Toras Menachem·Vol. 57 (5729·Part 4)·Sicha Shabbos Parshas Nitzavim-Vayeilech·23 Elul 5729תורת מנחם·נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי·שיחת ש"פ נצבים-וילך·כ"ג אלול·ה'תשכ"ט

א336
בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בא. בנוגע לשבת שלפני ר"ה, שהוא גם ר"ח, כמ"ש "מלבד עולת החודש גו'", ידוע פתגם רבינו הזקן (ששמע מהמגיד) בשם הבעש"ט [בעלי יום ההולדת דח"י אלול, שכל עניניהם מתעלים ביום הש"ק זה] בביאור הטעם שאין מברכים את החודש כמו בכל שאר חדשי השנה,

ג– דלכאורה היו צריכים לברכו כמו שמברכים כל חודש, ואדרבה: להיותו "חודש השביעי", מלשון שובע, כדאיתא במדרש ש"משובע בכל" (בכל עניני טוב וברכה), היו צריכים לברכו ביתר שאת וביתר עוז משאר החדשים,

דועוד יותר אפילו מחודש ניסן, כי, אע"פ שחודש ניסן הוא "חודש הראשון" [לא רק ראשון בזמן, אלא גם במעלה, ואדרבה: להיותו ראשון במעלה, לכן הוא גם ראשון בזמן], "ראשון" לכל חדשי השנה, כולל גם חודש תשרי, שהוא "חודש השביעי" – הרי חודש ניסן הוא בבחי' העלם לגבי הגילוי שבחודש תשרי, כמובן מזה שדוקא בחודש תשרי ישנו ענין השובע ("משובע בכל"), ששייך רק ביחס לענינים שהם בגלוי ובפועל [וכמו בברכת המזון, שלא די בכך שמונח על השולחן מאכל שיש בו כדי שיעור שביעה, אלא צ"ל "ואכלת ושבעת", ורק אז ישנו החיוב דברכת המזון מן התורה], ולא בהעלם [ולא כמו ענין השמחה, "שיכול להיות על הטוב", "להיותו יודע שישנם בשלימות בודאי", ו"אע"פ שמכוסה ונעלם הוא מעיניו עתה, ישמח לבו מאד", כמבואר בתו"א ס"פ בראשית],

הוכיון שכן, הרי בודאי שהיו צריכים לברכו כמו כל חודש: "מי שעשה נסים וכו'", "יחדשהו .. לחיים ולשלום, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה", ובאופן ד"ונאמר אמן", שכן יקום,

וובפועל, הנה לא זו בלבד שלא מברכים חודש תשרי ביתר שאת וביתר עוז משאר החדשים, אלא שאין מברכים אותו כלל –

ז337
לפי ש"החודש השביעי .. הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחודש אלול".

חכלומר: כיון שחודש תשרי "משובע בכל", לכן ברכתו גדולה יותר מברכת שאר החדשים – ע"י הקב"ה בעצמו.

טאמנם, כיון שזוהי ברכה נעלית ביותר שבאה ע"י הקב"ה בעצמו, יכולים לחשוב שזהו ענין שנשאר ברוחניות, ולא נמשך בגשמיות – הנה על זה ממשיך:

י"ובכח זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה"; וכיון שבכל החדשים ברור הדבר שהמשכת הברכה היא בענינים גשמיים, "לחיים ולשלום וכו'", עכצ"ל שגם ברכת חודש תשרי – שבכחה היא הברכה דכל שאר החדשים – נמשכת גם בענינים גשמיים, כמשל הלוקח, שלא יתכן שיהי' אצלו יותר ממה שקיבל מהמוכר.

יאב. אך עדיין צריך להבין:

יבאיתא בספרים שברכת החודש בשבת מברכים היא זכר לקידוש החודש בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי', שאז היו ב"ד מכריזים בר"ח "מקודש מקודש", ולכן, בזמן הזה שחרב ביהמ"ק ובטלה סנהדרין, ובטל קידוש החודש – מברכים את החודש (לא בר"ח עצמו, מצד טירחא דציבורא, אלא) בשבת שלפניו (שבלאה"כ מתאספים כולם לבית-הכנסת), בתור זכר לזמן שהיו מקדשים את החודש, וגם כדי לחבר זמן ההוא עם הזמן דלעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, שבו יחזרו לקדש את החודש.

יגולכאורה: כיון שברכת החודש היא זכר לקידוש החודש, הרי כשם שעכשיו אין אנו מברכים חודש תשרי, כיון שהקב"ה מברכו בעצמו, הנה גם בזמן המקדש לא היו צריכים לקדש חודש תשרי?!

ידויש לומר בדרך אפשר שהיא הנותנת: כיון שברכת החודש בזמן הזה היא רק זכר לקידוש החודש, הנה בחודש תשרי אין צורך בכך;

טו338
משא"כ בנוגע לעצם הענין דקידוש החודש בזמן המקדש, הרי זה צריך להיות גם בחודש תשרי, כדלקמן (ס"ד).

טזג. אך יש להקדים ולהעיר, שאף שברכת החודש אינה אלא זכר בלבד, הרי נוסף לכך שבענין ה"זכר" ישנה החשיבות והמעלה ד"מנהג ישראל" ש"תורה הוא", יש בו מעלה יתירה, שאין בו ההגבלות שבעצם הענין.

יזולדוגמא: "זכר ליצי"מ" – הרי אף שיצי"מ עצמה היתה בזמן מסויים ובמקום מסויים, הנה ה"זכר ליצי"מ" הוא בכל זמן (שהרי זה מ"שש זכירות" שצ"ל בכל יום) ובכל מקום.

יחועד"ז בנוגע ל"זכר למעשה בראשית": אע"פ שבששת ימי בראשית נבראה בכל יום בריאה מיוחדת ליום זה, הנה הענין ד"זכר למעשה בראשית" הוא לא רק בנוגע לבריאה הפרטית של יום זה, אלא בנוגע לכללות הבריאה; וכן הענין ד"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – שזהו גם בבחי' "זכר", כיון שאינו בגילוי, כי אם בדיבור ובהבנה והשגה – שקאי על כל הנבראים שנבראו בששת ימי בראשית.

יטוכמו"כ בנוגע ל"זכר למעשה בראשית" שבענין השבת – שה"זכר" הוא לא רק לענין המנוחה שנתחדש בשבת, כמארז"ל "מה הי' העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה", אלא על כל מה שנברא בששת ימי בראשית.

כועד"ז בנוגע לר"ה, "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" – זכרון לא רק להבריאה דיום ראשון, אלא לכל מעשה בראשית.

כאד. ונחזור לעניננו:

כבברכת החודש אינה אלא "זכר" לקידוש החודש, אבל אינה דומה לקידוש החודש עצמו – שהרי ע"י קידוש החודש פעלו ב"ד חלות הר"ח, משא"כ בזמן הזה אין צורך לפעול זאת, כיון שכבר נפעל הדבר

כג339
ע"י הלל הנשיא (נכדו של הלל הזקן), שקבע זאת לפני יותר מאלף שנים.

כדולכן:

כהבנוגע לקידוש החודש שעל ידו נקבע ר"ח, שזהו ענין שנוגע לכמה דינים בתורה, החל מאמירת הלל וכו' – הרי כיון שהתורה "לא בשמים היא", והקב"ה אומר "נצחוני בני נצחוני", וכפי שמצינו במיוחד בנוגע לקידוש החודש, שהקב"ה אומר למלאכי השרת אני ואתם נלך לב"ד של מטה לידע אימתי קידשו את החודש, כיון שזהו ענין שתלוי לגמרי בב"ד, וכמ"ש "אשר תקראו אותם", אתם כתיב, "אתם אפילו מזידין", וכ"ש שוגגין או אנוסים – צריך הדבר להעשות ע"י עבודת בנ"י דוקא;

כואבל בזמן הזה, שאין צורך בענין של קידוש החודש בפועל, כי אם ברוחניות הענינים ובתור זכר בלבד, ע"י ברכת החודש – הרי זה יכול להיות גם ע"י הקב"ה בעצמו, ללא עבודת בנ"י, כבחודש תשרי, שרק הקב"ה מברכו בעצמו.

כזומובן, שברכת חודש תשרי ע"י הקב"ה בעצמו היתה גם בזמן הבית, אלא שאז הי' צורך גם בקידוש החודש ע"י ב"ד לצורך קביעת הר"ח, משא"כ בזמן הזה שאין צורך בקביעת הר"ח ע"י ב"ד, נשארת רק הברכה שמברך הקב"ה בעצמו.

כחה. וע"פ המדובר כמ"פ שכל הענינים שבפנימיות התורה ישנם גם בנגלה דתורה (כמובן גם משמותיהם, דכיון שנקרא "פנימיות", הרי מובן שיש גם החלק הנגלה שבזה, וכן לאידך, כיון שנקרא "נגלה", הרי מובן שיש גם החלק הפנימי שבזה) – הנה גם תורת הבעש"ט הנ"ל שחודש תשרי מברכו הקב"ה בעצמו, מרומזת בנגלה דתורה:

כטהמשך הענין – שדוקא בר"ה (ר"ח תשרי) מצינו ענין שאינו תלוי כ"כ בב"ד, שאפילו לאחר המנחה דיום שלושים באלול, כשידעו בודאי שלא יקדשוהו, היו "נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש", ושניהם "קדושה אחת", בגלל ש"מן הדין (מצד למעלה) הי' הוא ראוי להיות יו"ט מן התורה" –

ל340
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 188-9.

לאו. והנה, כיון שכל הענינים שהיו בזמן המקדש ישנם גם בזמן הזה, לכן, אע"פ שבזמן הזה אין אנו מברכים חודש תשרי, הנה כל שאר הענינים שבשבת מברכים צריכים להיות גם בשבת מברכים תשרי, כמו תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לאמירת תהלים וכו', שיש לעשות זאת גם בשבת שלפני ר"ה.

לבומצד גודל מעלת אמירת תהלים, שהו"ע שירות ותשבחות וכו' (כמבואר בארוכה בקובץ מכתבים אודות גודל ערך אמירת תהלים), הרי מובן, שעי"ז ממשיכים כל ההמשכות עד למטה בגשמיות ממש.

לגובפרט כשענין זה נעשה ביום הש"ק שבחודש אלול, ובפרט שבת סליחות (כמבואר בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות סדר ההנהגה דשבת סליחות בליובאַוויטש) – הרי עי"ז יומשכו כל ההמשכות בכל הענינים, בבני חיי ומזוני רויחי, לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.

לד* * *

להז. נוסף על האמור לעיל אודות ענינו המיוחד של השבת שלפני ר"ה, שזהו ענין ששייך לפרשת נצבים, כמ"ש רבינו הזקן בלקוטי תורה ש"פרשה זו קורין לעולם לפני ר"ה" (משא"כ פ' וילך שיש שנים שקורין גם אותה קודם ר"ה, כמו בשנה זו, אבל יש שנים שקורין אותה לאחרי ר"ה) – ישנו ענין נוסף שאירע בשבוע זה, אשר, ע"פ פתגם רבינו הזקן שצריך לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע, שעמה קשורים כל המאורעות שבמשך השבוע, הרי זה קשור עם פרשת וילך:

לובפ' וילך נאמר "לקוח את ספר התורה הזה וגו'", שקשור עם מצות כתיבת ספר תורה, וכמבואר במדרשי רז"ל שמשה רבינו כתב

לז341
בכתב-ידו י"ג ספרי תורה, י"ב ספרי תורה לי"ב השבטים, וספר תורה הי"ג שתהא מונחת בארון (ספר העזרה), וממנה היו מגיהים את כל ספרי התורה (כפי שנדפס בהשיחה שיצאה לאור לקראת שבת).

לחוענין זה קשור עם מאורע שהי' השבוע – שהביאו ספר תורה, והכניסו אותו לארון הקודש בבית-הכנסת של רבינו נשיאנו.

לטח. והענין בזה:

מהחידוש בכתיבת ספר תורה הוא – שענין התורה נמשך ובא בענין של מעשה, מעשה הכתיבה (לא רק מעשה זוטא, כמו דיבור, שעקימת שפתיו הוי מעשה (זוטא), אלא מעשה גמור), ובפרט שזהו מעשה הקשור עם מצוה, שאז, גם כאשר המעשה מצד עצמו אינו באופן של קביעות, אלא באופן של עראי (מאיזו סיבה שתהי'), הנה מצד ענין המצוה, "מצוותי' אחשבי'", הרי זה נעשה באופן של קביעות.

מאולא עוד אלא שענין המעשה גופא נמשך למטה יותר – שבא באופן של התחלקות לי"ב שבטים, שבענין ההתחלקות מודגשת ההמשכה למטה יותר מאשר בענין המעשה סתם.

מב[ואף שלכאורה לא שייך ענין של התחלקות בנוגע לס"ת, שהרי כל ספרי התורה ענינם אחד, וכדמוכח מזה שמגיהים את כולם מהס"ת שבעזרה – הרי זה ע"ד שמצינו בנוגע לאות ה' דשם הוי', ה' ראשונה וה' אחרונה, שאע"פ ששניהם אות ה', שלכן יש בשם הוי' רק י"ב צירופים, ולא כמו שם אדנ"י (ד' אותיות שונות) שיש בו כ"ד צירופים, מ"מ, יש בזה ההתחלקות דה' תתאה (קצה התחתון) וה' עילאה (קצה

מג342
העליון), שלכן מצינו לפעמים שגם בשם הוי' יש כ"ד צירופים, שזהו מצד ההתחלקות של ב' ההי"ן (שחלוקים גם בתמונתם)].

מדומובן גודל העילוי שבהמשכת התורה למטה בענין המעשה – שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (כפי שהובא ונתבאר בהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן), והיינו, שהגדלות של ענין התלמוד ("גדול תלמוד") באה (לא ע"י ענין ההבנה וההשגה, אלא) ע"י המעשה דוקא.

מהט. ועוד זאת – שענין הס"ת קשור עם ענין העשירות וגם עם ענין השמחה:

מוובהקדמה – שג' הקוין תורה עבודה (תפלה) וגמ"ח (מצוות), מתחלקים בכללות לב' קוין: תורה ומצוות (כולל גם תפלה), שמצוות קשורות עם עבודת האדם, וכן תפלה, שענינה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", ה"ה עבודת המטה; ואילו תורה ענינה המשכה מלמעלה, מבלי להתחשב עם מעמד ומצב המטה, שלכן מותר ללמוד תורה גם במעמד ומצב של היפך הטהרה, כדרשת חז"ל על הפסוק "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה". ואף שגם בתורה צ"ל יגיעת האדם, כמארז"ל "יגעתי ומצאתי תאמין", הרי היגיעה אינה אלא להבין את דבר ה' שישנו מן המוכן.

מזוכיון שתורה ענינה המשכה מלמעלה (מבלי להתחשב עם מעמד ומצב המטה), לכן יש בה ענין העשירות – לא רק "די מחסורו אשר יחסר לו", אלא "אתה מחוייב לעשרו" – כמובן ממה שמצינו בקבלה ש"העשיר (לא ירבה)" קאי על ספירת התפארת, שזהו"ע התורה; וכמובן גם מסיפור המדרש שכאשר תלמידי רשב"י ביקשו עשירות, הוציא אותם רשב"י לבקעה, ואמר: בקעה בקעה התמלאי זהב, ונתמלאה הבקעה דנרי זהב, ואמר להם רשב"י, שכל הרוצה יכול ליטול

מח343
כרצונו – שזהו לפי שאצל רשב"י היתה "תורתו אומנתו", וע"י התורה נמשכת עשירות.

מט[ואף שגם ע"י התפלה יכולים לפעול השפעות מלמעלה, כפי שמצינו אצל חוני המעגל שפעל ירידת גשמים ע"י תפלה – הרי פעולה זו היתה ע"י יגיעה גדולה, וגם לאח"ז, היתה ההשפעה רק לפי ערך התפלה: בתחילה – "התחילו גשמים מנטפין", ולאח"ז – השפעה באופן של "רוב טובה"; ואילו ע"י התורה נמשכת ההשפעה מלכתחילה באופן הרצוי, וללא יגיעה מיוחדת (מלבד היגיעה להבין את דבר ה', כנ"ל)].

נומצד זה יש בתורה גם ענין השמחה – כמ"ש "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", שלכן אסור ללמוד תורה בתשעה באב, והיינו, שלימוד התורה מביא לידי שמחה אפילו כשנמצאים בתשעה באב, שבו ביום חרב ביהמ"ק!

נאוכפי שמצינו שדוד המלך הי' משמח את עצמו בענין התורה, באמרו "זמירות היו לי חוקיך", והיינו, שאע"פ שהי' אצלו גם ענין התפלה, כעומד לפני המלך, מ"מ, הי' משמח את עצמו (לא ע"י ענין התפלה, אלא) ע"י התורה דוקא.

נב[ולהעיר גם מהחילוק בין שמח"ת ליוהכ"פ, שישנם ענינים שבשמח"ת יכולים לאמרם, ובלשון הידוע: "שמח"ת שׁאַדט ניט", משא"כ ביוהכ"פ, אף שבו עומדים בתכלית העילוי בענין התפלה – שזהו מצד מעלת התורה דוקא, שהיא באופן של המשכה מלמעלה, מבלי הבט על מעמד ומצב המטה].

נגוזהו גם מה שרואים במנהג ישראל, שבשעה שמסיימים ספר תורה (וכן בשעה שמתחילים לכתבו, על מנת לסיימו), ובשעת הכנסת ספר תורה, ישנו ענין השמחה, וכמובא גם במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר הידוע

נד344
בנוגע לסדר ההנהגה בהכנסת ספר תורה (ומה שלא נהגו כן – הרי זה ענין בפני עצמו, ובכל אופן הרי זה דבר מוזר ("אַ מאָדנע זאַך"), וכנראה גם באשמת הציבור שלא איכפת לו כו').

נהי. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

נוויה"ר שכל העוסקים בהפצת התורה והמצוות, הפצת המעיינות והפצת היהדות בכלל, יצליחו בכל עניניהם הכלליים והפרטיים, והתורה תפעל להסיר מהם את כל הענינים המבלבלים והמפחידים, כדי שיוכלו להפיץ יהדות, תורה ומצוות, ומעיינות החסידות באין מפריע, באופן ש"נפל פחד היהודים עליהם", ועד שיזכו לקבל פני משיח צדקנו בקרוב ממש.

נז* * *

נחיא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אתם נצבים היום גו'.

נט* * *

סיב. כ"ק אדמו"ר שליט"א הכריז שהביאור בפרש"י יהי' על הפסוק "מחוטב עציך".

סאהביאור בפירוש רש"י על הפסוק "מחוטב עציך", "מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע, וזהו האמור בגבעונים ויעשו גם המה בערמה, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים",

סב– שהלשון "מחוטב עציך עד שואב מימיך" מתייחס ל"גרך אשר בקרב מחניך", אלא שזהו סוג מיוחד של גרים שנתחדש באותו זמן, דכיון שעמדו בנ"י ליכנס לארץ כנען, לכן "באו כנענים להתגייר" ולהיות מכלל ישראל (כדמוכח מהמשך הכתוב "לעברך בברית גו'", דקאי על כל

סג345
הסוגים שנימנו לפנ"ז), "כדרך (מאותו טעם) שבאו גבעונים בימי יהושע", כשעמדו בנ"י לכבוש את ארץ כנען, כמ"ש "ויעשו גם המה". ומוסיף "בערמה", לתרץ הקושיא למה התלוננו כל העדה על הנשיאים בימי יהושע, הרי גם משה עשה כן, כי, בימי יהושע באו "בערמה", ואילו בימי משה באו בכוונה גלוי'.

סדוההוראה בעבודה (יינה של תורה), שגם כאשר עוסקים בעניני העולם, שזהו"ע ד"כנענים", שפירושו סוחר, צ"ל העבודה באופן ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך", לחטוב ולהסיר את העצות ד"רבות מחשבות בלב איש", ולשאוב את המים שמצמיחים כל מיני תענוג –

סההוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 114 ואילך.

סו* * *

סזיג. לאחרי השיחה הכריז כ"ק אדמו"ר שליט"א שבאגרת התשובה אוחזים כעת בפ"ה, בנוגע לענין "אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'".

סחהביאור באגה"ת פ"ה, בענין "ויפח באפיו נשמת חיים", ששולל האפשרות ש"יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי' הבל העליון", כי "באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית', כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ומלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיני',

סט346
בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ואיהו ממלא כל עלמין וכו'" – שאף שכבר נתבאר לעיל שהקב"ה נמצא בכל מקום, יש צורך להוסיף חידוש ש"אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'", ועל זה יש צורך בכמה ראיות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 73 ואילך.

עיד. ויש להוסיף בביאור ה' הראיות וסדרם,

עא– שאינו מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה: הראי' הא' היא מפסוק בתנ"ך; הראי' הב' היא גם מפסוק בתנ"ך; הראי' הג' ("לית אתר פנוי מיני'") היא מתיקוני זהר (כפי שרבינו הזקן מציין לפנ"ז בשער היחוד והאמונה); לאח"ז מביא ראי' מפסוק בפ' ואתחנן; ולאח"ז מביא ראי' ("איהו ממלא כל עלמין") ממ"ש בזהר. ולכאורה, הי' צריך להביא הראי' הא' מפסוק בחומש, לאח"ז מנביאים וכתובים, לאח"ז מזהר ולאח"ז מתקו"ז (כידוע שבדרך כלל בא זהר לפני תקו"ז) –

עבשהם כנגד ה' הדרגות שבשם הוי', ד' אותיות וקוצו של יו"ד, שכולם נמשכים למטה בנפש האדם, ללא דבר החוצץ ביניהם.

עגובהקדמה – שיכול להיות דבר שאינו חוצץ לגבי גילוי נעלה יותר, אבל לגבי גילוי שלמטה ממנו ה"ז חוצץ, או להיפך, שאינו חוצץ לגבי גילוי תחתון במדריגה, אבל לגבי גילוי נעלה יותר ה"ז חוצץ (וכמדובר לעיל אודות ענין המילה, שלגבי הגילויים שלפני מ"ת, הי' מספיק ענין המילה, הסרת הערלה הגסה, אבל לגבי הגילויים שלאחרי מ"ת, יש צורך גם בענין הפריעה, הסרת הערלה הדקה, שגם היא מפסיקה לגבי הגילוי היותר נעלה שלאחרי מ"ת). ולכן, הראי' שאין דבר חוצץ כו', צריכה להיות בנוגע לכל פרטי המדריגות.

עדוכיון שהענין ד"ויפח גו'" הוא מלמעלה למטה, הנה גם סדר הראיות הוא מלמעלה למטה:

עהא) "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" – כמבואר בחסידות שפסוק זה קאי על בחי' סוכ"ע, "אני" דייקא, שלגבי בחי' זו הנה ב'

עו347
הענינים "שמים" ו"ארץ" הם בשוה, שלכן, "את השמים ואת הארץ (בהשוואה) אני מלא". ודוגמתו בשם הוי' הוא בחי' קוצו של יו"ד, שנמשך גם בנשמת האדם.

עז[וכאן לא הביא רבינו הזקן סיום הכתוב: "נאום ה'", שהביאו לעיל בפמ"ח – כי:

עח"נאום ה'", שהו"ע הדיבור, מורה על המשכת בחי' הסוכ"ע ("אני") למטה עד לבחי' ה' תתאה.

עטולכן: בפמ"ח, שבו מבאר הענין דסוכ"ע, ש"אין הפי' סובב ומקיף מלמעלה בבחי' מקום ח"ו", אלא "שאין השפעת אור א"ס מתלבש ומתגלה בהם בבחי' גילוי, רק מעט מזעיר הארה מועטת מצומצמת מאד מאד .. אבל עיקר האור .. נק' מקיף וסובב, מאחר שאין השפעתו מתגלית .. אף שהוא בתוכה ממש" – מביא בפסוק "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" גם את הסיום "נאום ה'", כיון שההדגשה היא שבחי' הסוכ"ע נמצא גם בעוה"ז, ע"י המשכתו בבחי' הדיבור;

פמשא"כ כאן ההדגשה היא שבנשמת האדם מתגלה גם הבחי' היותר נעלית דקוצו של יו"ד שקשורה עם בחי' סוכ"ע, לכן אינו מביא את הסיום "נאום ה'", שמורה על ההמשכה בבחי' ה' תתאה].

פאב) "ומלא כל הארץ כבודו" – כמבואר בחסידות הטעם שכאן לא נאמר "שמים", אף ש"כבודו" מלא גם את השמים, כיון שהכוונה היא לבחי' כבוד עילאה, בחי' החכמה, שהיא המקור לבחי' המלכות, "ארץ", כידוע בענין "אבא (חכמה – כבוד עילאה) יסד ברתא" (ארץ). ומזה מוכח, שגם בחי' החכמה – אות יו"ד של שם הוי' – נמשכת בנשמת האדם.

פבג) "ולית אתר פנוי מיני'" – קאי על ספירת הבינה, ה' עילאה, כמבואר בחסידות שהתחלת ענין השטח – "אתר" – הוא בבינה.

פג[וכאן לא הביא רבינו הזקן המשך המאמר "לא בעילאין ולא בתתאין", שהביאו בשער היחוד והאמונה77 – כי, בשעהיוה"א ההדגשה היא שהקב"ה נמצא בכל מקום, ולכן מביא גם התיבות "לא בעילאין ולא בתתאין", שגם שם "לית אתר פנוי מיני'", משא"כ כאן מדובר אודות

פד348
ספירת הבינה ("אתר") כפי שהיא למעלה מהתחלקות ד"עילאין" ו"תתאין", והפירוש ד"לית אתר פנוי מיני'" הוא לא בנוגע למציאות של "אתר" (מקום) ממש, שבו נמצא הקב"ה, אלא רק אודות נתינת מקום ל"אתר", דכיון שנרגש בו ש"לית אתר פנוי מיני'", הרי אינו בבחי' מציאות. וע"ד המבואר במ"א בנוגע לעולם הבריאה, שזהו רק נתינת מקום (אפשריות) למציאות יש, ולא יש ממש, כיון שנרגש בו מקורו כו'].

פהד) "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – קאי על אות וא"ו של שם הוי', בחי' המדות, שזהו"ע ד"בשמים ממעל", שקאי על בחי' ז"א, מדות [ומ"ש גם "על הארץ מתחת", שקאי על מלכות, אע"פ שכאן מדובר רק אודות בחי' ז"א – הרי זה לפי שלא יכול להיות פעולה וגילוי של בחי' המדות (ז"א) ללא מלכות (כמשנת"ל במ"ש בפ"ד בענין "לך ה' הגדולה עד לך ה' הממלכה ולא עד בכלל"), אלא שזהו בחי' המלכות כפי שכלולה בז"א]. ועז"נ "אין עוד", שגם בבחי' ההתחלקות דמדות אין מציאות אחרת מלבדו ית'.

פוה) "ואיהו ממלא כל עלמין וכו'" – קאי על ספירת המלכות, ה' תתאה, כפי שהיא בנשמה למטה. ומוסיף "וכו'" – להורות גם על בחי' מלכות דאצילות כפי שנמשכת ויורדת בבי"ע.

פז[ובעבודה הו"ע "בכל דרכיך דעהו", שזוהי העבודה בעניני הרשות, שאי אפשר לקרוא אותם בשם "תורה" או "מצוות", להיותם עניני הרשות, ואעפ"כ הרי הם בכלל הקדושה, וכמו "חולין שנעשו על טהרת הקודש", שזהו באופן של "וכו'" לגבי ענין הקדושה].

פחטו. בסיום ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

פטוכאשר מתנהגים באופן האמור, אזי נעשה הענין ד"אתם נצבים היום כולכם וגו"27, "נצבים קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין"2,

צוזוכים לשנה מבורכת (פשוט אויף אידיש און זשאַרגאָן: "אַ געבענטשטער יאָר") בבני חיי ומזוני, ועד באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", "נחלה בלי מצרים",

צא349
ומתוך שמחה וריקוד – "שמחת עולם על ראשם" – באים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בעגלא דידן.

צב[ניגנו "ופרצת", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה.

צגלאחרי אמירת ברכה אחרונה, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את המשקה והמזונות להרב משה הכהן דובינסקי (עבור ה"מלוה מלכה"), ואח"כ התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו".

צדלאחרי תפלת מנחה, התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אנא עבדא"].

צה______ l ______