Toras Menachem·Vol. 65 (5731·Part 4)·Wednesday Parshas Ki Tavo·18 Elul 5731תורת מנחם·סה - שנת תשל"א - חלק רביעי·יום ד' פ' כי תבוא·ח"י אלול·ה'תשל"א

א176
בס"ד. יום ד' פ' כי תבוא, ח"י אלול, ה'תשל"א
(הנחה בלתי מוגה)

גהוי' האמרת היום גו' והוי' האמירך היום גו', ואיתא במהרש"א שענין זה הוא ע"ד אני לדודי (ואח"כ) ודודי לי, שהרי הסדר הוא שתחילה ישנו הענין דאת הוי' האמרת (ע"ד אני לדודי), ואח"כ והוי' האמירך (ע"ד ודודי לי). והענין בזה, דהנה ידוע שיש ב' אופני עבודה. הא', סדר העבודה דחודש ניסן, שאז נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם, שזהו"ע דודי לי, ולאח"ז בא הענין דאני לו5. והב', סדר העבודה דחודש אלול, ר"ת אני לדודי (ואח"כ) ודודי לי, שבזה מודגש העילוי של בנ"י, ועד לנשמות כפי שמלובשות בגופים [שזהו מה שנפעל בר"ה, יום ברוא אדה"ר, כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכתיב ויצר גו' את האדם גו' ויפח באפיו נשמת חיים. ולהעיר, שענין זה גופא הוא באופן דאת הוי' האמרת, כמבואר בלקו"ת בפרשה זו, שהאמרת הוא פועל יוצא, כלומר, הפעלת את ה' לומר מאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו], שע"י עבודתם נעשה יתרון גדול יותר שלא בערך.

הסדר זה, שתחילה ישנו הענין דאני לדודי (את הוי' האמרת) ואח"כ נעשה הענין דדודי לי (והוי' האמירך), הוא בנוגע לכל עניני העבודה המרומזים בחודש אלול, כידוע (בספרי קבלה, וכן בדברי הראשונים והאחרונים בנגלה) שבר"ת דאלול מרומזים ג' הקוין תורה

ו177
עבודה וגמ"ח, ענין התשובה ולאח"ז ענין הגאולה (עד לגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי' שירה העשירית, ובאופן שנודה לך שיר חדש, לשון זכר), ובהם פועל ח"י אלול תוספת חיות, כמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בשם חסידים הראשונים, שח"י אלול מכניס חיות בכל עניני אלול, ובכל ענינים אלו הנה אופן העבודה וסדר העבודה הוא, שתחילה ישנו הענין דאני לדודי, ואח"כ נעשה הענין דדודי לי.

חיותר הרי זה קשור במיוחד עם לימוד התורה. ובהקדים מ"ש בגמרא על הפסוק אדם לעמל יולד, שיש קס"ד שהכוונה היא לעמל מלאכה (שזהו העמל הקשור עם בריאת העולם), או עמל שיחה, שהו"ע עבודת התפלה [והרי גם קס"ד בתורה הו"ע של תורה, וכמבואר בארוכה במ"א שע"פ תורה יש מקום לומר שהכוונה היא עמל מלאכה או עמל שיחה], אך המסקנא היא שאדם לעמל יולד הו"ע עמל תורה. ועז"נ את הוי' האמרת וגו', כפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת9 בפי' את הוי' האמרת גו', שע"י שיהי' עמלו בתורה ומוציאה בפה, ממשיך מההעלם אל הגילוי דבר ה' לאמר מאמר זה. והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, ונמצא, שע"י לימוד התורה שלו (קורא ושונה) ה"ה פועל על הקב"ה להיות קורא ושונה. ועי"ז נפעל גם הענין דוהוי' האמירך גו', כמבואר בלקו"ת9, שיתן דיבורו לך לישא וליתן בדיבורו של מקום, כמ"ש ואשים דברי בפיך, והיינו, שאמירת התורה ע"י האדם למטה היא באופן שזוהי האמירה של הקב"ה, דברי בפיך, וכמ"ש תען לשוני אמרתך, אמרתך ממש, וכידוע בענין איתמר, שזהו מלשון "איתמר" הנזכר בגמרא תמיד, שממילא

ט178
איתמר ונדבר, שאין הדיבור בא מצד עצמו כלל, אלא נדבר בו דבר ה' ממילא ומאליו כו'.

יאלהוסיף, שגם הענין דאני לדודי ודודי לי (שזהו ע"ד את הוי' האמרת גו' והוי' האמירך גו') קשור במיוחד עם לימוד התורה, שהרי סיום הפסוק אני לדודי ודודי לי הוא הרועה בשושנים, ופירשו רז"ל ששונים הלכותי' של תורה, ועד שענין זה כולל גם את היגיעה בתורה ע"י השקו"ט של השונים בתורה בי"ג המדות שהתורה נדרשת בהם, כהרמז בשושנים, מה שושנה אית לה תליסר עלין כו'.

יגזאת, שנוסף לכך שהענין דאני לדודי ודודי לי, את הוי' האמרת גו' והוי' האמירך גו', קשור עם כללות ענין העבודה, הרי זה נוגע גם להמשכה בעולם, כי, ע"י עבודת האדם נעשה קיום ועמידת העולם, כמארז"ל על שלשה דברים העולם עומד, הן עולם קטן זה האדם, והן העולם כפשוטו, והיינו, שאף שעולם הוא לשון העלם והסתר, הנה ע"י העבודה בג' הדברים פועלים בעולם היפך ענין ההעלם וההסתר, שזהו"ע העולם עומד, היינו, שמתגלה הענין שעליו מעלים ומסתיר ההעלם וההסתר של העולם. והענין בזה, כידוע פירוש הבעש"ט על הפסוק לעולם הוי' דברך נצב בשמים, שדברך שאמרת כו', תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם כו' להחיותם כו', והיינו, שהמציאות של כל הענינים שישנם בעולם ומלואו, בכל סדר ההשתלשלות, היא עי"ז שנמצא בהם דברך, ועד שנמצא בהם באופן דנצב, מלשון נצב מלך, היינו, שמושל ושולט עליהם, ועד שפועל בהם ענין המלכות – מלכותו ברצון קיבלו עליהם, מתוך רצון ותענוג. וכאשר מגלים בעולם (שמצד עצמו הוא באופן של העלם והסתר) את דברך שישנו בכל עניני העולם באופן דנצב מלך, אזי נעשה קיום ועמידת העולם. וגם ענין זה קשור במיוחד עם לימוד התורה, שעי"ז נעשה הקיום דחוקות שמים וארץ, כמבואר

יד179
בגמרא בסוגיא דמ"ת. וכמאמר רז"ל שקוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, וכך בר נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא, ואמרו רז"ל תלמידי חכמים (דקאי על כל בנ"י) מרבים שלום בעולם, ועד שפועלים שלימות נעלית יותר מהשלימות דעולם על מילואו נברא, והיינו, לא רק תולדות מלא שנאמר בהתחלת הבריאה, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אלא גם אלה תולדות פרץ, באופן דופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, נחלה בלי מצרים, שלא בערך לגבי שבעת ימי הבנין, ועד שפועלים בעולם שיהיו שמים חדשים וארץ חדשה.

טזביאור כללות הענין דאת הוי' האמרת גו' (ועי"ז) והוי' האמירך גו', יובן ע"פ תורת הבעש"ט על הפסוק הוי' צלך, כפי שמביא הרה"ק רלוי"צ מבאַרדיטשוב, שהבעש"ט הי' מוכיח תמיד את העולם בזה הפסוק, ה' צלך, דהיינו, כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כך הבורא כביכול עושה מה שהאדם עושה. ויתירה מזה, כתורת הרב המגיד על מארז"ל דע מה למעלה ממך, דע, כל מה שלמעלה, הכל הוא ממך, והיינו, שלא זו בלבד שהפעולה דלמעלה תלוי' בהקדמת פעולת האדם באופן של אתעדל"ת (הוי' צלך), אלא יתירה מזה, שכל ענין המציאות שיש למעלה, הרי זה ממך, והיינו, שהאדם למטה פועל כביכול את המציאות למעלה.

יחבתוספת הסברה, בהקדים, שהדרוש בלקו"ת שבו נתבאר הענין דאת הוי' האמרת גו', מתחיל בפסוק היום הזה הוי' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה וגו', ומבואר בלקו"ת שהיום הזה קאי על ר"ה, ולכן קורין פרשה זו קודם ר"ה. ומזה מובן שגם מ"ש לאח"ז את הוי' האמרת היום גו' והוי' האמירך היום, הרי זה בהמשך להיום הזה שבפסוק שלפנ"ז, שקאי על ר"ה, ונמצא, שבר"ה נעשה הענין דאת הוי'

יט180
האמרת היום והוי' האמירך גו', באופן גלוי, על כל השנה כולה. והנה, ידוע המבואר בכ"מ בנוגע לראש השנה, שאז כל הענינים חוזרים לקדמותם, מקורם ושרשם כו', ועד שלא נמצא כביכול כל ענין סדר ההשתלשלות, ובמילא לא נמצא כביכול גם ענין המלך, שהרי אין מלך בלא עם, והיינו, שכל הענינים הם באופן של הסתלקות, כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בארוכה בסידור בד"ה להבין ענין תק"ש ע"פ כוונות הבעש"ט ז"ל. ובענין זה היא פעולת איש ישראל ע"י עבודתו למטה, שיחזור ויומשך פנימיות התענוג ופנימיות הרצון, ואח"כ יומשך בפנימיות חו"ב, ובפנימיות שבעת ימי הבנין (ששת ימי בראשית ושבת בראשית), ועד שיומשך בעוה"ז התחתון, שבו עושים דירה לו ית'.

כאענין את הוי' האמרת גו' והוי' האמירך גו' בפרטיות יותר, מבאר הצ"צ בדרושים שלו על הכתוב (כפי שנדפס באוה"ת), שבתיבת האמרת יש ג' פירושים, וסדרם מלמעלה למטה, הא', האמרת מלשון שבח, ומוסיף, שהשבח הוא שאין ערוך אליו כלל כו'. הב', האמרת לשון לבוש, כמ"ש במדרש על הפסוק ביצע אמרתו, בזע פורפירא (לבוש) דילי'. והג', האמרת לשון אמירה, שהו"ע העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שהקיום שלהם הוא ע"י לימוד התורה כנ"ל. והענין בזה (בשייכות לר"ה), דכיון שצריך להמשיך מפנימיות התענוג ופנימיות הרצון (כנ"ל ס"ג), לא מספיק שבח סתם, אלא צ"ל שבח שלא בערך, שעי"ז ממשיכים ממקום שאינו בערך, היינו, לא סתם תענוג ורצון, אלא פנימיות התענוג ופנימיות הרצון. ולאח"ז נעשית ההמשכה בענין הלבוש, שזהו ענין המלכות שהוא עיקר ענין הלבוש, כמ"ש יביאו לבוש מלכות, ובנוגע להקב"ה הרי זה הענין דהוי' מלך גאות לבש, שענין זה נעשה ע"י עבודת בנ"י בהענין דתמליכוני עליכם, וכפי שהי' אצל אדה"ר שפעל בכל הבריאה הענין דבואו

כב181
נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושינו, ולכן, בכל שבוע ושבוע ביום הששי, יום ברוא אדה"ר, אומרים בשירו של יום (המורה על עבודת היום) הוי' מלך גאות לבש (כדברי המשנה בסוף מסכת תמיד, ובפירוש רש"י, שכבר נתבאר בגמרא ר"ה הטעם למה ייחדו אלו המזמורים לאלו הימים כו', בששי שבו נשלם מעשה בראשית, ונברא האדם גם כן שמבין גדולת הבורא יתעלה, אומר ה' מלך גאות לבש), וכמו"כ פועלים בנ"י ע"י עבודתם למטה בהענין דתמליכוני עליכם, והקב"ה מקבל את הכתרתו למלך, ומקבל זאת ברצון. וענין זה נמשך אח"כ בפועל בפי' הג' דהאמרת, לשון אמירה, הן המאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, והן כל עשרה המאמרות שבהם נברא העולם, שזהו גם ענין המלכות כפי שנמשך למטה דוקא (ששם דוקא היא תכלית העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים55, בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו, שלכן נקרא בשם עולם, מלשון העלם והסתר), שהו"ע הדיבור.

כדלבאר, שכדי לפעול הענין דהאמרת והאמירך בכל ג' הפירושים שישנם באותה התיבה, והיינו, שבענין דהאמרת לפי פי' הג', מלשון אמירה ודיבור [שבו נכלל גם הענין דלבוש מלכות (פי' הב') כפי שנמשך למטה], יהי' גם הענין דהאמרת לפי פי' הא', מלשון שבח, שאין ערוך אליו כלל, הנה עז"נ אני מדבר בצדקה גו', דאני קאי על ספירת המלכות (לא כמו אנכי שקאי על כתר), וכדי שיהי' אני מדבר, היינו, שספירת המלכות תהי' באופן של "מדבר", כמבואר בלקו"ת במדבר שהו"ע ספירת הכתר [וע"ד משנת"ל (ס"ב) בענין תען לשוני אמרתך, ואשים דברי בפיך, שזהו ע"ד הלשון איתמר, שממילא איתמר ונדבר, היינו, שהדיבור בא מאליו וממילא], ה"ז בצדקה, דהיינו ע"י הצדקה.

כושמצינו בענין התפלה, שעל ידה נמשכים כל הענינים, החל מהסדר דאני לדודי, שזהו שהתפלה היא סולם מוצב ארצה וראשו

כז182
מגיע השמימה, ועי"ז נעשה גם הענין דדודי לי, שהו"ע ההמשכה מלמעלה למטה, שזהו מ"ש במדרש שסולם בגימטריא סיני, שזהו"ע התורה, ולאח"ז נעשית גם ההמשכה למטה בנוגע למילוי בקשת צרכיו בתפלה (שזהו ענין התפלה כפשוטה, אין ענין יוצא מידי פשוטו), בבני חיי ומזוני רויחא, בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה דוקא – הנה ההקדמה לתפלה הו"ע הצדקה, כמאמר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, דכתיב אני בצדק אחזה פניך, וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן בארוכה בהקדמה לסידור, ובכ"מ בארוכה ובביאור היטב.

כטבזה, שעבודת איש ישראל למטה צריכה להיות באופן שאינו מציאות לעצמו כלל, בדוגמת העני שלית לי' מגרמי' כלום, ועד שנרגש אצלו שאינו אפילו בציור אדם (שמורה על ענין החשיבות), וע"ד דברי הגמרא במסכת חולין על הפסוק אדם ובהמה תושיע הוי', אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה, והיינו, שאע"פ שכל אחד מישראל, באיזה מעמד ומצב שיהי' בהיותו נשמה בגוף, הוא בודאי בבחי' אדם, ע"ש אדמה לעליון, בצלמנו כדמותינו7, הנה מצד זה גופא שהוא אדמה לעליון, ה"ה בתכלית הביטול, שזהו"ע שמשימים עצמם כבהמה.

לאזה מודגש גם בר"ה, שהרי מצות היום בשופר, שהוא מקרן של בהמה דוקא, והיינו, לפי שצ"ל קלא פנימאה דלא אשתמע, אבל אעפ"כ, אין זה קול פנימי של אדם, אלא צריך לעבור ע"י קרן של בהמה דוקא, שזה מורה על ענין הביטול. ויתירה מזה, שלהיותו בביטול לגמרי, נדמה לו שנמצא במעמד ומצב בלתי רצוי כלל (אע"פ שלאמיתתו של דבר ה"ה במעמד ומצב דאדמה לעליון), כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בארוכה (בדרוש לפ' כי תבוא) בענין תקיעת שופר, ע"פ המשל בשם הבעש"ט ז"ל מבן מלך שהלך בדרך רחוקה כו', ועד ששכח גם

לב183
לשון מדינתו, והתחיל לצעוק בקול פשוט, שאביו יכירו בטביעת עין דקלא. והיינו, שכאשר עושה חשבון בנפשו בנוגע לעבודתו עם גופו ונפשו הבהמית וכן בחלקו בעולם, אזי נדמה לו שהוא במעמד ומצב כאילו שכח ח"ו אפילו לשון מדינת המלך, ולכן יכול רק להרים ולהשמיע קול פשוט, שזהו קול השופר. ואעפ"כ, הנה דוקא ע"י קול פשוט זה מכיר המלך את קול בנו, ומחבקו ומנשקו וכו', אע"פ שזהו קול ללא אותיות (כיון ששכח לשון המלך). וענין זה (קול פשוט ללא אותיות) הוא גם למעליותא, כי, בר"ה נמצא המלך בדרגא שלמעלה מאותיות, ולכן לא שייך שם ענין האותיות, כי אם קול פשוט, שזהו קול השופר, כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בארוכה בסידור בד"ה להבין ענין תק"ש ע"פ כוונות הבעש"ט ז"ל (הנ"ל54).

לדאני מדבר בצדקה, שנרגש אצל איש ישראל שהוא במעמד ומצב של עני, שלית לי' מגרמי' כלום, ומקבל כל עניניו באופן של צדקה, והיינו, שאף שלאמיתו של דבר יכול לתבוע ע"פ שורת הדין, כמארז"ל על הפסוק אבירי לב הרחוקים מצדקה, שכל העולם כולו נזונין בצדקה (בצדקתו של הקב"ה, ולא בזכות שבידן), והם נזונין בזרוע (בזכות שבידם, ובצדיקים משתעי קרא, וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקב"ה), ועד שכל העולם כולו ניזון בזכות חנינא בני, וא"כ, חנינא בני עאכו"כ, ואעפ"כ אינו מבקש אלא בתורת צדקה. ועי"ז מעורר ופועל שיומשך לכל אחד ואחת מישראל בעבודתם הרוחנית, ולאח"ז גם בכל צרכיהם הגשמיים, מבחי' שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, שעז"נ לך הוי' הצדקה (עי"ז שלנו בושת הפנים), כמבואר בארוכה בדרוש רבינו הזקן על כתוב זה.

לולהוסיף, שגם הפירוש שהאמרת קאי במיוחד על ענין התורה (כנ"ל ס"ב), קשור עם ר"ה, כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בדרוש הנ"ל83 משל שני על ענין תק"ש, מהרה"ג החסיד מוהרלוי"צ ז"ל מבאַרדיטשוב, ממלך שהי' ביער, והי' לבוש בלבושים פשוטים, ואדם אחד הכירו כו' והחזירו לעיר הבירה למלכותו וכו', וכן הוא בנמשל, שבשעת מתן תורה החזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא

לז184
קיבלוה, ואנחנו בנ"י קיבלנו את התורה כו'. וע"י שתוקעין בשופר, שהוא אותו הלבוש שהי' במ"ת, כמ"ש ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, מזכירים להקב"ה שקיבלנו התורה והמלכנו אותו כו'. וזהו גם מה שהענין דתק"ש קשור עם ענין הבחירה בישראל, כמ"ש יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה, שהיתה במ"ת, שזוהי אמנם בחירה אמיתית, אבל התגלותה היא כאשר בנ"י מקבלים את התורה, שעי"ז מוציאים את המלך מן היער (ששם לא הי' ניכר כלל שהוא מלך, כיון שלבושיו לא היו לבושי מלכות כלל וכלל), ומביאים אותו למלכותו בעיר הבירה, ועד שנעשה הענין דמלכותו בכל משלה, בכל העולם כולו, בשמים ובארץ וכל צבאם.

לטענין מעלת התורה, יובן ע"פ המבואר בקונטרס עץ החיים בתחלתו, על הפסוק כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר [ולהעיר, שכללות הענין דדרך חיים ותוכחת מוסר הו"ע עבודת התשובה שבמשך הארבעים יום דחודש אלול ועשרת ימי תשובה], שהמעלה דתורה אור היא (לא רק כמו מדורה גדולה, שהרי גם מדורה גדולה היא במדידה והגבלה, לפי ערך כמות העצים או שאר הענינים שעל ידם נעשה אש המדורה, אלא) כמו אור היום, כמובן מדרשת רז"ל עה"פ, תלה הכתוב את התורה באור, לומר לך, מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם. ובנוגע לאור היום, איתא בתנחומא על הפסוק אתם נצבים היום (דקאי על ר"ה, כמבואר בלקו"ת98 שפרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה, ומרומז במלת היום, דקאי על ר"ה), מה היום מאיר כו' אף אתם כו' עתיד להאיר לכם אור עולם כו' (ועד"ז במסכת סנהדרין). וממשיך לבאר בקונטרס עץ החיים, שהשלימות דתורה היא כשישנו החיבור דנגלה דתורה (שנתלבשה בעץ הדעת) עם פנימיות התורה (עץ החיים). וענין זה שייך במיוחד לר"ה, יום ברוא אדה"ר, שזהו

מ185
התיקון על פעולת אדה"ר ביום שנברא, שהפריד עץ הדעת מעץ החיים (כמבואר שם).

מבשהענין דאת הוי' האמרת, מלשון שבח, ועד לשבח שלא בערך, קשור במיוחד עם העבודה דכל הקורא ושונה בתורה, שהו"ע האמירה בתורה, שזהו עיקר הענין דאדם לעמל יולד, וכמבואר בתניא שגילוי אור א"ס ב"ה בעשרת הדברות (כללות התורה) הוא ביתר שאת וביתר עז כו', וכפי שמבאר אאמו"ר (על יסוד המבואר בספרי קבלה), שב' הלשונות ביתר שאת וביתר עז קאי על חכמה ובינה, שזהו עיקר ענין המוחין.

מדהאמור לעיל בנוגע לר"ה, קשור עם חודש אלול בכלל וח"י אלול בפרט. דהנה, ההכנה לעבודה דר"ה נעשית בחודש אלול, וממנו נכנסים לר"ה, וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת פ' ראה (להורות שענין זה הוא באופן של ראי') דף ל"ב (אותיות לב) ענינו של חודש אלול ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין [ומוסיף בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו: ויכולין, והיינו, שלא זו בלבד שרשאין, שיש להם רשות על זה, אלא עוד זאת, שיכולין, כיון שניתן להם כח מיוחד על זה] כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו [פניו דייקא, שמורה על ענין הפנימיות, וכמ"ש לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש, שהו"ע פנימיות הלב, ועד לפנימיות שבפנימיות כו'], והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות לכולם. ועד שלאח"ז הולכים כולם (כל אחד ואחת מישראל) אחריו לעיר הבירה ונכנסים להיכל המלכות ולקיתון המלך, ועד באופן שישראל ומלכא בלחודוהי, שזהו מקום שאין שם מציאות אחרת חוץ מהקב"ה וישראל, כאו"א מישראל, מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך. ובפרט בח"י אלול, כידוע מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שי"ב הימים שלפני ר"ה (מח"י אלול ואילך) הם באופן דיום לחודש יום לחודש, שבכל יום צריך לתקן ולשפר ולזכך ולהעלות

מה186
את החודש שלו, ונמצא, שהעבודה דח"י אלול קשורה עם עניני חודש תשרי העבר, ומזה מובן שיש לה שייכות מיוחדת עם חודש תשרי הבא, שהראש שלו הוא ר"ה, שהוא לא רק תחלת השנה, אלא ראש השנה, כמבואר בארוכה בעטרת ראש שזהו כמו הראש שבו כלולים תחילה כל אברי הגוף, וגם לאחרי שכל אבר נמצא במקומו, במעלתו ובמדרגתו, ה"ה מונהג ע"י הראש, וכן הוא בר"ה, שבו מחליטים החלטות טובות, ובמילא מקבלים גם את הכתיבה וחתימה טובה לאלתר בספרן של צדיקים, על כל עניני השנה, כפי שנמשכים בפרטיות בכל יום ויום, ועוד זאת, שגם לאחרי שכל יום נמצא במעמדו ומצבו, מעלתו ומדריגתו, ניכר בו שהוא מונהג מר"ה, ולא רק באופן של ממשלה, אלא באופן דמלכותו ברצון, מתוך רצון ותענוג, ועד לפנימיות הרצון ופנימיות התענוג, שזוהי פעולת בנ"י ע"י העבודה דר"ה בקיום הבקשה שתמליכוני עליכם (ע"י עבודת האדם, אני לדודי), שלא יהי' באופן של ממשלה, אלא באופן שמלכותו ברצון קיבלו עליהם, ברצון ותענוג.

מזאע"פ שהענין דאת הוי' האמרת היום גו' קאי על ר"ה (כנ"ל ס"ג), הרי התורה כללות ופרטות נאמרה, ובכללות יותר קאי את הוי' האמרת היום על כל יום ויום, וכמובן גם מפירוש רש"י על הפסוק היום הזה הוי' אלקיך מצוך לעשות גו' (שבהמשך לזה נאמר את הוי' האמרת היום גו'), בכל יום יהיו בעיניך חדשים, והיינו, לא רק כחדשים, בכ"ף הדמיון (כמ"ש במ"א), אלא חדשים ממש. וענין זה נמשך באופן דמצוך לעשות גו', בעשי' בפועל, וכאמור לעיל (ס"ה) שמהענין דהאמרת מלשון שבח שלא בערך יומשך בהאמרת מלשון אמירה ודיבור, והרי דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, ומזה נמשך גם אצל בנ"י בענין המעשה, ואדרבה, המעשה הוא העיקר, שזהו עיקר ענין הצדקה (במעשה בפועל), שענינה להגבי' ולהקים את סוכת דוד הנופלת בעולם העשי', וזוהי ההכנה לענין דאני מדבר בנוגע לספירת המלכות (כנ"ל (ס"ה) בפירוש אני מדבר בצדקה, שע"י הצדקה נעשה אני באופן דמדבר), ולאח"ז פועל הענין דמדבר אמירתו של הקב"ה בנוגע לכל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

מטגם מ"ש את הוי' האמרת היום גו', והיינו, שהפסוק אינו מתחיל בתיבת היום (ובאופן שמראה באצבעו ואומר היום הזה), דקאי על ר"ה, אלא התחלת הפסוק הוא את הוי' האמרת, ורק לאח"ז נאמר היום, כי, העבודה דאת הוי' האמרת, שזהו"ע דכל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, היא (לא רק היום הזה, אלא) ענין תמידי. וכיון שכל אחד מישראל מחוייב בלימוד התורה, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואינו מבקש אלא לפי כוחן, הרי מובן, שענין זה שייך גם למי שחיוב ת"ת שלו ע"פ תורה הוא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית או אפילו קריאת שמע בלבד, ועי"ז מקיים (לא רק מצות לימוד התורה סתם, אלא גם) החיוב דלא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. וע"ד מארז"ל אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע רוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה, קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה (ועד שענין זה הוא לא רק באופן דכאילו כו', בכ"ף הדמיון, אלא ע"ד מ"ש רש"י בכל יום יהיו בעיניך חדשים, ללא כ"ף הדמיון).

נאזה פועלים בחודש אלול בכלל ובח"י אלול במיוחד (שמוסיף חיות בעבודה דחודש אלול), שהעבודה בו ביום היא קבלת החלטות הטובות על כל הימים שלאח"ז, שהענין דאת הוי' האמרת, דקאי על לימוד התורה (כל הקורא ושונה כו'), יהי' בתוספת חיות, ביתר שאת וביתר עוז, במשך כל השנה כולה. ועי"ז נעשה גם הענין דהוי' האמירך, הצלחה רבה ומופלגה בלימוד התורה באופן דואשים דברי בפיך24, ותען לשוני אמרתך25, ועד להענין דגל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, שנעשה אצלו גילוי פנימיות התורה בלימוד הנגלה, ועאכו"כ שהלכה כמותו בכל מקום, כי הלימוד הוא לאמיתתו ועל בוריו של דבר, ולכן הלכה כמותו, כיון שדן דין אמת לאמיתו. ובכל זה נפעל מלמעלה יותר מכפי יגיעתו, שזהו דיוק הלשון יגעת ומצאת, באופן של מציאה, והיינו לפי שמקדים לזה ענין הצדקה, והרי גם נתינת הצדקה היא שלא בערך היגיעה וההשתדלות של העני דלית לה מגרמי' כלום. ועי"ז נמשכת גם ברכתו של הקב"ה באופן של צדקה על כל השנה כולה, שתהי' שנה

נב188
טובה ומתוקה, ומבורכת בכל הברכות שבכל אותיות הא"ב שכוללים את כל הענינים כולם [כמובן מהמבואר בשער היחוד והאמונה בענין ואתה מחי' את כולם, אל תקרי מחי' אלא מהוה, שאתה הן בחי' האותיות מאל"ף ועד תי"ו, והה"א היא ה' מוצאות הפה מקור האותיות. ולהעיר שגם הענין דתק"ש קשור עם אות ה', כמבואר בארוכה בכ"מ שתק"ש קשור עם ספירת הבינה (אות ה'), כפי שמושרשת למעלה מעלה כו'], החל משנת אורה (שמתחיל באות א' דהא"ב) ועד לשנת תורה (שמתחיל באות ת' דהא"ב), ובאופן דתורה אור, ע"י איחוד הא' והת'. וכל ענינים אלו הם באופן שכל הנותן בעין יפה הוא נותן, כפי שמצינו אפילו בענין של מכירה, שאף שהנתינה צריכה להיות לפי תשלום המעות, מ"מ ה"ה נותן בעין יפה, ועאכו"כ שכן הוא בענין הצדקה, ובפרט הצדקה דלך הוי' הצדקה (לאחרי שעושים הכלי לזה עי"ז שלנו בושת הפנים). וכל זה נעשה אצל כל אחד ואחת מישראל, ומתוך שמחה וטוב לבב, החל מזה שמקבלים את המלך בשדה, והולכים יחד עמו לעיר הבירה ולהיכל המלכות ולקיתון, עד באופן דישראל ומלכא בלחודוהי. וכיון שבאור פני מלך חיים, הרי עי"ז זוכים לחיים אמיתיים ברוחניות ובגשמיות גם יחד, על כל השנה כולה (החל מההקדמה לשנה החדשה שבחודש אלול בכלל ובח"י אלול בפרט), שנעשית שנה של חיות (אַ לעבעדיקער יאָר) ברוחניות ובגשמיות, והמשכת החיים היא באופן שמחי' החיים יתן לך חיים (כדברי הגמרא במסכת יומא), שאז הם חיים אמיתיים, שמבטלים את כל הענינים שהם היפך מזה, או שיכולים להפריע לזה, ונעשה באור פני מלך חיים, ברוחניות ובגשמיות גם יחד, שנה טובה ומתוקה ומבורכת בבני חיי ומזוני רויחי.

נג______ l ______