Toras Menachem·Vol. 56 (5729·Part 3)·Sicha of the Second Night of Pesach 5729תורת מנחם·נו - שנת תשכ"ט - חלק שלישי·שיחת ליל ב' דחג הפסח·ה'תשכ"ט

א65
בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בא. איתא בסידור האריז"ל שההתחלה צריכה להיות בקול רם ובשמחה. ולכן יש להתחיל בניגון שמח.

גב. "הא לחמא עניא":

דהביאורים שהיו רבותינו נשיאינו אומרים על ההגדה, התחילו מהפיסקא "הא לחמא עניא", אע"פ שגם על הענינים שלפנ"ז, קדש ורחץ כרפס ויחץ, יש ביאורים ע"פ נגלה וע"פ חסידות וקבלה.

הוטעם הדבר – לפי שביאורים אלו היו מצד הענין דסיפור יצי"מ, ש"אפילו כולנו חכמים .. מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה .. הרי זה משובח", ולכן היו מתחילים הביאורים מהסימן "מגיד" (שמורה שמכאן מתחיל הסיפור ביצי"מ), שמתחיל בפיסקא "הא לחמא עניא".

וואע"פ שהסיפור ביצי"מ מתחיל לכאורה מ"מה נשתנה" [ובעצם הרי זה מתחיל מ"עבדים היינו", אלא כיון שהסיפור ביצי"מ צריך להיות בדרך שאלה ותשובה, כדי לקיים "והגדת לבנך גו'", יש צורך בהקדמת השאלה "מה נשתנה"], ואילו הפיסקא "הא לחמא עניא" אינה שייכת לכאורה לסיפור ביצי"מ, מ"מ, כיון שהסימן "מגיד" הוא לפני הפיסקא "הא לחמא עניא", הרי מובן שמכאן מתחיל הסיפור ביצי"מ.

זג. וצריך להבין:

חבפיסקא זו אומרים "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח". ולכאורה הרי זה ענין של צדקה, שמזמין את כל הנצרכים כו', ואינו שייך לסיפור ביצי"מ, וגם לא לחג הפסח בכלל, וכפי שמצינו בגמרא ש"רב

ט66
הונא .. כי הוה כרך ריפתא הוה פתח לבבי' ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול"?

יוכן סיום הפיסקא, אודות השכר על הזמנת "כל דכפין" ו"כל דצריך" – "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין" – אין לו שייכות לכאורה לסיפור ביצי"מ?

יאד. והביאור בזה:

יביצי"מ היתה בדרך אתערותא דלעילא – כפי שאומרים בהמשך ההגדה: "ואת ערום וערי'", היינו, שלא הי' אצל בנ"י איזה ענין של עבודה כו', והגאולה היתה רק באופן ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה (בכבודו ובעצמו) וגאלם", בדרך גילוי מלמעלה מבחי' נעלית ביותר (כפי שיתבאר לקמן), והיינו, שהי' גילוי מבחי' גבוה גבוה ביותר ("מלך מלכי המלכים הקב"ה") שנמשך למטה מטה ביותר ("ואת ערום וערי'").

יגאך כיצד נעשה גילוי כזה?! – הנה על זה אומרים "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח", שזהו ענין הצדקה:

ידאמיתית ענין הצדקה הוא באופן שאין לזה שייכות ונגיעה אפילו במקצת לקבלת שכר, אלא הנתינה היא בדרך צדקה בלבד, והיינו, שאם יש רק מישהו שהוא במעמד ומצב ד"דכפין" ו"דצריך", גם אם אין לו שייכות אליו, ומכ"ש שאינו יכול לתבוע ממנו, הרי הוא מוכן ליתן לו – שזהו מעין ודוגמא ורמז ליצי"מ, שהיתה באופן של צדקה, בדרך אתערותא דלעילא, כנ"ל.

טוולכן מתחילים הסיפור ביצי"מ מפיסקא זו – כיון שעי"ז מעוררים את הענין דיצי"מ.

טזה. עפ"ז יש לבאר גם את השייכות של הפיסקא "כל דכפין כו'" לפיסקאות שלפני' ושלאחרי' – דלכאורה אינו מובן:

יזבנוגע לפיסקא שלפני' – "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – מהי שייכותה להזמנת "כל דכפין כו'", שזהו ענין הצדקה, שלכאורה הוא ענין בפני עצמו?

יח67
וכן אינו מובן מהי השייכות ד"כל דכפין כו'" לפיסקא שלאחרי' – "השתא כו' לשנה הבאה כו'" – שאף שיש מפרשים שזהו ענין של שכר (שבזכות הזמנת "כל דכפין כו'", הנה "לשנה הבאה בארעא דישראל .. בני חורין"), הרי סגנון הלשון אינו משמע שזהו ענין של שכר, אלא זהו ענין בפני עצמו?

יטולכאורה יש כאן ג' ענינים שונים: (א) הודעה ש"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". (ב) הכרזה "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח", (ג) תפלה ובקשה ש"השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין". ומהו הקישור בין ג' ענינים אלו, שכיון שבאים באותה פיסקא, בהכרח לומר שיש שייכות ביניהם בתוכנם ובפנימיותם.

כו. והביאור בזה – ע"פ הנ"ל:

כאכיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, הרי העובדה שבהיותם במצרים אכלו בנ"י "לחמא עניא", מהוה הוכחה שאופן הגלות הי' במצב ירוד ביותר, וכמבואר בקבלה וחסידות הדרגא ד"לחמא עניא" ושייכותה לגלות מצרים. וכיון שכללות ענין הגלות הי' (לא מצד התוקף של "הגוי אשר יעבודו", אלא) מצד הגזירה העליונה ש"גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם", הרי מובן שגם ירידת הגלות באופן ד"לחמא עניא" היתה מצד הגזירה העליונה.

כבולכאורה: כיון שהי' מעמד ומצב ד"לחמא עניא", והוצרך להיות מצב כזה מצד גזירה מלמעלה – איך יצאו לפתע ממצב ירוד ביותר אל הגאולה?!

כגועל זה אומרים "כל דכפין וכו'":

כדהסיבה לכך שאנו אומרים היום "כל דכפין וכו'", היא, בגלל שאנו הבנים של "אבהתנא" שאכלו "לחמא עניא" ב"ארעא דמצרים", והנהגתם היתה באופן ש"יצוה את בניו ואת ביתו אחריו גו' לעשות צדקה", ועד לאמיתית הצדקה, ליתן לכל, ל"כל דכפין" ו"כל דצריך". ובגלל זה באה גם הצדקה מלמעלה – בחי' אתערותא דלעילא – להוציאם ממצרים.

כהוכן יהי' גם אצלנו – שע"י ענין הצדקה שבאמירת "כל דכפין

כו68
כו'", יהי' אצלנו ענין הגאולה, והיינו, שאע"פ שעכשיו נמצאים אנו בגלות, והרי אין זה באופן ש"לית דין ולית דיין" ח"ו, אלא "השופט כל הארץ יעשה משפט", מ"מ, מצד הצדקה שלמטה תתעורר הצדקה שלמעלה, ותבוא הגאולה.

כזולהעיר: לאמיתו של דבר צריכה להיות הגאולה גם מצד ההנהגה ד"מדה כנגד מדה", דכשם שאנו עושים צדקה, צריך גם הקב"ה לעשות עמנו צדקה, כיון ש"במדה שאדם מודד בה מודדין לו"; אבל אין אנו זקוקים אפילו לענין של "מדה כנגד מדה", כי גם בלאה"כ באה הגאולה מצד ענין הצדקה שלמעלה.

כחוזהו סיום הפיסקא: אע"פ ש"השתא הכא .. עבדין", הנה "לשנה הבאה בארעא דישראל .. בני חורין".

כטאך אין צורך להמתין עד לשנה הבאה, אלא כפירוש רבותינו נשיאינו, ובפרט כ"ק מו"ח אדמו"ר, שענין זה יכול להיות מיד ברגע שלאחרי האמירה, ובדרך ממילא נהי' "לשנה הבאה בארעא דישראל .. בני חורין".

לוכן תהי' לנו – בקרוב ממש, וכדאיתא במכילתא בנוגע ליצ"מ, "כיון שהגיע הקץ לא עיכבן כהרף עין", וכך יהי' גם בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש, בחסד וברחמים, ובטוב הנראה והנגלה.

לא* * *

לבז. "כל דצריך ייתי ויפסח":

לגהפירוש הפשוט ב"יפסח" – שיתנו להנצרכים מקרבן פסח. וידועה הקושיא (שהובאה בראשונים ואחרונים): הרי קרבן פסח "אינו נאכל אלא למנוייו", וא"כ, לאחרי שהקרבן פסח כבר נשחט ונצלה ומונח על השולחן מוכן לאכילה, אי אפשר ליתן ממנו ל"כל דצריך"?!

לדיש מתרצים (כדאיתא באבודרהם – מהספרים שהובאו בתורת

לה69
החסידות) ש"ויפסח" פירושו ש"יבוא ויעשה סדר הפסח היינו מצה של מצוה ד' כוסות וכו'".

לואבל תירוץ זה אינו מובן כלל – שהרי צרכי הפסח נכללים כבר ב"ייתי וייכול", ואילו "ויפסח" הוא ענין בפני עצמו.

לזליתר ביאור:

לחאילו נאמר "יפסח .. וייכול", הי' אפשר לומר ש"יפסח" קאי על צרכי הפסח, ג' מצות וד' כוסות וכו', ו"ייכול" קאי על שאר ענינים; אבל כיון שנאמר "ייכול .. ויפסח", נכללים כבר צרכי הפסח ב"ייכול", כיון שהם מוכרחים יותר משאר עניני אכילה.

לטובפרט לפי הפירוש המרווח יותר בענין אכילה, שכולל כל צרכי האדם, לא רק מאכל ומשקה, אלא גם לבוש ובית, וע"פ דברי הגמרא ש"די מחסורו אשר יחסר לו" כולל גם "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" אם הי' רגיל בכך, נכלל גם זה ב"מאכל" – הרי בודאי שצרכי הפסח נכללים ב"ייכול".

מועכצ"ל ש"ויפסח" – שבא לאחרי ובהוספה ל"וייכול" – קאי על קרבן פסח, והדרא קושיא לדוכתא: הרי קרבן פסח "אינו נאכל אלא למנויו"?

מאיש מתרצים, שבזמנים שעברו היו מכריזים "כל דצריך ייתי ויפסח" כמה שעות לפני הסדר, כשהיו יכולים עדיין להימנות על הפסח, שכל הרוצה יבוא ויתמנה על הפסח.

מבאבל תירוץ זה אינו מובן כלל, כי:

מגאמירת "כל דכפין כו' כל דצריך כו'" עתה היא מצד הענין ד"ונשלמה פרים שפתינו", וכיון שאנו אומרים זאת בלילה, לאחרי הכוס של קידוש, הרי מובן שזהו ענין ששייך לזמן הלילה.

מדזאת ועוד: כשמכריזים "כל דצריך ייתי ויפסח" בשעה שיכולים עדיין להימנות על הפסח – הרי זה נכלל כבר ב"כל דכפין ייתי וייכול", כיון שיש לו חיוב להימנות על הפסח?!

מהח. ויובן ע"פ פירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר ב"כל דצריך ייתי

מו70
ויפסח", ש"יפסח" הוא מלשון דילוג, והיינו, שמי שזקוק וצריך לעבודה באופן של דילוג, ולא די לו בעבודה מסודרת, אזי נותנים לו גם ענין זה.

מזוע"פ הידוע שכל ענין בקבלה צריך להתבטא גם בנגלה דתורה, ברמז עכ"פ, ולפעמים גם יותר מאשר רמז, וכ"ש בנוגע לענין בתורת החסידות, שענינה לקשר קבלה עם נגלה – הנה כן הוא גם בעניננו:

מחובהקדים – שהעבודה באופן של דילוג הו"ע התשובה, וכידוע שתשובה היא למעלה ממדידה והגבלה, שהרי אמיתית ענין התשובה היא תשובה עילאה, שעל ידה "זדונות נעשו לו כזכיות".

מטולכאורה: כיצד יתכן הדבר?! – בשלמא בנוגע לפעולה שלא יהי' ענין של עונש, מובן, כיון שזהו דבר שנוגע לעתיד, ויהודי הוא בעה"ב על ההוה והעתיד; אבל איך יתכן שהזדונות שכבר היו בעבר, יהפכו לזכויות?! ובפרט ע"פ המבואר בקבלה וחסידות בפירוש "זדונות נעשו לו כזכיות", שגם הניצוצות שנפלו בג' קליפות הטמאות, מתעלים לקדושה. ולכאורה, איך יתכן דבר כזה?!

נאך הענין הוא – כמדובר בהתוועדויות שלפנ"ז שע"י תשו"ע נעמדים למעלה מהזמן, כך, שעבר הוה ועתיד הם בשוה, ולכן, כשם שיש בעלות על ההוה והעתיד, כך יש גם בעלות על העבר, וכנ"ל שיש כמה ענינים בתומ"צ, ובפרט ענין התשובה, שפועלים לשנות גם את העבר.

נאובנוגע לעניננו: כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב של דילוג, "יפסח", שזהו"ע עבודת התשובה – הרי כיון שע"י התשובה נעשה בעה"ב על העבר, אזי יכולים ליתן לו מקרבן פסח, אע"פ שבעבר לא נתמנה עליו.

נבונוסף על הביאור בפנימיות וברוחניות הענינים – מצינו זאת גם בנגלה33:

נגישנו דין שמי שאחזו בולמוס, מותר לו לאכול מכל דבר, כיון שזהו ענין של פיקוח נפש, וכפי שמצינו בדוד המלך שאכל מלחם הפנים וכו'. ועד"ז בנדו"ד, שבמצב של פיקוח נפש יכולים ליתן מקרבן פסח גם למי שלא נתמנה עליו.

נד71
אלא שבשביל זה יש צורך במעמד ומצב ד"כל דצריך ייתי ויפסח", היינו, שהוא צריך וזקוק (בזיקה אמיתית) לקרבן פסח, כיון שזה אצלו דבר שנוגע בנפשו, ואז – "ייתי ויפסח".

נהועפ"ז יובן מ"ש "כל דכפין ייתי וייכול (ואח"כ) כל דצריך ייתי ויפסח" – כי, "דכפין" פירושו רעב, אבל גם בהיותו רעב, יכול עדיין לסבול ("איבערטראָגן") את הרעבון; ואילו גבי "ויפסח" נאמר הלשון "דצריך", שהוא צריך לדבר באופן שנוגע לו בנפש, והיינו, שלא מסתפק בכך שיש אצלו הענין ד"ייכול", עבודה מסודרת, אלא יש לו צורך גם בענין הדילוג ("יפסח") באופן שנוגע בנפשו. ואז – "ייתי ויפסח", שנותנים לו גם את ענין הדילוג.

נוועי"ז באים למעמד ומצב ש"לשנה הבאה בארעא דישראל .. בני חורין", בקרוב ממש – "בעתה" או באופן ד"אחישנה", ובלבד שיוצאים מהגלות רגע אחד קודם, כולל גם בשבת ויו"ט, כיון שנעמדים למעלה מהגבלת הזמן, ובחסד וברחמים, ובסבר פנים יפות, בקרוב ממש.

נז* * *

נחט. "מה נשתנה":

נטבנוסח ההגדה שלפנינו יש ארבע קושיות, וכמנהגנו אשר השואל מקדים לאמירתו מה נשתנה: "טאַטע איך וועל באַ דיר פרעגן פיר קשיות"; אבל במשנה וברמב"ם נזכרה קושיא חמישית שהיו שואלים בזמן שביהמ"ק הי' קיים: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי" (כיון שקרבן פסח הוצרך להיות "צלי אש").

סובכן: ע"פ נגלה מובן מדוע אין אנו שואלים קושיא זו, כיון שבזמן הזה אין קרבן פסח, ואדרבה: משתדלים לעשות הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח (כאוכל קדשים בחוץ), שלכן נוהגין לקחת ל"זרוע" חלק מצואר עוף, וכידוע שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מסיר כמעט כל הבשר מעל עצמות ה"זרוע" (ואין זה רק מנהג הרביים, אלא גם הוראה לרבים);

סא72
אבל עדיין צריך להבין בפנימיות הענינים: ידוע שד' הקושיות הם כנגד ד' עולמות אבי"ע. ולכאורה: אותו סדר השתלשלות הי' גם בזמן הבית, וא"כ, למה היו אז חמש קושיות?!

סבי. והביאור בזה:

סגידוע שנוסף על "ארבע הידות יהי' לכם", ישנו גם הענין ד"חמישית לפרעה", והיינו, שהחלוקה לארבע היא בנוגע לעולמות, שכולם נכללים במספר ארבע, החל מעולם האצילות שהוא העליון ביותר, וכדאיתא בפרדס שאצילות הוא מלשון אצלו וסמוך, והיינו, שכל מה שהוא אצלו וסמוך, נכלל באצילות, ואילו כל הענינים שלמטה מזה נכללים בעולמות בי"ע, עד לעולם העשי', שהוא העולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו; אבל יש גם דרגא חמישית שהיא באין ערוך ולמעלה לגמרי מהגדרים של ד' הדרגות שלפנ"ז – "חמישית לפרעה", "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין", דקאי על עצמותו ומהותו ית'.

סדובפרטיות יותר:

סהלמרות גודל מעלת עולם האצילות, שלא זו בלבד ש"איהו וחיוהי חד", אלא גם "איהו וגרמוהי חד", ועד שנקרא "עולם האחדות", והיינו, שאפילו עניני ה"עולם" שבאצילות הם בבחי' אחדות – הרי גם אצילות הוא "עולם", מלשון העלם (והסתר); ואילו דרגא החמישית היא שלא בערך כלל, ובאמיתית הענין דאין ערוך, שהרי אין ערוך בין נברא לבורא ובין נאצל למאציל, ובאמת אין זה בגדר מספר, אף שנקרא בשם "חמישית".

סוודרגא זו היא למעלה אפילו מעולמות הא"ס שלמעלה מאצילות, שעם היותם למעלה מהאצילות, יש להם שייכות לאצילות, וכמבואר בכ"מ שנכללים בבחי' כתר דאצילות, והרי גם בחי' הכתר דאצילות שייך לאצילות, וגם הם נקראים בשם עולמות (הא"ס); ואילו דרגא החמישית היא למעלה מזה.

סז73
יא. ובנוגע לדרגא החמישית – יש חילוק בין זמן הבית לזמן הגלות:

סחהחילוק שבין זמן הבית לזמן הגלות הוא בדוגמת החילוק שבין יום ללילה, היינו, שזמן הבית הוא בדוגמת היום שבו מאיר אור השמש – "שמש (ומגן) הוי' (אלקים)", ואילו זמן הגלות הוא בדוגמת הלילה שבו לא מאיר אור השמש. ואף שגם בלילה יש אור הלבנה שמקבלת מהשמש, הרי זה רק בהעלם. וכן מה שהשמש מאיר מתחת לארץ לששים ריבוא כוכבים (כמובא באגה"ק), הרי זה בהעלם.

סטועפ"ז מובן שבזמן הבית האירה גם דרגא החמישית, ולכן היו שואלים אז גם קושיא החמישית שכנגד דרגא זו; משא"כ בזמן הגלות לא מאירה דרגא החמישית, ולכן לא שואלים את הקושיא החמישית שכנגד דרגא זו.

עכלומר: דרגא החמישית נמצאת בפועל גם בזמן הגלות, ולכן יכולים ללמוד אודותה בתורה – במשנה וברמב"ם (כנ"ל); אבל כיון שאינה מאירה בגילוי, לכן אין זה נמשך במעשה בפועל, כולל גם בדיבור ש"עקימת שפתיו הוי מעשה", באופן של שאלה גלוי' בדיבור.

עאורק בזמן הבית, שאז האירה בגלוי בחי' החמישית, היו שואלים גם שאלה החמישית בנוגע להצלי דקרבן פסח, ועאכו"כ לעתיד לבוא, שאז תהי' הקרבת הפסח בפועל ובגלוי, יחד עם כל שאר הקרבנות, בתכלית השלימות, כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בארוכה (בהמשך וככה) מ"ש "ושם נעשה לפניך .. כמצות רצונך".

עב* * *

עגיב. בהמשך להמדובר לעיל אודות ד' הקושיות וקושיא החמישית – ישנו גם הענין דד' כוסות, שהם כנגד ד' לשונות של גאולה: "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי", ונוסף לזה ישנו גם הענין של כוס חמישי (כפי שמצינו בגמרא), שהוא כנגד לשון חמישי: "והבאתי אתכם אל הארץ גו'".

עד74
וע"פ משנת"ל שדרגא החמישית היא בעילוי שבאין ערוך לגבי ד' הדרגות שלפנ"ז, כן הוא גם בנוגע ללשון החמישי וכוס החמישי:

עהלשון החמישי הוא באין ערוך לגבי ד' הלשונות שלפניו – שכולם מדברים אודות היציאה מהגלות, ואילו לשון החמישי הוא לאחרי היציאה מן הגלות – "והבאתי אתכם אל הארץ", "ארץ טובה ורחבה", שמורה על הרחבה אמיתית, בלי גבול (ע"ד המבואר בלקו"ת בפירוש מ"ש "טובה הארץ מאד מאד", ב"פ מאד).

עווכן בנוגע לכוס חמישי – שיש בזה ב' דעות, אם הוא רשות, או מצוה מן המובחר, אבל לא נוהגים כך בפועל [ובנוגע ל"כוס של אליהו" – הרי זה ענין שלא נזכר בגמרא וראשונים, ואפילו באחרונים הרי זה רק מנהג, ולא דין], כיון שענין זה שייך לדרגא החמישית, שמצד גודל מעלתה הרי היא עכשיו רק בהעלם (כנ"ל סי"א).

עזיג. ויש להוסיף ולבאר בנוגע לקושיא החמישית – דלכאורה אינו מובן: ידוע מ"ש ברע"מ (כמובא באגה"ק) שכל קושיא היא מסטרא של היפך הקדושה. וא"כ, איך שייך הענין של קושיא חמישית, בה בשעה שהדרגא החמישית היא למעלה מסדר השתלשלות?!

עחויובן ע"פ מ"ש בע"ח שיש כמה ספיקות בעתיקא קדישא, והיינו, שגם בדרגא דעתיקא קדישא ישנו ענין של ספיקות, שזהו"ע הקושיות.

עטולהעיר, שאף שנתבאר לעיל (ס"י) שדרגא החמישית היא למעלה גם מבחי' הכתר ששייכת לאצילות (וא"כ לכאורה אין מקום להביא ראי' על דרגא החמישית מבחי' עתיקא קדישא, שהיא א' הבחי' שבכתר) – הרי זה רק בנוגע לבחי' אריך, אבל בחי' עתיק היא באופן של העתקה והבדלה לגמרי, כמו דרגא החמישית שלמעלה מהשתלשלות לגמרי. ואעפ"כ יש בה ספיקות כו'.

פיד. וגם בענין זה מצינו דוגמא מנגלה דתורה33:

פאמצינו בגמרא כמה ענינים שעליהם נאמר הלשון "קשה" לגבי הקב"ה – "קשה לזווגן כקריעת ים סוף", וכיו"ב.

פב75
כלומר: לא מדובר כאן אודות ענין שהוא "קשה" לגבי נברא – שהרי לגבי נברא קשה לא רק ענין של נס, אלא גם ענין של טבע, ובמכ"ש ממ"ש רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה שגם כח הפועל שבנפעל יש עליו כמה מדידות והגבלות, ועאכו"כ בנוגע לנברא; אלא הכוונה היא שזהו "קשה" לגבי הקב"ה.

פגוקושי זה אינו מצד הפלא שבקרי"ס – שהרי אדרבה: מבואר בשער היחוד והאמונה ש"מעשה שמים וארץ .. הוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף כו'", אלא שיש ענינים שעליהם נאמר הלשון "קשה" לגבי הקב"ה, ועד גם לגבי בחי' עתיק – שהרי בנוגע לקרי"ס נאמר "ויולך ה' את הים ברוח קדים גו'", "מבחי' קדמונו של עולם", ואעפ"כ נאמר על קרי"ס הלשון "קשה".

פדוכללות הענין בזה – שכיון שהקב"ה הוא כל יכול, וכולל כל ההפכים, הרי הוא כולל גם את הענין ד"קשה", אלא ששם הרי זה באופן של אחדות הפשוטה כו'.

פהטו. והנה, אע"פ שנתבאר לעיל שדרגא החמישית היא עתה בהעלם,

פווכמו בנוגע לקושיא החמישית, שבזמן הזה לא שואלים שאלה זו בגלל שאין מקריבים קרבן פסח, ואדרבה, יש צורך בכל ההרחקות כנ"ל,

פז– ובזה מודגש האין ערוך שבין זמן הבית לזמן הגלות, שבזמן הבית הקריבו בפועל קרבן פסח (שגדלה מעלתו ביותר, שהוא גם קרבן יחיד, וגם דומה לקרבן ציבור, שדוחה את הטומאה וכו'), ואילו בזמן הזה, לא זו בלבד שאין מקריבין קרבן פסח, אלא צריכים לעשות הרחקות כו' –

פחמ"מ, ברוחניות הענינים ישנם ענינים אלו גם עתה, וכמו בנוגע לכללות ענין הקרבנות, ש"תפלות במקום קרבנות תקנום".

פטוהעבודה הרוחנית בבחי' החמישית היא הכלי שמעורר בחי' זו שתומשך גם בגשמיות, ואז יקויים גם היעוד "והבאתי אתכם אל הארץ", "ארץ טובה ורחבה", בקרוב ממש.

צ* * *

צא76
טז. "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' .. שהיו מסובים בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית":

צבמהלשון "עד שבאו תלמידיהם", משמע, שתחילה היו נמצאים במקום אחר, ומשם באו. ולכאורה היו התלמידים צריכים להיות יחד עם רבותיהם, שכן, להיותם תלמידים אמיתיים, הרי ענינו של תלמיד הוא ש"לא ימיש מתוך האוהל", כך, שבמסיבה והתוועדות שבה יושב הרב, צריכים גם התלמידים לישב יחד עם רבותיהם?!

צגיש מתרצים, שכיון שראש מסיבה זו הי' רבי אליעזר, ש"הי' .. אומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב ושמחת אתה וביתך", לכן התחשבו התלמידים בשיטתו, ונשארו בבתיהם לקיים מצות סיפור ביצי"מ כל הלילה, וכשבאו למסיבה של רבותיהם, כבר הגיע זמן ק"ש של שחרית.

צדאבל, תירוץ זה אינו מספיק, שהרי בודאי היו בין התלמידים לא רק תלמידים נשואים, אלא גם תלמידים קודם הנישואין, ולמה הוצרכו גם הם לבוא ממקום אחר, כמשמעות לשון ההגדה "עד שבאו תלמידיהם כו'", שכל התלמידים באו ממקום אחר?!

צהיז. אך הענין הוא – כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע להנהגת אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ומזה מובן שכך היתה גם ההנהגה שלו, שבליל הפסח לא הי' אף א' נוכח בה"סדר", מלבד המוזמנים.

צוובמשך כמה שנים הי' הדבר קשה בעיני – שהרי "טוב עין הוא יבורך" (ובפרט בנוגע למי ששמו יוסף, שעליו נאמר "טוב עין הוא יבורך"), ולמה לא יניח לאחרים ליהנות מתורתו ועבודתו, ובפרט בליל הפסח ש"תרעין פתיחין"?! ואעפ"כ, כך היתה ההנהגה בפועל, שבכל שאר הזמנים – בשמח"ת, י"ט כסלו, אחרון של פסח, ליל ב' דחג השבועות וכו' – הניחו לכולם להכנס, ודוקא בלילות הפסח, שאז "תרעין פתיחין", לא הניחו לכולם להכנס?!

צז77
עד שתפסתי שזהו סיפור מפורש בהגדה – שהתלמידים באו ממקום אחר, ולא היו אצל רבותיהם בעת עריכת הסדר. איך שיהי' הביאור בזה, הרי כך הי' בפועל! וגם כאן רואים שכל ההנהגות של רבותינו נשיאינו יש להם מקור גם בתושבע"פ.

צחוזהו גם פיוס עבור אלו שלא היו נוכחים בסדר השני – שהרי רואים שיש מסיבות שתלמידים לא צריכים להיות שם.

צטוהגע עצמך:

קמדובר אודות מסיבה שבה היו נוכחים רבי אליעזר ורבי עקיבא וכו', שבודאי היו להם ריבוי תלמידים, לא רק נשואים, אלא גם קודם הנישואין, והיו בקירוב מקום אליהם – לא ב"מדבר", אלא ב"בני ברק", מקום שבו היו ריבוי ישיבות, כדאיתא במסכת סנהדרין: "אחר רבי עקיבא לבני ברק", ו"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק", ועאכו"כ מבני אברהם יצחק ויעקב; ואעפ"כ לא היו התלמידים נוכחים שם, אלא באו ממקום אחר.

קאועד"ז בנדו"ד:

קבתובעים מתלמיד להיות בישיבה במשך כל המעת-לעת, כך, שאפילו אכילתו ושינתו וכו' צריכים להיות בישיבה – בד' אמות של הישיבה, או בסמיכות לישיבה, ועכ"פ באווירה של הישיבה. ובפרט תלמידי תומכי תמימים, שמהם תובעים להיות "תמימים", ולהתנהג כפי רצון מייסדי הישיבה – הרי בודאי שהם צריכים להיות בישיבה במשך כל הזמן. ואעפ"כ, יש זמנים שבהם לא צריכים התלמידים להיות יחד עם רבותיהם.

קגיח. וזהו הלימוד מפיסקא זו,

קד– נוסף על כל הביאורים שבזה, וא' מהם, ש"רבותינו" הם בדרגת עולם האצילות, ו"תלמידיהם" הם בדרגת עולם הבריאה, שזהו הענין דקריאת שמע שהיא בעולם הבריאה, וזהו ש"באו תלמידיהם (מעולם הבריאה) ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע" –

קהשלפעמים לא צריכים התלמידים להיות נוכחים יחד עם רבותיהם,

קו78
ודוקא עי"ז נעשה קישור ויחס פנימי יותר בין הרב לתלמיד, ועד שהתלמיד פועל עילוי בהרב, כמארז"ל "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב", ו"מאיר עיני שניהם הוי'" – "שניהם" בתיבה אחת.

קזוכל זה – נוסף לכך שהתלמידים צריכים להיות רק בבחי' מקבלים, ואז מגיעים אח"כ להיות משפיעים, וכידוע שיחת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בתורת שלום (בקיצור), שכדי לבוא לאור המשפיע, צ"ל תחילה אור המקבל (וכמבואר הענין במ"א באריכות).

קחוהנהגה זו פועלת שהרב ישפיע לתלמיד את כל הענינים, ובאופן של הרחבה, ואעפ"כ אין זה פועל הרגש של ישות וגסות אצל התלמיד, ואדרבה: הוא מקבל את כל ההשפעות של הרב.

קט*

קייט. "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה":

קיאהענין ד"ארבעה בנים" הוא גם כנגד ד' העולמות46, כמו שאר הענינים שב"סדר" הקשורים עם מספר ארבע, כנ"ל.

קיבוכן הוא בנוגע להאמור לעיל שיש גם דרגא חמישית – שהרי מזה גופא ש"כנגד ארבעה בנים (ולא אנשים וכיו"ב) דיברה תורה", מובן, שישנו גם ה"אב" שהוא למעלה באין ערוך מה"בנים", ועד שאינו נמנה יחד עמהם בתור חמישי.

קיגוע"ד האמור לעיל שנוסף על ד' לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ישנו גם לשון חמישי – "והבאתי".

קידכ. הביאור במ"ש רבינו הזקן בשו"ע "שהד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בפרשת וארא60, והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי" (בסדר שונה ממ"ש בפרשת וארא),

קיה– ע"פ המבואר באוה"ת שד' כוסות הם כנגד ד' בחי'

קיו79
בתשובה, שנרמזו בכתוב "סור מרע ועשה טוב (ב' מדריגות בתשו"ת) בקש שלום" (תשו"ע ע"י התורה, וכולל ב' בחי', כנגד נגלה דתורה ופנימיות התורה): והוצאתי – סור מרע, והצלתי – מלשון צל, מקיף, אור הסובב שנמשך ע"י מצוות – עשה טוב, וגאלתי ולקחתי – ב' המדריגות דנגלה ופנימיות שבתורה.

קיזוכיון שעבודת התשובה היא מלמטה למעלה, לכן גם סדר ד' הלשונות של גאולה הוא מלמטה למעלה. וסדר זה תלוי בחשיבות דתלמוד או מעשה: בתושב"כ שבה מודגשת מעלת התלמוד, בא ענין התורה ("וגאלתי ולקחתי") בסוף (מלמטה למעלה), ובשו"ע (אדה"ז), חלק ההלכה והפס"ד והמעשה, מודגשת מעלת המעשה, ולכן בא ענין המצוות ("והצלתי") בסוף.

קיחוגם: בהשייכות דד' הכוסות שכנגד ד' לשונות של גאולה לד' הבנים, שייך "והצלתי" ל"רשע" (ובד' העולמות – עשי'), שנסמך לחכם (אצילות), כדי שיפעל עליו כו' (וכן אצילות נסמך לעשי' שצריכה אור

קיט80
גדול); אבל בשו"ע נימנו לפי מעלתם, הרשע האחרון, ולכן גם "והצלתי" בא בסוף –

קכהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 21 ואילך.

קכא(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

קכבוכאן רואים עד כמה מדוייקים כל הענינים, ואפילו ענין שחושבים שיכולים לדלג עליו מבלי לדייק כו', גם הוא מדוייק. ובזה מודגשת המתיקות של התורה, ובלשון הצ"צ בדרך מצוותיך: "מה נעימים חוקיו ומשפטיו ב"ה".

קכגובנוגע לעניננו: באיזה אופן שנקבע הסדר של הלשון והכוס הרביעי – העיקר הוא שיומשך הענין הקשור עם כוס הרביעי,

קכד– ע"ד הפתגם הידוע בנוגע ל"זכר", בסגול או בצירי, שהעיקר הוא שתהי' מחיית כל עניני עמלק –

קכהשזוהי הגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו.

קכו* * *

קכזכא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויוציאנו ה' אלקינו גו'.

קכח* * *

קכטכב. ביאורי רבותינו נשיאינו על ההגדה היו מסתיימים בפיסקא "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת כו'", עד "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו" (אבל לא היו מפסיקים באמירת הי"ד (ט"ו) דיינו, אפילו כדי לספר ביצי"מ).

קלוצריך להבין: מדוע רק בנוגע ל"בנה לנו את בית הבחירה", נאמר גם תכלית הדבר – "לכפר על כל עוונותינו", ולא כמו ב"מעלות" שנימנו לפנ"ז, כמו "ונתן לנו את השבת", שלא נאמר שהתכלית בזה הו"ע המנוחה, וכן "ונתן לנו את התורה", שלא נאמר שהתכלית היא קיום המצוות ("גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"), וכן "והכניסנו לארץ ישראל", מבלי לפרש תכלית הדבר, ורק גבי "ובנה לנו את בית הבחירה" מוסיף "לכפר על כל עוונותינו"?

קלא81
ובפרט שנקט כאן השם "בית הבחירה" (ולא השם הכללי "בית המקדש"), ששם זה כשלעצמו מדגיש את מעלתו – שזהו המקום שבחר ה' לשכן שמו שם, ולכן, אף ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" הנה "אף כי הבית הזה" (בניחותא), כך, שהשם עצמו מורה על תכלית המקדש, ואין צורך להוסיף הטעם ד"לכפר על כל עוונותינו".

קלבולכאורה – אדרבה: כפרת עוונות אינה החידוש של ביהמ"ק, שהרי ענין זה הי' גם במשכן שבמדבר, בשילה, נוב וגבעון, שגם שם הקריבו קרבן חטאת, ועד שענין הכפרה הי' כבר בחטא הראשון – חטא עה"ד, וכן לאחרי חטא העגל הי' ענין הכפרה באופן ד"סלחתי כדברך", לאחרי וע"י הקמת המשכן, שזה הי' הסימן "שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם". וכיון שכבר הי' הענין דכפרת עוונות – למה אומרים "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו"?

קלגכג. והביאור בזה:

קלדבדרך כלל נזכר הלשון "כפרה" בנוגע לחטאים עוונות ופשעים, ואילו כאן הדיוק הוא "לכפר על כל עוונותינו", כמובן הדיוק בזה ע"פ המבואר בלקו"ת על הפסוק "אמרו אליו כל תשא עון"87.

קלהוהענין בזה – שבחטא העגל (שאז חזרה זוהמתן, לאחרי שפסקה במ"ת), הנה גם לאחרי הכפרה נשאר הענין ד"ביום פקדי ופקדתי". וכן בחטא עה"ד, שנשאר ענין המיתה בעולם, גם אצל מי שלא חטא, כדאיתא בגמרא "ארבעה מתו בעטיו של נחש".

קלווהחידוש של ביהמ"ק הוא – "לכפר על כל עוונותינו", היינו, שהכפרה היא על כל סוגי העוונות, ובאופן שמתכפר לגמרי.

קלזוענין זה קשור עם "בית הבחירה" דוקא – כי, אמיתית ענין הבחירה, בחירה חפשית, הוא מצד העצמות (כמבואר בדרושי ר"ה

קלח82
בפירוש הכתוב "יבחר לנו את נחלתנו"), ורק מצד העצמות – שלמעלה מכל האורות והגילויים שהם בגדר של ציור והגבלה כו', ועד לענין של מצרים – נעשה ענין הכפרה "על כל עוונותינו".

קלטוזהו החידוש של ביהמ"ק גם לגבי המשכן – כידוע שא' החילוקים בין ביהמ"ק (שנקרא "מנוחה" ו"נחלה") לגבי המשכן (עליו נאמר "ואהי' מתהלך באוהל") הוא, שהמשכן הי' ממין הצומח, ואילו ביהמ"ק הי' ממין הדומם, שהוא התחתון ביותר, ולכן על ידו דוקא נעשה שלימות הבירור, כידוע המשל שכדי להגבי' בנין שלם, צריך להתחיל מתחתיתו, משא"כ אם יתחילו מאמצעיתו, לא יוגבה החלק התחתון, וכמבואר גם בלקו"ת בענין "ושקל בפלס הרים", שהגבוה ביותר קשור עם התחתון ביותר. ולכן, ענין הכפרה שנעשה ע"י התשובה קשור עם ביהמ"ק דוקא, שהי' ממין הדומם, שהוא התחתון ביותר.

קמולהעיר, שכללות הענין דכפרת עוונות שנעשה ע"י התשובה, קשור עם המדובר במשך כל השנה אודות ענין התשובה.

קמאויש לקשר זה עם התחלת הפיסקא "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת כו'" – כמבואר באגרת התשובה שענין התשובה היא "כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל".

קמבוזהו גם מה שבפיסקא זו מסתיים הסיפור ביציאת מצרים – כיון שכללות הענין דיצי"מ הו"ע התשובה, שבכללות יש בה ד' מדריגות, שנרמזים בד' הלשונות של גאולה (כנ"ל ס"כ), ועד שבאים לתכלית התשובה – "לכפר על כל עוונותינו".

קמג*

קמדכד. סיום ההגדה הוא בהכרזה "לשנה הבאה בירושלים".

קמהובהתאם לכך – הרי זה דבר טוב, דבר בעתו, "ודבר בעתו מה טוב" – שינגנו עתה הניגון "פרזות תשב ירושלים".

קמוויה"ר שכל המניעות והעיכובים וכל הקטרוגים שישנם למעלה

קמז83
רח"ל על הענין ד"פרזות תשב ירושלים", שבגללם נעשים כל הבלבולים למטה – יתבטלו כו', באופן ד"וסכסכתי מצרים במצרים", ויקויים היעוד "פרזות תשב ירושלים", באופן של הרחבה, ולמעלה מכל מדידה והגבלה.

קמחועד לגאולה ע"י גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון, כמ"ש "ודוד עבדי נשיא להם לעולם",

קמטשתהי' באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", ובלשון רש"י: "כאילו הוא (הקב"ה) עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו" (כמשנ"ת פעם בארוכה),

קנבקרוב ממש, ו"שמחת עולם על ראשם".

קנא[ניגנו הניגון "פרזות תשב ירושלים", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].

קנב______ l ______