Toras Menachem·Vol. 58 (5730·Part 1)·Sicha Night of Simchas Torah (Before Hakafos) 5730תורת מנחם·נח - שנת תש"ל - חלק ראשון·שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות)·ה'תש"ל

א138
בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בא. הביאור בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר שברכת שהחיינו דשמח"ת היא לא רק על היו"ט (שני של גלויות), אלא גם על (שמחת) התורה, שלאחרי שמסיימים את התורה מתחילים ללמדה מחדש באופן אחר לגמרי – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 371 ואילך.

גב. וכיון שכל אחד מישראל צריך לברך שהחיינו בשמח"ת, הרי מובן, שאצל כל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', ישנו ענין השמחה בתורה ללא ספק וספק ספיקא, דאל"כ לא הי' יכול לברך שהחיינו (כמובן מדברי רבינו הזקן באגה"ת).

דולא כמו אלו שחושבים שהענין של שמחת תורה ישנו רק אצל אלו שלמדו תורה, משא"כ אצל אלו שלא למדו תורה, או אפילו אלו שלמדו תורה, אבל לא הרגישו את גודל מעלת התורה ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דאף שאיתא במדרש "חכמה יש בגוים תאמין", מ"מ, התורה "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"), ואפילו אם הרגישו זאת, לא הרגישו את האין-ערוך שבמעלת התורה; גם מיהודי כזה דורשים לברך שהחיינו בשמח"ת, כי, לאמיתו של דבר יש גם אצלו הענין דשמחת תורה.

הולא עוד אלא שאצל כל אחד מישראל השמחה היא בשלימותה,

ו139
ללא ענין של צער – כמובן מזה שאין מברכים שהחיינו בברית מילה, משום "צערא לינוקא", והיינו, שאע"פ שלאמיתו של דבר הרי זו שמחה גדולה ביותר, מצד גודל העילוי של הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו, שעי"ז מתקשר עם הקב"ה ב"ברית עולם", ולכאורה במה נחשב צערא דינוקא לגבי גודל מעלת השמחה (אפילו אצל הינוקא עצמו – אילו הי' מבין שזהו ענין של הכנסה לברית כו')?! – ואעפ"כ, כיון שבפועל ישנו ענין של צער, אי אפשר לברך שהחיינו, כיון שברכת שהחיינו נאמרת רק כאשר השמחה היא בשלימותה.

זזאת ועוד: הצער הוא רק לינוקא, ולא לגדול, ואעפ"כ, גם הוא אינו יכול לברך, כיון שיש צער לינוקא. ומזה למדים עד כמה בנ"י קשורים זל"ז, שגם גדול שבגדולים קשור עם קטן שבקטנים, וכאשר אצל הקטן אין השמחה בשלימותה, אזי חסר גם אצל הגדול, עד שגם הוא אינו יכול לברך!

חומזה מובן, שכיון שכל אחד מישראל מברך שהחיינו בשמח"ת, הרי ברור הדבר שיש אצלו ענין של שמחה בתורה ובאופן של שלימות.

טג. ולהעיר:

יכיון שהתורה מקפת את כל מציאות האדם בכל דבר ודבר – נוטלת התורה ממנו את כל החירות שלו, שהרי בנוגע לכל דבר אומרת לו התורה כיצד צריך להתנהג.

יאולדוגמא: כשרוצה לאכול – אומרת לו התורה מה אסור לאכול ומה מותר לאכול; וגם מה שמותר לאכול – אומרת לו התורה שיש צורך בהכנה והכשרה כו' (כמו מליחת הבשר וכיו"ב), ורק אז יכול לאכול, וכן אומרת התורה מתי מותר לאכול; וגם כאשר נגש כבר לאכול, אומרת לו התורה שצריך תחילה לבקש רשות ולברך, כך, שלכאורה נוטלת ממנו התורה את כל החירות שלו, שלא זו בלבד שאינו בעה"ב על הזולת, אלא גם על עצמו אינו בעה"ב!

יבוהרי טבע האדם הוא – שבהיותו משועבד, ולא יכול לעשות מה שרוצה, הרי זה בשבילו צער הכי גדול!...

יגואעפ"כ, מברך כל יהודי שהחיינו על התורה, כיון ששמח עם התורה, והיינו לפי שהתענוג האמיתי שלו הוא בתורה דוקא, וכמ"ש הרמב"ם שרצונו האמיתי של כל אחד מישראל הוא "לעשות כל המצוות

יד140
כו'", אלא "יצרו הוא שתקפו", אבל התענוג ("געשמאַק") האמיתי שלו הוא בתומ"צ.

טוולכן אפילו כאשר צועק ככרוכיא שאין לו חירות – הרי זה רק בחיצוניות, אבל בפנימיותו הרי הוא שמח.

טזומפנימיות זו נמשך גם בגילוי – כמודגש בנוסח ברכת "שהחיינו כו' לזמן הזה", שמורה על ההמשכה למטה ששם ישנו ענין הזמן, ובמילא גם ענין המקום, שהרי זמן ומקום קשורים זב"ז.

יזושמחה זו נמשכת על כל השנה כולה – שיהי' לימוד התורה וקיום המצוות בשמחה.

יחוע"י השמחה פועלים כל הענינים – כידוע שכל הענינים שנפעלים בר"ה ויוהכ"פ ע"י קו המרירות, נפעלים בחגה"ס, שמע"צ ושמח"ת ע"י קו השמחה, כך, שנמשך הענין ד"כתבנו" ו"חתמנו" לחיים, חיים של שלום, כיון שהקב"ה "מברך את עמו ישראל בשלום".

יטוכיון ששמחה פורצת גדר – פורצת שמחה זו כל גדרי העולם, ופועלת ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, ו"שמחת עולם על ראשם".

כ* * *

כאד. הביאור בנוסח הברכה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו" (כפי שנתקן ע"י אנשי כנסת הגדולה, ומובן גודל הדיוק שבזה) – דלכאורה

כב141
צ"ל הסדר מן הקל אל הכבד, להודות תחילה על קיום המציאות ("קיימנו") ואח"כ גם על החיות ("שהחיינו") – כי, יש סברא שמצד החשבון יתכן שהזמנים של היפך הטוב והעונג הם יותר מאשר זמני הטוב והעונג, ועד ש"נוח לו שלא נברא". ולכן מקדימים "שהחיינו", שענין החיות כולל את כל עניני האדם מראשו ועד רגלו בשוה, כיון שע"י התורה נעשים כל עניניו במשך כל ימי חייו באופן של "חיות" – "אתם הדבקים בה' אלקיכם חיים", שלכן יכול וצריך ליתן שבח והודי' להקב"ה.

כגולאח"ז מוסיפים "וקיימנו" – כי, ענין החיות אינו מוכרח להיות אצל נשמה בגוף דוקא, ואדרבה: חיות הנשמה עצמה הוא נעלה יותר, ועל זה מוסיפים שבח מיוחד גם בנוגע להגוף, שמצד עצמו הוא רק בבחי' קיום, ואעפ"כ, נמשך החיות האמיתי דתומ"צ גם בהגוף.

כד142
ולאח"ז מוסיפים "והגיענו" – שזהו השבח על ענין היגיעה, שבזה תלוי' שלימות השמחה והתענוג, כיון שאין זה "נהמא דכיסופא", אלא ע"י עבודה ויגיעה דוקא –

כההוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 375 ואילך.

כו*

כזה. בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין היגיעה ("והגיענו") – יש להוסיף בשלילת הסברא שהענין דשמח"ת שייך בעיקר ליושבי אוהל, שהרי ענין היגיעה הוא בעיקר אצל בעלי עסקים.

כח– אצל יושבי אוהל יש רק ענין היגיעה בתורה, וגם כשיש לו קושיא ומתייגע עלי', אין זה מפריע לו משינתו... משא"כ בעל עסק, כשיש לו קושיא, אין זו קושיא בתורה, אלא הקושיא היא "פן יחסר

כט143
לחמו"... וקושיא זו אינה מניחה לו לישון... וגם כאשר כבר נרדם, הרי הוא חולם אודות "וואָל-סטריט"...

לולכן צריכה להיות אצלם החלטה לקבוע עתים לתורה בכל יום, הן ביום והן בלילה [כהדין בהלכות תלמוד תורה – שלא כולם יודעים אותו – שלא מספיק לימוד התורה בחלק אחד של היום, אלא בכל חלק של היום צ"ל לימוד התורה בפ"ע], מבלי הבט על כל הקשיים שבדבר, ובודאי יש להם כחות על זה, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו".

לאואדרבה: בעלי עסק שיש להם קשיים, יש להם כחות נעלים יותר מאשר יושבי אוהל שאין להם קשיים, כך, שאי אפשר לדעת כיצד היו מתנהגים אילו היו להם קשיים, ובגלל זה סיבבו מלמעלה שישארו בישיבה או בכולל; ואילו בעלי עסק שיש להם קשיים – הרי זה גופא מוכיח שיש להם כחות על זה.

לבו. וכיון שכל הענינים תלויים במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות – הנה דוקא ע"י היגיעה בזמן הגלות זוכים לגאולה העתידה.

לגולהעיר:

לדענין היגיעה ישנה בזמן הגלות דוקא, שהרי בזמן הבית, ובפרט בימי שלמה, ש"קיימא סיהרא באשלמותא", היתה עבודת הבירורים באופן שהניצוצים נתבררו מעצמם כו', ולא הי' צורך בכל היגיעה ("מאַטערניש") שישנה בזמן הגלות.

להוזהו העילוי שבענין הגלות – מצד מעלת ענין היגיעה, וכמארז"ל "לפום צערא אגרא" – לא רק שכר שבא לאחרי העבודה, אלא גם בשעת מעשה יש בזה שמחה ותענוג יותר; ואילו בנוגע לעתיד לבוא נאמר "הגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ", והיינו, שענין החפץ, פנימיות הרצון, נעשה בזמן הגלות דוקא.

לווזהו גם הטעם לאריכות הגלות, אע"פ ש"שלשה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם" וא' מהם הוא "יצר הרע" (שעל ידו בא ענין החטא

לז144
והגלות, "מפני חטאינו גלינו מארצנו"), ולכאורה מי מעכב בידו לבטלו – אלא מזה מוכח שזהו לטובת הבריאה, מצד מעלת היגיעה שבזמן הגלות, שבזה תלוי שלימות הטוב והתענוג כו' (כנ"ל ס"ד).

לחוכידוע דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בפירוש מארז"ל "ברוך הוא שהקב"ה חישב את הקץ לעשות", שמצד גודל התענוג למעלה בעבודה שבזמן הגלות, הי' יכול להיות שלא תבוא הגאולה כלל ח"ו, ולכן נותנים שבח והודי' להקב"ה ש"חישב את הקץ לעשות".

לטועד כדי כך גדלה מעלת הגלות, שלעתיד לבוא יאמרו "אודך הוי' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני": הפירוש הפשוט הוא – שאע"פ ש"אנפת בי", מ"מ, הנני מודה לך על זה ש"ישוב אפך ותנחמני". ולכאורה, עפ"ז הי' הכתוב צריך לומר "אודך .. אף שאנפת בי", ולמה נאמר "אודך .. כי אנפת בי", הרי הענין ד"אנפת בי" אינו דבר טוב, שיכול להיות נתינת טעם ("כי") על ההודאה ("אודך ה'")?! – והביאור בזה, ע"פ האמור לעיל, שיש מעלה בזמן הגלות ("אנפת בי"), שדוקא עי"ז בא לידי ביטוי ענין התענוג באופן נעלה ביותר, ולכן ההודאה היא אמנם על זה ש"אנפת בי"!

מוכאמור לעיל – תענוג זה ישנו מיד בשעת העבודה. וכמובן גם מזה שמברכים "שהחיינו .. והגיענו", והרי אי אפשר לברך "שהחיינו" על שמחה שתהי' בעתיד (שזהו הטעם שישנם כו"כ ענינים גדולים שאין מברכים עליהם שהחיינו), ועכצ"ל, שהשמחה על ענין היגיעה שבזמן הגלות ישנה כבר עתה.

מאאמנם, למרות גודל מעלת הגלות, ועד שהזמן דלעת"ל נקרא "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" – מוותרים בנ"י על ה"תענוג" שישנו בזמן הגלות, באמרם להקב"ה: "גענוג שוין מיט די מאַטערניש"... ורצונם שתהי' הגאולה, ועד שפועלים שהקב"ה שוחט את היצה"ר (כדאיתא בסוף מסכת סוכה, והרי "כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'"), וזוכים לביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

מב* * *

מגז. בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין היגיעה – יש להזכיר גם

מד145
אודות תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר ללכת לשמח יהודים ביו"ט, שזהו ענין הקשור עם יגיעה, הן יגיעת בשר, שהולכים גם למקום רחוק, והן יגיעת נפש, כיון שבגלל זה מפסידים דברי תורה ודברי התעוררות שנאמרים בהתוועדות, ואעפ"כ עושים זאת, בשביל להשפיע שמחה לכו"כ מבנ"י.

מהויה"ר שתומשך השמחה על כל השנה כולה, שתהי' שנת הצלחה בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור ובעבודת התפלה.

מווע"פ הניגון הידוע שאע"פ שעדיין לא הגענו ל"קרעטשמע", ישנו כבר "טאַם אי וואָדקאַ בודיעט" – יאמרו כולם לחיים וכו'.

מז* * *

מחח. ע"פ הידוע שכל הענינים שבעולם נלקחים מהתורה, כמאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא", כיון שהתורה היא כמו "דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם בונה האומן את הבנין – הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לענין ד"שהחיינו וקיימנו והגיענו", שישנו גם בתורה עצמה.

מטוהענין בזה:

נהענין ד"שהחיינו", ענין החיות שחודר את כל עניני האדם (כנ"ל ס"ד), ישנו גם בתורה – שאפילו קס"ד שבתורה הוא חלק מהתורה, ואפילו כאשר תלמיד שואל שאלה בכדי להגיע לאמיתית הדבר, הנה גם שאלה זו היא חלק מהתורה, כיון שהתורה חודרת את כל הענינים.

נאוכן הענין ד"קיימנו", שנת"ל שקשור עם ההמשכה בדבר הזולת, ישנו גם בתורה – כמובן ממארז"ל "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", אלא צ"ל תורה וגמילות חסדים, כפשוטו בגשמיות או ברוחניות.

נבוכן הענין ד"הגיענו", שהוא מלשון יגיעה (כנ"ל ס"ד), ישנו גם בתורה – שהרי לימוד התורה צ"ל באופן של יגיעה דוקא, כדברי הגמרא "לא יגעת ומצאת אל תאמין", היינו, שללא יגיעה לא יכול להיות הענין ד"מצאת".

נגוהענין בזה – דלכאורה הרי מצינו כו"כ בעלי כשרון שמגיעים

נד146
לאמיתת השכל גם ללא יגיעה – כדיוק לשון הגמרא "יגעת ומצאת" (ולא "ידעת", "השגת" או "הבנת"), מציאה דייקא, שבאה בהיסח הדעת, שלא לפי ערך היגיעה, והיינו, שנוסף על מעלת היגיעה שע"פ טבע מוסיפה בהבנת השכל, הנה ע"י היגיעה ניתוסף בהבנה באופן שבאין ערוך.

נהוכפי שרואים במוחש שיכול להיות שיתייגע באיזה ענין ולא יבין כו', ולפתע מתעורר בבוקר ונופל במוחו איזה רעיון, ורואה שבו טמון ביאור הענין, ואח"כ מפרטו לפרטים וכו', והוא בעצמו אינו מבין כיצד הגיע בשכלו לענין זה.

נווזהו הענין ד"הגיענו" אצל בני תורה – יגיעה בתורה, שאז ישנה ההבטחה "יגעת ומצאת".

נזוכמו"כ ישנו הענין ד"הגיענו" – "יגעת ומצאת" – אצל אלו השייכים לקו של זבולון, "תמכין לאורייתא", וכפי שהי' בפועל בנוגע לבנין הישיבה, שע"י היגיעה הי' ענין של מציאה שלא לפי ערך היגיעה – שהיו כאלו שבאו מעצמם והציעו ליתן כסף לישיבה, שזהו דבר שלא שיערו תחילה כלל.

נחט. וכשם שאצל זבולון יש צורך בהוספה – יש צורך בהוספה גם אצל ישכר, והיינו, שיושבי אוהל צריכים להוסיף בלימוד התורה, וביגיעה בתורה.

נטוהמדובר הוא הן בנוגע לתלמידים, והן בנוגע לראשי-הישיבה, משפיעים ומשגיחים – שהרי התלמידים מסתכלים על ראשי-הישיבה, המשפיעים והמשגיחים, וחושבים, שהם צריכים להיות קצת פחות מראשי הישיבה כו', ובכן, אם ראשי-הישיבה כו' יהיו כדבעי, אזי יהיו התלמידים קצת פחות מהם, אבל אם ראשי-הישיבה כו' יהיו קצת פחות, אזי יהיו התלמידים הרבה פחות... ואין הזמן גרמא לדבר עתה אודות ענינים אלו.

סראש-ישיבה צריך לדעת שכאשר יוסיף שעה אחת בלימוד התורה, יתוספו ארבע מאות שעות אצל ארבע מאות תלמידים שמסתכלים עליו!

סאוכאמור, ע"י היגיעה באים לענין המציאה, שלא בערך לגמרי.

סבוענין זה קשור גם עם ביאת המשיח – כדברי הגמרא55 "שלשה באין בהיסח הדעת אלו הן משיח מציאה ועקרב", והיינו, שענין זה ישנו

סג147
הן בלעו"ז – עקרב, הן בעניני הרשות – מציאה (כפשוטה), והן בעניני קדושה – משיח, עליו נאמר "מצאתי דוד עבדי", שזהו מצד האין-ערוך של זמן הגלות לגבי זמן הגאולה, ולזה באים דוקא ע"י ענין היגיעה.

סד[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שכל ה"יושבי אוהל" יאמרו "לחיים", ואמר: עיקר הישיבה הם הבחורים, תלמידי הישיבה, והם בודאי צריכים לומר "לחיים", ועאכו"כ ההנהלה].

סה* * *

סוי. קודם שהולכים ל"הקפות", ישנו עוד ענין הדורש יגיעה – בשייכות לפרשת וזאת הברכה,

סז– שהרי בשמח"ת מסיימים פרשת ברכה, וכידוע שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מעורר ע"ד קריאת פרשת ברכה "שנים מקרא ואחד תרגום" בשמע"צ, שהוא ערב שמח"ת –

סחשישנו פירוש רש"י הדורש ביאור בחלק הפרשה דששי (ששייך לשמע"צ, כיון שלמחרתו, בשמח"ת, קורין את הפרשה כולה), על הפסוק "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וגו'".

סטיא. השאלות בפירוש רש"י זה – נכללו בשיחת ש"פ בראשית סי"ז ואילך. ואח"כ אמר:

עהביאור בפירוש רש"י הנ"ל – נשאיר להתוועדות שלאח"ז. ובינתיים – יתייגעו על זה, וכיון שהובטחנו "יגעת ומצאת" (כנ"ל ס"ח), בודאי "ימצאו" ביאור הדברים ע"ד הפשט כו'.

עאיב. והעיקר – בנוגע לעניננו – שתקויים הברכה "וישכון ישראל בטח בדד וגו'", "שאין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב", וכמ"ש "וישבתם לבטח בארצכם גו' ושכבתם ואין מחריד", ועד ש"פרזות תשב ירושלים",

עבוכן המשך הכתוב – "עין יעקב", "כעין הברכה שברכם יעקב", ו"אף ברכתו של יצחק נוספת על ברכתו של יעקב, שנאמר ויתן לך האלקים מטל השמים וגו'"63,

עג148
– כמבואר בדרושי ר"ה (בשער התקיעות) "שעיקר ומקור כל הברכות המשיך יצחק דוקא, ולא מצינו ענין ברכות כאלה כו'", כיון שענינו של יצחק הוא בחי' הגבורות, "שיש בהם תגבורת אור וחיות בכח עצום יותר מכח החסדים" –

עדהן ברוחניות – "מטל השמים זו מקרא כו' דגן זה תלמוד כו'", והן בגשמיות, "מטל השמים וגו'" כפשוטו, שיומשכו כל ההשפעות מתוך הרחבה כו', כך, שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך מנוחה, ללא מניעות ועיכובים.

עהובלשון הכתוב: "אם בחקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", עד "והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם", ועד לשלימות כל הברכות – "ואולך אתכם קוממיות", בגאולה האמיתית, שאז תומשך "נחלת יעקב", "שכתוב בו ופרצת", "נחלה בלי מצרים", בקרוב ממש.

עו[ניגנו ניגון שמחה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד על מקומו ורקד בשמחה גדולה.

עזטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ופרצת"].

עח______ l ______