Toras Menachem·Vol. 60 (5730·Part 3)·Sicha of the second day of Shavuos 5730תורת מנחם·ס - שנת תש"ל - חלק שלישי·שיחת יום ב' דחג השבועות·ה'תש"ל

א377
בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה. ואח"כ צוה לנגן הניגון "אנא עבדא", והניגון "כי אלקים יושיע ציון".

גא. החידוש של לוחות ראשונות לגבי לוחות שניות (אף ששניהם היו באופן ד"חרות על הלוחות") – שעל ידם נפעל עיקר ענין החירות, החל מ"חירות מיצה"ר" (שהרי במ"ת "פסקה זוהמתן", כמו קודם החטא), ובאופן שנפעל בכל העולם – ש"אין כל אומה ולשון שולטת בהן".

דאמנם, חירות זו נפעלה מלמעלה במ"ת; ונוסף לזה צ"ל גם עבודת המטה – שהתחילה לאחרי מ"ת, ונמשכת עד היום הזה – ע"י לימוד התורה באופן ד"בחוקותי תלכו", "בחוקותי" גם מלשון חקיקה (כמו הלוחות, שנוסף על עשה"ד כלולה בהם כל התורה כולה),

ה– החל מביטול הענין ד"חרות על לוח לבם" שנאמר בנוגע ללעו"ז, באופן שמהפכים זאת לקדושה, ע"י עבודת התשובה (שזהו כללות הענין דלוחות שניות), שהיא "בשעתא חדא וברגעא חדא", וכפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"שעתא" הוא מלשון פני' ("איין קער"), שזה מספיק לשלול ולבטל הרגע כפי שהי' מצד ההיפך, ולעשותו "רגע" מלשון מרגוע ומנוחה, ועד שבאים "אל המנוחה ואל הנחלה" –

ו378
שעי"ז נעשה ענין החירות, כפסק המשנה (שלמדו בשבת שלפנ"ז, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין", כולל חג השבועות) "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" – לכל לראש חירות בנוגע לעצמו (ב"עיר קטנה זה הגוף"), ולאח"ז גם בחלקו בעולם, ולאח"ז גם בכל העולם כולו.

זועד שע"י העבודה ד"בחוקותי תלכו" באים למ"ש בסיום הפרשה: "ואולך אתכם קוממיות", כב' הפירושים שבזה: (א) "מאה אמה" (כקומת אדה"ר), (ב) "מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון" ("כפלים לתושי'").

חוענין זה (שישנו תמיד) מודגש יותר כאשר "הימים האלה נזכרים ונעשים", בימי השנה שמסוגלים לכך שה"נזכרים" יהי' בפנימיות ומעומקא דלבא, ולכן הרי זה זמן מסוגל שיהיו "נעשים" – להיות במעמד ומצב של חירות מיצה"ר ומכל אומה ולשון, ולהתמסר להקב"ה – "אנא עבדא דקוב"ה", ולילך לקראת משיח (ביחד עם כל עניני העולם שביררו כו'), ו"שמחת עולם על ראשם".

ט* * *

יב. (לאחרי הקדמה האמורה) פותחין בדברי הרב – שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר מחג השבועות לפני שלשים שנה, בשנת ה'ש"ת, לאחרי בואו לארצות הברית בפעם השני' על מנת להשתקע עד ביאת גואל צדק, וז"ל:

יאיהודי יודע שכל פסיעה של נברא היא בהשגחה פרטית, כפי שמורנו הבעש"ט אמר שהשי"ת משיב רוח חזק כדי שקש המתגולל בשוק יועבר ממקום אחד לשני, כי הקש המתגולל ברחוב הוא בשביל כוונה פרטית. הבוץ והקש המתגולל בו הם חלק מהנהגת העולם בהשגחה פרטית.

יבוסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכן הוא בענין גלגולו ממקום למקום עד בואו לארצות הברית, שזהו בהשגחה פרטית ובשביל שליחות מיוחדת.

יג379
ג. ולכאורה צריך להבין: מדוע כ"ק מו"ח אדמו"ר האריך כ"כ במשל?

ידובהקדים – שדיבורו של כל אחד מישראל צ"ל מחושב ("אויסגערעכנט"), וכמבואר בפירוש המשניות להרמב"ם בנוגע לסוגי הדיבור, שדיבור הראוי הוא במיעוט ביותר, ובפרט אצל אדם שממנו יראו וכן יעשו.

טוובפרט בנוגע לדיבור בחג השבועות, שצריך להיות מחושב ביותר – כיון שאז ניתנו עשרת הדברות, שהם מכוונים כנגד עשרה מאמרות, כידוע בפירוש "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש", שקאי על עשרת הדברות שצריכים לחדור בתוך העשרה מאמרות (ועי"ז נעשה "שקל הקודש").

טזוכיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר האריך כ"כ במשל הנ"ל, ולא עוד אלא שהגי' את הדברים ואח"כ נדפסו, עכצ"ל, שענין זה נוגע (לא רק להבנת תורת הבעש"ט בענין השגחה פרטית, אלא גם) לגבי הנמשל – בואו לארצות הברית.

יזגם צריך להבין:

יחמצינו שבנ"י נמשלו ל"חטה" ולא ל"קש", כמארז"ל "התבן והקש והמוץ מריבים (מדיינים) זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה, אמרו החטים המתינו עד שתבוא הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי וכו', כך אומות העולם הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נקרא העולם וכו', אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם וכו'".

יטועפ"ז אינו מובן: מדוע המשל הוא מענין ה"קש" דוקא?

כד. והביאור בזה:

כאקש שמתגלגל בבוץ כפשוטו – אם זה בשביל תכלית – הרי זה לצורך עשיית "לבֵנה", כפי שמצינו בגלות מצרים [מקור כל הגלויות, כולל גם "גלות אמעריקא", שנזכרה בשיחה הנ"ל] שעשיית ה"לבֵנים"

כב380
היא עי"ז שגובלין תבן (שמקוששים מקש) עם הטיט, ומזה מובן שענין ה"לבֵנה" קשור עם כללות העבודה שבזמן הגלות.

כגובהקדים כללות החילוק שבין לבֵנים לאבנים (שהרי אע"פ שנאמר "ותהי להם הלבֵנה לאבן", הרי בכל זאת יש חילוק ביניהם) – כמבואר בתורה אור פ' משפטים שאבנים "הן בריאה בידי שמים", ואילו לבֵנה "נעשית מן העפר ע"י בני אדם", ודוגמתו בעבודה הוא החילוק בין זמן הבית, שאז היו כל הענינים מלמעלה, לזמן הגלות, שאז היא עיקר עבודת האדם דוקא לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

כדובכללות יותר הרי זה החילוק שבין תורה לתפלה, שתורה היא מלמעלה למטה ("מן השמים") – בדוגמת אבנים, ואילו תפלה היא מלמטה למעלה ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה") – בדוגמת לבֵנים.

כהוכיון שהכל מתחיל מהתורה, כדאיתא בב"ר בתחילתו שהתורה היא "דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם ברא הקב"ה את העולם בעשרה מאמרות (שכוללים כל הענינים דשמים וארץ וכל צבאם), וכמאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא", "כתיב בה ויאמר אלקים יהי אור, אסתכל בהאי מלה וברא את האור, וכן בכל מלה ומלה כו'", עכצ"ל, שבתורה עצמה יש לא רק ענין האבנים (מלמעלה למטה), אלא גם ענין הלבֵנים (מלמטה למעלה) – שזהו כללות החילוק בין תושב"כ לתושבע"פ, שתושב"כ היא כפי שניתנה מלמעלה ואסור להוסיף בה (וכ"ש לגרוע ממנה) מאומה, ואילו בתושבע"פ הכוונה היא "לאפשא לה", שכל אחד צריך להתייגע ולחדש בתורה (כמבואר בהל' ת"ת), ובלאה"כ אינו יוצא י"ח לימוד התורה.

כווכללות הענין בזה – שלא די בענין ה"אבנים", שזוהי הקריאה בתושב"כ וההבנה בתושבע"פ, אלא יש צורך גם בענין ה"לבֵנים", שזוהי היגיעה לחדש בתורה.

כזונוסף על ענין העבודה והיגיעה בלימוד התורה, "מבית הכנסת

כח381
לבית המדרש", הנה לאח"ז צ"ל גם הענין ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ", שזוהי כללות העבודה לפעול בעולם, ועד לעבודה בזמן הגלות – כמרומז בעשיית הלבֵנים בגלות מצרים, אלא שפרעה רוצה שיבנו מזה את הענינים שלו, אבל לפועל בונים מזה את ה"מרכבה", שזהו מ"ש "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר".

כטוזהו גם ש"לבֵנה" ר"ת "ל"בנתיבות החכמה", כי, ע"י העסק בחכמת התורה מגיעים לל"ב נתיבות החכמה, ועי"ז יש כח לברר את העולם – "בחכמה אתברירו".

לה. ובפרטיות יותר – מרומז ענין העבודה באופן עשיית הלבֵנים, שגובלין תבן עם הטיט ושורפין אותו בכבשן27:

לאהאבן עזרא (שמובא פעמים רבות בתורת החסידות) מבאר ש"בנין הלבֵנים חזק מהאבנים, כי בנין העפר יזיקהו המים, ובנין האבנים יזיקהו האש", ולכן, "מנהג בוני עפר לערב עמו תבן או קש – שיעמידנו"; "ושרפו הלבֵנים עד שעמדו, וזהו הבנין התקיף שלא ימס במים ולא באש" (שהרי הלבֵנה עברה כבר את ענין האש – שנצטרפה באש הכבשן, והיינו, שע"י האש נעשה תוקף ושלימות הלבֵנה).

לבוענינו בעבודה:

לגהתבן (קש) שגובלין עם הטיט (עפר ומים) – פועל חיבור המים עם העפר, והיינו, שהעפר, שמצד עצמו מורכב מגושים נפרדים, וגם כל גוש עפר בפ"ע הוא מפורר כו', מורה על ענין הפירוד – טורי דפרודא, וכדי לחברו ולדבקו יש צורך במים, שהו"ע שבא מלמעלה, ובכדי שהמים יפעלו פעולתם, יש צורך בענין ה"קש", שמורה על עבודתו של איש ישראל.

לדועי"ז נעשית לבֵנה שלא יזיקוה המים – ה"מים רבים" ש"לא יוכלו לכבות את האהבה", ולא תזיקנה האש – תוקף החמימות וההתלהבות ("קאָך") בעניני העולם.

להוענין זה מודגש יותר בעבודה שבזמן הגלות – שבה עברו בנ"י

לו382
כל מיני נסיונות, וכהלשון הידוע: "באנו באש ובמים על קידוש שמך"! והרי הכוונה בזה היא – לא לעלות השמימה ע"י האש, אלא להשאר בעולם, ובעולם גופא להיות חדורים במס"נ, ובאופן כזה לפעול בנין העולם – לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

לזוהכח על העבודה בזמן הגלות היא – עי"ז ש"הקב"ה עוזרו", ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה הנ"ל, ש"השי"ת משיב רוח חזק", וכפי שמוסיף שם: "רוח סערה", ובלשון הכתוב: "רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים": "מפרק הרים" – לבטל את היצה"ר ש"נדמה כהר", ו"משבר סלעים" – לבטל את הסלע שהוא היפך המים (כמובן ממ"ש "על הסלע הך ויצאו מים").

לחו. ועפ"ז יש לבאר טעם אריכות דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר במשל הנ"ל:

לטשיחה הנ"ל נאמרה בתחילת התקופה שכ"ק מו"ח אדמו"ר הגיע לארה"ב – חצי כדור התחתון (כפי שמבאר במכתב הידוע), ששם יש מקום שיהודי יטען: איך יש ביכלתו לפעול בעולם, ובפרט בחצי כדור התחתון, והתירוץ על זה הוא, לפי שהתהוות העולם היא ע"י התורה כו', כך, שיש צורך לבאר כל הענינים בביאור חדש ואותיות חדשים כו'.

מולכן חזר וביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר כללות הענין דהשגחה פרטית על הקש שמתגולל בבוץ כו', אשר, ע"פ האמור לעיל, מונח בזה כבר ההסבר על עבודתו בארה"ב53.

מא* * *

מבז. ויש להוסיף ולבאר הדגשת ענין ה"קש" דוקא:

מגובהקדמה – שהאמור לעיל (ס"ה) אודות הצורך לערב תבן וקש בעפר כדי להעמיד הבנין, הרי זה בגשמיות הענינים, אלא שמזה מוכח שכן הוא גם ברוחניות הענינים. אבל, זוהי רק ראי', ועדיין אין זה ביאור הענין – מהו הטעם שאכן צריך להיות כך, שהרי הענין בגשמיות הוא רק "מסובב", ו"מסובב" אינו ביאור על ה"סיבה".

מדוכמו בכל ענין שמביאים משל מענין שלמטה על ענין שלמעלה,

מה383
"משל למה הדבר דומה כו'", שזוהי רק ראי' לידע שכן הוא למעלה, כדמוכח מזה שרואים כן למטה, אבל עדיין יש צורך בביאור טעם הדבר.

מוח. ובנוגע לעניננו:

מזידוע המשל על בנ"י מ"עץ השדה" – כמ"ש "כי האדם עץ השדה".

מחובהקדמה – שאע"פ שאיש ישראל נקרא בשם "אדם", ע"ש "אדמה לעליון", מ"מ, כשרוצים ליתן משל על פעולתו בעולם למטה, ובפרט בזמן הגלות (גלות בכלל, וגלות אמעריקא בפרט), אין ליתן משל מענין שהוא למעלה ממנו, ולכן המשל הוא מ"עץ השדה".

מטולהעיר, שאע"פ שהמשל מ"עץ השדה" הובא בגמרא בנוגע לתלמיד חכם שלומד תורה – הרי התורה שייכת לכל אחד מישראל, וכידוע שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, כהדיוק במאמר המשנה "ותן חלקנו בתורתך",

נומובן, ש"חלק" זה הוא נוסף לכך שלכל אחד מישראל יש אות בתורה, כמרומז בר"ת ד"ישראל": "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" – שהרי האות שלו בתורה ישנה כבר מן המוכן, ולא שייך לבקש על זה "ותן חלקנו", בלשון עתיד, ועכצ"ל, שהכוונה במאמר המשנה (שזהו פסק-דין) "ותן חלקנו בתורתך" היא – לתורה כפי שבאה במשנה וגמרא עד לפס"ד להלכה למעשה, שבה צריך לגלות את חלקו, עי"ז שמחדש בתורה (כנ"ל ס"ד), וכמ"ש רבינו הזקן בהל' ת"ת "שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס .. עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות"; וכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", הרי זו הוכחה שדבר זה הוא ביכלתו, כיון שלפני שמבקשים זאת ממנו נותנים לו את הכחות הדרושים לכך. וכיון שכן, הרי גם עליו נאמר המשל ד"עץ השדה".

נא384
ואין זה בסתירה לכך שע"פ שו"ע ישנם חילוקים והגדרות של "תלמיד חכם" ו"עם הארץ" – שהרי האפשרות להיות "תלמיד חכם" היא בגלגול זה או בגלגול אחר (כמבואר שם64 שכל מה שלא השלים בגלגול זה, צריך לתקן ולהשלים בגלגול אחר), והברירה בידו אם להביא את הדבר לידי פועל מיד או לדחות זאת לגלגול אחר.

נבאמנם, במה דברים אמורים שיכולים להמתין לגלגול אחר – כשהי' ריבוי זמן עד ביאת המשיח, משא"כ עכשיו, שנמצאים קרוב מאד ולא נשאר זמן רב עד לביאת המשיח [שהרי ישנם ריבוי ענינים שצריכים להיות בזמן של "ימות המשיח", וכל זה צריך להיות לפני סוף אלף הששי, כך, שלא נשאר זמן רב עד לביאת המשיח], אי אפשר לדחות זאת לגלגול אחר, ולכן מוכרח כל אחד להיות תלמיד חכם מיד.

נגוגם מי שנמצא כבר בדרגת ת"ח – הרי כיון שבכל רגע ורגע נעשה מציאות חדשה וצריך לקבל את התורה מחדש [כמ"ש "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", והרי הכוונה בזה היא לא רק בכל יום, אלא גם בכל רגע, ומזה מובן שגם קבלת התורה צריכה להיות בכל רגע מחדש], נמצא, שברגע זה יש בידו הברירה להיות עם הארץ (כפי שיכול להיות בקלות... – ע"י ענין השינה, או ע"י היותו יושב בטל שכישן דמי), או להיות תלמיד חכם שנמשל ל"עץ השדה".

נדט. והנה, ב"עץ השדה" (שכולל גם תבואה) יש שני ענינים כלליים: (א) החטה (הפרי), (ב) הקש והתבן (שעל ידם מתקיימת החטה).

נהוענינם ברוחניות: החטה, מאכל אדם, שנעשה דם ובשר כבשרו – מורה על ההתאחדות של יש הנברא עם יש האמיתי, שנעשה דם ובשר כבשרו של אדם העליון; ואילו הקש והתבן מורים על עבודת האדם שעל ידה נעשית ההתאחדות עם אדם העליון, כאמור לעיל (ס"ה) שעשיית הלבֵנים היא עי"ז שגובלין קש ותבן עם הטיט.

נוועוד ענין בזה:

נזכאשר יהודי עוסק בעשיית הדירה בתחתונים, אזי התענוג שלו

נח385
מונח (לא בעשיית הדירה, אלא) בקיום רצון העליון – "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", מבלי שיהי' נוגע לו מהו הרצון ורק בגלל שיודע שרצון העליון הוא עשיית הדירה בתחתונים, לכן עושה זאת, אבל עיקר התענוג שלו הוא בקיום רצון העליון – שזהו בגלל הביטול וההתמסרות לבעל הרצון (שלמעלה מהרצון), כפי שמבאר רבינו הזקן בענין הקדמת נעשה לנשמע.

נטוזה גם הרמז בענין הקש דוקא – כי, הקש (בערך להחטה) מורה על החיצוניות, והיינו, שהתעסקותו בעשיית הדירה בתחתונים היא רק מצד חיצוניותו, ואילו פנימיותו מונחת בהביטול לבעל הרצון.

סובעבודה דעשיית הלבֵנים גופא מודגש בעיקר ענינם של הקש והתבן שגובלין עם הטיט (עפר ומים) – כי:

סאבעפר ומים (טיט) יכול להיות רק שינוי מקום, אבל לא ענין של צמיחה; ואילו בקש ותבן יש גם מעלת הצמיחה, שכל זמן שהוא מחובר לשרשו ומקורו הרי הוא הולך וגדל.

סבוזהו שעבודת האדם נרמזת בענין הקש והתבן, שהם בחי' צומח – כיון שעבודת האדם צריכה להיות באופן של צמיחה,

סג– וכמשנת"ל במאמר של יום ההילולא דרשב"י שירידת הנשמה למטה היא בכדי לבוא לבחי' מהלך, שהרי בהיות הנשמה למעלה הרי היא בבחי' עומד, ודוקא ע"י ירידתה למטה נעשית בבחי' מהלך, שזהו"ע של עלי' וצמיחה, ועד שנעשה אצלה העילוי ד"לאשתאבא בגופא דמלכא", שנעשה חד עם גופא דמלכא –

סדשזהו ע"י שהוא מחובר לשרשו ומקורו, כמ"ש "ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'".

סהאמנם, את התבן והקש, צומח, צריך לערב עם הטיט (עפר ומים), דומם, והיינו, שהתבן והקש לא נשאר ענין בפני עצמו, באופן מקיף, אלא בא בהתלבשות בעניני הבירורים.

סוי. וכל זה נעשה ע"י בנ"י, ש"מונין ללבָנה" ("המאור הקטן", שיש בו ירידות ועליות, וכן הוא גם בבנ"י), ועובדים עבודתם בענין ה"לבֵנה",

סז386
– ולהעיר שגם "לבָנה" ר"ת "ל"ב נתיבות החכמה", כמו "לבֵנה" (כנ"ל ס"ד) –

סחועד שעי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז "הם עתידים להתחדש כמותה", ובאופן ד"מי זאת עולה מן המדבר", כדרשת רז"ל "עילויו מן המדבר".

סטובפשטות – שכל בנ"י יוצאים מהגלות, "בנערינו ובזקננו גו' בבנינו ובבנותינו", "לא תשאר פרסה", ו"כספם וזהבם אתם".

עוכך הולכים למתן-תורה, באופן של חירות אמיתית ("חרות על הלוחות") כפי שתהי' ע"י משיח צדקנו, דוד מלכא משיחא.

עאולהעיר, שיום ההילולא של דוד הוא בעצרת, וכיון ש"הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום", הרי מובן שכשם שנסתלק בעצרת, כך גם נולד בעצרת (שלכן קורין אז מגילת רות), ונמצא שבעצרת נולדה גאולתן של ישראל.

עבוכן תהי' לנו – למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש, בטוב הנראה והנגלה.

עג* * *

עדיא. בשיחה נוספת בארצות הברית בחג השבועות דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות החידוש של חג השבועות לגבי שאר ימים טובים, וז"ל:

עהההתוועדות של חג השבועות – לבד זאת שהיא משום שמחת יו"ט, הנה נוסף לזה הרי היא התוועדות שמחה של מצוה. כשם שעורכים סעודה כאשר התינוק מתחיל ללכת ל"חדר", כך גם בחג השבועות התחילו כל בנ"י ללכת ל"חדר", ולכן ההתוועדות היא גם שמחה של מצוה.

עו387
ויש להוסיף ולהעיר, שהכנסת התינוק ל"חדר" היא בהיותו בן שלש שנים, וכן מ"ת הי' "ביום השלישי".

עזומובן שהשמחה היא הן עבור התינוקות (בנ"י) שמתחילים ללכת ל"חדר", והן עבור האב, אבינו שבשמים, שזכה והצליח להכניסם ל"חדר".

עחוכללות הענין בזה:

עטהכנסת התינוק ל"חדר" היא באופן שנותנים לו את כל צרכיו, לחם ומים וכו', כך, שאין לו שום דאגות, ולא חסר לו שום דבר בגשמיות וברוחניות.

פוכיון ש"מגיד דבריו ליעקב וגו'", הנה כן הוא גם בענין ד"הביאני המלך חדריו" – שהקב"ה נותן לבנ"י כל המצטרך להם בגשמיות ורוחניות, ונוטל מהם את כל הדאגות – חירות מיצה"ר וכו', כדי שיוכלו ללמוד במנוחה, מתוך הרחבה, שמחה וטוב לבב, ובאופן של הליכה "מחיל אל חיל", ועד לאופן הכי נעלה בלימוד התורה – "יגדיל תורה ויאדיר"; "אפילו חפצי שמים לא ישוו בה".

פאועד שהולכים לקבל תורתו של משיח – שילמד את כל העם כולו, ובאופן ד"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (כפי שמביא הרמב"ם בהלכות מלכים סוף פרק י"ב – כנגד י"ב שבטי ישראל) – יבוא ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה.

פב* * *

פגיב. בנוגע לענין ה(הליכה ל)"חדר" – כלשון הכתוב "הביאני המלך חדריו" – ידוע ש"חדר" ר"ת חסד דין רחמים, שהם כללות המדות שנחלקים לג' קוין הנ"ל.

פדוע"פ הידוע ש"כל אות הקודמת בצירוף היא הגוברת והיא העיקר והשאר טפלות אלי' כו'", הרי כיון שהאות הראשונה ד"חדר" היא ח',

פה388
ר"ת חסד, מובן שהעיקר בזה הו"ע ה"חסד", ואילו ענין הדין בטל בין החסד שלפניו לרחמים שלאחריו – בדוגמת המבואר בנוגע לר"ה, שקשור עם (עקידת) יצחק כפי שעומד בין אברהם שמימינו ליעקב משמאלו, ועי"ז נעשית הגבורה באופן של תגבורת החסדים, שלכן נאמר "ויתן לך האלקים", שהו"ע תגבורת החסדים.

פויג. והענין בזה – שכללות ההליכה ל"חדר" היא מצד החסד, שהו"ע אהבת האב אל הבן, שהיא אהבה עצמית, שלכן מוליכו ומכניסו ל"חדר".

פזובפרטיות יש בזה ג' ענינים – חסד דין ורחמים:

פחב"חדר" – נותנים לתינוק ענינים שהם תכלית הטוב והשלימות מצד החסד. אך יש בזה גם ענין של היפך החסד (דין) – כי, מצד קטנותו אינו מבין את המעלה שבכניסה לחדר, ואינו חפץ בכך, ומה גם שנוטלים ממנו את הענינים שמחוץ ל"חדר" שחפץ בהם, ולכן נדמה לו שזהו היפך החסד.

פטובשביל זה יש צורך בענין הרחמים, ובלשון רבינו הזקן באגרת הקודש: "אב רחמן .. וחסיד" שמתעסק בעצמו ("הרוחץ בכבודו ובעצמו") בחינוך בנו, היינו, שלא מספיק ענין החסד, אלא צ"ל גם ענין הרחמים – כי, החסד הוא בהגבלה, ולכן, מצד החסד יש מקום לחשבונות שבגללם יניח לתינוק לילך מה"חדר", אלא שזהו חסד חיצוני, אבל חסד פנימי הוא מצד הרחמים, שאינם מוגבלים (מבחי' למעלה מעלה עד אין קץ, ונמשך למטה מטה עד אין תכלית), שלכן אין האב מתחשב בענינים של חשבונות, ומשאירו ב"חדר", ועי"ז ניתוסף אצלו ריבוי החסד.

ציד. ובנוגע לעניננו:

צאכיון שכבר הי' מ"ת לפני שנים רבות, ובו נכחו גם כל הנשמות של כל הדורות שלאח"ז (כדאיתא בפרדר"א), הרי בודאי ישנה כבר ההבנה והשגה ("מ'קלייבט זיך פאַנאַנדער") בגודל החסד שבהכנסה

צב389
ל"חדר" – "כי לקח טוב נתתי לכם", ולכן מקבלים את התורה בשמחה ובפנימיות, שאז נקלטת התורה בטוב, ונעשית מציאות אחת עם האדם הלומד, שנעשה בעצמו "אַ לעבעדיקע תורה".

צגובאופן ש"עולמך תראה בחייך", בטוב הנראה והנגלה, ללא יסורים, שכבר היו די והותר ("גענוג און מער ווי גענוג") בדור העבר, ולא יהי' עוד חבלי משיח.

צדוהולכים לארצנו הקדושה "בקומה זקופה", באופן ד"נשא את ראש", ובונים את ביהמ"ק השלישי, יחד עם משיח צדקנו, בקרוב ממש.

צה* * *

צוטו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר.

צז* * *

צחטז. דובר בהתוועדות דשבת אודות מאמר רז"ל (בגמרא במסכת זבחים ובמדרש ילקוט שמעוני) שמ"ת הרעיש את העולם כולו ("הי' קולו הולך מסוף העולם ועד סופו"), וכל מלכי אוה"ע זעו ואחזתן רעדה, ונתקבצו ובאו אל בלעם ואמרו לו, שמא מביא הקב"ה מבול לעולם, מבול של מים או מבול של אש, ואמר להם: תורה נותן לעמו, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן", "פתחו כולם ואמרו115 ה' יברך את עמו בשלום" (ובילקוט שמעוני מסיים: "כיון ששמעו כולם את הדבר הזה מפיו .. הלכו איש איש למקומו").

צט[ולהעיר גם מדברי הגמרא: "מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה .. בתחילה (קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע) יראה (שמא לא יקבלוה, ויחזור העולם לתוהו ובוהו) ולבסוף (כשקבלוה)

ק390
שקטה .. (לפי) שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכן איתא בגמרא: "אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". אבל, תוכן מאמר זה הוא קבלת התורה ע"י בנ"י, ואילו תוכן מאמר הנ"ל הוא בנוגע להנהגת אוה"ע בשעת מ"ת].

קאובביאור השייכות של "ה' עוז לעמו יתן" עם אומות העולם – מבואר בחדושי אגדות מהרש"א: "כי לולי ניתנה התורה לישראל לא הי' אומה יכולה לעמוד מפניהם .. נמצא התורה היא נתינת שלום לאומות העולם עם ישראל".

קביז. והענין בזה:

קגע"פ האמור לעיל (ס"ד) שבריאת העולם היא ע"י התורה, הרי מובן, שכל הענינים שבעולם צריכים להיות ע"פ התורה, שאז מתנהל העולם כפי ה"תכנית" ("דיפתראות ופינקסאות"), ועי"ז יש קיום לעולם.

קדובמכ"ש וק"ו מבשר-ודם שבונה בנין, שעושה כל התלוי בו שהבנין יתקיים, ועאכו"כ בנוגע לבריאת העולם ע"י הקב"ה, הרי ברור הדבר שברא את העולם באופן שכאשר תהי' ההנהגה כפי רצונו – ע"פ הוראת התורה – אזי יהי' קיום לעולם באופן של שלום.

קהאמנם, לפני שלומדים תורה קשה לדעת איך צריך להתנהג, וכמארז"ל "אמר הקב"ה עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה, תבא האורה, ויאמר אלקים יהי אור34, זה אברהם הה"ד מי העיר ממזרח צדק וגו', אל תקרא העיר אלא האיר", אבל אור זה הי' רק אצל יחידי סגולה – אברהם ובניו וביתו אחריו, יחידי סגולה, שמצינו שלמדו תורה עוד לפני מ"ת, ומלבדם לא ידעו באי עולם וחיפשו איך צריך להתנהג.

קוולכן, כששמעו אומות העולם שהקב"ה נותן את התורה שעל ידה נברא העולם – אזי ידעו שישנו כבר ענין שעל פיו צריך העולם להתנהג, ועי"ז יהי' קיום לעולם.

קזואע"פ שהתורה ניתנה לבנ"י, כמ"ש "ה' עוז ("אין עוז אלא

קח391
תורה", היינו, שהדבר הכי חזק הוא התורה, "תורת חיים", תורה שנותנת חיים כו') לעמו יתן", וכפי ש"פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום" – הבינו אומות העולם שעי"ז יהי' גם הקיום שלהם.

קטועפ"ז יש לבאר הסיום בילקוט שמעוני: "הלכו איש איש למקומו" – דלכאורה: מהו החידוש בזה שלאחר ששמעו מהו הרעש דמ"ת חזרו למקומם?! – שהדיוק בזה הוא ש"הלכו איש איש למקומו", ולא באופן שרדף את חבירו לכבוש את מקומו, כך, שבטלה סיבת המלחמות, ונעשה שלום בעולם – לא רק בין ישראל לאוה"ע, אלא גם בין אומות העולם עצמם.

קיוכל זה נעשה ע"י נתינת התורה לבנ"י, שמזה נמשך גם בכל העולם, וכידוע בפירוש נוסח הברכות: "אלקינו מלך העולם", שעי"ז שהקב"ה הוא "אלקינו" (אלקה שלנו, של בנ"י), אזי נעשה גם "מלך העולם", שניכר ש"מלכותו בכל משלה", בכל חלקי העולם. וכן הוא בנוגע לנתינת התורה לבנ"י, שעי"ז נמשך גם לאוה"ע, ועד ש"הלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' גו' ויורנו מדרכיו גו'". וכן הוא בנוגע לענין השלום – שע"י השלום אצל בנ"י, כמ"ש "ונתתי שלום בארץ", נעשה שלום גם אצל אוה"ע, ש"לא ישא גוי אל גוי חרב".

קיאוכשם שאצל בנ"י מתחילים כל הענינים מקיום התומ"צ, כך גם אצל אוה"ע צ"ל ההתחלה מקיום ז' מצוות בני נח, שנוגעים לחיי החברה באופן שלא יהי' מעמד ומצב ש"איש את רעהו חיים בלעו", ועי"ז נעשה שלום בארץ ובכל העולם כולו.

קיביח. ויש להוסיף ולהבהיר בנוגע לשייכות של התורה לכל עניני העולם:

קיגכיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" – נלקחים כל עניני העולם מהתורה, ואין לך ענין בעולם שיכול להתקיים ללא תורה, כשם ש"אין עוד מלבדו".

קידואלו שאומרים שיש ענינים שצריכים לחפש בתורה, אבל יש ענינים ששייכים לרופא או לפוליטיקאי – הרי זה היפך התורה! אלא שהתורה עצמה אומרת שבעניני רפואה צריך לשאול אצל הרופא ולעשות

קיה392
כהוראתו, והיינו, שהסיבה לכך שמתנהג כן היא – לא בגלל שכך צוה הרופא, אלא בגלל שהתורה ציוותה לעשות כדברי הרופא.

קיוכשם שיש פס"ד בתורה לשמוע לדברי הסנהדרין, כמ"ש הרמב"ם בריש הל' ממרים ש"הם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל", ו"כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל" – כמו"כ יש פס"ד בתורה שבעניני רפואה יש לעשות כדברי הרופא, מבלי הבט על כך שאין לו "סמיכה"... כי, זה שיש לו סמיכה פסק שצריך לעשות כדברי הרופא, כך, שזהו פס"ד של התורה!

קיזונקודת הדברים – שהתורה מורה את דרכו של האדם לא רק בנוגע לקיום מצוה, אלא גם בנוגע לכל הענינים, אכילה ושתי', מסחר וכיו"ב, דכיון שהתורה היא חיינו, צריך יהודי להיות חדור בתורה במשך כל כ"ד שעות המעת-לעת53, שהרי לא שייך לומר שהוא חי רק במשך חלק מהיום, ואילו בשאר היום אינו חי!

קיחאלא שיש ענינים שכדי לידע איך להתנהג בהם צריך לעיין בשו"ע: או"ח, יו"ד חו"מ או אה"ע, ויש ענינים שבהם צריך לעשות כפי הוראת הרופא.

קיטוכשם שכדי להבין דין בהתחלת או"ח צריך יהודי להיות קדוש וטהור, לומר בהתחלת היום "מודה אני לפניך", ולברך ברכת התורה – כך יש צורך באמירת "מודה אני לפניך", ברכת התורה וכו', קודם שהולך לקיים הוראת השו"ע להתנהג כמנהג התגרין בעסקו במסחר גם עם אינם-יהודים, שבזה מראה שהוא לא לבדו, אלא הוא קשור עם הקב"ה, שברא אותו, ונתן לו את התורה – לא רק לפני אלפי שנה בהר סיני, אלא היום, ולכן מודה להקב"ה ומספר "שבחו של הקב"ה", ורק לאח"ז הולך לעסוק בעניני העולם – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"38, ואז יכול להיות בטוח שכל עניניו יהיו בהצלחה.

קכוכאשר בנ"י מתנהגים ע"פ הוראת התורה, שנקראת "עוז", היינו, שישנו דבר חזק שמורה דרכו כו' – אזי אף אחד לא יכול לעמוד נגדם,

קכא393
וגם אומות העולם אומרים "ה' יברך את עמו בשלום", והם ממשיכים את השלום בכל העולם כולו.

קכבוענין השלום מכין את הדרך לביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

קכג* * *

קכדיט. דובר לעיל (במאמר) בנוגע לתורה (שניתנה למטה דוקא), שיש מעלה באמירת אותיות התורה לגבי העיון בתורה, שיש בזה הענין ד"תען לשוני אמרתך", כיון שחוזר ואומר אותם האותיות שאמר הקב"ה, ללא שינוי, משא"כ בעיון התורה, הנה אע"פ ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", הרי זה "כנגדו", שתלוי באופן היגיעה וההשגה שלו.

קכהועילוי זה הוא לא רק בנוגע לאותיות דתושב"כ (ש"אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות .. הרי זה מקיים מצות ולמדתם, ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה כו'", ולא כמו בתושבע"פ ש"אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל"), אלא גם באותיות דתושבע"פ, משנה וגמרא וכו', עד לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שנאמר למשה מסיני – שגם אמירת אותיות אלו הם באותו סגנון כפי שנאמרו ע"י הקב"ה, שהוא מדוייק בקדימה ואיחור כו', ואין לשנות מסגנון התנא שדבר ה' הי' בפיו.

קכוכ. וענין זה קשור עם הנקודה שאודותה רוצים לדבר עתה:

קכזהחילוקים שיש בתורה, ישנם גם באדם – "זאת התורה אדם" – שהרי התורה מחי' כל פרט שבגוף האדם, עד שנעשה "אַ לעבעדיקע תורה".

קכחוהחילוק האמור לעיל בין אמירת אותיות התורה לעיון בתורה – דוגמתו באדם הוא החילוק בין חלק הגוף שבו נמצא (עיקר ענינו של האדם, שזהו) השכל, הבנה והשגה, להדיבור שבפה וכללות הגוף, שהוא בבחי' דומם לגבי השכל שבראש.

קכטובפרטיות יותר: בנוגע למצוות התורה (רמ"ח מצוות עשה ושס"ה

קל394
מצוות לא תעשה, שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים) – מבואר בספר חרדים שיש מצוות התלויות בראש, ועד"ז בנוגע לכל שאר האברים שבציור האדם, עד למצוות התלויות ברגל (כפי שמונה אותם בפרטיות).

קלאויש חביבות מיוחדת במצוות התלויות ברגל דוקא – שבהם מודגש אמיתית ענין הביטול:

קלבכאשר יהודי מקיים מצוה הקשורה עם הבנה והשגה, ובפרט לימוד התורה – יש בזה גם הנאת עצמו.

קלג[וכמסופר במדרשי חז"ל אודות ר' אבהו שהיו פניו מאירות בגלל שמצא תוספתא חדתא, כיון ש"חכמת אדם תאיר פניו", וכן אודות מטרונה שראתה א' מחכמי ישראל שפניו מאירות, ואמרה שבודאי "חדא מן תלת מילין (שגורמים הנאה) אית בך כו'", ומזה מובן, שלימוד התורה פועל על האדם תענוג גדול, שלפי ההשגה של גוי יכול להיות תענוג כזה רק מענינים מסויימים כו'].

קלדמשא"כ בענין שנעשה רק מצד קבלת עול, אין בזה שום דבר נוסף מלבד קיום רצון הבורא, וכהלשון הידוע בלקו"ת: "אילו נצטוינו לחטוב עצים".

קלהכא. והנה, בין המצוות הקשורות עם קבלת עול, ובפרט אלו הקשורות עם הרגל – הרי זה ענין ההליכה למקום רחוק בכמות, או עכ"פ מקום רחוק לפי ערך האדם, שיש בזה ענין של טירחא, ובפרט ביו"ט שבו צ"ל היפך הטירחא.

קלוולכן, הנה כל אלו שהשתתפו ב"תהלוכה" – יאמרו "לחיים" ביחד.

קלזויה"ר שיקויים בהם מ"ש6 "אם בחוקותי תלכו".

קלחולהעיר, שלכאורה הי' מתאים יותר לשון המורה על הבנת התורה, ולא הלשון "תלכו". אך הענין הוא – שבזה מדגישה "תורת אמת", שעמל אמיתי בתורה (שזהו הפירוש ד"בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"6) הוא עי"ז שישנו ענין ההליכה ("תלכו"), שמורה על שינוי הטבע כו'.

קלטוע"י שהאדם משנה את טבעו, משנה הקב"ה את טבע העולם,

קמ395
כהמשך הכתוב: "ועץ השדה יתן פריו", שאפילו אילני סרק עתידין לעשות פירות,

קמאועד שבאים לקיום היעוד "ואולך אתכם קוממיות"17, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

קמב* * *

קמגכב. ע"פ האמור לעיל (ס"ד) שבריאת העולם היא ע"י התורה, מובן, שענין ההוראה שבתורה ("תורה" מלשון הוראה) הוא לא רק בנוגע לבנ"י, אלא גם בנוגע לאוה"ע, שהרי אין הוראה אחרת כיצד להתנהג בעולם מלבד ההוראה שנותן בורא העולם בעצמו בתורה, שעל ידה ברא את העולם כולו, כולל גם אוה"ע. אלא שהוראת התורה בנוגע לאוה"ע היא – בחלק התורה ששייך לז' מצוות דידהו.

קמדוזהו שמצינו אצל בני-נח שקיום ז' המצוות קשור עם עצם קיומם, עוד יותר מאשר אצל בנ"י:

קמהאצל בנ"י יש חילוקים בענין העונשים על העדר קיום התומ"צ, מעונש קל עד לעונש דהיפך החיים; ואילו אצל אוה"ע, העונש היחידי על העדר קיום כל מצוה הוא היפך החיים.

קמווההסברה בזה – דלכאורה הוצרך להיות היפך הדברים, שהרי דוקא אצל בנ"י התומ"צ הם "חיינו ואורך ימינו", ולא אצל ב"נ – כי, אצל ב"נ אין זה עונש סגולי על העדר קיום המצוה, אלא העונש בא מצד העדר קיום המצוה עצמו, דכיון שכל מציאותו של ב"נ היא כדי לפעול ענינו בעולם ע"י ההליכה בדרך ה', הנה כשאינו עושה זאת, אין לו מה לעשות בעולם, ובדרך ממילא מתבטלת מציאותו.

קמזכג. המשך השיחה,

קמח– בנוגע ללימוד התורה אצל אוה"ע, שאף שלימודם הוא בשביל שיוכלו לקיים ז' מצוות ב"נ, עכצ"ל שיש אצלם (כמו אצל בנ"י) גם מעלת לימוד התורה עצמו (לא רק בתור הכשר לקיום המצוות), כדמוכח מדברי הגמרא בנוגע לנכרי הלומד תורה: "שנאמר אשר יעשה אותם

קמט396
האדם גו', כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם, הא למדת שאפילו נכרי (המתגייר) ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול" (אלא שאינו כמו בנ"י שע"י לימוד התורה נעשים "קודם לכה"ג"), ובתוס': "להכי נקט כה"ג, משום דכתיב יקרה היא מפנינים, ודרשי' מכה"ג הנכנס לפני ולפנים כו'" – שזוהי מעלת ויוקר התורה מצ"ע.

קנועד"ז אצל בנ"י גופא – בנוגע לנשים, שאף שאינם במצות ת"ת, ורק "חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן", הנה גם בלימוד ההלכות הצריכות יש אצלן גם מעלת לימוד התורה עצמו (ומ"מ, כיון שחיוב לימוד התורה הוא מסובב מהחיוב דקיום המצוות, אין מקבלים שכר כמצווה ועושה במצות ת"ת, אלא כמי שאינו מצווה ועושה, ורק "אם היא עוזרת לבנה או לבעלה .. חולקת שכר עמהם ושכרה גדול מאחר שהם מצווים ועושים על ידה"165).

קנא397
ולדעת רבינו הזקן, הטעם שהנשים מברכות על לימודן ברכות התורה (שהברכה היא לא רק על קיום המצוה, אלא על עצם נתינת התורה, ש"חשובה בעיניו לברך עלי' בשמחה יותר מעל כל הנאות שבעולם") הוא "שהרי חייבות ללמוד מצוות שלהן לידע היאך לעשותן", כי, אם הברכה היתה מטעם אחר (מצד החיוב ד"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו", או ע"ד ברכת הנהנין), היו צריכות לברך בכל פעם שמתחילות ללמוד, ורק בגלל שהברכה היא מצד החיוב "ללמוד מצוות שלהן", שחיוב זה הוא במשך כל היום, די להן בברכה פעם אחת בכל יום, כמו באנשים –

קנבהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 37 ואילך; ע' 148 ואילך.

קנגכד. ועפ"ז יש להוסיף בהאמור לעיל אודות השייכות של כל עניני העולם לתורה – ששייכותם היא גם למעלת ויוקר התורה עצמה, ועד כדי כך, שע"י עבודת בנ"י יכול העולם כולו להיות (לא רק "חפצי שמים", אלא) מציאות של תורה!

קנדוההסברה בזה – דלכאורה מניין הכחות לפעול זאת – כיון שלא צריך לפעול דבר חדש, אלא זהו ענין שהטביע הקב"ה בעולם בעת בריאתו – שנברא ע"י התורה, ובנ"י צריכים רק לגלות זאת מן הכח אל הפועל, ע"י התורה, דאורייתא וקוב"ה כולא חד.

קנהוהכח על זה ניתן במ"ת, שאז היתה שלימות העולם באופן שכל ענין שבעולם הכריז "אנכי ה' אלקיך", ועי"ז נפעל שלא זו בלבד שהעולם לא ינגד לאלקות, אלא שהעולם כולו יהי' באופן ש"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", והיינו, שהעולם מתבטל ממציאותו ("אויס וועלט"), ויש רק מציאות האלקות!

קנווכן הוא בכל דור ודור בכל שנה ושנה (בזמן מ"ת) ובכל יום ויום

קנז398
– שעי"ז שלומדים תורה, ובהקדמת ברכת התורה שמורה על חשיבות ומעלת התורה, הנה "דבר אלקינו יקום לעולם", שהעולם נעשה במעמד ומצב ש"אין עוד מלבדו"132.

קנחויה"ר שהכח שניתן בזמן מ"ת יומשך על כל השנה כולה, שתהי' שנת אורה ושנת ברכה, בכל המצטרך, ועד – "ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות"17, בביאת משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם כולו96, ועד לקיום היעוד97 "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

קנט* * *

קסכה. אע"פ שלימוד התורה הוא א' מתרי"ג המצוות, שעליהם אמרו "אורח חיים פן תפלס", "לא תהא יושב ושוקל במצוותי' של תורה כו' אחת קלה שבקלות ואחת חמורה שבחמורות כו'", מ"מ, מצינו יוקר מיוחד בתורה שאינו בכל המצוות, שעל זה אמרו "כל חפציך לא ישוו בה", "אפילו חפצי שמים"95 (מצוות), והיינו, שהמצוות הם רק "חפצי שמים", בדוגמת חפץ ששייך לאדם, אבל אינו גופו ועצמיותו של האדם, ואילו התורה היא בחי' "שמים" עצמן (ורק בגלל שלימוד התורה הוא גם מצוה, הרי זה נכלל גם בסוג ד"חפצי שמים").

קסאבנוגע לענין השכר – "אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות", ויכול להיות ששכר מצוה (ובפרט מצוה שהזמן גרמא) יהי' גדול יותר משכר התורה; אבל בנוגע לעצם הענין – גדלה מעלת התורה על המצוות.

קסבוענין זה מובן מדין נוסף שבו מצינו חילוק בין מצוות לתורה:

קסגיש דין ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה', מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה", והיינו, שגם כפי שהתורה נמצאת בעולם למטה, ובחוץ- לארץ, ונלמדת ע"י אדם בלתי טהור, נשארת היא "דברי" (של הקב"ה). ועד שאפילו תלמיד חכם שאסור לבוא בקהל ה"ה "קודם לכה"ג עם הארץ"163.

קסד[ואף ש"עזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי ..

קסה399
עד שיטבול, לא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא הי' כח ברוב הציבור לעמוד בה, לפיכך בטלה", ונשאר כפי שהדבר הוא ע"פ דין, "שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם".

קסוואין זה בסתירה למ"ש הרמב"ם "מעולם לא עשיתי זאת כו'" (לבטל טבילה זו) – כיון שאין זה מעיקר הדין, אלא כמבואר בלקו"ת ש"כתב תר"י שלדברי הכל התפלה מקובלת יותר עם הטבילה"].

קסזמשא"כ בנוגע למצוות – הרי יש כו"כ מצוות שצריך לפרוש מהם בעת הטומאה.

קסחכו. ונקודת הענין – שתורה היא בחי' שמים, למעלה לגמרי מכל עניני ארץ, כולל גם הדרגא הכי נעלית בארץ, שיש בה החילוק בין חו"ל לא"י, ובא"י גופא – "עשר קדושות", עד לקודש הקדשים – "לפני ולפנים", שזוהי הדרגא הכי נעלית בארץ, אבל עדיין הרי זה בגדרים ד"ארץ", ואילו התורה היא למעלה לגמרי מארץ, ולמעלה אפילו מ"חפצי שמים" – "שמים" עצמן.

קסטועפ"ז יש לבאר הדיוק במארז"ל163 בנוגע למעלת התורה: "יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים", אף שיש בכה"ג ענינים נעלים יותר מזה ש"נכנס לפני ולפנים", והראי', שהכניסה לפני ולפנים יכולה להיות גם ע"י כהן מרובה בגדים, אף שחסרה אצלו מעלת הקדושה שע"י המשיחה בשמן המשחה (כמו בבית שני, שהי' מיעוט בקדושה, ונחסר שמן המשחה) – כי, מארז"ל זה בא לבאר הטעם שגדלה מעלת העסק בתורה יותר מכה"ג, לפי שמעלת הכה"ג היא שבהיותו בארץ נכנס לביהמ"ק, ועד "לפני ולפנים", שזוהי המדריגה היותר נעלית בארץ; ואילו ע"י העסק בתורה מתעלים למעלה מכל עניני הארץ, למעלה אפילו מכה"ג שנכנס "לפני ולפנים".

קעכז. אמנם, ענין זה שייך לבנ"י דוקא, דכיון ש"חלק ה' עמו", "חלק אלקה ממעל", לכן שייכים הם לדרגת התורה שלמעלה מהארץ, למעלה "מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים"; משא"כ נכרי שעוסק בתורה

קעא400
הרי הוא רק "ככהן גדול" (ולא למעלה מזה), דאף שיש בלימודו היוקר שבתורה עצמה, הרי זה רק בדרגת התורה ששייכת לעולם, ולא כפי שהתורה היא למעלה מהעולם, בחי' "שמים" עצמם.

קעבונקודת הענין – שגוי יכול להגיע רק לתכלית השלימות שיש בארץ, אבל הוא לא יכול להיות למעלה מהארץ; כל מציאותו של הגוי ותכלית בריאתו היא – "לא תוהו בראה (אלא) לשבת יצרה", שיביא תועלת בעולם כו', ועד להענין ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם", וזהו גם תוכן הענין דז' מצוות ב"נ, שהם לצורך קיום החברה וישוב העולם, אבל אין לו שייכות כלל ל"שמים".

קעגמשא"כ בנ"י, יש אצלם ענינים שהם למעלה לגמרי מישוב העולם, ולכן יכול יהודי להשאר בישוב גם אם אינו פועל בו, כיון שפועל בענינים שהם למעלה מישוב (ולא כמו גוי, שאם אינו פועל בישוב העולם, בטלה מציאותו, כנ"ל סכ"ב).

קעדכח. וכאן המקום לחזור ולדבר אודות הענין הידוע:

קעהובהקדים – שצריכים לידע שכיון שכל עניני העולם נלקחים מהתורה, שהיא ה"דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם נברא העולם, כמאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (כנ"ל ס"ד), הנה כאשר ההנהגה בעולם היא ע"פ התורה, כמ"ש "ושמרו דרך ה' וגו'", אזי יש קיום לבנין העולם, להיותו באופן המתאים ל"דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם נברא; אבל כשרוצים לשנות זאת, אזי גורמים צרות, ומזיקים לכולם, גם לגויים שרוצים להכניסם בין בנ"י כיון שחושבים שבכך עושים להם טובה!...

קעוהתורה דואגת גם לטובתם של הגויים, ונותנת גם להם הוראה כיצד להתנהג – לקיים שבע מצוות בני נח, וכמ"ש הרמב"ם שצריכים לקיימם "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן". ומזה מובן, שכאשר יהודי מתנהג שלא ע"פ תורה, הרי הוא מזיק גם לגויים, ובפרט כשמתנהג שלא ע"פ תורה ביחס לגוי, שאז בודאי מזיק לו. וסוף האמת להתגלות – שבסופו של דבר מרגיש זאת גם הגוי, ובגלל זה יהיו ליהודי צרות מהגוי.

קעזוכאמור לעיל (סט"ז ואילך) שכאשר אוה"ע שמעו שבנ"י אמרו

קעח401
"נעשה ונשמע" והקב"ה נתן להם תורה, "ה' עוז לעמו יתן", אזי "פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום", והיינו, שנעשה שלום בינם ובין בנ"י, וכן בינם לבין עצמם – כהסיום בילקוט שמעוני: "הלכו איש איש למקומו", מבלי להתעסק זה עם זה, ומכ"ש לא להתעסק עם בנ"י! אבל במה דברים אמורים – כשישנה ההקדמה ד"ה' עוז לעמו יתן".

קעטכט. וענין זה שייך במיוחד לחג השבועות – כפי שדובר שצריך לנצל את חג השבועות כדי לדבר על זה:

קפבחג השבועות נעשו בנ"י "סגולה מכל העמים", וכפירוש רש"י: "ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם .. כי לי כל הארץ196, והם בעיני ולפני לכלום".

קפאובחג השבועות קורין מגילת רות, לפי שאז נעשה ענין הגירות אצל בנ"י, וגם רות נתגיירה, ומשם למדים כמה דיני גירות. ומסופר שם: "ותשק ערפה לחמותה", כיון ש"שבה .. אל עמה ואל אלהי'", ואילו "רות דבקה בה", באמרה "עמך עמי ואלקיך אלקי", ולכן הכניסוה לעם ישראל.

קפבובסיפור זה רואים גם את התוצאות – שערפה, יצא ממנה גליית, שהי' מזיק ושונא ישראל, ונהרג ע"י בן בנה של רות, שהי' משיחן של ישראל!

קפגל. ומובן עד כמה חמור הדבר שרוצים להכניס גויים ל"עם סגולה"!

קפדוענין זה הוא היפך הצדק והיושר גם כלפי הגוי – לכל לראש בכך שמרמים אותו שנעשה יהודי, ונוסף לכך שולחים אותו לעמוד על הגבול, ורוצים עי"ז להגן על בנ"י – בה בשעה שההיפך הוא הנכון:

קפהיש דין פלאי – שיש כאלו שלא רוצים להזכירו, כיון שאין הדבר כדאי להם... – בנוגע לגר תושב, שאין מושיבין אותם בספר, שנאמר "עמך ישב בקרבך", ולא בספר, שמא ימסרו העיר ביד גויים.

קפווהגע עצמך:

קפז402
מדובר אודות "גר תושב", שקיבל עליו שבע מצוות בני נח, ונזהר לעשותן, שאז הוא "מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא" (כמ"ש הרמב"ם194), אלא שאינו "גר צדק". ואעפ"כ אומרת התורה שאין להושיב אותו בספר, שמא ימסור העיר ביד גויים.

קפחועאכו"כ בנדו"ד, שלא מדובר אודות גר תושב, אלא אודות גוי שלא קיבל על עצמו שום דבר, באמרו, שאינו רוצה לקבל עליו שום דבר – הרי בודאי שאסור לומר עליו שהוא יהודי, ולערב אותו בין יהודים, ולטעון שעושים זאת כדי להגן על הגבול, בה בשעה שזוהי צרה עבור הגבולות והעיירות כו'.

קפטיש מי שעושה זאת (לא כדי להכעיס, אלא) באמרו, שעם ישראל זקוק לריבוי אנשים. אבל התורה אומרת שזוהי סכנה!

קצהקב"ה, עליו נאמר "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", הוא גם "איש מלחמה", "גענעראַל", וגם הוא מבין פרק ב"אסטרטגי'", והוא אומר שאפילו גר תושב אסור להושיבו על הספר; ואילו הם אומרים שגויים שבאים מחוץ-לארץ יש לקבל אותם בתור יהודים, גם ללא גיור כהלכה!

קצאובשביל זה מוכנים לוותר על יהודים ולזרוק אותם היל"ת – כפי שהציעו ב"פברואַרי-אַגרימענט" לוותר על עשר מליון יהודים שנמצאים בחו"ל [באמרו, שאין לו שייכות אליהם! – אם אין לך שייכות אליהם, איך אתה יכול "למכור" אותם?!... בשביל "למכור" אותם יש לו שייכות אליהם; שייכותו אליהם היא רק "לעוותי", אבל לא "לתקוני"], וגם לוותר על שתים וחצי מליון יהודים שנמצאים בא"י, עי"ז שוויתרו על

קצב403
הוספת תיבה (גיור) כהלכה, ו"מתנחמים" בכך שאף אחד לא ידע מי הציע זאת... אבל יודעים גם מי הוא, כיון שהדבר הי' בפני יותר משלשה!

קצגולא עוד אלא שצועקים שזהו נצחון עבור דת! ורק כשלא הניחו להם להמשיך לרמות, התחילו להשתמט!

קצד– בודאי יכול הקב"ה לפעול ביטול כל הענין בחסד וברחמים, וכך אכן יהי', אבל חבל על הימים שבינתיים שבהם מתייסרים יהודים שצריך לרחם עליהם, ועד שנופלים קרבנות רח"ל!...

קצהלא. ובכן: בבואנו מזמן מ"ת, שבו ניתנה התורה מחדש (נוסף לכך שבכל יום צ"ל הענין של מ"ת מחדש, ועאכו"כ בזמן מ"ת "אחת בשנה"), ואין השטן שולט בו ביום (כדאיתא בתוס') – הנה לכל לראש צריך להבחין ולידע שענין זה בא מצד היצה"ר, ועל זה אמרו רז"ל "בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין", תורת אמת, שעל ידה אפשר לנצח את היצה"ר, ולהודות על הטעות (מבלי להתפעל מה יאמרו הבריות) ולומר: דברים שאמרתי לפניכם היו היזק וחורבן הרבים!...

קצווכאמור כמ"פ שאי אפשר לשער ערכו של יהודי – כדברי הבעש"ט על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שכל יהודי הוא כמו "ארץ חפץ" שטמונים בה אוצרות יקרים כו', ועאכו"כ בנוגע ליהודי שצריך לתקן ענין שפגע בפועל במליוני יהודים, הרי בודאי שזכות הרבים מסייעת לו לעמוד על דרך הישר, ולהכריז שברצונו לתקן זאת!

קצזויה"ר שיקויים הענין ד"ה' עוז לעמו יתן" – שיהי' לבנ"י ה"עוז" לעמוד בתוקף נגד כל האויבים, וזו תהי' הכנה קרובה להיפטר מ"עול גלות" אשר "על צווארנו", הן מהגלות שבחו"ל והן מהגלות שבא"י (החל מהגלות אצל ה"אל זר אשר בקרבך"); ו"ה' יברך את עמו בשלום", שלום אמיתי, כמ"ש129 "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", ועד ש"לא ישא גוי אל גוי חרב"130, ו"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי"97, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, הוא דוד המלך!

קצח* * *

קצטלב. בהמשך להמדובר לעיל (סכ"ג) אודות השייכות של לימוד

ר404
התורה גם לנשים, שיש בזה שני ענינים: (א) העזר לבעל ולבנים, (ב) לימוד ההלכות הצריכות להן, כל מצות עשה שאין הזמן גרמא וכל מצוות לא תעשה – יש להוסיף המדובר כמ"פ שבמצוות שגם הנשים חייבות בהן נכללים גם אהבת ה' ויראתו, אחדות ה' וכו', שש המצוות (שסימנם "שש ערי מקלט תהיינה לכם") שחיובן תמידי, וכדי לקיימן צריכים ללמוד הענינים הקשורים בזה, כמ"ש הרמב"ם: "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם וכו'" – שזהו כללות הענין דלימוד החסידות, ולכן הנהיג כ"ק מו"ח אדמו"ר שיעורים בתורת החסידות גם עבור נשי ובנות ישראל.

ראומזה מובן, שאין לנשים ליפול ברוחן, שהרי יש להם ריבוי ענינים שחייבות ללמוד, והלואי ילמדו כל ענינים אלו,

רב– ולא עוד אלא שגם האנשים הנמצאים כאן, כבודם במקומם מונח... הלואי שילמדו כל הענינים שהנשים חייבות ללמוד... –

רגוגדול שכרן, ועיקר שכרן הוא עבור שילוח ילדיהם לבתי-ספר כשרים לחנכם לתומ"צ מתוך יראת שמים, ועידוד וחיזוק בעליהם ללמוד תורה, כדברי הגמרא במסכת ברכות: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי .. במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" – ש"חולקת שכר עמהם ושכרה גדול (כ"מצווה ועושה") מאחר שהם מצווים ועושים על ידי'"165.

רדושכר זה כולל כל ברכות ה', שיומשך לכל אחד ואחת "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", למטה מעשרה טפחים, אמן כן יהי רצון, בקרוב ממש.

רה* * *

רולג. ככל עניני התורה שהם הוראות – יש גם לימוד והוראה מזה שהתורה ניתנה במדבר:

רז405
ובהקדים – שהקב"ה נותן כח לבנ"י ללמוד תורה כדבעי, להבינה לעומקה ולאמיתתה, ומתוך שמחה וטוב לבב.

רחולכאורה: מה יעשו אלו שנמצאים במקום שאסור שיהיו שם ישיבות בגלוי, וכדי ללמוד תורה צריכים להתחבא במרתף או בעליית-גג, כך, שזהו בדוגמת שתיית מים כשנמצאים במדבר!

רטובכן: על זה באה ההוראה מנתינת התורה במדבר – להורות שגם כשנמצאים במקום של "נחש שרף ועקרב" יש כח ללמוד תורה, ולהינצל מהנחש שרף ועקרב כו'.

ריאבל אעפ"כ, מובן, שאינו דומה לימוד התורה במצב שאין שום קשיים, לגבי לימוד התורה במעמד ומצב הנ"ל, ולכן שכרם גדול ביותר.

ריאומזה מובן גם בנוגע לנשים שצריכות ל"אקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן" בבית-מדרש שנמצא במרתף או בעליית-גג – ששכרם גדול יותר לא רק משכר האנשים, אלא גם משכר הנשים שנמצאות במקום של הרחבה.

ריב– אין הכוונה למעט ח"ו בשכרן של אלו שנמצאים כאן, כי אם להוסיף בזכותם של האנשים והנשים שנמצאים שם.

ריגויה"ר שזכותם תעמוד להם שבקרוב ממש יצאו משם, בחסד וברחמים, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"82, "בקומה זקופה"109, ובשמחה וטוב לבב.

רידוזו תהי' ההכנה לגאולת כלל ישראל בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו.

ריה[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

ריולאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה"].

ריז______ l ______