Toras Menachem·Vol. 58 (5730·Part 1)·Second Day of Sukkos 5730תורת מנחם·נח - שנת תש"ל - חלק ראשון·יום ב' דחג הסוכות·ה'תש"ל

א108
בס"ד. יום ב' דחג הסוכות, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)

געשר יום לחודש השביעי וגו', ומבאר בכתוב ענין החג ופרטי הקרבנות שבו. ואיתא בזהר ר' יוסי שאל לר' אבא הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי, א"ל ת"ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחי' נטלא ובארחי' יתבא ובארחי' אתער ועביד מאי דעביד (ואח"כ מתחיל לבאר הפסוק ובחמשה עשר יום לחודש השביעי וגו', כדלקמן). והיינו, שיש דרך וסדר לענין העלאה מלמטה למעלה (בארחי' נטלא) ודרך וסדר לענין ההמשכה מלמעלה למטה (בארחי' יתבא), הן בעשר ספירות העליונות שבאדם העליון (לעילא) והן בעשר כחות הנפש באדם למטה (לתתא) שנקרא ע"ש אדמה לעליון, וכמו"כ יש דרך וסדר לכללות הענין דאתערותא דלעילא שנעשה ע"י אתערותא דלתתא (בארחי' אתער כו'), כידוע שי"ס העליונים מתעוררים ע"י הע"ס התחתונות שבאדם התחתון, כי בצלם אלקים עשה את האדם, עד אשר בכחו הוא לעורר למעלה כפי אופן התעוררותו למטה [וכללות הענין בזה, כידוע פירוש הבעש"ט על הפסוק ה' צלך, שהקב"ה הוא כביכול צל שלך, כמו הצל שהוא פונה אחרי האדם, שלכן מתעוררים כל הענינים דלמעלה ע"י עשיית האדם למטה. וכן הוא בנוגע להמשכה מלמעלה למטה, כידוע תורת הרב המגיד על הפסוק ושמרתם את חוקותי גו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שע"י מעשה המצוות ממשיך האדם חיות בהמצוות. וכן מובן גם מתורת אדמו"ר הזקן ששמע מהרב המגיד על מאמר המשנה

ד109
דע מה למעלה ממך, שכל הענינים שלמעלה הם ממך, מהאדם למטה]. ולאחרי הקדמה זו מתחיל לבאר הענין דבחמשה עשר יום גו', ונקודת הביאור היא, שחמשה עשר יום לחודש השביעי בא לאחרי העשור לחודש (יום הכיפורים), שענינו עליית המלכות (ספירה העשירית מלמעלמ"ט) בכתר (ספירה העשירית מלמטלמ"ע), שלכן הוקבע למטה יום העשירי לחודש דוקא, כדי שיהי' עי"ז מתעורר למעלה הספירה העשירית. ולאח"ז נעשה בנין המלכות בה' חסדים דז"א שנמשכים לה בבחי' מקיפים כו', כמבואר בארוכה בסידור עם דא"ח4 בפירוש המשך מאמר הזהר חמשה יומין אחרנין דמלכא כו'. וזהו ענינו של חג הסוכות שנקבע למטה דוקא בחמשה עשר יום לחודש השביעי, כדי שע"י העבודה למטה יתעוררו כל ענינים אלו בבחי' מלכא כו'.

ועדיין צריך להבין בכללות הענין שההתעוררות למעלה נעשית ע"י האדם למטה (וכן לאידך, שכפי שהענין הוא למעלה כך נקבע גם למטה), דלכאורה אינו מובן, הרי אמיתית הענין דמעלה ומטה (ובלשון הזהר לעילא ולתתא) הוא באופן שהם בריחוק לגמרי זה מזה, וא"כ מהו הקישור ביניהם. וביותר יוקשה ע"פ הידוע שאפילו בנוגע לספירות העליונות אמרו שאוא"ס לאו מכל אינון מדות איהו כלל, ולכן נאמר אליו ולא למדותיו, היינו, שהאוא"ס המלובש בהספירות הוא למעלה באין ערוך מהספירות. וכמובן גם ממאמר הע"ח שאוא"ס מאיר בכתר ובחכמה בקירוב מקום, ובבינה בריחוק מקום, ובז"א ע"י חלון, ובמלכות ע"י נקב, ומאצילות לבי"ע ע"י פרסא, והיינו, דכיון שאוא"ס לאו מכל אינון מדות איהו כלל, לכן צריכה להיות ההמשכה ע"י חלון ונקב כו'. ומזה מובן במכ"ש וק"ו גודל ריחוק הערך של המטה לגבי המעלה. וא"כ, מהו הקשר והשייכות שביניהם, וכמו בנוגע לחג הסוכות, שעי"ז שב"ד של מטה קובעים את יום חמשה עשר לחודש השביעי, אזי מתעוררים למעלה כל עניני חג הסוכות ונמשכים למטה, וכמו שבסכך הסוכה נמשך ומתגלה ענן הקטורת דיוהכ"פ, שעז"נ כי בענן אראה על

ז110
הכפורת, אראה בעצמותי, התגלות העצמות, ואח"כ נמשך בפנימיות ע"י מצות נטילת ד' מינים, ועי"ז נעשה גילוי השמחה דזמן שמחתנו עד לשמע"צ ושמח"ת.

טע"פ המבואר במאמר דחג הסוכות תר"ל (לפני מאה שנה) ד"ה להבין שורש ענין מקיפים דבינה שנמשכים ע"י הסוכה, שמביא שם מאמר הע"ח הנ"ל, שאוא"ס מאיר בכתר ובחכמה בקירוב מקום, ובבינה

י111
בריחוק מקום, ובז"א ע"י חלון, ובמלכות ע"י נקב, ומאצילות לבי"ע ע"י פרסא. ומבאר, שלהבין כ"ז צ"ל מה שייך למעלה ענין קירוב מקום וריחוק מקום, דלכאורה לא שייך למעלה גדר המקום כו'. אך הענין הוא, דפירוש מקום הוא רק במעלה ומדריגה, בחי' מעלה ומטה כו', דהיינו מה שיש לו יתרון מעלה על זה נקרא מעלה, כמו למשל שכל ומדות, שהשכל נקרא מעלה לגבי המדות, לפי שיש לו יתרון מעלה על המדות, וכן אדם שהוא חכם גדול ויש לו יתרון בשכלו על זולתו נקרא אדם גדול, והיינו לפי שיש לו יתרון על חבירו כו'. [ולהעיר ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' יסוה"ת לענין מעלה ומטה במלאכים (שכלים נבדלים), זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו הוא כמו שאומרים בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה, שהוא למעלה ממעלתו של זה, וכמו שאומרים בעילה שהיא למעלה מן העלול, עכ"ל. ובהתאם לכך הם ב' הדוגמאות שמביא במאמר, הא', משכל ומדות, שהשכל נקרא מעלה לגבי המדות לפי שיש לו יתרון מעלה על המדות, ולכן השכל הוא העילה שממנו באים המדות שהם העלול, והב', מאדם שהוא חכם גדול כו']. ועפ"ז יובן גם הענין דקירוב מקום וריחוק מקום למעלה, דהיינו, מה שמאיר אוא"ס יותר נקרא בחי' קירוב מקום. ומוסיף לבאר הענין דקירוב וריחוק כו', ממה שאנו רואים למטה, כשצריך להשפיל את השכל בדיבור (שזוהי תכלית כל הענינים שתהי' ההמשכה בבחי' המלכות), הנה מתחלה מתלבש השכל במחשבה, ואח"כ ממחשבה למדות (שבכדי שיפעול בדבריו לזולתו צ"ל שיהיו יוצאים מן הלב, כנודע שדברים שיוצאים מן הלב נכנסים ללב השומע), וממדות לדיבור, הנה בדיבור מאיר השכל בריחוק מקום, לפי שצריך השכל להשתלשל ממדריגה למדריגה עד שיתלבש בבחי' דיבור, אבל התלבשות השכל במחשבה הוא בבחי' קירוב, שאי אפשר להשיג השכל בלתי אותיות המחשבה, ואינו צריך להשתלשל ולירד ממדריגה למדריגה, אלא המחשבה היא לבוש הראשון להשכל, וזהו בחי' קירוב (והיינו, שבמחשבה ישנו כל השכל בשלימותו, משא"כ בדיבור). ובזה יובן מה שאוא"ס מאיר בכתר וחכמה בבחי' קירוב, שהם ראשית המדריגות אשר בם יתגלה אוא"ס.

יבלבאר איך שייך לומר שאוא"ס מאיר בכתר וחכמה בקירוב מקום, דלכאורה, הרי עצמות אוא"ס הוא למעלה מבחי' ע"ס, וכמאמר לאו מכל אינון מדות איהו כלל. וא"כ איך אפשר לומר שמאיר בכתר וחכמה בקירוב מקום. אך הענין הוא, דהנה נודע שכתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים, כי, כתר הוא בחי' רצון, ואנו רואים למטה שהרצון הוא בחי' ממוצע בין עצמות הנפש לכחות הנפש, שהרי הנפש עצמה היא למעלה מענין הכחות, דלאו מכל אינון מדות כלל, והתלבשותה בכחות היא עי"ז שנמשכת תחילה בענין הרצון, שהוא הממוצע שעל ידו תתלבש הנפש בכל הכחות, כידוע שהממוצע יש בו מב' הענינים שהוא ממוצע ביניהם, וכן הוא בענין הרצון, שמלבד שייכותו להמקור, להיותו הטיית הנפש, יש לו שייכות גם לכל הכחות, כפי שמבאר במאמר שהרצון מושל ושולט על כל האברים, כמו למשל שאם אדם רוצה ומתמיד בטבעו ללמוד, אזי יוכל להשיג אע"פ שאינו בר שכל גדול, וכמו שאמרז"ל יגעתי ומצאתי תאמין, וכמובן גם ממארז"ל לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ, והיינו, שאע"פ שהלימוד הוא ע"י כח השכל, מ"מ, כאשר לבו חפץ ללמוד ענין זה, פועל הרצון על כח השכל כו'. והדוגמא מזה יובן למעלה בבחי' הכתר, בחי' רצון, שהוא ממוצע בין אוא"ס לנאצלים, כי אוא"ס הוא למעלה מגדר עולמות, וכדי שיתהוו עולמות, הרי זה רק עי"ז שעלה ברצונו כו'. וזהו שאוא"ס מאיר בכתר בקירוב מקום, דכיון שכתר הוא הממוצע בין אוא"ס לנאצלים, הרי זה הענין הראשון שאין קרוב יותר ממנו כו', ולכן מאיר בו אוא"ס בקירוב מקום.

ידבמאמר, שגם בבחי' חכמה מאיר אוא"ס בקירוב מקום. והענין בזה, דלכאורה, הרי החכמה אינה כמו הכתר שהוא ממוצע, הענין הראשון כו', אלא היא ראשית הנאצלים והנבראים והנוצרים והנעשים, וא"כ, למה מאיר בה אוא"ס בקירוב מקום. ועל זה מבאר, שזהו לפי שחכמה הוא בחי' כח מה, בחי' ביטול, ובזה שורה אוא"ס, כמבואר בתניא שא"ס ב"ה הוא אחד האמת, שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזו היא מדרגת החכמה. ומצד ענין הביטול שבחכמה, שכל ענינה הוא האוא"ס ששורה בה, ועד שלא שייך לחלק ביניהם, לכן היא בקירוב מקום לאוא"ס.

טזשהענין דקירוב מקום בכתר ובחכמה הוא בב' אופנים, מצד המאציל ומצד הנאצלים, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. והיינו, שהכתר הוא בקירוב מקום מצד אוא"ס (המאציל) השורה בו, שזהו מלמעלה למטה, ואילו החכמה, שורש וראשית הנאצלים והנבראים והנוצרים והנעשים, הנה הקירוב מקום שלה הוא מצד ביטולה, שזהו מלמטה למעלה.

יחבבינה מאיר אוא"ס בריחוק מקום. ומבאר במאמר30, שזהו לפי שבינה היא בחי' הבנה והשגה באופן של תפיסא, ובאוא"ס נאמר לית מחשבה תפיסא בי' כלל, והיינו, דאף שעלה ברצונו שיהי' ענין הבינה, הרי הרצון הוא שיהי' ענין של הבנה והשגה, וכיון שלית מחשבה תפיסא בי' כלל, הנה כדי שתהי' התהוות הבינה הרי זה מוכרח להיות ע"י ריחוק מקום, כי, בקירוב מקום לא שייך ענין התפיסא כו'. וזהו גם מה שחכמה ובינה הם בחי' ראי' ושמיעה, כי, החילוק בין ראי' לשמיעה הוא, שראי' הוא בבחי' קירוב, ושמיעה בבחי' ריחוק, וע"כ אמרו אינה דומה שמיעה לראי', כי אע"פ ששומע את הדבר ומאמין שהוא כן, אינו דומה לראי', לפי שהוא מקרוב כו'. והיינו, שע"י ראי' נעשה התאמתות הדבר באופן שאי אפשר להפריכו, כי ע"י הראי' מתאחד הרואה עם הדבר הנראה, ולכן, כשם שאי אפשר להפריך את מציאות הרואה, כך אי אפשר להפריך את הדבר הנראה שהתאחד עמו. וזהו ענין הקירוב מקום דחכמה (ראי'). משא"כ שמיעה היא באופן שאפשר

יט113
להפריך את הדבר הנשמע, כיון שלא נתאחד עמו. וזהו ענין הריחוק מקום שבבינה (שמיעה).

כאלז"א אינו מאיר רק דרך חלון. דהנה אנו רואים למטה באור השמש, שכשמאיר על הארץ הוא בהתפשטות והתרחבות, אבל כשמאיר בבית אינו מאיר רק דרך חלון, שנתצמצם האור ואינו מתפשט בכל חלקי צדדי הבית, רק כנגד החלון כו'. ועוד יובן זה ממה שאנו רואים שכשאדם לומד איזה הלכה, כמו אלו כשרות ואלו טרפות כו', יש בהלכה זו התפשטות והתרחבות ההשגה, שבאופן זה הוא כשר ובאופן אחר טרפה, אבל כשצריך לפסוק את הדין, אומר כשר כו', בלי שום טעם, ונתצמצם מכמו שהי' בשכלו שהי' בהתפשטות. וכך יובן למעלה מה שמבינה לז"א אינו מאיר רק דרך חלון, שנתצמצם האור מכמו שהי' בבינה, והיינו, שאף שבבינה מאיר אוא"ס בריחוק מקום, הרי האור הוא בהרחבה כו', שלכן נקראת הבינה בשם רחובות הנהר, ועד למרחב העצמי שהוא בבינה, אבל כשנמשך מההרחבה דבינה בו' קצוות דז"א (שזהו בדוגמת הפס"ד בפועל דכשר טהור מותר והפכם), אינו מאיר אלא בבחי' צמצום, שלכן נקרא זעיר אנפין. וזהו"ע ההארה דרך חלון, כדי שלא יתפשט האור ביותר כו'.

כגלמלכות אינו מאיר רק דרך נקב, דהיינו שצריך להתצמצם עוד יותר מז"א למלכות. וכמו שאנו רואים למטה, שכאשר האדם הוא בהתפעלות המדות אינו יכול לדבר ע"פ שכל כו', אלא רק כשנתצמצמו המדות ואינם מאירים בתוקף, אזי יכול לדבר בכיוון (דיבור מסודר). וזהו שמז"א למלכות אינו מאיר אלא בדרך נקב כנ"ל.

כהשמהמשל על הצמצום מז"א למלכות "שכאשר האדם הוא בהתפעלות המדות אינו יכול לדבר ע"פ שכל",

כו114
ולא כפי שמבואר במק"א שבעת התפעלות המדות אינו יכול לדבר כלל [והיינו, שהמשל הוא מהאור שבמדות (לא אור הנפש שממנו נמשך הדיבור עצמו) שצריך להתצמצם כדי שיוכל להיות דיבור מסודר], יש קס"ד להביא ראי' שפי' דברי הע"ח שמז"א למלכות אינו מאיר רק דרך נקב, הוא, שבמלכות לא מאיר אוא"ס עצמו, אלא רק כפי שבא בהתלבשות ע"י ז"א (ומזה יובן שכן הוא גם בנוגע לז"א, בינה וחכמה, שהאוא"ס שמאיר בכל ספירה וספירה הוא לאחרי שבא בהתלבשות ע"י הספירה שקדמה לה). אבל זהו היפך מפשטות הלשון דהע"ח שאוא"ס (עצמו) מאיר כו', והפי' "שצריך להתצמצם . . מז"א למלכות" (ועד"ז מבינה לז"א, ומחכמה לבינה), י"ל דאינו רק דרך מעבר, וכפשטות הלשון. ולכן דייק בהמשל: בהתפעלות המדות כו' ע"פ שכל (שהשכל היינו האור שבתוך המדות במעבר).

כחלבאר, שממלכות לבי"ע אינו מאיר רק דרך פרסא המפסיק בין אצילות לבריאה. והענין הוא, דהנה, החילוק בין פרסא לנקב הוא, שבנקב, אע"פ שמאיר דרך צמצום, אעפ"כ, מאיר עצם האור, משא"כ דרך פרסא אינו מאיר רק אור של תולדה, ולא עצמות האור, כמו שאנו רואים שאם תולין מסך מפסיק, אזי אינו מאיר האור כמו שהוא, אלא רק אור של תולדה. וכך יובן למעלה, שבעולם האצילות, הנה גם כשמאיר האור בריחוק מקום, ואפילו דרך חלון או נקב, הרי זה עדיין האוא"ס כמו שהוא, ולכן נקרא עולם האצילות כולו בשם עולם האחדות, כיון ששם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד. אבל כדי שיומשך בעולם הבריאה הרי זה רק ע"י פרסא, כי, בעולם הבריאה מתחדשת אפשריות למציאות וישות כו' (שלא היתה מקודם לכן), ולכן הרי זה דוקא ע"י פרסא, שזהו רק אור של תולדה.

לעדיין צריך להבין, דלכאורה, הרי גם באצילות יש (מעין ודוגמת) ענין הפרסא, וכנודע מענין י"ג פרוכות שהיו במקדש, כמ"ש מזה בתו"א בד"ה והבדילה הפרוכת, וא"כ, מהו החילוק בין אצילות לבי"ע. ומבאר בזה, שהפרסאות שבעולם האצילות הם ע"ד מארז"ל בענין איש

לא115
לבוש הבדים, כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי'. והמשל לזה, שאנו רואים שהשכל הוא למעלה מהאותיות, ואותיות המחשבה והדיבור הם רק לבושים לשכל, ואעפ"כ, אין לבוש זה לבוש המסתיר, ואדרבה, עיקר גילוי השכל הוא ע"י האותיות כו'. אבל כשמלבישים את השכל במשל, הרי המשל מסתיר על השכל. וכן הוא גם החילוק בין הפרסאות שבאצילות להפרסא שבין אצילות לבי"ע, שבאצילות הרי זה כמו שאותיות מלבישים להשכל, ומאצי' לבי"ע הרי זה ע"ד התלבשות השכל במשל (ובמק"א מבואר שהחילוק בין הפרסאות שבאצילות להפרסא שבין אצילות לבי"ע, הוא ע"ד החילוק שבין אותיות המחשבה לאותיות הדיבור, והיינו, שאותיות המחשבה אינם דבר שמחוץ להשכל, אלא כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי', היינו, דבר המאוחד עם השכל ומגלה אותו, משא"כ אותיות הדיבור שמעלימים על השכל).

לגכל זה הוא מצד בריאת סדר ההשתלשלות, שזהו באופן שבכתר וחכמה מאיר אוא"ס בקירוב מקום, ובבינה בריחוק מקום, בז"א דרך חלון, ובמלכות דרך נקב, ובבי"ע ע"י פרסא. אמנם, תכלית הבריאה אינו שישאר ח"ו מעמד ומצב של העלם והסתר, אלא אדרבה, שבכל מקום יומשך גילוי אוא"ס באופן של קירוב מקום. וענין זה נעשה ע"י תורה ומצוות, שעל ידם פועלים שגם למטה יהי' גילוי אוא"ס בקירוב מקום. ומבאר במאמר, שלהבין זה איך ע"י תומ"צ ממשיכים בחי' קירוב כו', צ"ל מקודם ענין הקרבנות שהיו מקריבים ע"ג המזבח, דהנה, יציבא מילתא שפי' קרבן הוא מלשון קירוב [והיינו, שענין הקרבנות הוא כשמו, דשמא מילתא היא, שכל ענינו הו"ע הקירוב ללמעלה], והיינו, שע"י שמקריבים בהמה גשמית על המזבח ממשיכים שיהי' מאיר אוא"ס בבחי' קירוב גם בעוה"ז. וממשיך במאמר, ולהבין זה איך ע"י שמקריבין בהמה גשמית ע"ג המזבח ממשיכים אוא"ס כו' [דכיון שהתורה ענינה הבנה והשגה, הרי כל הענינים צריכים להיות באופן של הסברה בשכל], כי שורש הבהמה הוא מעולם התוהו שלמעלה מעולם התיקון, שבתיקון הוא בבחי' מיעוט האור, ולכן שייך שם בחי' קירוב

לד116
וריחוק, אבל בעולם התוהו הי' ריבוי האור57 [וכמבואר במק"א שהריבוי בכמות הוא לא (רק) בכמות, אלא באיכות], לכן לא שייך שם בחי' ריחוק, אלא הכל הוא בבחי' קירוב. וכיון ששרש הבהמה הוא מעולם התהו שהי' מאיר שם בבחי' קירוב, רק שנפלה בשבה"כ (למטה בבי"ע, ע"י הפרסא כו'), לכן, כשמבררין אותה ומקריבין אותה ע"ג המזבח, נתעלית לשרשה בעולם התהו, ועי"ז נעשה המשכת אוא"ס למטה [שהרי ענין הקרבן הוא ריח ניחוח, נחת רוח לפני כו', נחת גם מלשון חות דרגא], באופן שגם בעוה"ז מאיר אוא"ס בבחי' קירוב. וכן הוא עכשיו בתפלה שכנגד קרבנות תקנום, שזהו שאומרים בק"ש שמע ישראל הוי' אלקינו גו', שהו"ע יחוד חו"ב, שפירושו, שגם בבינה שמצד עצמה היא בריחוק מקום, יאיר אוא"ס בקירוב מקום כמו שמאיר בחכמה, ועד שע"י פרשה שני' דק"ש, שבה אומרים ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, הרי זה נמשך בענינים הגשמיים למטה, שגם בהם יאיר אוא"ס בקירוב מקום. וכן הוא בתורה ומצוות בכלל, כי, התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ולכן על ידה נמשך אוא"ס למטה בבחי' קירוב, כמו בחכמה. וכפי שמבאר במאמר הדוגמא מלימוד דבר שכל בדיבור, שאין השכל יורד בבחי' השתלשלות [כמשנת"ל (ס"ג) בנוגע להשפלת השכל בדיבור, שמתחלה מתלבש השכל במחשבה, וממחשבה למדות, וממדות לדיבור, ואדרבה, כמשנת"ל (ס"ה) שהתגברות המדות מבלבלת שלא יוכל להיות דיבור מסודר], אלא הדיבור מקבל מן השכל מיד, בלי השתלשלות כו', וכמו"כ בלימוד התורה, שעי"ז נמשך אוא"ס למטה בבחי' קירוב מקום. וכן הוא בקיום המצוות, כי מצוה היא מלשון צוותא וחיבור, והיינו שע"י קיום המצוות נעשה החיבור עם המעלה, ועי"ז נמשך אח"כ למטה שגם שם יהי' אוא"ס בקירוב מקום.

לומ"ש ובחמשה עשר יום לחודש השביעי גו', שע"י עבודת ישראל למטה בזמן זה פועלים את כל הענינים למעלה, ומשם נמשך גם למטה. ובפרט בחודש תשרי, שהוא חודש כללי שממנו נמשך

לז117
על כל השנה כולה, ועאכו"כ בחג הסוכות, ליום חגינו, שבו מתגלים כל הענינים שנמשכו בר"ה בכסה (בהעלם), ע"י מצות סוכה ומצות ד' מינים (שבהם עושים שמנענעים אותם ואח"כ מקרבים ומביאים אל הלב כו'), שעי"ז ממשיכים את כל ההמשכות למטה, שתהא שנה טובה ומבורכת בגשמיות וברוחניות, ועד לשמחת עולם על ראשם, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

לח______ l ______