Toras Menachem·Vol. 62 (5731·Part 1)·Sicha of the day of Simchas Torah 5731תורת מנחם·סב - שנת תשל"א - חלק ראשון·שיחת יום שמחת תורה·ה'תשל"א

א148
בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"א.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. על הפסוק "ביום השמיני עצרת תהי' לכם גו' והקרבתם גו' פר אחד וגו'", איתא בגמרא ובמדרש: "פר יחידי .. כנגד אומה יחידה", והיינו, ששמע"צ קשור במיוחד עם בנ"י – "לכם" דוקא.

דואע"פ שגם ביוהכ"פ מקריבים פר יחידי – הרי רק בשמע"צ באה הקרבת פר אחד לאחרי הקרבת שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם2, ולכן מודגשת בגלוי יותר השייכות של ה"פר יחידי" לבנ"י דוקא.

הואין לומר שהקרבת ה"פר אחד" בשמע"צ היא בהמשך לענין ד"פוחת והולך" שבהקרבת השבעים פרים, ביום ראשון י"ג פרים, ביום שני י"ב פרים וכו', עד לשמע"צ שבו מקריבים רק פר אחד,

ו[ולהעיר, שהענין ד"פוחת והולך" מתחיל (לא רק מיום השני ואילך, אלא ישנו) כבר ביום הראשון – כמובן ממאמר הבחיי "התינוק משעה שנולד מתחיל להתייבש" (ולא כמו השמים והארץ, שהם "חזקים כיום הבראם", כמ"ש בירושלמי על הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"), דכיון שיש זמן שבו רואים בגלוי שיש בו ענין היובש וההפסד, הנה מזה מוכח שכן הוא גם ברגע הראשון, אף שאין זה נראה בגלוי עדיין, ועד"ז בנדו"ד, שכיון שלאחרי זמן פוחת והולך מספר הפרים, הרי מוכח שכבר ברגע הראשון הרי זה באופן ד"פוחת והולך", אף שעדיין אין זה נראה בגלוי],

זכי, הענין ד"פוחת והולך" מי"ג פרים עד שבעה פרים הוא בסדר והדרגה, י"ג ואח"כ י"ב וכו', ואם שמע"צ הי' בהמשך ל"פוחת והולך" שבשבעת הימים, היו צריכים להקריב בו ששה פרים;

ח149
וכיון שמקריבים רק "פר אחד", הרי מובן, שאין זה שייך לסדר ד"פוחת והולך", אלא זהו ענין מיוחד בפני עצמו – "פר יחידי .. כנגד אומה יחידה".

טב. ועפ"ז מובן גם דיוק לשון חז"ל "פר יחידי", אף שבפסוק נאמר "פר אחד" – כי:

יהענין ד"אחד" יכול להיות בב' אופנים: (א) אחד שיש שני לו, כמו "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", שלאחריו יש יום שני, יום שלישי וכו', (ב) "יש אחד ואין שני לו" (לא כמו "ראשון" שלעולם יש שני לו); משא"כ "יחיד" הוא לעולם באופן שאין שני לו.

יאולכן דייקו חז"ל לומר "פר יחידי" – כדי לבאר שהפירוש ד"פר אחד" הוא באופן ש"אין שני לו" כמו "יחיד".

יבג. אך עפ"ז אינו מובן מהו ענין הבחירה בישראל – כמ"ש בקאַפּיטל הקשור עם תקיעת שופר: "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה", ועד"ז "אתה בחרתנו מכל העמים", דקאי על מתן-תורה, כדאיתא בשו"ע ש"כשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה":

יגובהקדים – שענין הבחירה שייך רק בין שני דברים ששייכים ודומים זל"ז, משא"כ בדברים ששונים זמ"ז לגמרי, לא שייך לומר שבוחרים באחד מהם. ולדוגמא: אש ומים, או גשמיות ורוחניות – להיותם דברים שונים לגמרי, לא שייך לומר שבוחרים באחד מהם, דממה-נפשך: אם רצונו באש, מוכרח ליקח האש, ואם רצונו במים, מוכרח ליקח המים, ועד"ז בנוגע לגשמיות ורוחניות, כך, שאין זה ענין של בחירה.

ידובנדו"ד, כיון שבנ"י הם "אומה יחידה", היינו, שאין אומה נוספת שדומה להם – איך שייך לומר שבוחרים בהם?!

טוולהעיר, שענין הבחירה שבמ"ת קשור עם מ"ש בהתחלת פרשת ברכה: "וזרח משעיר למו", "שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה, ולא רצו", "הופיע מהר פארן", "שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו", וכמארז"ל "החזירה הקב"ה (את התורה) על כל אומה ולשון

טז150
ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה", באמרם "נעשה ונשמע"; אבל, כיון שאמרו רז"ל בנוגע להר סיני: "הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו", הרי מובן, שאומות העולם אינם שייכים כלל לתורה. וא"כ, איך שייך לומר "אתה בחרתנו מכל העמים"?!

יזועד"ז צריך להבין מ"ש "הלא אח עשו ליעקב", ואעפ"כ, "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" – דלכאורה אינו מובן: כיון ש"את עשו שנאתי", איך יתכן ש"אח עשו ליעקב"?!

יחד. ויובן בהקדם הביאור בגודל השמחה דשמע"צ ושמח"ת:

יטמבואר בדרושי חסידות שזהו כמשל בן מלך שיצא ממאסר ושבי', שאז השמחה היא גדולה ביותר (עוד יותר מכמו שלא הי' במאסר כלל), בגלל שמתגלית ההתקשרות של בן המלך עם אביו המלך.

ככלומר: אין הכוונה שהיציאה מהמאסר והשבי' פועלת ח"ו את ההתקשרות; ההתקשרות ישנה גם מקודם לכן, אלא שהעובדה שהי' תחילה במאסר ושבי' ואח"כ יצא לחירות, מגלה את ההתקשרות.

כאומובן, שלאחרי כל מה שמבואר בחסידות שענין הגילויים הוא שלא בערך לגבי העצם כו', הרי ענין הגילויים הו"ע נעלה ביותר ("אַ געוואַלדיקע זאַך"), וכמ"ש "וירא אלקים את האור (שהו"ע הגילוי) כי טוב".

כבוכיון שיציאת בן המלך מהמאסר ושבי' מגלה את התקשרותו לאביו המלך, לכן השמחה היא גדולה ביותר.

כגועד"ז בנוגע לשמע"צ ושמח"ת:

כדאע"פ שהיציאה מהמאסר ושבי' היתה כבר ביוהכ"פ, שאז אמר הקב"ה "סלחתי כדברך" – הרי גם לאח"ז עוסקים עדיין בעבודת הבירורים, שזהו תוכן הענין דהקרבת שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם,

כה– שאין זה כמו העבודה שתהי' לעתיד לבוא, דכיון שיקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אזי תהי' העבודה באופן של הליכה "מחיל אל חיל" בטוב וקדושה גופא –

כו151
ורק בשמע"צ ושמח"ת, לאחרי שמסתיימת העבודה דבירור שבעים אומות העולם, ומקריבים פר יחידי כנגד אומה יחידה – הרי זה בדוגמת יציאת בן המלך ממאסר ושבי', ולכן מתגלית אז ההתקשרות העצמית של בנ"י עם הקב"ה, ומצד זה היא גודל השמחה.

כזולכן נקרא היו"ט בשם "שמיני עצרת", שמורה שבא בהמשך לשבעת ימי חג הסוכות, שבהם עוסקים בבירור שבעים האומות, ומזה באים אח"כ להקרבת פר יחידי כנגד אומה יחידה, שאז ישנה בגלוי ההתקשרות של הקב"ה עם בנ"י.

כחה. וזהו גם הענין ד"אתה בחרתנו מכל העמים":

כטהלשון "בחירה" מורה שענין זה נלקח ממקום שבו לא שייך ענין של הכרח ח"ו, להיותו מקום שלמעלה מענין של ציור, והיינו, שזהו ענין שלמעלה מגילויים (כולל גם שרש ומקור הגילויים), שככל שתגדל מעלתם, הרי זה בציור מסויים, ולכן יש להם איזה נטי' כו', ואילו ענין הבחירה הוא ממקום שלא שייך בו ענין של הכרח כלל;

לאבל ההתגלות של ענין הבחירה היא עי"ז שישנה תחילה המציאות של "כל העמים", ולאח"ז "אתה בחרתנו מכל העמים".

לאוהתגלות זו קשורה עם הענין ד"באור פני מלך", שהרי אור הו"ע הגילוי, ו"באור פני מלך – חיים"25, וכפי שאומרים בנוסח ברכת הגשם בשמע"צ: "לחיים ולא כו'", "לברכה ולא כו'", "לשובע ולא כו'".

לב[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שכל אלו שרוצים לומר "לחיים", יאמרו עכשיו "לחיים" לפני השקיעה. ולאחר שענה לכו"כ "לחיים ולברכה", אמר: "לחיים ולברכה" לכולם].

לג* * *

לדו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת תהי' לכם.

לה* * *

לוז. בשמח"ת קורין פרשת וזאת הברכה, שהיא סיום כל התורה, ומיד מתחילים לקרוא פרשת בראשית, שהיא התחלת כל התורה. וע"פ הכלל ש"נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן", מובן, שיש שייכות בין פרשת ברכה, סיום כל התורה, עם פרשת בראשית, התחלת כל התורה.

לז152
ובזה גופא – יש שייכות יתירה בין הפסוק האחרון של פרשת ברכה עם הפסוק הראשון של פרשת בראשית.

לחובפסוקים אלו גופא, שיש בהם כמה תיבות (וכמה פירושים) – הנה ע"פ הכלל הנ"ל, מובן, שעיקר השייכות היא בין התיבה האחרונה: "ישראל", עם התיבה הראשונה: "בראשית", ובעיקר – כפי שתיבות אלו מתפרשים בפירוש רש"י ע"ד הפשט [שיכול להיות רק באופן אחד, כמו הלכה לפועל שיכולה להיות רק באופן אחד, ועל זה אמרו "והוי' עמו שהלכה כמותו", ולא כמו שאר חלקי התורה שיכולים להיות בכמה אופנים, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים"], כמובן מפסק ההלכה בנוגע לשנים מקרא ואחד תרגום, שלימוד "הפרשה עם פירוש רש"י כו' מועיל יותר מהתרגום".

לטח. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "(אשר עשה משה) לעיני כל ישראל", "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת" – שהתורה מסיימת בענין שבירת הלוחות שהוא היפך שבחן של ישראל (נוסף לכך שזהו היפך הכלל שצריך לסיים בדבר טוב), בגלל שעי"ז ניתוסף העילוי דלוחות שניות (שהם באופן ד"כפלים לתושי'"), שקשור עם העילוי דבעלי תשובה לגבי צדיקים, כמארז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם,

מ153
והשייכות ל"בראשית ברא אלקים וגו'", דכיון שאפילו על העלם והסתר כמו שבירת הלוחות אומר הקב"ה "יישר כחך", שבכחו של יהודי לעשות מזה עילוי, הרי בודאי שאין לו מה להתפעל מהעלם והסתר העולם, ובכחו לברוא עולם חדש –

מאהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 238 ואילך.

מב[לאחרי ברכת המזון התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "עוצו עצה ותופר"].

מג______ l ______