Toras Menachem·Vol. 65 (5731·Part 4)·Shabbos Parshas Ki Seitzei·14 Elul 5731תורת מנחם·סה - שנת תשל"א - חלק רביעי·ש"פ תצא·י"ד אלול·ה'תשל"א

א150
בס"ד. ש"פ תצא, י"ד אלול, ה'תשל"א
(הנחה בלתי מוגה)

גתצא למלחמה על אויביך ונתנו הוי' אלקיך בידך ושבית שביו. וידועים הדיוקים בזה במפרשי המקרא ובדרושי רבותינו נשיאינו, מהו אומרו כי תצא לשון יחיד, ואילו בנוגע לאויב נאמר אויביך (מלא יו"ד), לשון רבים, ולא אויבך בלשון יחיד. וגם צריך להבין מש"נ כי תצא למלחמה על אויביך, שנוסף על השאלה מאי קמ"ל בזה שמלחמה היא עם האויב, צריך להבין דיוק הלשון על אויבך, דלכאורה הול"ל כנגד אויביך. גם צריך להבין מ"ש בסיום הכתוב ונתנו הוי' אלקיך, ונתנו לשון יחיד, דאף שמדובר אודות אויביך, לשון רבים, מ"מ נאמר ונתנו, לשון יחיד (ולא ונתנם, לשון רבים). וגם צריך להבין מ"ש ושבית שביו, מהו כפל הלשון, ובזה גופא הדיוק דשביו, ולא שבי סתם, ע"ד מ"ש וישב ממנו שבי.

הבהקדם ביאור הענין בעבודת האדם, שהרי התורה היא הוראה בחיים לכל אחד מישראל בכל יום ויום, גם בשנים שאינן כתיקונן, כמו בזמן שאין ביהמ"ק קיים, והיינו, שגם בזמן שבו אי אפשר לקיים הציווי כי תצא למלחמה כפשוטו, שהרי במלחמת הרשות הכתוב מדבר, ואילו בזמן הזה שייך רק הענין דמלחמת מצוה, שבה נכללת המלחמה שהיא לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, אבל לא מלחמת הרשות שהיא כדי להרחיב גבול ישראל כו' (כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים), מ"מ, שייך ענין זה בעבודה הרוחנית בנפש האדם.

זהוא, כמבואר בלקו"ת דאיתא בזהר שעת צלותא שעת קרבא, וכתיב אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי,

ח151
ותרגם אונקלוס בצלותי ובבעותי, והיינו, שהתפלה היא המלחמה עם היצה"ר כו'. ומלחמה זו היא בכל יום, כי בכל יום נעשה האדם ברי' חדשה, וקודם התפלה נקרא אשר נשמה באפו, כדאיתא בגמרא (ולכן אסור לאכול קודם התפלה), והיינו, שנה"א היא רק במוח, ואינה מתפשטת בגוף, כי אם ע"י התפלה, שאז הוא שעת הכושר לנצח מלחמה זו, ע"י שאז הוא זמן גילוי מוחין דגדלות כו'.

יכי תצא למלחמה, ע"ד מ"ש צאינה (ואז) וראינה, היינו, לצאת ממעמדו ומצבו (אַרויסגיין פון זיך), מהמדידות וההגבלות שלו כו', עד לדרגא שלמעלה מטו"ד, שבכללות הרי זה הענין דתפלת שמו"ע, ביטול שלמעלה מטו"ד. והגם שעבודת התפלה היא באופן דסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, היינו שההתחלה היא מארצה, שלמטה מארץ סתם, הנה עוד בהיותו בבחי' ארצה צריך להיות אצלו התוקף דהנה הוי' נצב עליו גו', שעי"ז יוכל לעבוד עבודתו בבחי' ארצה, ועד שעי"ז יגיע אח"כ לבחי' השמימה, שלמעלה משמים סתם22.

יבכי תצא למלחמה לשון יחיד, כי, לנצח המלחמה זהו דוקא ע"י האחדות וההתכללות כו'. וזהו גם מה שקודם התפלה צריך לקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך, וכמ"ש בכ"מ (והביאו רבינו הזקן בסידורו) שנכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והיינו, שנוסף לכך שהתפלה עצמה היא באופן שצריך לשתף עצמו עם הציבור, כדאיתא בגמרא לעולם לישתף

יג152
איניש נפשי' בהדי צבורא (אל יתפלל כו' בלשון יחיד אלא בלשון רבים, שמתוך כך תפלתו נשמעת), ועד שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, שנאמר הן א-ל כביר ולא ימאס, הנה עוד קודם התפלה, בעת היציאה למלחמה, קודם המלחמה עצמה, ישנו ענין ההתאחדות וההתכללות כו', שלכן נאמר כי תצא, לשון יחיד. ועי"ז פועל ונתנו הוי' אלקיך בידך, כי24, להיות השראת שם הוי' זהו דוקא ע"י ההתכללות, ולכן, כדי להיות ונתנו הוי' בידך, זהו ע"י אגודה אחת, עד שהם לשון יחיד, וכמ"ש ביעקב שבעים נפש (שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש, להיפך מעשו, ששש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן נפשות ביתו).

טובכתוב (כי תצא למלחמה) על אויביך, והיינו, שאע"פ שיש מציאות של אויב (ואויביך לשון רבים), שלכן יש צורך במלחמה, ועד שהמלחמה שבתפלה היא באופן של עבודה (עבודה שבלב), כפי שמבאר רבינו הזקן בתו"א פ' משפטים שהוא לשון עיבוד עורות, שהיא עבודה קשה כו', מ"מ, היציאה למלחמה היא באופן שהוא על אויביך, למעלה מאויביך, והיינו, שאין זה באופן שנלחם עם מישהו שבערכו כו', אלא הוא יודע מלכתחילה שהוא למעלה באין ערוך מאויביך כו', וידיעה זו גופא פועלת את הנצחון במלחמה באופן נעלה וקל יותר כו'.

יזונתנו ה' אלקיך בידך, ונתנו לשון יחיד, כי, אע"פ שיש אויביך לשון רבים, אין צורך להלחם עם כל אחד בפרט, אלא באופן שהקב"ה נותן בידו את כולם כאחד (ונתנו לשון יחיד), וע"ד שמצינו במלחמת סיחון, שאמר הקב"ה מה אני מטריח על בני לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים כו', ועד לכיבוש ששים עיר. ועד"ז מצינו (בהפטרה דחג הסוכות) לענין מלחמת גוג ומגוג: ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה גו'. ועוד י"ל,

יח153
שמ"ש ונתנו לשון יחיד קאי על השורש דאויביך למעלה, ע"ד מ"ש וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, שראו את שרו של מצרים למעלה כו'. ועפ"ז יש לפרש גם מ"ש על אויביך, על דייקא, דקאי על שרשם למעלה, שזהו24 בחי' המקיף דלבונה, שהוא המקיף של עשר כתרין דמסאבותא כו', שע"י המקיף הזה נמשך להם חיות כו', וענין המלחמה באופן דעל אויביך היינו לפעול הבירור דבחי' על אויביך, שהוא המקיף דלבונה כו'. וזהו ג"כ ענין ונתנו לשון יחיד, דקאי על המקיף הנ"ל כו', שבזה תלוי הכל (והיינו, שלאחרי שנותנים לו המקיף הנ"ל, שוב אינו צריך להתעסק בבירור פרטי הענינים דמחשבה דיבור ומעשה, שמתתקנים בדרך ממילא כו').

כושבית שביו, שקאי על העבודה בעולם בבירור הניצוצות, שמבררים גם את הענינים שהיו כבר בשבי דאויביך כו' (שהאפשרות לזה מלכתחילה היא רק בשביל העילוי שע"י עבודת האדם, שאין זה נהמא דכיסופא, אלא אדרבה כו', ולפום צערא אגרא), ובעבודת התפלה גופא הו"ע נפילת אפים שלאחרי שמו"ע, שהו"ע המס"נ בשביל עבודת הבירורים כו'.

כבזה קשור במיוחד עם חודש אלול, שענינו אני לדודי ודודי לי [והיינו, שהעבודה דאני לדודי פועלת שתיכף ומיד (עד מהרה ירוץ דברו) יהי' הענין דדודי לי, שלכן נרמז גם הוא בר"ת דאלול], שזהו תוכן ענין עבודת התפלה, ועד לשלימות התפלה, שנרמז במ"ש בהמשך הפרשה [לאחרי ובכתה גו' ירח ימים, כמבואר בספרים דירח ימים זה הוא חודש אלול, שהוא חודש החשבון על העבודה דשנה

כג154
שעברה וההכנה לשנה הבאה] ואחר כן תבוא אלי' ובעלתה, היינו ענין מס"נ, והוא ענין נפילת אפים, שענינו בהמשך לעבודה דחודש אלול הוא המעמד ומצב שבנעילה דיוהכ"פ53, ולאח"ז בהושענא רבה ושמיני עצרת, שאז נעשה היחוד דישראל וקוב"ה באופן דישראל ומלכא בלחודוהי, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, עד שהיו לבשר אחד.

כהבאים למ"ש והי' כי תבוא אל הארץ – והרי גם ענין זה קשור עם מ"ש ובכתה גו', שזוהי53 המעלה האמורה לעתיד לבוא: בבכי יבואו, שאין זו בכי' שקשורה עם ענינים בלתי רצויים ח"ו, שמתבטלים לגמרי ועד שמתהפכים לטוב, כמ"ש ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, אלא זוהי בכי' של שמחה, וכמ"ש הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, וכתיב הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבוא ברנה נושא אלומותיו – ומקיימים מצות ביכורים מראשית כל פרי האדמה, מז' המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, כיון שמקבלים כל טוב הארץ בגשמיות וגם ברוחניות46. וכן תהי' לנו, בעגלא דידן, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

כו______ l ______