Toras Menachem·Vol. 60 (5730·Part 3)·Second day of Shavuos 5730תורת מנחם·ס - שנת תש"ל - חלק שלישי·יום ב' דחג השבועות·ה'תש"ל

א369
בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)

גאלקים את כל הדברים האלה לאמר, ומדייק בזה אדמו"ר הזקן בלקו"ת פ' במדבר, מהו הענין שנתינת התורה לישראל היתה ברעש וקולות וברקים (שהיו הכנה לעשרת הדברות), וכדאיתא במדרש שהרעיש את כל העולם כולו, ומד' רוחות הקול יוצא, דלכאורה, הרי עשרת הדברות הם דברים פשוטים. ואע"פ שבעשה"ד נכלל כל התושב"כ ותושבע"פ (כדאיתא בירושלמי), כולל גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הרי זה רק בהעלם, אבל בגלוי נאמרו בעשה"ד דברים פשוטים. והרי הקולות וברקים שהיו ג"כ בגילוי, הם הכנה להדברים האלה (עשה"ד) שבגלוי, שהם דברים פשוטים. וא"כ צריך להבין מהו ענין הרעש וקולות וברקים כו'.

הבהקדים מ"ש קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, דלכאורה אינו מובן מה שאומר תחילה קרוב הוי' לכל קוראיו, ואח"כ אומר לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו, שאין זה לכל קוראיו, אלא רק לכל אשר יקראוהו באמת דוקא. ומובן מזה שיש כאן ב' הענינים, היינו, שישנו הענין דקרוב הוי' לכל קוראיו, וישנו גם המעלה המיוחדת דכל אשר יקראוהו באמת.

זבזה, דהנה, ענין האמת הו"ע התורה, דאין אמת אלא תורה, שהתורה היא תורת אמת, כי, אמת הוא דבר שאינו נפסק, אלא הוא בקיום כל הזמן, ויתירה מזה, שהוא בסוף כמו שהוא

ח370
בהתחלה ממש, בלי שום שינוי כלל, וכדאיתא בירושלמי בפי' חותמו של הקב"ה אמת, שהאותיות א'מ'ת' הם ראש האותיות אמצעיתן וסופן, ומאותיות אלו מצטרפת תיבת אמת, היינו, שענין האמת הוא בשוה בתחלתו בסופו ובאמצעיתו, ללא שינויים. וזהו שהתורה נקראת תורת אמת, לפי שאין בה שינויים.

יהדבר הוא, לפי שהתורה היא בחי' עצם, וכל עצם בלתי משתנה. דהנה, ענין האור, בהכרח שיהי' בו שינוי, דכיון שיש לו מקור, שהוא המאור, הרי בהכרח דככל שהוא קרוב יותר אל המאור ה"ה בתוקף יותר, דכן הוא הן באור גשמי הקרוב למקורו בגשמיות, והן באור רוחני שהוא קרוב למקורו ברוחניות, ועד שבהיותו בהמאור עצמו ה"ה בתוקף הכי גדול, כמבואר בתניא. וכן הוא בדרגא הכי נעלית שבענין האור, שהוא אור הקו, שיש שינוי בין תחלתו לסופו, ומזה מובן שיש שינוי גם באמצעיתו, וכן יש שינויים בכל דרגא ודרגא שבו, וכמבואר בע"ח שכל ענין המשכת הקו הוא לעשות מעלה ומטה, והרי הפירוש דמעלה ומטה הוא שמחולקין במעלתן ומדריגתן כו'. וענין זה (שבאור יש חילוק בין תחלתו לסופו) הוא לא רק באור פנימי, אלא גם באור מקיף, דאף שאור מקיף נמשך בכל מקום, וא"כ לכאורה הוא למעלה משינויים, הנה באמת גם באור מקיף יש שינויים, וכמ"ש בע"ח שבכל עיגול יש הפרש בין חצי העיגול העליון ובין חצי העיגול התחתון כו'. ונוסף על השינוי בהפעולה, יש שינוי גם בהאור עצמו, ואדרבה, בגלל השינוי בהאור, יש שינוי גם בהפעולה. וכל זה הוא לפי שכללות ענין האור הוא באופן שיש לו מקור, שהוא המאור (כנ"ל), ועד שאפילו בחי' האור שענינו הוא גילוי המאור, שהאור הוא מעין המאור, יש בו שינויים. משא"כ העצם אינו משתנה, והיינו, שבכל מקום שהוא ישנו העיקר מה שהוא עצמי, וגם כאשר אין האור והגילוי כ"כ, אין זה שינוי ומיעוט כלל, שהרי העצם הוא העיקר, וזה אינו מתמעט כו', והיינו, שהמיעוט וריבוי הוא בהאור שבו, אבל אין זה נוגע לעיקרו שהוא העצם.

יבזה ע"פ משל מההפרש בין בחי' חכמה ורצון, שחכמה הוא אור מעצם הנפש, משא"כ בחי' הרצון הוא בחי' העצם. ועם היות שבשניהם יש שינויים, דכשם שבשכל יש שכל רוחני שמופשט מחומריות

יג371
וגשמיות, ויש שכל נמוך יותר, ועד שכל שבמעשה, כמו"כ יש כמה אופנים ברצון, יש רצון לדבר רוחני, ויש רצון השייך לעשי' בפועל, וכמו"כ ישנם חילוקים במקום עמידת הרצון באדם, שישנו הרצון כפי שהוא בראש, שמאיר בגילוי, וישנו הרצון כפי שהוא ברגל, שאינו מאיר בגילוי, ורק נראה ע"י תנועות הרגלים כו', וא"כ לכאורה משתווה הרצון אל השכל שבשניהם יש שינויים, מ"מ, יש הפרש גדול ביניהם, דבחכמה ושכל, החילוק והשינוי בין שכל רוחני לשכל מעשי הוא בהשכל עצמו, שזה שכל גס, וזה שכל דק ופשוט, משא"כ ברצון, החילוק הוא רק בנוגע לגילוי הרצון, אבל בעצם ענין הרצון, אין התחלקות כלל, דעיקר ענינו של הרצון הוא התוקף, והתוקף שבהרצון הוא בשוה בכל הפרטים שבהם בא הרצון, והחילוק הוא רק בהגילוי שבו, ועיקר ענינו של הרצון אינו ענין הגילוי, אלא התוקף, ובזה אין שינוי. וכל זה הוא לפי שענין הרצון הוא מרוצת עצם הנפש, והיינו, שעצם הנפש הוא בתנועה של מרוצה, ולכן אין חילוק בין רצון לדבר זה או לזולתו, משא"כ חכמה ושכל, שענינו הוא להשכיל כו', ה"ז גילוי מהנפש, ולכן ה"ה משתנה ומתחלק לפי אופן הגילוי כו', כנ"ל.

טוהוא בתורה שנקראת תורת אמת, שאין בה שינויים, להיותה בחי' העצם. דהנה, אע"פ שיש חילוקים בתורה, כידוע שיש תורת האצילות ותורת הבריאה, וכמבואר בלקו"ת שישנה התורה כמו שהיא בגעה"ע ובגעה"ת, ועד להתורה כמו שהיא למטה, הנה חילוק זה הוא רק בהגילויים שבתורה, אבל עצם ענין התורה, שאורייתא וקוב"ה כולא חד, אין בו שינויים, והוא בכל המדריגות בשוה, גם כמו שהתורה ירדה למטה, למצרים ירדתם כו' (ועד שנתלבשה בטענות של שקר, שראובן טוען כך ושמעון טוען כך, שטענה אחת בודאי אינה אמת). ואדרבה, דוקא ע"י ירידת התורה למטה ניתוסף גילוי אור בתורה שלמעלה, כדאיתא במעין החכמה שדוד הי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה, שענין זה הוא דוקא ע"י לימוד התורה כמו שהיא למטה.

יזהוא, דהנה, תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל באורייתא, ואורייתא בקוב"ה, וכולהו דרגין על דרגין סתים וגליא. וידוע שיש בזה ב' פירושים, פי' הא' הוא, שסתים שבישראל מתחבר עם גליא שבתורה, והיינו, שהראש ופנימיות דנש"י קשור בסוף מדריגת התורה, שזהו"ע האותיות שבתורה, וכידוע שישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, והיינו, שס"ר נש"י מושרשים בס"ר אותיות התורה, וכמ"ש וזאת לפנים בישראל, דבחי' זאת, שזהו"ע אותיות התורה, הוא לפנים בישראל, הפנימיות דישראל. וכן הוא בהתקשרות דתורה בקוב"ה, שסתים דתורה מתחבר עם גליא דקוב"ה. אמנם, כל זה הוא בנוגע להגילוי שבתורה, שיש בזה חילוקים, שבסתים שבתורה האלקות הוא בגילוי יותר. אבל מצד בחי' העצם שבתורה, הנה כמו שהיא למעלה כך היא גם למטה מטה, ואדרבה, דוקא בירידתה למטה נעשה החיבור בקוב"ה, כנ"ל. וזהו פי' הב' בתלת קשרין כו', שגם ע"י גליא שבתורה נעשית ההתקשרות דישראל עם סתים דקוב"ה, שזהו מצד בחי' העצם שבתורה שלמעלה מסדר השתלשלות. דהנה, מצד בחי' התורה כמו שהיא בסדר השתלשלות, הרי הסדר בהשתלשלות הוא שרק חיצוניות שבעליון נמשך ונעשה פנימיות להתחתון, שזהו מה שסתים דאורייתא מתקשר בגליא דקוב"ה, וגליא דאורייתא נעשה פנימיות לישראל. משא"כ מצד בחי' התורה כמו שהיא למעלה מסדר השתלשלות, שהוא בחי' אמת שבתורה, שלמעלה מכל השינויים, הנה גם ע"י הגליא שבתורה מתקשרים ישראל עם סתים דקוב"ה, ואדרבה, יש מעלה יתירה בגליא דתורה (ע"ד המעלה בהתורה שלמטה, שדוקא על ידה נעשה החיבור דתורה שלמעלה בקוב"ה, כנ"ל).

יטממה שמצינו שיש יתרון מעלה בקריאת אותיות התורה על העיון בתורה, דעם היות ששניהם תורה, ושניהם ניתנו במ"ת, מ"מ, יש יתרון מעלה בקריאת אותיות התורה על העיון בתורה. והענין בזה, דהנה, בודאי יש מעלה גדולה בהעיון בתורה, שדוקא ע"י היגיעה והעיון ה"ה יודע את חכמתו של הקב"ה ומבינה על בורי', שזהו דוקא כאשר הלימוד אינו בשטחיות, אלא באופן שמעיין ומתייגע בהלימוד, ודוקא עי"ז

כ373
מתייחד עם חכמתו של הקב"ה, כי היחוד הוא דוקא כשמשיג בהבנה והסברה כו', כמבואר בתניא. ועוד מעלה בהעיון שבתורה, שדוקא עי"ז ה"ה בא אל אמיתית נקודת רצון העליון שבכל מצוה, שיודע מה הוא ואיך הוא רצה"ע, וכמ"ש באגה"ק שע"י הלימוד בתושב"כ בלבד אי אפשר לדעת מה הוא רצה"ע, ואף שליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, הרי זה רק ברמז, אבל עדיין אי אפשר לדעת איך הוא רצה"ע, כי אם ע"י העיון בתושבע"פ דוקא. ונוסף לכך שדוקא ע"י העיון בתורה יודע את רצה"ע, הרי זה נוגע גם לעשיית המצוות (שיש בזה עילוי גדול), שבכדי לדעת איך לקיים את המצוה, צריך לברר ההלכה לאמיתתה, שזה בא ע"י עיון ויגיעה עצומה ביותר, שאז דוקא יודע בפרטיות איך לקיים את המצוה כפי אמיתית הרצה"ע. ונוסף לזה, הנה ע"י היגיעה והעיון בתורה בא לענין הביטול, וכמבואר בהמשך תרס"ו בענין יעשה למחכה לו, למאן דדחקין למלה דחוכמתא ודייקין לה, שהעיון בתורה הוא באופן שמדייק מאד בכל דבר מפני היראה אולי לא יבוא אל אמיתת רצה"ע, ובפרט כאשר צריך לפסוק פס"ד הלכה למעשה, שאז נופלת עליו יראה גדולה ועצומה כו', ומזה מובן שדוקא ע"י העיון בתורה ה"ה בא לתכלית הביטול כו'. אמנם, לאחרי כל המעלות הנ"ל שישנם בהעיון בתורה, אין זה דומה למעלת הקריאה באותיות התורה, כי, כל המעלות שבעיון התורה (עד למעלה הכי נעלית דדחקין במלין דחוכמתא שהו"ע הביטול כו') הם מצד השגת השכל שלו, אבל בקריאת אותיות התורה ה"ה קורא ממש אותן הדברים שיצאו מפי הקב"ה. ויתירה מזה, שבאמת הנה גם עכשיו מדבר הקב"ה אותיות ודיבורים אלו ע"י הקריאה בתורה למטה, כמ"ש ואשים דברי בפיך, דברי ממש, שעז"נ הלא כה דברי כאש, וכתיב תען לשוני אמרתך, כעונה אחר הקורא, וכל הקורא ושונה בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, והיינו, שע"י קריאת אותיות התורה, הן בתושב"כ והן בתושבע"פ, מתחדשים אותיות התורה ע"י הקב"ה, וזהו שאומרים נותן התורה, לשון הוה, ומה להלן באימה וביראה וברתת

כא374
ובזיע אף כאן כו', שמעלה זו ישנה בקריאת האותיות שבתורה דוקא (ולא בהעיון שבתורה), שע"י קריאה זו יוצאים גם עתה הדברים האלה מפי הקב"ה כמו במ"ת ממש.

כגגם משנת"ל שע"י גליא שבתורה מתקשרים ישראל עם סתים דקוב"ה, כי, גליא שבתורה הו"ע האותיות שבתורה, שע"י הקריאה בהם נמשך גילוי עצמות א"ס ב"ה. וזהו גם מה שהתורה נקראת אמת, שעל ידה נמשך העצם שהוא בסוף כמו שהוא בהתחלה ממש, שגם ענין זה שייך לאותיות דוקא, כמרומז באותיות דתיבת אמת, שהם ראש האותיות אמצעיתן וסופן (כנ"ל).

כההענין בזה, שהתורה היא ממוצע שאינו כמו שאר הממוצעים שבסדר השתלשלות, שהממוצע מפסיק כו', ונמשך רק חיצוניות האור, אלא התורה היא בחי' ממוצע המחבר, שעל ידה נמשך בחי' העצמות. וכאמור לעיל שע"י אותיות התורה (בחי' הגליא שבתורה) לוקחים בחי' סתים דקוב"ה. ואע"פ שבסתים דאורייתא מאיר אלקות בגלוי יותר מאשר בגליא שבתורה, הרי ידוע מאמר הבעש"ט בשם הרס"ג, העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, דענין מקצת העצם (במקצתו) היינו כמו שהוא מתעלם כו', ומ"מ, עי"ז אתה תופס בכולו, שיש בזה כל העצם. וכל זה הוא מצד העצם דתורה, שזהו למעלה מבחי' התורה כפי שהיא חכמתו של הקב"ה, שהחכמה היא ראשית ההשתלשלות, שמצד דרגא זו יש שינויים, ורק מצד העצם דתורה כפי שהיא למעלה מכל סדר ההשתלשלות, ה"ה למעלה משינויים, שזהו בחי' האמת, שהוא בסוף כמו בהתחלה כו'.

כזכיון שישנם ב' הענינים בתורה, עכצ"ל שיש שייכות ביניהם, והיינו, שגם בחי' החכמה נעשית חד ממש עם הקב"ה, וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא בשם מורו, שמדריגת החכמה היא מה שא"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו, והיינו, שבבחי' החכמה ישנו ענין הביטול וההתאחדות עם אוא"ס ממש. וכמו שהוא בנפש האדם, שהנפש נקראת נפש המשכלת, ע"ש החכמה, שזה מורה על גודל היחוד של בחי' החכמה עם עצם הנפש. וזהו בדוגמת הענין

כח375
דפנימיות אבא פנימיות עתיק. ולכן, גם בבחי' החכמה ישנו בחי' האמת של התורה.

למ"ש קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, דכל קוראיו קאי גם על אלו השייכים רק לקריאת האותיות (בחי' הגליא) שבתורה (אם מצד הפנאי שלו או מצד סיבה אחרת כו'), ומ"מ יש אצלם הענין דאשר יקראוהו באמת, שעי"ז קרוב הוי', לפי שהתורה היא בחי' האמת כו'.

לבכשם שבתורה נמשך כל העצם בגליא שבתורה דוקא, כמו"כ הוא בעולם (שהרי אסתכל באורייתא וברא עלמא), שדוקא בענינים תחתונים נמשך בחי' עצומ"ה, שזהו מה שהתהוות היש היא דוקא ע"י מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה, וזהו מה שהיש הנברא נעשה יש האמיתי. וענין זה נמשך ע"י התורה שנקראת תורת אמת, שנמשך בכל מקום כמו שהוא ואינו משתנה כו', כנ"ל בארוכה.

לדמ"ש במ"ת וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. דהנה, מה ששמעו בגלוי הרי זה רק אותיות דיבור העליון, ורק דברים פשוטים ששייכים דוקא בעוה"ז הגשמי, כמו כבד את אביך ואת אמך, ששייך דוקא בעולם למטה, שאב ואם יש לכם19, ועד שגם הציווי אנכי הוי' אלקיך, שהו"ע מצות האמונה, שייך דוקא למטה בנשמות בגופים, שהרי למעלה הרי זה באופן של ראי' ממש, ולא שייך בזה ענין האמונה, ורק למטה שייך ענין האמונה. ואעפ"כ, בזה דוקא נמשך העצמות, שזהו מ"ש כאן וידבר אלקים, שפירושו אינו ענין של גבורה וצמצום, אלא תגבורת העצמות, שנמשך למטה באותיות הדיבור ובדברים פשוטים

לה376
דוקא. וזהו מה שמ"ת הרעיש את כל העולם, שהי' נרגש שאין עוד, אף בחללו של עולם, שזה הי' מצד בחי' תגבורת העצמות שנמשך ע"י וידבר אלקים וגו' בכל פרטי הענינים שבעשה"ד (תר"ך אותיות, שהם כללות כל התורה כולה44). וכל זה נעשה עי"ז שפנים בפנים דבר הוי' עמכם, והיינו, שהפנימיות דקוב"ה נעשה הפנימיות דישראל, שזוהי ההתקשרות דישראל עם סתים דקוב"ה, ונעשה הענין דאנכי הוי' אלקיך, כחך וחיותך, ובאופן שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד. וענין זה נמשך ממ"ת בכל השנה כולה. ועי"ז זוכים לקיום היעוד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דבר, בקרוב ממש.

לו______ l ______