Toras Menachem·Vol. 57 (5729·Part 4)·Sicha Shabbos Parshas Mattos-Masei·Shabbos Mevarchim Menachem-Av 5729תורת מנחם·נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי·שיחת ש"פ מטות-מסעי·מבה"ח מנחם-אב·ה'תשכ"ט

א131
בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בא. ידוע שעניני השבוע קשורים עם הפרשה בתורה שקורין בשבוע זה, ובלשון רבינו הזקן – שצריכים לחיות עם הזמן, שפירושו – פרשת השבוע.

גאך יש גם שבתות שבהן קורין ב' פרשיות, וכמו ביום הש"ק זה, שקורין פרשת מטות ופרשת מסעי, שהן ב' פרשיות,

ד– ולהעיר ממ"ש בזהר שיש ג"ן סדרים דאורייתא (נ"ג פרשיות), וידועה השאלה בזה: הרי ישנם נ"ד פרשיות? וא' התירוצים בזה, שנצבים-וילך (שברוב השנים הן מחוברות) הן פרשה אחת. אבל בנוגע למטות מסעי, לכל הדעות הן ב' פרשיות –

הואעפ"כ קורין ב' הפרשיות בשבת א'.

וב. ובכן: חפשתי למצוא הטעם בפנימיות הענינים שלפעמים קורין כל פרשה בפני עצמה, ולפעמים קורין ב' פרשיות בשבת א'.

ז– הטעם הפשוט הוא, לפי שהכלל בנוגע לקריאת התורה הוא שקורין בכל שבת פרשה אחת, וכל פרשה קורין רק פעם אחת, ובהתאם לכך יש שינויים משנה לשנה – מצד ב' ענינים:

חא) מצד מספר שבתות השנה, שבשנה מעוברת שבה ניתוסף (חודש שלם, וממילא ניתוסף) במספר השבתות, יש צורך במספר גדול יותר של פרשיות, ולכן קורין כל פרשה בפני עצמה (משא"כ בשנה פשוטה, קורין בכמה שבתות ב' פרשיות),

טב) מצד השינויים בקביעות השנה, כמו בפרשיות נצבים-וילך, שכאשר יש שתי שבתות בין ר"ה לסוכות, צריכים לחלק נצבים וילך, כדי שיקראו וילך בין ר"ה לצום כפור, והאזינו בין צום כפור לסוכות, אבל כשאין בין ר"ה לסוכות אלא שבת אחת, שקורין בה האזינו, אז וילך

י132
קורין עם נצבים קודם ר"ה (כמבואר בספרים שעוסקים בעניני קריה"ת ועיבור השנים, וגם בטור ושו"ע).

יאאבל עדיין צריך להבין טעם הדבר בפנימיות הענינים.

יבג. ויש לומר הביאור בזה:

יגובהקדים – שע"פ דברי הגמרא "מי שטרח בערב שבת (דקאי על כל ימות השבוע) יאכל בשבת", היינו, שהאכילה שבשבת – לא רק בגשמיות, אלא גם ברוחניות – תלוי' בעבודת ששת ימי החול, מובן, שכאשר הקריאה בתורה בשבת ("יאכל בשבת") היא בריבוי גדול יותר, ב' פרשיות, אזי גם העבודה והטירחה שבערב שבת היא בריבוי גדול יותר, וממילא מובן שגם הנתינת-כח על העבודה היא גדולה יותר.

ידוכיון שמיום השבת "מתברכין כולהו יומין", הרי מובן, שהריבוי בקריה"ת דיום השבת פועל גם על ימי השבוע שלאחרי השבת – שעי"ז ניתוסף ריבוי אצל בנ"י, שמציאותם תלוי' בתורה, שהיא "חיינו ואורך ימינו", והם כ"דגים שבים", שכאשר ניתוסף בהים, ניתוסף גם בהדגים.

טוועפ"ז יש לבאר הטעם שבשנת העיבור הפרשיות הם נפרדות:

טזאיתא בכמה ספרים, וכידוע גם פתגם רבותינו נשיאינו, שבשנת העיבור העבודה היא קשה יותר.

יזוההסברה בזה:

יחענינה של שנת העיבור הוא – להשוות ולמלא את החסרון של שנת הלבנה לגבי שנת החמה, והרי החסרון של שנת הלבנה הוא מצד מיעוט הלבנה בגלל שקטרגה כו' [וכל זה מתחיל משבירת הכלים דתוהו כו', כמבואר במאמרי י"ב-י"ג תמוז של בעל הגאולה משנת תרצ"א], ועי"ז נעשית האפשרות לחטא עה"ד, שעל ידו נעשה ענין החטא בעולם; אבל לולא זאת, לא היתה כלל מציאות של חטא אצל בנ"י, שמצד עצמם

יט133
אינם שייכים לחטא, וכידוע תורת רבינו הזקן על הפסוק "שמע ישראל", שיהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאלקות.

כ[וכמשנת"ל בפירוש מארז"ל "וכי נחש ממית כו'": וכי אפשר שתהי' לנחש שליטה ח"ו על יהודי?! – אלא זהו רק בגלל שהקב"ה ברא את היצה"ר, "דכתיב ואשר הרעותי", "אני בראתי את יצר הרע המחטיאם וגרמתי להם כל זאת"].

כאונמצא, שמיעוט הלבנה מורה על החסרון בעבודת בנ"י, ואילו היתה הלבנה בשלימותה, הנה גם אצל בנ"י – שמונין ללבנה, דומין ללבנה ונמשלו ללבנה – לא הי' חסרון בעבודתם.

כבואז היתה גם מתבטלת הקושיא היתכן שלמרות ש"אני הוי' לא שניתי" הנה "אתם בני יעקב לא כליתם", ש"אין לכם כלות הנפש" לאלקות באופן תמידי, אלא יש אצלם שינויים כו' – שזהו מצד השינוי דמיעוט הלבנה, ולולי זאת לא היו שינויים אצל בנ"י, אלא היו עומדים בכליון תמידי לאלקות.

כגועפ"ז מובן הקושי המיוחד שישנו בשנת העיבור – כיון שמזכירה ומעוררת על מיעוט הירח (שבגלל זה יש צורך במילוי החסרון דשנת הלבנה, ע"י שנת העיבור), שעי"ז נעשית האפשרות לענין החטא.

כדוזהו גם הטעם שלפי כמה נוסחאות מוסיפים בתפלת מוסף דר"ח בשנת העיבור: "ולכפרת פשע".

כהועפ"ז יש לבאר הטעם הפנימי לכך שבשנת העיבור רוב הפרשיות הן נפרדות – כי, מצד הענין דמיעוט הירח כו' שמודגש בשנת העיבור, אין לבנ"י כח לפעול הריבוי בקריה"ת דיום השבת (שתלוי' באופן העבודה בימים שלפני השבת), ורק בשנה פשוטה יש בכח לפעול הריבוי בתורה ולקרוא ב' פרשיות – כפלים (נוסף על ענין הכפל שישנו בכל שבת).

כו134
ועד"ז בנוגע לפרשיות נצבים וילך:

כזנוסף על האמור לעיל שהחילוק באופן קריאת פרשיות נצבים וילך תלוי אם יש בין ר"ה לסוכות שתי שבתות או שבת אחת, הרי זה תלוי גם בקביעות דר"ה עצמו, כהסימן שהובא בטור4 ע"פ לשון הכתוב "פת בג המלך", "בג המלך פת וילך", היינו, שכאשר הקביעות דר"ה – "המלך", שהרי ר"ה הוא ה"מלך" של כל השנה – היא בימים ב' או ג', "ב"ג המלך", אזי "פת וילך", "פת" מלשון "פתות אותה פתים", שצריך לחלק ולהפריד פרשת וילך לקרותה בפני עצמה.

כחובכן:

כטכאשר הקביעות דר"ה היא בימים ב-ג (ב"ג המלך), אזי המשכת הברכה מהשבת שלפני ר"ה היא על יום אחד (כשר"ה חל ביום ב') או שני ימים (כשר"ה חל ביום ג') בלבד; משא"כ כאשר הקביעות דר"ה היא לאחרי יום ד' (שהרי ר"ה אינו חל ביום א' או ד', כהכלל "לא אד"ו ראש"), אזי המשכת הברכה מהשבת שלפני ר"ה צריכה להיות לכל הפחות לארבעה ימים, שהם רוב ימי השבוע, וכשר"ה חל ביום השבת – על כל ימי השבוע.

לומובן, שכדי שיהי' בכחו של יום הש"ק שלפני ר"ה לברך את רוב או כל ימי השבוע, יש צורך לקרוא ב' פרשיות, משא"כ כשצריך לברך רק יום א' או ב' ימים, די בקריאת פרשה אחת.

לאד. ומכל זה מובן בנוגע לעניננו – גודל מעלת יום הש"ק, שקורין בו ב' פרשיות: מטות ומסעי.

לבוכמה פרטים בזה: (א) מעלת יום השבת עצמו, שיש בו ריבוי ב(קריאת ה)תורה. (ב) גודל הברכה שנמשכת ממנו על כל ימי השבוע שלאחריו, (ג) גודל מעלת העבודה של ששת ימי השבוע שלפניו, שבכחה לפעול את הריבוי ב(קריאת ה)תורה ביום השבת, וכמודגש גם בכך שכל ימי השבוע, החל מיום ראשון, נקראים ע"ש ב' הפרשיות: יום א' לפ' מטות מסעי, וכן בשאר הימים.

לגה. אמנם, אע"פ שגם בשנים שהפרשיות הן מחוברות הרי הן ב' פרשיות (כנ"ל), מ"מ, יש קשר ושייכות ביניהם.

לד135
וכמובן גם מזה: (א) שיש הפטרה אחת לב' הפרשיות, (ב) כיון שבזמן התלמוד הראשון (כהן) מברך לפני' והאחרון (מפטיר) לאחרי', נמצא שהיתה ברכה אחת לב' הפרשיות.

להוכל זה – נוסף על השייכות שבין כל הפרשיות שבספר אחד, ולדוגמא: השייכות של כל הפרשיות שבספר בראשית, שנקרא "ספר הישר", כיון שבו מסופר אודות האבות "שנקראו ישרים", והיינו, שאע"פ שיש פרשיות שבהן מסופר רק אודות אברהם, רק אודות יצחק או רק אודות יעקב, מ"מ, נקראין כולן באותו שם: "ספר הישר", מצד הנקודה המשותפת שבהן – ענין היושר. וכמו"כ יש נקודה משותפת בכל הפרשיות שבספר שמות, וכן בשאר הספרים, ובנדו"ד – השייכות של הפרשיות מטות ומסעי בגלל היותן בספר במדבר.

לווכפי שמצינו גם בהלכה (וכאן רואים איך שכל ההלכות קשורות זב"ז) – שאם מאיזו סיבה לא קראו בתורה בשבת, אזי קורין בשבת שלאחרי' ב' פרשיות (גם הפרשה שהיו צריכים לקרוא בשבת שלפני'), אבל, זהו רק כאשר ב' הפרשיות הן בספר אחד, משא"כ אם בשבת שלפני' היו צריכים לסיים ספר, אי אפשר לקרוא בשבת שלאחרי' גם פרשת השבוע שלפני' שהיא בספר אחר. ומזה למדים: (א) כל הפרשיות שבספר אחד שייכות זל"ז, (ב) אי אפשר לקרוא ב' פרשיות שאין להן שייכות זל"ז.

לזאלא, שבנוגע לשתי פרשיות שקורין ביחד מצד מאורע בלתי רגיל (כמו אם לא קראו בתורה בשבת שלפני'), מספיקה השייכות של הפרשיות מצד היותן בספר אחד; אבל בנוגע לשתי פרשיות שנקבעו לקרותן ביחד בכו"כ שנים, יש צורך בשייכות גדולה יותר.

לחו. ביאור השייכות של הפרשיות מטות מסעי – שדוקא ע"י ירידת הנשמה למטה באופן שלא ניכרת בגלוי דביקותה באלקות, בדוגמת "מטה" שנעשה לאחרי כריתת הענף מן האילן (שאז נעשה חזק וקשה), ניתוסף בה עילוי שבאין-ערוך, שנעשית בבחי' מהלך, "מסעי"

לט136
– הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 380 ואילך.

מז. אמנם, שייכות הנ"ל היא באופן של קדימה ואיחור, והיינו, שתחילה צ"ל עבודת הנשמה למטה באופן של "מטות", ולאח"ז מקבלת שכר עבודתה שנעשית בבחי' מהלך, "מסעי"; אבל מזה שבכמה שנים קורין ב' הפרשיות ביחד, מוכח, שב' הענינים דמטות ומסעי (עבודת הנשמה למטה, וענין ההילוך) באים בבת אחת.

מאוהביאור בזה – ע"פ דברי רבינו הזקן בתניא בענין "שכר מצוה מצוה", ש"הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה", ונמצא, שמיד בעת עשיית המצוה, כשנמצאים עדיין במעמד ומצב ד"מטות", ישנו כבר השכר ד"מסעי", שנעשים בבחי' מהלך, אע"פ שגילוי הדבר יהי' רק לעת"ל (וכמשל מאוצר של אבנים טובות ומרגליות שמונח בקופסא, וישנו גם המפתח לפתוח את הקופסא).

מבוכאשר קורין מטות מסעי ביחד – אזי בולט ומתבטא בתוקף יותר שאין צריך להמתין עד סוף אלף הששי (או אלף השביעי, כמבואר בתניא) בשביל ענין העלי', אלא העלי' היא תיכף ומיד.

מגוידיעת דבר זה גופא פועלת תוספת כח (מלבד העילוי שע"י הריבוי בתורה) בעבודה ד"מטות".

מדח. ויש להוסיף בהקשר והשייכות של הפרשיות מטות מסעי – שבענין הנדרים שבהתחלת פרשת מטות ("וידבר משה אל ראשי המטות ("ואח"כ לכל בני ישראל") גו' איש כי ידור נדר וגו'"), ישנו ענין של הילוך ממדריגה למדריגה (ג' מדריגות), שזהו הענין ד"מסעי":

מהלכל לראש – ישנו מעמד ומצב שהאדם מתנהג באופן ש"דייך מה שאסרה לך תורה", ומשתמש בכל הדברים המותרים. ואח"כ ישנו מעמד ומצב שהאדם נודר ואוסר על עצמו דבר המותר. ולאח"ז ישנו מעמד ומצב שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, שאז, הנה גם דבר שאצל מישהו אחר הוא בבחי' "מותרות", וצריך לפרוש ממנו (באופן דאתכפיא)

מו137
– הרי אצלו זה באופן שמשתמש בו לקדושה, שזהו אופן העבודה דאתהפכא – להפוך את הדבר עצמו לקדושה.

מזוהנתינת כח על הענין דאתהפכא היא ממשה רבינו – "וידבר משה אל ראשי המטות וגו'".

מחוע"י העבודה דאתהפכא פועלים את הענין ד"והפכתי אבלם לששון", שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

מט* * *

נט. בהמשך להמוזכר לעיל אודות הענין דאתכפיא ואתהפכא (וכמשנ"ת גם בהתוועדות די"ב תמוז), יש להוסיף, שבפרטיות יותר יש בזה ג' דרגות, כי, לפני הדרגא דאתכפיא ישנה דרגא פחותה ממנה – שעז"נ "כי ברח העם", והיינו, שעדיין אין בכחו לכפות את הרע, אלא צריך לברוח ממנו; ולאחר זה באה הדרגא דאתכפיא, ועד שבאים לתכלית השלימות – אתהפכא.

נאובנוגע לאתהפכא גופא – אין זה רק באופן שמנצלים את הדבר לתועלת הקדושה, אלא יתירה מזו, שהדבר עצמו נהפך לקדושה.

נבוע"ד משנ"ת פעם בארוכה החילוק בין הלשונות "כל דעביד רחמנא לטב עביד", ו"גם זו לטובה" – ש"לטב עביד" פירושו שהכוונה בזה היא לטובה, ויבוא מזה דבר טוב, אבל עדיין אין זה באופן שהדבר עצמו הוא טוב; וזהו החידוש ב"גם זו לטובה", שדבר זה עצמו הוא טוב.

נגוכמובן גם מהדוגמאות שהובאו בגמרא על לשונות אלו:

נד"לטב עביד" – הסיפור אודות רבי עקיבא, שבלכתו בדרך כבה הנר וכו'49 – שענין זה כשלעצמו לא הי' דבר טוב, אלא שכתוצאה מזה בא דבר טוב, שהלסטים לא הבחינו בו כו'.

נהו"גם זו לטובה" – הסיפור אודות נחום איש גם זו, שהחליפו את

נו138
האבנים טובות ומרגליות בעפר, והי' זה מעפרו של אברהם אבינו שעליו נאמר "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו"50, ועי"ז הי' הנצחון במלחמה – שענין זה עצמו הי' דבר טוב, שדוקא מתנה זו התקבלה אצל המלך (מצד הפלא שבדבר), ואילו האבנים טובות ומרגליות, יכול להיות שלא היו מתקבלים אצלו.

נזוכללות הענין דאתהפכא הוא החידוש דלעתיד לבוא, כמ"ש "ואמרת ביום ההוא אודך הוי' כי אנפת בי", והיינו, שלא זו בלבד שהענין ד"אנפת" יתבטל וישתכח, אלא יתירה מזה, שיודו להקב"ה על זה; אמנם, גם בזמן הזה ישנו הענין דאתהפכא – אצל יחידי סגולה, נשיאי ישראל, וכפי שהי' אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בגאולת י"ב-י"ג תמוז.

נחי. ובהמשך לזה – כאן המקום להמשיך בהמדובר בהתוועדות די"ב-י"ג תמוז אודות הענין ד"בקנאו את קנאתי", שאודותיו מדובר בסוף פרשת בלק ובהתחלת פרשת פינחס.

נטובהקדים – שגם בי"ב-י"ג תמוז הי' הענין ד"בקנאו את קנאתי" כמו אצל פינחס:

סהמשך הביאור ע"ד המס"נ של בעל הגאולה והשמחה, למרות הטענות שאין בזה חיוב – לפי שהנהגתו היתה באופן ד"בקנאו את קנאתי", כיון שזהו ענין של הקב"ה; והחילוק בין המס"נ שבפרשה, שהיתה (א) לא ע"י נשיא הדור (משה) בעצמו, (ב) באופן של גבורה (ולכן מצינו שפינחס – הוא אליהו – אמר "קנא קנאתי לה' אלקי צבאות גו'", ולא מצא זכות על בנ"י), ואילו אצל בעל השמחה והגאולה הי' זה ע"י נשיא הדור בעצמו, ובאופן של חסדים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 291 ואילך.

סאיא. המשך הביאור בענין "בת יתרו מי התירה לך", וההוראה,

סב139
שלא בכל פעם צריך להשיב על שאלות, והחילוק בין "ענה כסיל כאולתו", כאשר כוונתו לשם שמים, ו"אל תען כסיל כאולתו", כאשר כוונתו להתיר דבר שאסרה תורה, שאז צריך לעמוד בתוקף שלמעלה מטו"ד. ועד"ז בנוגע לעצמו, שכאשר היצר מבלבל, אזי העצה היא "משכהו לבית המדרש" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס58 בלקו"ש שם ע' 285 ואילך.

סג(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

סדויה"ר שלא יצטרכו לכל העצות הנ"ל, כיון ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", בגאולה האמיתית והשלימה, לאחרי ההכנה שע"י גאולה של נשמה כללית, שעי"ז באים לגאולה של כלל ישראל.

סה* * *

סויב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ומקנה רב גו'.

סז* * *

סחיג. בהמשך להמדובר (במאמר) אודות בני גד ובני ראובן, שכיון שהי' להם "מקנה רב", ביקשו לקבל נחלה מעבר הירדן מזרחה, שהיתה "ארץ מקנה", בהבטיחם: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונם אל מקומם" – נתעכב על פירוש רש"י בפסוק זה:

סט"לפני בני ישראל", "בראשי גייסות, מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד וטרף זרוע אף קדקד. ואף משה חזר ופירש להם באלה הדברים ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל

ע140
בני חיל, וביריחו כתיב והחלוץ עובר לפניהם, זה ראובן וגד שקיימו תנאם".

עאויש בזה כמה דיוקים – נוסף על הדיוקים שכבר דובר אודותם, בנוגע לשינוי בין פרש"י בפרשתנו לפירושו בפ' דברים: (א) בפרשתנו מפרש רש"י שבני גד ובני ראובן הלכו "בראשי גייסות", ואילו בפ' דברים מפרש שהלכו "לפני ישראל", (ב) בפרשתנו כותב רש"י "מתוך שגבורים היו", ובפ' דברים כותב "לפי שהיו גבורים", ועוד כמה דיוקים (כפי שיודפס בלקוטי שיחות דשבוע הבא):

עבא) מדוע צריך רש"י להוסיף "ואף משה חזר ופירש להם וכו' שקיימו תנאם" – למאי נפק"מ בפירוש דברי בני גד ובני ראובן "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל", "בראשי גייסות, מתוך שגבורים היו", שנוסף לכך שבני גד ובני ראובן אמרו זאת, הנה "אף משה חזר ופירש להם כו'", ועוד זאת, שכך הי' גם בפועל ש"קיימו תנאם"?

עגב) גם אם יש צורך לומר ש"אף משה חזר ופירש להם כו'" – מדוע צריך רש"י לציין "באלה הדברים", הרי (א) אין ענינו של רש"י לציין מראה-מקומות (אא"כ יש בזה צורך להבנת פירוש הכתובים), וכדמוכח בהמשך פירוש רש"י זה, "וביריחו כתיב כו'", ללא הציון ליהושע. (ב) ועיקר – "קלאָץ קשיא": מדוע צריך רש"י להביא מ"אלה הדברים", בה בשעה שמפורש הדבר בפרשתנו גופא: "ויאמר אליהם משה .. אם תחלצו גו'", "ויצו להם משה את אלעזר הכהן וגו' אם יעברו בני גד ובני ראובן .. כל חלוץ וגו'"?

עדג) מדוע מביא רש"י את כל אריכות הדברים "ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל" – לכאורה הי' יכול לומר בקיצור שמשה פירש להם חלוצים תעברו לפני בנ"י?

עהד) מדוע מביא רש"י בנוגע לפסוק "והחלוץ עובר לפניהם" שהי' זה "ביריחו" – למאי נפק"מ אם זה הי' ביריחו או בעי, או במלחמה אחרת?

עוה) מדוע מביא רש"י מ"ש "והחלוץ עובר לפניהם" (בפסוק י"ג),

עז141
ולא מ"ש בפסוקים הקודמים: "והחלוץ יעבור גו'" (בפסוק ז'), "והחלוץ הולך גו'" (בפסוק ט')*?

עח*) אבל מ"ש לפנ"ז "ויעברו גו' לפני בני ישראל" – קאי בההעברה בירדן (אלא שהכוונה "למלחמה גו'"), וכדמוכח גם ממש"נ לאח"ז "צוה גו' ויעלו מן הירדן"!

עט[ולהעיר, שביהושע מפרש רש"י "והחלוץ", "בני ראובן ובני גד היו עוברים לפניהם כו'" – בפסוק ט', וכנראה שזו טעות של המדפיס (ה"בחור-הזעצער"), וצ"ל בפסוק ז'].

פיד. ונוסף על הדיוקים הנ"ל בפירוש רש"י על אתר – וכפי שיתבאר לקמן שכולם מוכרחים בפשוטו של מקרא – יש גם דיוקים ממקום אחר:

פאביאור החילוק בין פרש"י בפרשתנו (ובפ' דברים) שבני גד "גבורים היו", לפירוש הב' בפ' ויגש ש"אותן שכפל משה שמותן (כולל גד) הם החלשים", וכן פירש בפ' ברכה (שבכל מקום מפרש רש"י כפי המוכרח במקום זה),

פב– בפרשתנו (ובפ' דברים) שבני גד הלכו בראשי גייסות, בהכרח לומר שהיו גיבורים. ואין סתירה לזה מהפירוש הב' בפ' ויגש ומפ' ברכה שגד הי' בין החלשים, די"ל, שגד עצמו הי' חלש, אבל יוצאי חלציו בדור שנכנסו לארץ (שנישאו לבנות השבטים הגבורים) היו גבורים.

פגבפ' ברכה – מסתבר לומר שגם כפל השמות הוא ענין של ברכה, ולכן מפרש רש"י ש"כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם לפי שהיו חלשים".

פדובפ' ויגש – מקדים רש"י הפירוש שה"חמשה אנשים" שלקח "מקצה אחיו" (מן הפחותים שבהם לגבורה) הם "אותם שלא כפל משה שמותם כשברכם", שבזה נבדלו חמשה אלו בפני עצמם (משא"כ לפירוש הב', שכפל שמות החלשים, אין הבדלה ברורה של חמשה אנשים, שהרי גם שמו של יהודה נכפל, אף שזהו מטעם אחר). אבל, לפירוש זה צ"ל ששמעון ולוי היו מן החלשים, והרי זה היפך משמעות פרשת שכם, שהיו גבורים, והרגו לבדם את כל אנשי שכם (ולפי' זה שהיו חלשים, י"ל, שלהיותם המבוגרים שבאחים, הרגישו שחובתם לנקום נקמת דינה.

פה142
ובפרט בהיות אנשי שכם "כואבים"). ולכן מביא פי' הב', ש"אותם שכפל משה שמותם הם החלשים".

פווזהו החילוק בין "אגדת ארץ ישראל", שלהיותה בקיצור, הרי גם בברכת משה אין צורך לכפול השמות כדי להאריך בלשון הברכה (וכפל השמות הוא בגלל חשיבות גבורתם, בבחי' שמו הולך לפניו), ל"גמרא בבלית שלנו", שהיא באריכות, ולכן הוכפלו שמותיהם כדי להאריך בברכתם לחזקם ולהגבירם –

פזהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 391 ואילך.

פח* * *

פטטו. המשך הביאור בפירוש רש"י בפ' חוקת על הפסוק "והי' כל הנשוך" – נכלל בשיחת ש"פ חו"ב ס"ט.

צ* * *

צאטז. באגרת התשובה פ"ד, בביאור ענין ד' אותיות שם הוי' שרומזים על היו"ד ספירות, שענינם של אותיות ו"ה מורה על ההמשכה וההשפעה "יותר למטה לעלמין דאתגליין, וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים ע"י דיבורו עד"מ", "כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה, וגם המשכה זו היא ע"י מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו הקדושות הנכללות בדרך כלל במספר שש שבפסוק לך ה' הגדולה וגו' עד לך ה' הממלכה וגו' ולא עד בכלל, כי מדת מלכותו ית' נק' בשם דבר ה', כמ"ש באשר דבר מלך שלטון, ונכללת ונרמזת באות ה"א אחרונה של שם הוי'" – יש להוסיף על הדיוקים שנזכרו בהתוועדות שלפנ"ז:

צבא) כיון שאומר "מספר שש שבפסוק", למה צריך להוסיף ולפרט "לך ה' הגדולה וגו' עד וכו'" – הרי כל אחד יכול לעיין בדברי הימים ולמנות בעצמו שש הענינים שנאמרו בפסוק?

צגב) מהו דיוק הלשון "שבפסוק" – הרי אין ענינו של רבינו הזקן לציין מראה-מקום?

צד143
ונקודת הביאור בזה:

צההלשון "שבפסוק" – הוא מלשון הפסק, להורות על ההפסק בין שש הענינים ד"לך ה' הגדולה וגו' כי כל בשמים ובארץ" ובין "הממלכה", וכמ"ש בפירוש רש"י: "ובארץ – אתנחתא, ששם מסיים הפסוק" (ועפ"ז אתי שפיר שחוזר הכתוב וכופל "לך ה' הממלכה"); אבל לאידך גיסא, אין זה סיום הפסוק ממש, אלא רק "אתנחתא", ובפשטות יש לומר שכוונת רש"י שזהו סיום הענין, ולאו דוקא סיום הפסוק ממש.

צוומזה מובן, שמדת המלכות נחשבת לענין בפ"ע משאר המדות, אבל לא ענין בפ"ע לגמרי, אלא באופן שיש לה שייכות לשאר המדות, כמרומז בכך שההפסק שביניהם הוא רק ע"י אתנחתא, אבל לא פסוק בפ"ע ממש.

צזויובן ע"פ המבואר בלקו"ת מסעי בענין מ"ב המסעות, בכדי לפעול הענין דיצי"מ ב"כל ז' המדות ופרטותיהן .. שכל מדה כלולה מששה", "ששה פעמים ז' הם מ"ב", ואילו "בספירת העומר שהוא ג"כ נגד ז' מדות, הם מ"ט" – כי, "בספירת העומר שממשיכים מקיפים מלמעלה למטה לכל הז' מדות עליונות .. דהיינו גם בחי' מלכות שבכל מדה, לך ה' הממלכה, בחי' יש וגילוי .. משא"כ המסעות שהם ממטה למעלה, אינם כי אם ששה לבד בכל מדה, כי צריך להיות בחי' אין ולא בחי' יש כו'".

צח144
וממשיך לבאר, ש"בספה"ע שהוא בחי' המשכה והתגלות מבינה לז"א ונוקבא ונמשך ג"כ בבי"ע עד שנמשך בנפש האדם, ע"כ הם שבעה שבועות, שהמל' נבנה בפרצוף בפ"ע, משא"כ בחי' המסעות .. העלאה, שז"א נכלל באימא, ואז אינן זו"ן כי אם רק בחי' ו', רק שוי"ו זה יש בו פסיעה לבר, הוא בחי' מל' שבששה מדות אלו ("בחי' הגילוי שבכל מדה"), א"כ הם מספר מ"ב, היינו ששה מדות שכל מדה כלולה משבעה".

צטובהגהת הצ"צ90: "ועיין לקמן בד"ה הנה גבי המסעות נתבאר (להיפך) ששם מ"ב הוא שבעה מדות (חג"ת נה"י ומלכות) כל א' כלול מששה" (בחי' חג"ת נה"י לבד), "והדרוש ההוא בתרא הוא".

קונמצא, שבספירת המלכות ישנם כמה אופנים: כפי שכלולה בששה מדות אבל עדיין אינה בבחי' פרצוף בפ"ע; כפי שנעשית כבר פרצוף בפ"ע, אבל עדיין יש בה רק ששה מדות (ב' השיטות בנוגע לענין המסעות); ועד כפי שהיא פרצוף שלם שיש בו ז' מדות, כולל גם מלכות שבמלכות (כמו בספירת העומר).

קאובהתאם לכך יש לבאר דברי רבינו הזקן בענין אותיות ו"ה – שאות ה' אחרונה מורה על מדת המלכות כפי שבאה בגילוי ממש, שזהו ענין "דבר מלך שלטון", שהרי "שלטון" הוא על הזולת דוקא, ולכן, אינה נכללת "במספר שש שבפסוק לך ה' הגדולה וגו' עד לך ה' הממלכה, ולא עד בכלל", שיש הפסק ביניהם; אבל אעפ"כ הרי זה רק הפסק (אתנחתא), ולא פסוק בפ"ע ממש, כיון שהמלכות כלולה כבר בשש המדות, שכל אחת מהם כלולה משבעה, שזהו בחי' הגילוי שבכל מדה (כנ"ל בענין ההעלאה), אלא שעדיין אין זה בבחי' גילוי ממש, כפי שנרמזת באות ה' אחרונה.

קב*

קגיז. הביאור בפרש"י:

קדהפירוש ש"לפני בני ישראל" היינו "בראשי גייסות" בא בהמשך לפירוש בד"ה הקודם: "ואנחנו נחלץ חושים", ש"נחלץ" פירושו "נזדיין", ו"חושים" פירושו "מהירים", ומביא ראי' לזה – "כמו מהר שלל חש בז, ימהר יחישה".

קה145
[ויש להעיר בתור מאמר המוסגר, שפירוש רש"י זה דורש ביאור בפני עצמו:

קוידוע הכלל שכאשר פירוש אחד אינו מספיק, מביא רש"י פירוש נוסף, אבל אעפ"כ, הפירוש היותר קרוב אל הפשט הוא הפירוש הראשון.

קזועפ"ז צריך להבין בנדו"ד, שרש"י מביא ב' ראיות, מדוע לא מספיקה ראי' אחת, אלא יש צורך בב' ראיות?

קחוגם: מדוע מקדים רש"י את הראי' מהפסוק "מהר שלל חש בז" לפני הראי' מהפסוק "ימהר יחישה" – היפך סדר הכתובים שהפסוק "ימהר יחישה" נאמר לפני הפסוק "מהר שלל חש בז"].

קטכלומר: הפירוש ד"נחלץ חושים" אינו כפי שמפרשים מלמדים ב"חדר" שילכו בראש הצבא, אלא "נזדיין (כפי שפירש רש"י "החלצו", "כתרגומו, לשון חלוצי צבא, מזוינים") מהירים", היינו, שיחגרו את כלי הזיין במהירות.

קיובהמשך לזה מפרש מ"ש "לפני בני ישראל", "בראשי גייסות" – ש"לפני בני ישראל" אינו המשך וענין אחד עם "נחלץ חושים", נזדיין מהירים לפני בנ"י, אלא זהו ענין נוסף בפני עצמו, והיינו, שיש כאן ג' ענינים: (א) "נחלץ", "נזדיין" – שיחגרו כלי זיין, (ב) "חושים", "מהירים" – שימהרו ויהיו הראשונים לחגור כלי זיין, (ג) ואז ילכו למלחמה "לפני בני ישראל", "בראשי גייסות".

קיאיח. אך צריך להבין: מהו הכרחו של רש"י ש"לפני בני ישראל" לא קאי על חגירת כלי זיין ("נחלץ חושים לפני בני ישראל"), אלא זהו ענין נוסף, שילכו למלחמה "בראשי גייסות"?

קיבולכאורה – אדרבה: בפסוקים שלאח"ז74 נאמר בדברי משה "אם תחלצו לפני ה' למלחמה", "אם יעברו .. כל חלוץ למלחמה לפני ה'", ולא "לפני בני ישראל", ומזה מוכח, שמשה הבין בדברי בני גד ובני ראובן "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל", שאין כוונתם שילכו למלחמה לפני בנ"י, "בראשי גייסות", כי אם, שיחגרו כלי זיין לפני בני ישראל, אבל הליכתם למלחמה תהי' "לפני ה'", שנמצא בכל מחנה ישראל, יחד עם כל שאר בנ"י.

קיגועל זה מביא רש"י ראי' – ש"אף משה חזר ופירש להם באלה

קיד146
הדברים ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל":

קיהבפרשתנו אין אמנם הוכחה שבני גד ובני ראובן התחייבו ללכת למלחמה לפני בני ישראל, "בראשי גייסות", אבל ב"אלה הדברים" מפורש להדיא "חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל".

קיוורש"י מדייק שמשה "חזר ופירש להם באלה הדברים כו'", ולא "אמר להם" וכיו"ב – שלא אמר להם עתה דבר חדש, אלא חזר ופירש להם מה שאמר בפרשתנו "אם תחלצו לפני ה' למלחמה", שהכוונה בזה, ש"חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל".

קיזולכן מביא רש"י את כל אריכות לשון הכתוב: "ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל", היינו, שזו היתה כוונתו בעת שצוה אותם על זה ("בעת ההיא") בפ' מטות.

קיחיט. אך עדיין נשאלת השאלה:

קיטהן אמת ש"משה חזר ופירש להם .. ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל", אבל מהי ההוכחה בנוגע לפירוש התיבות "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל" כאן (שזהו ענינו דרש"י כאן), שכוונת בני גד ובני ראובן היתה (לא רק שיחגרו כלי זיין לפני בנ"י, אלא) שילכו למלחמה "בראשי גייסות"?

קכויתירה מזו: אפילו אחרי שמשה אמר להם זאת – מהי הראי' שקבלו את דבריו?!

קכאועל זה מביא רש"י ראי' – שכך הי' בפועל: "והחלוץ עובר לפניהם".

קכבומקדים "ביריחו כתיב", שזוהי ראי' נוספת לפירושו שהלכו למלחמה "בראשי גייסות", ולא רק שחגרו כלי זיין לפני בנ"י – דכיון שכיבוש יריחו הי' (לא ע"י מלחמה, אלא) ע"י שהקיפו את חומת העיר עם ארון הברית ותקעו בשופרות כו', אין נפק"מ אם חגרו כלי זיין לפני בנ"י אם לאו, שהרי לא הי' צורך בכל המציאות של כלי זיין, שלא מעלה ולא מוריד (כי אם אחרי המלחמה, שאז "ויחרימו גו' לפי חרב"), ועכצ"ל, ש"החלוץ עובר לפניהם" שנאמר ביריחו נוגע רק לענין ההליכה "בראשי גייסות".

קכגוזהו שמדגיש רש"י "זה ראובן וגד שקיימו תנאם" – שקיימו (לא

קכד147
את התנאי של משה, אלא) את התנאי שלהם, שלזה נתכוונו באמרם "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל", שילכו למלחמה "בראשי גייסות".

קכהכ. ובנוגע ללשון הפסוק שמביא רש"י – "וביריחו כתיב והחלוץ עובר לפניהם" – הנה:

קכוכבר עמדו המפרשים וחוקרי כתבי-יד על זה שהלשון שמובא בפירוש רש"י – "והחלוץ עובר לפניהם" – ליתא בכתוב; לשון הכתוב הוא "והחלוץ הולך לפניהם", או "והחלוץ יעבור", ללא הסיום "לפניהם".

קכזויש לומר – ע"פ המדובר כמ"פ שכיון שבפירושו עה"ת בא רש"י לפרש פשוטו של מקרא, לכן מעתיק עיקר ותוכן הפסוקים (ומחז"ל) שמביאם לראי' וכיו"ב, אבל אינו מדייק להביא הלשון – שאין כוונת רש"י להעתיק לשון הכתוב, אלא להביא תוכן הענין ע"ד "החלוץ" שנאמר בכל כתובים אלו, החל מפסוק ז';

קכחונקט הלשון "(והחלוץ) עובר (לפניהם)" (אף שלשון הכתוב הוא "הולך") – כיון שהלשון "עובר" נאמר כמ"פ בפסוקים כאן.

קכטכא. מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י – "שגבורים היו, שכן נאמר בגד וטרף זרוע אף קדקד":

קלהשייכות למצות תפילין, ע"פ דברי הרא"ש (בהלכות קטנות) "שמפני קיום מצות תפילין יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקד", והשייכות דתפילין לבני גד*, אותיות ג' ד', כי בתפילין יש

קלא148
שי"ן דתלת ראשין ושי"ן דארבע ראשין, וכן בחי' המוחין שבתפילין הם ג' ואח"כ נחלקים לד' – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש ח"ט שם73 הערה 57.

קלב*) אפילו במדבר קודם שנכנסו לארץ, ויש להאריך בזה, ואכ"מ.

קלגוהענין בזה – שכדי לפעול הענין ד"טרף זרוע אף קדקד" בגשמיות, צריך לפעול ענין זה ברוחניות.

קלדובהקדמה – שכל הענינים בגשמיות הם בדוגמת הענינים הרוחניים, כי, עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה,

קלהוכידוע תורת הרב המגיד על הפסוק "דמות כמראה אדם עליו מלמעלה", "שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה",

קלו– כפי שסיפר הצ"צ, שרבינו הזקן מנע אותו מלשורר ניגון שיש בו משום מרה שחורה בתפלת ערבית, והמתין לו עד שסיים תפלתו, ואח"כ אמר לו התורה הנ"ל בשם הרב המגיד (כפי שנדפס במאה שערים) –

קלזוכדאיתא בזהר בפ' תצוה: "תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר .. ועלמא עלאה לא יהיב לי' אלא כגוונא דאיהו קיימא, אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין לי' מלעילא וכו'", וכמשנ"ת פעם דיוק לשון הזהר "תא חזי", שזהו ענין שיכולים לראות בעיני בשר.

קלחוכמבואר בלקו"ת על הפסוק "תמים תהי' עם ה' אלקיך", ש"ע"י המצוות (רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים) אזי תהי' תמים ושלם בכל אברי הנפש", ועי"ז נעשה ענין התמימות והשלימות גם בגשמיות, בבריאות הגוף כו'.

קלטומזה מובן, שכאשר יוצאים למלחמה מתוך בטחון גמור ש"ה' צלך על יד ימינך", אזי נעשה כן מלמעלה, ומנצחים במלחמה.

קמולכן, כדי לפעול הענין ד"טרף זרוע אף קדקד" בגשמיות, צריך תחילה לפעול זאת ברוחניות.

קמא149
כב. והענין בזה:

קמבבמלחמה יש בכללות ב' ענינים: (א) להתנפל על השונא ולתקוף אותו, (ב) להגן על עצמו מפני השונא שלא יתקפנו.

קמגובלשון המשנה במסכת שבת בנוגע לכלי זיין: "לא יצא האיש לא בסייף .. בתריס .. ברומח" – בהתאם לב' ענינים הנ"ל: סייף ורומח – לתקוף את השונא, ו"תריס" (מגן) – להגן על עצמו מפני השונא.

קמדוהסדר בזה – שאת ה"מגן" אוחזים ביד שמאל, שהיא ה"זרוע", ואילו ביד ימין – שהיא חזקה יותר – אוחזים את הרומח ומתנפלים על השונא; בתחילה "וטרף זרוע", שבה אוחז את ה"מגן", שלא יוכל להגן על עצמו, ואח"כ – "אף קדקד".

קמהאמנם, אצל בני גד הי' דבר פלא – שלא זו בלבד ש"גבורים היו", אלא עוד זאת, ש"וטרף זרוע אף קדקד", בבת אחת!

קמווהסיבה לכך – בגלל שעבודתם הרוחנית היתה באופן כזה, ובהתאם לכך נעשה גם הנצחון על השונא במלחמה בגשמיות.

קמזהמשך הביאור – שכאשר העבודה היא ע"פ טו"ד, יש צורך בעבודה מיוחדת בנוגע לכל כח, אבל כאשר העבודה היא מתוך מס"נ, הורגים במכה אחת את כל הכחות של היצה"ר; ובאופן שהעיקר הוא הפועל ממש, ואח"כ מגיע גם לשכל, שזהו "וטרף זרוע (תחילה, ואח"כ) אף (בדרך טפל) קדקד" – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש שם ע' 11 ואילך.

קמחכג. ועפ"ז מובנת גם השייכות למ"ש בהלכות קטנות שם, שה"סח בין תפילה לתפילה .. חוזר .. מעורכי המלחמה":

קמטכיון שצריך להיות "וטרף זרוע אף קדקד" ביחד, מובן, שאין להפסיק בין תפילה לתפילה, בין תש"י – "זרוע" – לתש"ר – "קדקד", והמפסיק ביניהם, חוזר מעורכי המלחמה, כיון שלא יוכל להיות אצלו ענין הנצחון בשלימות.

קנ150
הענין ד"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" – שייך בעיקר לתפילין של ראש ("קדקד"), "לפי שהן בגבהו של ראש ונראין דשייך בהו וראו [שרואים "רוב שם של שד-י, שהשי"ן כתובה בקמט שבבתים והדלי"ת ברצועות" (אף שהיו"ד הוא רק ברצועה דתש"י); ועאכו"כ להדעה שעושין כעין יו"ד גם ברצועות דתש"ר], אבל תפילין של יד מכוסין, דכתיב לך לאות על ידך, ולא לאחרים לאות", ולכן לא שייך לומר על זה "וראו גו'".

קנא[ולהעיר, שבתש"ר יש אמנם גם מה שניתוסף ע"י תש"י, כמובן ממארז"ל118 "כל זמן שבין עיניך יהו שתים" (כפי שנתבאר בהתוועדויות שלפנ"ז), אבל אעפ"כ, הענין ד"וראו גו' ויראו גו'" בגלוי נפעל ע"י תש"ר, שזה מה שנראה – "וראו", משא"כ תש"י, כנ"ל].

קנבאבל הענין ד"טרף זרוע אף קדקד" – נוגע הן לתש"ר ("קדקד") והן לתש"י ("זרוע") גם יחד.

קנגכד. וזהו גם המענה להשואלים בנוגע ל"מבצע תפילין" – שלאחרי שכבר עברו י"ב חודש, וב"פ י"ב חודש, ש"מרעישים" ("מ'שטורעם'ט") אודות ענין התפילין, האם עדיין צריכים להמשיך ולעסוק בזה?

קנדוהמענה על זה – שאדרבה ואדרבה: דוקא עכשיו צריכים לעסוק ב"מבצע תפילין" עוד יותר מאשר עד עתה, שכן, עד עתה הי' עיקר הצורך בענין ד"ויראו ממך", ואילו עתה נמצאים במעמד ומצב שיש צורך בענין ד"טרף זרוע אף קדקד".

קנהאילו זכינו, היתה מסתיימת מלחמת ששת הימים בשלימות ולתמיד, באופן ד"ויראו ממך", "נפל פחד היהודים עליהם"; אבל מה

קנו151
אירע בפועל? – לאחרי שהאויבים ברחו, רדפו אחריהם, וביקשו מהם לעשות שלום, ומזה באים כל הצרות!

קנזובהקדים – שמאורע כזה מצינו בתנ"ך (אלא ששם מסופר אודות מלחמה של שבעת ימים, ואילו כאן היתה מלחמה של ששת ימים); וע"פ הידוע שסיפורי התנ"ך אינם סתם סיפורי מעשיות (וכדאיתא בזהר דבר נורא ("אַ מורא'דיקער וואָרט") על זה, לא עלינו), אלא הוראות – יש הוראה לפועל מסיפור פשוט בתנ"ך (לא מחידוש של מהר"ם שי"ף...), שאם יהי' עוה"פ סיפור כזה, ידעו שכבר הי' לעולמים, וראו שכאשר לא שמעו לדברי הנביא שצוה איך להתנהג, נגרמו מזה רק צרות!

קנחובכן: מסופר בתנ"ך שמלך ארם בא להלחם עם ישראל, בהיותו בטוח בנצחונו והתפאר על מלך ישראל כו'. אך בפועל, הכו ישראל בארם מכה גדולה. וגם במלחמת שבעת הימים שהיתה "לתשובת השנה" (כפי שאמר הנביא מקודם), הכו בנ"י את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד, וגם הנותרים נסו (מפני פחד היהודים שנפל עליהם).

קנטאמנם, כעבור שלש שנים, כאשר שוב פעם היתה מלחמה בין ארם ובין ישראל, היו אז תוצאות בלתי רצויות, וכל זה – רק בגלל שחמל אחאב מלך ישראל על מלך ארם, באמרו "אחי הוא", וכרת לו ברית.

קס– למלך ארם היו יועצים שאמרו לו שבנ"י הם רחמנים וגומלי חסדים, ולכן יסכימו להשלים עמהם; הוא בעצמו ידע שלא יתכן הדבר, בידעו שהוא שונא את אחאב שנאת מות, ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", אבל יועציו דיברו על לבו כל כך הרבה, עד שהשתכנע והסכים לנסות, ושלח שלוחים וכו', ואכן הצליח... ומזה באו אח"כ כל הצרות!

קסאודברים אלו חוזרים ונשנים בימינו אלה:

קסבלפני מלחמת ששת הימים היו שונאי ישראל בטוחים בנצחונם והתפארו כו'. ובכל זאת, בחסדי השי"ת ובזכות מצות הנחת תפלין, נצחו בנ"י אותם בנצחון גדול למעלה מדרך הטבע, ועד אשר נמס לבבם ולא קמה עוד רוח בהם, ולא עלה על דעתם כלל לחזור ולהלחם, או לדרוש לקבל בחזרה את השטחים שכבשו מהם.

קסגאבל בפועל, רואים הם שבנ"י אינם תקיפים בדעתם להחזיק בחלקי

קסד152
ארץ הקודש השייכים להם ע"פ התורה, ותמורת זה, מראים להם אותות האחוה ורוצים לכרות עמהם ברית שלום!

קסהכיון שיהודים הם רודפי שלום ומתנהגים בצדק וביושר – הרי הם מחזרים ורודפים אחריהם ומבקשים מהם (באמצעות פני' לשתדלנים שיעבירו הבקשה אל הערבים): בואו שבו איתנו מסביב לשולחן אחד; שבו אתם לשולחן, אלא שגם אנחנו נצטרף אליכם... ואומרים לגוי: "אחי אתה", לעולם נישאר אחים – ממש אותו הסיפור שהי' אצל אחאב!

קסווכאן רואים דבר פלא – שנעשה מצב ש"ויחזק ה' את לב פרעה":

קסזכבר שנתיים שמחזרים ומתחננים ללא הרף בפני הגוי שיסכים לשבת איתם סביב השולחן, אבל הגוי טוען שאינו רוצה לשבת איתם, באמרו: הניחו לי לנפשי, די לי עם הצרות שלי, איני מעונין בזה; "לא מדובשך ולא מעוקצך".

קסחהיהודי אומר לו: אתן לך את הכל, עיר פלונית, שטח או ענין פלוני; רק תבוא ותשב איתי סביב שולחן אחד, ותואיל לומר מה רצונך!... – זהו "יחוס" בשבילו שהערבי יסכים לכך שהוא מציאות!... אבל הגוי מסרב לכך; הוא מוכן לאבד חצי מדינה, ובלבד שלא לשבת יחד עם היהודי!

קסטואין על זה שום ביאור בדרך הטבע: לכאורה, מה יש לגוי להפסיד? – הוא יכול לישב ליד השולחן, ומה גם שכיון ש"פיהם דיבר שוא", יכול להמשיך לישב עם סכין בכיס... ולאחרי שיתווכחו מעט, יתנו לו כל מה שהוא רוצה... ולאידך גיסא: ע"י שמחזיקים במלחמתם כנגד בנ"י, גורמים הם להירוס וחורבן מדינתם (וכמו שרואים הם מהמפלות שהיו להם עד עכשיו). ועכצ"ל, שההסבר היחידי לסירובו של הגוי הוא – "ויחזק ה' את לב פרעה"!

קעובכל אופן, בגלל הנהגה זו (לחזר ולרדוף אחר הגוי), נמצאים עתה במעמד ומצב שבכל יום יורים לעבר יהודים רחמנא ליצלן, ונופלים קרבנות מבנ"י, הי"ד, ולכן יש צורך בענין של "וטרף זרוע אף קדקד".

קעאכל עוד שהי' זה רק דיון של דיעות, כאשר זה טען כך וזה טען אחרת – אזי לא נורא כל כך. אבל כאן מדובר כבר על מצב של פיקוח

קעב153
נפשות, והרי ישנו דין בהלכות שבת ש"אם אין רוצים להוציאו מכלל ישראל אלא שאונסים אותו לעבור עבירה אחת .. ואח"כ יניחוהו להחזיק דתו, אין מחללין עליו שבת באיסור של תורה בשביל הצלתו"; אבל כאשר מדובר על פיקוח נפשות – הדין הוא שמחוייבים לחלל את השבת, "מחללין שבת בשביל פיקוח נפש, שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".

קעגכה. וכן הוא בנוגע לישיבת הגוים באה"ק בכלל ובירושלים עיה"ק בפרט:

קעדע"פ דיני התורה – "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל .. שנאמר ולא תחנם, לא תתן להם חני' בקרקע", ומכ"ש בירושלים, שאפילו לגר תושב ["זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד ע"ז עם שאר המצות שנצטוו ב"נ כו' והוא מחסידי אומות העולם"] "אין נותנין בתוכה מקום".

קעהואף שדין זה הוא רק בזמן שיד ישראל תקיפה כו' – הנה גם כשאין אפשרות לגרש את הגוי, הרי מובן בפשטות שאין לבקש מהגוי שידור דוקא בארץ ישראל ודוקא בירושלים! אבל כאשר הגוי בעצמו רוצה לילך, באמרו שלא טוב לו בירושלים – בודאי אין לרדוף אחריו ולהתחנן בפניו שישאר שם, ועוד להבטיח שיבנו לו דירה ויתנו לו ממון, ובלבד שישאר לגור בירושלים!...

קעוהגוים יודעים (כפי שכתבו בעצמם) שמאז ומעולם היתה ירושלים שייכת לעם ישראל – החל ממלכי צדק מלך שלם (שם בן נח), אברהם אבינו, ועד לדוד המלך שכבש אותה מהיבוסי לפני כמה אלפי שנים, והם יודעים שאין להם שום שייכות אלי'; ורק היהודים מעוררים אותם לדרוש את זכות ישיבתם בירושלים, באמרם, שיש לחלק את ירושלים לשלשה חלקים לשלוש אומות: לנוצרים, למוסלמים, ולהבדיל ליהודים!

קעז154
ומה שגרוע יותר מזה – שבונים עבורם רח"ל בתי-תיפלות, ועד שבונים אותם גם בהר ציון בסמיכות לקבר דוד המלך!

קעחכו. ישנם הטוענים שצריך להושיב גוים באה"ק וגם בירושלים, כיון שצריך לחיות עמהם בשלום, שהרי ישראל רחמנים הם133, ועל התורה נאמר "דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום".

קעטאבל, מובן בפשטות, ש"רחמנות" ו"שלום" אין פירושם להושיב גוים במקומות שאסור להם לדור שם.

קפולהעיר, שאפילו גר צדק – שכל "המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין", ובמ"ו מקומות הזהירה תורה על אונאת הגר – אסור למנותו לכל שררות שבישראל, כי, מה שאין ממנים אותו לדבר שאין לו כל שייכות אליו, אין זה בגדר אונאה כלל. ועד"ז בנוגע לנדו"ד, שכיון שישיבת הגוים באה"ק ובפרט בירושלים אסורה היא, ואין להם כל שייכות לאה"ק, הרי מובן שמה שמונעים אותם מזה, אין זה ענין של היפך הרחמנות והשלום.

קפאואדרבה: כשמושיבים אותם במקום שאסור להם לדור שם, לא זו בלבד שאין עושים להם שום טובה בזה, אלא אדרבה, גורמים להם נזק! ובדוגמת מינוי גר צדק לכהן גדול, שע"י מינוי זה גורמים שלא יוציא שנתו.

קפבכז. בהמשך הדברים נזכר גם אודות אלו שרוצים לתקן תפלה נוספת לזכר שש מליון בנ"י שניספו בשואה. ואמר:

קפגרצונכם לתקן – תקנו בנוגע לשלשת התפלות שכבר ישנם; אם חסרים סידורים – תדפיסו עוד סידורים, וכיו"ב. אבל הוא לא רוצה לעשות זאת, כי אם להדפיס עמוד נוסף ולצרפו אל הסידור!...

קפד[ומוסיף לאיים, שאם לא יעשו כדבריו, לא יקציב כסף לבניית

קפה155
מוסד-קדוש, שבו מלמדים ילדים להתפלל שלוש פעמים ביום! ופוחדים לענות לו, דכיון ש"עשיר יענה עזות", הרי הוא עלול לקלקל...].

קפווטוען כלפי א' מאדמו"רי פולין שאינו רוצה להדפיס עמוד זה, שזה סימן שהוא סבור כך וכך, לא איכפת לו משש מליון יהודים הנ"ל!

קפזלך איכפת מהשש מליון, ולו לא איכפת?!... אדמו"ר הנ"ל – שלא תיקן שום תפלה – איבד בפולין מליון חסידים... לו, "לא איכפת" מהם; ואילו זה שרוצה לתקן תפלה זו – הוא זה שאיכפת לו מהם!...

קפחמי שמך להתערב בענינים כאלו ("קריכן אַהינצו")?!... – ה"פוסק" בנידון זה הוא אדמו"ר הנ"ל!

קפטובענין זה יש הוראה בתורה:

קצמצינו בנוגע לחטא עה"ד, שכיון שחוה "הוסיפה על הציווי" – שהרי הקב"ה אמר רק "לא תאכל ממנו", ואילו היא אמרה ש"אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו" – "לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר אל תוסף על דבריו".

קצאועד"ז בנדו"ד:

קצבהקב"ה צוה שיתפללו שלש תפלות, ואילו הוא רוצה להוסיף עוד תפלה. ולכאורה, מה החסרון בזה, הרי רצונו להדר ולהוסיף בתפלה, וכמו ענין של סייג – "סחור סחור לכרמא לא תקרב"?! אך הענין הוא – שצריך לדעת היכן להוסיף, ומי יכול להוסיף וכו'.

קצגכח. כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בהאמור לעיל, שעכשיו לא מספיק הענין ד"ויראו ממך", אלא זקוקים לענין ד"טרף זרוע אף קדקד", ע"י התיקון בענין ה"זרוע" – מעשה, ומשם – גם בנוגע ל"קדקד", השגה.

קצדויש לקשר ענין זה עם מ"ש בהפטרה דשבוע הבא: "ידיכם .. מלאו" (מענין בלתי רצוי), "ידיכם" (לשון רבים) דייקא, ב' ידים; אבל אעפ"כ, עיקר התיקון הוא בנוגע לקו השמאל, שלא תהי' יניקה לגוי מקו השמאל, שמשם היא היניקה ביותר, כידוע בהחילוק בין עשו לישמעאל,

קצה156
שעשו, שהוא בקו השמאל, הוא גרוע ביותר, ואילו בישמעאל, שהוא קו הימין, חסד, כתיב "לו ישמעאל יחי' לפניך".

קצוויה"ר שיצאו י"ח התיקון ביום אחד, ויום זה גופא – יהי' היום דאתמול, והיינו, שבקרוב ממש יֵאָמר שמצב זה הי' אתמול, ואילו מכאן ולהבא יהי' "שלום על ישראל" בכל תפוצות בנ"י בכל מקום שהם, ובפרט בירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, שנקראת "יראה שלם", וגם בכל ארץ ישראל, עלי' נאמר "ונתתי שלום בארץ",

קצזועד לתכלית השלימות שתהי' בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ש"נקרא שלום", שאז יקויים היעוד "והי' לך ה' לאור עולם", בקרוב ממש, "ושמחת עולם על ראשם", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

קצח______ l ______