנסה ר"ל וכו'.

רכדובפרט שהגירה זו מביאה בעקבותי' גם פוחזים ואנשי בליעל השוללים ממונם של ישראל, ולפעמים גם גורמת להסתעפות של עסקי נפשות (וכנודע מכמה מקרים של הריגה ר"ל, עכ"פ – מכות, "קטלי' פלגא") – והדרך למנוע את כל הנ"ל הוא ע"י ביסוסם והרחבתם של ישובי היהודים ומעמדם בשכונותיהם, וכמו שראו בפועל, וכדלקמן.

רכהלז. מלבד כל הנ"ל, הרי הגירה זו משכונה לשכונה נוגעת למעמדם ומצבם הרוחני של היהודים המהגרים עצמם, ועוד יותר – לבניהם ובנותיהם, כי במשך התיישבותם והאחזם באיזו שכונה, הרי כאו"א הי' בסביבה יהודית מסויימת: השתייך לחברה זו או אחרת של ת"ת ברבים, השתתף בשיעור קבוע של תורה – חברה משניות, ש"ס וכדומה, הי' חי ופעיל בביהכ"נ הקבוע שלו, נוסף על היותו חבר במוסד צדקה או חסד.

רכו138
בקיצור: בשכונה שבה הוא גר ימים ושנים, היתה לו גם נחלה רוחנית קבועה, שרכשה במשך שנים רבות, וגם בניו הושפעו במדה חשובה ללכת בדרכו הסלולה לו מכבר. אבל במקום מגורו החדש, בכו"כ מקרים תוגרע ותחסר לו נחלה קדושה זו, עכ"פ עד שיסתגל לסביבה החדשה, וחבלי קליטה – דורשים זמן ומרץ, ולא תמיד קלים ומצליחים הם.

רכזלח. יש טוענים, ששכונות אלו הם – לדעתם – מקום סכנה, ובכגון דא הרי אין כאן מקום להאיסורים האמורים לעיל וכו'. אבל:

רכחא) ברור הוא – שע"י מכירת בית ועוד בית וכו' לעכו"ם, מחלישים כח בנ"י שבשכונה, ומגדילים כחם של שונאי כו'. ז.א. שהמוכר חלק לו ביצירת הסכנה. ובפרט אם יש לו השפעה – ופעולתו זו תביא שאחרים ילמדו ממנו.

רכטב) כן ברור שבמשך כמה שנים – רוב היהודים שבשכונה לא יוכלו להעתיק מהשכונה – ובפרט "העני היתום והאלמנה אשר בקרבך", ואפשריות של העתקה תיכף – ישנה רק למיעוטא דמיעוטא. הרי יש כאן ודאי הזיקא דרבים (דאישים רבים ודבתי כנסיות רבים ודבתי מדרשות וכו'). – לאידך גיסא, כללות ה"ריוח" של המיעוט, בספק גדול מוטל הוא, כי

רלג) ע"י עקירת דירתם לשכונה אחרת, הנה גם הם עצמם אינם ניצולים עי"ז מהסכנה הצפוי'

רלא– ידועים כמה וכמה מקרים (נוסף על אלה המקרים שמכמה טעמים משתיקים אותם ואין מדברים עד"ז), אשר אלו שהעתיקו משכונתם – בה לא אירע להם מעולם אף מקרה אחד למוטב – אלא שהפחידו עצמם (וגם אחרים – וכמוזהר "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו") וברחו למקומות אחרים, הנה דוקא במקום מגוריהם החדש, באו גוים ושללו את רכושם ר"ל וכו' וכו'.

רלב139
ולהעיר ממדה טובה שאמרו חז"ל "דבר שאותו צדיק נצטער בו יכשל בו זרעו (בתמי')", ומכלל טוב והן – אתה שומע כו'. ועפ"י הכלל דאין קטיגור כו' – איך זה אפשר שאך ורק ע"י פעולה המזקת את הרבים – ירויח הפועל ועושה?

רלגד) ועיקר בכהנ"ל. ומעשה רב:

רלדתעמולה מתאימה שלא לברוח משכונות אלו, יש בכחה לשלול במשך זמן קצר אפשריות היזק וכו'. וכמו שראינו במוחש בכמה שכונות, שע"י שעמדו אחב"י שליט"א בכל תוקף מבלי לזוז משכונתם אלא – השתדלו אצל שלטונות העיר להעמיד להם שמירה וכדומה, יושבים הם לבטח בשכונתם, ועוד ניתוספו שם כו"כ בתי כנסיות וספסלי בבי מדרשא, נוסף על הוספת בנינים של יחידים ושל מוסדות וכו'.

רלהלט. המורם מכל האמור הוא:

רלוא) העתקות הנ"ל – אין הן שאלת היחיד והפרט (רק הריוח – באם ישנו – הוא של היחיד), אבל ההיזק הוא שאלת היזק הרבים והצבור, ולא רק דעיר אחת – כ"א גם דשאר עיירות לשם תגיע השמועה וכו'.

רלזב) נוסף על האיסור שבזה – אין מקום להגירה משכונות אלו, כ"א אדרבה, להתבסס ולהבנות בהן. וזוהי העצה היעוצה שראינו שהועילה בפועל (משא"כ הבריחה).

רלחויש להוסיף עוד וג"ז עיקר – לכל המאמין ב"קדושי עליון" ובגדולי ישראל – (והרי כל בנ"י הם "מאמינים בני מאמינים") – אשר

רלטג) ההתבססות בשכונות אלו מתן שכר רב בצדה, כי ע"י ההשתדלות בהחזקת והרחבת השכונות, תשרה בהן ברכת ה' גדולה ומרובה יותר מבמקומות אחרים.

רמוכידוע הוראתו למעשה בפועל של כ"ק אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשו"ע) וכן של בנו כ"ק אדמו"ר האמצעי "שלא נכון בעיני על אשר עלה בדעת קצת אנשים ממחניכם לעקור משכנם (בגלל "אשר נגע יד ה' בהם בשרפה אשר שרף כו'"), כי לדעתי שם דוקא יצוה ה' את הברכה".

רמא140
וכן הורה הלכה למעשה כ"ק אדמו"ר הצ"צ "איש את רעהו יחזקו נא לבנות ביתם במקומם". ומבאר שם בשם כ"ק אדמו"ר הזקן ששמע מפי "קדושי עליון" הטעם מה שאחר שריפה מתעשרים, כי סדרן של המדות הוא – חסד דין רחמים, "ולזאת אחר מדה"ד בשרפה מתעורר מדת הרחמים שהיא גדולה ממדת החסד שבתחלה כנודע שהיא מדתו של יעקב נחלה בלי מצרים מבריח מן הקצה אל הקצה".

רמב*

רמגבאם לאחרי הביא בחשבון את כל האמור לעיל (אשר בכוונה מכוונת לא הוכנסו בו שום ביטויים חריפים ההולמים את חומר הדבר ופעולת ההעתקה ודמכירת הבתים לאינם יהודים וכו'), ימָצֵא (מ"ם קמוצה) בכ"ז מי שיאמר: אעפ"כ דוקא איפכא (ממסקנא האמורה) סברוה וכו' – תקותי (מיוסדת על חזקת כשרות דבני ובנות ישראל) אשר קודם שיעשה מעשה וימכור בית בשכונות הנ"ל לא"י, או שיגרום לאחרים לעשות כן, או שיחליט שאין עליו (או על מושפעיו) האחריות לתקן המעוות (באם כבר נעשה ח"ו) וכו' –

רמדיצייר במחשבתו והנה הוא ובניו ובנותיו "הגיעו למקום חברו", היינו שנמצאים במצבם של רבבות בנ"י שליט"א הדרים בשכונות אלו, ונודע לו אשר שכנו רוצה למכור ביתו לא"י וכו', ויחשוב חשבונו – צדק ולא מרומה – האם מכירה זו כו' אהובה היא בעיניו או שנואה. ולאחרי גמר החשבון – יעשה ע"פ הוראת תורתנו תורת אמת ותורת חיים: "מה דעלך סני לחברך לא תעביד". ובמיוחד שאין זו הוראה סתם כ"א – כלל גדול הוא בתורה, ולא עוד אלא ש"זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא", ונאמר "ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך גו' להדוף את כל אויביך מפניך כאשר דבר ה'".

רמה*

רמו141
מ. השלמות לשיחה דלעיל:

רמזבסכ"ט, שתיקון הדבר הי' צריך להיעשות ע"י עסקני ציבור:

רמחישנם "חכמים מחוכמים", שבנוגע לשאר עניני עסקנות ציבורית (שבארה"ב הרי זה דבר שהכל ממשמשין בו...) או בעניני נדל"ן ("ריעל עסטייט"), חושבים שהם "בעלי דעה" ("גאַנצע דעה-זאָגער'ס"), ובדרך כלל רוצים לכפות דעתם על אחרים, ועוסקים בלהט במה שקורה בוושינגטון או בוויעטנאַם, ועאכו"כ בנוגע לארץ ישראל או בניו-יורק; ואילו בנוגע לענין זה – טוענים הם שאני אתן עצה (והם יהיו ה"דוורים" למסור זאת), ובלעדי לא ירים איש את ידו ואת רגלו... אבל שהם בעצמם יחפשו עצות – זאת לא!

רמטבנוגע למסחר – אינו בא לשאול אותי, באמרו, שהוא ידיד טוב שלי, ולכן לא רוצה לבלבל ולהפריע לי (ואכן יפה מאוד מצדו...), והוא אכן מצליח במסחר עי"ז שמשקיע את השכל שלו, וחושב על זה גם בשעות הלילה... וא"כ, מדוע אינך חושב לנסות לעשות משהו בנוגע לשכונה?! – הרי זה דבר שקשור עם רבע מיליון יהודים, שמתוכם נשארו מאתיים אלף, כי חמישים אלף יהודים כבר ברחו!...

רנומה שטוענים שאין עצה – אין האמת כן. שיטתי מקדמת דנא – שיש לעמוד בתוקף ולא לברוח (נוסף לכך שאין שום וודאות שבמקום השני יהי' המצב טוב יותר...), שהרי "תחילת נפילה ניסה"; אלא שיש לדרוש משלטונות העיר להעמיד שמירה וכו' (ובשנה זו שהיא שנת בחירות, נקל יותר לפעול זאת).

רנאוכפי שרואים בפועל שבשכונות שעמדו בעקשנות שלא להגר ושלא להכניס זרים – הצליחו לפעול זאת, ובאופן שלא ניתוספו "שונאים" בגלל זה אפילו מצד אינם-יהודים.

רנבומה גם שיש בענין זה סברא פשוטה (ובשביל זה לא הי' צורך להמתין עד חצות לילה דאחרון של פסח תשכ"ט...), שיכולה להתקבל אצל גוים (אלא שיהודים לא רוצים לשמוע... באמרם, שאי אפשר להכריח בני-אדם היכן לדור), כפי שהתקבלה אצל אלו שדברתי עמהם:

רנגהסיבה שרוצים להכניס זרים לשכונה היא – כדי לעזור להם. ובכן: צריך אמנם לעזור לזרים בנוגע לבית ופרנסה וכו', וכפי שרואים

רנד142
אצל אברהם אבינו שעשה חסד עם כולם, אבל, אי אפשר לעשות זאת על חשבונו של השני – לקחת דירה ומשרה מפלוני שהי' לפניו, ולבנות על החורבן שלו! באופן כזה אי אפשר להצליח!

רנהכאשר קבוצה מסויימת זקוקה לדירות ופרנסה – יכולים לבנות עבורם מחדש באופן המתאים לרצונם, וזה לא יעלה יותר כסף, ואדרבה – יעלה פחות; אבל אין לעשות זאת על חשבון הקבוצה שלפניהם, לגרום להם ענין של חורבן.

רנוומה גם שלא כדאי הדבר, כיון שבאופן כזה הנה לא זו בלבד שאין תועלת, אלא אדרבה, המצב נעשה גרוע יותר, כי: זה שהחריבו אותו – נעשה מיד "שונא"; וגם זה שנתנו לו – הנה נוסף לכך שילמד מזה להתנהג כן מבלי להתחשב עם החוק, הרי כיון ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתים", אזי לא יסתפק במה שנתנו אלא ירצה יותר מזה, וסוכ"ס יהפוך גם הוא ל"שונא" (אלא שזה יקח עוד שבוע)!... ולכן מוטב לבנות מלכתחילה עבורם, לאחרי שיתדברו עמהם לברר מה רצונם – היכן לדור, ואיך לבנות את החדרים וכו', ודוקא באופן כזה יכולים להצליח, כיון שהדבר נעשה בהתאם לצרכיהם.

רנזשם, שנתפשטו שמועות .. שעתה גם דעתי .. מסכמת כו':

רנחולכן הנני מודיע שלא התחרטתי ולא אתחרט! ומה גם שאפילו אם אני אתחרט ח"ו – הרי החושן-משפט לא יתחרט ותורת אמת לא תתחרט! כך שלא נוגע מה אני אומר; תלמד חושן-משפט ותראה בעצמך שזהו היפך השו"ע, היפך הצדק והיפך היושר והיפך כל הענינים.

רנטבסל"א, בנוגע לחומר הענין דגרימת היזק לשכנו הישראלי:

רסומה שטוען שנותן ריבוי צדקה – הרי זה בודאי דבר טוב, ויקבל על זה שכר גדול בגן-עדן, "ש"י עולמות"; אבל אין זה מצדיק את ההיזק שגורם להזולת (מבלי לדעת אם יוכל אח"כ לעשות משהו כדי להגן עליו ולהציל אותו), הן ההיזק בממון והן הפחד וכו'.

רסא[ולהעיר, שגם מי שבעצמו פוחד, אפילו אם זה רק פחד מ"קול עלה נדף" – הנה לכל לראש צריך להזהר שלא להפחיד אחרים, כמ"ש231 "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את

רסב143
לבב אחיו כלבבו"; ובנוגע לפחד שלו – ישנה העצה שכותב הרמב"ם32: "ישען על מקוה ישראל ומושיעו וכו'", היינו, לחשוב על הקב"ה, וללמוד תורה ולקיים מצוות כו', ולבטוח בהקב"ה שבודאי ימציא לו פרנסתו, וכידוע דברי אדמו"ר מהר"ש שפרנסת בנ"י עכשיו היא למעלה מן הטבע, בדוגמת ירידת ה"מן" במדבר].

רסגונקודת הדברים – שלא חושבים כלל אודות טובתו של הזולת, אלא רק על טובת עצמו, ומיד "עבדינן עובדא"; בשמעו שהגוי מוכן לתת לו כסף עבור הבית, מתחיל לדון עמו ולדרוש ממנו סכום יותר גדול יותר, וסוכ"ס מוכר את הבית. ורק אח"כ יחשבו אם זוהי הנהגה שמתאימה ע"פ שו"ע (ומה שסומכים על זה שיוכלו לומר אח"כ "דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי" – הרי זה דבר שמצינו רק אצל יחידי סגולה).

רסדובסגנון הידוע – "אַ צדיק אין פּעלץ":

רסהכאשר קר, יש שתי ברירות: או לחמם את התנור, שאז יהי' חם לא רק לו אלא גם לכל הסובבים אותו, או ללבוש פרווה, שאז יהי' חם רק לו. ובכן: במקום להדליק את התנור – שבשביל זה יש צורך בטירחא, לקחת עצים ולהדליק את האש וכו' וכו', ולהמתין משך זמן עד שהתנור יחמם, טוען הוא, שבינתיים אינו יכול לסבול את הקור, ולכן מוטב שילבש מעיל פרווה, וכך יהי' לו חם מיד.

רסואבל מובן שלהסתובב יום שלם במעיל פרווה אין זו הנהגה נורמלית, שהרי זה מפריע לנוע כרגיל, ללבוש טלית ותפילין וכו', ולכן מוטב להדליק את התנור, ופעולה זו תועיל לא רק עבורו, אלא גם עבור אחרים, בבחינת "נר לאחד נר למאה".

רסזוכמו כל הענינים – ישנו גם ענין זה בדקות:

רסחהבעש"ט לחם נגד השיטה של "צדיק אין פּעלץ" – לדאוג רק ללימוד שלו וכו', וטען ותבע ופעל שצריך להפיץ את המעיינות חוצה,

רסט– אלו שיודעים אודות המעיינות, צריך לתת להם את המעיינות מיד; ואלו שנמצאים בחוצה, אי אפשר להתחיל אתם מיד מהמעיינות,

רע144
אלא יש להתחיל מאל"ף-בי"ת, באופן שלאחר זמן יהיו ראויים לקבל את המעיינות –

רעאוכאשר יצא לפעול ב"חוצה", אזי יתוסף גם אצלו, כמארז"ל "ומתלמידי יותר מכולם".

רעבוכשם שהדברים אמורים בנוגע לתורה, כן הוא גם בעניננו – שצריך לחשוב גם אודות טובת הזולת.

רעגולהעיר: כאשר מדברים עם פלוני אודות ההיזק שנגרם לזולת, אזי עונה: הקב"ה יעזור לו...

רעדכאשר מדובר אודות הפרנסה שלך – הנך זקוק ליהודי זה, ואילו בעת צרתו – אינך רוצה שום שייכות עמו, ואומר שהקב"ה יעזור לו!...

רעהבסל"ו, שההגירה מביאה לבזבוז ממון רב:

רעוובזה אפשר לשכנע גם את נה"ב שמוטב להשאר כאן ולא לעקור ולהגר לשכונה אחרת – כדי לחסוך את ההוצאות הכספיות הכרוכות עם הגירה למקום חדש!...

רעזבסל"ח, אודות המקרים שגם אלו שעקרו לשכונה אחרת, לא ניצלו מהסכנה הצפוי':

רעחדברתי עם יהודי שהעתיק דירתו (וגם הסית והדיח מי שנשמע לקולו שגם הוא יברח), ומיד קיבל "פסק" ונענש כו',

רעט– בודאי אסור לשמוח על העונש שקיבל פלוני, אבל לאידך, קבלת העונש מורה על חומר הענין, וצריך לדעת ש"השופט כל הארץ יעשה משפט"!... –

רפואמרתי לו: לכל הפחות עכשיו, לאחרי שנוכחת לראות שטעית (כפי שרואים "מעשה רב", מי הצליח ומי נכשל רח"ל) – תודיע לאחרים, שלא יתנהגו באופן שממך יראו וכן יעשו אותה הטעות... עליך להודיע לידידיך שמצב המנוחה במקומך החדש הוא במדה פחותה מכמו שהי' במקום הקודם. וענה לי: הוחלט שלא לספר, כדי שמחירי הדירות לא יפלו!...

רפאוהגע עצמך: הוא ברח מהגוי, ולפועל סחב עמו את הגוי ("ער האָט אים מיט-געשלעפּט") לשם... ואעפ"כ, לא רוצים לספר זאת ולמנוע יהודי אחר ממצב כזה, כדי שערך ביתו לא יפחת באלף, ב' או ג' אלפי דולר!...

רפב145
ולאחרי כל זה – יש מהם מי שרוצה שיבחרו בו בתור "ראש" של כל האיזור, באמרו: אמנם ברחתי, ואתכם השארתי כאן (בידעי שחלק גדול מכם אין לו אפשרות לעבור למקום אחר), אבל אעפ"כ, כשיהיו "בחירות", תבחרו בי להיות בעה"ב על כל האיזור. – זוהי חוצפה שאין כמוה!...

רפגבסל"ט, שע"י ההשתדלות בביסוס והרחבת השכונה תשרה ברכת ה':

רפדובנוגע לפועל:

רפהכל אלו שיתנהגו ע"פ שו"ע וישארו כאן, אלו שיחזרו ואלו שיבואו להתיישב בשכונה זו – תבוא עליהם ברכה בטוב הנראה והנגלה במוחש ממש למטה מעשרה טפחים.

רפוועי"ז תרום קרן ישראל – לא רק כאן, אלא בכל מקום שהם, גם עבור אלו שגרים מאז ומתמיד בוויליאַמסבורג, בּאָראָ-פּאַרק, וושינגטון- הייטס, וגם עבור בנ"י בערים אחרות, בבולטימור, בשיקגו, בדיטרויט, בפּיטסבורג ובוושינגטון, וכן נוגע הדבר ליהודים שגרים במלבורן ובלונדון, ונוגע גם שלא יחזירו ח"ו שטחים בארץ ישראל לגוים, שכן, בימינו אלה כל העולם הוא כמו ד' אמות על ד' אמות – לא בנוגע להלכה, אלא לגבי זה שההנהגה כאן פועלת גם במקומות אחרים, כיון שכל בנ"י הם קומה אחת שלימה.

רפזועד שענין זה יכול להשתקף גם בנוגע לשידוך: כאשר מציעים לבת בחור עם זקן – טוענת היא לאבי': היתכן שאתה מתיירא מהגוים, ולכן ברחת והשארת את היהודי עם הזקן לשבת עם הגוים?! אלא מאי, ההסברה לבריחה שלך היא בגלל שזהו מקום סכנה, והיינו, שה"הנחה" היא ש"כל דאלים גבר", וכיון שכן, תחפש גם היא מישהו שיש לו יותר כסף, ולא אחד שיש לו זקן שלם, ובמקום לקחת בחור שישב ב"כולל", תעדיף לקחת "פוליטיקאי" – כפי שנוהג אבי', שכאשר צריך לבחור בין שו"ע לפוליטיקה, אזי מתנהג לפי כללי הפוליטיקה!...

רפחבסיום השיחה:

רפטויה"ר שיתקבלו הדברים – לא מצד מי שאומר זאת, אלא בגלל שכך כתוב בשו"ע חו"מ, כך, שבהתוועדות הבאה (שהיא כמו התוועדות זו) בחג השבועות לא יהי' צורך לחזור ולדבר על ענין זה – לא בגלל

רצ146
שיראו שהדברים לא פעלו פעולתם ובמילא לא יעזור לדבר על זה פעם נוספת, אלא בגלל שעסקו ופעלו בזה.

רצאובאופן שזו תהי' דעתו של כאו"א (ולא כמו הטפשים שאומרים שמצד עצמם היו מהגרים לשכונה אחרת, אבל מה אעשה שפב"פ גזר עלי... במדה מסויימת הרי זה גרוע יותר מאלה שמהגרים בפועל), ולא איכפת לי שיאמרו שהיו סבורים כן מלכתחילה, וזוהי סברא שלהם; אין לי "זכויות יוצרים" ("קאָפּירייט") על זה!... ובלבד שכולם יתעסקו בחיזוק וביסוס השכונה.

רצבוברור הדבר שיצליחו (ובלבד שלא יעשו זאת מתוך רגש ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא רק בכחו של הקב"ה, שאז מתבטלים כל המניעות והעיכובים), כיון שישנה ההבטחה שתהי' ידינו על העליונה, ובאופן הנראה לעיני בשר, ויזכו לנחת יהודי חסידותי מתוך מנוחה ושמחה וטוב לבב.

רצג* * *

רצדמא. אף שהזמן הוא מוגבל, מצד הענין דספירת העומר, יש ענין נוסף שצריכים לדבר אודותיו – בנוגע לד' כוסות.

רצהובהקדם המוזכר לעיל (סכ"ג) שד' הכוסות דאחרון של פסח קשורים עם משיח, כי, ד' הכוסות הם כנגד ד' לשונות של גאולה שנאמרו ביצי"מ, והרי גם בנוגע לגאולה העתידה נאמרו ד' לשונות של גאולה (וכידוע שהחילוק ביניהם הוא ע"ד החילוק בין ד' פעמים "אמת" שלפני "עזרת" ושלאחרי "עזרת"), ולכן, כשם שכנגד ד' לשונות של גאולה שביצי"מ תיקנו ד' כוסות, ברור הדבר שגם לאחרי הגאולה העתידה יהיו ד' כוסות.

רצוויש לומר בדרך אפשר שזהו הטעם למנהג הטוב והנכון לשתות ד' כוסות באחרון של פסח שקשור עם הגאולה העתידה.

רצזוכאן המקום להוסיף ביאור בהמדובר לעיל אודות דברי רבינו הזקן בשו"ע "הד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בפ' וארא, והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי", שכותב שד' הלשונות "אמורים בפ' וארא", ואעפ"כ מביא אותם בסדר שונה מסדר

רצח147
הכתוב160: "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי", ונתבאר טעם הדבר ע"פ קבלה וחסידות.

רצטאמנם, הן אמת שענינו של רבינו הזקן הוא כשמו – "שניאור", שני אור, האור של נגלה דתורה והאור של פנימיות התורה (תורת החסידות), כפי שנעשים דבר אחד (כשם שכתיבת השם "שניאור" בשטרות צריכה להיות בתיבה אחת), ולכן יש מקום לבאר ששינוי הסדר הוא בהתאם להמבואר בפנימיות התורה, אבל אעפ"כ, כיון שמדובר כאן אודות ענין שנאמר (לא בתניא או בלקוטי תורה, אלא) בשולחן ערוך, שענינו הוא ביאור פסקי ההלכות עם הטעמים בקצרה (כמבואר בהקדמת בני הגאון המחבר), בהכרח שענין זה יתבאר גם – ולכל לראש – ע"פ נגלה, ואח"כ יש להוסיף ולהמתיק הענין גם ע"פ קבלה וחסידות (וכמו שבפירוש רש"י מבארים לכל לראש פשוטו של מקרא, ואח"כ ניתוסף ביאור גם ע"פ יינה של תורה).

שובפרט שסדר ד' לשונות של גאולה שמביא רבינו הזקן בשו"ע (והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי) הובא גם בפי' הרשב"ם על המשנה בפרק ערבי פסחים, ובנוגע להרשב"ם, הרי אף שלמד גם קבלה, ברור הדבר שפירושו הוא ע"פ נגלה.

שאמב. הביאור ע"פ נגלה – בהקדם בירור גדר דין הסיבה, אם הוא פרט ותנאי במצות אכילת מצה ושתיית ד' כוסות, או מצוה כללית בפני עצמה, להראות הנהגה דרך חירות, ואכילת המצה ושתיית היין הם פרטים במצות הסיבה (והנפק"מ להלכה למעשה – האוכל מצה ללא הסיבה, אם חייב לחזור ולברך "על אכילת מצה" כשחוזר ואוכל בהסיבה).

שבוכאן מבאר רבינו הזקן ענין הסיבה כפי שהיא פרט ותנאי באכילת מצה ושתיית היין – "לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות, שהד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בפ' וארא", שתוכנה הוא גאולת ויציאת בנ"י ממצרים (משא"כ להטעמים שהם "כנגד

שג148
ד' כוסות של פרעה .. ד' מלכיות .. ד' כוסות של פורענות וכו'"159, שאינם שייכים ליצי"מ).

שדועוד זאת, שכל כוס שייך גם לענין מיוחד שבשבילו תקנו כוס פרטי זה, ובהתאם לכך קובע רבינו הזקן את סדר ד' הלשונות: כוס ראשון של קידוש היום, שהוא זכר ליצי"מ – כנגד "והוצאתי". כוס שני שאומר עליו ההגדה, סיפור יצי"מ באריכות ובפרטיות – כנגד "וגאלתי", שבהמשך לזה נתבאר גודל הנסים והמופתים דיצי"מ. כוס שלישי שמברך עליו ברכת המזון, שיש בה הודי' על התורה – כנגד "ולקחתי גו'", דקאי על מ"ת. וכוס רביעי ששייך בעיקר לגאולה העתידה – כנגד "והצלתי", בלשון סתמי, כמו פרטי הגאולה העתידה ש"לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו"76 –

שההוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 15 ואילך.

שו[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שצריכים כבר להתפלל ערבית כו', ולכן ישתו עתה כוס רביעי, ויהי' "לשנה הבאה בירושלים" (והורה לר' י.כ. להכריז "לשנה הבאה בירושלים", ואח"כ הורה לכפול ההכרזה ג"פ, כמו בהכרזת "קול מבשר מבשר ואומר")].

שז* * *

שחמג. בהמשך להאמור לעיל (סכ"ז) שכל הענינים של ימות המשיח תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, הרי זה נוגע גם לענין ד"פרזות תשב ירושלים", שגם במשך זמן הגלות צריכה להיות עבודת כל אחד מישראל בהפצת עניני ירושלים – יראה שלם – בכל מקום שבו נמצא.

שטוהרי האמת היא שכל אחד מישראל הוא ירא שמים, וכידוע דברי

שי149
כ"ק מו"ח אדמו"ר במענה לשאלה מדוע כותב על כל אחד את התואר "איש ירא אלקים" (אי"א), שכל אחד מישראל בפנימיות נפשו הוא ירא אלקים. – אצל רוב בנ"י אין זה בגלוי כ"כ, אבל ברור הדבר שבפנימיות הרי זה בשלימות אצל כל אחד מישראל, ויש כו"כ שאצלם הרי זה גם בחיצוניות ובגלוי.

שיאועוד ענין בזה:

שיבע"פ המבואר באגה"ת ש"נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה" (כיון שאין לנו כח לתעניות וסיגופים כו'), הנה כדי שיוכלו להרבות בצדקה צריכים בנ"י ריבוי פרנסה, וכדי שלא יבלבל לקביעות עתים לתורה שצ"ל מתוך מנוחת הנפש, יש צורך בפרנסה טובה מתוך הרחבה – "פרזות גו'".

שיגואף שנמצאים עדיין בגלות, יכול להיות גם בגלות מעמד ומצב של רווחה והרחבה, באופן שתנוצל לעניני אלקות ויהדות הקשורים עם הנשמה, וכידוע הפתגם שענין הגלות הוא רק בנוגע לגוף, אבל לא בנוגע לנשמה.

שידובזה נכלל גם שלילת כל הבלבולים, גם מאינם יהודים, אע"פ שבלבולים אלו אינם אלא נסיון לבחון ולגלות את התקשרותו של יהודי עם הקב"ה מנהיג העולם, וכאשר יהודי מראה תוקף אמיתי, אזי מתבטל המנגד ומפסיק לבלבל, ועד לאופן ש"גם אויביו ישלים אתו", "זה הנחש", שיוכל להתנהג באופן ד"פרזות תשב".

שיהולדוגמא: כשמישהו רוצה שיהודי יעזוב מקום מושבו – צריך לדעת שזהו רק נסיון, ולכן, אין לו להתפעל מזה, אלא להתחזק בבטחונו בה', מתוך ידיעה שכאן נמצא ביתו, בית-הכנסת וישיבה שלו וכו', וכאשר הגוי יראה שהיהודי מתכוין לכך באמת, והולך בכחו של הקב"ה, להיותו עבד ה', ויש בו "חלק אלקה ממעל ממש" – אזי "כהמס דונג מפני אש גו'", ומפסיק לבלבלו כו', וע"ד שהגרגשי פנה והלך מארץ ישראל.

שיווענין זה קשור ותלוי במיוחד בנשי ישראל, שכל אחת מהן היא עקרת הבית – כפי שרואים בפועל, ובפרט בארה"ב, שכאשר האשה

שיז150
אומרת בתקיפות שרצונה להשאר במקום שבו חייתה עם ילדי' במשך כמה שנים, ובו נמצאים כל עניני צדקה וחסד שלה ואגודת הנשים לטובת המוסדות ("ליידיס אקזילערי"), אזי מתמלא רצונה כו', וביכלתה לפעול ולהשפיע גם על הילדים כו'.

שיחולכן, יש לנשים תפקיד נוסף – שעליהן מוטלת עיקר האחריות להבטיח שהשכונות ישארו של בנ"י ("אידישע"), ויתוסף בהם באופן ד"פרזות תשב", מתוך מנוחה, ועי"ז ימשיכו ויגלו ביאת משיח צדקנו בהקדם.

שיטועאכו"כ בנוגע לארץ הקודש, ששם בודאי צריכה להיות ההנהגה באופן של תקיפות כו', וכמשנ"ת במאמר בפירוש הכתוב "מלכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל", שכל האומות שמתנכלים לבנ"י – "ידודון ידודון" (יתנדו וישלכו מתוך א"י), "ונות בית", שקאי על כנס"י שהיא אשה להקב"ה, "תחלק (את) שלל(ם)".

שכוההתחלה בזה – לפעול על כל בנ"י שבארץ ישראל שיהיו בבחי' "נות בית", "איזוהי אשה כשרה כל שעושה רצון בעלה".

שכאוסוכ"ס פועלים – באופן של שלום – "ונתתי שלום בארץ", וזוהי הכנה קרובה שבקרוב ממש תהי' אתחלתא דגאולה, ולאח"ז גאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו, שילחם מלחמת ה' וינצח, ויקבץ נדחי ישראל, כיון שהוא "משיח בודאי", בקרוב בימינו ממש.

שכב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "האָפּ קאָזאַק", באמרו, שנהוג לנגן ניגון זה באחרון של פסח.

שכגלאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכאו"א מהנאספים מ"כוס של ברכה".

שכדטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].

שכה______ l ______