Toras Menachem·Vol. 57 (5729·Part 4)·Shabbos Parshas Reeh·Shabbos Mevarchim Elul 5729תורת מנחם·נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי·ש"פ ראה·מבה"ח אלול·ה'תשכ"ט

א273
בס"ד. ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשכ"ט
(הנחה בלתי מוגה)

גהוי' אלקיכם תלכו גו' ובו תדבקון, ואיתא בספרי, ובו תדבקון, הפרישו עצמכם מעבודה זרה ודבקו במקום. וצריך להבין, מהו הטעם שהענין דהפרישו עצמכם מע"ז נאמר לאחרי כל פרטי העבודות שנימנו בכתוב לפנ"ז, דהן אמת שהתחלת העבודה היא באופן דאחרי ה"א תלכו, אחרי דייקא, מ"מ, הרי לאח"ז מונה עוד חמש אופני עבודה זו למעלה מזו, ואיך אפשר שתכלית העבודה, ובו תדבקון, הוא הפרישו עצמכם מע"ז, דלכאורה, הענין דהפרישו עצמכם מע"ז הוא התחלת העבודה, ועד שאין זה מענין העבודה כלל, שהרי ענין זה צ"ל קודם העבודה. ובפרט ע"פ מארז"ל שקטלוהו ליצרא דע"ז, הרי בודאי שהענין דהפרישו עצמכם מע"ז אינו מענין העבודה כלל. ומ"מ, כיון שהתורה היא נצחית, כמ"ש בתניא, הרי מובן, שהסדר דאחרי ה"א תלכו גו' ובו תדבקון הוא הוראה בכל זמן ובכל מקום, גם לאחרי שקטלוהו ליצרא דע"ז, שגם אז הנה הענין דהפרישו עצמכם מע"ז הוא גמר ותכלית העבודה.

הזה בהקדים המבואר בד"ה אחרי דשנת תרכ"ט, שנאמר לפני מאה שנה, שבפסוק אחרי הוי' אלקיכם תלכו גו', יש ט"ו תיבות, וכן בישתבח אנו אומרים ט"ו שבחים, כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים. וממשיך, גם מצינו בפסוק זה ה' ואוי"ן, ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו וגו' (ובהמשך המאמר מבאר השייכות דט"ו התיבות לה' הואוי"ן שבפסוק זה). ולבאר ענין החמשה ואוי"ן אלו, מביא בהמאמר מ"ש וזכרתי את בריתי יעקוב, מלא וא"ו, ופירש רש"י שחמשה פעמים נאמר יעקב מלא בוא"ו, וכנגדן באלי' נאמר ה' פעמים חסר וא"ו, והוא לפי שיעקב נטל הוא"ו מאלי' במשכון שיבוא לבשר הגאולה לבניו. ומסיים, וצריך להבין מהו הענין שנטל הוא"ו דוקא. ומוסיף להקשות ע"ד

ו274
הקושיא באגה"ק עה"פ תתן אמת ליעקב, הרי יעקב עצמו הוא מדת האמת, ומהו"ע תתן אמת ליעקב. ועד"ז קשה בהענין שיעקב נטל אות וא"ו מאלי' ועי"ז דוקא נעשה יעקוב מלא, דהנה, יעקב עצמו הו"ע אות וא"ו, וכדאיתא בזהר עה"פ ונתתם לי אות אמת, דא אות וא"ו, וכיון שיעקב הוא מדת האמת, הרי מובן שענינו הוא אות וא"ו. וכידוע בענין הגדול הגבור והנורא, שהגדול הוא כנגד אברהם, הגבור הוא כנגד יצחק, והנורא הוא כנגד יעקב, הנה דוקא בהמדה שכנגד יעקב נאמר והנורא בוא"ו. וכן בענין הספירות, הרי יעקב הוא בחי' המדות, שנכללות בדרך כלל במספר שש הנרמז באות ו', כדאיתא באגה"ת. ומאחר שיעקב עצמו הוא אות וא"ו, אינו מובן מה שהוצרך ליטול אות וא"ו מאלי' ועי"ז דוקא נעשה יעקוב מלא.

חבהמאמר, דהנה, יש שני בחינות אמת, וכמ"ש שפת אמת תכון לעד, שזהו רק בחי' שפת אמת, ויש בחי' אמת לאמיתו. ובפרטיות יותר (כפי שמוסיף שם בהגהה) ישנם ג' בחינות, שפת אמת, אמת, ואמת לאמיתו. וזהו"ע תתן אמת ליעקב, וכן מה שיעקב נטל אות וא"ו, כי יעקב מצד עצמו הוא בחי' תחתונה שבאמת, ומ"ש תתן אמת ליעקב הוא בחי' נעלית יותר באמת, שניתן לו מלמעלה, שזהו גם מה שיעקב נטל אות וא"ו, דהיינו בחי' אמת לאמיתו. וכמו שהוא גם בהמדות אהוי"ר, שיש אהוי"ר שבאים ע"י עבודת האדם מצד עצמו, ויש אהוי"ר שנותנים מלמעלה.

יבזה, דהנה, ההפרש שבין אהוי"ר שמצד האדם להאהוי"ר הבאים מלמעלה, יובן ע"פ המבואר בתו"א ד"ה לא תהי' משכלה ועקרה בארצך, שכאשר האהוי"ר הם בבחי' בארצך (ארץ של האדם), הרי זה דבר שאין לו קיום רק לפי שעה, וכמו משכלה כו', משא"כ כשהאהוי"ר באים מלמעלה (בחי' ארץ העליונה), אזי הם אהוי"ר אמיתים שיש להם קיום. וע"ד ההפרש שבין אהוי"ר הבאים מצד האדם עצמו להאהוי"ר

יא275
הבאים מלמעלה, עד"ז הוא ההפרש בין בחי' האמת שמצד האדם עצמו לבחי' האמת הניתן מלמעלה. דהנה, הגם שכללות ענין האמת הוא שיש לו קיום, וכמבואר בתניא בענין מדת האהבה שבבינונים, שאף שחולפת ועוברת אחר התפלה, מ"מ נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם, והריני קורא באהבתם שבתפלתם ג"כ שפת אמת תכון לעד, הואיל ובכח נפשם האלקית לחזור ולעורר בחי' אהבה זו לעולם בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום, הרי כל זה אינו אלא לגבי מדרגת הבינונים, אבל לגבי מדריגת הצדיקים עובדי ה' באמת לאמיתו, אין בחי' אהבה זו נקראת בשם עבודת אמת כלל, מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה. וזהו תתן אמת ליעקב, כי, ביעקב מצד עצמו אפשר להיות בחי' אמת דבינונים, שגם זה נכלל במדת האמת של יעקב, כמבואר בתניא שם שמדת אמת היא מדתו של יעקב הנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ובכל מעלה ומדרגה מבריח תוך נקודה האמצעית שהיא נקודת ובחי' מדת אמת שלה, ומזה מוכח שגם בחי' האמת דבינונים, שמדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך, היא מדת האמת של יעקב. וענין תתן אמת ליעקב הוא שיומשך בחי' אמת לאמיתו כמו שהוא במדריגת הצדיקים.

יגהענין, דהנה כתיב אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, והיינו, שמצד זה שאני הוי' לא שניתי, הוצרך להיות ענין הכליון בבני יעקב, ומה שאין בהם כליון הרי זה בגלל התפיסא והאחיזה שלהם (זיי האַלטן זיך אָן) במציאות העולם, עולם השינויים, שלכן לא נרגש בהם הענין דאני הוי' לא שניתי. ומזה מובן שענין האמת, העדר השינוי, הוא בבחי' שם הוי' דוקא, אני הוי' (דייקא) לא שניתי. דהנה, התהוות העולם (עולם השינויים) היא משם אלקים, כמ"ש בראשית ברא אלקים, ולכן יש בו שינויים, כי, אלקים הוא לשון רבים, וכמ"ש בשו"ע בכוונת שם אלקים שהוא בעל הכחות כולם, היינו שישנם ריבוי כחות, והוא ית' הוא בעל הכחות כולם, וכיון שאלקים הו"ע הריבוי, לכן שייך בו ענין השינוי. ומזה מובן שענין האמת (העדר השינוי) הוא בשם הוי' דוקא. ועפ"ז יש לומר, שב' הבחינות שבאמת, אמת ואמת לאמיתו, הם

יד276
בב' הבחי' שבשם הוי', הוי' דלתתא והוי' דלעילא. אמנם, ממה שאמרו רז"ל עה"פ והוי' עמו שהלכה כמותו, מובן, שגם בבחי' הוי' דלתתא ישנו הענין דאמת לאמיתו. שהרי בענין ההלכה אמרו רז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כו', ובחי' הוי' הנמשך בענין ההלכה (הוי' עמו שהלכה כמותו), כיון שזהו"ע שנמשך בעולם (שהרי ענין ההלכה הוא פס"ד בנוגע להנהגה בעולם), הרי זה בחי' הוי' דלתתא, ומזה מוכח שגם בבחי' הוי' דלתתא ישנו בחי' אמת לאמיתו.

טזבזה, דהנה, מציאות העולם מצד עצמו כפי שנתהווה משם אלקים, היא באופן שיש מקום לטעות כו', שזהו מ"ש נעשה לשון רבים, ואמרז"ל כתוב והרוצה לטעות יטעה (דאף שאין מסייעין אותו ח"ו, הרי גם אין מונעין אותו מלטעות). אמנם, כל זה הוא רק בחיצוניות, כפי שהתהוות העולם היא מצד עצמו. אבל ע"י ההתבוננות במה רבו מעשיך הוי' ומה גדלו מעשיך הוי', הנה מריבוי וגדלות הנבראים עצמם בא האדם לידי הכרה שאמיתית מציאותם היא הוי', אחדות הפשוטה, וכמ"ש הרמב"ם יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע כו' וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, היינו, שאמיתית המציאות דכל הנבראים היא אמיתית המצאו ית', אחדות הפשוטה דשם הוי'. אך מ"מ, כיון שהכרה זו באה לו ע"י ההתבוננות בהבריאה, הנה הכרה זו היא באופן שיש בה הגבלה, שהיא מוגבלת כפי הגבלת השכל שלו. משא"כ כשההכרה בשם הוי' באה (לא מצד ההתבוננות שלו, אלא) מלמעלה, היינו, שההתבוננות שלו היא רק בכדי להסיר את הדברים המעלימים ומסתירים, אבל ההכרה עצמה באה לו מלמעלה, אזי אין בה הגבלות כלל.

יחיש לבאר ענין ג' הבחינות דשפת אמת, אמת, ואמת לאמיתו, כפי שהם בעבודת האדם. דהנה, בכל אחד מישראל, גם כפי שנמצא בעולם, קודם ההתבוננות דמה רבו ומה גדלו מעשיך הוי', יש בו

יט277
הארת שם הוי', וכמבואר בלקו"ת ריש פרשתנו בפירוש מארז"ל אפילו רשעים מלאים חרטות, שענין זה בא מבחי' החכמה, שהיא בחי' הביטול אליו ית' שלמעלה מן השכל והדעת המושג [וכמבואר בתניא שלכן אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' כו'], ובחי' זו היא בחינת יו"ד של שם הוי' ב"ה. ומזה מובן שגם בהם ישנו בחי' אמת שהו"ע העדר השינוי, שהרי עיקר ענין התמידות והעדר השינוי הוא מצד היו"ד דשם הוי', כמבואר בתניא שהיו"ד משמשת על הפעולה שהיא בלשון הוה ותמיד, כדפרש"י ע"פ ככה יעשה איוב כל הימים. אמנם, בחי' שם הוי' שישנו גם ברשעים וקשב"ק הרי זה רק בכח, ולכן נקראת בחי' זו בשם שפת אמת. ובחי' אמת הוא הגילוי דשם הוי' כמו שבא ע"י ההתבוננות בענין מה רבו ומה גדלו מעשיך הוי', שאז ישנו (בפועל) הגילוי דהוי' אחד. אך מ"מ, כיון שענין זה בא ע"י ההתבוננות שהיא בהגבלה כנ"ל, הרי אין זה אמת לאמיתו. ובחי' אמת לאמיתו הוא הגילוי דשם הוי' כמו שהוא למעלה מהעולם, והיינו שהגילוי בא מלמעלה, ולא ע"י ההתבוננות, כי ענין ההתבוננות הוא רק כדי להסיר הדברים המעלימים כנ"ל. וע"ד המבואר במ"א בענין גילוי היחידה, שצורך ההתבוננות הוא רק כדי להסיר הדברים המעלימים על בחי' היחידה, אבל גילוי היחידה עצמה הוא למעלה מהשכל. ועוד זאת, שגם ההתבוננות עצמה אינה בהשגה והלבשה, כי אם בהפשטה ושלילה. וכיון שבחי' זו אין בה הגבלות, לכן הרי זה בחי' אמת לאמיתו. והיינו, דעם היות שגם מדריגה זו היא בחי' הוי' דלתתא, שהרי גם גילוי זה הוא כפי שהאדם נמצא בעולם כו', מ"מ, כיון שבחינה זו קשורה בהוי' דלעילא, לכן היא אמת לאמיתו. וזהו ג"כ מה שהלכה היא בחי' אמת לאמיתו, דהגם שפסק ההלכה הוא באופן של התלבשות לברר את הדין בין שתי טענות שאחת מהם היא טענה של שקר, מ"מ, כיון שזה קשור בבחי' הוי' דלעילא, הרי זה בחי' אמת לאמיתו.

כאגילוי שם הוי' כמו שהוא למעלה מהעולם הו"ע נעלה יותר מבחי' הוי' אחד שנמשך ע"י ההתבוננות, שהרי בענין הוי' אחד אמרו רז"ל כד אמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות, והיינו, דאף

כב278
שאמליכתי', מ"מ, הרי ישנה גם המציאות דז' רקיעים וארץ כו'. אך הגילוי דהוי' כמו שהוא למעלה מהעולם, הרי זה ההכרה שאין מציאות העולמות כלל, והו"ע אין עוד מלבדו.

כדיובן מ"ש בספרי בפירוש ובו תדבקון, הפרישו עצמכם מע"ז ודבקו במקום. דהנה, כל מה שאינו בתכלית הביטול, הרי זה עדיין ענין של ע"ז. וזהו אומרו אחרי ה"א תלכו וגו' ובו תדבקון, הפרישו עצמכם מע"ז ודבקו במקום, היינו, שלאחרי העבודה דאחרי ה"א תלכו, וכל החמשה דרגות שנימנו בכתוב, הנה בגמר ותכלית העבודה צ"ל הפרישו עצמכם מע"ז ודבקו במקום (שהסימן על ובו תדבקון הוא הפרישות מע"ז), היינו, להיות בתכלית הביטול, שיורגש הענין דאין עוד מלבדו. והרגש זה צ"ל באופן של ראי', כמ"ש בהתחלת הפרשה ראה אנכי גו'. אך כיון שסדר העבודה הוא מלמטה למעלה, כמ"ש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לכן, בפרשת עקב נאמר והי' עקב תשמעון, ובפרשה שלאחרי' נאמר ראה אנכי גו'. והשלימות בזה תהי' לעתיד לבוא, שאז יהי' הגילוי בבחי' ראי'. וזהו ג"כ מ"ש ראה אנכי גו' ברכה וקללה, כי, מצד בחי' אנכי שלמעלה מהשתלשלות, שנמשך בבחי' ראי' כו', נהפכת גם הקללה לברכה. וכמו שיהי' לע"ל, שמצד הגילוי דאחדות הפשוטה שיהי' בבחי' ראי', כמ"ש ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו', הנה אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד.

כה______ l ______