Toras Menachem·Vol. 56 (5729·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Vayakhel-Pekudei·25 Adar·Parshas Hachodesh·Shabbos Mevarchim Nissan 5729תורת מנחם·נו - שנת תשכ"ט - חלק שלישי·שיחת ש"פ ויקהל-פקודי·כ"ה אדר·פ' החודש·מבה"ח ניסן·ה'תשכ"ט

א9
בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, כ"ה אדר,
פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ט.

בבלתי מוגה

גכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

דא. דובר כמ"פ בנוגע לעניני תומ"צ הקשורים עם זמן, שיש ענינים הקשורים עם ימי השבוע, כמו ענין השבת, שקשור עם ימי השבוע, ואינו קשור כלל עם יום בשנה; ויש ענינים הקשורים עם ימי השנה, ולא עם יום בשבוע, וכמו חג הפסח שחל בט"ו ניסן, ללא נפק"מ באיזה יום בשבוע, וכן שאר הימים טובים שמדאורייתא, וכן הימים טובים דרבנן, חנוכה ופורים, וגם י"ט כסלו שנקרא "חג החגים" – שכולם קשורים עם ימי השנה, ללא נפק"מ באיזה יום בשבוע.

הואף שלכאורה הם ב' ענינים שונים שאינם שייכים זל"ז, והיינו, שהענינים הקשורים עם היום בשבוע אינם מושפעים מימי השנה, והענינים הקשורים עם ימי השנה אינם מושפעים מימי השבוע – הרי דובר פעם בארוכה1 שהאמת היא שב' הענינים קשורים זה בזה ופועלים זה על זה.

ווראי' לדבר – מזה שיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין, ומבואר בחסידות שזהו לפי שהענינים שתק"ש צריכים לפעול, נפעלים ע"י ענין השבת, כך, שאין צורך כ"כ בתק"ש, ולכן יכולים חכמים לבטל תק"ש מצד שבות דרבנן. ולכאורה אינו מובן: כיצד יכול ענין השבת להחליף את הענין דתק"ש, בה בשעה שיום השבת קשור עם ימי השבוע, ואילו ר"ה קשור עם ימי השנה (תחילת השנה), שהם ב' ענינים שונים?! – ועכצ"ל שב' ענינים אלו קשורים ושייכים זל"ז.

זומצינו ענין זה גם בנגלה דתורה (ככל הענינים) – כדאיתא בגמרא: "אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי" (בתמי'), ולכן

ח10
הנה גם התמיד של יוהכ"פ הוא באופן נעלה יותר מאשר התמיד שבכל יום. ומזה מוכח שענין אחד פועל על הענין השני.

טועפ"ז יובן גם פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לשבת בראשית שפועל על כל שבתות השנה ועל כל השנה ("ווי מ'שטעלט זיך כו' אַזוי גייט כו'") – דלכאורה אינו מובן: כיון ששבת קשור עם שבעת ימי ההיקף, וכמבואר בענין "נער הייתי גם זקנתי", "שר העולם אמרו", שלאחרי יום השבת "חוזר ונמשך להיות בבחינת נער", ולכן חוזר ומתחיל עוד הפעם "יום ראשון בשבת", הרי זה קשור עם הימים של שבוע זה [הן ימי השבוע שלפניו, והן ימי השבוע שלאחריו, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"], אבל מהי שייכותו לכל ימי השנה? – אך ע"פ האמור לעיל ע"ד השייכות של ימי השבוע עם ימי השנה, מובן, שיש שבתות שבהם ניתוסף ענין מיוחד מצד הקביעות בימי השנה, כמו שבת שחל בו ר"ה, שאז נפעל מצד ענין השבת גם הענין דתק"ש (כנ"ל), וכן שבת בראשית, השבת הראשון של השנה, לאחרי העבודה של חודש תשרי, ר"ה ויוהכ"פ וזמן שמחתנו (כולל שמע"צ ושמח"ת); וענין מיוחד זה נמשך ופועל על כל ימי השנה.

יומזה מובן גם בנוגע לענין ד"הימים האלה נזכרים ונעשים", שכאשר "נזכרים" כדבעי אזי "נעשים" עוה"פ כל ההמשכות וההארות והגילויים שהיו בפעם הראשונה – שאע"פ שענין זה הוא בתקופת השנה, ללא נפק"מ באיזה יום בשבוע, מ"מ, כאשר הקביעות היא באותו אופן (לא רק בימי השנה, אלא) גם בימי השבוע, אזי נמשכים הענינים שהיו בפעם הראשונה ביתר שאת ובתוקף גדול יותר.

יאב. ובנוגע לעניננו – שבקביעות שנה זו חל ר"ח ניסן ביום החמישי בשבוע, כמו בפעם הראשונה שאמר הקב"ה "החודש הזה לכם וגו'":

יבובהקדמה – שהקביעות של ר"ח ניסן בימי השבוע היא כמו הקביעות של חג הפסח שחל בחמשה עשר לחודש (שהרי הקרבת הפסח היתה בי"ד, והיציאה ממצרים בט"ו), וכשיודעים באיזה יום בשבוע חל

יג11
חג הפסח, אזי יודעים בדרך ממילא שביום זה חל גם ר"ח ניסן, שבועיים לפנ"ז.

יד[אבל מהקביעות די"ד אדר (חודש לפני פסח) בימי השבוע, אי אפשר לדעת בנוגע לקביעות דר"ח ניסן, שהרי זה תלוי אם חודש אדר הוא חסר או מלא, שכן, רק עכשיו אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, אבל בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי' (בזמן שביהמ"ק הי' קיים, וגם כו"כ שנים לאח"ז, כמבואר באחרונים) הי' חודש אדר יכול להיות גם מלא.

טווכן אין להוכיח הקביעות דר"ח ניסן מהקביעות דחג השבועות – כיון שתלוי במילוי וחסרון של החדשים ניסן ואייר, כדברי הגמרא "עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה .. שניהן מלאין, חמשה, שניהן חסרין, שבעה, אחד מלא ואחד חסר, ששה"].

טזוהנה, בנוגע לקביעות דיצי"מ בימי השבוע יש מחלוקת בגמרא אם "חמישי בשבת הי'" או "ערב שבת הי'"; אבל בנוגע להלכה כותב רבינו הזקן בשו"ע – הן בסוף הל' פסח, והן בתחלתן (בנוגע לשבת הגדול "שנעשה בו נס גדול" בנוגע ללקיחת הפסח "בעשור לחודש .. ואותו היום שבת הי'") – ש"בחמשה בשבת יצאו ישראל ממצרים". ומזה מובן, שגם ר"ח ניסן הי' בחמשה בשבת.

יז[ולהעיר, שאע"פ ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", הרי זה רק כפי שהענין הוא בעולמות העליונים, אבל בנוגע למעשינו ועבודתנו בעולם העשי' אזי פסק ההלכה הוא כדעה אחת, וכדי שתהי' "הלכה כמותו" צ"ל "הוי' עמו", כיון שבהלכה בפועל חודרים כל הענינים שלמעלה כו', וכמו הלכה כב"ה20, שענינם הוא קו החסד והרחמים, ששם נמשך בחי' הרחמים שלמעלה].

יחג. וכיון שבקביעות שנה זו חל ר"ח ניסן בחמשה בשבת, אזי נמשכים כל עניני חודש ניסן ביתר שאת וביתר עוז, ובאופן ד"עד מהרה ירוץ דברו", מתוך התגברות ובקיעת כל ההעלמות וההסתרים, מניעות ועיכובים, שיכולים להיות בשאר השנים.

יטולכל לראש – בנוגע לנקודה הפנימית של חודש ניסן, "חודש

כ12
של גאולה", שבו נגאלו ובו עתידין להגאל, ובאופן ד"מיסמך גאולה לגאולה", גאולת פורים שהיתה באופן ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן", לגאולת פסח, שדוגמתה תהי' גם הגאולה העתידה, כמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

כאוענין זה מתחיל כבר משבת מברכים חודש ניסן, כי, ענינו של שבת מברכים הוא בדוגמת וזכר לקידוש החודש ע"י ב"ד בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי', ולכן תיקנו לפרסם את הזמן של ר"ח בשבת שלפניו, שהוא "יום הכניסה", כיון שבאמצע השבוע הרי זו טירחא דציבורא לקבץ את כל הקהל. וכיון שעושים זאת ע"פ תורה, שהיא בעה"ב על מציאות העולם – מתחיל כבר אז ענינו של ר"ח ניסן, ונמשכת הנתינת כח מלמעלה בנוגע לענין הגאולה, "בניסן עתידין להגאל", בחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

כב* * *

כגד. התחלת פרשת החודש היא: "החודש הזה לכם ראש חדשים וגו'"14, ומיד לאח"ז מדובר אודות קרבן פסח ויצי"מ. וכיון שב' ענינים אלו נכתבו בסמיכות זל"ז, מובן, שהסמיכות היא גם בתוכן ענינם, ואדרבה: הסמיכות בתוכן ענינם היא סיבת הסמיכות בכתיבתן בתורה.

כדוצריך להבין: קידוש החודש וקרבן פסח ויצי"מ הם לכאורה ב' ענינים בפני עצמם, ומהי שייכותם זל"ז?

כההן אמת שכדי להקריב קרבן פסח בי"ד בחודש, צריכים לידע אימתי ר"ח, אבל עדיין אינו מובן: מהי השייכות של קרבן פסח לכללות הענין דקידוש החודש וכל פרטי הדינים שבו שנכללים בענין ד"החודש הזה לכם", ועד כדי כך, שהענין ד"החודש הזה לכם" בא בתור הקדמה לענין דקרבן פסח ויצי"מ, שדוקא לאחרי שישנו הענין דקידוש החודש, אזי יכול להיות הענין דיצי"מ.

כו13
ה. ויש לומר הביאור בזה:

כזראש חודש – "החודש הזה לכם", "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהי' לך ר"ח" – קשור עם מהלך הירח, לבנה, ולא עם מהלך החמה, שמש (וכן ראש השנה קשור עם מהלך הלבנה, ולא עם מהלך השמש, ואדרבה: תקופת החמה קשורה עם חודש ניסן דוקא, ולא עם חודש תשרי).

כחוהנה, בנוגע לירח איתא בגמרא: "אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה, לכי ומעטי את עצמך" – מיעוט לא רק בכמות, אלא גם באיכות, שמקבלת אורה מהשמש.

כטוממשיך בגמרא: "אמרה לפניו, רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי"?!

ל– שהרי זוהי טענה נכונה, והראי', שהקב"ה השתדל לפייס את הלבנה, ועד שכאשר "חזיי' דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח", וכמבואר בחסידות שזהו ענין של כפרה ממש כביכול –

לאומהענינים שאמר לה הקב"ה: "ליקרו צדיקי בשמיך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן" (כשם שהירח נקרא "המאור הקטן"), וכדאיתא במדרש שישראל מונין ללבנה כיון שדומין ללבנה.

לבומבואר הדמיון בין הלבנה לבנ"י – שאצל הלבנה יש ירידות ועליות, שהרי יש זמן שבו הלבנה היא בתכלית הקטנות, נקודה בלבד, ועד שמתעלמת לגמרי, ויש זמן שבו הלבנה היא בתכלית הגדלות – "קיימא סיהרא באשלמותא"; ועד"ז אצל בנ"י, שבזמן שביהמ"ק הי' קיים היו בנ"י בתכלית העלי', ובפרט בימי שלמה, עליו נאמר "וישב שלמה על כסא ה'", שאז היו בנ"י במעמד ומצב ד"קיימא סיהרא

לג14
באשלמותא", ואילו בזמן הגלות – "מפני חטאינו גלינו מארצנו" – נמצאים בנ"י בשפל המצב.

לדוהסדר הוא – שדוקא לאחרי העלם הלבנה לגמרי נעשה מחדש מולד (ועד לשלימות) הלבנה, ועד"ז בנוגע לבנ"י, "שהם עתידים להתחדש כמותה", שדוקא לאחרי ירידת הגלות יהי' תכלית העילוי של הגאולה השלימה, שאז יקויים גם היעוד "והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתיים גו'".

להו. ועפ"ז מובן שקידוש החודש בא בתור הקדמה ליציאת מצרים:

לובגלות מצרים היו בנ"י בשפל המצב, כמ"ש "וימררו את חייהם גו'", הן כפשוטו, והן כפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"חייהם" של בנ"י הו"ע הרוחניות, תורה ומצוות (וכן קודם מ"ת, שעניני התומ"צ שהיו אצלם אז, היו החיות שלהם), ואילו המצריים פעלו ענין של מרירות ("וימררו") ב"חייהם" של בנ"י. ועד כדי כך שמדת הדין טענה "הללו עובדי ע"ז והללו כו'".

לזועד שגם לאחרי ש"בר"ה בטלה עבודה מאבותינו", עמד עדיין פרעה בכל התוקף שלא להניח לבנ"י לצאת ממצרים שהיתה מלאה גילולים, ולא עוד אלא שהיתה לו החוצפה לומר למשה "אל תוסף ראות פני" (וענין זה פעל על משה ש"יצא מעם פרעה בחרי אף"), והיינו, שאע"פ שגם בעמדו לפני פרעה הי' משה רבינו במעמד ומצב של נשמה באצילות (כידוע בענין משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו), מ"מ, עמד פרעה נגדו בכל התוקף.

לחולכן, כדי לשבור את התוקף של פרעה ולפעול את הענין של יציאת מצרים, יש צורך בקידוש החודש – שזהו"ע מולד הלבנה, שלאחרי העלם הלבנה לגמרי, מתחדשת מציאותה של הלבנה, ואז יכול להיות כן גם אצל בנ"י, שלאחרי שהיו בגלות בתכלית ההעלם, יהי' אצלם ענין הגאולה.

לט15
והענין בזה – שכדי שתהי' הפעולה למטה צריך להיות תחילה ענין זה למעלה, ועי"ז נמשך אח"כ למטה, והיינו, שגם כאשר ההמשכה היא באופן ש"עד מהרה ירוץ דברו"22, הרי סוכ"ס צריכה להיות ההמשכה דרך כל העולמות; החילוק הוא רק אם ענין זה הוא בדרך מעביר או בדרך התלבשות, אבל בודאי צ"ל ההמשכה דרך כל העולמות, ולכן צ"ל תחילה הענין למעלה, ועי"ז נמשך אח"כ למטה.

מועד"ז בנדו"ד: כאשר נפעל למעלה ענין של מציאות חדשה לאחרי ההעלם, שזהו שהקב"ה "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהי' לך ר"ח" – הרי זה פעל גם למטה, שאצל בנ"י שהיו בגלות בתכלית ההעלם, יהי' ענין של גאולה.

מאאמנם, הענין דקידוש החודש מלמעלה אינו תלוי בעבודת האדם, אבל כדי שיהי' הענין דיצי"מ, הוצרכה להיות תחילה עבודת האדם – שזהו הענין ד"בדמייך חיי", דם פסח (וגם דם מילה – "בדמייך", "בשני דמים"), שעל זה מדובר בהמשך פרשת החודש.

מבוזהו מ"ש בפרשת החודש: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החודש הזה לכם וגו' דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו'", עד "בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" – שכאשר בנ"י היו עדיין בארץ מצרים, ובשפל המצב, נפעל כבר הענין דקידוש החודש – מולד חדש לאחרי ההעלם לגמרי, ועי"ז הי' יכול להיות אח"כ הענין דיצי"מ, לאחרי עבודת בנ"י באופן ד"משכו וקחו": "משכו" – להתנער ("זיך אָפּטרייסלען") מרע, ואז יכולים ליקח ("קחו") את הפסח באופן שבא בפנימיות, שהו"ע האכילה, שהרי "הפסח .. לא בא מתחילתו אלא לאכילה".

מגז. ומזה מובן גם בנוגע ליציאה מגלות זה בגאולה העתידה:

מדובהקדים מאמר המדרש "כל המלכיות נקראו על שם מצרים", וכיון ששמו של כל דבר מורה על תוכנו (כמבואר בשער היחוד והאמונה), הרי מובן, שתוכן ענינם של כל הגלויות הוא כמו גלות

מה16
מצרים; וכיון שכן, הרי גם היציאה מהגלויות – הן בנוגע לגלות בבל והן בנוגע לגלות מדי יון ואדום כו' – היא כמו יציאת מצרים.

מואלא שמצד הענין ד"מעלין בקודש", תהי' הגאולה העתידה באופן נעלה יותר מאשר הגאולה מהגלויות שלפנ"ז, וכדאיתא בזהר על הפסוק27 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שבגאולה העתידה יהיו "נפלאות" אפילו לגבי האותות ומופתים שהיו ביצי"מ.

מזו"כימי צאתך מארץ מצרים" – "אראנו נפלאות" גם עתה, לאחרי שישנו הענין ד"החודש הזה לכם", ובפרט כאשר הקביעות של ר"ח ניסן בימי השבוע היא כמו בפעם הראשונה, שאז חוזרים ונמשכים כל הענינים ביתר שאת וביתר עוז (כנ"ל ס"א).

מחוכן תהי' לנו – שמהענין ד"החודש הזה לכם" נבוא לגאולה האמיתית והשלימה, שתומשך עד למטה בגשמיות, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ו"כספם וזהבם אתם", "כמצודה שאין בה דגן" ו"כמצולה שאין בה דגים", נוסף על רוחניות הענינים בנוגע לעלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין, ובאופן ד"מיסמך גאולה לגאולה"25, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

מט* * *

נח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם.

נא* * *

נבט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור", "חור בנה של מרים הי'",

נג– שפירוש רש"י זה אינו דיבור בפ"ע, אלא התחלה להמשך הפירוש "ואהליאב משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל".

נדורש"י מפרש זאת כאן, ולא על הפסוק "ראה קראתי בשם גו'" שבפ' תשא – כדי לתרץ גם השינוי בין לשון הכתוב בפ' תשא: "ואני

נה17
נתתי אתו את אהליאב", ללשון הכתוב בפרשתנו: "הוא ואהליאב", שניהם בשוה, שכאן "השווהו המקום לבצלאל .. לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל".

נוולכן מפרש רש"י כאן "חור בנה של מרים הי'", שגם היחוס של בצלאל ל"חור" הוא כדי להודיע גודל יחוסו הן מצד האב והן מצד האם, שבזה מודגש יותר ש"לא ניכר שוע לפני דל"; משא"כ בפ' תשא אפשר לומר שהיחוס הוא מצד מעלתו של חור עצמו –

נזהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"א ע' 211 ואילך.

נח*

נטי. המשך הביאור בפירוש רש"י פ' תשא על הפסוק "ויתן אל משה ככלותו", "ככלתו כתיב .. ככלה לחתן וכו'" – נכלל בשיחת ש"פ תשא סי"ז ואילך.

ס*

סאיא. הביאור באגרת התשובה ריש פ"ד: "ענין הכרת ומיתה בידי שמים, כשעבר עבירה שחייבים עלי' כרת הי' מת ממש קודם חמשים שנה, ובמיתה בידי שמים מת ממש קודם ששים שנה" – הטעם שנקט כשיטת הירושלמי, ולא כשיטת הבבלי שכרת אינו מגיע לששים שנה, והדיוק "מת ממש"; "כחנני' בן עזור הנביא בירמי'" – הטעם שמוסיף "הנביא", ומציין ל"ירמי'"; ביאור ההוספה בחצע"ג: "ולפעמים גם במיתה בידי שמים נפרעין לאלתר כמו שמצינו בער ואונן"; וביאור השאלה "והרי נמצאו בכל דור כמה וכמה חייבי כריתות ומיתות והאריכו

סב18
ימיהם ושנותיהם בנעימים", אף שיתכן שעשו תשובה שעל ידה "נפטר לגמרי מן הדין" (כנ"ל בפ"ב), והדיוק "בנעימים" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 134 ואילך. ח"ט ע' 116 ואילך.

סגוסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א – בהמשך ל"האריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים":

סדומזה מובן במכ"ש וק"ו בנוגע ל"מדה טובה" ש"מרובה כו'" חמש מאות פעמים ככה,

סהוכמ"ש רבינו הזקן בסיום אגה"ת: "ומשכיל על דבר ימצא טוב", והיינו, שגם כאשר הענין נמצא רק בכח המשכיל, ועדיין לא בא במעשה בפועל, הרי זה באופן ש"ימצא טוב", באופן של מציאה, בכל עניני ההשפעה מהקב"ה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".

סו* * *

סזיב. דובר כמ"פ אודות פס"ד רבינו הזקן לדרוש הלכות הפסח

סח19
שלושים יום לפניו, ועאכו"כ מר"ח ניסן (שענינו מתחיל כבר בשבת מברכים), שתי שבתות לפני הפסח (שזהו לכל הדעות).

סטולכן, כאן המקום לעורר את כל אלו שיש להם השפעה על אחרים, רבנים, שוחטים, מלמדים וכו' – אודות המנהג דחלוקת מצה שמורה, וכ"ש בנוגע לעצמו ובני ביתו, ובאופן ד"טופח על מנת להטפיח" – לפעול גם על הזולת (ואפילו אם יש ספק וספק ספיקא שצריך לעורר אותו על זה), בדרכי נועם ובדרכי שלום, ובודאי יפעלו עי"ז את כל הענינים ד"מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלתא דאסוותא".

עויה"ר שתקויים ההבטחה "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"24,

עא– החל מר"ח ניסן, "ראש השנה למלכים", למלכי ישראל, והרי עיקר המלכות שייכת לזרע דוד, עליו נאמר (בקידוש לבנה) "דוד מלך ישראל חי וקיים", וכמ"ש "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" –

עבבביאת המשיח, בקרוב ממש.

עג[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המזונות להרחמ"א חדקוב עבור השבע ברכות של בנו, ואח"כ צוה לנגן הניגון "פרזות תשב ירושלים"].

עד______ l ______