Toras Menachem·Vol. 57 (5729·Part 4)·Sicha Shabbos Parshas Reeh·Shabbos Mevarchim Elul 5729תורת מנחם·נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי·שיחת ש"פ ראה·מבה"ח אלול·ה'תשכ"ט

א279
בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בא. ידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות ההנהגה דשבת פרשת ראה (שכבר נדפסה, וכבר דובר בארוכה אודותה) – שקשורה עם חודש אלול, שבת מברכים חודש אלול, או שבת ר"ח אלול – כולל גם בנוגע להתחלות המאמרים של רבותינו נשיאינו, שבדרך כלל היו מתחילים בפסוק "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וגו'" (היפך הברכה) שבהתחלת הפרשה.

ג[ואע"פ שיש כמה מאמרי רבותינו נשיאינו, החל מלקוטי תורה, שמתחילים בפסוק אחר – הרי המדובר בהשיחה הוא אודות הדור שלו והדור שלפניו].

דולהעיר, שהתחלת הפרשה שייכת לכל הפרשה, כמובן מזה שהפרשה כולה נקראת בשם "ראה", ובכללות יותר קשורה כל הפרשה עם כל הפסוק: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה".

הב. ויש לבאר השייכות של פסוק זה לחודש אלול:

וובהקדים המבואר בלקו"ת ד"ה ראה אנכי גו' (אף שענין זה נתבאר שם בתור הקדמה), ש"יש בחינת שם הוי' בכל אחד ואחד", "בבחי' פנים שלהם", בפנימיות נפשו. ומתחיל לבאר ענינה של בחינת יו"ד של שם הוי', שזהו הביטול שלמעלה מטעם ודעת שנמשך מבחי' החכמה, ומבאר, ש"לעתיד לבוא יהי' בחי' חכמה בחי' ביטול הנ"ל בהתגלות בכל אחד ואחד מישראל, משא"כ עכשיו כו'" (שזהו בהעלם).

זאמנם, כיון שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות", בהכרח לומר, שבעבודה, הנה גם עכשיו ישנו ענין זה בגלוי.

חוהענין בזה:

טבד' אותיות שם הוי' – הנה אותיות ו"ה, קאי על תורה ומצוות,

י280
שעז"נ "והנגלות לנו ולבנינו", ו"ה נגלות, כיון שזוהי עבודה שבגלוי; ואותיות י"ה7, קאי על "הנסתרות לה' אלקינו"6, "דאינון דחילו ורחימו דבמוחא ולבא דכל חד וחד לפום שיעורא דילי', לפום מה דמשער בליבי'", אבל ענין זה פועל עילוי ושלימות בעבודה דתומ"צ.

יאאך ענין זה יתגלה רק לעתיד לבוא, כי, "אמרו רז"ל שבזמן הגלות אין השם שלם כו', והיינו, שאותיות ו"ה הם מפורדים מאותיות י"ה", כך, שבגלוי ישנו רק הענין דו"ה, שזוהי העבודה דתומ"צ; ועז"נ "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", אפילו בדרא דמשיחא, ורק כאשר ימחה זרעו של עמלק, אזי יהי' "השם שלם" – שם הוי' בשלימותו, וגם "הכסא שלם", היינו, לא רק "כס", שמורה על ההעלם, אלא "כסא".

יבוהנה, הכח לפעול החיבור של כל ד' אותיות שם הוי', ו"ה עם י"ה, הוא – מצד בחי' אנכי שלמעלה מהוי', שמשם נמשך הכח שהעבודה דתומ"צ, ו"ה, תהי' קשורה עם בחי' י"ה.

יגג. וזהו גם מ"ש "אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה":

ידברכה וקללה – הם ב' הקוין ד"עשה טוב" ("ברכה") ו"סור מרע" ("קללה" – כי, ביטול הקללה היא ע"י העבודה ד"סור מרע"), שזהו כללות ענין המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, וכן ענין התורה, שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", שהרי גם בשביל הענין ד"סור מרע" יש צורך בלימוד התורה כדי לידע להזהר מהדברים האסורים.

טוועז"נ "אנכי נותן לפניכם גו' ברכה וקללה" – שכדי שיהי' החיבור של התומ"צ ("ברכה וקללה"), ו"ה, עם בחי' י"ה, שזהו"ע ד"לפניכם", בחי' הפנימיות, הרי זה ע"י בחי' "אנכי" שלמעלה מי"ה וו"ה.

טזד. והענין בזה:

יז"אנכי" כשלעצמו – הוא למעלה מכל מדידה והגבלה, למעלה מכל סדר השתלשלות, ועד ש"לא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל כו'"

יח281
(אפילו לא בקוצו של יו"ד, שרומז על בחי' הכתר, כמבואר באגה"ת). וענינו בעבודה הו"ע התשובה, שהיא למעלה מתומ"צ הקשורים עם שם הוי', ולכן בכחה לתקן את כל הפגמים שנעשו בשם הוי'.

יטאמנם, לפעמים מבואר שגם בחי' אנכי שייכת לסדר השתלשלות, וכמ"ש במ"ת – שהי' בסדר השתלשלות בלבד – "אנכי הוי' אלקיך"; ואילו הענין ד"אנכי" כפי שהוא למעלה לגמרי מכל מדידה והגבלה והדרגה כו' – נרמז ב"אנכי אנכי" (ב"פ) שנאמר בנוגע לענין התשובה.

כאך הענין הוא – שיש בזה ב' דרגות: (א) הענין ד"אנכי" שלמעלה מהשתלשלות לגמרי, (ב) הענין ד"אנכי" כפי שנמשך בסדר השתלשלות.

כאודוגמתו בענין התשובה:

כבא) ענין התשובה כפי שהיא למעלה לגמרי מתומ"צ, שלכן בכחה לתקן את הפגמים שנעשו בתומ"צ. ועל זה אמרו רז"ל "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו".

כגב) ענין התשובה כפי שנמשך בענינים פנימיים ופועל על קיום התומ"צ,

כד– וע"ד שענין המס"נ פועל על קיום התומ"צ, כמבואר בתניא הטעם ש"צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש", אף ש"הבטיח להם פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו'", שזהו "משום שקיום התורה ומצותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו, שיהי' קבוע בלבו תמיד .. כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד כו'". ועד"ז בנוגע לפעולת התשובה על קיום התומ"צ, ולדוגמא, שניכר שקיומם הוא ע"י בעל-תשובה –

כהשזהו גם מה שהתשובה עצמה היא חלק מתומ"צ – מצוה אחת מתרי"ג מצוות (ענין הוידוי, או כללות ענין התשובה – ככל אריכות השקו"ט שדובר בזה בנוגע לדברי רבינו הזקן בפרק ראשון של אגה"ת),

כו282
שלכן הרי זה שייך גם אצל צדיק שמקיים כל תרי"ג המצוות (ונוסף לזה ישנו ענין נעלה יותר – "לאתבא צדיקייא בתיובתא", שגם אצל צדיקים יהי' העילוי של עבודת התשובה כפי שהיא למעלה מתומ"צ).

כזוזהו גם הענין ד"ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה" – בחי' אנכי הקשורה עם ענין התומ"צ, שנחלקים למצוות עשה (עשה טוב) ומצוות לא תעשה (סור מרע), "ברכה וקללה".

כחה. וההוראה מזה – כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שמכל ענין צריך להיות "בכן", בנוגע לעבודה בפועל:

כטאע"פ שבכל השנה כולה צריכה להיות עבודת התשובה, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", מ"מ, עיקר העבודה בכל השנה היא בקיום התומ"צ, והתשובה היא רק פרט בקיום התומ"צ; אבל יש זמנים מיוחדים בשנה, כמו חודש אלול, שבהם צריכה להיות עבודת התשובה מצד עצמה, כפי שקשורה עם הענין ד"אנכי" ב"פ, להיותה למעלה מכל סדר השתלשלות ולמעלה מענין התומ"צ, ואז, עבודת התשובה היא העיקר, וקיום התומ"צ הוא רק פרט בעבודת התשובה.

לוכיון שענינו של יום השבת ש"מיני' מתברכין כולהו יומין", כל ימי השבוע, וביניהם גם ר"ח אלול, שכולל את כל ימי חודש אלול, שבהם צריכה להיות עבודת התשובה הנ"ל – הרי מובן, שעבודת התשובה של חודש אלול מתחילה כבר משבת מברכים חודש אלול.

לאולכן קורין בו "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", שרומז גם על ענין התשובה – כי, הענין ד"אנכי נותן גו' קללה", קאי על ענין התשובה שעל ידה נהפכת הקללה לברכה, שזוהי ברכה נעלית יותר מאשר ברכה סתם.

לב[וזהו גם הטעם שמ"ת מתחיל באות א' ("אנכי"), ולא כמו בריאת העולם שהתחלתה באות ב' ("בראשית"), ר"ת ברכה, ולא באל"ף, כיון שיש חשש שהאל"ף יומשך למקום בלתי רצוי כו' – כיון שע"י התורה יכולים להפוך את הקללה לברכה].

לג283
וכיון שענין זה הוא באופן ד"ראה", ענין הראי', ובאופן ד"נותן", ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן", "יותר מדאי" – הנה "כמים הפנים לפנים גו'", כך, שגם מצד האדם נעשית עבודת התשובה מתוך שמחה, ומתוך בטחון שמחודש אלול באים לחודש תשרי באופן שזוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה.

לד* * *

להו. נוסף על האמור לעיל בנוגע לחודש אלול, שזהו מצד השייכות של יום השבת לימי השבוע שלאח"ז, שמתברכין ממנה, ישנה גם השייכות של יום השבת לימי השבוע שלפנ"ז, שמהם נעשית מציאותו של יום השבת, כדברי הגמרא "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", וקאי (לא רק על יום ששי, אלא גם) על כל ימי השבוע, כמסופר בגמרא אודות הנהגת שמאי הזקן, ש"כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה, אומר זו לשבת וכו'", והיינו, שההכנה לשבת היא במשך כל ימי השבוע.

לוולכן, הרי זה הזמן המתאים להמשיך ולהשלים (ועכ"פ להמעיט את החסרון ב)ביאור הענינים שאודותם דובר בהתוועדות שלפנ"ז (כיון ששאלו שאלות על כמה פרטים, וגם אם אינם ענינים עיקריים, הרי הם דורשים ביאור), ובפרט שכל ענין השבת הוא לפעול שלימות בהחסרון שבימות החול, כמארז"ל "מה הי' העולם חסר כו' (כפרטי הדעות בזה) באת שבת כו'", וזהו גם א' הפירושים ב"ויכולו", מלשון שלימות, ובהתאם לכך צריך להשלים גם ביאור ענינים הנ"ל.

לזז. דובר בהתוועדות הקודמת בנוגע ל"במה",

לח– שאינה "מנוחה" ו"נחלה", שזהו ענינו של ביהמ"ק בלבד, ואפילו לא המשכן, עליו נאמר "ואהי' מתהלך באוהל" (ועאכו"כ לא ב"במה", אפילו של ציבור ורבים – "במה גדולה"), אלא שענינו של

לט284
ביהמ"ק הוא ענין שנעשה מצד למעלה, כמ"ש "ושכנתי בתוכם", ואילו עבודת האדם ("אדם לעמל יולד") בענין זה היא עבודת הקרבנות, וכמ"ש הרמב"ם שביהמ"ק הוא "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות".

מולכן מצינו במאמרי ההילולא, ד"ה באתי לגני, שבהמשך להמדובר אודות הענין ד"ושכנתי בתוכם", ממשיך לבאר ש"אחת העבודות שהי' במקדש הו"ע עבודת הקרבנות" – דלכאורה מהי השייכות של עבודת הקרבנות ל"ושכנתי בתוכם" – כי, מצד למעלה, כל ענינו של ביהמ"ק הוא "ושכנתי בתוכם", ובזה צריכה להיות גם עבודת האדם, שזהו ענין הקרבנות, שענינם הוא קירוב הכחות והחושים –

מאשההקרבה בבמה אינה פועלת שתתפשט הקדושה במקום שבו הוקרב הקרבן, משא"כ במזבח שבמקדש, שהקרבת הקרבן פועלת קדושה גם במקומו.

מבהמשך הביאור – דאף שלכאורה אין קדושת המזבח תלוי' בקרבנות, הרי נוסף לכך שקדושת המזבח מעיקרא נעשית ע"י קרבנות מסויימים, ישנו גם הדין ד"קיץ המזבח", שמקריבים קרבנות אך ורק בשביל המזבח עצמו – נכלל בשיחת כ"ף מנ"א39 שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

מגוכן הוא בודאי ע"פ פנימיות הענינים – שהרי קדושת ביהמ"ק היא מבחי' ממכ"ע, כי "קדושת המקדש .. מפני השכינה", ו"שכינה", ע"ש ששוכנת ומתלבשת כו', היא בחי' ממכ"ע, ואילו ע"י הקרבנות, ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס"46, ניתוסף בביהמ"ק המשכת בחי' א"ס.

מדוכל זה שייך בעבודה גם עתה:

מהובהקדם מ"ש הרמב"ם49: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה".

מו285
וזהו גם ענינה של ירושלים – ע"ש יראה וע"ש שלם, שהו"ע שלימות היראה. וכמובא בתוס' בנוגע ליהודי שהי' בא לירושלים, אפילו לצורך אכילת מעשר שני, "לפי שהי' רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, הי' מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה".

מזוכן הוא בעבודת כל אחד מישראל – שגם מי שנמצא בחוץ- לארץ, והיינו, שבמשך כל היום עסוק בעניני העולם, הנה למשך כמה רגעים ביום צריך לעלות למדריגת ארץ ישראל וירושלים, וליקח עמו את כל עניניו, "מעשר דגנך ותירושך ויצהרך", ואם "לא תוכל שאתו גו' ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת וגו'", והכוונה בזה – שתהי' פעולה נמשכת (בלשון הנגלה) על כל היום כולו, והיינו, שגם לאחרי שחוזר לחו"ל, לעניני העולם, לוקח ומביא עמו את עניני ירושלים כו'.

מחח. המשך הביאור בענין החילוק בקרבן העצים דעשרים באב ועשרים באלול – נכלל בשיחת כ"ף מנ"א שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

מט(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

נוע"י העבודה דחודש אלול, הנה גם תשעת הימים של חודש אב שהיו שייכים ללעו"ז, יהפכו לששון ולשמחה.

נאוענין זה קשור גם עם מ"ש "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", שזהו הענין ד"ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך", שזהו ענין נעלה יותר מאשר ברכה סתם, ע"ד מעלת בעלי תשובה על צדיקים.

נבוממשיכים את הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, בכל הענינים דבני חיי ומזוני רויחי.

נג* * *

נדט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אחרי הוי' אלקיכם תלכו גו'.

נה* * *

נו286
י. בהמשך לכך שלאחרונה מרבים לדבר אודות תפילין, חפשתי אם יש בפרשת השבוע פירוש רש"י הקשור עם ענין התפילין. ובכן, עזר השי"ת... שלא זו בלבד שישנו פירוש רש"י הקשור עם ענין התפילין, אלא ענין התפילין מפורש להדיא בפירוש רש"י, ויתירה מזה, כפי שיתבאר לקמן, הנה חידושו של רש"י בפירושו הוא שהכתוב מדבר אודות תפילין, ולולי זאת, מצד הלימוד דבן עשר למשנה ובן חמש עשרה לגמרא, לא מדובר בכלל אודות תפילין; ויש לקוות שיזכור מה שלמד בהיותו בן חמש למקרא – "גירסא דינקותא" – שמדובר אודות תפילין.

נזעל הפסוק "לא תוסף עליו", מפרש רש"י: "חמשה טוטפות בתפילין וחמשה מינין בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים".

נחובכן, פירוש רש"י זה מוקשה כולו, הן מצד קושיות על אתר גופא, והן קושיות מצד השוואת פירושו בפרשתנו עם פירושו בפ' ואתחנן.

נטיא. ולכל לראש – ה"קלאָץ קושיא":

סבפסוק נאמר60 "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות" – דקאי על כל תרי"ג מצוות. וא"כ, כאשר נאמר לאח"ז "לא תוסף עליו", אפשר לפרש בפשטות – כפי שמפרשים כמה פשטני המקרא – שכוונת הכתוב שאין להוסיף מצוות חדשות נוסף על תרי"ג המצוות.

סא[ואכן מצינו שקו"ט בהלכה בנוגע לז' מצוות דרבנן, שלכאורה הרי זה היפך "לא תוסף עליו", וכפי שמבאר רבינו הזקן ש"ז' מצות דרבנן אינן נחשבות מצות בפני עצמן, שהרי כבר נאמר לא תוסף, אלא הן יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהם במספר תרי"ג כו'"*].

סב*) עפ"ז מתורץ גם איך יתאים זה (ז' מצות דרבנן) עם מארז"ל רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח אברים שס"ה מל"ת כנגד שס"ה גידים.

סגומה גם שהפירוש שהאיסור הוא שלא להוסיף מצוות חדשות מובן ומסתבר יותר מאשר הפירוש שהאיסור הוא שלא להוסיף בהמצוה גופא – כי, בשלמא בנוגע למצוה חדשה, יש מקום שמצד "פרומקייט" ירצה

סד287
אדם להוסיף עוד מצוה, ולכן יש צורך לצוות על זה, משא"כ בנוגע להוספה בהמצוה גופא, הרי כיון שהקב"ה צוה ארבע, למה ירצה להוסיף חמש – סתם כדי "להכעיס"?!... כך, שמלכתחילה אין סברא לעשות זאת, שיהי' צורך לצוות על זה.

סה[ואין לתרץ שעפ"ז יוקשה מהו הפירוש "ולא תגרע ממנו", שהרי פשיטא שכיון שהקב"ה צוה לעשות מצוות, יש לעשותם כולם, ולא לגרוע מהם, ומאי קמ"ל – כי, בפיסקא שלפנ"ז מפרש רש"י מ"ש "תשמרו לעשות", "ליתן לא תעשה על עשה האמורים בפרשה", וא"כ, אפשר לפרש עד"ז מ"ש "לא תגרע ממנו", שהכוונה היא ליתן לא תעשה על הדבר, אף שמובן מעצמו].

סויב. וכן צריך להבין בפירוש רש"י עצמו:

סזא) מדוע מביא רש"י שלש דוגמאות – לא אחת או שתים, וגם לא ארבע או חמש, אלא שלש דוקא?

סחיש מפרשים שרש"י מביא שלש דוגמאות בגלל שבתלת זימני הוי חזקה. אבל: (א) כל המושג של שלש פעמים לא הובא בפירוש רש"י אלא לענין "שור מועד", אבל לא בנוגע לענינים של תומ"צ, כך, שלא מסתבר שרש"י יביא שלש דוגמאות בגלל שיש דין "חזקה". (ב) ועיקר: זה עתה למדנו בפירוש רש"י בפ' עקב "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות", ורש"י מביא שתי דוגמאות: "הניחו תפילין עשו מזוזות", ולא שלש! וזאת – למרות שבספרי68 הובאה דוגמא נוספת: לימוד התורה, וכמשנת"ל הטעם שרש"י אינו מביא זאת. וא"כ, מדוע כאן הוצרך רש"י להביא שלש דוגמאות?

סטב) בנוגע לסדר שלש הדוגמאות – מביא רש"י תחילה מצות תפילין, שנאמרה בפרשת ואתחנן, ואח"כ מביא מצות לולב, שנאמרה בפרשת אמור, ואח"כ ברכת כהנים, שנאמרה בפרשת נשא, ולכאורה, אין זה מן המוקדם אל המאוחר, ולא מן המאוחר אל המוקדם, וא"כ, למה הביאם רש"י בסדר זה דוקא?

עואף שיש לתרץ בדוחק שרש"י מביא תחילה מצות תפילין כיון שנאמרה כבר בפ' בא – הרי עדיין אינו מובן:

עא288
ג) למה הביא רש"י דוגמא ממצוות אלו (תפילין לולב וברכת כהנים) דוקא – הרי גם לפני מצות תפילין שנאמרה בפ' בא, יש עוד מצוות, החל מפרשת "החודש הזה לכם", שבה נאמרה המצוה דקרבן פסח [שאף שנאמרה קודם מ"ת, הרי חיובה גם לדורות, כמו מצות תפילין שבפ' בא], והרי גם בה צריך להזהיר "לא תוסף עליו", שלא יקריב ב' פסחים; וכן המצוה דאכילת מצה, "שבעת ימים תאכל מצות", ולא שמונה ימים (וכפי שמצינו במפרשים63 שקו"ט בנוגע ליו"ט שני, מדוע אינו בסתירה להציווי "לא תוסף עליו").

עבובפרט שבספרי60 הובאו דוגמאות אחרות: "לא תוסף עליו .. מכאן אמרו, הניתנים במתנה אחת שנתערבו בניתנים במתנה אחת, ינתנו במתנה אחת. ד"א לא תוסף עליו .. שאין מוסיפים לא על הלולב ולא על הציצית". ואילו רש"י משמיט זריקת דם ומביא תפילין, ומשמיט ציצית ומביא ברכת כהנים* (שנזכרה בגמרא).

עג*) בספרי שם: "מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים, שלא יאמר הואיל ופתחתי לברך, אומר ה' אלקי אבותיכם יוסיף עליכם וגו', ת"ל דבר, אפילו דבר לא תוסף עליו". אבל, זהו רק בסוף הפיסקא, ונלמד מתיבת "דבר", ולא מ"לא תוסף", ודלא כפירוש רש"י.

עדד) מדוע כותב רש"י "חמשה טוטפות בתפילין", ולא כהלשון הרגיל (גם בפירוש רש"י) "חמש פרשיות" או "חמשה בתים"?

עהובפרט ש"חמשה טוטפות" הרי זה סתירה מיני' ובי', שהרי הפירוש ד"טטפת" הוא ארבע, כפי שפירש רש"י "טטפת, טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים"!

עויג. ויש להוסיף ולדייק בפירוש רש"י – בהשוואה לפירושו בפ' ואתחנן, על הפסוק "לא תוסיפו על הדבר", "כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן לא תגרעו":

עזא) בפ' ואתחנן כותב רש"י "חמש פרשיות בתפילין", ואילו בפרשתנו משנה וכותב "חמשה טוטפות"?

עחב) בפ' ואתחנן מביא רש"י "חמש ציציות", ואילו בפרשתנו מביא "ארבע ברכות לברכת כהנים"?

עט289
ובפרט שהדוגמא דציצית שהובאה בספרי היא (לא בפ' ואתחנן, אלא) בפרשתנו, ואעפ"כ הביאה רש"י בפ' ואתחנן, והשמיטה בפרשתנו!

פג) בפ' ואתחנן מעתיק רש"י רק את התיבות "לא תוסיפו" (ואינו מעתיק התיבות "על הדבר"), ואילו בפרשתנו מעתיק רש"י לא רק התיבות "לא תוסף", אלא גם תיבת "עליו"?

פאד) בפ' ואתחנן כותב רש"י "כגון חמש פרשיות כו'", משא"כ בפרשתנו.

פבה) בפ' ואתחנן מסיים רש"י "וכן לא תגרעו", משא"כ בפרשתנו.

פג[ואין לומר שבפ' ראה מוכרח רש"י לשנות הפירוש מפ' ואתחנן, דכיון שענין זה חוזר ונשנה, עכצ"ל שכוונת הכתוב להוסיף בזה כו' – שהרי כבר פירש רש"י על הפסוק "בכל לבבכם ובכל נפשכם" בפ' עקב: "והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחיד אזהרה לציבור", ועד"ז אפ"ל גם בנדו"ד, ש"לא תוסיפו" היא אזהרה לציבור, ו"לא תוסף" הוא אזהרה ליחיד].

פדועכצ"ל שכל פרטי הענינים שבפירוש רש"י, הן בפ' ואתחנן והן בפרשתנו, מוכרחים ע"פ פשטות הכתובים, וכפי שיתבאר לקמן.

פה* * *

פויד. בנוגע ללימוד ענין באגרת התשובה, נתעכב על מ"ש בסיום פרק ד' (שבו אוחזים עתה) בנוגע לד' אותיות שם הוי' כפי שהם בנשמת האדם (שזהו ענין השייך גם לפרשת השבוע, כיון שענין זה נתבאר גם בלקו"ת ריש פרשתנו) – שלאחרי שמבאר ענינם של אות יו"ד ואות ה"א, ממשיך: "ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה, הן אותיות וא"ו ה"א וכו'".

פזויש לבאר דיוק הלשון "עבודה האמיתית" – בהמשך למ"ש בהתחלת הפרק: "התחלת מצות התשובה ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב שלם" – ע"ד מ"ש בחלק ראשון בתניא בנוגע לענין האהבה שהיא שרש כל רמ"ח מ"ע והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה, ש"המקיימן באמת הוא האוהב את שם הוי' וכו'", כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (בקונטרס העבודה) שהכוונה בזה היא לקיום המצוות מתוך חיות (כמו "הידור מצוה (ש)הוא ע"י החיות שבהמצוה

פח290
והיוקר שבה"); ועד"ז יש לפרש מ"ש באגה"ת "עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות" – שאין הכוונה לשלול עבודה שאינה אמיתית (שהרי זה דבר המובן מעצמו), אלא הכוונה היא לעבודה מתוך חיות שבאה ע"י הקדמת אהבה ויראה.

פטטו. ויש לבאר גם הענין ד"עסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה, הן אותיות וא"ו ה"א":

ציש שרוצים לפרש שאות ו' קאי על קול ודיבור (כפי שהקול נמשך בדיבור), ואות ה' קאי על מעשה (כמו ה' תתאה למעלה שקאי על ענין הדיבור).

צאאבל באמת אי אפשר לפרש כן, שהרי לפנ"ז (בנוגע לד' אותיות שם הוי' כפי שהם בספירות) מבאר ש"בחי' התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין סתימין נכללת ונרמזת באות ה"א .. ואח"כ כשנמשכת .. יותר למטה לעלמין דאתגליין .. נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו"ה, כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה, וגם המשכה זו היא ע"י מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו הקדושות הנכללות .. במספר שש כו'"; ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע לנשמת האדם – שאות ו' שייכת לענין המדות, ואילו ענין הדיבור והמעשה שייך לאות ה' (אחרונה).

צבועפ"ז צריך להבין מ"ש ש"קול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו ה"א" – דלכאורה (א) אות וא"ו שייכת לענין המדות, (ב) מהו הענין ד"קול"?

צגגם צריך להבין מ"ש "עסק התורה והמצות" – הרי לא מדובר כאן אודות ענין ההשגה שבתורה או כוונת המצוות, שנכללים בענין ההתבוננות כו', שזהו ענינה של אות ה' ראשונה, אלא מדובר בעיקר אודות ענין הדיבור והמעשה, שזהו ענין המצוה שבלימוד התורה – מצות לימוד התורה, וא"כ מספיק לומר "עבודה האמיתית (בחיות) במצוות", שבזה נכללת גם מצות לימוד התורה, ולמה הוצרך לפרט ענין התורה בפני עצמו, ולא עוד אלא שמוסיף ומדגיש "עסק התורה"?

צדטז. ויש לומר הביאור בזה:

צהרבינו הזקן מבאר כאן ענין ה"עבודה האמיתית" בדיבור ומעשה, שהיא מתוך חיות מצד האהבה ויראה (כנ"ל), והיינו, שההמשכה לה'

צו291
תתאה (דיבור ומעשה) היא באופן שנשאר הקשר והחיבור עם ענין המדות.

צזולכן מוסיף כאן ענין ה"קול" – כי, ההמשכה ממדות לדיבור (ומעשה) היא ענין הקול:

צחמבואר בדרושי חסידות, שקול הוא "ממוצע" שעל ידו נמשך מהשכל (וגם מהענינים שלמעלה מהשכל עד לעצם הנפש) לאותיות הדיבור, כי, השכל מצד עצמו הוא פשוט ולמעלה מהגבלות האותיות, ולכן צ"ל ממוצע ביניהם, שזהו ענין הקול – קול פשוט, שהוא אמנם למטה מהשכל, אבל הוא למעלה מהאותיות, ולכן על ידו נעשית ההמשכה מהשכל לענין הדיבור.

צטומזה מובן גם בנוגע להמשכה מענין המדות לענין הדיבור – שנעשית ע"י הממוצע דענין הקול.

קוזהו מ"ש רבינו הזקן "קול ודבור" – שאין הכוונה לקול הדיבור, אלא לקול פשוט שעל ידו נמשך מהמדות לדיבור, והיינו, שגם בענין הדיבור מודגש הקשר והשייכות לענין המדות.

קאיז. ובענין זה מדגיש רבינו הזקן במיוחד את הענין ד"עסק התורה":

קבהביאור באגה"ת בענין ד' אותיות שם הוי' מיוסד על "מאמר אליהו" – כפי שמתחיל: "וביאור הענין כנודע ממאמר אליהו אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וכו'".

קגוכיון שבמאמר אליהו איתא "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", לא יכול רבינו הזקן לומר שה' תתאה קאי על ענין המצוות (שבהם נכללת גם מצות תלמוד תורה), שהרי זה בסתירה למ"ש במאמר אליהו שמלכות הו"ע התורה, ולכן כתב "התורה והמצוות".

קדומוסיף להדגיש "עסק התורה" – מצד השייכות של ה' תתאה (מלכות) לתורה שבע"פ, שבה הוא עיקר "עסק התורה", "עסק" דייקא, שעל ידו נעשית הוספה כו' – "לאפשא לה", משא"כ בתושב"כ שבה אין להוסיף (כמו שאין לגרוע).

קהאמנם, המדובר כאן הוא אודות עסק התורה כפי ששייך לאות ה'

קו292
תתאה, היינו, שאין זה הענין דלימוד התורה מצד עצמו, אלא כפי ששייך לענין המעשה – תלמוד שמביא לידי מעשה, כמבואר בלקו"ת שם שיש ב"ה' אחרונה בחי' מחשבה דבור ומעשה שהם כנגד ג' קוין .. (שבציור אות ה') והוא בחי' תורה שבע"פ מלכות קרינן לה וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה".

קז*

קחיח. בהמשך להמדובר לעיל בנוגע לחודש אלול – הנה עיקר הקושי הוא שלא יכולים להתנתק מהחיים הרגילים:

קטכאשר בא זמן כמו שבת מברכים חודש אלול, שאז צריך לפעול התעוררות בעצמו כו' – אינו יכול לעזוב את חייו הרגילים, שנמצא בעולם, ועסוק עם "ישיבת כרכין", ואינו יכול להתנתק מזה.

קיולדוגמא: הוא לא יכול להתאושש מהמאורע שהצליחו להגיע עד ללבנה.

קיאכבר עבר זמן רב ממאורע זה, והי' מספיק זמן להתבונן בזה, ולהפיק את כל ההוראות שיכולים ללמוד מזה; וא"כ, מדוע אתה ממשיך עדיין לעסוק בזה בלהט ("קאָכן זיך אין דעם")?!...

קיבובכלל: מהו גודל ההפלאה בכך שהשקיעו מליארדי דולרים כדי להגיע ללבנה – בה בשעה שזהו רק מהלך של כך וכך מייל, ובאותה איכות של טיסה על הארץ, ובמה נחשב הוא לגבי המהלך של נשמתך בירידתה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא", שזהו מהלך גדול יותר שלא בערך, לא רק בכמות, אלא בעיקר באיכות, שהרי הנשמה היתה חצובה מתחת כסא הכבוד, למעלה גם "מאיגרא רמה", ומשם ירדה ונתלבשה בגוף בשר ודם בעוה"ז, למטה גם "מבירא עמיקתא". וכל הכחות שהושקעו בירידת הנשמה בגוף – שזהו ענין שאינו אלא בחיק הבורא – הם כדי למלא את השליחות במשך הימים שהוקצבו לכך, אשר, "ימים יוצרו ולו אחד בהם", וא"כ, למה אינך ממלא את שליחותך?!

קיגובפרט כשעומדים כבר בשבת מברכים אלול, ומגיע חודש אלול, שבו צריכה להיות העבודה ד"אני לדודי ודודי לי", וא"כ, מה נוגע לך

קיד293
מה שהגיעו ללבנה, ולמה אתה צריך לדעת אם מתכוננים להגיע רחוק יותר, לכוכב מאדים (כרצונו של גוי זה, ובניגוד לרצונו של גוי אחר) – אתה צריך להיות עסוק בעבודת חודש אלול!...

קיהאבל הוא טוען שאינו מרגיש חילוק בין חודש אלול לחודש אייר או שבט. – בשלמא בשבת ויו"ט נרגש חילוק לגבי שאר ימי החול, שכן, להיותו יהודי דתי, אינו עוסק בעובדין דחול, ולובש בגדי שבת ואומר "לכו נרננה" וכל שאר תפלות השבת; אבל בימות החול של חודש אלול, אינו מרגיש חילוק לגבי שאר הימים.

קיוהוא קם בבוקר, כמו בכל בוקר, ומסדר את ה"עניבה" – שהרי אי אפשר בלאה"כ, כיון שזהו היפך מנהג המדינה – ואח"כ קורא את העיתון... כיון שמתיירא שאם לא ידע כל מה שכתוב בעיתון, יאמרו עליו שהוא "בטלן"...

קיז[מה איכפת לך להיות "בטלן"?! – אדרבה: ישנו פס"ד מפורש במשנה: "אי זו היא עיר גדולה, כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכאן הרי זה כפר", והיינו, שכל זמן שאין "בטלנין", הרי זה כפר, ורק כשיש "בטלנין", ועד למנין של בטלנין, "עשרה בטלנין", הרי זה נעשה "עיר גדולה"!]

קיחואח"כ הולך לעסקיו במסחר וכיו"ב, כמו בכל בוקר, ללא חילוק בין לפני שבת מברכים אלול או לאחרי שבת מברכים אלול.

קיטהוא מקיים אמנם את הציווי לומר המזמור "לדוד ה' אורי", אבל מלבד אמירתו במשך שתי דקות וחצי, אינו מרגיש שצריכה להיות עבודת התשובה כו'. ומה גם שאף אחד לא יעניק לו "מדלי'" עבור זה!

קכיט. ומוסיף לטעון, שאודות עבודת התשובה בחודש אלול יודע כבר מלפני זמן רב: בהיותו מעבר לים, נער בן י"ב שנה, ידע, שבבוא חודש אלול צריך לעסוק בעבודת התשובה; אבל עכשיו הוא עסוק (ובלשון המדינה: "ביזי"), שהרי מאז עברו שלושים שנה, וממילא צריך להיות ניכר מה שניתוסף אצלו – שהוא יודע כל מה שנעשה בעולם!

קכאוכאשר אומרים לו: רצונך "לחיות עם הזמן", עשה זאת כדברי רבינו הזקן, שיש לחיות עם פרשת השבוע, ובנדו"ד: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" – אזי טוען, שזהו דבר ישן, הוא כבר למד זאת

קכב294
לפני כמה שנים, ואילו עכשיו צריך לדעת דברים חדשים – אודות הטיסה עד הלבנה, שלפני חמישים שנה אפילו לא חלמו על זה!

קכגובכן, האמת היא, שרש"י כבר הבהיר זאת בפירושו על הפסוק "אשר אנכי מצוך היום", "לא יהיו בעיניך כדיוטגמא (מצות המלך הבאה במכתב) ישנה .. אלא כחדשה", והיינו, שכל עניני התומ"צ צריכים להיות "כחדשים", וצריך לקיימם מתוך חיות, ולא מצד הרגילות בלבד, באופן ד"מצות אנשים מלומדה", כפי שקובל הנביא על זה.

קכדאבל אעפ"כ טוען הוא שזהו דבר ישן; זוהי אמנם "דיוטגמא", "מצות המלך", אבל זהו דבר ישן שניתן לפני שלש ומחצה אלפי שנה, ובלשון הידוע: "אלקיכם ישן הוא", שיש בזה ב' פירושים: (א) מלשון שינה, (ב) דבר ישן ("אַלט").

קכה– שאלתי פעם את אחד הרבנים, היתכן, שבראותו שקהל מרעיתו נמצא במעמד ומצב של התעוררות, לא דיבר עמהם אודות טהרת המשפחה, והשיב לי, שכבר דיבר על זה לפני עשרים שנה... ושאלתי אותו: ומה בכך?! הרי בינתיים ניתוספו אנשים חדשים שנישאו?! והפטיר: "נוּ", ובזה הסתיים הדבר. –

קכוולדוגמא: כאשר קורין בתורה "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" – טוען הוא שכבר יודע זאת, כיון שכבר למד זאת בשנה שעברה. אבל, הלימוד הוא ש"ראה" פירושו לראות, ומובן, שכוונת הלימוד אינה רק פירוש המילות ("עיברי טייטש"), אלא שיבוא בפועל. ובכן: האם אתה אמנם רואה ("דו זעסט")?!...

קכזוהרי בשביל זה ירדה נשמתך לעולם, וכאמור לעיל, שהמהלך מ"אוצר הנשמות" עד לעוה"ז הוא גדול הרבה יותר מאשר המהלך אל הלבנה, וע"ד שבמהלך אל הלבנה השקיעו מליארדי דולרים לכוין את הזמן והמקום באופן שהכל יהי' לטובה, עד"ז להבדיל אלפי הבדלות אין קץ, כיוונו מלמעלה – ללא יגיעתך – את הזמן והמקום של ירידת נשמתך לעולם באופן שיהי' לך קל יותר למלא את שליחותך.

קכחואעפ"כ, במקום לעסוק במילוי השליחות – הנך חושב אודות ההילוך אל הלבנה, ומה יהי' עם ההילוך לכוכב מאדים, וחושב כל זה באמצע קריאת התורה...

קכט295
מה נוגע לך כל זה?! – עליך ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולפעול את ביאת המשיח, והוא יענה כבר על כל שאלותיך, אם אתה מוכרח לדעת זאת...

קלכ. וכל זה – בגלל ששוכח האמת לאמיתו, ש"ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", והיינו, שכל מציאותו ומהותו של יהודי, הכמות והאיכות כו', היא באופן אחר לגמרי, ולא כטעות העולם שיהודי שונה מגוי רק בכך שלומד תורה ומקיים מצוות, אלא יהודי הוא מציאות אחרת לגמרי, וענינו הוא להביא זאת מן הכח אל הפועל.

קלאובמכ"ש וק"ו ממה שמצינו בנוגע למין החי: כל ענין ה"קדשים" הוא – שיהודי לוקח בהמה ומקדישה בפיו, ועי"ז נעשית "קרבן", שיש לו דינים וגדרים מיוחדים, והיינו, שאף שמדובר אודות בהמה שהיתה רועה ("זיך געפּאַשעט") יחד עם כל שאר הבהמות, מ"מ, בכחו של יהודי לפעול ע"י דיבורו שבהמה זו תהי' מציאות אחרת לגמרי, כך, שמציאות הבשר והעור והקרנים ואפילו הטלפיים היא מציאות אחרת לגמרי!

קלבומזה מובן במכ"ש וק"ו וכו' וכו' – בנוגע לקדושתו של יהודי, שזוהי מציאות אחרת לגמרי ממציאותו של גוי.

קלגוכיון שכן, הנה בבוא חודש אלול, צריכה להיות אצל יהודי העבודה ד"אני לדודי ודודי לי", שהו"ע האחדות עם הקב"ה, באופן שיהי' ניכר עליו הן ביום ראשון בשבוע, ביום שני בשבוע, יום שלישי בשבוע, יום רביעי בשבוע, יום חמישי בשבוע, יום ששי בשבוע, ועד ליום השבת, שאז בודאי צ"ל ניכרת אצלו העבודה החדשה שפועלת עלי' חדשה באופן שנעשה מציאות אחרת לגמרי, ועד שנמשך אצלו גם בעניניו הגשמיים, שנעשים בדוגמת קרבן, "נחת רוח לפני" – נח"ר בורא.

קלדובאמת אין צורך להמתין עד ר"ח אלול, שבו מתחילים לתקוע בשופר, כיון ש"בר"ח אלול .. העבירו שופר במחנה משה עלה להר .. והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלקים בתרועה וגו', לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר אם יתקע שופר בעיר וגו'", אלא יכולים להתחיל זאת כבר משבת מברכים אלול.

קלה296
וזוהי כללות השליחות של הנשמה למטה – שבהיותה מלובשת בגוף יתקיים בה מ"ש26 "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".

קלואבל בשביל זה צריך האדם לעשות בעצמו משהו עכ"פ; עליו רק ללבוש בגדים מיוחדים וללחוץ על הכפתור כו', ואז, הנה זה שיושב ליד השולחן יסדר כבר את כל הענינים ("ער וועט שוין דרייען דעם רעדל")... ועד"ז בנמשל – שצריך רק להיות "מצויינים במצוות"68, ולדוגמא: להניח תפילין, מתוך שעבוד (ופתיחת) הלב והמוח, כמ"ש רבינו הזקן בנוגע לכוונת הנחת תפילין [וכידוע שכוונה זו אינה כמו כוונת כל המצוות, אלא היא חלק מהמצוה, וכמו הכוונה דמצות סוכה, "למען ידעו דורותיכם גו'"35], ואז יהי' כבר הענין ד"ויראו ממך", כך, שגם הגוים יעניקו לו "מדלי'" (אם יש צורך בכך...), וע"ד מ"ש "ברוך תהי' מכל העמים".

קלזולאחרי כן עליו לצרף ולכלול בזה את כל בנ"י – כמרומז בד' המינים שבלולב, כדאיתא במדרשי רז"ל שהם כנגד ד' הסוגים שבבנ"י, ועי"ז יומשכו כל ברכותיו של הקב"ה, שזהו תוכן ענין שלש הברכות שבברכת כהנים (וזהו גם ה"יינה של תורה" שיש לפרש בפירוש רש"י הנ"ל).

קלחוכל זה נעשה באופן ד"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", והרי ידוע שענין הראי' יהי' ע"י משיח – יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

קלט* * *

קמכא. כדי להבין בנקל יותר את הביאור בפירוש רש"י בפרשתנו, יש להקדים תחילה הביאור בפירוש רש"י בפסוק "לא תוסיפו" שבפ' ואתחנן, כסדר לימוד החומש, שפ' ואתחנן קודמת לפ' ראה:

קמארש"י אינו יכול לפרש שהכוונה ב"לא תוסיפו" היא שלא להוסיף עוד מצוות – שהרי הבן חמש למקרא יודע שישנן המצוות דחנוכה ופורים שהן מדרבנן, ועכצ"ל, שע"ד הפשט אין איסור להוסיף מצוות.

קמב297
ואדרבה: מצינו שיכולים וצריכים להוסיף בעניני המצוות – כפי שפירש רש"י על הפסוק "וישמור משמרתי" שנאמר באברהם, "גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה כגון שניות לעריות ושבות לשבת".

קמגולכן מפרש רש"י שהכוונה היא שלא להוסיף עוד פרטים במצוה עצמה, "כגון חמש פרשיות בתפילין".

קמדאמנם, ממש"נ "לא תוסיפו" בפעם הראשונה (בפ' ואתחנן), למדים רק שאסור להוסיף ענין שאינו שייך להמצוה [כי, בדרך הפשט, כולל הפסוק רק את המינימום המוכרח, ולא יותר, ובנדו"ד, האיסור להוסיף על המצוה הוא רק על ענין שאין לו שייכות כלל להמצוה, אבל ענין שיש לו שייכות להמצוה, יש מקום לומר שמותר להוסיף], ולכן מפרש רש"י "חמש פרשיות", כי, פרשה חמישית אינה שייכת לתפילין, שהרי ישנן בתורה רק ד' פרשיות ("קדש", "והי' כי יביאך", "שמע", "והי' אם שמוע") שבהן נאמרה מצות תפילין.

קמהוכן "חמשת מינין בלולב" – שהמין החמישי אינו שייך להמצוה, שהרי התורה אמרה71 "ולקחתם לכם גו' פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם גו'" ["ולא אתנו יודע עד מה" מהו הטעם שדוקא ד' מינים אלו קשורים עם ענין השמחה, אבל כך אמרה תורה!], ולכן אסור להוסיף מין חמישי שאינו שייך לענין השמחה.

קמווכן "חמש ציציות" [דאף שרק בפ' כי תצא נתפרש "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך", ולא בפ' שלח (שבה נאמר רק "על כנפי בגדיהם"), מ"מ, יכול רש"י לפרש "לא תוסיפו", "כגון .. חמש ציציות", כדבר הפשוט שיש רק ארבע ציציות, ללא צורך להבהיר שענין זה נתפרש לאח"ז, כפי שמצינו עד"ז בפירש"י בכ"מ] – כי, ציצית חמישית אינה שייכת לעצם הענין, כי (מלבד זאת שעי"ז לא ניתוסף מאומה בענין ד"וראיתם אותו וזכרתם גו'", הרי) רק ד' לשונות דגאולה ישנן, וציצית חמישית אינה באותו הענין דגאולה.

קמז298
כב. וממשיך רש"י, "וכן לא תגרעו":

קמחיש מפרשים שמבארים טעם האיסור ד"לא תוסיפו" – לתרץ הקושי: למה לא יוסיף במצוות, שהרי זו מעלה להוסיף בעבודת ה' – שזהו כדי ש"לא תגרעו", כי, כאשר האדם יכול להוסיף מצוה מדעת עצמו, הרי זה מראה שענין המצוות הוא בבעלותו, ואינו בדיוק כו', וכתוצאה מזה בא היצה"ר וטוען שיכול גם לגרוע כו'.

קמטועפ"ז, מ"ש "ולא תגרעו", אינו ציווי בפני עצמו, כי אם ביאור והסבר טעם האיסור ד"לא תוסיפו".

קנאבל, משמעות פשטות הכתובים "לא תוסיפו על הדבר גו' ולא תגרעו ממנו" – שהם ב' ציוויים בפני עצמם, וזהו מ"ש רש"י "וכן לא תגרעו", היינו, שכשם שישנו ציווי שלא להוסיף, "כגון חמש פרשיות בתפילין וכו'", כמו"כ יש ציווי ש"לא תגרעו", כגון שלש פרשיות בתפילין.

קנאועפ"ז מובן גם מדוע לא מביא רש"י דוגמא מקרבן פסח, שאסור להקריב שני פסחים (כנ"ל סי"ב) – כי (נוסף על העיקר שמביא דוגמא ממצוות שקיומם גם בזמן הזה), בקרבן פסח לא שייך הציווי ד"לא תגרעו", שהרי אי אפשר להקריב חצי קרבן, וכיון שיחד עם הציווי "לא תוסיפו" נאמר גם "לא תגרעו", לכן מביא רש"י דוגמא מענין ששייכים בו ב' הציוויים: "לא תוסיפו", "וכן לא תגרעו".

קנבכג. ועתה יכולים לגשת לביאור הפסוק "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" בפרשתנו – שבו נשאלת השאלה: הרי ענין זה נאמר כבר בפ' ואתחנן, ולמה חזר ונכפל כאן*?

קנג*) יש מתרצים (הגר"א – הובא בתורה תמימה ואתחנן שם) חדא בחברתה – שבפ' ואתחנן מכוין שלא יוסיפו על תרי"ג מצוות בכלל, ובפ' ראה מכוין שבאותה מצוה גופא לא יוסיפו. אבל אין כן דעת פירוש רש"י, שגם בפ' ואתחנן פי' הוספה במצוה עצמה.

קנד[ואף שבדוחק י"ל שמצינו כמה ציוויים בתורה שנכפלו, הרי מובן, שמוטב לפרש שאין זה כפל סתם, אלא למדים מזה דבר נוסף].

קנהואין לתרץ שב' הציוויים הם אזהרה ליחיד ואזהרה לציבור – כי:

קנו299
אזהרה לציבור – אין הכוונה שזהו ציווי ששייך רק לרבים, ולא ליחיד (שהרי הציווי "לאהבה גו' בכל לבבכם ובכל נפשכם" הוא "אזהרה לציבור"80, ובודאי שאין זה ציווי ששייך רק לרבים ולא ליחיד, שהרי "לבבכם" ו"נפשכם" הוא הלב והנפש של כל אחד ואחד מישראל), אלא הפירוש הוא, שנוסף על הציווי על היחיד, יש גם אזהרה על הציבור להבטיח את קיומה של מצוה זו.

קנזומובן, שענין זה שייך רק כאשר בתחילה נאמר הציווי בלשון יחיד, ולאח"ז נאמר בלשון רבים (כמו "בכל לבבכם ובכל נפשכם", לאחרי "בכל לבבך ובכל נפשך"81); משא"כ כשנאמר בסדר הפוך, תחילה בלשון רבים, ואח"כ בלשון יחיד, כבנדו"ד, שבפ' ואתחנן נאמר "לא תוסיפו גו' ולא תגרעו", בלשון רבים, ובפרשתנו נאמר "לא תוסף גו' ולא תגרע", בלשון יחיד – אזי אין מקום לפרש שתחילה נאמרה אזהרה לרבים ואח"כ נאמרה אזהרה ליחיד.

קנחכד. והביאור בזה – שממש"נ "לא תוסף" בפעם השני' (בפרשתנו) מוסיפים ללמוד שאסור להוסיף אפילו ענין ששייך להמצוה (שענין זה לא יודעים ממש"נ "לא תוסיפו" בפעם הראשונה, שמזה יודעים רק שאסור להוסיף ענין שאינו שייך להמצוה, כנ"ל).

קנטועל זה מפרש רש"י:

קס"חמשה טוטפות בתפילין" – חמשה בתים (ולא פרשיות), כי, כבר כתב רש"י76 בפירוש "טוטפות": "ומנחם חברו עם והטף אל דרום, אל תטיפו, לשון דיבור .. שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו", ומזה מובן, שכאשר ניתוסף בית חמישי, ניתוסף בהדיבור והזכרון, והיינו, שזוהי הוספה ששייכת להמצוה, ואעפ"כ ישנו הציווי "לא תוסף עליו".

קסא[ואת"ל שגם בנוגע לפרשיות אפשר להיות חידוש בהאזהרה "לא תוסף" כמו שהיא בפעם השני', ע"י הוספת פרשה חמישית שמדובר בה מענין יצי"מ (ששייך לתפילין שענינם זכר ליצי"מ) – י"ל, שגם זה נכלל בדיוק הלשון "חמשה טוטפות" (ולא בתים) – שכולל גם הפי' פרשיות (ודלא כנ"ל), אשר פרשה החמישית שייכת לתפילין שנקראים טטפת ע"ש הפרשיות.

קסב300
ובזה יומתק מה שב"לא תוסיפו" דפ' ואתחנן כותב "חמש פרשיות", וב"לא תוסף עליו" דפ' ראה – "חמשה טוטפת": מה שתפילין נקראים "טוטפת", הוא בין מצד הבתים126 ובין מצד הפרשיות. ולכן, ב"לא תוסיפו", שהיא אזהרה רק לחמש פרשיות (ולא לחמשה בתים, כי מכיון שהבתים מוסיפים בהזכרון, הרי גם בית החמישי שייך לתפילין, ואין ללמוד מכאן שג"ז אסור, כנ"ל), כותב רש"י "חמש פרשיות"; משא"כ ב"לא תוסף עליו", שהחידוש שבאזהרה זו הוא, בין לחמשה בתים (כנ"ל) בין לחמש פרשיות (כשפרשה החמישית היא מענין יצי"מ) – כותב רש"י "חמשה טוטפת"].

קסגוכן "ה' מינין בלולב" – שהפירוש בזה הוא לא רק שאסור להוסיף מין אחר (מלבד ארבעת המינין שנתפרשו בתורה) שאינו שייך לענין השמחה (כבפ' ואתחנן), אלא אסור להוסיף גם מין ששייך לענין השמחה – עוד אתרוג או עוד לולב (או אם תמצא ראי' מהתורה על מין נוסף ששייך לענין השמחה).

קסדוכן "ד' ברכות בברכת כהנים" (ולא "חמש ציציות", כבפ' ואתחנן, שהציצית החמישית אינה שייכת להמצוה, כנ"ל) – שגם ענין של ברכה (שהרי ישנן עוד כמה ברכות שהקב"ה מברך את בנ"י) אסור להוסיף בברכת כהנים. ולכן מדייק רש"י "ד' ברכות", ולא ד' פסוקים – להדגיש שמדובר אודות ענין של ברכה, ואעפ"כ אסור להוסיפו בברכת כהנים.

קסהכה. ועפ"ז יש לבאר הדיוק בפירוש רש"י, שבפ' ואתחנן מעתיק רק את התיבות "לא תוסיפו", ואילו בפרשתנו מעתיק את התיבות "לא תוסף עליו" – כי:

קסובפ' ואתחנן מדובר אודות הוספת ענין שאינו שייך להמצוה, ולכן מעתיק רש"י רק את התיבות "לא תוסיפו", ואינו מעתיק התיבות "על הדבר", כיון שמדובר אודות הוספה שאינה שייכת לה"דבר"; משא"כ בפרשתנו שמדובר אודות הוספת ענין ששייך להמצוה, מעתיק רש"י "לא תוסף עליו" – גם ענין ששייך אליו.

קסזויש להוסיף, שזהו גם היסוד לפירוש רש"י שבפרשתנו מדובר אודות הוספה בענין ששייך להמצוה – כי, הלשון "(לא תוסף) עליו" מורה על השייכות לעצם הענין יותר מאשר הלשון "(לא תוסיפו) על

קסח301
הדבר", שיכול להתפרש גם על מה שאינו שייך לעצם הענין, כי אם הוספה בעלמא בלבד.

קסטועתה נשאר לבאר רק מדוע צריך רש"י להביא שלש דוגמאות, וכפי שיתבאר לקמן.

קע* * *

קעאכו. בביאור הטעם שרש"י צריך להביא שלש דוגמאות – יש לומר:

קעבבנוגע ל"דבר אשר אנכי מצוה אתכם" – שעל זה נאמר "לא תוסיפו" ו"לא תוסף" – ישנם ג' אופנים: (א) מצוות שבהם נתפרש רק הציווי של משה לבנ"י, (ב) מצוות שבהם נתפרש הן ציווי הקב"ה למשה והן הציווי של משה לבנ"י, (ג) ומצוות שבהם נתפרש רק ציווי הקב"ה למשה (ומעצמו מובן שמשה אמרם לבנ"י).

קעגוכמבואר בתו"א ס"פ בא, ש"נאמר פעם ויאמר הוי' אל משה, ופעם לא נאמר אמירת הוי' אל משה, אלא אמירת משה אל העם, כפי כח ויכולת העם שיוכלו לקבל, כך צמצם את עצמו, והכל גלוי וידוע לפניו באיזה אופן יוכל לצמצם כדי שיוכל העולם לסובלו".

קעדוהנה, יש סברא לומר שהאיסור "לא תוסיפו" הוא רק במצוות שנתפרש בהם הציווי של משה, משא"כ מצוות שבהם נאמר רק ציווי הקב"ה, יכולים להוסיף עליהם, כיון שנאמרו ע"י הקב"ה בקיצור, והיינו, שהציווי שנאמר ע"י הקב"ה לגבי הציווי שנאמר ע"י משה הוא כמו הקיצור דתושב"כ לגבי הפירוש וההוספה שבתושבע"פ; ויש סברא להיפך, שדיבורו של הקב"ה הוא בתכלית הדיוק, ולכן אי אפשר להוסיף עליו מאומה, משא"כ דיבורו של משה שאפשר להוסיף עליו.

קעהולכן מפרש רש"י שהאיסור ד"לא תוסיפו" הוא בכל ג' סוגי המצוות הנ"ל – כמובן משלש הדוגמאות שמביא רש"י:

קעוא) תפילין – שבכל ד' הפעמים שבהם נזכר אודות מצות תפילין, נתפרש הציווי של משה: בפ' ואתחנן – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום .. וקשרתם לאות על ידך וגו'", ובפ' עקב – "והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום .. וקשרתם

קעז302
אותם לאות על ידכם וגו'" (נוסף על ההקדמה לכל ספר דברים: "אלה הדברים אשר דבר משה גו'"); וכן בפ' קדש והי' כי יביאך – אף שבתחילתה נאמר "וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור גו'", הרי לאח"ז נאמר "ויאמר משה אל העם וגו' והי' לך לאות על ידך וגו' והי' לאות על ידך וגו'".

קעחב) לולב – בפרשת המועדים – שבתחילתה נאמר "וידבר ה' אל משה לאמר גו' מועדי ה' וגו' ולקחתם לכם גו' פרי עץ הדר וגו'", ובסיום הפרשה נאמר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", והיינו, שנתפרש הן ציווי ה' למשה והן ציווי משה לבנ"י.

קעטג) ציצית (בפ' ואתחנן) וברכת כהנים (בפרשתנו) – שבהם נתפרש רק ציווי הקב"ה למשה: "ויאמר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל גו' ועשו להם ציצית"; "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל גו'".

קפוההסברה בזה – דלכאורה, הרי בכתוב נאמר "אשר אנכי מצוה אתכם", ומנא לן שהציווי "לא תוסיפו" הוא בכל ג' סוגי המצוות הנ"ל – כפי שכבר פירש רש"י בהתחלת פ' ויקרא: "ויקרא אל משה", "הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין", ואח"כ הי' משה אומר לבנ"י את דברי ה', וממילא מובן שכל המצוות הם בכלל "אשר אנכי מצוה אתכם".

קפאואעפ"כ, כדי שלא יהי' מקום לטעות ולחלק בין סוגי המצוות, מביא רש"י את שלש הדוגמאות הנ"ל בנוגע לציווי ד"לא תוסיפו", כדי להדגיש ששלשתן בכלל "אשר אנכי מצוה אתכם".

קפבכז. וההוראה מזה – מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:

קפגכשמתקבלת הוראה מנשיא הדור – "אתפשטותא דמשה" ש"בכל דרא ודרא", עד לנשיא דורנו – הנה בין אם הוא אומר את מקור הדברים ("פון וואַנעט דאָס שטאַמט") ובין אם לאו, צריך לדעת ש"רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני", "גלה סודו אל עבדיו הנביאים",

קפד303
וממילא, הרי זה כמו ששומעים את הדבר "מפי הגבורה", מהקב"ה בעצמו,

קפהולכן צריכים לקיים זאת בתכלית הדיוק ובתכלית השלימות,

קפוובודאי – ללא "אמתלאות" (כדאיתא באחרונים ש"אמתלא" פירושה "אמת לא"), ויכוחים ("דינגעניש"), או לימוד "פשטים" ועאכו"כ "פּשט'לאַך",

קפזובתכלית הזריזות, כמבואר באגה"ק ש"זריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם, כי העקדה עצמה אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה, בשגם כי ה' דיבר בו קח נא את בנך כו', והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם, רק שא"א ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה כו'".

קפחואז נעשה הענין ד"איל אחר נאחז בסבך בקרניו וגו'", שלוקח על עצמו את כל הענינים הבלתי-רצויים כו',

קפטומתקיימת הבקשה שמבקשים בתפלות דר"ה: "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור",

קצוזוהי ההכנה לכתיבה וחתימה טובה בכל הענינים, ובאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה",

קצאועד לנקודה העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

קצב______ l ______