Toras Menachem·Vol. 61 (5730·Part 4)·Shabbos Parshas Balak 14 Tammuz 5730תורת מנחם·סא - שנת תש"ל - חלק רביעי·ש"פ בלק·י"ד תמוז·ה'תש"ל

א69
בס"ד. ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)

גהמאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו, ומדייק בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו לפני שלשים שנה, דלכאורה אינו מובן, הלא כל ענין האריכות באחד הו"ע היחוד, ולכאורה הול"ל הלשון יחיד, שפירושו איינציג, ולא לשון אחד, שפירושו איינער [ובפרט ע"פ הידוע ששמע ישראל גו' הוי' אחד הו"ע יחודא עילאה, הרי בודאי מתאים יותר לומר הלשון הוי' יחיד, מאשר הוי' אחד]. ומבאר, שענין היחוד הוא ליחדו ית' בכל העולמות והנבראים בב' אופני היחוד, שהוא ית' הכל, והכל הוא ית', ולכן נאמר הלשון אחד, ולא הלשון יחיד, כי בתיבת אחד מפורט יותר ענין היחוד בשני אופנים הנזכרים מכמו בתיבת יחיד. ומבאר זה ע"פ מ"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד [שקשור עם הענין דיחיד, שהרי הטעם שנאמר יום אחד, ולא יום ראשון, הוא, לפי שבו הי' הקב"ה יחידי בעולמו, שעדיין לא נבראו המלאכים], דיום הוא דוקא כשכלול מערב ובוקר, היינו חושך ואור כו', שאם הי' כולו יום (אור), אין זה יום, וכן אם כולו לילה (חושך), אין זה יום, כי אם דוקא כשכלול מיום ולילה (אור וחושך) אז הוא יום (בשלימות). וזהו ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שההתחברות דערב ובוקר הוא אחד, והיינו, שתיבת אחד מורה על התאחדות ההפכים, דיום ולילה הם אור וחושך שהם הפכים גמורים, וכשמתחברים זה נקרא אחד. ולכן נאמר הוי' אחד, ולא הוי' יחיד, דעיקר ענין היחוד הוא ליחדו ית' בעולם ונבראים שהם יש ומציאות נראה לנפרד, הנה זה מפורט יותר בתיבת אחד, שכולל התאחדות דהפכים [וכהרמז בתיבת אחד (כמ"ש הבית יוסף בשם הסמ"ק) שהח' רומז על ז' רקיעים וארץ, והד' רומז על ד' רוחות העולם, שעפ"ז מובן העילוי דאחד לגבי יחיד, כי, הענין דיחיד הוא מצד הקב"ה, במקומו ובענינו כו', ולא מצד

ד70
העולם, ואילו הענין דאחד הוא גם מצד העולם, היינו, שגם ז' רקיעים והארץ (ח') וד' רוחות העולם מתייחדים ביחוד גמור עם אלופו של עולם, שזהו הא', שהוא ראש התיבה, שכולל את כולה ונמשך בה כו'].

ובמאמר, שבערב ובוקר שהוא לילה ויום הכלול ביום אחד, הנה הלילה קדום ליום כו' [ולהעיר גם מדברי הגמרא במסכת שבת, מ"ט עיזי מסגן ברישא והדר אימרי, כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא], דבכדי שיהי' בוקר אור, צ"ל תחילה ערב. וטעם הדבר הוא, דהנה אמרו רז"ל בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, וכן הוא באמת, שהעולם נברא במדת הדין, כמ"ש בראשית ברא אלקים, ואח"כ כתיב ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים.

חבזה, דהנה, ערב ובוקר בשרשם הם השמות הוי' (בוקר, אור) ואלקים (ערב, חושך), כי, החילוק בין יום ללילה הוא בענין הגילוי, שהרי גם בלילה ישנם כל הענינים שישנם ביום, אלא שביום שמאיר האור הרי הם בגילוי, ואילו בחושך הלילה אין רואים אותם. וזהו גם החילוק בין שם הוי' לשם אלקים. דהנה, הוי' הוא לשון מהוה, והיינו, שמורה ומגלה ענין ההתהוות שנעשה ע"י מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה, שמציאותו הוא מעצמותו, ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש, בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה (כמ"ש בתניא). אך שם אלקים מכסה ומסתיר על שם הוי', כמ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים, היינו, ששם אלקים ביחס לשם הוי' הוא כמו המגן ונרתק שמכסה ומסתיר על השמש, ועד שאלקים בגימטריא הטבע, והרי טבע הוא מלשון טבעו בארץ שערי'. וגם כאן הסדר הוא באופן שהלילה קדום ליום (ויהי ערב ויהי בוקר), שהרי בפ' בראשית נאמר תחילה בראשית

ט71
ברא אלקים, ול"ב פעמים אלקים נאמר במעשה בראשית, ורק לאחרי גמר סיפור הבריאה בששת ימי בראשית, כולל גם יום השביעי, נזכר שם הוי', כמ"ש ביום עשות הוי' גו'. ויתירה מזה, שגם כשנזכר שם הוי', לא נזכר שם הוי' לבדו, כמו בפסוק יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו, אלא ביחד עם שם אלקים, ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים, והיינו, שבגמר שלימות הבריאה, ביום עשות, נוגע לא רק שם הוי', אלא גם שם אלקים. ויתירה מזה, שבפסוק זה מקדים ארץ לשמים (ביום עשות גו' ארץ ושמים), שזהו ע"ד הקדמת ערב לבוקר, והקדמת שם אלקים לשם הוי'. וכללות הענין בזה, שדוקא ע"י הקדמת הערב נעשה ענין הבוקר באופן נעלה יותר, ועד"ז בנוגע להקדמת הארץ לשמים והקדמת שם אלקים לשם הוי'. וע"ד משנת"ל בענין ירידת הנשמה בגוף, שהיא ירידה לצורך עלי', שדוקא ע"י הירידה בהגוף ניתוסף עילוי בהנשמה.

יאלקשר זה עם משנת"ל בענין שמיעה וראי', כיון שהם בדוגמת ערב ובוקר. דהנה, החילוק בין שמיעה לראי' הוא, שבשמיעה אינו תופס הדבר עצמו, כמו בראי', אלא רק שומע אודותו, ותופס פרט אחר פרט, ורק בחיצוניות הדבר, ולכן יכולה להיות אצלו חלישות בהתאמתות הדבר, עד שע"י קושיות יכולים להפריך אצלו את מציאות הדבר. משא"כ בראי', הרי תופס מיד את עצם הדבר, ולא שייך שיהיו אצלו ספיקות בדבר, מכיון שהוא בעצמו ראה זאת כו'. וזהו גם החילוק שבין ערב ובוקר, שבוקר ענינו אור, שאז רואים מיד את הדבר כולו, ולא שייך ספיקות בדבר, משא"כ בערב שענינו חושך, אי אפשר לראות את הדבר, כי אם באופן של שמיעה בלבד.

יגידוע שענינם של ראי' ושמיעה בספירות הוא חכמה ובינה, והיינו, שראי' הו"ע החכמה, כמאמר איזהו חכם הרואה כו', ושמיעה הו"ע הבינה, כמ"ש דבר כי שומע עבדך, שמיעה מלשון הבנה והשגה. ובענין השמות ענינם של חכמה ובינה (ראי' ושמיעה) הוא שם הוי' ושם אלקים (וכידוע שהוי' בניקוד אלקים הוא בבינה). וע"פ משנת"ל

יד72
(ס"ב) בענין מעלת שם אלקים על שם הוי', צריך לומר שיש גם מעלה בשמיעה לגבי ראי'. וכמובן גם ממאמר הגמרא חרשו נותן לו דמי כולו. ונקודת הענין בזה, שמצד ענין האור יש אמנם מעלה בענין הראי', אבל בנוגע להתגלות הפרטים יש מעלה בענין השמיעה דוקא, בחי' הבינה, ודוקא בזה הו"ע המרחב כו', ועד שהגילוי דעתיק הוא דוקא בבינה.

טזע"פ הביאור במעלת ענין הדיבור, ששייך לענין השמיעה, שהרי השמיעה תופסת קולות ודיבורים, שיש בו מעלה גם לגבי ראי'. דהנה, אף שהדיבור הוא רק ענין חיצוני, בשביל הזולת, ואילו בראי' נמשך העצם ממש, שכל עצמותו נמשך ונדבק בזה, וכמו עיניך יונים, שהיונים מסתכלים זב"ז ומתענגים מזה מאד כו', ועד שבראי' והסתכלות יש כח להוליד, כדאיתא בע"ח בנוגע להסתכלות דבת היענה (ולהעיר שהשם יענה הוא מלשון עין), וכן הוא בראיית הנפש, לאסתכלא ביקרא דמלכא, מ"מ, יש גם מעלה בדיבור לגבי ראי'. והענין בזה, דהנה, אף שע"י הראי' נמשך העצם, הרי זה באופן שנמשך ומתלבש בראיית דבר גשמי שאינו ממהותו כלל (שהרי הראי' שבנפש מצד עצמה אינה בערך לראות דבר גשמי), ובפרט לפי השיטה שענין הראי' הוא באופן שיוצאים ניצוצי אור מהעין המגיעים אל הגשם כו', שזהו באופן של דילוג ושינוי ממהות למהות כו'. וכן הוא בעבודת האדם, כמ"ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, שהו"ע ההתבוננות בדברים גשמיים, כמו סיבוב הגלגלים כו', הרי עי"ז נמשכת הנפש האלקית ומתלבשת בענינים גשמיים שאינם בערך כלל לנפש. ולאידך גיסא, ראיית הנפש מצד עצמה, לאסתכלא ביקרא דמלכא, הרי אינה באה בגלוי בראי' הגשמית, שאינה בערכה כלל. משא"כ הדיבור שנמשך ובא ממחשבה,

יז73
אין זה בדרך דילוג ושינוי המהות, כי הדיבור קשור עם המחשבה, שהרי אי אפשר להיות דיבור אם לא חשב על זה תחילה (ועכ"פ חשב על זה פעם, ולאח"ז יכול להיות הדיבור כמצות אנשים מלומדה), וללא מחשבה, כאשר לא בדעת ידבר, אין זה אמיתית ענין הדיבור כלל (משא"כ בראי', הרי יכול להיות שעיניו פקוחות ורואה את הדבר, אבל מחשבתו מונחת בענין אחר, ועד שלא ידע מה שראה). ואף שמחשבה ודיבור הם שני ענינים נפרדים, ובשני עולמות נפרדים, מחשבה בבריאה ודיבור ביצירה, מ"מ, הרי הם בקירוב ובערך זל"ז, וע"י הדיבור באה המחשבה בגילוי, ועד שכל דבר שישנו במחשבה, בהכרח שיבוא גם בדיבור, וכידוע שהאריז"ל הראה זאת לתלמידיו (משא"כ בראי', אינו מוכרח כלל שיבוא כו'). ומזה מובן גם מעלת השמיעה לגבי ראי', שע"י שמיעת הדיבור ה"ה תופס דבר רוחני, שאין זה באופן של דילוג ממהות למהות, אלא באופן של אור בכלי, ולכן יש בזה ענין הגילוי יותר (משא"כ ראי', שאינה בדרך של אור בכלי, אלא באופן של דילוג ממהות למהות כו').

יטכל המאריך באחד כו', אחד דייקא, שמורה על ענין היחוד כפי שהוא גם מצד העולם, כנ"ל, וכמו בפסוק ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים, שנזכר לא רק שם הוי' לבדו, אלא גם שם אלקים, מצד העילוי שישנו בשם אלקים דוקא. וזהו גם ענין שיתוף מדת הרחמים עם מדת הדין דוקא, וכידוע מאמר קדושי עליון שדוקא לאחרי מדת הדין באה מדת הרחמים. וכן הוא גם בענין הנסים (שזהו"ע שיתוף מדת הרחמים) – הן אצל משה רבינו, עליו נאמר ויקרא שמו הוי' נסי, כמארז"ל משה ניסם של ישראל והוי' ניסו של משה, והן אצל אתפשטותי' דמשה שבכל דרא ודרא – שכדי שיהי' ניכר מעלת הנס שהוא למעלה מהטבע, יש צורך במציאות הטבע, וכמובן גם מפשטות

כ74
הלשון נס, שהוא מלשון הרמה, כמ"ש ואל עמי ארים נסי, כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה (כלונס גבוה שנותנין בראש הגבעה), שכאשר ישנה מציאות ההרים, אזי רואים את מעלת הנס שהוא על ההרים. וכפי שהי' אצל בעל הגאולה (די"ב תמוז), שכולם ראו שהפליא והגדיל הוי' לעשות בארץ. וזהו גם הענין דויהי ערב ויהי בוקר בנוגע לכללות ענין הגלות, שהו"ע של ערב, ויתירה מזה, שהוא כמו חושך הלילה, שדוקא לאח"ז באה הגאולה באופן נעלה ביותר. וענין זה נעשה עי"ז שגם בזמן הגלות יודעים שרק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות (כדברי בעל הגאולה ברשימתו הידועה), ועד שגם בגופותינו יוצאים מהגלות, והולכים לקבל פני משיח צדקנו, והקיצו ורננו שוכני עפר, והוא בתוכם, וזוכים לקיום היעוד ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

כא______ l ______