Toras Menachem·Vol. 64 (5731·Part 3)·Second Day of the Holiday of Shavuos 5731תורת מנחם·סד - שנת תשל"א - חלק שלישי·יום ב' דחג השבועות·ה'תשל"א

א240
בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"א
(הנחה בלתי מוגה)

גחג שבועות להוי' אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן. וידוע הדיוק בזה, דצריך להבין למה קוראים חג זה בשם שבועות, הרי החג הוא לאחרי ששבעה שבועות תספר לך (כמ"ש בפסוק שלפנ"ז), ביום החמישים דוקא. ואין זה כמו שאר המועדים, וכמו חג המצות, שבו אוכלים מצות, וכן חג הסוכות, שבו יושבים בסוכה, וכן הוא בשם חג הבכורים (כמ"ש וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה, בכורי קציר חטים, על שם שתי הלחם שהם ראשונים למנחת חטים), שהוא ע"ש המנחה חדשה שמקריבין בו ביום, משא"כ השם חג השבועות, שאינו על דבר שביום זה עצמו, אלא ע"ש השבעה שבועות שעברו כבר. וא"כ, למה נקרא בשם זה. ובפרט ע"פ המבואר בחסידות שלאחר ספירת השבעה שבועות נמשך ביום החמישים בחי' שער הנו"ן שלמעלה מענין המספר כו', וא"כ הרי זה למעלה לגמרי מענין ז' השבועות. גם צריך להבין מהו אומרו להוי' אלקיך, דמאי קמ"ל שצ"ל להוי' אלקיך. וממשיך בכתוב, מסת נדבת ידך אשר תתן, ופירש רש"י, די נדבת ידך (הכל לפי הברכה, הבא שלמי שמחה וקדש קרואים לאכול). וצריך להבין, דכיון שמסת פירושו די (שיתנדב עד שיהי' די), למה נאמר כאן הלשון מסת, ולא הלשון הרגיל בכ"מ בתנ"ך כמו והמלאכה הי' דים וגו' והותר. והנה, בגמרא איתא מסת (לישנא דחולין הוא, דכתיב וישם המלך אחשורוש מס על הארץ), מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין,

ד241
והיינו, שגם אם יש לו אוכלין מרובים ואין להם סיפוק בבהמה אחת, אינו יכול להביא מן המעשר, אלא דוקא מן החולין. וצריך להבין, הלא דין זה הוא בכל המועדים, וא"כ, למה נאמר ענין זה דוקא בחג השבועות, ולא בשאר המועדים. ואם די בכך שנאמר בא' מהם וממנו למדים לשאר החגים, הול"ל ענין זה ביו"ט הראשון, חג הפסח, שהוא ראש לרגלים, ולמה נאמר בחג השבועות דוקא.

וכל זה יש להקדים מה שנתחדש בנתינת התורה במ"ת, דלכאורה, הרי קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכן יצחק ויעקב, וכמארז"ל אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה כו', יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה כו', יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה כו'. ויש להוסיף, שלימוד התורה שלהם הי' לא רק מצות לימוד התורה כמו כל המצוות, אלא הי' באופן שעי"ז המשיכו אור בעולם, כדאיתא במדרש אמר הקב"ה עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה, תבוא האורה, ויאמר אלקים יהי אור, זה אברהם, הה"ד מי העיר ממזרח צדק וגו', א"ת העיר (בעי"ן) אלא האיר (באל"ף), וכן איתא במדרש אברהם התחיל להאיר כו' בא יצחק אף הוא האיר כו' בא יעקב והוסיף אור כו', שמזה מובן שהמשכת אור בעולם הי' ענין עיקרי אצלם. אמנם, לאידך גיסא אמרו רז"ל כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך, כאדם שמריק מכלי לכלי.

חצריך להבין, איך מתאים זה עם משנת"ל שענינם של האבות הי' להאיר את העולם ע"י התורה. וכן איך מתאים זה עם הידוע שהאבות הן הן המרכבה (כידוע שד' רגלי המרכבה הם ג' האבות, ודוד הוא רגל הד'), שזהו עילוי מיוחד בענינם ובעבודתם של האבות דוקא. וכמבואר בזה, שעבודת האבות היתה באופן שהיו מרכבה למדות דאצילות, החל מאברהם אוהבי, בחי' החסד, שנאמר בו הלוך ונסוע (לשון הווה) הנגבה, שהי' תמיד הולך ונוסע ממדרגה למדרגה בעילוי

ט242
אחר עילוי, עד שבא הנגבה, שהוא בחי' ומדת אהבה העליונה, שהיא מדת החסד, וכדאיתא בספר הבהיר, אמרה מדת החסד לפני הקב"ה כו' מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, והיינו, שגילוי מדת החסד דאצילות הי' תלוי באופן הליכתו של אברהם בקו החסד, שע"י עבודתו ראה רוחניות כל הענינים ונתאחד עמהם כו' [ואין זה בסתירה למ"ש אברהם ואנכי עפר ואפר, ומבואר באגה"ק שזה אמר אברהם אבינו על הארת נשמתו המאירה בגופו מאור חסד עליון, שהוא עפר ואפר לגבי שרשו במדת החסד דאצילות, וכידוע גם בענין אברהם אברהם פסיק טעמא בינייהו, דמ"מ, בהיותו במדרגתו בעולם הבריאה, הי' מרכבה לחסד דאצילות]. ועד"ז יצחק בעבודתו בקו הגבורה. וכן ביעקב בעבודתו בקו האמצעי, שכלול מכמה גוונים ומכל הגוונים, שלכן נקרא תפארת כו'. וע"י עבודתם הגיעו האבות לשלימות העלי', וכמו באברהם שנתנסה בעשרה נסיונות, שנסיון הוא מלשון ארים נסי, שהו"ע ההגבהה כו', וע"י עשרה נסיונות, שזהו מספר השלם, הגיע לשלימות העלי'. ועד"ז יצחק שהי' עולה תמימה (שלימה). ועד"ז ביעקב שהי' מובחר שבאבות כו'. ובחי' זו המשיכו האבות לבניהם אחריהם, וכמ"ש באברהם למען אשר יצוה את בניו וגו'. ועד שכללות העבודה דקיום התומ"צ היא שעי"ז יגיע האדם למעלת המרכבה, ע"ד האבות שהיו בבחי' מרכבה, כמבואר בתניא. וא"כ, איך אפ"ל שגדלה מעלת המצוות שמקיימים אנו, שמן תורק שמך, לגבי המצוות שעשו האבות שריחות היו.

יאהביאור בזה, שכל הענינים שהגיעו אליהם האבות ע"י היגיעה בכללות עבודתם ובפרטיות ע"י הרצוא והשוב

יב243
שלהם, עד שנעשו בבחי' מרכבה למדות דאצילות, הרי זה רק מצד עבודת הנבראים מלמטה למעלה. אך החידוש דמ"ת הוא נתינת התורה, כדיוק הלשון מתן תורה (ולא קבלת התורה), וכפי שאנו מברכין ונתן לנו את תורתו, היינו, שתורתו של הקב"ה, חמדה גנוזה, ניתנה לנו מלמעלה למטה במתנה, כמ"ש ויתן אל משה ככלתו, ופירשו רז"ל שנתנה לו תורה במתנה, באופן של אתערותא דלעילא מצד עצמה שאין אתעדל"ת מגעת שם, שעי"ז נמשך גילוי שבאין ערוך כו' [אלא שאעפ"כ עלה ברצונו ית' שיהי' אתעדל"ת לזה – לא באופן של כלי, אלא בתור הכנה להגילוי שמלמעלה, שזהו מ"ש במ"ת וירא העם וינועו וגו', שהוא בחי' הביטול שהי' ההכנה להגילוי שלמעלה במ"ת. ועד"ז בלימוד התורה עכשיו, כמארז"ל מה להלן באימה וביראה וכו' אף כאן כו']. וזהו הטעם שדוקא לאחרי מ"ת אנו שמן תורק שמך, כאדם שמריק מכלי לכלי, כי, נתינת התורה היא כנותן מיד ליד, שנותן עצמות ומהות הדבר, ובאופן דכל הנותן בעין יפה נותן, ולכן פועלים עי"ז המשכת העצמות, וגם ע"י מעשה גשמי בלבד, מבלי לדעת רוחניות הענינים, כיון שלעת עתה אינו שייך לעניני כוונות כו'. משא"כ המצוות שעשו האבות ריחות היו, שאין זה עצמיות הדבר, כיון שגם לאחרי שנתעלו להיות מרכבה למדות דאצילות, נשארו במדריגת נברא, ולכן לא המשיכו עצמות ומהות חכמתו ית', כי אם הארה בלבד.

ידבתוספת ביאור, בהקדים מה שמצינו במשה רבינו שביקש הראני נא את כבודך, והשיב לו הקב"ה וראית את אחורי ופני לא יראו, ואמרו רז"ל מלמד שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפלין, שמאחוריו הוא. והענין בזה, דהנה, כבוד בגימטריא ל"ב היינו ל"ב נתיבות חכמה, והו"ע ד' פרשיות שבתפילין דמארי עלמא שהם מוחין דז"א. ועל זה השיב לו הקב"ה ופני לא יראו, והיינו, שנשמה

טו244
המלובשת בגוף, אפילו שהיא מבחי' האצילות כמו נשמת משה, אינה יכול לראות ולהשיג בחי' פנימיות המוחין דחו"ב דז"א, שבהם מלובשים חו"ב דאצילות. אלא רק וראית את אחורי, בחי' חיצוניות דמוחין וחיצוניות דמדות בלבד (וכדאיתא בלקו"ת מהאריז"ל (הובא בתניא), שמשה קיבל מבחי' אחוריים דחכמה המלובשת בנה"י). וזהו שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין דוקא, ולא התפילין עצמן, משום דפני לא יראו. ובענין זה הוא החידוש דמ"ת, שמה שלא זכה משה לראות ולהשיג בגלל שפני לא יראו, הנה עתה במצות תפילין שניתנה לנו, יוכל כל אחד מישראל לזכות לאור זה, היינו, לא רק לבחי' החיצוניות, קשר של תפילין בלבד, אלא גם לבחי' הפנימיות (פני), שהם התפילין (דמארי עלמא) עצמם, ועד להתפילין דע"ק (שזהו"ע הד' זוגות תפילין, שכללותם הוא ג' זוגות כו'). אך בכדי להמשיך בחי' פני, פנימיות ועצמות אוא"ס, צ"ל מעשה המצוות (שהמעשה הוא העיקר) דוקא, כי גם בנוגע לבחי' שאין האתעדל"ת מגעת לשם צ"ל איזה ענין מצד התחתון כו', והו"ע עשיית המצוות דוקא, כמו הנחת תפילין, שהוקשה כל התורה כולה לתפילין. אבל זהו רק ע"י המצוות כפי שניתנו ע"י הקב"ה במ"ת, ולא ע"י המקלות של יעקב (שעל ידם המשיך ענין התפילין כו'), כיון שלא נצטווה על זה ע"י הקב"ה (ולכן לא היתה קדושה כלל במקלות עצמם), אלא שהמקלות היו רק סיבה שעל ידם כיון יעקב מצד עצמו (בתור נברא) את כל הכוונות כו', ולכן לא נמשך עי"ז בחי' העצמות, אלא רק הארה בלבד.

יזענין בזה, דהנה, האבות הגיעו בעבודתם רק בבחי' המדות דאצילות, שבעת ימי הבנין, שהם שורש ומקור לבחי' עולם. אבל בחי' התורה היא בחי' המוחין, וכמארז"ל אלפים שנה קדמה תורה לעולם, שהוא בחי' אאלפך חכמה אאלפך בינה כו', שלמעלה באין ערוך מבחי' עולם. ויתירה מזה, כמ"ש כי הוי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה,

יח245
וכיון שהנתינה היא בחי' המוחין (חב"ד, חכמה ותבונה ודעת), א"כ הנותן (הוי' יתן) הוא למעלה מהם, והיינו, שהמתנה דתורה נמשכת מבחי' הכתר11. וזהו מה שבמ"ת נמשך בחי' כתר תורה. ולכן גם ההכנה למ"ת היתה עי"ז שירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל ב' כתרים (כמבואר בסוגיא דמ"ת). והרי הימים האלה נזכרים ונעשים, שבחג השבועות כל שנה ושנה נמשכים מחדש כל הענינים כפי שהי' בפעם הראשונה.

כיובן מ"ש ועשית חג שבועות להוי' אלקיך וגו'. דהנה, מ"ש ועשית הוא ע"ד מארז"ל מעלה אני עליכם כאילו עשאוני, והיינו, שהאדם עושה וממשיך חג שבועות להוי' אלקיך. והענין בזה, דהנה, שבועות הוא סוד שער הנו"ן שהוא הכתר, שכולל כל המ"ט שערים שנמשכו בימי ספה"ע (שבע שבועות), ולמעלה מהם (שאינם השבועות הנזכרים שספרנו אלא אחרים יותר נעלים לאין קץ), כמרומז במ"ש שבועות (סתם), ולא כתיב כמה אינון, שהם ב' בחי' שבע, שזהו"ע שבעת הנרות דמנורה ושבעה מוצקות לנרות, שהו"ע ז"ת דעתיק יומין, והיינו, שנמשך מבחי' הכתר ומפנימיות הכתר. וזהו גם ענין חג (שבועות), שהוא מלשון חוג, סיבוב ועיגול, שהו"ע הכתר והעטרה כו'. ועז"נ ועשית חג שבועות להוי' אלקיך, היינו, שתמשיך תוספת אור בהוי' אלקיך, בחי' ז"א ומלכות, מבחי' הכתר. והמשכה זו היא ע"י מעשה המצוות (כנ"ל ס"ד), וזהו גם מ"ש ועשית, שהו"ע המעשה.

כבבכתוב, מסת נדבת ידך, דכיון שבחג השבועות נמשך מבחי' הכתר, שזהו גם ענין נתינת התורה במתנה, בחי' כתר תורה, צ"ל העבודה למטה מעין הגילוי שממשיכים מלמעלה. וזהו מסת נדבת ידך11, שיהיו הקרבנות בויתור, באופן שיהי' די גם לאוכלים רבים. ובעבודה הרוחנית ענין הויתור הוא בחי' אה"ר דבכל מאדך. ועי"ז

כג246
נמשך מבחי' הכתר, ששם הוא מקום הויתור, שההמשכה היא בלי צמצום כלל. ועוד זאת, דהנה, מסת הוא מלשון מס, כמו ויהי למס עובד, יהיו לך למס ועבדוך, שמורה על ענין העבדות והביטול כו', שדוקא עי"ז לוקחים את ענין התורה, וכמארז"ל כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר כו', ובדוגמת כללות מ"ת שההכנה לזה היתה באופן דוירא העם וינועו ויעמדו מרחוק (כנ"ל). ויש להוסיף בדיוק לשון הגמרא9 האי מסת לישנא דחולין הוא דכתיב וישם המלך אחשורוש מס על הארץ, ומבואר בתוס', שיהיו לך למס ועבדוך ויהי למס עובד לא מייתי, דהני לאו מעות משתמעינן אלא לשון עבדות בעלמא, שמזה מובן שמסת לשון מס הו"ע הממון, והיינו, שצ"ל גם הענין דבכל מאדך כפירוש הב' – בכל ממונך, וכדרשת חז"ל על הפסוק היקום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, שהו"ע שלמטה מהרגל ומעמיד ומגבי' את הרגל וכו'. וכל זה הוא בחג השבועות דוקא, כי, מצד גודל העילוי דמ"ת, צ"ל ההכנה דמסת כו', משא"כ בחג הפסח וחג הסוכות שהיו עדיין קודם מ"ת. אלא שמחג השבועות ילפינן גם בנוגע לשאר הרגלים.

כהועשית חג שבועות וגו', שהוא לשון ציווי וגם לשון הבטחה, שיעשה חג, מלשון חוג, סיבוב ועיגול, סובב ומקיף, שהו"ע הכתר, וגם שבועות שהוא שער הנו"ן הו"ע הכתר, ומשם נמשך להוי' אלקיך, בחי' ז"א ומלכות. והכלי לזה הוא מסת, שהו"ע הקרבנות באופן של ויתור. ועד"ז בזמן הזה, ע"י הצדקה, שהיא במקום קרבנות, כמבואר באגה"ת. ועי"ז מקרבים את הגאולה, כמארז"ל גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, ועד לקיום היעוד ונגלה כבוד הוי', דקאי על בחי' מלכות כפי שתהי' לעת"ל באופן שנקבה תסובב גבר, שהוא בחי' כבוד עילאה. ואז יומשך גם הכתר השלישי שנטל לעצמו, שעל זה אמרו רז"ל משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות

כו247
למלך, מה עשה המלך, נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו, כך כו' הקב"ה עושה, נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל, הה"ד דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים. וממשיכים בחי' זו ע"י העבודה דקדש עצמך במותר לך, ובפרט ע"י הצדקה. ועי"ז נמשכים כל הענינים מלמעלה באופן של ויתור על כל השנה כולה, שנעשית שנת תורה ושנת ברכה, בבני חיי ומזונא רויחא.

כז______ l ______