Toras Menachem·Vol. 63 (5731·Part 2)·Shabbos Parshas Tisa·16 Adar 5731תורת מנחם·סג - שנת תשל"א - חלק שני·ש"פ תשא·ט"ז אדר·ה'תשל"א

א318
בס"ד. ש"פ תשא, ט"ז אדר, ה'תשל"א
(הנחה בלתי מוגה)

גתשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו וגו'. הנה תשא פירושו תמנה. אך צריך להבין למה נקט הכתוב לשון תשא, ולא שאר לשונות המורים על ענין המנין, וכמו בחומש במדבר שנאמר הלשון פקוד וכיו"ב, ועד שכל החומש נקרא בשם חומש הפקודים, וגם בפסוק זה גופא נאמר הלשון לפקודיהם, ולמה נאמר כאן הלשון תשא. ואף שתשא הוא לשון של חשיבות, והו"ע החשיבות שבענין המנין, דדבר שבמנין אינו בטל מצד חשיבותו, כידוע בענין את שדרכו למנות וכל שדרכו למנות, הרי חשיבות זו ישנה בכל ענין של מנין ומספר, גם לולי דיוק הלשון תשא דוקא. גם צריך להבין מ"ש כי תשא את ראש, דלכאורה, ענין הנשיאות וההגבהה שייך בדבר הצריך הגבהה, משא"כ הראש הרי גם מצד עצמו הוא חשוב במקום ובמעלה, ולמה צריך לפעול בו נשיאות והגבהה. גם צריך להבין4 מ"ש כי תשא גו' לפקודיהם, דלכאורה הרי זה כפל לשון, והול"ל כי תשא את ראש בנ"י ונתנו גו'. ועוד זאת, שהלשון לפקודיהם יש בו גם פירוש שהוא מלשון חסרון, וכמו כי יפקד מושבך, שזהו היפך תוכן הענין דנשיאת ראש.

הלקשר זה עם משנת"ל במ"ש ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, דלכאורה צריך ביאור מהו החידוש שליהודים היתה אורה וגו', הרי ענינים אלו היו אצלם עוד לפנ"ז. ואף שבימי אחשורוש הושחרו פניהם של ישראל כשולי קדרה, הרי גם להם עשה המלך אחשורוש משתה גו' בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו, שכל זה הי' כרצון איש ואיש, גם כרצון מרדכי,

ו319
שהי' מנהיג הדור כו'. וביותר יוקשה ע"פ דרשת רז"ל עה"פ ליהודים היתה אורה וגו', אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין, הרי בודאי שענינים אלו (שאינם מצוות התלויות בארץ וכיו"ב) היו אצלם גם קודם לכן. ואף שעל כל אלה גזר המן, ולאחרי שנתבטלה הגזירה היו יכולים לעסוק בכל ענינים אלו כמקודם, הרי זה דבר המובן מעצמו, ואין בו חידוש כלל, ולא הוצרך הכתוב להודיע שליהודים היתה אורה זו תורה וכו'. ונתבאר בזה, שד' הענינים דאורה ושמחה וששון ויקר הם ד' המדריגות שכוללים כל סדר ההשתלשלות, אורה הו"ע החכמה, שמחה הו"ע הבינה, ששון הו"ע היסוד ויקר הו"ע המלכות, ובהקדמה לזה נאמר ליהודים היתה גו', שד' ענינים אלו היו חדורים בענין ההודאה שלמעלה מטו"ד, שזהו תוכן השם יהודי, ע"ש שכופר בע"ז, שהוא כמודה בכל התורה כולה, שזהו ענין ההודאה שלמעלה מטעם ודעת, והיא הבחי' החמישית שלמעלה מד' הענינים הנ"ל, ע"ד מ"ש ונתתם חמישית גו' וארבע הידות תהי' לכם. ועז"נ ליהודים היתה, ע"ד מ"ש והי' ברכה, דכל הברכות נתונות בידך, שזהו באופן של בעלות כו'.

חבזה, דהנה, ענין ההודאה הוא כמ"ש (לגבי נתינת השם יהודה) הפעם אודה את הוי', ומבואר בתו"א שענין הפעם אודה היינו אחר לידת והתגלות בחי' ראובן שמעון ולוי. וכמבואר שם שראובן הו"ע הראי', והו"ע בחי' פרשה ראשונה דק"ש שהוא בחי' רצוא, ושמעון הו"ע השמיעה, הו"ע פרשה שני' דק"ש, בחי' שוב, ולוי (ע"ש ילוה אישי אלי, שהו"ע החיבור וההתקשרות, בחי' לויתן) הו"ע אמת ויציב וכו' שלאחרי ק"ש. ועי"ז באים אח"כ לענין ההודאה, הפעם אודה את הוי', שזהו"ע הביטול וההתכללות באוא"ס ב"ה ממש בהשתחוואות שבתפלת שמו"ע (למעלה אפילו מהענין דבכל מאדך שבפרשה ראשונה דק"ש), והו"ע ותעמוד מלדת, אין עמידה אלא

ט320
תפלה, והוא ג"כ לשון שתיקה וביטול כו'. ומזה מובן שהודאה זו שעלי' נאמר הפעם אודה את הוי' היא לא באופן שחסר בהגילוי דשם הוי', ולכן יכול להיות רק ענין ההודאה, אלא אדרבה, שההודאה היא לאחרי ולמעלה יותר מהגילוי דשם הוי', והיא הדרגא היותר עליונה בסולם דתפלה, כמ"ש והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שיש בו ד' שליבות שהם כנגד ד' העולמות עשי' יצירה בריאה ואצילות, החל מהודו להוי', ולאח"ז פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש וק"ש, שהם בג' המדריגות דנפש רוח נשמה, ובלשון הזהר, כד אתיליד יהבין לי' נפשא כו' זכה יתיר יהבין לי' רוחא כו' זכה יתיר יהבין לי' נשמתא, ועד שבאים לתכלית הביטול דשמו"ע שבעולם האצילות, עולם האחדות, שהוא בבחי' נשמה לנשמה, ועי"ז נעשה עילוי גדול יותר גם בבחי' נר"נ (כמבואר בקונטרס העבודה פרטי הענינים בזה).

יאנוסף על ענין ההודאה שבתפלת שמו"ע, יש בה גם הענין דבקשת צרכיו, כמו רופא חולים ומברך השנים, ואדרבה, עיקר ענין התפלה הוא בקשת צרכיו, כמ"ש הרמב"ם חיוב מצוה זו שיהא אדם כו' שואל צרכיו שהוא צריך להם כו'. והענין בזה, דהנה, אמיתית הענין דבקשת צרכיו היא בקשת הנשמה כו', כי, להיותו איש ישראל ה"ה יודע שמהותו היא הנשמה, ולכן עיקר בקשת צרכיו היא בנוגע להחסרון ברוחניות כו', החל מהחסרון שמצד כללות ירידת הנשמה

יב321
למטה (שזהו באופן שאלקות גופא נעשה בבחי' יש), מאיגרא רמה (במעמד ומצב דטהורה היא, תחת כסא הכבוד, קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא) לבירא עמיקתא, שלכן הנה גם אם יהי' צדיק גמור עובד הוי' ביראה ואהבה בתענוגים, הרי הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו (יש מי שאוהב), ולא יגיע למעלת דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי לא מינה ולא מקצתה כו' (כמבואר בתניא), ועד שבקשת צרכיו היא באופן דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כמובא בשרש מצות התפלה מה שאמר רבינו הזקן: "איך וויל זע גאָר ניסט, איך וויל ניט דאַיין ג"ע, אין וויל ניט דאַיין עוה"ב כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין". אלא שמצד ירידת הנשמה למטה בגוף הגשמי, ובגלל שאינו בדרגא שגופו כמו זר נחשב אצלו, כמו הלל שהי' אומר שהולך לגמול חסד עם העלובה כו', נרגש אצלו ונוגע לו ביותר החסרון דצרכי הגוף, ולכן מבקש ענינים גשמיים.

ידבזה, שמצד הרגש החסרון (שלכן מבקש צרכיו) נעשה אצלו מעמד ומצב דמן המיצר גו'. ומובן, שענין המיצר הוא גם כאשר הרגש החסרון הוא בנוגע לענינים גשמיים, ואדרבה, כיון שהחסרון בגשמיות נוגע לו ביותר, נקל יותר לפעול הרגש המיצר כו', וכפי שמביא אדמו"ר האמצעי המשל מעני שמיד כשנזכר במעמדו ומצבו אזי בדרך ממילא (ללא צורך בהתבוננות) בכה יבכה כו' [ומזה מובן גם בנוגע לחסרון בענינים רוחניים, שמהם נשתלשלו הענינים הגשמיים, ועד להחסרון דסיהרא דלית לה מגרמה כלום, ולכן נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך כו']. ודוקא מן המיצר נעשה התגלות המרחב כו', וכמו בעת צרה, שממנה דוקא באה הישועה. והיינו שנעשה מילוי

טו322
החסרון, החל מזה שגם בהיותו למטה ישנו הענין דנשמה שנתת בי טהורה היא40, נתת דייקא, נתינתו של הקב"ה (שכל הנותן בעין יפה הוא נותן) שהוא ונתינתו אחד, גם כפי שנמשכת ובאה באופן שאתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי40, ועד שדוקא בהיותה למטה ישנו הענין דאתה משמרה בקרבי40, שנוסף על פשטות הענין שהקב"ה משגיח עליו (ולא כטעות הכופרים בהשגחה פרטית, כמ"ש רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה), ובאופן שהוא והשגחתו אחד, הרי זה באופן של שימור ממקום עליון יותר (כמובן גם בפשטות שהשומר הוא נעלה יותר מן הנשמר), שנמשך ומתגלה למטה דוקא, כיון שנעוץ תחלתן בסופן, ובאופן שחודר בכל פרטי המדרגות דבראתה יצרתה ונפחתה כו'. ועד שנעשה מילוי החסרון גם למטה, ובאופן דעד מהרה ירוץ דברו, כמבואר בלקו"ת.

יזזה הי' גם בפורים. דהנה, אמרו רז"ל על הפסוק ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן גו', גדולה הסרת טבעת יותר כו' (ש)החזירתן למוטב, והיינו, שכאשר בנ"י ראו בעולם העשי' שטבעת המלך ניתנה להמן, הרי זה פעל אצלם ענין של מיצר כו', ועי"ז נתעוררו באופן נעלה ביותר, עד שבאו לתכלית הביטול דהודאה (ליהודים), ואח"כ המשיכו זאת בכל פרטי הענינים דאורה ושמחה וששון ויקר, שכוללים כל ד' המדריגות דסדר ההשתלשלות, שניתוסף בהם עילוי גדול יותר, החל מאורה שהו"ע החכמה, ואורה לשון נקבה, מקבל בלבד, שמורה על הבחי' שבחכמה שהיא בבחי' מקבל לגבי למעלה ממנה (כידוע בענין ואמונה כל זאת וקיים עלינו). ואח"כ שמחה, שהיא למעלה מאורה. ואח"כ ששון, שהוא למעלה משניהם, דששון זו מילה, ובמילה כתיב מי יעלה לנו השמימה, ר"ת מילה וס"ת הוי', היינו שענין המילה הוא הראש (ר"ת) דבחי' מי יעלה לנו השמימה. ולמעלה

יח323
מזה הו"ע ויקר אלו תפילין, וכידוע שיש תר"ך עמודי אור בגימטריא כתר, וחציים הוא ש"י, שעז"נ שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, אמנם זהו החצי התחתון דכתר, אבל בחי' יקר, שהוא גם בגימטריא ש"י, ה"ז בחי' חצי העליון דכתר כו', שזוהי בחי' שלמעלה מכל הענינים.

כיובן גם מ"ש כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם גו', שדוקא ע"י לפקודיהם, שזהו ענין של חסרון (כנ"ל ס"א), נעשה ענין של נשיאת ראש. וענין זה נמשך וחודר בכל הציור קומה, כמובן ממארז"ל שאמר משה להקב"ה במה תרום קרנן של ישראל, אמר לו הקב"ה בכי תשא, ומפרש רש"י, אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה, והרי צדקה תרומם גוי, כמבואר בתו"א בתחילתו בענין ג' האותיות גוי, שג' הוא בחי' נה"י, ו' הוא בחי' המדות, וי' הוא בחי' החכמה (ע"ד האמור לעיל שהענין דליהודים נמשך וחודר בכל פרטי הענינים דאורה ושמחה וששון ויקר).

כבכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים, שעי"ז שנזכרים כדבעי, אזי תיכף נעשים ונמשכים אותם הענינים. וכן הוא בענין הקריאה בתורה זה יתנו, שעי"ז באים מיד לענין זה א-לי ואנוהו, מראה באצבעו ואומר זה, כפי שיהי' בהגילוי דלעתיד לבוא, כמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, ב"פ זה, וכמו שאומרים גם בהפטרת פרשת תשא הוי' הוא האלקים ב"פ, שזהו החידוש דבעל תשובה על הצדיק, כפליים לתושי', בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שיבנה מקדש

כג324
במקומו, ואז תתקיים מצות נתינת מחצית השקל (שממנו מביאים הקרבנות) בביהמ"ק השלישי, כמצות רצונך, בקרוב ממש.

כד______ l ______