Toras Menachem·Vol. 65 (5731·Part 4)·Sicha of Wednesday Parshas Ki Tavo·18 Elul 5731תורת מנחם·סה - שנת תשל"א - חלק רביעי·שיחת יום ד' פ' תבוא·ח"י אלול·ה'תשל"א

א189
בס"ד. שיחת יום ד' פ' תבוא, ח"י אלול, ה'תשל"א.
בלתי מוגה

בא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה את הוי' האמרת וגו'.

ג* * *

דב. ידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו אודות אמירת "גוט יום טוב" בח"י אלול – כפי ששמע בח"י אלול שנת תרנ"ג, ואח"כ רשם זאת וצוה להדפיס, שמזה מובן שזוהי הוראה לרבים לכל הדורות (כפתגם הצ"צ בנוגע לכל ענין שבא בדפוס), ושייך לכל אחד ואחת.

הוכיון שזהו ענין ע"פ תורת אמת, ותורת אמת לא תדרוש ענין שאינו פנימי אלא חיצוני בלבד – הרי מובן שהמציאות לאמיתתה היא שח"י אלול הוא "יום טוב" לכל אחד ואחת, איש ואשה, להיותם יהודים, כולל גם אלו ש"בשם ישראל יכונה", ועאכו"כ אלו שבדרגא נעלית יותר.

וג. והענין בזה:

זיו"ט כפשוטו ע"פ דין הו"ע של שמחה גלוי' – שזהו החילוק בין שבת ליו"ט, שדוקא ביו"ט נאמר "ושמחת בחגך", ולא רק שמחה רוחנית של הנשמה, אלא שמחה בבשר ויין דוקא, וכדיוק לשון חז"ל "אין שמחה אלא בבשר" ו"אין שמחה אלא ביין",

ח– שהוספה זו ("אין שמחה אלא ביין") היא בנוגע לזמן הזה, ש"אין לנו בשר שלמים" לקיים החיוב דשמחה ע"י בשר שלמים, כפי שמבאר רבינו הזקן בשו"ע ש"עכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה (ש"היא מצות עשה מן התורה") אלא ביין" –

טוהיינו, שאע"פ שחיוב השמחה נאמר בתורה שענינה שכל, "חכמתכם ובינתכם", וידוע מאמר החכם "אין שמחה כהתרת הספקות", אעפ"כ, כשמדובר אודות שמחת יו"ט, מדגישה התורה שהשמחה צריכה

י190
להיות בבשר ויין דוקא, ועד ששוללת אופן אחר של שמחה – "אין כו' אלא כו'".

יאכלומר: הן אמת שצריך להיות יין שקשור עם ענין של תורה ומצוותי', וכפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע (בסיום הסימן) ש"חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים וכו'", להבטיח שלא תהי' סתם שמחה של הוללות וכיו"ב, אבל אעפ"כ, צ"ל ענין זה באופן שמשמח לא רק את הנשמה, אלא גם את הגוף.

יבוכפי שמצינו גם בנוגע לר"ה – שרבינו הזקן מביא בשו"ע ש"כתוב בעזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים", והיינו, שהענין ד"קדוש היום לאדוננו" (כסיום הכתוב) קשור עם "אכלו משמנים ושתו ממתקים" כפשוטם. וענין זה מתאים גם עם המובא בלקו"ת מהגהות מיימוניות ש"אין אדם נדון בר"ה אלא לעניני עוה"ז כו'".

יגועפ"ז יש לומר הביאור בדרך אפשר בנוגע לאמירת "גוט יום טוב" בח"י אלול – שצריכה אמנם להיות חיות בעבודה של חודש אלול בענינים הרוחניים, בג' הקוין, בענין התשובה ובענין הגאולה, אבל ענין זה צ"ל באופן שלוקחים גם את הגוף בעבודה זו, בדוגמת שמחת יו"ט שצריכה להיות באופן שלוקחים גם את הגוף בענין השמחה.

ידד. וכל זה נוגע לשתי הנקודות האמורות לעיל (במאמר):

טוא) הענין ד"את הוי' האמרת" – שקאי על ענין התורה16. וענין זה בא בהמשך להמדובר במשך החדשים האחרונים, שצריך לקבל החלטות טובות – ולהתחיל בפועל – להוסיף בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז, כל אחד לפי ערכו, בנגלה ובחסידות (כמבואר בארוכה בקונטרס עץ החיים שצריכים להיות ביחד).

טזב) הענין ד"אני מדבר בצדקה" – שכדי שתהי' הצלחה בענינים הנ"ל צריכה להיות ההקדמה ד"יהיב פרוטה לעני", שזוהי סגולה (לא רק לתפלה, אלא) גם ללימוד התורה שיהי' בהרחבה והעמקה יותר כו'.

יז191
ובזה נכללת גם התביעה מהקב"ה – שמקבל וממלא אותה, כמדובר לעיל (במאמר) אודות המשל למלך בשדה שמקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם – ליתן לבנ"י הרחבה בפרנסה כפשוטה, שעי"ז יתוסף אצלם בלימוד התורה, כפי שמובא במהרי"ל בנוגע לר"ת, וכן מסופר בדברי רבינו נשיאנו בנוגע לצמח-צדק, שהי' מניח כלי מלא מטבעות זהב וכסף כשהי' צריך ללמוד דבר עמוק או דבר חמור כו', ועי"ז ניתוסף אצלו בהבנה והשגה ובהעמקה, וכך יתן הקב"ה לבנ"י קערות מלאות זהב וכסף, כדי שינצלו זאת (לפנ"ז ולאח"ז ובשעת מעשה) להבנה והשגה והעמקה יתירה בלימוד התורה, הן בנגלה והן בחסידות.

יחה. ויש להוסיף ולהזכיר גם הענין שמקשר ענין התורה וענין הצדקה – שזהו ענין התפילין:

יטובהקדמה – שענין התפילין קשור גם עם הענין ד"את ה' האמרת היום גו' וה' האמירך היום גו'", כדאיתא בגמרא: "תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו וכו'", ובהמשך לזה הובאו הפסוקים "את ה' האמרת היום וה' האמירך היום" (כמבואר בארוכה באוה"ת בדרוש על פסוק זה).

כובכן:

כאענין התפילין מתחיל משעבוד המוח. ותפילין בכלל הו"ע המשכת המוחין, שלכן איתא במדרש תהלים שע"י קיום מצות תפילין "מעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה (דוקא) יום ולילה" (כמוזכר לעיל). וזהו הקשר של ענין התפילין לענין התורה, שענינה מוחין.

כבונוסף לענין דשעבוד המוח יש בתפילין גם הענין דשעבוד הלב29, שקשור עם תפילין של יד, והיינו, שמענין המוחין נמשך גם בלב וביד, ועד ליד שמאל (שעלי' מניחים תפילין של יד); וכמרומז גם בענין הרצועות דתפילין של ראש שנמשכים עד למטה מן הטבור (כדאיתא

כג192
בקבלה, ומובא גם באחרונים), שמורה על ענין העשי' – שזהו כללות החילוק בין למעלה מן הטבור וחצר הכבד ששם מקומם של האברים היותר זכים, משא"כ למטה מזה נמצאים כלי העיכול כו', ועד לרגלים, שעמהם קשור ענין הממון, כמארז"ל ש"היקום אשר ברגליהם" "זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו".

כדונמצא, שענין התפילין חודר את כל מציאות האדם – מענין המוחין עד ענין העשי', היינו, שכל עניניו יהיו משועבדים להקב"ה, כולל גם יד שמאל – ע"ד "לית שמאלא בהאי עתיקא", כך, שאין שום מקום לצד שכנגד, צד אחר,

כהובדרך ממילא נעשית הנהגתו בכל הענינים כמו הנהגתו של הקב"ה כביכול – שזהו ענין הצדקה, כמבואר באגה"ק בפירוש מ"ש "רחבה מצותך מאד", "מצותך (לשון יחיד) דייקא" [אף שלכאורה "הל"ל מצוותיך לשון רבים", שהרי הקב"ה מקיים כל תרי"ג מצוות, כדרשת חז"ל על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"], כיון שהעיקר היא "מצות הצדקה, שהיא מצות ה' ממש מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד כו'", שהרי הקב"ה אינו חייב מאומה, וכל מה שהוא עושה הרי זה בתורת צדקה, כמ"ש "לך הוי' הצדקה" (כמוזכר לעיל); ודוגמתו גם אצל בנ"י – שמצות צדקה "שקולה כנגד כל המצוות, ובכל תלמוד ירושלמי היא נק' בשם מצוה סתם".

כוומזה מובן, שמלבד ההוספה בלימוד התורה ובמצות הצדקה, צריכה להיות הוספה ביתר שאת וביתר עוז גם בענין התפילין, שמקשר את ענין התורה (מוחין) עם ענין הצדקה (כללות ענין העשי').

כזו. ויש להוסיף, שכל ענינים אלו קשורים גם עם ענין החיות – ענינו של ח"י אלול:

כח193
ענין המוחין – תורה – הוא כללות ענין החיות שבאדם, כמבואר בתניא ש"נשמת האדם היא ממלאה כל רמ"ח אברי הגוף מראשו ועד רגלו, ואעפ"כ, עיקר משכנה והשראתה היא במוחו כו'".

כטענין הצדקה – כדאיתא במדרש תנחומא שכיון שע"י מצות הצדקה החי' את נפש העני, נמשך חיים כפשוטם גם לנותן הצדקה.

לוכן ענין התפילין – שיש בהם סגולה לאריכות ימים, כדברי הגמרא במסכת מנחות: "כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר כו'" – שזהו"ע שקשור עם חיות רוחני, פנימיות החיות כו'.

לאז. ובנוגע לפועל:

לביש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הפעולות הקשורות עם מבצע תפילין, וכן בנוגע לפעולות הקשורות עם מצות הצדקה, וכן בנוגע ללימוד התורה.

לגוכל זה צריך להיות באופן ד"את ה' האמרת היום" – החל מלימוד התורה מתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך הרגש היוקר שבתורה, כפי' הא' ב"האמרת" שהוא מלשון שבח, ובאופן ש"אין ערוך אליו כלל", והיינו, שנרגש היוקר שלא בערך שבענין התורה, שלכן מוסיף בלימוד התורה בהתמדה ושקידה ביתר שאת וביתר עוז;

לדואז נעשה גם הפי' הב' ב"האמרת", מלשון לבוש50 – שהרי התורה היא הלבוש של הקב"ה (כמבואר בארוכה באגה"ק),

להועוד זאת, שהתחלת לימוד התורה ע"י האדם היא באופן שהתורה מקיפה אותו כמו לבוש – כמבואר בתניא ש"התורה היא מזון וגם לבוש", שהרי מיד בהתחלת הלימוד (באמרו התיבה הראשונה בתורה, שכבר אז מקיים מצות תלמוד תורה) אזי "השכל מלובש בחכמת ה'", היינו, שחכמת ה' (התורה) מקיפה את שכלו כמו לבוש, ורק לאח"ז "הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה ("שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו") .. (ש)לכן נקראת (התורה) .. בשם לחם ומזון הנפש .. וז"ש ותורתך בתוך מעי", באופן של "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות";

לו194
ועד להדיבור בתורה (פי' הג' ב"האמרת", מלשון אמירה50) באופן ש"נפשי יצאה בדברו", והיינו, שנכנס בזה כל נפש האדם.

לזולאחרי שישנו הענין ד"את ה' האמרת", היינו, שהאדם עושה כל ענינים אלו מצד כחו הוא, אזי נעשה גם הענין ד"ה' האמירך גו'", שנותנים לו מלמעלה שלא בערך יותר,

לחוע"ד מ"ש "לא תהי' משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא", והיינו, שלא זו בלבד שישנו ענין האהבה ויראה מצד עבודתו, אלא כמבואר בסידור בהערה לתיקון חצות, שלאחרי שישנם האהבה ויראה מצד עבודתו, נותנים לו אהבה ויראה כפי שהם מצד למעלה (שזהו ענין הי"ה שבשם, נוסף על הו"ה שבשם, כך שישנו שם הוי' כולו), ועד להענין ד"את מספר ימיך אמלא", ככל ד' הפירושים שבענין ה"מספר", כמו ד' הפירושים שבענין ה"ספירות", כמבואר בארוכה בכ"מ.

לטוכל זה נמשך במעשה בפועל – בהוספה בלימוד התורה, וכיון שלימוד מביא לידי מעשה, ניתוסף גם הידור בקיום מצוותי' ביתר שאת וביתר עוז, החל ממצות הצדקה, וכן בנוגע למבצע תפילין וכיו"ב.

מואז נעשה גם הענין ד"את ה' האמרת גו' וה' האמירך" כפשוטו – שבנ"י נעשים "עם" שהוא "סגולה מכל העמים", ובאופן ד"המבדיל .. בין ישראל לעמים", וכל אחד – הן גוים ועאכו"כ יהודים – מכיר בכך שיהודי הוא רק מי שעליו נאמר "את ה' האמרת גו' וה' האמירך", ואין אופן שגוי יוכל להיות יהודי מלבד ע"י גיור כהלכה, שזהו פס"ד ברור בתורת אמת ותורת חיים, שאי אפשר בלאה"כ, ובדרכי נועם ובדרכי שלום.

מאונעשה הענין ד"אתם נצבים היום כולכם (לאחדים ממש) לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך ועד שואב מימיך", כפירוש רש"י "שבאו כנעניים להתגייר (גרים כהלכה) בימי משה כו'", ומזה מובן גם בנוגע לדורות שלאח"ז,

מבוכהמשך הכתוב: "לעברך בברית ה' אלקיך .. למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלקים",

מג195
למטה מעשרה טפחים, ובטוב הנראה והנגלה, ובאופן ש"מלכותו ברצון קבלו עליהם".

מד* * *

מהח. כיון שזוהי התוועדות ביום שבו שומעים את הדברים בשעת מעשה גם במקומות שהם רחוקים בגשמיות, ועד גם בארץ הקודש – הנה כאן ההזדמנות בהשגחה פרטית לומר כמה מילים במיוחד לעולים לאה"ק שבאו ממדינות ההם.

מוובהקדים – שעומדים אנו בח"י אלול, יום הולדת של הבעש"ט ורבינו הזקן,

מז– שהרי אע"פ שכבר התפללו תפלת ערבית, הרי "בקדשים לילה הולך אחר היום". ולהעיר מהמובא בב"ח ש"היו מקדימין בתפלת ערבית וק"ש בע"ש בעוד היום גדול כ"כ .. (ש)הלכו לטייל אחר אכילה של סעודת שבת .. והיו חוזרין לבתיהם קודם הלילה" –

מחוידועה תורת הבעש"ט על הפסוק "כן בקודש חזיתיך" (שאמר דוד המלך בשם כנסת ישראל, כל אחד ואחת מישראל), "הלואי בקודש חזיתיך", היינו, שהתנועה והמעמד ומצב דמס"נ שהיתה "בארץ צי' ועיף" – הלואי שתהי' גם בשעה שרואים אלקות "בקודש", בירושלים עיר הקודש ובארץ הקודש בכלל (שהרי עתידה ירושלים להתפשט בכל ארץ ישראל, כדברי המדרש הידוע בילקוט שמעוני).

מטוכיון שתורה אומרת "הלואי", הרי זו לא רק בקשה, אלא גם נתינת כח מלמעלה שיוכלו לפעול זאת – שתנועת המס"נ שעמדו בה בהיותם במדינות ההם, שעל ידה עמדו בכל הנסיונות, ויצאו שלמים בגופם ובנשמתם ובכל עניניהם בתור בני אברהם יצחק ויעקב, כל אחד לפי ענינו מעמדו ומצבו, תהי' אצלם גם בהיותם בקודש, כשנמצאים במקום שבו אין העלם והסתר שגוזרים גזירות נגד לימוד התורה וקיום המצוות, אלא יש חירות ללמוד תורה בהתמדה ושקידה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז.

נט. ואין להם להתיירא מזה שלא הורגלו בקיום כל תרי"ג המצוות, כיון שבמקום ההוא היו כמה ענינים שלא היו יכולים במציאות לקיימם.

נא196
ובהקדמה – שאין זה ענין שמורה על פחיתות המעלה, אלא ע"ד שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת בנוגע ל"רשב"י כשהי' במערה .. שבודאי לא הי' יכול לקיים במעשה כמה מצוות מעשיות כו'", כמו "אכילת מצה בפסח" וכיו"ב, ועד"ז אצל אלו שהיו במדינה ההיא, שיש כמה עניני מצוות שלא הי' ביכלתם לקיים.

נבואדרבה: "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"26,

נגוכמדובר פעם בארוכה שכאשר יהודי מקיים מצוה בפועל, הנה להיותו נשמה בגוף, הרי זה דבר קשה שיהי' קיום המצוה "כמצות רצונך", ועאכו"כ בזמן הגלות, שאין אפשרות כלל לקיים את המצוות "כמצות רצונך", כיון שלא נמצאים במעמד ומצב של "אדמה לעליון" בגלוי ובשלימות (ורק לעתיד לבוא יוכל להיות קיום המצוות "כמצות רצונך"); ואילו כאשר נאנס ולא עשה, שאז "מעלה עליו הכתוב" כאילו עשה, הרי כיון שמצד ה"כתוב" אין מניעות ועיכובים של זמן הגלות וכיו"ב, הרי זה נחשב "כאילו עשה" בכל השלימות שבדבר.

נדובפרט ע"פ המבואר בדרוש של אדמו"ר האמצעי ד"ה להבין ענין לקיחת אנשי חיל (שלא נדפס) – שנאמר בקשר לגזירה שהיתה בזמנו – דלכאורה אינו מובן: היתכן שיש מציאות כזו (שלוקחים יהודים לצבא של ה"צאַר" ברוסיא), בה בשעה שאין להם אפשרות לקיים מצוות אפילו מתוך מס"נ?! – ומבאר, שכאשר הקב"ה מעמיד מישהו במעמד ומצב שאינו יכול לקיים מצוות, הנה כיון שהוא מוכן ומזומן כו', ומצטער על זה שאינו יכול לקיים המצוות, הרי זה עולה למעלה יותר מאשר קיום המצוה בפועל בזמן שיכולים לקיים המצוות (כמובן מהמבואר בהדרוש, אע"פ שאינו ארוך בכמות).

נהאמנם, בנוגע לעניננו, כיון שהיו עד עתה במקום שבו הי' קיום המצוות קשור עם מס"נ כו', ואילו עכשיו באים למקום שיש אפשרות למלא את התביעה של הקב"ה ללמוד תורה ביתר שאת וביתר עוז ולקיים את כל המצוות בהידור – ישנם כאלו שיכולים להתיירא שמא יהי' זה

נו197
שלא לפי כחם, ושמא לא יצליחו לפעול על הילדים שיקבלו זאת; הם ידרשו זאת מהילדים, אבל הילדים לא יצייתו להם וכו' וכו'.

נזובכן: עליהם לדעת, שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, וכיון שהקב"ה הוציא אותם באופן נסי משעבוד לחירות בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות, בודאי נתן להם את הכח והיכולת לקיים את התפקיד והשליחות הקדושה שהוטלה עליהם – להתנהג באופן ד"כן בקודש חזיתיך", "הלואי בקודש חזיתיך", בהיותם במדינות שבהם יכולים ללמוד תורה ולקיים את כל המצוות מתוך שמחה והרחבה, ללא גזירות ורדיפות, ועאכו"כ בארץ הקודש.

נחי. ועוד ענין בזה – ובהקדים:

נטלמרות שהקב"ה הוציא אותם משעבוד לחירות בנוגע לקיום התומ"צ – הרי נמצאים עדיין בעומק הגלות שהוא חושך כפול ומכופל.

סוא' הראיות לזה (והלואי היתה ראי' זו מתבטלת כבר) – שאף פעם לא הי' בין בנ"י חושך כפול ומכופל כל כך שיהי' ספק מי הוא יהודי ומי הוא גר, ועד שיכולה להיות סברא – עם היותה סברא פראית שאפילו משוגע לא יאמר זאת – שיכולים להפוך גוי ליהודי ע"י פיסת-נייר, או ע"י שעלה בדעתו ("אַזוי איז אים איינגעפאַלן") לומר שהוא יהודי... רק מצד חושך כפול ומכופל יכול להיות מצב כזה שענין הפכי לגמרי יחשב לענין שהוא בסדר.

סאאין צורך בראי' טובה יותר שאין זו "אתחלתא דגאולה"!...

סבאף פעם לא הי' חושך כפול ומכופל בימי הגלות כמו בשנה ומחצה האחרונה, שישנם כמה יהודים שאינם מתביישים לומר שאדם יכול להיות "גר" ע"י פיסת-נייר שאין בה ממש, או שאין אפילו צורך בפיסת-נייר, אלא די בכך שיאמר שהוא יהודי כדי שירשמוהו בתור יהודי! – בה בשעה שזהו לא רק היפך האמת, ולא רק ענין המזיק, אלא זהו ענין שאינו בגדר אנושי: אדם שיש בו קורטוב שכל לא יאמר דבר כזה מתוך מחשבה שכן היא המציאות!

סגזוהי גזירה איומה שאין בה ממשות ומציאות כלל, והיא כולה שקר מתחילתה ועד סופה: חוק השבות וחוק מיהו יהודי – שבגלל שהסבא שלו הי' יהודי, לכן יש לו חלק רח"ל בארץ ישראל, ארץ הקודש, ארץ שיהודים שופכים את דמם כדי להגן עלי', ואעפ"כ רוצים לתת זאת לגוי רח"ל, מבלי הבט על הקרבנות שיהודים הקריבו וממשיכים להקריב על זה.

סד198
אין זה אלא בגלל שהגלות נעשה עמוק וחשוך ונמוך יותר, עד כדי כך שאי אפשר לירד וליפול ולשקוע למטה יותר, רח"ל, ומוכרחת כבר לבוא הגאולה האמיתית והשלימה.

סהובכן, גם ענין זה קשור עם סיבת בואם לכאן – בדוגמת דברי רבם ונשיאם בבואו לאמריקא, שלא בא בשביל הצלת עצמו, אלא כדי להציל את אמריקא, לעשותה מדינה של תורה, ואכן הצליח לפעול זאת, ועד"ז הוא גם תפקידם בבואם לאה"ק – להראות שהם באי-כח של "גוי קדוש", שממשיכים לעמוד באותה תנועה של מס"נ שבה עמדו במשך עשרות שנים במדינה ההיא, ואינם מתביישים בענין ד"המבדיל .. בין ישראל לעמים", בידעם שהם יהודים, והגוים הם גוים, ולא יתכן שיסירו את המחיצה ביניהם,

סוולא עוד אלא שמוסיפים לומר שיהודי הוא לא רק מי שמקיים מצוות כפי שקיימו הם בהיותם ברוסיא או בפולין וכיו"ב, אלא בכל מקום שיש אפשרות להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, הרי הוא מוסיף עוד מצוה ועוד שיעור בתורה, ומאמין גם בבניו ונכדיו, שיקבלו עליהם עול תורה ועול מצוות, בנוגע לכל עניני התומ"צ שחייבים בזמן הזה בחו"ל ועד"ז באה"ק, ועושה כל ענינים אלו באופן ד"עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב".

סזיא. ולכן, עליהם לבחור להתיישב בין יהודים שומרי תומ"צ, אבל, לא כדי להסתכל איך שפלוני לומד תורה ומקיים מצוות, ולקבל הוראות מאלו שעוזרים להם בכמה ענינים, אלא לחקור ולדרוש מה יכולים הם לעשות כדי להוסיף עוד יותר בלימוד התורה וקיום המצוות.

סחוברור הדבר שכשם שהקב"ה הוציא אותם באופן נסי מהשעבוד שהיו אנוסים שלא לקיים מצוות והביאם למעמד ומצב שיש ביכלתם לקיים כל המצוות, בודאי יעזור להם גם עתה להיות אלו שיפיצו "נר מצוה ותורה אור" באה"ק ובארה"ב ובכל מקום שהוא; ובודאי שגם הילדים והנכדים ילכו אחריהם, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו".

סטאך עליהם ליתן אצבע קטנה (כלשון המדרש), ולעשות מאמץ קל כדי להתחיל עבודתם בהוספה בלימוד התורה וקיום כל מצוותי' מתוך

ע199
שמחה וטוב לבב, אע"פ ש"כל התחלות קשות", כך, שבתקופה הראשונה יהי' להם קשה להתחיל לקיים את כל המצוות, כיון שלא הורגלו בכך, מצד סיבות שאינם תלויות בהם כלל, כידוע לכל אלו שיודעים תנאי החיים שם.

עאועי"ז יבקעו ויפרצו את כתלי הגלות – הגלות של היצה"ר, הגלות של שונאי ישראל מאוה"ע, והגלות בכלל, וימשיכו "נר מצוה ותורה אור" בחיי היום-יום, לחיות חיים מלאים ("אַ פולן לעבן"), חיים תורניים ("אַ תורה לעבן") על יסודי התורה והמצוה – ביום ראשון, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום ששי ועאכו"כ ביום הש"ק, ומתוך שמחה וטוב לבב.

עבוברור הדבר ש"אם בחוקותי תלכו (שתהיו עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם", וכפירוש הבעש"ט שהקב"ה יתן להם כל הענינים הגשמיים "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", אע"פ שלעת-עתה ישנם קשיים בדבר, אלא שעליהם למלא את השליחות של הקב"ה להכניס בחיי היום-יום את ההוספה בלימוד התורה וקיום כל מצוותי' בהידור גדול, ואז ימלא הקב"ה את השליחות שלו כביכול, ליתן להם בני חיי ומזוני רויחי, ובכללות – כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

עגיב. ויה"ר שיגיעו הדברים בכל מקום ומקום, והעיקר, שיתקבלו הדברים (ללא נפק"מ מי אומרם) מצד האמיתית שבהם,

עדשהקב"ה בחר בהם בתור שלוחים נאמנים – לאחרי שניסה אותם במשך עשרות שנים במצב איום ונורא, ועמדו בנסיון ונשארו "מאמינים בני מאמינים", לומדי תורה ומקיימי מצוותי' (כפי האפשרות שהיתה להם) – שחלקם יבואו לאה"ק ויעוררו ("אויפשטורעמען") את דעת הציבור שם,

עהולכל לראש – שארץ ישראל אינה ארץ סתם, אלא היא הארץ הקדושה ("סוויאַשטשנאַיאַ זעמליאַ") שנתן הקב"ה רק לבני אברהם בברית בין הבתרים, ואילו גוים, אין להם שם חלק ונחלה, וגם לא רשות לחוות דעה כו', והחילוק בין יהודי לגוי קבוע בתורת-אמת ותורת-חיים,

עו200
ועד"ז בנוגע לכל הענינים שעליהם מסרו נפשם, והביאו עמהם את המס"נ לארץ ישראל,

עזולכן צריכים לציית להם, ולבטל את כל הענינים שאינם ע"פ תורה ומצוותי' בכלל,

עחובמיוחד – הענין של "מיהו יהודי", שגוי ידע שהוא גוי, ולא ירצו לרמות אותו ולהזיק לו, ויהודי לא יתבייש לומר את האמת שהוא יודע שגוי הוא גוי, ויכול להתגייר אך ורק ע"פ הוראת הקב"ה – שהרי כל הענין שיש "פתח פתוח" שעל ידו יכול גוי להפוך ליהודי הו"ע שעושה הקב"ה למעלה מדרך הטבע לגמרי, בנתנו לו נשמה חדשה, נשמת ישראל מתחת כנפי השכינה (ככל פרטי הדברים שנאמרו בזהר, שאין כאן המקום להאריך בזה), ולכן צריך הדבר להעשות באופן שלמעלה מדרך הטבע, ופשיטא – לא ע"י ענין של שקר ושטות, היפך השכל מכל וכל, כנ"ל; ועכשיו ניתנה להם הזכות שהאמירה שלהם תכריע את כף המאזניים לבטל את הגזירה האיומה הנ"ל.

עטוכאשר יעשו כל ענינים אלו, והעיקר, להראות דוגמא חי' שממשיכים באותה תנועה של מס"נ שבאה במעשה בפועל, שחיים דוקא בין יהודים שומרי תומ"צ, ומתנהגים בחיי היום-יום ע"פ שו"ע בכל הפרטים, מבלי להתיירא מזה ש"כל התחלות קשות" – בודאי יהי' הענין ד"ונתתי גשמיכם בעתם", כאמור לעיל (סי"א).

פועי"ז תהי' להם זכות נוספת – שמהם יראו וכן יעשו כו"כ מבני ובנות ישראל באה"ק ובחו"ל, להוסיף בלימוד התורה וקיום מצוותי', וזכות הרבים תלוי בהם.

פאועי"ז ימהרו את סיום פעולתו של הקב"ה בשריפת כתלי הגלות (כנוסח הידוע), לפעול את קיום היעוד "ואולך אתכם קוממיות", החל מזה שהיהודים בא"י ישכחו את נפילת-רוחם בפני הגוים, אלא יעמדו "קוממיות", "בקומה זקופה", כיון שהאמת היא שיהודים עומדים בקומה זקופה – "אתם נצבים היום גו' לפני ה' אלקיכם", "נצבים קיימים ועומדים", "כיום הזה שהוא קיים והוא .. מאיר".

פבובנקודה העיקרית – לפעול ביאת משיח צדקנו, שאז תהי'

פג201
הגאולה האמיתית והשלימה, ויראו בגלוי שבנ"י הם אלו שפועלים הענין ד"תמליכוני עליכם", "ה' אלקי ישראל מלך", ועי"ז נמשכת מלכותו של הקב"ה בעולם, כמ"ש "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", וכפי שמסיים הרמב"ם בנוגע לביאת המשיח ש"יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר אז אהפוך אל עמים גו' ולעבדו כולם שכם אחד", ומתוך שמחה וטוב לבב, בטוב הנראה והנגלה.

פד* * *

פהיג. בהמשך להאמור לעיל (ס"ד) שענינו של ח"י אלול קשור גם עם ענין הצדקה, הנה כיון שח"י אלול הוא יום ההולדת של הבעש"ט וגם של רבינו הזקן, הרי כשם שנזכרה לעיל (ס"ח) תורת הבעש"ט על הפסוק "כן בקודש חזיתיך", יש להזכיר גם שיש כמה תורות של רבינו הזקן באגרת הקודש אודות גודל מעלת ענין הצדקה, ובפרט צדקת ארץ ישראל, "ארץ החיים", וכפי שמסיים שכיון שאה"ק התחתונה מכוונת ממש כנגד ארץ העליונה, הנה "כשזורעין באה"ק התחתונה .. הזריעה נקלטת תיכף ומיד בארץ העליונה, בלי שום מניעה ועיכוב בעולם (ע"ד מ"ש "עד מהרה ירוץ דברו"), מאחר שאין שום דבר חוצץ ומפסיק כלל בין ארצות החיים".

פוובהתאם לכך, הנה הצדקה שינדבו יהודים בהמשך להתוועדות זו, תנוצל בלי נדר עבור עניני ארץ הקודש.

פזוהתחלה טובה בזה עשה יהודי (שאין כאן המקום לפרסם שמו) שהתנדב היום ח"י אלף דולר לצדקה.

פחובודאי לא ישאר הקב"ה בעל-חוב, ויקבל ד' פעמים ככה, ע"פ הידוע בענין "ארבע הידות תהי' לכם" עי"ז שה"חמישית לפרעה", שלכן נותן לו הקב"ה ארבע פעמים ככה, ויתירה מזה, דכיון שצדקה צריך ליתן מדילי', צריך הקב"ה ליתן לו מקודם לכן כדי שיוכל ליתן צדקה, ונמצא שמקבל ה' פעמים ככה.

פט202
והלואי שממנו יראו וכן יעשו רבים, ליתן צדקה גם בסכומים גדולים ונפלאים – סכומים עצומים, אבל אתה עצום מהם (ע"ד לשון רש"י), היינו, שנותנים אמנם סכום שנראה גדול, אבל, זהו רק מצד החשבון של נפש הבהמית...

צוכפי שאמר רבינו נשיאנו, שכאשר יהודי מחליט לתת לצדקה סכום כזה שבשעת מעשה אין שום פתח ואופן בגשמיות שיוכל ליתן אותו, פותח לו הקב"ה צינור חדש כדי שיוכל לקיים החלטתו הטובה במילואה ומתוך שמחה וטוב לבב, ומזה מובן שהקב"ה נותן לו כמ"פ ככה, כדי שיוכל ליתן סכום זה מתוך שמחה וטוב לבב.

צאוע"פ האמור שישתמשו בזה עבור עניני אה"ק – הרי זה יפעל "בארצות החיים", בארץ החיים שלמעלה, שקאי בכללות על בינה, ששם הוא מקום הגאולה, ומשם תומשך הגאולה למטה, והיינו, שהקב"ה יהי' נכנס בירושלים של מטה ובירושלים של מעלה, כיון שיבנה ביהמ"ק במקומו – ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

צב"ושם נעשה לפניך .. כמצות רצונך"72 – כל המצוות, כיון שתהי' שלימות באדם, שלימות בעולם ושלימות בכל הענינים74,

צגועד להשלימות שפועלים בנ"י למעלה, כביכול, להיותם כמו שתי חצאי צורות (כידוע בענין "שתי חצוצרות כסף"), שלכן נקראים בנ"י "תמתי", "א"ת תמתי אלא תאומתי", וע"ד ש"איש" בפני עצמו הוא "פלג גופא"114, והשלימות היא דוקא כשישנם איש ואשה ביחד, וכמ"ש (בר"ה הראשון, יום ברוא אדה"ר) "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם".

צדועי"ז נעשה עוד בזמן הגלות הענין ד"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" – שמעמידים בנים ובנות עוסקים בתורה (כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה), ובאופן שהלימוד מביא לידי מעשה58, ובמילא נעשה הענין ד"כבשוה", שכובשים את כל הענינים הגשמיים

צה203
שבעולם, ועאכו"כ שעושים מהחומריות – גשמיות, ועד ש"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", שמהפכים אפילו את הענין דהיפך החיים, שדוגמתו בעבודת האדם הו"ע שזדונות נעשים לו (לא רק "כזכיות", אלא) זכיות ממש.

צווכל זה – מתוך שמחה וטוב לבב, בהתאם למעמד ומצב ד"אחרונים ברצון", עוד יותר מאשר ה"ראשונים ברצון"121,

צזוהיינו, שתחילה מקבל הקב"ה את כולם בשדה בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ואח"כ הולכים אחריו כו'23, אנו כאן, בתוככי בנ"י בכל מקום שהם, אנשים נשים וטף, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", לעמוד באופן ד"נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם"62, ומכתירים אותו ומקבלים מלכותו ברצון63, והקב"ה מקבל את ההכתרה ונעשה "אלקי ישראל מלך", ובאופן ש"מלכותו בכל משלה", ועד ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו"95,

צחוכפי שמסיימים: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון", שעולה זכרונם של ישראל לפני הקב"ה94 עוד בזמן החושך כפול ומכופל של זמן הגלות,

צטו"עד מהרה ירוץ דברו" – ובפרט ע"י נתינת הצדקה הקשורה עם "ארצות החיים" – "מיד הן נגאלין" בגאולה האמיתית והשלימה,

קוחוגגים את ר"ה ביחד עם משיח צדקנו, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"80, באופן ד"אכלו משמנים גו' כי קדוש היום לאדוננו"13.

קא(טרם צאתו נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א המזונות וכו', ואמר:)

קבמסתמא ימשיכו את ההתוועדות היום או מחר, ויה"ר שיהי' בשמחה ובהצלחה, ומתוך כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

קג______ l ______