Toras Menachem·Vol. 60 (5730·Part 3)·Reshimos of the Second Night of Passover·During the Seder·5730תורת מנחם·ס - שנת תש"ל - חלק שלישי·ר"ד ליל ב' דחג הפסח·בעת ה"סדר"·ה'תש"ל

א68
בס"ד. ר"ד ליל ב' דחג הפסח, בעת ה"סדר", ה'תש"ל.
רשימה פרטית בלתי מוגה

בא. על השאלה בנוגע לד' הקושיות שכנגד ד' עולמות אבי"ע, מה שייך קושיא באצילות – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

גלכל לראש – אין זו "קושיא", אלא רק "שאלה". וגם: השאלה אינה באצילות, אלא כנגד אצילות (וע"ד אצילות דלעו"ז, דכשם שיש אצילות דקדושה יש גם אצילות דלעו"ז). ועוד זאת, שגדולה מזו מצינו בכתבי האריז"ל, שאפילו בעתיק יש ספקות כו'.

דולהעיר גם מהמובא בספרי חסידות פולין (אף שלא ראיתי זאת בחסידות חב"ד), שהבעש"ט אמר, שכל ענין שיאמרו לו, יכול להקשות עליו, וכל קושיא שישאלו אותו, יכול לתרצה, והיינו, לפי שכל ענין ישנו בכל עולם ועולם, ובעולם עליון יותר מתורצת קושיא שמתעוררת בעולם שלמטה הימנו, ומתחדשת קושיא לגבי עולם נעלה יותר כו'.

הב. על השאלה בפיסקא "שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית", שמבואר בזה שאמרו לרבותיהם שהגיעו לדרגת יחודא עילאה, דלכאורה, כיון שענין זה נפעל ונמשך ע"י רבותיהם, בודאי ידעו זאת, ולמה הוצרכו לומר להם – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

ולכל לראש – גם אם רבותיהם ידעו זאת, צריכים התלמידים לומר להם. ונוסף לזה, אע"פ שרבותיהם המשיכו להם דרגת יחו"ע, יכול להיות שלא נתקבל הדבר אצל התלמידים, כיון שכל תלמיד הוא בעל בחירה, ואף א' (כולל גם הקב"ה כביכול) לא יכול להיות בעה"ב עליו.

זבנוגע להשייכות דיחו"ע לחג הפסח דוקא (אף שישנו גם בכל השנה) – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

חנוסף לכך שכאשר נמצאים ביו"ט מסויים, צריך לדבר במעלת יו"ט

ט69
זה – הרי בודאי אינה דומה דרגת יחו"ע שביום חול לדרגת יחו"ע שביוהכ"פ או בחג הפסח.

יוכללות הענין בזה – שיחו"ע הו"ע ביטול במציאות (למעלה מיחו"ת שהוא רק ביטול היש), שפירושו בפשטות שהמתבטל מתעלה ונכלל במציאותה של הדרגא שאלי' נתבטל, ולכן, יש חילוק אם הביטול הוא לדרגת האלקות שבעולם הבריאה או לדרגת האלקות שבעולם האצילות. ובנדו"ד, בכל המועדים שהם בדרגת עולם הבריאה, אזי הענין דיחו"ע הוא בבחי' עולם הבריאה; ואילו בחג הפסח, ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו", אזי הענין דיחו"ע הוא בדרגא נעלית יותר.

יאג. בנוגע לפיסקא "ברוך המקום", מדוע נקרא כאן הקב"ה בשם "המקום" דוקא, ולא בשאר שמותיו – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

יבנוסף לכך שבתושבע"פ רגיל הלשון "המקום ברוך הוא" – הנה ע"פ חסידות יש לבאר ע"פ מ"ש בכתבי האריז"ל ש"פסח" הוא מלשון "פה סח", שקשור עם ענין הדיבור, שזהו ענינה של ספירת המלכות, הקשורה עם ענין המקום.

יגד. על השאלה בפיסקא "אחד חכם אחד רשע וכו'", אם ה"אחד" הוא בכולם בשוה – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

ידכיון שתיבת "אחד" נאמרה אצל כל אחד מד' הבנים בפ"ע, מובן, שענין זה הוא אצל כל אחד לפי דרגתו.

טו[וראי' לדבר – מהמבואר בחסידות בענין "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", שכיון שלא נאמר "איהו וחיוהי וגרמוהי חד", אלא תיבת "איהו" נאמרה ב"פ, בנוגע ל"חיוהי" בפ"ע ובנוגע ל"גרמוהי" בפ"ע, מוכח שהם ב' דרגות].

טז70
וענין ה"אחד" קאי על הדרגא ד"בכל מאדך" (חי' או יחידה), שענין זה הוא אצל כל אחד לפי דרגתו – "מאד שלך".

יזה. על השאלה בפיסקא "חכם מה הוא אומר, מה העדות וגו' אשר צוה ה' אלקינו אתכם", דלכאורה, שאלתו היא על כל עניני התומ"צ, ולאו דוקא בנוגע לעניני הסדר – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

יחכיון שיושב אצל שולחן הסדר, ושואל "מה העדות וגו'", הרי השאלה היא בנוגע לעניני הסדר. והראי' היא מזה שמשיבים לו "אין מפטירין אחר הפסח כו'".

יטו. בנוגע לפיסקא "וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק" (דלכאורה היכן הוא הריבוי) – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

כבירושלמי מדייק שכתוב "וארב" חסר ה', ומפרש שזהו מלשון ריב: "כמה ריבים עשיתי עמו עד שלא נתתי לו את יצחק" (כפי שצויין בהגדה).

כאויש להוסיף בזה, שהכוונה היא לריבוי באיכות, שהוא ענין בפ"ע שאינו קשור עם ריבוי בכמות, ויתירה מזה, שריבוי בכמות הוא בסתירה לריבוי באיכות, ובכדי שיהי' ריבוי באיכות צ"ל מיעוט הכמות, כדמוכח מהידוע שלמעלה יותר הכלים מועטים, ולמטה יותר הכלים מרובים.

כבז. בנוגע לפיסקא "ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

כגכ"ק מו"ח אדמו"ר פירש פעם מ"ש "לרשת אותו" – שיורשים את עשו (לאחרי שמבטלים את מציאות הקליפה דעשו), שזהו"ע שתיקון יורש את האורות דתהו.

כדח. בנוגע לשפיכה מהכוס, ש"אין ליטול באצבע" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

כה71
ענין השפיכה הוא – בכדי שהקליפות לא ינקו מהמלכות, שהו"ע הכוס. וכשנוטלים באצבע – אין זו שפיכה מהכוס.

כוונוסף על הטעם הנ"ל, ע"פ חסידות, הרי זה מובן גם ע"פ מדת דרך ארץ – דכיון שמברכים על הכוס, אין לפגמו ע"י הכנסת אצבע לתוכו.

כז[כשא' המסובים אמר שעפ"ז אסור לעשות כן – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: אינני רוצה לומר שאסור לעשות כן, שהרי יש יהודים רבים שנוהגים כך. ומה גם שמזה גופא שרבינו הזקן צריך לשלול זאת, מוכח, שמסתמא יש סברא כזו].

כחט. על השאלה בפיסקא "רבן גמליאל הי' אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו", למה נאמר בלשון שלילה, ולא בלשון חיוב, שבפסח צריך לומר שלשה דברים אלו – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

כטיש ענינים בתורה שהם ציוויים ודינים חיוביים, ואעפ"כ אינם לעיכובא. ולכן נאמר ענין זה בלשון שלילה, כדי להדגיש שזהו לעיכובא.

לי. בנוגע לניקוד תיבת "זו" שבפיסקא "מצה זו שאנו אוכלים", שבהגדה הניקוד הוא בחולם, ולא כמו בסידור (עם דא"ח) שהניקוד הוא בשורוק – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שהניקוד בסידור הוא טעות הדפוס.

לאיא. בנוגע להגבהת הכוס לברכת אשר גאלנו קודם "לפיכך" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

לבהחידוש במנהג בית הרב, להגבי' הכוס ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי', ומעמידו על השולחן, וחוזר ומגבי' לברכת אשר גאלנו (כפי שנהג כ"ק מו"ח אדמו"ר, ומסתמא נהג כן אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע), הוא – לא רק שאין זה כמ"ש בהגדה "ואוחזו בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו" (כמ"ש בשו"ע: "לאחוז בידו עד שחותם גאל ישראל"), וכמ"ש בהגהת הצ"צ: "ויאחזנו בידו עד שיחתום גאל ישראל", אלא גם שאין זה כמו שכתב בהגהת כ"ק אדנ"ע: "כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה הי' מגבי' .. הכוס .. ואמר לפיכך והי' אוחזו בידו

לג72
עד ונאמר לפניו הללוי' ומעמידו, ולברכת בורא פרי הגפן (ולא לברכת אשר גאלנו) הי' נוטלו על ידו ובירך כו'".

לדיב. בנוגע לסדר אכילת המצה, שבלילה הראשון היא "מיכלא דמהימנותא" ובלילה השני היא "מיכלא דאסוותא" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

להאדמו"ר האמצעי מבאר, שכאשר מקדימים את ענין האמונה (בלילה הראשון) לענין הרפואה (בלילה השני), אזי הרפואה היא באופן שמלכתחילה אינו בא לידי חולי, שזהו ע"ד מ"ש "כל המחלה גו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך", והיינו, שכאשר "אני ה' רופאך", אזי הרפואה היא באופן ש"כל המחלה גו' לא אשים עליך" מלכתחילה.

לועל השאלה מהו הצורך ב"מיכלא דמהימנותא" בה בשעה שבנ"י הם "מאמינים בני מאמינים" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

לזבענין האמונה יש ריבוי דרגות – כמובן מזה שאפילו לעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד "ונגלה כבוד הוי' וראו גו'", היינו, שהענינים שעכשיו הם באופן של אמונה, יהיו לעתיד לבוא באופן של ראי', הנה גם אז יהי' ענין האמונה – ביחס למדריגות נעלות יותר.

לחיג. במענה לשאלה האם כ"ק אדמו"ר שליט"א מקפיד שלא להשתמש בסכין בסעודות חג הפסח – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

לטאם הי' טעם שלא להשתמש בסכין בסעודה, מהו החילוק בין סעודות חג הפסח לכל שאר הסעודות?!

מ[בנוגע למזלג – מצינו בהנהגת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שהיו שנים שבהם השתמש בכף בלבד (ולאחרי כל פעם שהכניס הכף לפיו, הי' מנגבה במגבת שהיתה מונחת על כתפו), ולא במזלג, בגלל הקושי לנקות בין שיני המזלג. אבל כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' משתמש במזלג בחג הפסח].

מאואדרבה: לדעתי יש ענין להשתמש בסכין בסעודה, כפי שמבאר הרה"צ ממונקאַטש (שדרכו לקשר כל דבר עם רמזים ויחודים כו') שענין

מב73
האכילה בסכין מרומז במאמר הזהר "נהמא אפום חרבא ליכול", והיינו, שענין האכילה הוא בדוגמת מלחמה ע"י חרב פיפיות כו', וכאשר משתשמים בסכין בעת האכילה, אזי נזכרים על מאמר זה.

מגאמנם, אאמו"ר ז"ל הי' נוהג לאכול ביד אחת (מלבד בערב יוהכ"פ שהי' אוכל בשתי ידיו, באמרו, שזהו לפי ש"כל האוכל ושותה בתשיעי .. כאילו התענה תשיעי ועשירי"), ובמילא אכל ללא סכין. – מה שהוצרך לחתוך, חתך לפנ"ז, ואח"כ אכל בלא סכין. ומצד כיבוד אב (שהחיוב בזה הוא לא רק בחייו אלא גם לאח"ז), הנני נוהג כמותו לאכול ביד אחת, ובמילא – ללא סכין (אא"כ בשעה שיש הכרח להשתמש בסכין, כמו ב"כרפס" וכיו"ב). אבל, זוהי הנהגה פרטית שלי, ואינה הוראה לרבים.

מדיד. א' המסובים הזכיר מ"ש בשו"ע אודות "הנוהגין לנקוב חתיכת אפיקומן ולתלותה כו'", ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: מעולם לא ראיתי שנהגו כן.

מהטו. בעת פתיחת הדלת לאמירת "שפוך חמתך", הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א שיפתחו הדלת ויכניסו את כל אלו שרוצים להכנס, באמרו: ההנהגה כאן היא או באופן של "גדלות שני", או באופן של צמצום הכי גדול. וכשחזר השליח, שאלו כ"ק אדמו"ר שליט"א אם פתח הדלת, והוסיף בבת-שחוק: כוונתי לא רק לאליהו הנביא!...

מו______ l ______