Toras Menachem·Vol. 59 (5730·Part 2)·Sicha of Motzoei Shabbos Parshas Bo·10 Shvat 5730תורת מנחם·נט - שנת תש"ל - חלק שני·שיחת מוצש"ק פ' בא·יו"ד שבט·ה'תש"ל

א90
בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

ב[כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודת "מלוה מלכה", וצוה להכריז שכיון שההתוועדות נערכת בזמן "מלוה מלכה", יטלו כולם את ידיהם לסעודה].

גא. בנוגע להתוועדות זו – הנה אע"פ שישנו ענין בפני עצמו של "מלוה מלכה", "סעודתא דדוד מלכא משיחא", ועד שישנו סימן שלם בשו"ע שמדבר במיוחד אודות הענין דמוצאי שבת וסעודת מלוה מלכה שבה, ובלשון רבינו הזקן בשו"ע שלו: "יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת .. כדי ללוות את השבת ביציאתו דרך כבוד כמו בכניסתו .. כדרך שמלווין את המלך" – הרי ענין זה ישנו בכל מוצאי שבת;

דואילו הענין המיוחד במוצאי ש"ק זה, שבגללו התאספנו, הוא – היותו מוצאי שבת של יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.

הב. ובהקדם דיוק הלשון "נשיא דורנו":

ואע"פ שלכאורה הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא חב"ד, היינו, שענינו הי' לעסוק בענינים השייכים לחב"ד – הרי ראו בפועל מהרגע הראשון שקיבל את הנשיאות, שמצב היהדות (בד' אמות הקרובים אליו, שבזה נכללת כל המדינה (שנחשבת כד' אמות) שבה הי' אז רוב מנין ורוב בנין – הן בכמות והן באיכות – של עם ישראל) הי' תלוי בהתעסקותו בענינים שהתמסר לפעול בהם מתוך מס"נ.

זוכידוע לכל אלו שיודעים (מעצמם או ששמעו) אודות תקופת הימים ההם – בשנת תר"פ, שאז קיבל את הנשיאות, שמצב היהדות

ח91
הי' אז באופן שעל כל צעד וצעד היו זקוקים לעבודה ופעולה באופן של מס"נ דוקא, ולא רק מס"נ בכח, אלא מס"נ בפועל.

טולכל לראש – עצם ענין קבלת הנשיאות על תנועה שענינה להפיץ את היהדות וכל עניני', במדינה כזו שעמדה תחת ממשלתם של אלו שהסיתו אותם להלחם נגד היהדות – הרי זה כבר ענין של מס"נ בפועל.

יוזו היתה הנקודה שחדרה את כל שלושים שנות נשיאותו, מתר"פ עד תש"י, בכל הגלויות שבהם עבר ממדינה למדינה כו' – שהיו חדורים כולם בנקודה שהיתה ברגע הראשון של קבלת הנשיאות: נקודת המס"נ.

יאוכאמור – מס"נ בפועל, שכן, מס"נ בכח – יש לכל אחד מישראל, ובשלימות, בכל מעמד ומצב שיהי', אלא שזהו רק בכח, ובא בגלוי רק בזמן מן הזמנים, במקרים מיוחדים, ואלו שעומדים בדרגא נעלית יותר, הרי זה אצלם בפועל בזמנים תכופים יותר; ואילו כאן מדובר אודות תקופה שלימה של שלושים שנה, שחדורה במס"נ!

יבובזה גופא – לא רק בעת העבודה במקום כזה שאין ברירה אחרת לפעול החזקת היהדות מלבד ע"י מס"נ, אלא גם כשנמצאים במדינת הרווחה, ששם יש ברירה לכאורה שתהי' העבודה ע"פ טעם ודעת, חשבון ומדידה והגבלה, שגם באופן כזה יכולים לפעול גדולות ונצורות, לא רק בביסוס והחזקת היהדות, אלא גם בהפצת היהדות באורך וברוחב ובעומק – הנה אפילו במדינות אלו, התחיל כבר ברגע הראשון לעבוד בכל הענינים מתוך מס"נ בפועל:

יגברגע הראשון ברדתו לארצות-הברית – שבה היו עשר השנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין – הכריז כבר שבא לכאן כדי להפיץ עניני יהדות, ולעשות מארה"ב מקום תורה, ולשלול את ה"הנחה" ש"אמעריקא איז אנדערש", כיון ש"אלקיכם ישָן הוא"...

יד– שכן, למרות שהתורה היא אמנם דבר ישן ("אַ אַלטע זאַך") שניתן במעמד הר סיני, הרי היא באיתנה ובתקפה בכל מקום –

טוועסק בזה מתוך מס"נ בפועל – כפי שראו, שלא התחשב במצב הגופני, ששלל אפשריות של עבודה כזו, מבלי לסכן את כללות בריאות הגוף ונפש הטבעית.

טז92
ג. ולהעיר, שאופן העבודה מתוך מס"נ בכל המצבים – מודגש במעמד הר סיני:

יזאמרו חז"ל ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", ואין מאמר רז"ל יוצא מידי פשוטו – "פרחה נשמתן" כפשוטו, ועד שחכמינו ז"ל מספרים11 שהי' צורך להחזירן להם ע"י "טל שעתיד להחיות בו מתים" – כפי שיהי' בקרוב ממש, כשיקויים היעוד "והקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם.

יחוהענין ד"פרחה נשמתן" הי' "על כל דיבור" – לא רק על הדיבור ד"אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהי' לך", שעליהם ישנו חיוב של מס"נ ע"פ דין, אלא גם על שאר הדברות, ואפילו הדברות האחרונות, "לא תחמוד" ו"לא תתאוה", שלכאורה ע"פ דין אין בהם הענין של מס"נ (שהרי אין זה משלש העבירות שבהם ישנו החיוב יהרג ואל יעבור), ועד שיש שפוסקים שאסור למסור נפשו על ענינים אלו – הנה במעמד הר סיני הראו את הדרך שגם על דברות אלו "פרחה נשמתן".

יטאבל זוהי הדרך של יחידי סגולה – שלא רק כשמדובר אודות "אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהי' לך אלקים אחרים", אלא גם כשמדובר אודות "לא תחמוד" ו"לא תתאוה", הולכים תמיד באותה תנועה; יהי' מה שיהי' – צריכה להתמלא השליחות העליונה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, ועוסקים באותו רעש ("שטורעם") ובאותה מסירות-נפש בענינים גדולים וענינים כלליים כמו בענינים פרטיים וקטנים, לפי ערך, ואפילו בפרטי פרטים, ועד אפילו בנוגע ל"ערקתא דמסאנא".

כוטעם הדבר – לפי שאצלם כל עשרת הדברות הם "בדיבור אחד" לא רק מלכתחילה, אלא גם בסוף לא הוצרכו להתפרט לעשרה דברות נפרדות, כמו אצל משה רבינו, שגם את עשרת הדברות בפרטיות שמע בבת אחת.

כאובהתאם לכך היתה גם אצלם ההנהגה בפועל, כמו אצל בעל ההילולא, שכל הענינים במשך כל שנות נשיאותו – "ויהי בשלשים

כב93
שנה" – היו חדורים בנקודה של מס"נ בפועל ממש, שבה לא שייך חילוקים וחשבונות, מדידות והגבלות8.

כגד. ובנוגע לעניננו:

כדנוסף על הנקודה הפנימית שמדובר אודות נשיא חב"ד – מדובר גם אודות נשיא דורנו, אבל באופן שהיותו נשיא כל הדור כולו הוא ע"י היותו נשיא חב"ד, כך, שההתחלה היא בענין המס"נ (כנ"ל), אבל אין זה נשאר בענין המס"נ בלבד, אלא נמשך בחכמה בינה דעת, בהבנה והשגה, ועי"ז נקבעת דרך בחיים, באופן שכל עניניו בחיים, מאכלו ומשקהו וכל עשר הענינים שהרמב"ם מונה בהלכות דעות, יהיו באופן ש"בכל דרכיך דעהו" – להמשיך אלקות בכל עניניו.

כהוזוהי הדרך שבה הלך בעל ההילולא בעצמו, ועל מנת לסלול את הדרך עבור כל אחד מאנשי הדור שיוכל לילך אחריו בדרך אשר סלל לנו – שמתוך הרווחה ומתוך עושר ברוחניות ובגשמיות גם יחד, יוכל לעמוד כח המס"נ בגלוי, שאז נעשים כל הענינים מתוך חיות והתלהבות יתירה ופנימיות עמוקה יותר, ובדרך ממילא הרי זה בא בהרחבה ובלי גבול, כיון שאצלו הרי זה גם ללא מדידה והגבלה.

כוומובן גם שהנהגה כזו מסירה את כל המחיצות וחילוקי הדרגות בין בנ"י – אם שייכים לחב"ד, לחג"ת או לנה"י, או בלשון הכתוב: "ראשיכם שבטיכם", עד לדרגא הכי תחתונה ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" – שכולם "נצבים", כפירוש המדרש: "חיים וקיימים", ובאופן ד"נצב מלך", שאין עליו שום הגבלות – "אמר מלכא עקר טורא".

כזוכך הולכים בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו באופן ד"נצח סלה ועד", מתוך התגברות על כל הקשיים וכל הנסיונות מבפנים ומבחוץ, ועד לנצחון גמור על כל הענינים של העלם והסתר ומדידה והגבלה, וסוללים את "דרך המלך", מלכו של עולם, לצאת בקרוב מהחושך כפול ומכופל של הגלות, ולילך קוממיות לארצנו, לקבל פני משיח צדקנו, ובעגלא דידן.

כח* * *

כט94
ה. דובר לעיל, שכיון שנקודת החיים של בעל ההילולא היתה הנקודה של מס"נ, שהיא למעלה מחלוקות וחשבונות מדידות והגבלות, לכן לא הי' חילוק בענין המס"נ בין "ערקתא דמסאנא" לענין שהוא מד' העבודות של ע"ז בפועל, ובנוגע לכל הענינים מסר נפשו עבור כל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם, בכל הקשור לקיומם בגשמיות וברוחניות גם יחד.

לוכאמור לעיל, שזו היתה הנהגתו מיד מהרגע הראשון להנשיאות שלו ופעולותיו בפועל, בתקופה שבה נדרשה מס"נ – שמסר נפשו הן בהנוגע לחיים הרוחניים של בנ"י במדינה ההיא (שבה הי' אז רוב מנין ורוב בנין של כל עם ישראל) שיהיו בדרך התורה והמצוה, ש"הם חיינו ואורך ימינו", והן בהנוגע לחיים הגשמיים בפשטות, בעניני פרנסה והסתדרות וכו' וכו'; וכך נמשך גם עד לסיום תקופת שלושים שנות נשיאותו, אע"פ שאז הי' כבר במדינת הרווחה – שגם אז היתה כל עבודתו באופן ומתוך תנועה של מס"נ.

לאומזה מובן גם בנוגע לכללות ימי חייו בחיים חיותו בעלמא דין, גם לפני זמן הנשיאות שלו – ע"ד מ"ש אודות רועה ישראל ורעיא מהימנא הראשון, "ומשה הי' רועה", ואיתא במדרש ש"כל מי שכתוב בו הי' מתוקן לכך", היינו, שתיכף משנולד הי' ממונה וראוי ומוכן להיות "רועה", אע"פ שבפועל הי' זה שמונים שנה לאח"ז, שכן, סופו מעיד על תחילתו, ועד"ז בנדו"ד, שההנהגה במשך שלושים שנות נשיאותו היא באופן ש"משה הי' רועה", שמתחילתו הי' מתוקן לכך.

לבו. וע"פ המדובר כמ"פ שאצל בנ"י קשורים כל הענינים עם התורה – ראו זאת גם בענין הספר-תורה:

לגאע"פ שהי' לו ספר-תורה שנכתב כמה שנים לפני שקיבל הנשיאות שלו, בחיי אביו (כידוע פרטי הענינים שבזה) – הנה דוקא בבואו למדינת הרווחה, צוה לכתוב ספר תורה לקבל פני משיח צדקנו.

לד– מאורע זה הי' בשנת תש"ב, כשהתחיל הזמן של "חבלי משיח" נוראים... שלא היו כמוהם, רח"ל.

לה95
ובדוגמת המסופר במדרש שכאשר געתה פרתו, אמר, שחרב ביהמ"ק, ומיד כשגעתה פרתו פעם שני', אמר ש"נולד מושיען של ישראל" – לא רק ברוחניות בלבד, אלא בגשמיות כפשוטו, כמסופר במדרש פרטי הדברים בנוגע לשמו של הילד הנולד, המקום שבו חי ופרטי חייו, וכמובן מדברי הגמרא במסכת ב"ב, שכיון שנאמר "איש הי' בארץ עוץ איוב שמו", אי אפשר לומר ש"איוב לא הי' ולא נברא אלא משל הי'".

לוועד"ז בנדו"ד, שדוקא בזמן שהיו חבלי משיח הכי נוראים, צוה לכתוב ספר תורה לקבל פני משיח צדקנו. –

לזובאיזה אופן הי' הדבר – כפי שאמר אז, שיש ביכלתו לממן בעצמו את כל ההוצאות של כתיבת הס"ת,

לח– ובכלל, ידוע שהי' גם "אומן" בכתיבת אותיות סת"ם33, כך, שבמשך הזמן הי' יכול גם לכתוב בעצמו את הס"ת –

לטאלא שברצונו לזכות את כל ישראל בכתיבת הס"ת, כיון שזוהי ס"ת לקבלת פני משיח צדקנו, והיינו, שענין הגאולה, שצריך להתחיל מהתורה (כאמור לעיל שכל עניני בנ"י מתחילים מהתורה), התחיל כבר בהתחלת כתיבת הס"ת, ופועל בקיעת החושך כפול ומכופל של הגלות, שתוכל לבוא הגאולה גם בפשטות, למטה מעשרה טפחים, לא רק בענינים הגשמיים, אלא גם בענינים החומריים.

מז. ובפרטיות יותר:

מאבענין ששייך לציבור גופא יש שני גדרים: (א) שנעשה מלכתחילה ע"י הציבור, (ב) שנעשה לכתחילה ע"י פרט ויחיד, ואח"כ "ימסרנו לציבור יפה יפה".

מבומובן, שגם כאשר נעשה לכתחילה ע"י היחיד, ואח"כ מוסרו לציבור יפה יפה, הרי השייכות לציבור היא בשלימות, ללא ענינים של נגיעה ופגימה בדבר, כמו שנעשה לכתחילה ע"י הציבור – שהרי זוהי ההלכה, שפועלת את מציאות הדבר.

מגובנוגע לעניננו: גם כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר רצה לזכות את כל

מד96
ישראל בכתיבת הס"ת – היתה לו דרך לעשות זאת באופן שיתן בעצמו את כל הכסף הדרוש לכתיבת הס"ת, ואח"כ ימסרנו לציבור יפה יפה.

מהאבל, כיון שחב"ד רוצה שהענין יהי' מובן בשכלו של כל אחד ואחת, ויונח אפילו אצל אלו שלא מתקבל בשכלם אמיתית הענין כפי שהוא ע"פ הלכה, או גם למטה מזה, שאינם יודעים כלל שישנו דין שכאשר "מוסרו לציבור יפה יפה" הרי זה נעשה ענין של ציבור (וכמו שלא נעשה ע"י היחיד) – הנה גם אצל יהודי כזה יונח ויתקבל שיש לו חלק בהס"ת,

מו– וכאמור לעיל מ"ש בתורה אור בענין "מה שאמרו ישראל בגלות כי אברהם לא ידענו גו' כי אתה הוי' אבינו", ש"כל ניצוץ נפש כאו"א מישראל אלקי אביו בעזרו אף קודם שפנה בבחי' פנים כו'", היינו, שגם יהודי שלא אוחז עדיין בעבודה שהיא באופן של פנים, ועד ש"אברהם לא ידענו", שלא ניכר עליו שיש לו שייכות לאברהם, הנה גם הוא יהודי מאמין, וגם אצלו ישנו הענין ד"אתה הוי' אבינו", שזוהי נקודת היהדות ("די פּינטעלע איד") שהיא בשלימות גם אצלו, ובזמן הגלות, יכולים לפעול ע"י נקודה זו (עוד קודם התחלת העבודה שבבחי' פנימיות) את ענין הגאולה –

מזלכן רצה כ"ק מו"ח אדמו"ר שההשתתפות בהס"ת תהי' באופן שכל אחד מהציבור ידע שזוהי הס"ת שלו, ואפילו אלו שהם "נדחים" ו"אובדים", "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", הנה גם אצלם יונח ויתקבל בשכלם ובעיני בשר שלהם שזוהי הס"ת שלהם – שכן, הכשרות של הס"ת תלוי' בכך שיש בה את כל האותיות שצריכים להיות בס"ת, והרי כל אחד מישראל, יש לו אות בתורה, כמרומז בר"ת "ישראל": "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", וכל יהודי, "אע"פ שחטא ישראל הוא" (לא "יעקב", ולא "ישורון", אלא "ישראל הוא"), וגם הוא נכלל בהר"ת ד"יש ששים ריבוא אותיות לתורה", "ישראל".

מחח. ויש להוסיף ולבאר המעלה המיוחדת בס"ת הקשורה עם קבלת פני משיח, לגבי ס"ת בזמנים שלפנ"ז:

מטובהקדמה – שענינה של ספר תורה הוא תורה שבכתב, שעל זה

נ97
חל הגדר ש"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה", ובזה מחולקת היא מתורה שבעל-פה, ש"דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב"46.

נאאמנם, כל זה הי' בשנים כתיקונם, שלא הי' חשש שישכחו תורה שבע"פ אם לא יכתבוה; אבל כשראו ש"נתמעט הלב והתורה משתכחת",

נב– והסיבה לזה היא בגלל חטא העגל (ששרשו מחטא עץ הדעת), כדאיתא בגמרא "מאי דכתיב חרות על הלוחות, אלמלי לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל" –

נגהתירו לכתוב תורה שבע"פ, משום "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", והיינו, שאע"פ ש"דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב", מ"מ, כיון ש"עת לעשות להוי'", שיש שכחה בעולם, ואם לא יכתבו, ישכחו הדברים לגמרי, לכן "הפרו תורתך", והתירו לכותבם, ולא רק שמותר לכתוב, אלא כדי שתשתמר תורה בישראל בהכרח לכתוב, כך, שהכתיבה נכללת בציווי התורה.

נדולהעיר, שאפילו קודם שכתבו את הגמרא [ואפילו קודם שכתבו את המשנה –בזמן רבינו הקדוש (כידוע חילוקי הדעות בראשונים אם רבי רק סידר המשנה, או גם כתבה)] היתה מציאות של "מגילת סתרים" ("מצאתי מגילת סתרים"), שהפירוש בזה, שהיו יחידים שכתבו לעצמם ענינים מתורה שבע"פ, וכיון שיחידים אלו היו גדולים בישראל, שלכן סומכים ובונים על מה שנמצא כתוב ב"מגילת סתרים", הרי מובן, שכתיבה זו היתה ע"פ דין, בהתאם לההלכה, ובפשטות הרי זה מצד "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", כנ"ל.

נהט. אך גם לאחרי שתורה שבע"פ נכתבה ונעשית "תורה שבכתב" – ישנו חילוק בין תושב"כ לתושבע"פ:

נותושב"כ – היא באופן מדוד ומוגבל, כך, שאפילו "תלמיד ותיק" אינו יכול להוסיף ח"ו בספר תורה, ואינו יכול להוסיף מאומה אפילו בתושבע"פ שכבר נכתבה; ככל שתגדל מעלתו של ה"תלמיד ותיק", אסור

נז98
לו להוסיף אות אחת במשנה או בגמרא, וכיו"ב בספרי גדולי ישראל שלאח"ז, כפי שמצינו בנוגע לדין ד"טעה בדבר משנה חוזר", שאף שבזמן האמוראים הי' דין זה בנוגע למשנה בלבד, הנה בזמן הזה נכללים ב"דבר משנה" גם דברי הגמרא ודברי הגאונים והפוסקים שנתקבלו בכל תפוצות ישראל (כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות ממרים שיש בהם התוקף של עשה ולא-תעשה מן התורה).

נחאבל בתושבע"פ עצמה – לא זו בלבד שמותר להוסיף, אלא אדרבה, צריך להוסיף בתורה, כדאיתא בזהר: "לאפשא לה", והיינו, שיש חיוב להתייגע בתורה ולחדש חידושים כפי שכלו ושורש נשמתו, וכאשר זוכה ולומד תורה כדבעי, הנה כאשר "יגעת", אזי "ומצאת", וכמאמר "ותן חלקנו בתורתך" – שמחדש חידושים בתורה לפי אמיתת התורה, וחידוש זה נכלל ב"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (ש)ניתן למשה מסיני", בתור חלק מתושבע"פ.

נטוכמדובר כמ"פ אודות דברי הפוסקים, שמי שיש ביכלתו לחדש בתורה, אינו יוצא י"ח בחזרת הלימוד שלמד כבר כמ"פ, ואף שגם זה ענין של לימוד תורה, הרי לימוד זה אינו באופן של "יגעת", ובמילא אין בזה הענין ד"מצאת".

סוכמבואר באחרונים בדברי הגמרא "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה", אף שקריאת המגילה עצמה היא ענין של לימוד התורה [שהרי לא מדובר דוקא אודות מי ש"לא ידע מאי דקאמר", אלא גם מי שמבין פירוש המילות בקריאת המגילה חל עליו הלשון והפס"ד ש"מבטלין תלמוד תורה"] – כי, כאשר יכול ללמוד תורה בעיון ובהעמקה וכו', אזי נחשבת קריאת המגילה (לימוד מהיר באופן של קריאה בלבד) כמו ביטול תלמוד תורה.

סאוחילוק זה ישנו גם עתה – שתושבע"פ היא ללא מדידה והגבלה, ואדרבה, צריך להשתדל שיתוסף בה, משא"כ בתושב"כ כפשוטה, וכן בתושבע"פ כפי שנעשתה "תורה שבכתב", שהרי גם במשנה וגמרא

סב99
ופוסקים אסור להוסיף מאומה, אפילו לא תיבה או אות אחת, שכן, גם מאות אחת בתושבע"פ יכולים ללמוד כו"כ ענינים, ולאו דוקא במשנה וגמרא, אלא כפי שמצינו שלומדים כמה ענינים מאות אחת בדברי הרמב"ם וכן בשאר פוסקים, וגם מסדר הדברים וכו'.

סגי. והנה, הסדר האמור שלא נראה באופן בולט החילוק בין תושב"כ מצד עצמה לתושבע"פ כפי שנעשית "תורה שבכתב" – הרי זה רק כל זמן שיש שכחה בעולם;

סדאבל כשיבוא משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", "ומחה הוי' אלקים דמעה מעל כל פנים", ואז יתבטל גם ענין השכחה בעולם (כמובא באגה"ק) – אזי לא יהי' צורך וענין בכתיבת עניני תושבע"פ, ויתירה מזה, ייאסר לכתוב עניני תושבע"פ, שצריכים להשאר דוקא בלימוד שבעל פה, ללא כתיבה (גם לא באופן של "מגילת סתרים", שהרי ההיתר על זה הי' כדי שלכל- הפחות היחיד לא ישכח, ויוכל ללמד לתלמידיו).

סהוידועה החקירה כיצד יהי' הסדר אז – לאחרי שתתבטל שכחה מן העולם – בנוגע לתושבע"פ שכבר נכתבה, כמו משנה וגמרא, האם יכולים לחזור ולכותבה או להדפיסה וכיו"ב, מאחר ששוב אין צורך בכתב או דפוס, כיון שאין חשש של שכחה.

סוונמצא, שבביאת משיח צדקנו תהי' המעלה המיוחדת שבספר תורה שהיא חלוקה מכל שאר הענינים שרק בה ישנה המעלה שב"דברים שבכתב", כיון שאז יהי' בפועל ובגלוי החילוק העיקרי בין תושב"כ לתושבע"פ – ש"דברים שבכתב אין אתה רשאי לאומרם בעל פה", ו"דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב".

סזיא. וכאמור, בענין זה זיכה כ"ק מו"ח אדמו"ר את כל בנ"י – הן אלו שנרשמו אז, והן אלו שנרשמו לאח"ז, עד היום הזה, וגם אלו שיירשמו לעתיד.

סחוע"ד שמצינו בהנוגע לתרומת הלשכה, שהיו תורמים גם "על העתיד לגבות", ועאכו"כ בנוגע לאלו שנמצאים בדרך, שגם להם יהי' חלק בקרבנות הציבור שהקריבו עוד לפני שהגיע הכסף ללשכה, ואפילו לפני שגבו את הכסף, אלא הוא רק "עתיד לגבות", באותו אופן כמו שיש

סט100
חלק לאלו שכבר נתנו בפועל את הכסף שעל ידו קנו את קרבנות הציבור והקריבו אותם.

עוכידוע אריכות הביאור בענין זה – שגם בקרבן ציבור יש חלק לכל יחיד (לא רק בתור חלק של הציבור, אלא גם) בתור יחיד.

עאולא עוד אלא אפילו מי שבחייו הפרטיים לא ניכר עליו שהוא חלק מהציבור של כלל ישראל בעניני תורה כו', ואפילו אלו ש"פורשים מדרכי הציבור" (כידוע חומר הפס"ד שלהם) – גם להם יש חלק בקרבן תמיד, ולכן הוצרך משה רבינו לתפלה מיוחדת שלא יקובל חלקם בתמידי ציבור, אף שלכאורה איך שייך לומר "חלקם" כשמדובר אודות קרבן הציבור, ועכצ"ל, שגם קרבן הציבור בימי משה, שבודאי היתה גביית מחצית השקל והקרבת הקרבן לכל פרטיו בדיוק וכדרוש, הנה לא זו בלבד שנקרב בתור קרבן ציבור של כל ששים ריבוא ישראל, אלא יש בו גם מציאותו של כל יחיד בתור יחיד, ואפילו הפורש מדרכי ציבור, רח"ל, יש לו גם חלק בקרבן בתור ענין בפ"ע, אלא שזהו באופן שאינו פוגע בענין ה"ציבור" שבדבר.

עבובהנוגע לפועל – הרי זה באופן שנכלל בענין הקרבן ציבור, ועד"ז בהס"ת של ציבור, לא רק עם עניניו בתומ"צ, או עכ"פ עניניו שהם ע"פ תומ"צ, אלא גם כפי שהוא בעניני חול, ואפילו כפי שהוא במעמד ומצב ש"פורש מדרכי הציבור".

עגואף שלכאורה צריכה להיות ההנהגה באופן של "מדה כנגד מדה" – הנה כל זה הוא רק מצד שורת הדין; אבל מצד אהבת ישראל, שנובעת מצד מס"נ,שמבטלת את כל המדידות – הרי היא מבטלת גם את המדידה של "מדה כנגד מדה", ומכניסה גם את ה"פורש מדרכי ציבור" – בתוך הציבור, כך, שגם הוא נכלל בהס"ת.

עדונעשית ספר תורה שלימה, אשר, כפי הבטחת בעל ההילולא, ילכו עמה בקרוב לקבל פני משיח צדקנו, הן בלשון הקודש – בקרוב ממש, וגם בלשון כל העמים, החל מתרגום – בעגלא דידן.

עה* * *

עויב. כאמור לעיל (ס"ב-ה), הנה מהרגע הראשון של קבלת

עז101
הנשיאות, התחיל בעל ההילולא לפעול בנוגע לענינים הקשורים עם חיי בנ"י – חיים רוחניים וחיים גשמיים גם יחד, והרי במדינה ההיא הי' צורך במס"נ הן עבור הסתדרות בחיים רוחניים והן עבור הסתדרות בחיים גשמיים, וכן בנוגע להמשך ההסתדרות בב' אופנים אלו במשך כל ימי חייו.

עחובפרטיות: חיים רוחניים של יהודי – הו"ע לימוד התורה וקיום המצוות, ש"הם חיינו ואורך ימינו", וכן בנוגע לחיים גשמיים – שכל הענינים הגשמיים שלו יהיו באופן ד"בכל דרכיך דעהו", היינו, ש"בכל דרכיך", בכל עשר הענינים שמונה הרמב"ם21, יהי' הענין ד"דעהו"22 – הכרת הקב"ה, כדברי הגמרא: "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה, בכל דרכיך דעהו".

עטובלשון הכתוב: "עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", היינו, שניכר שהקב"ה נמצא שם ורואה ומשגיח כו', לא רק בזמנים מיוחדים ובענינים מיוחדים, אלא "מראשית השנה ועד אחרית שנה".

פ– בגלוי ובפועל, נאמר זה על ארץ הקודש (כפי שנקראת אפילו ע"י גויים), שהיא "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"; אבל זהו גם התפקיד והשליחות של כל אחד ואחת מישראל לפעול זאת בכל מקום שהם, כפתגם הצ"צ שהשיב לא' שרצה לעלות לארץ ישראל: הנך רוצה ארץ ישראל? – עשה כאן (בחוץ לארץ) ארץ ישראל!

פאולכאורה: כיצד יכולים לעשות בחוץ לארץ "ארץ ישראל" – בה בשעה שחו"ל אינה חייבת בתרומות ומעשרות (אפילו לא מדרבנן), ועד"ז בנוגע לכל שאר המצוות התלויות בארץ?

פבאך הענין הוא – שהסיבה לכך שארץ ישראל חייבת בתרומות ומעשרות, ובכללות המצוות התלויות בארץ, היא, בגלל היותה "הארץ אשר אראך": זוהי הארץ שבה בחר הקב"ה, כדאיתא במכילתא: "משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות" – בנוגע לנבואה וכיו"ב, ועד"ז בנוגע למצוות התלויות בארץ.

פגובענין זה ניתנת ליהודי ברירה, שכאשר יעשה מחלקו בעולם

פד102
(שאליו שלחו הקב"ה, "מה' מצעדי גבר כוננו") דירה לו ית' – אזי יהי' מקום זה עתה בבחי' "ארץ ישראל", שענינה העיקרי הוא היותה "הארץ אשר אראך", שבה בחר הקב"ה לחלקו – "ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד", לא רק בנשמתו, אלא גם בגופו ונפשו הבהמית ובכל עניניו, וכלשון הרמב"ם21: "החכם ניכר .. במאכלו וכו'", שנעשים באופן ש"בכל דרכיך דעהו", כך, ש"עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

פהיג. אמנם, ע"ד האמור לעיל (ס"ז) בנוגע להס"ת, שבעל ההילולא רצה שהדבר יונח ויתקבל אפילו אצל אלו שאינם שייכים להבנת והשגת אמיתית הענין כפי שהוא ע"פ פס"ד שבתורה, ואפילו אצל אלו שאינם יודעים כלל אודות הפס"ד שבתורה –הנה כן הוא גם בענין זה:

פובעל ההילולא השתדל בנוגע להסתדרות בחיים גשמיים בארץ ישראל כפשוטה, החל מיסוד וביסוס "כפר חב"ד", ולאח"ז גם ב"שיכוני חב"ד" בכמה מקומות, ועד לההמשך בימים אחרונים בנוגע ל"נחלת הר חב"ד" – שכל זה נעשה בכחו ובשליחותו – שחיים שם יהודים בחיים הראויים לשמם באופן המתאים לארץ הקודש – על טהרת הקודש, וגם משתדלים להפיץ דרך-חיים זו בכל ארץ הקודש, בדרכי נועם ובדרכי שלום, מיוסד על אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל.

פזוכיון שזהו בפועל ב"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – הרי אין צורך בהסברה ע"ד מילוי שליחותו ותפקידו לעשות מחלקו בחו"ל "ארץ ישראל"; אפילו אלו שעדיין לא פקחו את עיניהם ואינם יודעים ומבינים זאת, גם הם רואים שישנה הסתדרות באופן גשמי כפשוטו, למטה מעשרה טפחים, בארץ כזו שלכו"ע, אפילו לדעת אומות-העולם, "עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

פחיד. ולהעיר:

פטהן אמת שרבינו נשיאנו אמר כמ"פ, שכאשר יהודי שנמצא בחו"ל רוצה לעלות לא"י, עליו להתבונן ולבחון אם כבר פעל את הענינים שהי' צריך לפעול בחלקו בעולם בחו"ל.

צ103
וכפי שעזרא הסופר הראה את הדרך – ש"לא עלה מבבל עד שעשאה כסולת נקי'", היינו, שתחילה השלים ענינו ושליחותו בבבל, ורק לאחרי כן עלה לארץ ישראל.

צאוכן הוא אצל כל רועה ישראל, ועד"ז כל מנהיג בישראל, וכל מי שביכלתו להשפיע על חוג גדול, חוג קטן, או אפילו על נפש אחת מישראל [כפסק המשנה: "המקיים נפש אחת מישראל .. קיים עולם מלא", כמו אדה"ר, ש"נברא יחידי", כדי שיהודי בסוף כל הדורות ידע וירגיש שהוא "עולם מלא"] – שכיון שיש לו השפעה בד' אמות שלו, ויכול להציל נפשות מישראל, "פיקוח נפשות" [אפילו כשמדובר אודות פרנסה, שגם בזה הרי "עניי עירך קודמין"], עליו לערוך חשבון-צדק ולשאול את עצמו: האם רצונו לעלות לארץ ישראל, או שרצונו לברוח ממילוי תפקידו ושליחותו!

צבוכידוע אריכות הסיפור אודות הרה"צ ר' נחום מטשערנאָביל (כפי שכבר נדפס), שאפילו אצל צדיק כמותו הי' יכול ליפול רעיון כזה שלאח"ז נתעורר אצלו ספק והי' צורך ב"בחינה" אם הוא בא מצד הימין או מצד השמאל;

צגאבל, המדובר כאן הוא – אודות אלו שההשגחה העליונה הביאהאותם לארץ הקודש, כך, שברור הדבר שתפקידם לפעול שארץ הקודש תהי' "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה",

צדוכיון שבזמן הגלות גופא (בחושך כפול ומכופל, קודם "אתחלתא דגאולה") עומדים כבר בסוף הגלות, וכל אחד צריך להתחיל להתכונן ולעשות את התלוי בו בשביל קיום היעוד ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" – צריכים להשתדל כל אלו שנמצאים בארץ הקודש, שמשם יצא "דבר הוי'" ותורתו לכל התפוצות, בכל הגלויות, להביא לשם תורת ה', ו"לימוד מביא לידי מעשה" – מצוות ה', שבנ"י יחיו חייהם ע"פ התורה ומצוותי'.

צהטו. ונקודת הענין:

צובכל מקום שבו נמצא יהודי, אין לו לחשוב, שכיון שנמצא בארץ הגלות, ובגלל זה פטרה אותו התורה עצמה מקיום המצוות התלויות

צז104
בארץ, אזי יכול להוסיף מדילי', ולפטור את עצמו גם מחלק מהמצוות שאינם תלויות בארץ!...

צח– ובפרט שטוען שיש לו על מי לסמוך... כידוע האריכות בדברי הרמב"ן, שכללות הענין דקיום המצוות (כל המצוות) קשור עם ארץ ישראל, ועד שקיום המצוות בגלות הוא רק בבחי' "סימנים" להמצוות שיקיימו כשיבוא משיח צדקנו (כפי שמביא רש"י מ"ש "הציבי לך ציונים") –

צטכיון שאומרים לו, שההיפך הוא הנכון: אם רצונו לזכות בחלקו בארץ הקודש, עליו לפעול במקום שבו נמצא ולעשות שם "ארץ ישראל", כאמור לעיל, שתפקידו של כל אחד מישראל לפעול בחלקו בעולם בחו"ל, שיהי' שם הענין ד"עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".

קועי"ז פועל בכל ארץ ישראל כולה – שהרי כל יהודי מחוייב להשתדל שארץ ישראל תהי' על מעמדה ובחזקתה, ובתוקף הכי גדול, באופן ד"ושכבתם ואין מחריד", כיון ש"נפלו אויביכם לפניכם גו'", ועד ש"חרב לא תעבור בארצכם"97, "אפילו חרב של שלום".

קאובהקדמה – שנוסף לכך שארץ ישראל נתחלקה לשבטים, ישנו גם הענין שכל ארץ ישראל היא כמו נקודה אחת.

קבוע"ד שישנם ב' ענינים אלו בישראל: יש ענינים שבהם נחשב כל אחד מישראל בתור יחיד; וישנו גם הענין שעשרה מישראל נעשים מציאות חדשה של מנין, ועד להמציאות החדשה שנעשית במעמד ששים ריבוא מישראל – כפי שהי' במ"ת, כדאיתא במדרש ש"אם היו חסרים אחד כו'", ועד"ז ישנו הפס"ד ש"הרואה אוכלוסי (חיל גדול של ששים רבוא) ישראל אומר ברוך חכם הרזים", כיון שזוהי מציאות חדשה, שפועלת מציאות חדשה למעלה, כביכול, שהקב"ה נעשה "חכם הרזים".

קגוזהו גם מה שמצינו בנוגע לארץ ישראל, שכיבוש יחיד יכול להיות כיבוש בשלימותו, כמו כיבוש רבים – שזהו מצד הענין שכל ארץ ישראל היא נקודה אחת, ולכן יש מקום שאפילו ע"י כיבוש יחיד, כל

קד105
אחד בחלקו בעולם, "תתפשט בכל הארצות"; וזוהי ההכנה להשלימות שנעשית עי"ז שכל בנ"י, כל י"ב השבטים, נמצאים בארץ ישראל, כמבואר בפוסקים שיש כמה דינים בארץ ישראל שהם דוקא כאשר "כל יושבי' עלי'".

קהוכל זה תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, שכן, ע"ד שכיבוש ארץ ישראל בפעם הראשונה הי' באופן ד"מעט מעט אגרשנו", כמו"כ גם הפעולה שארץ ישראל תהי' בשלימותה נעשית "לאט לאט", ע"י ה"כיבוש יחיד" שפועל כל אחד במקומו, ש"מגרש" ו"כובש" חלקו בעולם, ומכין את כל העולם שתתפשט בו ארץ ישראל;

קווביחד עם זה, עושה גם כל התלוי בו בנוגע לארץ ישראל שכבר נכבשה [עי"ז שנתינת כחו של הקב"ה, "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", נמשכה בפועל ובגלוי למטה מעשרה טפחים, בכיבוש עוד שטח ועוד שטח], שיהי' שם מעמד ומצב ד"ושכבתם ואין מחריד", "וחרב לא תעבור בארצכם", "אפילו חרב של שלום" – שענין זה קשור עם מ"ש בסיום הכתוב: "והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם".

קזועד שמסתיימת הגלות, ומתחילה הגאולה – אתחלתא דגאולה, והגאולה האמיתית והשלימה, עי"ז ש"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמת ה' .. ובנה מקדש במקומו (ואח"כ) וקבץ נדחי ישראל", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

קח* * *

קטטז. דובר כמ"פ אודות פתגם רבינו הזקן שצריך לחיות עם הזמן,

קיוכפי שביאר (במענה לשאלת החסידים מהו הפירוש "לחיות עם הזמן"), שאצל בנ"י קשור ענין הזמן עם התורה (כמו כל הענינים שקשורים עם התורה) – שהקריאה בס"ת נחלקת לזמנים, שבכל שבוע קורין פרשה מסויימת בתורה,

קיאוע"ד שמצינו בגמרא בסוף מסכת מגילה ש"שואלין ודורשין ..

קיב106
הלכות חג בחג" (שזהו דין בנגלה דתורה בנוגע להלכות יו"ט), יש גם בכל שבוע קריאת פרשת השבוע, וכפי שגילה רבינו הזקן, הנה קריאת פרשת השבוע היא בבחינת "הלכות השבוע בשבוע",

קיגוזהו הפירוש "לחיות עם הזמן" – ללמוד הוראות מפרשת השבוע בנוגע לעניני השבוע.

קידיז. בפרשת השבוע נאמר: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים".

קיהוהנה, בנוגע להפירוש הפשוט בזה, שהקב"ה הוציא את בנ"י ממצרים מבלי להתפעל, כביכול, מזה שפרעה ועבדיו לא רצו בכך – אין זה חידוש גדול, ומאי קמ"ל?! – בודאי אין להתחשב ברצונו של פרעה.

קיואבל יש בזה חידוש נפלא – שזהו ע"ד מש"נ "ביד חזקה (על כרחם של ישראל) יגרשם מארצו", "גרש יגרש אתכם", כיון שבין בנ"י שיצאו ממצרים (מלבד אלו שנשארו שם רח"ל) היו כאלו שלא רצו לצאת, והי' צורך להוציאם "בחוזק יד", בניגוד לרצונם של בנ"י!

קיזוהחידוש שבזה – שהרי מדובר אודות יהודי שיש לו כח הבחירה, שנתן לו הקב"ה בעצמו, וכמ"ש הרמב"ם שזהו מ"ש "הן האדם הי' כאחד ממנו", כמו הקב"ה כביכול, והיינו, שכשם שאצל הקב"ה לא שייך הכרח ח"ו, והכל בבחירתו החפשית, הנה בדוגמת זה יש גם ליהודי בחירה חפשית, כך, שהקב"ה אינו רוצה כביכול לעשות היפך בחירתו של יהודי.

קיחהקב"ה אומר ליהודי: "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב", וגם את ההיפך, ומבקש ממנו "ובחרת בחיים", אבל אינו מכריחו; הוא אומר לו, מבקש ממנו ונותן לו כח על זה, כמארז"ל "הבא לטהר מסייעים אותו", אבל לא שייך על זה הכרח. ובלשון הרמב"ם116: "רשות לכל אדם נתונה וכו'", ודוקא בגלל זה ישנו הענין של קבלת השכר.

קיט107
וזהו החידוש ש"בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים" – מבלי להתחשב אפילו בבחירתם של בנ"י!

קכיח. בשביל מה הוצרכה התורה לספר זאת? הרי התורה אינה סיפורי מעשיות? – אלא זוהי הוראה, כדאיתא בזהר ש"תורה" מלשון הוראה, וכדברי רבינו הזקן שצריך ללמוד "הלכות השבוע בשבוע".

קכאובהקדמה – שסיפור התורה אירע כשמצרים היתה ממלכה אדירה, וכדברי המדרש, שפרעה הי' "מושל בכיפה", מושל בכל העולם כולו; אבל מאז, הפכה מצרים להיות "ממלכה שפלה" (כלשון ההפטרה). ואעפ"כ, מסיבות שונות ומשונות ישנם כאלו שמבקשיםומתחננים בפני ארץ מצרים, שיסכימו לישב לשולחן עגול, ויתנו להם חלק מארץ ישראל!

קכבובכן: צריך לידע שכאשר "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", נחלת שבעה אומות – לא יעזור שום דבר! אם יהודים לא בוחרים בכך מרצונם, הנה "ביד חזקה גו' אמלוך עליכם"!... אבל ברור הדבר שלא יתכן מצב ש"ככל הגויים בית יהודה", אלא ברור הדבר שנשארים כפי שיהודים צריכים להיות – קשורים עם תומ"צ, ועם ארץ ישראל.

קכגאלא מאי, כיון שניתנה ליהודי בחירה, הרי הוא מתעקש ודוחף את עצמו לדלת סגורה של מצרים, בהיותה "ממלכה שפלה", לבקש מהם שישבו להתדבר עמו, בהבטיחו ליתן להם חלק מארץ ישראל; אבל "פרעה" לא מניח להם לגשת לשולחן, ואינו רוצה להפגש עמהם, כך, שבלית ברירה, כביכול, ממשיכים להחזיק בארץ ישראל!...

קכדוזהו הסדר, ש"בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים", ו"גרש יגרש אתכם" – מגרשים אותם מהחדר שבו רוצים לדבר אודות "שלום" כביכול.

קכהוהרי האמת היא שאין זה שלום! – זהו "שלום" שאין לו קיום, אין לו יסוד ואין לו ביסוס; ואין זה אפילו "שקר" – שהרי הם לא מרמים אף אחד, כיון שיודעים לכתחילה ש"פיהם דיבר שוא", שלכן,

קכו108
גם כאשר מבטיחים דבר-מה, אי אפשר "לבנות" על זה, כיון שלא יקיימו זאת, וכפי שכבר הי' לעולמים, שהבטיחו ומיד שינו כו'.

קכזיט. אמנם, הנהגה זו שלא התחשבו עם הבחירה של בנ"י ו"ביד חזקה יגרשם מארצו", היתה רק לפי שעה, אבל לאח"ז החזירו להם את הבחירה, והראי', שגם לאחרי שפרעה גרשם מארצו, חזרו וצעקו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה"...

קכחוכיון שכן, "עד מתי" יכולים לסמוך על נסים – שלמרות שנדחפים ומבקשים להפגש ולהתדבר ולהחזיר כו', מגרשים אותם בעל-כרחם; כבר הגיע הזמן שהעובדה שמגרשים אותם תהי' עבורם הוראת-דרך בנוגע לבחירתם, ויבואו לידי הכרה ש"אנו אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים".

קכטולכן, יש לבוא לגוי ולומר לו: "אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים", אבל רצונו של הקב"ה שיפעלו בדרך הטבע, כמ"ש "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה", ולכן הולך לגוי שיושב במדינה פלונית ומוכן לדבר אתו, ואומר לו בתוקף, שבא אליו בשליחותו של הקב"ה [לא רק בשם אלקים, בגימטריא הטבע, אלא דוקא "כה אמר הוי'", הי' הוה ויהי' כאחד], בנוגע לארץ הקודש שנתן הקב"ה לעם קדוש,

קל– כפי שכבר הודה עתה גם "אבי-אבות הטומאה", ש"האָלי לענד" שייכת ל"האָלי פּיפּל", ומי הם ה"האָלי פּיפּל" –

קלאשכיון שיהודים צריכים לחיות בארץ הקודש בדרכי נועם ובדרכי שלום – יש לו (לגוי) את הזכות לפעול זאת, וגם בדרכי נועם ובדרכי שלום,

קלבולהסביר לו, שזו תהי' טובה עבורו – כיון שממלא את רצונו של הקב"ה (כדאיתא במדרש, שהקב"ה ממלא את רצונו ע"י כל הענינים שבעולם, כמובא שם כמה דוגמאות בדבר), וגם טובה עבור מצרים, שתשאר לכל-הפחות "ממלכה שפלה", שהרי לולי זאת יכולה להתבטל ממציאותה לגמרי!...

קלג109
וכאשר מדברים עם הגוי בסגנון כזה – אזי מתחיל להסתכל על כל הענין באופן אחר לגמרי!

קלדכ. אבל הגוי שואל שאלה: ישנו עוד יהודי שפנה אליו בשליחות של כל עם ישראל, והוא בעצמו שמע ממנו להיפך ממש!...

קלה– עכשיו נעשה הסדר, שכל יחיד שיודע מ"ש במשנה88 שהוא "עולם מלא", הנה במקום לדבר בתור יחיד, הרי הוא מדבר בשם כלל ישראל בכל מקום שהם, כך, שכל מה שעולה בדעתו, מצהיר ומכריז בשם כל ישראל!

קלוובכן: צריך תוקף לומר לגוי, שיהודי זה ששמע ממנו להיפך – רחמנות עליו, כיון שאינו יודע מ"ש בפרשת השבוע, או שלא חושב שפרשת השבוע היא הוראה עבורו כיצד עליו להתנהג, והעיקר – הוא לא מאמין בכחו של עם ישראל (שהרי האמונה בה' קשורה עם אמונה בעם ישראל), ולכן לא יפלא שאינו יכול לדבר בתוקף כו', כיון שאינו מאמין שבנ"י יש להם תוקף!...

קלזלדעתו – כל הקיום של עם ישראל הוא מצד "חסד לאומים", ולכן סבור שלכל לראש צריכים לשמוע מה רוצה הגוי, ואח"כ יאמר לו מה היהודי רוצה.

קלחאבל האמת היא, שהגוי לא רוצה מאומה; הוא ממתין שיאמרו לו מה רוצה היהודי!

קלטולפועל, בא היהודי ומתחנן לפני הגוי ומבקש ממנו: אמור לי מה רצונך, ואעשנו, "עד חצי המלכות"... חצי זה או החצי השני, ואח"כ גם שלשת רבעים...

קמואי אפשר להתווכח ולטעון נגדו, כמו בענין שכלי, שיכולים להתווכח ולדון ("זיך אויסטענה'ן") ע"פ שכל – שהרי אין לו אמונה בכחו של יהודי, כיון שמסתכל על יהודים כפי שהם "המעט מכל העמים" [באמרו שכך נאמר גם בחומש, וא"כ יש לו ראי' מהתורה...], וא"כ, איך יכולה "כבשה אחת" להתייצב בין "שבעים זאבים"?! ובמילא, צריכים לכל לראש לדעת מה רוצים ה"שבעים זאבים", ואח"כ יתאים את עצמו לרצון שלהם.

קמאמה רוצים "שבעים זאבים"? – מה שזאב רוצה מכבשה!... הזאב

קמב110
לא רוצה שהכבשה תתנהג בצדק ויושר – שהרי לא תהי' לו שום תועלת מזה, כך, שזה לא חסר לו ואין לו צורך בזה; הוא רוצה שהכבשה תתבטל ממציאותה!...

קמגואין זה באופן שיכולים לנהל משא ומתן ולפעול שיניחו את הכבשה בחיים, בתנאי שתשאר בד' אמות שלה, ולא תפגע בד' אמות של אחרים – כי, כשמדובר אודות "כבשה" ו"זאב", הנה קודם ביאת משיח יודעים מהו רצונו של הזאב בטבעו... ולאידך גיסא, ה"כבשה" אינה יכולה לומר "ככל הגויים בית יהודה", שכן, "כבשה" אינה יכולה להפוך ל"זאב"!

קמדאלא שהקב"ה העמיד בין הגויים גופא כאלו ששומרים על בנ"י (כדי שתהי' אחיזה בטבע לשלימות של בנ"י), ולהם צריכים לומר:

קמהאלו שיאמרו לכם – בשם בנ"י – שליהודים אין קיום רח"ל אלא ע"י "חסד לאומים", דעו לכם שהם מדברים על דעת עצמם, אבל זהו היפך התורה, שנקראת "תורת אמת" ו"תורת חיים", שמורה את דרך החיים האמיתית היחידה, והאמת היא שיהודים הם נצחיים וקיימים, ואף אחד לא יוכל להם! ועד כדי כך, שאפילו הקב"ה אומר: "חיצי כלים,והם אינם כלים"!

קמוועד"ז בנוגע להשייכות של בנ"י עם ארץ ישראל – כפי שפוסק הרמב"ם בנוגע לקידוש החודש, שלא יתכן מציאות שבארץ ישראל לא יהיו יהודים ח"ו.

קמזוכידוע הראי' לזה – שהרי הובטח ליעקב שלעולם ישארו י"ב שבטים ("גמירי דלא כלו שיבטא"), ובשביל זה יש צורך בחלוקה של מנשה ואפרים בפני עצמם, ומה שמנשה ואפרים נחשבים לשני שבטים הרי זה רק בנוגע לנחלה בארץ ישראל, "וא"כ, אם לא יהי' שום ישראל בארץ ישראל, שוב לא יהי' נ"מ כלל ויהי' שבט אחד, ונמצא דכלה שיבטא".

קמחכא. וכאשר מדברים בנוסח האמור – אזי חוסכים עגמת נפש (לא רק בנוגע לבנ"י, אלא גם) בנוגע לגויים עצמם, כיון שיודעים בבירור מהו

קמט111
תפקידם בעולמם שבשבילו נבראו – כדי שהעולם יתנהג כפי רצון הקב"ה.

קנומהו רצונו של הקב"ה? – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים": הקב"ה הודיע מלכתחילה שגויים יבואו בטענה כו', והבהיר מיד, שאין צורך בהסכמתו של הגוי, שכן, "ברצונו נתנה להם", ואח"כ "נטלה מהם ונתנה לנו", והיינו, שיהודי יודע שלכתחילה אמנם נתן הקב"ה את הארץ להם, אבל נתינתו של הקב"ה להם היתה באופן שבבוא הזמן "נטלה מהם ונתנה לנו".

קנאישנה אמנם השבועה "שלא יעלו ישראל בחומה", ואסור להתעקש להביא את הגאולה (אפילו "אתחלתא דגאולה") קודם שהגיעה זמנה, כשנמצאים עדיין בגלות; אבל מה שנתן לנו הקב"ה מארץ ישראל, ארץ הקודש, ע"י "כח מעשיו" – חל איסור ע"פ תורה להחזיר זאת לאוה"ע.

קנבוכאמור, עי"ז חוסכים צרות ועגמת נפש לא רק לעצמו, אלא גם ל"ממלכה שפלה".

קנגוגם בענין זה יש הוראה בתורה – כדאיתא במדרש בפרשתנו בנוגע לעונש של פרעה: "משל .. לאחד שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק, יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש, אמר לו בגזירה, או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה, אמר לו הריני אוכל, התחיל לאכול, לא הספיק לגמור עד שאמר הריני לוקה, לקה ששים, לא הספיק לגמור עד שאמר הריני נותן מאה מנה, נמצא, אכל את הדג, ולוקה, ונותן מאה מנה. כך נעשה למצרים, לקו ושילחו וניטל ממונם" (ובאופן שגם לאחרי שלקו ושילחו, לא נפחת תשלום הממון אלא נשאר במילואו...).

קנדכב. וכאמור לעיל (ס"ז) שנמצאים בזמן שרוצים שיבינו גם ע"פ שכל – הנה כן הוא גם בנוגע לשלילת הוויתור על חלקי ארץ ישראל, שענין זה מוכרח גם מצד הטבע:

קנהכאשר שואלים איש-צבא, האם יש אפשרות להתקיים כאשר יחזירו שטחים – אזי המענה של איש-צבא הוא, שאין לזה מקום בדרך הטבע, שכן, ההגנה ע"פ טבע יכולה להיות כאשר הגבול הוא בסמיכות לים,

קנו112
תעלה או הר גבוה, אבל לא כאשר גבול המפסיק הוא באמצע רחובה של עיר... באופן כזה לא יכול להיות הקיום של ישראל בדרך הטבע.

קנזובפרט כשרואים שהקב"ה נתן שטחים אלו בעל-כרחם של בנ"י – "בחוזק יד" ו"ביד חזקה אמלוך עליכם" – כידוע מה שגילו כבר בנוגע למהלך מלחמת ששת הימים, שלא התכוננו ולא חשבו ולא רצו ללכת כל כך רחוק, אלא שנמצאו אלו שהעיזו-פנים ולא צייתו, וכבשו את ירושלים העתיקה נגד הציווי, כבשו את מדבר סיני עד תעלת סואץ, וכבשו את ההרים מצד המזרח עד רמת הגולן, ובגלל שהי' זה נגד ההשערה, לכן התבטא הדבר במספר הקרבנות וכו', כידוע הסיפור בפרטיות לכל אלו שהתעניינו בזה.

קנחאבל, היצה"ר שהוא "אומן גדול", "היום אומר לו עשה כך וכו'" – בא בטענות של צדק ויושר:

קנטכיבוש השטחים נעשה מתוך מהירות, ועכשיו לא יודעים כיצד להסתדר עמהם, ומהו הצורך בשטח זה או שטח אחר – בשביל היהודים שנמצאים שם עתה, יש מספיק שטח, ובנוגע לעתיד, יעזור השי"ת... ובינתיים יש להתפטר מאותם שטחים, עם כל הטירחות הקשורים עמהם, ועי"ז תהי' נשיאת-חן בעיני ה"זאבים", ויוכל להיות מצב ש"וגר זאב עם כבש"!...

קסובכן: הענין ד"וגר זאב עם כבש" – יפעל משיח! ומשיח עדיין לא בא, ובמילא לא יכול להיות מצב כזה.

קסאומה שיכולים כן לפעול – לבוא ל"זאב" (שנמצא בריחוק מקום) ולהסביר לו, שאין ברירה ל"כבש", כיון שהקב"ה שהוא מלך העולם כולו נתן את ה"האָלי לענד" ל"האָלי פּיפּל" (ובפרט ע"פ האמור שהקב"ה נתן ירושלים העתיקה וכל השטחים בעל-כרחם של היהודים), ולכן נשאר שם (ולא רק "בלית ברירה", אלא מתוך שמחה...), וכן יקום! אלא, כדי לחסוך קרבנות מכל הצדדים, כדאי להתדבר בדרכי נועם ובדרכי שלום, לשלם כסף וכו', ובלבד שיהי' שלום בעולם.

קסבוכאמור לעיל, שאף שישנו הענין ד"לא יעלו בחומה", וכידוע הוראותיו של בעל ההילולא בענין זה, שלכן התנגד לכמה ענינים84 – הרי זה רק בנוגע לענינים שתלויים בבחירתו, ואילו בנדו"ד היתה הבחירה להיפך, שלא רצו לכבוש את ירושלים העתיקה וכל שאר השטחים, ולפועל נעשה היפך הבחירה והציווי וההוראה, כך, שלא שייך

קסג113
כאן הענין ד"יעלו בחומה"; מדובר אודות האיסור למסור חלק מארץ הקודש!

קסדוכאמור לעיל, שזהו ענין שאין לו מקום גם בטבע, וגם גויים יודעים זאת, שכן, כששואלים איש-צבא, הן מבנ"י והן מאוה"ע, אזי המענה הוא – כפי שנדפס והופץ בכו"כ טופסים בין מליוני גויים – שרק עכשיו יש לארץ ישראל גבולות בטוחים בדרך הטבע, משא"כ לפנ"ז.

קסהכג. ו"מעשה אבות סימן לבנים", וכפתגם רבינו הזקן שמפרשת השבוע למדים הוראות בנוגע לעניני השבוע – שזהו מה שלמדים ממ"ש בסוף פרשת בא בשייכות לענין התפילין ו"מבצע תפילין": "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (אפילו כשמצרים היתה "מושלת בכיפה", ועאכו"כ בהיותה "ממלכה שפלה"), ועד"ז בנוגע לכל המלכיות שנקראו על שם מצרים, "ע"ש שהם מצירות לישראל" (כדאיתא במדרש).

קסוומסיום פרשת בא באים ל"ויהי בשלח פרעה את העם", וזוהי הכנה קרובה לסיום קץ הגלות, והתחלת הגאולה האמיתית והשלימה.

קסזו"כימי צאתך מארץ מצרים", ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה" – כן יעשה ה' בחסד וברחמים, ובטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש ובעגלא דידן, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

קסח* * *

קסטכד. דובר לעיל (ס"ו) אודות דברי בעל ההילולא בהנוגע להס"ת, שיש בכחו לפעול כתיבת וסיום הס"ת בעצמו, אלא שרצונו לזכות את כל ישראל, שתהי' הס"ת של כאו"א מישראל ושל כלל ישראל – שזהו סדר ההנהגה ד"טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל", כמ"ש בנוגע ליוסף, ש"הוא גו' המשביר לכל עם הארץ", והרי "שמא מילתא הוא".

קע114
ובכן: סדר זה הי' אצל בעל ההילולא בנוגע לכל הענינים, גם בנוגע לענינים שפעל מתוך מס"נ – שעי"ז שפעל התחלת הענין [ש"כל התחלות קשות" אפילו בענינים של מס"נ, ועאכו"כ כשיש צורך להשתמש במס"נ עבור שאר הענינים], סלל את הדרך לפנינו [באופן ש"חליינו הוא נשא .. והוא מחולל מפשעינו", כמבואר בארוכה בנבואת ישעי'], שמכאן ולהבא נוכל להמשיך בענינים שהתחיל, מתוך הרחבה ומתוך הרווחה, ולעסוק בהם גם מתוך מס"נ, אבל באופן שיוצאים י"ח במסירת הרצון, ללא צורך במס"נ כפשוטו, כיון שנמצאים במעמד ומצב של רווחה והרחבה, ללא רדיפות וגזירות, ואדרבה: הקב"ה עשה שתהי' העבודה קלה יותר, שכן, על כל צעד ושעל ("וואו נאָר מ'גיט זיך אַ קער"), על כל ענין ופרט בנוגע ליהדות, תורה ומצוות, הפצת התורה והפצת היהדות, הנה מיד "חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי".

קעאכה. ובהקדמה – שגם עתה, שהעבודה היא קלה יותר, כיון שרואה מתן שכרה בצדה ש"חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי", עדיין יש צורך במסירת הרצון:

קעבכיון שהיצה"ר רואה שלא נותנים לו לעבוד... נפל על "המצאה", שיש אפשרות ש"חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי" גם עבור ענינים הפכיים מתומ"צ, ואדרבה: עבור הענינים ההפכיים "חכם יתקרי" במספר גדול יותר של "עיתונים" מאשר עבור עניני יהדות, ועד"ז "רבי יתקרי" (והוסיף בבת-שחוק: או כפי שנקרא "ראַביי", או כפי שנכתב בשפת המדינה בשני בי"תי'ן...) – אם לא "רב" מצד הקדושה, יהי' זה באופן ד"יש לי רב" שאמר אחי יעקב...

קעגולכן יש צורך שיהי' לו עכ"פ התוקף להבטיח שהענין ד"חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי" יהי' אצלו רק בעניני קדושה;

קעדמוותרים לו ("מ'גיט אים נאָך") למלא רצון נפש הבהמית ונפש הטבעית ש"חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי", אבל עליו להשתמש בזה רק בעניני קדושה, ולהסתפק ב"שלא לשמה" שבעסק התומ"צ, כדברי הגמרא ש"יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה" [ובהקדמת תיבת "לעולם יעסוק כו' שלא לשמה"], היינו, שיתחיל לעסוק בזה כדי לקבל את התוארים "חכם" ו"רבי", ואח"כ יקבל שכר – אף שאינו מצפה לזה כלל... – ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה".

קעה115
וכפירוש החסידות בדיוק הלשון "מתוך שלא לשמה" – ש"שלא לשמה" של יהודי יש לו "תוך" (פנימיות), וה"תוך" של ה"שלא לשמה" הוא – "לשמה".

קעו– אינו-יהודי, כש"תוהה על הראשונות", אזי מתחרט על כל הענין; אבל יהודי, גם כש"תוהה על הראשונות", נשאר בידו הענין שעשה בפועל, ומצד הפנימיות, הרי גם ב"שלא לשמה" ישנו ה"תוך" ד"לשמה".

קעזוכידוע פס"ד הרמב"ם בנוגע להלכה למעשה, שאפילו יהודי כזה שגם ע"י הכח של "בית-דין" של ישראל, "שופטים ושוטרים", אי אפשר לפעול עליו ענין ע"פ תורה, ועד שיש צורך בכפי' ע"י עכו"ם – הנה בתוכו (בפנימיותו) רצונו לקיים רצון הבורא.

קעחוכיון ש"שלא לשמה" יש בו "תוך", וה"תוך" הוא "לשמה" – הרי מובן, ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה", היינו, שהענין ד"לשמה" יהי' לא רק בה"תוך" של ה"שלא לשמה", אלא יבוא בגילוי.

קעטולכן אמרו "לעולם יעסוק אדם בתומ"צ אע"פ שלא לשמה": לכל-הפחות תהי' עבודתך באופן שישנה חיצוניות העשי', ומצד פנימיות הרצון הרי זה נחשב ע"פ דין שזהו "רצונו", כאילו עושה זאת בפנימיות ותוכיות נפשו. והיינו, לפי שהעבודה "שלא לשמה" היא קלה יותר, כיון שישנו "מתן שכרה בצדה" בענינים צדדיים, שאינם עניני תומ"צ.

קפאבל גם בשביל זה יש צורך ב"מסירת הרצון" – ה"תנועה" ו"הזזה" הראשונה, לזוז ממקומו ולרצות לגשת לענין של יהדות והפצת היהדות, לענין של תורה והפצת התורה ומצוותי', עי"ז שלרגע קטן בהתחלה בלבד ימסור את רצונו ויביט לצד ימין – "לב חכם לימינו", ואז יתחיל לעסוק בתומ"צ עכ"פ שלא לשמה (שהרי חיים אנו בתקופה שבה יכולים לפעול באופן כזה בהצלחה גדולה); וכיון שהקב"ה רוצה שיהודי יהי' בשלימות, כביכול כמו השלימות של הקב"ה – ישנה גם ההבטחה "שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

קפאכו. ובכן: זו היתה דרכו של בעל ההילולא בכל פעולותיו – שבזמנו ובמקומו לא היתה דרך אחרת לעסוק בהם אלא ע"י מס"נ בפועל – ש"נתן מלחמו לדל": "לחם" זה שעליו התייגע ע"י חרישה וזריעה,

קפב116
וכל שאר ל"ט מלאכות ד"סידורא דפת", עד שנעשה "פת" ו"לחם" – נותנו ל"דל" כפי שהוא באופן של "לחם", ללא צורך בחרישה וזריעה וכל "סידורא דפת", שיהי' אצלו מן המוכן; אבל עדיין צריך הלה ליטול את הלחם, לברך עליו ולאכלו, וזאת, לא יכול מישהו אחר לעשות עבורו.

קפגוליתר דיוק – יש כאן דבר פלא: אפילו הברכה – יכול מישהו אחר לברך עבורו ולהוציאו י"ח, אבל בנוגע לאכילה – אומרת התורה שלא שייך שמישהו אחר יאכל והוא יהי' שבע... הוא בעצמו צריך לכל-הפחות לאכול!...

קפדעושים עבורו את כל הענינים: נותנים לו לחם מוכן, וגם מברכים עבורו, אבל האכילה בפועל – עליו לעשות בעצמו.

קפהועד"ז בנוגע לאכילה רוחנית – "לכו לחמו בלחמי", שני עניני "לחם", תושב"כ ותושבע"פ, או נגלה דתורה ופנימיות התורה, ולאח"ז גם קיום המצוות, שהרי "גדול לימוד שמביא לידי מעשה"93.

קפווכאמור, העיקר היא האכילה בפועל, ואפילו לא הברכה, "ברכו בתורה תחילה", וכן ברכת המצוות – שהרי איתא בספרי שהמאבד סלע ומצאה עני ועל ידה החי' נפשו ונפשות בני ביתו, קיים מצות צדקה, ובמקרה זה בודאי לא ברך ברכת המצוות... לא אמר "לשם יחוד", ולא טבל תחילה במקוה... ולא זו בלבד שזוהי מצוה שנעשית שלא לשמה, אלא אדרבה: הוא מצטער שאיבד את הסלע, ואעפ"כ, כיון שהי' המעשה בפועל – עי"ז שהקב"ה הזמין בהשגחה פרטית את מציאת הסלע לעני שזקוק לכך – הרי זה נחשב לו למצות צדקה, ש"שקולה כנגד כל המצוות".

קפזוזוהי ההוראה הכללית בנוגע למעשה בפועל מהנהגת בעל ההילולא באופן ש"נתן מלחמו לדל" – שצריך להמשיך בזה ע"י ההליכה בדרכיו ובאורחותיו אשר הורנו באופן ד"נצח סלה ועד".

קפחוכל זה – מתוך ידיעה שקרב זמן קץ גלותנו, וכפתגם הידוע של בעל ההילולא, שנשאר לסיים "פכים קטנים", ולאח"ז הולכים לקבל פני משיח צדקנו, "ותלמודו בידו" – "לחמו בלחמי", תושב"כ

קפט117
ותושבע"פ, נגלה דתורה ופנימיות התורה – תורת החסידות, באופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שעי"ז "קאתי מר" דא מלכא משיחא, בחסד וברחמים, ובטוב הנראה והנגלה,

קצוהולכים לקבל פניו "על צבאותם" (כמ"ש בפרשת השבוע), ולא רק "צבאותם" סתם, אלא כפי שנעשים "צבאות הוי'", צבא ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו", והולכים קוממיות לארצנו, ובאופן שאף א' לא ישאר בגלות, כפי שהי' ביצי"מ, שכל בנ"י יצאו משם, "וינצלו את מצרים", שלקחו עמהם את כל ניצוצות קדושה, וכן תהי' לנו בעגלא דידן ובקרוב ממש, ובחסד וברחמים, ו"שמחת עולם על ראשם".

קצא* * *

קצבכז. הענינים האמורים לעיל הם בנוגע לפעולתו של בעל ההילולא, ובנוגע לנתינת-כח שיוכלו להתנהג בדרכיו, במשך חיים חיותו בעלמא דין; ונוסף לזה, ישנו גם המעמד ומצב שלאחרי ההסתלקות, שאודותיו מדבר רבינו הזקן באגרת הקודש סימן ז"ך וביאורו.

קצגובהקדמה – שבודאי לא עזב צאן מרעיתו ח"ו, אלא ממשיך למלא תפקידו ושליחותו, כדברי הגמרא במסכת סוטה, בנוגע לרועה נאמן הראשון של ישראל: "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש" (במרום), והיינו, שאפילו לאחרי הסתלקותו עומד משה ומשמש להגן על ישראל,

קצדולא רק על צדיקים גמורים, חסידים גדולים, או אפילו על בינונים, אלא כמובן מהמשך דברי הגמרא179: "ויקבור אותו .. מול בית פעור .. מפני מה נקבר משה אצל בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור", וכמבואר בתוס', ש"בכל שנה ושנה .. באותו פרק (שחטאו ישראל) בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע, שמשה רבינו שקעו כו'", והיינו, שאפילו כשמדובר אודות אלו שהיתה להם שייכות ל"פעור" [ע"ז בזוי', שאין לה מקום

קצה118
אפילו בשכלו של גוי, כמסופר בגמרא אודות גוי' שהיתה יכולה להבין את כל עניני ע"ז, מלבד הע"ז של "בעל פעור"], ובאופן שעדיין "לא הטהרנו ממנו" – עומד משה ומשמש במרום להגן גם עליהם, שלא זו בלבד שלא יזיק להם, אלא שיהי' "חוזר ושוקע".

קצוועאכו"כ עתה, כמבואר בספרים שקליפת ע"ז בטלה לפני זמן רב, ולכן בטלו גם כל שאר הענינים הקשורים בזה (ורק בגלל שישנה מציאות העולם בכל הפרטים, יש באיזו פינה נדחת גם קליפה זו), ועיקר הבירורים הם בשאר הענינים, כך, שהעבודה היא בנקל יותר – הרי בודאי ש"עומד ומשמש במרום", להמשיך כל טוב למטה מעשרה טפחים, עד לכל טוב גשמי.

קצזולכל לראש – מתחיל כל ענין מהתורה, ש"היא חיינו ואורך ימינו" – לא רק חיים בעוה"ב, אלא חיים כפשוטם, כמובן מהמענה של ר"ע על השאלה היתכן שמעמיד את עצמו בסכנה ועוסק בתורה בניגוד לגזירת המלכות: "משל .. לשועל שהי' מהלך על גב הנהר וראה דגים .. ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו עאכו"כ, אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה עאכו"כ", שמזה מובן, שהתורה נותנת חיים גשמיים (אלא שלאח"ז צ"ל גם ה"קמח" שבא ע"י התורה – "אם אין תורה אין קמח").

קצחולכן מבאר רבינו הזקן באגרת הקודש האמורה (סימן ז"ך וביאורו), שלאחרי ההסתלקות, יכולים לקבל תורה, הארות והשפעות רוחניות מהצדיק – שחייו אינם חיים בשריים, אלא חיים רוחניים, אמונה יראה ואהבה (ככל פרטי הראיות וההוכחות שמביא על זה) – באופן נעלה יותר מכמו בשעה שהיתה נשמת הצדיק בגופו, שאז היו יכולים לקבל רק ע"י הגוף וההגבלות של נפש ורוח כו', משא"כ לאחרי ההסתלקות יכולים לקבל ללא מדידות והגבלות.

קצטכח. ונוסף על הענין האמור שמתחיל מרגע ההסתלקות – ישנו ענין נוסף כעבור עשרים שנה (כדלקמן).

רוע"פ האמור כמ"פ, שכל ענין בפנימיות ונסתר דתורה, יש לו

רא119
רמז או אפילו הוראה ברורה בנגלה דתורה – מצינו ענין מיוחד בנוגע לעשרים שנה אצל שמשון, שהי' מהשופטים בישראל (כדלקמן סכ"ט).

רבובהקדמה – שבין השופטים שהיו המוציאים ומביאים של כל ישראל, כמ"ש "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", להבדיל "בין דם לדם בין דין לדין גו' דברי ריבות בשעריך" – היו כו"כ דרגות וענינים, אבל ישנו שופט אחד ששמו "שמשון", ואיתא בגמרא במסכת סוטה ש"על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר כי שמש ומגן ה' אלקים".

רגוהענין בזה:

רדהמשמעות של קריאת השם היא – שזהו הענין שכל העולם כולו ראה בו, ולכן נקרא בשם זה. וכיון שנקרא על שמו של הקב"ה, ו"שמא מילתא היא"157 – הרי מובן שהסיבה לכך היא מפני שענינו הי' להמשיך ולגלות את שמו של הקב"ה בכל מקום.

רהובעצם הרי זה תפקידו של כל שופט, אלא, שיש שופטים שכל העולם ראה אצלם מעלות שונות – אדם גדול, מנהיג גדול ושופט גדול, שעושה כל עניני צדק ויושר וכו' (ועל שם זה נקראו בשמות שונים), אבל אין זה באופן שאין דרך אחרת לקרותו בגלוי מלבד "על שמו של הקב"ה"; כדי להגיע למסקנא זו, יש צורך לחשוב ולהתבונן מדוע מתנהג ופוסק באופן כך. וכפי שמצינו אפילו בנוגע לשלמה, עליו נאמר "וישב שלמה על כסא הוי'", שע"י המשפט של שתי הנשים, "ראו כי חכמת אלקים בקרבו".

רואבל שמשון – "על שמו של הקב"ה נקרא": כל מי שראה אותו, יהודי, או להבדיל פלשתי, קראו "שמשון", על שמו של הקב"ה – "שמש (ומגן) הוי' (אלקים)".

רזכלומר: הקב"ה נקרא בשם הוי', וגם בשם אלקים. ומזה נמשך בעולם הענין ד"שמש" והענין ד"מגן".

רחומזה מובן שמעלתו של שמשון שנקרא ע"ש "שמש הוי'" – היא בדוגמת מעלת שם הוי' על שם אלקים:

רט120
שם הוי' – הוא שם העצם, שם המיוחד ושם המפורש, משא"כ שם אלקים הוא משבעה שמות שאינם נמחקים, אבל לא שם העצם, שם המיוחד ושם המפורש.

ריוזהו "שמש הוי'" – ששם זה מורה על אלקות בגלוי, שהרי שם הוי' פירושו שהוא "הי' הוה ויהי' כאחד"133, וגם הוי' מלשון מהוה. וכפי שמוסיף רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה, ש"היו"ד משמשת על הפעולה שהיא בלשון הוה ותמיד", והיינו, שאין זה ענין שהי' בעבר, אלא בכל רגע ורגע הוא "הי' הוה ויהי' כאחד", ובכל רגע ורגע הוא מהוה מחדש את כל העולמות כולם מאפס ואין המוחלט, כמאמר "המחדש בטובו .. תמיד מעשה בראשית", כמבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה.

ריאאבל שם אלקים, שהוא לשון כח וחוזק, ע"ש היותו בעל היכולת ובעל הכחות כולם (כמבואר בטור ושולחן ערוך בנוגע לכוונת נוסח הברכות) – הוא בדוגמת ענין ה"מגן", כיון שאינו שם שמיוחד אך ורק להקב"ה, שהרי מצינו שגם דיינים נקראים בשם "אלקים", כמ"ש "עד האלקים יבוא דבר שניהם", ומה שהקב"ה נקרא אלקים, כמו בפסוק "אלקים נצב בעדת א-ל", הרי זה לפי שהוא המקור שממנו באים כל הכחות כו'; וכיון שהקב"ה ברא את העולם באופן ש"מה רבו מעשיך" ו"מה גדלו מעשיך" – לכן שם "אלקים" הוא לשון רבים, ע"ש "מה רבו מעשיך".

ריבובהתאם לכך הנה גם בהנהגת (בנ"י בכלל ו)השופטים (בפרט), יש אופן הנהגה שהיא בדוגמת "מגן" על השמש, היינו, לא כפי ש"מוציא חמה מנרתקה", אלא כפי שהשמש נמצאת בתוך המגן ונרתק; אך מעלתו המיוחדת של שמשון – שנקרא "על שמו של הקב"ה .. שמש .. הוי'" – שאצלו הי' הסדר, שגם כאשר ראה אותו פלשתי שהולך ברחוב, ראה את הקב"ה כפי שנקרא "שמש הוי'", ללא מגן ונרתק!

ריג121
כט. ובכן, בנוגע לשמשון – איתא בירושלמי:

ריד"כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל ארבעים שנה, וכתוב אחד אומר והוא שפט את ישראל עשרים שנה .. מלמד שהיו הפלשתים יראים ממנו כ' שנה לאחרי מותו כדרך שהיו יראים ממנו כ' שנה בחייו".

ריהוכפי שכבר צויין בקיצור בהמכתב, שכיון שבכתוב נאמר "וישפוט את ישראל", הרי מובן שעיקר ענינו הי' לשפוט ולהנהיג את ישראל, אלא שבשביל זה הוצרך להיות תחילה ביטול עול מלכות – שהיו הפלשתים יראים ממנו. וכיון שיראת הפלשתים ממנו נמשכה כ' שנה לאחרי מותו, לכן אפשר לומר "וישפוט את ישראל ארבעים שנה", כיון שעי"ז הי' הנהגת בנ"י יכולה להיות ברוחו של שמשון עשרים שנה לאחרי מותו, כמו בעשרים שנה ששפט אותם בחייו.

ריול. והנה, כיון שישנו כלל לדינא ש"מעלין בקודש ולא מורידין" ח"ו, לא מסתבר בשכל לומר שהענין ד"וישפוט את ישראל" נמשך רק בעשרים שנה ראשונים שלאחרי ההסתלקות, ולא יותר.

ריזאלא שבנוגע לשמשון אין מקום לשאלה וקושיא מדוע נאמר שענין זה נמשך עשרים שנה – כיון שלאח"ז התחיל זמן של השופט שלאחריו, וכיון ש"אין מלכות נוגעת בחברתה", הוצרך להיפסק זמן משפטו של שמשון.

ריחאבל בנדו"ד, שמדובר אודות נשיא בישראל אשר מי יתן לנו תמורתו – הרי מובן שגם לאחרי עשרים שנה נמשך הענין, ובעילוי אחר עילוי – "מעלין בקודש".

ריטלא. וכמו בכל ענין – יש גם על זה רמז בנגלה187, ועד לדין בפועל:

רכישנו פס"ד בגמרא במסכת בבא בתרא: "ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן עשרים שנה".

רכאוהטעם הפשוט בזה – כיון שעד עשרים שנה אין לו את השכל הדרוש כדי "למכור בנכסי אביו".

רכבמצינו אמנם ש"הפעוטות מקחן מקח" החל מגיל שש שנים,

רכג122
ולאח"ז ניתוסף בזה מזמן לזמן, שככל שנעשה בר-דעת וחכם יותר, יש לו רשות וכח יותר לבחון ולברר כיצד להתנהג בכל הענינים; אבל בנוגע ל"נכסי אביו", שתהי' לו מלוא הבעלות לידע כיצד לנהל את המשא ומתן "בנכסי אביו" – הרי זה רק כשנעשה בן עשרים שנה.

רכד– בנוגע לירושת נכסי אביו, הנה אפילו תינוק בן יומו, ברגע שנולד, הרי הוא כבר יורש, אבל צריכים להעמיד לו אפוטרופוס; וכדי שתהי' לו שליטה בנכסי אביו למכור כו' – צריך לילך מדרגא לדרגא, "עד שיהי' בן עשרים שנה", שאז נעשית שלימות השכל (בנוגע לנכסי אביו, שלכן לא נזכרו חילוקי דרגות דבן שלושים ובן ארבעים, כיון שבגיל עשרים נעשית כבר שלימות השכל בנוגע לנכסים, אפילו נכסי אביו).

רכהובלשון הקבלה – כמבואר בעץ חיים (והביאו רבינו הזקן בלקוטי תורה פרשת במדבר בתחילתו) ש"אזי נכנסים בו מקיפי אבא", שזהו"ע שלימות המוחין – לא רק מוחין דבינה, אלא גם מוחין דאבא.

רכווכמבואר בזהר בפירוש הכתוב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", ש"שבע שנים" הו"ע המדות, ו"עשרים שנה" הו"ע המוחין, ולאח"ז בא הענין ד"מאה שנה", שזהו"ע הכתר, למעלה משכל והבנה.

רכזומזה מובן, שלאחרי שנעשה בן עשרים שנה, הנה לא זו בלבד שלא נעשה גרעון לגבי עשרים שנה, אלא אדרבה – שמתחילה העלי' לדרגת "מאה שנה".

רכחלב. ויובן ע"פ ביאור רבינו הזקן במ"ש "שאו את ראש כל עדת בני ישראל גו' לגולגלותם מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל" – דלכאורה אינו מובן דיוק הלשון "לגולגלותם" (שזהו לשון התורה שהוא בדיוק בתכלית):

רכט"גולגולת" – היא העצם שמקיף את הראש, שעיקרו הוא המוח, שבו משכן השכל, שנמצא בתוך הגולגולת, כך שהגולגולת היא ענין חיצוני בלבד.

רל– הגולגולת מגינה אמנם על המוח, אבל עדיין יכול להיות נקב

רלא123
בגולגולת, ואפילו כמה נקבים, כל זמן שלא נחבס רובה (ככל פרטי הדינים שבזה), משא"כ המוח, אם ניקב הקרום, הרי זה פוגע בכל מציאותו.

רלבוא"כ, כשמדובר אודות מנין בנ"י בתור "יוצאי צבא בישראל", לצאת למלחמה, יש צורך להדגיש את ענין המעלה שבהם – "שאו את ראש גו'", ולמה נאמר שהמנין הוא "לגולגלותם", לא הראש, אלא הגולגולת דוקא?!

רלגומבואר בזה בחסידות (כמרומז בדברי רבינו הזקן), שכדי שיהודי יוכל להיות "יוצא צבא בישראל" לכבוש את העולם, לא מספיק שילך ע"פ השכל והבנה והשגה, שהו"ע מוחין שבראש, אלא צ"ל הענין ד"נשא את ראש" לבחי' "גולגלותם" שלמעלה מהמוחין, שזהו"ע מסירת הנפש והרצון להקב"ה, ורק אז יכול להיות "יוצא צבא בישראל".

רלדובפרטיות יותר:

רלהישנו ענין המס"נ שהוא התחלת העבודה – שזוהי התחלת היום באמירת "מודה אני לפניך", והיינו, שעוד לפני שלומד התורה, לפני שמתבונן, ואפילו לפני שנוטל ידיו, אומר כבר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים", ומתמסר להקב"ה.

רלואבל, לא זו היא המס"נ הנדרשת להיות "יוצא צבא בישראל";

רלזכדי שיוכל לצאת לעולם באופן שהעולם לא "יבלע" אותו, אלא הוא יפעל שיהי' עולם של "דרך ארץ", "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" – הנה מלבד המס"נ שבאמירת "מודה אני", יש צורך במס"נ שבעבודת התפלה, שבאה לאחרי ההתבוננות ע"פ שכל בגדלות הא-ל ושפלות האדם [כמארז"ל "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", וכפי שפוסק הרמ"א (בשם תלמידי רבינו יונה) ש"יחשוב קודם התפלה מרוממות הא-ל יתעלה ובשפלות האדם"], שזוהי כללות ההתבוננות בפסוקי דזמרה, ברכות ק"ש (שלפני' ושלאחרי') וק"ש, ולאח"ז מגיע להמס"נ דשמו"ע, שעומד "כעבדא קמי מרי'", בהעדר המציאות לגמרי (שהרי העבד אינו מציאות לעצמו, וכמ"ש הרשב"א בפירוש "כל מה שקנה

רלח124
עבד קנה רבו", שאין זה באופן שתחילה קונה העבד, וע"י העבד זוכה האדון, אלא מלכתחילה קונה האדון, כיון שהעבד אינו מציאות לעצמו כלל).

רלטוזהו גם מ"ש "שאו את ראש גו' לגולגלותם מבן עשרים שנה ומעלה" – שכאשר ישנה השלימות ד"בן עשרים שנה", שזוהי שלימות המוחין, שהשתמש בשכלו וניצל אותו להבנת והשגת חכמת ה' בעולם, כפי שמאריך הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בביאור "הדרך לאהבתו ויראתו": "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו .. ויראה מהם חכמתו כו'" – הנה "מבן עשרים שנה ומעלה", שמתעלה לדרגא נעלית יותר: "נשא את ראש", להעלות את הראש שהו"ע השכל לבחי' "גולגלותם" שלמעלה מהשכל – שזוהי המס"נ הנכונה שמספיקה ומוכרחת כדי שיוכל להיות הענין ד"יוצא צבא בישראל".

רמלג. וזוהי גם ההוראה בנוגע לעניננו:

רמאלאחרי שמסתיימים עשרים שנה שבהם נמשך הענין ד"שפט את ישראל", והיתה יראתו על ה"פלשתים" שבכל דור ודור – אזי נעשה הענין ד"מבן עשרים שנה ומעלה", "שאו את ראש כל עדת בני ישראל לגולגלותם", היינו, שמתעלים מהעבודה ד"עשרים שנה", שלימות המוחין, לעבודה שמצד מס"נ, ובלשון הקבלה: עבודה מצד בחי' הכתר.

רמבועי"ז נעשים "יוצא צבא בישראל", שיוצאים לעולם באופן ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ", ועושים מהעולם דירה לו ית'.

רמגואז יוצאים "על צבאותם", "צבאות הוי'" – לקבל פני משיח צדקנו, כיון שנשלמו מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, ולכן שורפים את הגלות ונעשה קץ גלותינו, ובלשון המדינה: "דאַלאָי גלות" – שמסתיים הגלות, ובאה "אתחלתא דגאולה" וגאולה האמיתית והשלימה,

רמד"והקיצו ורננו שוכני עפר"12, והוא (בעל ההילולא) בתוכם,

רמה– וכפי שהובאה הראי' בנוגע לסדר הדברים, שאף שאיתא בזהר שתחיית המתים תהי' ארבעים שנה לאחרי קיבוץ גלויות, הרי זה רק בנוגע לשלימות דתחה"מ, אבל בהכרח לומר שעוד לפנ"ז תהי' תחיית המתים של משה (כולל גם אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא) ואהרן,

רמו125
רועי ישראל, שהרי בתוס' במסכת פסחים איתא שכשיבנה המקדש (שיהי' קודם קיבוץ גלויות, כפס"ד הרמב"ם109) "משה ואהרן יהא עמנו" (כדברי הגמרא במסכת יומא) –

רמזויבנה מקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, שאז יודעים ש"הרי זה משיח בודאי"109, בעגלא דידן, בקרוב ממש.

רמח* * *

רמטלד. נהוג ביום ההילולא לומר מאמר חסידות, וגם לערוך סיום מסכתא, והסדר בזה (כנהוג כמ"פ) – תחילה המאמר חסידות (שקשור עם המאמר של בעל ההילולא), ולאח"ז הענין בנגלה דתורה – סיום המסכת.

רנולהעיר, שאע"פ שסדר הלימוד הוא שתחילה לומדים נגלה דתורה (ובנגלה דתורה גופא – החל מתושב"כ, "בן חמש שנים למקרא", ואח"כ "בן עשר למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא"), ורק לאחרי לימוד נגלה דתורה מתחילים לימוד פנימיות התורה – הרי רואים שבלימוד נגלה דתורה לא מתחילים בענין של הבנה והשגה, שכן, "משהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה", והרי ע"ד הרגיל מתחיל התינוק לדבר בהיותו בן שנתיים, כשעדיין לא הגיע לחינוך (אפילו במדה הכי קטנה) הקשור עם הבנה והשגה, ואז מתחילים ללמדו תורה – לא כפי שהיא בהבנה והשגה, אלא כפי שהיא מצד הפנימיות שבה, והתינוק מקבל זאת (לא בהבנת והשגת שכלו, אלא) בעצם נפשו, כסיום הפסוק236 "(תורה צוה לנו משה) מורשה קהלת יעקב", והרי ענין הירושה אינו קשור עם שכל, כאמור לעיל (סל"א) שתיכף משנולד יורש כבר כל נכסי אביו.

רנאובהתאם לכך נקבע הסדר הרגיל של התוועדות הקשורה עם בעל ההילולא – תחילה המאמר, ואח"כ הענין בנגלה.

רנבאמנם, כיון שהמאמר חסידות נאמר כבר גם ביום הש"ק, בהתוועדות שנערכה בזמן סעודה שלישית, "רעוא דרעוין" [שזהו זמן שקשור עם הסתלקות צדיקים, כדאיתא בזהר הטעם לאמירת ג' פסוקים

רנג126
ד"צדקתך צדק", לפי שזהו זמן ההסתלקות של ג' הצדיקים, משה ("רעיא מהימנא") יוסף ודוד] – לכן אומר תחילה את הענין בנגלה (כולל גם כפי שמשתקף בחסידות), ולאחרי כן המאמר חסידות.

רנדלה. ובהמשך להמוזכר לעיל (סט"ז) אודות "הלכות שבוע בשבוע", שזהו בדוגמא לכך ש"משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום .. הלכות חג בחג" – ייערך עתה סיום על מסכת מגילה.

רנהאמנם, סיום זה נתבאר כבר פעם בארוכה (כולל גם הביאור בדברי רש"י הנפלאים: "וקבלו וקיימו שכר המצוות עליהם ועל בניהם בזה ובבא"); ולכן נתעכב עתה על ענין נוסף בדברי הגמרא לפנ"ז, שלכאורה אינו שייך לסיום המסכת הנ"ל, אבל שייך ובא בהמשך לכללות הסוגיא שבה נתבארו כמה פרטים בנוגע לאופן קריאת וגלילת הס"ת, שענין זה שייך להמדובר במשנה אודות קריאת התורה.

רנווענין זה הוא גם בהמשך להמדובר לעיל (ס"ו ואילך) אודות הספר-תורה.

רנזלו. ה"סיום" על מסכת מגילה: "אמר רבי פרנך א"ר יוחנן כל האוחז ס"ת ערום (בלא מטפחת) נקבר ערום, ערום סלקא דעתך, אלא אימא נקבר ערום בלא מצוות. בלא מצוות סלקא דעתך, אלא אמר אביי נקבר ערום בלא אותה מצוה" (ובתוס': "י"מ מצות אחיזה. וקשה מאי רבותא פשיטא כו', לכך פירש ריב"א, בלא אותה מצוה שעשה באותה שעה .. קרא בו .. לגוללו או להגיהו"),

רנח– ביאור סברת הקס"ד (שנקבעה בגמרא ע"י רב אשי מסדר הגמרא): "נקבר ערום", כי, "יציאת נשמה .. דומה לס"ת שנשרפה"147,

רנט127
ולכן, ענשו של האוחז ס"ת ערום – מדה כנגד מדה – ש"נקבר ערום". אבל אעפ"כ, "ערום סלקא דעתך", כי הדמיון לס"ת הוא בנוגע לנשמה (ואילו הקבורה שלאח"ז היא בנוגע להגוף), וא"כ צ"ל העונש בנוגע לנשמה, ולכן, "נקבר ערום בלא מצוות", כי, המצוות הם לבושים, בדוגמת המטפחת של הס"ת, וכיון שאחז הס"ת בלא

רס128
מטפחת, נקבר ללא לבושי המצוות. אבל עדיין לא מסתבר שיטלו ממנו כל המצוות, בגלל עבירה אחת. ולכן "אמר אביי נקבר ערום בלא אותה מצוה".

רסאוביאור דעת הי"מ (שזהו הפירוש הפשוט גם לפי רש"י) ש"אותה מצוה" היא "מצות אחיזה", למרות קושיית התוס' "מאי רבותא, פשיטא שאין לו שכר כיון שלא עשה המצוה כהוגן" – שהחידוש הוא שאין זה כמו "הקורע .. על מתו (בשבת) אע"פ שמחלל את השבת יצא ידי קריעה" (שעפ"ז י"ל שהעבירה באופן האחיזה אינה מבטלת את מצות האחיזה), כיון שה(אחיזה ב)מטפחת הו"ע אחד עם הס"ת (כמו לבוש שנעשה חלק מהמלובש – "עור ובשר תלבישני", ולא כמו לבוש הנפרד), כמו גליוני הס"ת; משא"כ בנוגע לקריאה בתורה, גלילה או הגהה שלאחרי האחיזה בס"ת (כפירוש הריב"א), אין לומר שיאבד מצוות

רסב129
אלו בגלל אחיזת הס"ת בלא מטפחת, כשם שאינו מאבד מצות קריעה בגלל שקרע בשבת.

רסגוזהו גם המשך דברי הגמרא: "מוטב תיגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה" – דכיון שהמטפחת הו"ע אחד עם הס"ת (כמו גליוני ס"ת), אין איסור בגלילת הס"ת בתוך המטפחת, אבל "מוטב תיגלל המטפחת", כיון שסוכ"ס אין זה עצם הס"ת, אלא לבוש.

רסדוביאור סיום דברי התוס', "אבל אחזו במטפחת אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד": "למשמאילים בה (שלא לשמה) עושר וכבוד", קאי על הלימוד שאינו לשם השגת התורה עצמה ("יגדיל תורה ויאדיר"), אלא לשם קיום המצוות, לידע את המעשה אשר יעשון

רסה130
(שגם על זה מגיע שכר רב – "עושר וכבוד"), שלימוד זה הוא בדוגמת מטפחת ולבוש ל"גוף" ואמיתית הלימוד. וזהו שכאשר "אחזו במטפחת", וגם קורא בתורה, היינו, הן הלימוד לשם קיום המצוות (מטפחת), והן הלימוד לשם השגת התורה עצמה (קריאה בתורה), אזי "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד" –

רסו131
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ג ע' 141 ואילך.

רסזלז. ויש לומר בדרך אפשר גם בנוגע להמשך הענין – "ת"ר משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין .. הלכות חג בחג":

רסחכשם שנתבאר לעיל שישנו החילוק שבין תורה למצוות, החל מענין המצוות שבתורה – הנה גם כאן ישנו הענין ד"הלכות חג בחג", שזהו"ע התורה, ובזה גופא – לא רק ההלכות שלומדים שלושים יום קודם החג, אלא ההלכות שלומדים ביום החג עצמו (כפי שמבאר רבינו הזקן פרטי הדברים111), אשר, על ידם נעשה ענין החג (כללות החג, ואח"כ גם הפרטים שבו) – "מקרא קודש", שקשור עם איסור מלאכה והקרבת קרבנות, שזהו"ע המצוות.

רסטוזהו גם הקשר להתחלת המסכתא – כרגיל ב"הדרן" לקשר סיום המסכתא עם תחילתה – "מגילה נקראת כו'", שגם בקריאת המגילה ישנם ב' ענינים אלו: מגילה היא א' מכ"ד ספרי קודש – שזהו"ע התורה; ויש בזה גם ענין של מצוה, שהרי מקרא מגילה ("מגילה נקראת") היא א' משבע מצוות דרבנן.

רעוענין זה קשור גם עם סיום המסכתא: "משה תיקן להם לישראל כו'" – תקנת משה, שאינה מן התורה, אלא מדרבנן, כמו מקרא מגילה (וכמו שבתורה גופא יש ענינים שנתפרשו בגלוי בתושב"כ, ויש ענינים שהם בתושבע"פ, ועד – "במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל").

רעאוזהו קישור והמשך הענינים – שמתחילים מ"מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד ובט"ו", בכל מקום מושבות בנ"י, הן בערי הפרזות, והן בערים מוקפות חומה – "חומה זו תורה",

רעבוממשיכים זאת ב"הלכות חג בחג" – שנעשים ימים טובים בישראל, "מועדים לשמחה", כפי שנמשך בגשמיות כפשוטו – "אין

רעג132
שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין", ולא רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שאז הי' החיוב דאכילת בשר שלמי שמחה, אלא אפילו בזמן הזה, כפי שפוסק רבינו הזקן בשו"ע הלכות יו"ט: "ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין יוצאים י"ח שמחה אלא ביין", כך, שאפילו בזמן הגלות נמשכת שמחה לישראל בעניניהם.

רעדומ"מועדים לשמחה" ממשיכים שמחה בכל ימות השנה, ועד ל"שמחת עולם על ראשם"178, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, והרי גם אז, הנה "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל .. חוץ ממגילת אסתר .. והלכות כו'" (כדאיתא במדרז"ל ומבואר בתשובות הרשב"א).

רעהומה גם שבנוגע לקריאת המגילה הנה אפילו כאשר "עבדי אחשורוש אנן", נעשה הענין ד"מסמך גאולה לגאולה",

רעו– כמודגש בשנה זו, שכאשר נשאלת השאלה אם קורין המגילה באדר ראשון או באדר שני, אזי המענה הוא ש"מסמך גאולה לגאולה עדיף" –

רעזכך שמיד לאחרי שמחת פורים באה שמחת הגאולה – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"152, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

רעח* * *

רעטלח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

רפ* * *

רפאלט. הוזכר לעיל הענין ד"וינצלו את מצרים"177, שעי"ז היתה יכולה להיות הגאולה באופן ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול",

רפב– כי, אע"פ שבנ"י היו מוכנים לוותר על ה"רכוש גדול" ובלבד שיצאו כבר ממצרים, וכה"משל לאדם שהי' חבוש בבית האסורים, והיו

רפג133
אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם, בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום", אעפ"כ, אמר הקב"ה שמוכרחת להיות היציאה ממצרים "ברכוש גדול", "שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם, קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם" –

רפדולכן, "וינצלו את מצרים", "שעשאוה כמצודה שאין בה דגן .. כמצולה שאין בה דגים", ורק לאחרי שלקחו עמהם את כל עניני הקדושה שהיו יכולים ליקח ממצרים, אזי יצאו ממצרים, ונצטוו שלא לחזור למצרים, "לא תוסיפו לראותם גו'", כיון שיהודי צריך לילך רק למקומות שבהם יש לו שליחות מהקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

רפהואם הדברים אמורים בהנוגע לעניני מצרים, עאכו"כ שכן הוא בהנוגע לבנ"י עצמם – שלכן חלוקה גלות מצרים מג' הגליות שלאחרי', שבהם היתה גאולה שאינה שלימה: חלק מבנ"י יצאו מגלות בבל, וחלקם נשארו בבבל, ועד"ז ביון מדי ופרס, משא"כ בגלות מצרים לא נשאר יהודי אחד במצרים; בשעה שיצאו כולם – אזי יצא גם הראשון!...

רפווהחידוש בזה – כמ"ש במכילתא ש"מתחלה לא הי' עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת, ועכשיו הוציא ששים ריבוא בני אדם ממצרים", "ביד רמה".

רפזוכללות הענין בזה – שהיציאה ממצרים היתה יכולה להיות לאחרי שהיו מוכנים "שש מאות אלף רגלי", ואז יצאו כולם ביחד.

רפחוכפי שהכתוב משבח שיציאת בנ"י ממצרים היתה "על צבאותם"174, "יצאו כל צבאות הוי'"175, שהעמידו אותם במצרים, באופן ש"וירבו ויעצמו במאד מאד" – לאחרי ההכנה ד"כאשר יענו אותו" שעי"ז "כן ירבה וכן יפרוץ", ועי"ז לוחמים ומבטלים את הגלות, ופועלים את הגאולה.

רפטמ. ובענין זה היתה זכות מיוחדה ותפקיד מיוחד לנשי ובנות ישראל במצרים:

רצ134
עוד לפני סיפור פרטי הגאולה וההכנות לגאולה – מסופר בהתחלת ספר שמות אודות ה"מיילדות העבריות", שעל ידם התאפשר הענין ד"וירב העם ויעצמו מאד".

רצאועד"ז מסופר בארוכה בגמרא (בקשר לפרשה שהתחילו לקרוא במנחת שבת – פרשת בשלח, שנקראת פרשת שירה) על הפסוק "זה א-לי ואנוהו" (שבהתחלת השירה), שהתינוקות שנולדו במצרים [שהקב"ה בעצמו התעסק עמהם – "מלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'", "ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע .. (ואח"כ) היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך"] "הם הכירוהו תחלה", ולכן אמרו "זה א-לי" – שכבר ראו אותו במצרים.

רצבולכן, כאשר בנות ישראל הביאו "מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות .. לנדבת המשכן", ומשה הסתפק אם לקבלם או לא, "אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים", והם "מראות הצובאות" שמהם נעשו הכיור וכנו, "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אוהל מועד", ולולי זאת לא יכולה להיות הכניסה למשכן ומקדש!

רצגו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"152:

רצדגם היציאה מגלות זה [והרי עומדים כבר "לשרוף את כתלי הגלות", כפתגם הידוע של בעל ההילולא] תהי' באופן שאף יהודי לא ישאר בגלות281, אלא כל בנ"י יצאו מגלות לגאולה "שאין אחרי' גלות".

רצהוכמו"כ איתא בגמרא ש"אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף", "נשמות שבאותו אוצר ששמו גוף" (וכפי' התוס' "דנשמות של ישראל ושל עכו"ם אינן בגוף א'"), שמשם צריכים להמשיך בנים ובנות, כדי להעמיד "צבאות הוי'", שעמהם יצאו מהגלות, כך, שבזה תלוי' הגאולה.

רצו135
ולא כדעת הטועים ומתפלפלים בנוגע ל"פיקוח ילודה" וכו' וכו' – שמגלים פנים בתורה שלא כהלכה, שהרי אין זה רק ענין פרטי בנוגע לקיום המצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", אלא גם ענין כללי – שהרי גאולתן של כל ישראל תלוי' בכך ש"יכלו כל הנשמות שבגוף", עי"ז שיוולדו למטה בנים ובנות, נשמה בגוף, ואז "בן דוד בא", ויגאלנו מן הגלות המר.

רצזמא. וזוהי גם שליחות מיוחדה שתלוי' בעיקר בנשי ובנות ישראל בכל מקום שהם,

רצח– ועאכו"כ אלו שיודעות כבר אודות תורתו והוראותיו והדרכותיו של בעל ההילולא, וכן אלו שיוודע להן על זה היום או מחר, "מחר שהוא עכשיו", "מחר" כפשוטו, או "מחר שהוא לאחר זמן" –

רצטשעי"ז שילדו בנים ובנות, וכן ילדו מחדש את הבנים והבנות שישנם כבר, עי"ז ש"המלמד את בן חבירו", ועאכו"כ בנו של עצמו, "כאילו ילדו", שעושה ממנו מציאות חדשה,

שוע"י כללות הנהגתן באופן שכל בית בישראל יהי' בית שעליו אומר הקב"ה "ושכנתי בתוכם"82, שבו שורה הקב"ה, ובו מעמידים "צבאות הוי'" בדרכי צניעות, ובאופן ד"וירב העם ויעצמו מאד" –

שאנותנים להן כח וכל המצטרך בשביל לגדלם מתוך הרחבה, מתוך בריאות הנכונה ומתוך שמחה וטוב לבב, לתורה ולחופה ולמעשים טובים (כדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שגם בלידת בת הנוסח הוא "לתורה ולחופה ולמעשים טובים"),

שבוהם יהיו אלו ש"יכירוהו תחילה", כאשר "אז ישיר משה גו'", "שר לא נאמר, אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה" – כאמור לעיל (סל"ג) שעוד לפני קיבוץ נדחי ישראל יהיו כבר "משה ואהרן עמהם", ו"אז ישיר משה גו'", באופן שדוקא אותם ילדים שגידלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך מיצר הגלות, הם יהיו אלו שיכירוהו

שג136
תחילה ויאמרו "זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו", ועד לסיום השירה: "הוי' ימלוך לעולם ועד", והרי "כל מקום שנאמר .. ועד אין לו הפסק עולמית" – גאולה שאין אחרי' גלות, שלכן יאמרו "שיר חדש" (לשון זכר)295,

שדבקרוב ממש ובעגלא דידן, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

שה* * *

שומב. נהוג ביום ההילולא גם לערוך "מגבית" עבור "קרן תורה", כדי להחזיק את אלו שלומדים תורה לשמה ללא תכלית צדדית איזה שתהי', אלא רק כדי להעמיק בתורה, ועד להבנת סודותי' [כדברי הגמרא במסכת סנהדרין "מאי קרא שנאמר נפש עמל עמלה לו .. הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר", וכפירוש רש"י, "שמחזרת עליו, ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה כו'", וכמבואר בארוכה גם בחדא"ג מהרש"א במקומה], וכדי להסיר מהם את הדאגות, זקוקים הם לתמיכה של "זבולון", וזוהי תכליתה של ה"מגבית תורה".

שזועל כאו"א להשתתף בזה: אלו שהנהגתם היא בקו של "זבולון" – בפשטות, ואפילו אלו שהנהגתם היא בקו של "ישכר" – הרי גם הם מחוייבים בענין גמילות חסדים (כמו "זבולון"), שהרי "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו", אלא צ"ל תורה וגמ"ח, ואדרבה – עי"ז יתוסף אצלם בהבנת לימוד התורה, כמבואר בתורה אור בתחילתו בפירוש הכתוב "וצדקה תרומם גוי", שע"י הצדקה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, וכפי שמבאר הצ"צ, שהכוונה היא אלף פעמים ממש, והיינו, שהלימוד לאח"ז יהי' באופן שבמשך שעה אחת יוכל להבין בריבוי כ"כ, שלולי ענין הצדקה הי' צריך להקדיש לזה אלף שעות של לימוד בפועל.

שחוכרגיל, יחלקו פתקאות, וכל הרוצה, ירשום שמו ושם אמו כדי להזכירו על הציון של בעל ההילולא.

שט137
ויה"ר שנתינת הצדקה תנוצל בטוב, ובהצלחה מופלגה למעלה מן המשוער, כהלשון "יגעת ומצאת"59, היינו, לא רק לפי אופן היגיעה, אלא באופן של מציאה ("ומצאת") שהיא שלא לפי ערך היגיעה, ובאופן ש"המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" – לימוד התורה מתוך הרחבה.

שיוע"י לימוד התורה וקיום המצוות, כולל גם הלימוד עם הזולת, "המלמד את בן חבירו תורה"302, ועאכו"כ "המלמד את בן עם הארץ תורה (שאז) אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו, שנאמר ואם תוציא יקר מזולל כפי תהי'" – מבטלים גזירת הגלות, כרצונם של בנ"י לצאת מהגלות בשמחה ובטוב לבב.

שיאוכן תהי' לנו – בעגלא דידן, ע"י משיח צדקנו, ובאופן שלוקחים עמנו את הספר-תורה, ואת כללות לימוד התורה וקיום המצוות, "מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות"105, בשמחה ובטוב לבב.

שיב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה (להר' שמואל זלמנוב) לנגן ניגון "מזמרת הארץ". ולאח"ז ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

שיגאח"כ צוה להכריז אודות ברכת המזון וכוס של ברכה, וברך על הכוס, ואח"כ חילק בידו הק' לכל המסובים "כוס של ברכה".

שידטרם צאתו התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"].

שיה______ l ______