Toras Menachem·Vol. 66 (5732·Part 1)·Sicha of Simchas Torah Day 5732תורת מנחם·סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון·שיחת יום שמחת תורה·ה'תשל"ב

א104
בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. בענין "שמחת תורה" – שהוא החידוש גם לגבי שמע"צ – יש שני פירושים: פירוש א' – שהתורה עצמה שמחה (עי"ז שישראל משמחין את התורה). ופירוש נוסף – בפשטות יותר – שבנ"י שמחים עם התורה והתורה שמחה עם בנ"י (ע"ד המבואר בפירוש "זמן שמחתנו", לשון רבים).

דובהקדמה:

הענין השמחה עם התורה ישנו גם בכל השנה כולה, שהרי התורה היא "תורת חיים", וכפי שאומר כל יהודי בכל יום בתפלה: "כי הם חיינו ואורך ימינו" (כמדובר אתמול), וכיון שטבע האדם שמייקר ותאב ומשתוקק לענין החיים, הרי מובן שכן הוא בנוגע לתורה שהיא חיותו.

ואבל אעפ"כ, לא כל יום הוא "שמחת תורה" – מצד זה גופא שהתורה היא חיות האדם, ובנוגע לענין החיות – רואים במוחש שאין אדם מתהלך תמיד מרוצה ("צופרידן") ועאכו"כ שאינו מרקד תמיד בגלל היותו חי.

זענין השמחה הוא מצד דבר חדש, ולדוגמא: כשאדם מוצא מציאה, אזי ניכרת השמחה בתנועותיו ובדיבורו כו', וכמו"כ ישנם בחיי האדם מאורעות משמחים, שאז ניכרת אצלו שמחה גדולה; אבל בנוגע לענין החיות – לא נרגש ענין השמחה.

חוההסברה בזה – דלכאורה אינו מובן: מאורעות של שמחה הם פרטים בחיי האדם, שהמציאות שלהם היא רק לאחרי שהוא כבר חי. ואף שעל ידם ניתוסף שלימות בענין החיות, מ"מ, הרי הם טפלים לגבי עצם החיות. וא"כ, איך יתכן שענין השמחה ישנו בנוגע להפרטים, ולא בנוגע להעצם?! – כי אדרבה: כיון שהעצם הוא העיקר, שצריך להיות וישנו

ט105
תמיד, והוא רגיל בזה – לכן אינו מעורר שמחה; משא"כ הפרטים שהם רק הוספה על העצם, ואינו רגיל בהם – הרי הם מעוררים שמחה.

יולכן רואים שאע"פ שבכל בוקר אומר יהודי (ע"פ תורה) "מודה אני לפניך .. שהחזרת בי נשמתי", כיון שבעת השינה נשאר אצלו רק "קיסטא דחיותא", שאינה בערך לחידוש החיות בהחזרת נשמתו בבוקר, אעפ"כ, אין בזה ענין של שמחה ממש; משא"כ בשעה שנעשה ספק בנוגע לעצם החיות, שהי' בסכנה וניצל ממנה כו' – הרי זה מזעזע אותו ("עס גיט אים אַ טרייסל"), ומתעורר בשמחה ומברך "ברכת הגומל", כיון שנעשית התחדשות החיות ממש.

יאודוגמתו בכל שנה – בר"ה, שאז אומרים "זכרנו לחיים" וכיו"ב, לפי שאז נמשך חיות חדש, והיינו, שאין זה רק המשך החיות של שנה שעברה, אלא חיות חדש ממש. ולכן שייך בזה ענין השמחה.

יבוכן הוא בשמח"ת בנוגע לתורה – שאז נפעל ענין חדש בתורה, שמעורר את ענין השמחה.

יגב. והענין בזה:

ידדובר בארוכה בשנים הקודמות בנוגע למ"ש בנוסח ה"רשות לחתן בראשית": "מתכיפין התחלה להשלמה" – דלכאורה: שמח"ת היא השלמת התורה, ומהו ענין ה"התחלה" – שלאחרי שמסיימים את התורה, מתחיל ענין חדש בתורה, שלכן מברכים על זה "שהחיינו", כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שברכת שהחיינו בשמח"ת היא גם על התורה.

טוואע"פ שברכת שהחיינו היא על דבר המתחדש מזמן לזמן, ואילו התורה היא תמיד באופן של התחדשות, כמובא בפירוש רש"י ש"בכל יום יהיו בעיניך חדשים" – הרי רק ההתחדשות שבשמח"ת היא התחדשות במילואה, משא"כ ההתחדשות שבכל יום אינה התחדשות במילואה.

טזויובן מענין התחדשות הבריאה בכל יום – כמאמר "המחדש

יז106
בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", שהכוונה בזה היא בכל רגע ורגע, וכפירוש הבעש"ט על הפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", שבכל רגע מתחדשת התהוות הבריאה מאין ליש – שזהו חידוש גדול יותר מהענין ד"החזרת בי נשמתי" שבכל בוקר, שהרי הגוף הוא בקיומו, ובו מתחדשת חיות הנשמה ("החזרת בי נשמתי"), ולא עוד אלא שגם לפני התחדשות החיות נשארה "קיסטא דחיותא", משא"כ התחדשות הבריאה בכל רגע היא יש מאין.

יחואעפ"כ אין אומרים בכל רגע ורגע "מודה אני לפניך", כי, התורה מתחשבת עם רגש האדם, שאף שיודע אודות חידוש ההתהוות בכל רגע מאין ליש, מ"מ, ברגש שלו הרי זה רק חידוש הישנות, ואילו ההתחדשות ד"החזרת בי נשמתי" נרגשת אצלו בהתגלות יותר. אלא שעדיין אין זה חידוש ממש, אלא רק חידוש הישנות, בהמשך לחיות שלפנ"ז; ורק בר"ה נמשך חיות חדש ממש, והיינו, שאין זה המשך החיות שלפנ"ז, שהרי כל הענינים חוזרים לשרשם ומקורם, ולאח"ז נמשך חיות חדש ממש (כמבואר באגה"ק).

יטולהעיר שיש ריבוי מדריגות בנוגע לענין החידוש – מה נחשב בגדר חידוש הישנות ומה נחשב בגדר חידוש ממש, כמו "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" לעתיד לבוא, ועד"ז בנוגע לנשמות חדשות.

כועד"ז בנוגע לתורה – שדוקא בשמח"ת ניכר בגילוי ענין ההתחדשות שבתורה, אם רק יודעים אודות הנוסח שנקבע ע"י אנשי כנסת הגדולה, או ששמע מרבו אודות המנהג שמסיימים את התורה ומתחילים אותה מחדש – "תורה חדשה".

כאג. והביאור בזה – שאין הכוונה לתורה חדשה כפשוטה (שנעשה איזה שינוי כו') ח"ו, כי אם שלימוד התורה הוא באופן נעלה יותר, והיינו, שאע"פ שכבר למד כו"כ פעמים "בראשית ברא אלקים את

כב107
השמים ואת הארץ", וכיו"ב בשאר עניני התורה, הנה עכשיו נעשה הלימוד באופן נעלה ועמוק יותר, ועד לעילוי שבאין ערוך, דכיון שהתורה "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", בלי גבול, הנה בכל שנה ניתוסף בתורה עילוי שבאין ערוך.

כגויש להוסיף, שענין ההתחדשות שבתורה הוא גם בנוגע להקב"ה:

כדעל התורה נאמר "ואהי' אצלו גו' שעשועים יום יום". ולכאורה: ענין השעשועים – כפי שרואים אצל האדם – שייך רק בפעם הראשונה שיש אצלו הדבר שמשתעשע בו, או אפילו בפעם השני' – מהיכי תיתי, אבל לא יותר מזה. ובנוגע לתורה – הנה בשלמא אצל האדם הרי זה יכול להיות באופן של שעשועים, כיון שאינו תופס את כל התורה כולה בבת אחת, ולכן ככל שמוסיף ללמוד, יש אצלו ענין השעשועים בתורה; אבל אצל הקב"ה שהוא כל יכול, הרי ברגע הראשון שנברא הזמן כבר היתה אצלו כל התורה כולה, וא"כ, איך שייך שגם לאח"ז תמשיך התורה להיות "שעשועים"?!

כהאך הענין הוא – כאמור לעיל שהתורה היא בלי גבול, ולכן הולך וניתוסף בה תמיד, גם ביחס להקב"ה.

כוולכן כך הוא גם ביחס להאדם, שגם אם למד כבר את כל התורה כולה [כדמוכח מהל' ת"ת שיכולה להיות מציאות כזו – אפילו עכשיו, ועאכו"כ בדורות ד"הראשונים כמלאכים"], ישנו הציווי (שנאמר גם למי שכבר למד את כל התורה כולה) "הפך בה והפך בה" (ב"פ), שפירושו, לא רק לחזור מה שלמד, אלא כפי שממשיך לבאר טעם הדבר: "דכולא בה", היינו, שגם לאחרי שכבר למד את כל התורה כולה, הנה מצד הבלי גבול שבתורה, יכול להיתוסף בזה עוד יותר.

כזד. וענין התחדשות התורה שבשמח"ת הוא גם הטעם לגודל השמחה:

כחידוע שיש כמה דרגות בשמחה – שהרי גם בנוגע לכל השנה כולה נאמר "עבדו את ה' בשמחה", ונוסף לזה ישנם ימים טובים שנקראים "מועדים לשמחה", וביניהם גופא יש "זמן חרותנו" ו"זמן מתן

כט108
תורתנו", ויש גם "זמן שמחתנו", ובזה גופא ניתוסף בשמח"ת שמחה גדולה יותר.

לועד שהשמחה דשמח"ת היא גדולה יותר אפילו משמחת בית השואבה – שהרי שמחת בית השואבה "לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין כו', אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע", ואילו בשמח"ת רוקדים כל בנ"י ביחד.

לאושמחה זו היא מצד התחדשות התורה בשמח"ת, שכיון שההתחדשות היא בגילוי, הרי זה פועל את גודל השמחה בריקודים כו' (משא"כ במשך כל השנה ההתחדשות היא בהעלם, ולכן אין ענין של שמחה וריקוד).

לבה. ונקודת הענין – שבשמח"ת נעשית התחדשות בכללות התורה, ולכן הרי זה חודר ופועל בכללות בנ"י, וכן בכל אחד מישראל – בכללות האדם:

לגובהקדים – שבתורה גופא יש התחלקות של ראש גוף ורגל, כמו באדם, כמ"ש "זאת התורה אדם".

לדועפ"ז מבארים מ"ש בגמרא "חש בראשו יעסוק בתורה כו'" [שאע"פ שענין זה נאמר בחלק האגדה שבגמרא, הרי זה פסק הלכה בגמרא] – כידוע השאלה על זה: הרי רואים בפועל שהעסק בתורה אינו מבטל את המיחוש בראש? – שצריך לכוין לחלק התורה שהוא כנגד אבר זה, ואז יתרפא האבר.

להאמנם, ענין ההתחדשות שבשמח"ת הוא בנוגע לכללות התורה, והיינו, שאז נרגש האין-ערוך שישנו בכללות התורה; ולכן גם השמחה היא באופן שרוקדים עם הס"ת כולה – לא כפי שנחלקת לספר בראשית, ספר שמות וכו', אלא באופן שכל יריעות הס"ת תפורות ומחוברות כאחד, ובאופן שמכוסות במעיל של הס"ת.

לווענין זה חודר בכללות בנ"י – לא כפי שהם חלוקים זמ"ז, ולכל

לז109
אחד מישראל יש חלק בתורה, אות אחת בתורה, שהיא חיותו, אלא כפי שכללות בנ"י כולם כאחד קשורים ורוקדים עם התורה כולה, באופן שכל אחד מרגיש שיש לו "הון יקר" – כל התורה כולה, והעצם של התורה, שהעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו.

לחוכמו"כ בכל אחד מישראל גופא הרי זה חודר בכללות האדם – לא רק באופן שמבין בשכלו את התחדשות התורה, אלא התחדשות התורה פועלת עליו ששמח ורוקד בכל גופו עד לרגליו, לאחרי שנזדכך ע"י ההתחדשות דר"ה, שזוהי ההכנה שיוכל לקבל את התחדשות התורה שבשמח"ת (משא"כ במשך כל השנה, שהגוף אינו מזוכך באופן שיוכל לקבל זאת).

לטו. ומשמח"ת לוקחים ענין זה על כל השנה כולה – "ויעקב הלך לדרכו":

מבמשך כל השנה יש בעולם מעמד ומצב של התחלקות – יש זמנים שמסוגלים יותר ללימוד התורה, ויש זמנים שמסוגלים פחות כו'.

מאאמנם, כשממשיכים משמח"ת את כללות התורה באופן שחודרת בכללות העולם, אזי פועלים שכל חלקי הזמן יהיו חדורים בענין התורה.

מבועד שזוכים להתגלות תורתו של משיח, שאז יקויים היעוד "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

מג* * *

מדז. דובר בהתוועדות דאתמול אודות מ"ש "ביום השמיני עצרת תהי' לכם", ש"עצרת" הוא מלשון קליטה, והיינו, שבשמע"צ באים בקליטה כל הענינים שהיו במשך כל חודש תשרי, הן ר"ה והן יוהכ"פ ("שנק' ג"כ ר"ה בכתוב", כמובא בלקו"ת), והן חג הסוכות [שבא בהמשך לר"ה (כמודגש גם בכך שחל באותם ימים שבהם חל ר"ה), ובו מתגלים עניני ר"ה, כידוע בפירוש "בכסה ליום חגינו"], ואדרבה:

מה110
עיקר הקליטה בשמע"צ היא בנוגע לעניני חג הסוכות, שהרי שמע"צ הוא יום השמיני של חג הסוכות, ובא בהמשך לשבעת ימי הסוכות (אלא שאעפ"כ הרי הוא "רגל בפני עצמו", והיינו, שההמשך לחג הסוכות אינו רק באופן ד"מעלין בקודש" כמו בימי חג הסוכות גופא, אלא באופן נעלה יותר).

מוומזה מובן, שע"י ההתבוננות בענינו של חג הסוכות, ניתוסף הבנה בפנימיות הענין דשמע"צ.

מזוכדי לידע תוכן ענינו של חג הסוכות – יש להתבונן בשמו של החג, כמבואר בשער היחוד והאמונה13 ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" מהוה ומחי' את הדבר הנקרא בשם זה, ומזה מובן, שהשם מבטא את תוכן הדבר, כדלקמן (סל"ו).

מחח. ובהקדם ביאור דברי המדרש בנוגע לענין קריאת השמות ע"י אדה"ר, שעל זה אמר הקב"ה למלאכי השרת "חכמתו (של אדה"ר) מרובה משלכם", שהרי "הביא לפניהם את הבהמה וכו' אמר להם זה מה שמו, ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם .. אמר זה שור וכו'".

מטהמשך הביאור (בשיחות ב-ג) – שקריאת השמות (שהיתה חלק מפעולתו של אדה"ר בג"ע – "לעבדה ולשמרה") פעלה להמשיך את שורש ומקור הנברא מלמעלה ולחברו עם מציאות הנברא למטה, שהשור למטה ייקרא ע"י אותיות השם שמתאימות לשרשו למעלה ב"פני שור" שבמרכבה.

נוענין זה (אינו יכול להיות אפילו בגן-עדן מצד עצמו, אלא) נפעל ע"י האדם דוקא (משא"כ מלאך, שאין ביכלתו להתמודד עם ישות וחומריות העולם ולהשאר קשור עם אלקות), שלהיותו "אדמה לעליון",

נא111
וכלול מן העליונים ומן התחתונים, ביכלתו לחברם (מעין ודוגמת חיבור מעלה ומטה שנפעל במ"ת ע"י משה רבינו).

נבועד שמגלה למטה את שורש הדצ"ח שהוא מעולם התהו שלמעלה מתיקון (שורש המדבר), ששם הביטול הוא נעלה יותר מהביטול דעולם התיקון (כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בארוכה בהמשך המאמרים שלפני מאה שנה), וכפי שמתבטא בטבע ההכנעה והביטול שבבהמה שנער קטן נוהג בה, ומרומז בשמה: "בה מ"ה" (למעלה מאדם שהוא רק בגימטריא מ"ה) –

נגהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 13 ואילך.

נדט. וענין זה מהוה הוראה בעבודת כאו"א מישראל:

נהתפקידו של כל יהודי הוא לפעול בעולם – שנברא "בשביל ישראל" – לעשות לו ית' דירה בתחתונים, וכפי שלמדים מפעולת אדה"ר בעולם, ו"לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך כו'" שכל אחד מישראל הוא "עולם מלא".

נו112
לכאורה יכול יהודי לטעון: בשלמא אדה"ר – לא הי' חסר לו מאומה, כיון שכל צרכיו היו לו מן המוכן בהיותו בגן עדן, כמ"ש "מכל עץ הגן אכול תאכל", משא"כ עכשיו, כשנמצאים בעוה"ז הגשמי והחומרי, וצריך תמיד לדאוג למזון – "בזעת אפיך תאכל לחם", וכן ללבוש [לא כמו אצל אדה"ר בג"ע שלא הי' צורך בענין הלבושים (כמבואר במורה נבוכים), ואילו עכשיו יש איסור בדבר], וכן לבית [ועד שמי שאין לו בית אינו אדם], שקשה יותר להשיגו מאשר לבוש ומזון, וא"כ – טוען הוא – הלואי יצליח להבטיח שיהי' לו מזון לבוש ובית!...

נזאך על זה אומרים לו, שכל העולם הוא שלו – שהרי בשבילו נברא העולם58, כדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים, אלא מאי, הוא צריך גם מזון לבוש ובית, הנה על זה ידוע פתגם החסידים: חסיד הוא כמו עז!... – מהי השייכות של "חסיד" עם "עז"? ובכן: עז יודעת רק דבר אחד – שצריכה ליתן חלב, ואין לה דאגות אחרות, כיון שבעה"ב צריך לספק את כל צרכי', וכמו"כ צריך יהודי (חסיד) ליתן להקב"ה מה שהוא צריך; להקב"ה לא חסר שום דבר, אבל הוא מבקש מיהודי דבר אחד: יראת שמים, כמארז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"; וכאשר יהודי ממלא את שליחותו של הקב"ה, אזי "שלוחו של אדם כמותו", ונעשה אצלו מעמד ומצב ד"אמר מלכא כו'" – שנעשה כן בעולם.

נחובכן: הפעולה בעולם היא – לא לשרוף את העולם, שהרי צריך לעשותו דירה לו ית', ואם ישרפוהו, לא יוכל להיות דירה לו ית', אלא – לגלות בכל דבר בעולם את שרשו ומקורו, כמו בנוגע ל"שור", ששרשו ומקורו הוא מבחי' פני שור שבמרכבה,

נט[וע"ד שמצינו בפירוש רש"י בחומש – שמזה מובן שזהו ענין ששייך גם לבן חמש למקרא – שיעקב אמר לעשו "ראיתי פניך כראות פני אלקים", "שראיתי שר שלך"; "הזכיר לו ראיית המלאך כדי שיתיירא הימנו"],

ס113
החל מהעבודה בנוגע לנפשו הבהמית, לספר ולהזכיר לה אודות שרשה ומקורה – מהשרפים ואופנים וחיות הקודש שאומרים "קדוש", כמבואר בברכות ק"ש, ועי"ז פועלים על נפש הבהמית, עד שבשמו"ע תעמוד יחד עם נפש האלקית "כעבדא קמי' מרי'",

סאוכאשר חוזרים ואומרים זאת ל"שור" עד מאה פעמים – אזי פועלים מעמד ומצב ש"ידע שור קונהו", ולכן מנצל את כל עניניו – קרן שן ורגל – רק לענינים שיש בהם תועלת, ולא לעניני "אבות נזיקין" (ואפילו לא "תולדות" דנזיקין), כך, שלא שייך שיהי' "שור נגח" – בודאי לא "מועד", ואפילו לא "תם",

סבוהרי אפילו בנוגע לשוגג אי אפשר לומר שאין הדבר באשמתו, כי, הא גופא שנכשל בשוגג הרי זה מצד התגברות נפש הבהמית, שלכן גם שוגג צריך כפרה, שצריך להביא קרבן חטאת, ואילו לא הי' מחוייב חטאת, לא הי' יכול להביא קרבן חטאת (שהרי אי אפשר להתנדב קרבן חטאת), משום איסור חולין בעזרה,

סגולדוגמא: אילו לא הי' בעל תאוה, לא הי' אוכל חתיכת בשר שיש ספק אם היא חלב או שומן, אא"כ הי' מברר תחילה שמותר לאכלה, ורק מצד התגברות נה"ב נכשל באכילה זו.

סדוכידוע הסיפור אודות ר' שמואל מונקעס, שבאמצע התוועדות הביאו תבשיל בשר בשביל "פאַרבייסן", ונטלו ר"ש – שהי' הממונה כו' – וזרקו לתוך עביט של שופכין ("פּאָמאָיניצע"), וכעבור זמן קצר הגיעה ידיעה מה"קצב" ששלח בטעות בשר בלתי-כשר. וכאשר המסובים נטפלו לר"ש – כמנהג החסידים – בטענות (במקום להודות לו...) שענין של "מופתים" שייך לרבינו הזקן, ואינו שייך אליו – השיב להם: כלל בידי, שכאשר נה"ב חפצה ביותר בדבר מסויים, הרי זה סימן שזהו דבר בלתי-רצוי, דאל"כ, לא היתה חפצה בזה כ"כ!

סהומזה מובן, שמי שאכל דבר בלתי-רצוי אפילו בשוגג – כיון שיש לו הנאה מאכילה זו (שלכן מברך תחילה ברכת הנהנין), אינו נאמן לקבוע אם זה דבר טוב או לא, ולכן הרי זה נקרא חטא שצריך כפרה.

סוולא כמו אלו שטוענים שבשעת האכילה ושתי' קשורים עם נה"ב, ורק בשעת התפלה ולימוד התורה קשורים עם נה"א, אלא כפי שקובעת

סז114
התורה ש"צדיק אוכל לשובע נפשו", כך, שגם האכילה היא באופן המתאים לצדיק – שקשורה עם הניצוץ האלקי שבמאכל, כמו בכל עניניו שיש בהם ניצוץ אלקי, וכתורת הבעש"ט שזהו הטעם ש"התורה חסה על ממונן של ישראל", בגלל הניצוץ האלקי שיש בכל דבר, שניצוץ זה זקוק לנשמה, או שהנשמה זקוקה לניצוץ זה.

סחוכאשר מבטלים את ה"גזירה" שמבדילה בין נה"ב לנה"א, אזי מתבטלת גם ה"גזירה" שבכללות העולם בין עליונים ותחתונים78, ונעשה הענין ד"גוי אחד בארץ", היינו, שממשיכים בארץ את הענין ד"אחד", שז' הרקיעים והארץ (ח') וד' רוחות העולם, בטלים ומתאחדים עם אלופו של עולם.

סטי. וזוהי כללות העבודה שמתחילה לאחרי חג הסוכות, שמע"צ ושמח"ת, שאז מכריזים (לאחרי "הבדלה") "ויעקב הלך לדרכו"38:

עיהודי מכריז שהוא יודע מהי מהותו של "יעקב", ומהי מהותה של ה"דרך" שבה צריך לילך (בבחי' "מהלך") – מיהו ה"מברר" ומה הוא ה"מתברר", וכיצד עושים זאת באופן ש"מקרבן לתורה", מבלי לשנות ח"ו את התורה.

עאאמנם, כדי שיהודי יוכל למלא את השליחות ד"יעקב הלך לדרכו", יש צורך בהכנה ע"י הענינים הקשורים עם חג הסוכות, כפי שנרמזים בשם "סוכות" (כדלקמן סל"ו).

עבובאמצע ישנו הענין דשמע"צ (ושמח"ת, שקרוב יותר לזמן ד"ויעקב הלך לדרכו") – עצרת מלשון יורש עצר, שהו"ע המלוכה42, ולכן נעשית גם ההליכה והפעולה בעולם באופן כזה – שאין צורך להתווכח כו', ואין צורך בטירחא יתירה כו', כיון שע"י לימוד התורה הולך ובא בתור מלך – "מאן מלכי רבנן", ו"אמר מלכא – כמו הקב"ה (שהרי לימודו הוא באופן ד"תען לשוני אמרתך") שדי לו

עג115
באמירה בלבד – עקר טורא", כי התורה היא בעה"ב על העולם, וכיון שנעשה בעה"ב על התורה, אזי נעשה בעה"ב גם על העולם.

עדוכך נעשה הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" באופן של "הדרת מלך", וממשיכים את הענין ד"תמליכוני עליכם"70 (מלכותו של הקב"ה על ששים ריבוא מלכים, "מאן מלכי רבנן") גם בעולם, ועד לקיום היעוד "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר (כל בשר דייקא) יחדיו כי פי ה' דיבר".

עהועד שהעולם עצמו (לא רק שאינו מנגד ח"ו, אלא אדרבה) מסייע לבנ"י, ומכריז "פנו דרך" (להשיב בו בני הגולה), ובאופן ד"אומר לצפון תני (תן את ישראל הפזורים שמה) גו' הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ", כך, שמכל פינות העולם – "קהל גדול ישובו הנה", באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד", בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

עו* * *

עזיא. לפני שמתלקטים ("אתם תלוקטו") מפינות רחוקות – ידובר אודות ה"לקוטי שיחות":

עחכתבו לי מכתבים: היתכן להפסיק את ההוצאה-לאור של הלקוטי שיחות, הרי זה דבר טוב ונכון וכו' וכו'.

עטובכן: כל זה הוא בבחינת "טענו חטים והודה לו בשעורים".

פובהקדמה – שאין צורך להסביר לי שלקו"ש הוא דבר טוב וכו', כיון שבלאה"כ הנני סבור כן, ועוד יותר מזה!

פא[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק: הי' פעם רב – שעכשיו נמצא כבר ב"עולם האמת", שהי' לו חוש הדיבור, "פה מפיק מרגליות", שפעם אירע שהוצרך לשמוע "דרשות" מאחרים שדיברו לפניו, ואילו הוא הי' צריך לדבר האחרון, למשך מספר דקות בלבד, ובעמדו לדבר, דיבר אודות גודל מעלת תקיעת-שופר, שמישהו אחר תוקע וצריך לשתוק...

פב116
שבשביל זה יש צורך בריבוי קבלת-עול... וסיים בנוגע לעצמו, שעד עכשיו הי' סבור בפשטות שכולם מרוצים לשמוע אותו, וכעת רואה כו'...].

פגכל ההסברות שמסבירים לי אודות מעלת הלקו"ש הם שלא במקומם. – גם אני יודע שזהו דבר טוב, ואדרבה: ביכלתי להוסיף בזה נופך מדילי!... ובפרט ע"פ הידוע ש"אדם חס על מעשה ידיו", ו"אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו" – שזהו אפילו בענינים גשמיים, וכ"ש בענינים כגון-דא. ובכל אופן, לא צריך להסביר לי את המעלות של הלקו"ש.

פדנוסף לכך שהתייגעתי על זה, הנה לאחרי ההדפסה הייתי נוהג לקרוא הלקו"ש מתחילה ועד סוף, עם כל המראה-מקומות,

פה– ולא כמו אלו שמקבלים הלקו"ש [שהרי לא מדפיסים הלקו"ש עבורי, אלא כדי שגם אחרים יעיינו וילמדו], שאינני יודע עד כמה הם לומדים זאת; לוקחים את הקונטרסים ומיד כורכים אותם, ולכל היותר מסתכלים לראות את הקושיא, ויש שמסתכלים לראות גם התחלת התירוץ, ויש שמגיעים אפילו לאמצע, ואולי יש כאלו שמסתכלים עד הסוף. ומה גם שיש כאלו שמקבלים הלקו"ש רק בגלל ששולחים להם, למרות שלא ביקשו, לאחרי שהשיגו את הכתובות שלהם... וכיון שקיבל, עושה "טובה" ומסתכל בזה, כדי לצאת יד"ח עבורי... –

פוכך, שמובן ומוסכם שזהו אצלי דבר יקר, וללא ספק שזהו דבר טוב ונכון (אע"פ שכיון שאינני אלא בשר ודם, יכולה לפעמים ליפול טעות כו').

פזאלא שמצד כמה סיבות נתעוררו אצלי ספקות בענין זה אם יש צורך בו – כמו בנוגע לענינים נוספים שנתחדשו על ידי, שבתחילה לא הי' לי ספק שהם דברים טובים, ועסקתי בהם בלהט ("זיך געקאָכט אין דעם"), וראיתי בהם הצלחה רבה,

פחולדוגמא: אמירת מאמר חסידות בכל התוועדות (ובאמת אינני רואה איזה מקום לספק יכול להיות באמירת מאמר חסידות בכל התוועדות), או אמירת מאמר בחנוכה ביחוד עבור התלמידים, או הניגון החדש שהייתי מלמד בכל שמח"ת,

פטאלא שבהיותי "נוגע בדבר", הוצרכתי להעמיד את הדבר ל"בחינה" – בחינה כזו שבדרך הטבע היתה צריכה להיות התוצאה

צ117
באופן שיש להמשיך בזה, אבל לפועל היתה הוראת ה"בחינה" – שאין להמשיך בהם.

צאויש להבהיר בנוגע לאלו שביחס אליהם נערכה ה"בחינה", שבודאי לא היתה להם כוונה ח"ו להכעיס וכיו"ב, אלא שמלמעלה מנעו מהם לעשות מה שהיו צריכים, כדי שאלמד את ההוראה בנוגע להנהגה שלי (ומה שטוענים שפלוני בן פלוני מפרש את ההוראה באופן הפכי – הרי ההוראה היא לא בנוגע אליו, אלא בנוגע אלי, וכבר אמרתי שאינני רואה פירוש אחר בענין זה).

צבולכן: חבל שמבלבלים אנשים לכתוב לי מכתבים שהלקו"ש הוא דבר טוב וכיו"ב. – אין לי טענות אליהם, ותבוא עליהם ברכה, אבל, אין זה שייך לתוכן הענין שאודותיו מדובר.

צגיב. חשבתי לעצמי: מהי באמת הסיבה לכך שנפסקו הענינים האמורים – הרי אני יודע שמדובר אודות ענינים טובים, ומדוע לא ירצו בכך?

צדובכן: יש סיפור בגמרא ש"פעם אחת .. לא ירדו גשמים, שלחו לחוני המעגל התפלל וירדו גשמים וכו'", ובסופו של דבר "ירדו בזעף כו'", עד שהי' צורך להתפלל ש"ילכו להם", ואמר: "רבונו של עולם, עמך ישראל .. ברוב טובה .. אינן יכולין לעמוד כו'".

צהולכאורה אינו מובן: מהו הלשון "רוב טובה" – הרי מדובר כאן אודות ריבוי גשמים, וא"כ הול"ל "ברוב גשמים אינן יכולים לעמוד"?! ומזה מוכח, שאצל חוני המעגל הונח בפשטות ש"ברוב טובה אינן יכולין לעמוד"!

צוועד"ז בנדו"ד:

צזעד היום הזה מונח אצלי בפשטות שאמירת מאמר חסידות בכל התוועדות הוא דבר טוב ויציב ונכון וכו', ולכן ערכתי "בחינה" כזו שבדרך הטבע היתה צריכה להראות שיש להמשיך בזה, אבל לפועל לא הי' כן... ולכן לפעמים הנני "מבריח" ("שמוגל אַריין") מאמר בתוך או כעין שיחה וכו'.

צחוכמו"כ בנוגע ללקו"ש – שאין ספק בכך שזהו דבר טוב ונכון, אבל מסקנת ה"בחינה" היתה שאין להמשיך בכך, כפי שהודעתי לפני כמה חדשים שלקראת שבת בראשית יופסק הדבר.

צט118
וכאמור, ההסברה היחידה היא שכנראה שזהו ענין שהוא בבחי' "רוב טובה" ש"אינן יכולים לעמוד". אלא שסוכ"ס כואב הלב על כך שנפסקה אמירת המאמרים בכל התוועדות וכו', ועד"ז בנוגע ללקו"ש.

קוכיון שמדברים על זה בשמח"ת, בודאי לא יזיק הדבר לאף אחד.

קאיג. ונוסף לכך יש עוד ענין צדדי:

קבכבר עוררתי פעם על כך שבעבר הי' הסדר שבימי הש"ק היו לומדים תורה אור, ובשבועות הבאים – לקוטי תורה, או מאמרים השייכים לפרשת השבוע. אך מאז שהתחיל לצאת הלקו"ש, הרי זה נעשה הלימוד העיקרי של השבוע. – להיותו "שפּיץ חב"ד", טוען הוא, שכיון שפב"פ הורה להדפיס זאת לשבוע זה, הרי זה סימן שזהו הלימוד ששייך לשבוע זה, כך, שבמשך כל השבוע חושב הוא שכיון שצריך ללמוד לקו"ש, שוב לא צריך ללמוד תורה אור ולקוטי תורה. – לפועל, גם הלקו"ש אינו לומד, אלא רק מעיף מבט בהשיחה בין מנחה לקבלת שבת...

קגובכן: כיון שמתחילה עכשיו שנה חדשה – הנה מכאן ולהבא ילמדו המאמרים שבתו"א ובלקו"ת ושאר דרושים שמתחילים בפסוקי פרשת השבוע, וילמדו זאת באופן ד"הפך בה והפך בה דכולא בה"26, ולא יהי' זמן לכתיבת מכתבים – לדאוג שלמישהו אחר יהי' לקו"ש... ושלום על ישראל. ומכאן ולהבא ידברו רק אודות דברים המשמחים בגשמיות וברוחניות.

קדויה"ר שאזכה שאותם דברים שנתחדשו על ידי במשך עשרים שנה האחרונות שעדיין לא נתבטלו – ימשיכו להתקיים.

קהותהי' השנה שנת אורה וכו' – בכל אותיות הא"ב – עד שנת תורה, הן תורת הנגלה והן תורת החסידות, ובשופי, ויכבשו את העולם ע"י התורה, באופן ש"אמר מלכא – "תען לשוני אמרתך" – עקר טורא", ולעשות מהעולם דירה לו ית' בתחתונים, בקרוב ממש.

קו[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש (מאמצע הניגון)].

קז* * *

קח119
יד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה להבין ענין שמחת תורה.

קט* * *

קיטו. דובר לעיל (ס"א) אודות הפירוש ד"שמחת תורה" בנוגע לתורה ובנ"י ביחד – שבנ"י שמחים עם התורה והתורה שמחה עם בנ"י.

קיאוענין השמחה שבשמח"ת פועל גם על לימוד התורה – שהרי בשמח"ת מתחילים עוה"פ מהתחלת תושב"כ: "בראשית וגו'" [ובהמשך לזה גם תושבע"פ, שזהו סדר הלימוד כפי סדר השנים, שתחילה לומדים תושב"כ: "בן חמש שנים למקרא", ולאח"ז לומדים תושבע"פ: "בן עשר שנים למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא"] – כי, ע"י השמחה נעשים כל הענינים באופן של התרחבות והתפשטות כו'.

קיבולהעיר: לימוד התורה צריך אמנם להיות באופן שהתלמיד יושב לפני רבו ושפתותיו "נוטפות מור" (לאחרי ההקדמה דאמירת "מילתא דבדיחותא"), אבל כדי שהלימוד יהי' כדבעי, הרי זה צריך להיות מתוך שמחה, שהרי "אין שכינה שורה .. אלא מתוך דבר שמחה של מצוה .. וכן לדבר הלכה"107.

קיגוהענין בזה – שע"י השמחה זוכים להגיע לבירור ההלכה באמת לאמיתתה, כך, שהלימוד הוא לא רק באופן ש"הללו מטהרין והללו כו'", ועד ל"מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים כו'", ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים", אלא באופן ש"הוי' עמו", "שהלכה כמותו בכל מקום" (בדוגמת שם הוי' שלמעלה מהתחלקות), והיינו, שאע"פ שהתחלת מ"ת היא "אנכי הוי' אלקיך", שנזכרו ב' השמות הוי' ואלקים, הרי כשם שגדלה מעלת קדושת שם הוי', שם העצם ושם המפורש, לגבי שאר השמות, כמו"כ גדולה מעלת לימוד ההלכה בתורה לגבי הלימוד באופן ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים".

קידטז. ועוד ענין שנוגע ללימוד התורה – "ברכו בתורה תחילה":

קיה120
איתא בגמרא על הפסוק "על מה אבדה הארץ" – דכיון שלמדו תורה בשופי, אין הסברה בשכל למה אבדה הארץ, ויש צורך לחפש מהו טעם הדבר – "דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו כו' עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם .. שלא ברכו בתורה תחילה".

קיוובנוגע לברכת התורה – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" – צריך להבין, למה מקדימים "אשר בחר בנו מכל העמים" ל"נתן לנו את תורתו":

קיז"אשר בחר בנו מכל העמים" – הוא אמנם דבר גדול, אבל אעפ"כ, לא אומרים זאת לפני ברכת הנהנין, כמו "המוציא לחם מן הארץ" וכיו"ב, ומדוע אומרים זאת בברכת התורה?!

קיחולכאורה: ענין הבחירה ונתינת התורה הם ענינים שונים – שהרי "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם כו'", ולכן, עוד לפני שירד יעקב למצרים – "את יהודה שלח גו' להורות לפניו גו'", "לתקן לו בית תלמוד .. הוראה" (כפרטי הלשונות במדרשי חז"ל), ונמצא, שעוד לפני ש"בחר בנו מכל העמים" – כשעדיין הי' להם דין של בני-נח (לדעת כמה פוסקים) – הי' כבר אצלם הענין של לימוד התורה, וא"כ, מהי השייכות של ענין הבחירה ("אשר בחר בנו מכל העמים") לברכת התורה?!

קיטיז. והביאור בזה:

קכלכאורה אינו מובן איך יתכן ש"נתן לנו את תורתו" – כפי שטענו המלאכים להקב"ה: "חמודה גנוזה .. אתה מבקשה ליתנה לבשר ודם .. תנה הודך על השמים", ואיזה מקום יש ליתן את התורה למטה?!

קכאוהגע עצמך: איתא בגמרא ש"פילא דעייל בקופא דמחטא" – ששניהם בגדר מקום, אורך ורוחב כו' – הנה אפילו בחלום, שאז אין השכל במעמד ומצב של שליטה ובעלות כו', מופרך הדבר. ומזה מובן במכ"ש וק"ו בנוגע לנתינת תורתו של הקב"ה לבשר ודם בעולם למטה.

קכב121
ועל זה "אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה" (וכשמשה התיירא להשיב להם בכח עצמו, נתן לו הקב"ה כח להשיב), ואמר להם: "תורה .. מה כתיב בה וכו', למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם" (בתמי')124.

קכגוהענין בזה – שנתינת התורה אינה לשם לימוד בעלמא, ועד ששכלו של האדם הלומד יתאחד עם שכל התורה, אלא הלימוד צריך להיות באופן שמביא לידי מעשה (והלומד שלא על מנת לעשות – הרי זה ענין בלתי-רצוי כו'), כדי לפעול למטה בארץ – בעולם שיש בו ירידה למצרים, ויש בו יצה"ר וכו'.

קכדוכמודגש גם בכך שבהמשך למ"ת היתה הקמת המשכן – "ושכנתי בתוכם", לא רק "בתוך כל אחד ואחד", אלא גם בפשטות – במשכן שנעשה מזהב וכסף וכו' (י"ג או ט"ו דברים) גשמיים דוקא (אף שלכאורה "רחמנא לבא בעי"), ודוקא שם – "ונועדתי לך גו' מעל הכפורת גו' אשר על ארון העדות", ש"אין בארון רק שני לוחות האבנים", ש"מזה ומזה הם כתובים", באופן שבהם כלולים כל עניני התורה כולה (אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש), כדאיתא בירושלמי.

קכהוכיון שנתינת התורה צריכה להיות בעולם למטה שיש בו ריבוי אומות – הנה לפני ש"נתן לנו את תורתו" הוצרכה להיות ההקדמה ד"בחר בנו מכל העמים" (שענין זה נפעל במ"ת, ונמשך תמיד, כמובן ממ"ש רבינו הזקן בשו"ע בנוגע לברכות ק"ש: "כשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה"):

קכוענין הבחירה – אינו שייך בדברים שונים והפכיים, כמו אש ומים, שהרי מי שרוצה אש לא לוקח מים, ומי שרוצה מים לא לוקח אש, כי

קכז122
אם בדברים שוים, שיש ביניהם דברים משותפים, ואעפ"כ, בוחרים בא' מהם – בגלל טעם מסויים, או ליתר דיוק – ללא שום טעם, אלא בגלל שכך עלה ברצונו, שהרי אם הסיבה לכך היא הכרעת השכל, אין זו "בחירה חפשית", כי, אצל אדם הראוי לשמו, הכרעת השכל היא הכפי' הכי חזקה שיכולה להיות!

קכחועפ"ז אינו מובן: איך שייך לומר ש"בחר בנו מכל העמים" – דלכאורה, ממה-נפשך: אם הקב"ה רוצה ענין של קדושה – יש לו נשמה של יהודי, ואם רצונו להיפך כו' – יש לו רק נפש של גוי?!

קכטאך הענין הוא – כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא שמ"ש "ובנו בחרת מכל עם ולשון" קאי על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם", ואעפ"כ, בחר הקב"ה בישראל בבחירתו החפשית, ולכן "נתן לנו את תורתו" – בהיותנו בעולם למטה, במעמד ומצב ש"למצרים ירדתם" ו"יצר הרע יש ביניכם", אע"פ שמצד ענינו של היצה"ר יש "סחורה" לגוי יותר מאשר ליהודי!...

קלוכיון שמדובר אודות בחירתו של הקב"ה – לא יפלא כיצד יכולים בנ"י לקבל את התורה, שהרי הקב"ה הוא "נמנע הנמנעות" (כמבואר בתשובת הרשב"א הידועה – בניגוד לדעת כמה חוקרי ישראל), וכפי שהובאה הראי' לזה – מהארון, ש"מקום ארון אינו מן המדה", שכאשר מדדו מב' צדדי הארון היתה המדה עשר אמות, אע"פ שהארון עצמו הוצרך להיות ע"פ תורה במדה מסויימת, כך, שישנו פס"ד בתורת אמת – שזהו"ע הארון שבו הלוחות כו' – שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות.

קלאוכשם שהדברים אמורים בנוגע לתורה כפי שהיא בלוחות שבארון, כן הוא בנוגע לכללות נתינת התורה למטה – שעל זה מברכים "נתן לנו את תורתו" – שכפי שהנשמה נמצאת בגוף בעולם שבו ישנו הענין ד"למצרים ירדתם" ו"יצה"ר יש ביניכם", תוכל לקבל את תורתו של הקב"ה!

קלבאבל בשביל זה בהכרח להקדים את ענין הבחירה – "אשר בחר בנו מכל העמים" – שזה מורה שבנ"י הם אומה שהקב"ה מוציא ומעלה

קלג123
אותה מהשייכות לטבע, ולכן יש בכחם לקבל את תורתו של הקב"ה ולפעול על ידה בעולם כו'.

קלדיח. וענין זה מודגש גם בשמח"ת:

קלההיו"ט דשמח"ת הוא לאחרי ר"ה, שבו מודגש ענין הבחירה – "אשר בחר בנו מכל העמים", כפי שאומרים קודם תקיעת שופר: "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב גו'" – "יבחר" דייקא, בבחירה חפשית – ועי"ז נעשה הענין ד"תמליכוני עליכם"70.

קלוומזה באים אח"כ לשמח"ת – "ונתן לנו את תורתו" – שהרי השמחה דשמח"ת היא בגלל נתינת לוחות שניות ביוהכ"פ.

קלזוהענין בזה:

קלחלכאורה היתה צריכה להיות שמחה גדולה יותר בנתינת לוחות ראשונות – כמו בכל ענין, שבפעם הראשונה אזי השמחה גדולה יותר, משא"כ בפעם השני', שרגש השמחה אינו גדול כ"כ, כמו גודל השמחה שבלידת הילד הראשון, ועד"ז בשאר הענינים.

קלטובפרט שלוחות הראשונות היו במעלה גדולה יותר מלוחות שניות – שהרי לוחות הראשונות היו "מעשה אלקים", משא"כ בלוחות שניות, רק המכתב הי' "מכתב אלקים"145 ("וכתבתי על הלוחות גו'"), אבל בנוגע ללוחות עצמם נאמר למשה "פסל לך גו'"146, ומובן, שאינה דומה מעלת הלוחות שרק הכתב שבהם הוא "מכתב אלקים", ללוחות שהם עצמם "מעשה אלקים".

קמועוד זאת, שגם מעמד ומצב העולם הי' נעלה יותר בעת נתינת לוחות ראשונות, כמארז"ל "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות .. אין כל אומה ולשון שולטת בהן"33, משא"כ בלוחות שניות, שרק העוסק בתורה נקרא "בן חורין".

קמאואילו בפועל – הנה אע"פ ש"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם .. יום שניתנה בו תורה הוא", הרי דוקא בשמח"ת השמחה היא גדולה ביותר, עוד יותר משמחת בית השואבה (עלי' אמרו "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"), ש"היו עושין אותה ..

קמב124
(רק) גדולי חכמי ישראל .. והסנהדרין כו'", ואילו שמח"ת עושין כל בנ"י, כמנהג ישראל (כנ"ל ס"ד).

קמגוהחילוק הוא גם באופן השמחה:

קמדהשמחה ד"עצרת" היא כמו השמחה של כל יו"ט שקשורה עם בשר ויין, בשר שמן ויין ישן – שזהו ענין שאינו פועל ריקוד... ובודאי לא כמו הריקוד דשמח"ת, שהריקוד הוא קודם האכילה ושתי' (כשרעבים עדיין...), וקודם הקריאה בתורה, ובאופן שכל חלקי הגוף – מהראש ועד הרגל – רוקדים ביחד, בשמחה גדולה שלמעלה מהגבלות (לא רק ריקוד בניחותא, לפי ה"טאַק", תחילה לצד זה ואח"כ לצד השני וכו').

קמהוכמו שהריקוד הוא אצל כל אחד מישראל בפרטיות, כן הוא גם אצל כללות ישראל – שרוקדים באופן ד"כולכם", "לאחדים כאחד", "ראשיכם שבטיכם וגו' וגרך אשר בשעריך גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך", ש"נצבים כולכם לפני ה' אלקיכם" – כפי שנאמר בנוגע לר"ה151,

קמו– שאז פועלים הענין ד"תמליכוני עליכם", עי"ז ש"שום תשים עליך מלך", "שתהא אימתו עליך", שהו"ע הביטול והקב"ע אל המלך (ש"משכמו ומעלה גבוה מכל העם") שבזה משתווים כל העם, מעבד קטן עד לגדול בישראל, ועי"ז מעוררים את המלך לקבל את ההכתרה, באופן שמציאותו של המלך חודרת בכל בני המדינה בנוגע לכל עניניהם (עד שאפילו על דבר קל ביותר בניגוד למלך מגיע עונש הכי חמור) –

קמזועד"ז בשמח"ת רוקדים כולם ביחד, באותו רגש של אהבה והתלהבות כו', ללא חילוק בין "ראשיכם שבטיכם" ל"שואב מימיך", כיון שאז לוקחים את עצמיות התורה, ולא כפי שהיא מצד השכל (שאז צריכים לחפש מי שיודע ללמוד יותר טוב, או בעל קורא יותר דייקן...), שבו יש חילוקים מן הקצה אל הקצה.

קמח125
ומזה מובן, שגם הענין ד"אשר בחר בנו מכל העמים" מודגש בלוחות שניות יותר מאשר בלוחות ראשונות – כי:

קמטבשעה שניתנו לוחות ראשונות – היו בנ"י במדבר, במעמד ומצב של הבדלה מאומות העולם, ו"פסקה זוהמתן", ולכן, לא הי' ניכר כ"כ ענין הבחירה, שמודגש דוקא במעמד ומצב של דמיון לאוה"ע כו'.

קנובענין זה גדלה מעלת לוחות שניות ביוהכ"פ – שאז הי' צורך בענין של סליחה וכפרה, ע"י עבודת התשובה במשך ארבעים יום האחרונים ("אחרונים ברצון") שפעלה הענין ד"סלחתי כדברך", ולכן ניכרת אז ביותר הפלאת ענין הבחירה בבנ"י, ובמילא גם גודל הפלאת השמחה.

קנאיט. אך התכלית של שמח"ת היא – שמזה יומשך במעשה בפועל בכל השנה כולה.

קנבולכל לראש – בנוגע ללימוד התורה, אף שלכאורה הרי זה עול קשה ביותר, ועד שלימוד התורה נחשב ל"עבודת פרך", "בחומר ובלבנים גו'", כדאיתא בזהר: "בחומר דא קל וחומר, ובלבנים דא ליבון הלכתא",

קנג– לא כמו אלו שחושבים שלימוד התורה בא בנקל; כשאין לו מה לעשות בעת קריאת התורה בין גברא לגברא, אזי ימציא איזה "קל וחומר"... אלא כדברי הזהר שכדי להגיע ל"קל וחומר" אמיתי, צריך להתייגע בעבודה קשה כמו העבודה שהיתה במצרים "בחומר ובלבנים" –

קנדוהיינו, שלימוד התורה צריך להיות באופן של יגיעה דוקא, וכמארז"ל "לא יגעת ומצאת אל תאמין" – אף שלכאורה אין סיבה שלא להאמין לו, שהרי יש לו כשרונות טובים, והוא כבר בן שבעים שנה... ואעפ"כ אומרים שהענין ד"מצאת" יכול להיות רק כאשר "יגעת", ולא די ביגיעה שהתייגע אתמול, אלא ביום זה שבו רוצה שיהי' אצלו הענין ד"מצאת", צריך להיות אצלו גם הענין ד"יגעת".

קנהולהעיר גם מהפתגם הידוע בשם רבינו הזקן, ש"למדן" אינו מי

קנו126
שיכול ללמוד, אלא מי שלומד בפועל, כמשל ה"גנב", שאינו מי שיכול לגנוב (או שגנב בשנה שעברה), אלא מי שגונב בפועל – דלכאורה אינו מובן: כשרוצים להסביר הצורך והיוקר שבלימוד התורה, למה מקשרים זאת עם משל מ"גנב"?! – אך הענין הוא, שכוונת רבינו הזקן במשל זה, להבהיר עד כמה צריך להשתדל ולהתמסר ללימוד התורה – לא כמו שרוצים להשיג ענין של "מותרות", שההשתדלות בזה היא באופן ד"מהיכי תיתי", אלא כמו גנב ש"יגנוב למלא נפשו כי ירעב", ובגלל זה בא במחתרת ומעמיד עצמו בסכנה של מס"נ!...

קנזובאופן כזה צריך להיות לימוד התורה – מבלי להתפעל משום דבר,

קנחואפילו לא להתפעל ממעמדו ומצבו שעדיין חסר לו ח"ו באמונה בה', "כמו שאמרו חכמים על פסוק אותי עזבו ותורתי לא שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה הי' מחזירם למוטב", והיינו, שברור הדבר שהתורה שלומד לא תניחנו לנפשו ("זי וועט אים עקבערן און טומלען"), עד שסוכ"ס תחזירנו למוטב,

קנטואז תהי' השמחה גדולה ביותר – "כפלים לתושי'", בדוגמת מעלת השמחה דשמח"ת לאחרי הסליחה והכפרה דיוהכ"פ.

קסועוד ועיקר – שהלימוד צריך להיות באופן שמביא לידי מעשה, ולכל לראש – לידע מסקנת הענין בנוגע למעשה בפועל (שהרי מצד השקו"ט שבתורה כשלעצמה, יכול להיות שילמד תורה כל שנותיו מבלי להגיע למסקנא כו'), שזהו חלק התורה הנקרא בשם "הלכה", שבו נתבארה מסקנת התורה בנוגע להנהגה בעולם.

קסאונקודת הדברים – שההנהגה ע"פ הוראת התורה צריכה להיות לא רק בשעה שנמצאים בבית-הכנסת ובית-המדרש, אלא גם בשעה שיוצאים לעולם, ואפילו בשעה שמתעסקים עם גוי, ועד שאין לך מציאות בעולם שאינה קשורה עם פס"ד בתורה; אין זה ענין של דרוש בלבד, אלא זהו עיקר באמונת ה' – דכיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", לא יכול להיות ענין בעולם שביחס אליו לא קיים הענין ד"אסתכל

קסב127
באורייתא", ולכן, כשיש צורך בהוראה בנוגע לענין מסויים בעולם, יש להסתכל בתורה, ועד שהתורה פועלת שינוי במציאות העולם, כפי שמצינו בירושלמי שכאשר ב"ד נמלכין לעבר את החודש אזי "בתולי' חוזרין" – לא באופן סגולי, אלא בדרך הטבע, באופן של סיבה ומסובב.

קסגכ. והנה, מכל ענין צריך להיות "בכן". וכידוע שהבחינה לידע אם הפלפול והשקו"ט הו"ע אמיתי שיש בו ממש היא – "מאי בינייהו", היינו, שמקשרים זאת עם פתרון של שאלה בנוגע לפועל. וכמאמר החכם "אין חכם כבעל הנסיון", שע"י המעשה בפועל בוחנים את אמיתתה של החכמה. וכמו בנוגע לכללות ענין התורה – שאבן-הבוחן היא פעולתה במקום ש"למצרים ירדתם" ו"יצה"ר יש ביניכם". ועד"ז בנוגע לשמח"ת – שממנה צריך להמשיך בנוגע למעשה בפועל.

קסדולכן, כאן המקום לקשר את הדברים עם ענין שהזמן גרמא – שנקרא בשם "מיהו יהודי", שטוענים שיכול להיות ענין של גיור שאינו קשור עם דת, אע"פ שזהו ענין שאין לו שום אחיזה באמת, שום אחיזה בטוב ושום אחיזה בשכל הפשוט!

קסהצריך לדעת שזהו ענין שמזיק ומעמיד את כלל ישראל – 14 מליון יהודים, וכל איש פרטי מישראל – בסכנה של פקו"נ!

קסוואם הדברים אמורים במשך כל השנה כולה – עאכו"כ כשבאים משמח"ת, בודאי צריך לזכור שההקדמה לכך ש"נתן לנו את תורתו" היא: "אשר בחר בנו מכל העמים"!

קסז– יש אמנם חיוב על יהודי להשתדל שגוים יקיימו שבע מצוות בני נח (לא לגנוב ולא לגזול וכו'), והיינו, שמבלי הבט על כך שלכאורה די בהקשיים ("גענוג טראָבּל...") שיש בקיום המצוות שיהודי צריך לקיים בעצמו, מסיק הרמב"ם, שבזמן שיד ישראל תקיפה, יש חיוב "לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח .. שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו כו'"; אבל יש לזכור ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

קסחאי אפשר להשתתף בשמח"ת ולרקוד עם הס"ת (ועוד לפרסם זאת...), ולמחרת שמח"ת להתנהג היפך הוראת התורה – להתייחס לגוי (שהתורה קובעת שהוא גוי) ע"פ "חוק השבות", וליתן לו כל הזכויות

קסט128
של יהודי, דירה וכו', ולרשום אותו בתור "יהודי" (גם אם אומרים שלא ירשמו אותו בתור יהודי – שהרי זה בבחי' "פסיק רישי'", כי בודאי ירשמו אותו בתור יהודי).

קעאם אתה רוקד עם הס"ת – עליך להבטיח שהתורה תהי' בתקפה, ללמדה ולקיימה, גם אם בשביל זה יש צורך לוותר על "משכורת" ו"כבוד", כמו שיקולים של "מי בראש"...

קעא– כפי שמצינו בגמרא אודות מי שלא התבייש לשאול "מי בראש", ובגלל זה הי' מוכן לוותר על הטיול עם הקב"ה בגן-עדן, לאחרי שהי' ראוי לכך, בגלל גדלותו בלימוד התורה שלא הי' כמותו, ועד שהי' שונה בתורת כהנים מאה ושלשה פנים, ותמורת זה העמיד "עגלים" ("עגל" בגימטריא "מאה ושלש") –

קעבולא כ"תרבות אנשים" (אינני רוצה לומר הלשון "חטאים") שמצד יוקרתו האישית ("זיין אייגענע פּרעסטיזש") – שהרי "אדם קרוב אצל עצמו" – לא איכפת לו שיתבטלו רח"ל כל הענינים שבעולם, גם בנוגע לילדים שלו... ובלבד שלא יצטרך לומר שהוא חוזר בו ומתחרט על דבריו – דברי שטות שאמר לפני שנתיים נגד "כפי' דתית"!

קעגכא. ויה"ר שעי"ז שידברו על זה בדברים היוצאים מן הלב, יפעלו הדברים את פעולתם על אלו שחתמו או חותמים עכשיו על ה"ניירות" – שידעו שזהו דבר המזיק ומסכן את כלל ישראל.

קעד[ולא כמו הטוענים שהמחאה על זה אינה פועלת שום הזזה. – בודאי יש הזזה, ולכן, כל מי שיש בידו למחות חייב למחות, וכציווי התורה: "הוכח תוכיח את עמיתך", "אפילו מאה פעמים", והיינו, שאפילו אם כבר הוכיח 99 פעמים ולא פעל, חייב להוכיח בפעם המאה, וסוכ"ס "אמת מארץ תצמח", אבל בינתיים נופלים חללים חללים... כיון שמכשילים יהודים, ולהבדיל, גם גוים].

קעהומכאן ולהבא תהי' ההנהגה אך ורק ע"פ הלכה.

קעו129
וכיון שע"י פס"ד כהלכה נעשים "שותף להקב"ה במעשה בראשית"72 (והרי ענין השותפות הוא באופן שבכל נקודה הם שותפים בשוה36), אזי יכולים לתבוע מהקב"ה [לאחרי הריקוד בשמח"ת שמורה על כך שמרוצים ממנו...] לברוא את העולם ("בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"21, שמים וארץ וכל צבאם) באופן חדש,

קעזוהיינו, שאע"פ שלכאורה הרי זה אותו עולם כפי שהי' בשעה שסיימו פרשת "וזאת הברכה" – מקבלים מהקב"ה יפוי-כח שיוכלו לפעול כל הענינים בחיות מחודשת,

קעחועאכו"כ שיש ביכולת לפעול כל הענינים השייכים לעם ישראל ותורת ישראל – שיהי' גיור כהלכה, וחיים כהלכה, באופן שבכל השנה כולה (לא רק בר"ה ויוהכ"פ, שבתות וימים טובים), וגם בעובדין דחול, יהי' ניכר בכל פרט שהתורה היא "חיינו ואורך ימינו"3, והיא המושלת על העולם, ע"י "מאן מלכי רבנן"86.

קעט* * *

קפכב. כנהוג בכל שמח"ת – הרי זה הזמן להזכיר אודות לימוד שיעורי תורה בכל יום, שלא יעבור יום אחד ללא שיעור בתורה (ע"ד התקנה של קריאת התורה "שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה"), החל משיעורי חת"ת (כידוע הסיפור הארוך (שכבר נדפס) בנוגע לחת"ת):

קפאחומש – ללמוד בכל יום פרשה חומש עם פירוש רש"י, ביום ראשון – מהתחלת הפרשה עד שני, ביום שני – עד שלישי וכו', וביום השבת – עד סוף הפרשה.

קפבובנוגע ליום שמח"ת: כיון שבו מסיימים פרשת וזאת הברכה, יש ללמוד משיעור היום שעומדים בו – יום שלישי – עד סיום הפרשה; וכיון שגם מתחילים פרשת בראשית (על מנת להמשיך בכל השנה כולה, עד לסיום התורה כולה בשמח"ת הבעל"ט בשנה הבאה) – יש ללמוד מהתחלת הפרשה עד לשיעור של יום רביעי (לפי הקביעות של שמח"ת בשנה זו).

קפג130
תהלים – לומר בכל יום שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש, על מנת לסיים את כל ספר התהלים בכל חודש.

קפדותניא – ללמוד בכל יום שיעור תניא, כפי שנחלק לימי השנה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר.

קפהואין מזרזין אלא למזורזין, ועאכו"כ לאלו שזקוקים לזירוז.

קפוובהמשך להאמור לעיל (סט"ו) אודות ענין השמחה בקשר לתורה – הרי מובן שכאשר נמצאים במעמד ומצב של שמחה, אזי נקל יותר לקבל החלטות טובות בנוגע ללימוד התורה.

קפזכג. כמו"כ יש להזכיר אודות "קרן השנה":

קפחכיון שענין הצדקה הוא ההתחלה לקבלת ברכת ה', צריכה להיות נתינת הצדקה לפי ערך הברכה שרוצים לקבל מלמעלה – "בכל מאדך".

קפטועל זה נקבע הענין ד"קרן השנה" – להתנדב ל"קופה" שממנה מפרישים לצדקה בכל יום מימי השנה, מר"ה עד לר"ה הבעל"ט, ובאופן שמפרישים גם על העתיד לגבות לאחרי ר"ה.

קצאלו שכבר הפרישו לקופה זו וכיו"ב – תבוא עליהם ברכה, ואם יש ביכלתם – יוסיפו על מה שנתנו כבר, וכל המרבה הרי זה משובח; אלו שעדיין לא עשו זאת – יעשו זאת באופן שיפה שעה אחת (ולאו דוקא שעה, אלא אפילו רגע אחד) קודם.

קצאכד. וכן יש לעורר אודות המנהג לערוך "כינוס תורה" למחרת שמח"ת, ב"אסרו חג", שזוהי התחלה טובה על כל השנה כולה, על מנת להמשיך בלימוד התורה באופן של הבנה והסברה והעמקה כו', מתוך שקו"ט ופלפול חברים, כידוע גודל הענין בזה (כמובן מדברי הגמרא), וכמ"ש "סלסלה ותרוממך", שע"י הסלסול בתורה נעשה ענין של רוממות כו'.

קצבובודאי ישתתפו כולם – אם ע"י אמירת דברי תורה או ע"י שמיעת דברי תורה. וכיון שמסיבות שונות אינני משתתף בעצמי – אשתתף בזה עתה ע"י אמירת ענין באופן דפלפולא דאורייתא.

קצג131
ויה"ר שיהי' זה "כינוס לצדיקים" שהוא "הנאה להן והנאה לעולם", ובאופן שימשיכו את אור התורה ואת ה"מאור" שבתורה, וכיון ש"המאור שבה מחזירו למוטב"170, הרי זה יחזיר את העולם כולו למוטב – שיתנהג ע"פ רצון ופס"ד התורה, ומתוך שמחה וטוב לבב.

קצדוזו תהי' הכנה טובה ללימוד תורתו של משיח – שעז"נ במדרש ש"התורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח" – שילמד תורה את כל העם כולו, והיינו, שמבלי הבט על כך שאז "תרבה הדעה והחכמה והאמת" (כמ"ש הרמב"ם, וכפי שמבאר פרטי הדברים בסיום וחותם ספר משנה תורה), ילמד משיח תורה את כל העם, מקטנם עד גדולם.

קצהוהרי כל הענינים דלעתיד לבוא באים ע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, ובנדו"ד, ע"י לימוד התורה, ובאופן של יגיעה דוקא (כנ"ל סי"ט) – להתייגע בלימוד התורה עד כמה שכח שכלו מגיע, שזוהי ההכנה והכלי לקבל תורתו של משיח.

קצוובלשון רש"י – שפירושו הוא גם עבור בן חמש למקרא – "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'", סתרי תורה, שיתגלו בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

קצז* * *

קצחכה. ענינו של שמע"צ, יום השמיני של חג הסוכות – שבו באים כל הענינים שהיו בשבעת ימי הסוכות באופן של קליטה בפנימיות, כי, כל זמן שלא נקלט בפנימיות, הרי זה סימן שעדיין לא נעשה ענין שלו (אלא כמו ענין ששייך אל הזולת), ובלשון החסידות, שחג הסוכות הו"ע המקיף, ואילו בשמע"צ נעשית הקליטה בפנימיות (כנ"ל ס"ז).

קצטוענין זה מתאים גם עם המבואר בטעם השם "שמיני עצרת"41, לפי שאין בו מצוה חיובית (כמו בשבעת ימי הסוכות שיש בהם מצות ישיבה בסוכה ונטילת ד' מינים), מלבד הציווי "כל מלאכת עבודה לא תעשו"41, שזהו הפירוש ד"עצרת": "עצורים בעשיית מלאכה" –

ר132
דכיון שלא ניתוסף ענין חדש, הרי זה זמן מיוחד לחזור ולעכל ולקלוט ("איבערקייען") את כל הענינים שהיו לפנ"ז.

ראולהעיר גם מהמבואר במדרשי חז"ל שבשבעת ימי הסוכות מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, ואילו בשמע"צ מקריבים פר אחד כנגד עם ישראל, אומה יחידה, וכמשל המלך שבתחילה עושה סעודה גדולה לכל בני המדינה, ואח"כ עושה סעודה קטנה לאוהבו; והרי גם הקרבת שבעים הפרים כנגד אומות העולם נעשית (לא ע"י אומות העולם עצמם, שאינם נכנסים לביהמ"ק, וכאשר "באו בה פריצים" – אזי "חללוה", כי אם) ע"י בנ"י, אלא שזהו ענין שבנ"י עושים (לא בשביל עצמם, אלא) בשביל הזולת, כך, שעדיין אין זה ענין שלהם, ורק בשמע"צ מקריבים פר אחד עבור עצמם.

רבאך אין פירוש הדברים שבשמע"צ מתבטלת מציאותם של הגוים; בודאי ישנם גוים, ומה גם שזה עתה קיבלו חיזוק ותוקף ע"י הקרבת שבעים הפרים, שעי"ז נעשה שלום בעולם, וכמארז"ל "אילו היו אומות העולם יודעים מה הי' המקדש יפה להם קסטריות היו מקיפים אותו כדי לשמרו כו'"; אבל אעפ"כ, מה שניכר בשמע"צ – הרי זה רק ענינם של בנ"י, "אומה יחידה".

רגומזה נמשך על כל השנה כולה בנוגע לעבודה – שגם כאשר יהודי עוסק בעניני העולם, הרי זה בלא לב ולב. אמנם "בזעת אפיך תאכל לחם"63 (שכולל כל צרכי האדם), כיון ש"קוץ ודרדר תצמיח לך", אבל היגיעה והזיעה הם רק באופן ד"יגיע כפיך", ואילו הראש והלב מונחים במקום אחר – הראש מונח בלימוד התורה, והלב מונח באהבת ה' ואהבת ישראל, כיון שנרגש אצלו שהעיקר הוא עניני יהדות.

רדכו. והנה, חג הסוכות הוא כמו כללות "חודש השביעי" ש"משובע בכל", הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים: ענינים

רה133
רוחניים – מצות סוכה וד' מינים, וענינים גשמיים – להיותו "חג האסיף", "באספך מגרנך ומיקבך". אבל אעפ"כ, גם במצות סוכה העיקר הוא ענין האכילה, כי, אע"פ שהחיוב דמצות סוכה הוא באופן ד"תשבו כעין תדורו", "שיהי' אוכל ושותה וישן ויטייל ודר בסוכה .. כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה", הרי ברכת "לישב בסוכה" היא רק על אכילת פת, ואילו כל שאר הענינים "נמשכים וטפלים לאכילה (שכוללת כל צרכי האדם) שהיא עיקר מצות הישיבה בסוכה".

רוובנוגע לאכילה בסוכה – איתא במשנה: "רבי אליעזר אומר, ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים, אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד".

רזובגמרא: "מאי טעמא דרבי אליעזר, תשבו כעין תדורו, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה. ורבנן, כדירה, מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל (או שיאכל אכילת עראי שאינו חייב לאכלה בסוכה). אי הכי אפילו לילי יום טוב ראשון נמי .. נאמר כאן חמשה עשר, ונאמר חמשה עשר בחג המצות, מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, והתם מנלן, אמר קרא בערב תאכלו מצת, הכתוב קבעו חובה".

רחולהעיר, שהמקור לשתי סעודות, "אחת ביום ואחת בלילה", הוא ממ"ש בנוגע ל"מן": "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע",

רט[ועפ"ז יש לבאר בדרך אגב הסדר בדברי ר"א "אחת ביום ואחת בלילה", אף שלכאורה הול"ל "אחת בלילה ואחת ביום", שהרי חיוב האכילה בסוכה מתחיל בלילה – כיון ש"תנא אקרא קאי", ובקרא נזכר "לחם בבוקר לשבוע"],

רי134
וכיון שזהו ענין שנוגע לסדר הנהגת האדם מצד הבריאות כו', ולא ענין ששייך לסוכות דוקא – יש לעיין אם הפלוגתא דר"א וחכמים היא רק בנוגע לחיוב האכילה בסוכה, אבל גם חכמים מודים שסדר הרגיל בהנהגת האדם בכל השנה הוא לאכול שתי סעודות ביום – כפי שמסתבר לומר מצד הכלל דאפושי מחלוקת לא מפשינן, או שאין לחלק בין חיוב האכילה בסוכה לסדר ההנהגה במשך כל השנה ולומר שפליגי רק בדבר אחד, אלא הפלוגתא היא בכל הענינים, שכן, רק בנוגע לעניני הרשות, כמו בשטר, ניתן לחלק ולומר ש"אמנה שבשטר קא מסהדי" ולא "אכולה מילתא (דכתיב בי' אני פלוני כהן) קא מסהדי", אבל בעניני תורה, שכל תיבה היא בדיוק40, ובפרט במשנה שסגנונה "דבר קצר" (כמ"ש הרמב"ם), מסתבר לומר שהפלוגתא היא "אכולה מילתא", ולא מסתבר שפליגי רק בנוגע לאכילה בסוכה, ולא בנוגע למספר הסעודות בכל השנה (אא"כ מוצאים במק"א בש"ס דאזלי לשיטתייהו).

ריאכז. והנה, בנוגע למנין "ארבע עשרה סעודות" – הקשו במפרשים: כיון שבחג הסוכות יש שבעה ימים, ואי אפשר לשבעה ימים ללא שבת, ובשבת יש חיוב לאכול ג' סעודות – נמצא שיש חיוב לאכול בסוכה (לא רק י"ד, אלא) ט"ו סעודות?

ריב[ולהעיר: בנוגע לעני – איתא בגמרא "מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי, מזון ארבע עשרה לא יטול מן הקופה", ואף שבשבת יש חיוב לאכול ג' סעודות – "הא מני רבי עקיבא היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", והיינו, שאם הוא צריך לבריות בשביל סעודה שלישית בלבד, ולולי זאת אינו צריך לבריות, אומרים לו "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", ויאכל רק שתי סעודות.

ריגאבל בנדו"ד, אי אפשר לומר שנזכרו רק י"ד סעודות, ולא ט"ו, בגלל העני שיש לו רק שתי סעודות לשבת – כי, חג הסוכות הוא בזמן

ריד135
ד"באספך מגרנך ומיקבך", ובזמן כזה, לא שכיח שיהי' עני מרוד כ"כ שיהי' לו מזון לי"ד סעודות בלבד, ולא לט"ו].

ריהוכן הקשו לדעת הרמב"ם שגם ביו"ט יש חיוב לאכול ג' סעודות – שעפ"ז יש חיוב לאכול בסוכה ט"ז סעודות (אא"כ חל יו"ט בשבת, שאז יצטרכו לאכול רק ט"ו סעודות).

ריוומהתירוצים על זה:

ריזא) רבי אליעזר לשיטתו – ש"אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה .. כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר41 עצרת תהי' לכם, רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם" (ורק בעצרת "הכל מודים .. דבעינן נמי לכם")148. וכיון שאם ירצה לעשות "כולו לה'", יוכל לבטל סעודת יו"ט ראשון ביום (משא"כ לילה הראשון שהוא חובה), ולהתחייב רק בי"ג סעודות, ובצירוף סעודה ג' דשבת יתחייב בי"ד סעודות. וזהו שאומר ר"א "ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה", היינו לכל הפחות י"ד סעודות, שזהו מספר הסעודות הכי קטן (מינימום), שאי אפשר בלאה"כ.

ריחב) סעודה שלישית בשבת יוצאים י"ח בכביצה או בכזית, וכיון שהחיוב דסוכה הוא רק על יותר מכביצה, נמצא, שאין חיוב לאכול סעודה שלישית בסוכה. ולכן אומר ר"א "ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה", כיון שסעודה שלישית שבה יכול לאכול כזית אינה חייבת סוכה.

ריטכח. אך עדיין צריך ביאור (בתירוץ הב'):

רכאע"פ שאכילת כזית אינה חייבת להיות בסוכה, יש סברא לומר שהכזית דסעודה שלישית שאוכלים כל השנה בבית, צ"ל בסוכה דוקא, מצד החיוב ד"תשבו כעין תדורו".

רכאוע"ד שמצינו בגמרא לענין דפנות הסוכה, "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח": "וכן לשבת (אע"פ שצריך לשבת שלש מחיצות ליעשות רשות היחיד, שבת של סוכות מותר לסמוך על מחיצות הסוכה), מיגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת"; ועד"ז בעניננו,

רכב136
שאע"פ שסתם כזית אין חיוב לאכלו בסוכה, הנה כשיוצאים בכזית י"ח סעודה שלישית דשבת, יתחייבו לאכלו בסוכה. ובלשון הנ"ל: מיגו דהוי כזית קבע לענין שבת, הוי קבע לענין סוכה.

רכגועפ"ז נצטרך לומר, שכשאוכלים כזית ביו"ט, כדי לצאת י"ח סעודת יו"ט, הרי זה חייב להיות בסוכה, ואילו הפטור מסוכה באכילת כזית הוא רק בחול המועד, שבו אין חיוב דסעודת יו"ט. והרי לא אשתמיט תנא בשום מקום לומר כן.

רכדכט. וכן צריך ביאור בעצם הענין שהחיוב דסוכה הוא רק באכילת יותר מכביצה, אבל פחות מזה פטור מסוכה:

רכהבנוגע לשיעור דאכילת עראי שמותר לאכול חוץ לסוכה – איתא בגמרא: "וכמה אכילת עראי .. אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה" (בבוקר, כשהולכין לבית המדרש, ודואג שמא ימשכו השמועות, וטועם מלא פיו, דהיינו כביצה, דשיעור בית הבליעה כביצה).

רכוולכאורה יש להקשות על זה מדברי הגמרא: "האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים פסול לעדות (הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל) .. (ו)הלכה כיש אומרים", שמזה משמע, שגם האוכל כזית במשך כל השנה כולה חייב לאכלו (לא בשוק, אלא) בבית דוקא, וא"כ, מצד החיוב ד"תשבו כעין תדורו", חייבים לאכול הכזית בסוכה?

רכזולהעיר, שבתוס' הקשו על זה מדברי הירושלמי "ר"ש ברבי הוה אכיל בשוקא, חזי' ר"מ אמר לו, אין שבח לתלמיד לאכול בשוק, משמע דלאחר אין קפידא"; ולכאורה יש להוסיף ולהקשות על זה גם מדברי הגמרא בענין אכילת עראי, "כדטעים בר בי רב ועייל לכלה", שבפשטות היתה אכילה זו בעת ההליכה לביהמ"ד, דהיינו בשוק?

רכחל. ויש לבאר זאת ע"פ הדיוק בדברי הגמרא הנ"ל – כידוע שכל תיבה בתורה היא בתכלית הדיוק – שעפ"ז יתורצו כל השאלות.

רכטוע"ד המדובר כמ"פ בנוגע לפירוש רש"י על התורה, שרש"י כתב פירושו באופן שלא יהי' צורך לעיין במפרשים כמו הרא"ם והגו"א והשפ"ח כדי להבין פשוטו של מקרא. – אם רוצים לקשר פירוש רש"י

רל137
עם משנה או גמרא, זקוקים לפירוש הרא"ם וכיו"ב; אבל בנוגע לפשוטו של מקרא, הרי זה צריך להיות מובן מפירוש רש"י עצמו.

רלאועד"ז בנוגע לפירוש רש"י בש"ס, שמצינו ספרים שמתרצים את הקושיות של תוס' על רש"י – הנה בנוגע לקושיות שהם על אתר, בהכרח לומר שלשיטת רש"י אין זו קושיא מלכתחילה, או שרש"י מבהיר זאת בדיוק לשונו כו'.

רלבלא. ובנוגע לעניננו:

רלגלכל לראש יש לדייק בדברי הגמרא בנוגע לאכילה בשוק – שלא נאמר "כל האוכל בשוק דומה כו'".

רלד[ולהעיר, שאע"פ ש"אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר חוץ", הרי בכל זאת יש נפק"מ לפועל אם נאמרה תיבת "כל" או לא].

רלהוכן יש לדייק בדברי הגמרא בנוגע לאכילת עראי, "אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה" – (א) שענין זה אמר אביי, (ב) בנוגע ל"בר בי רב", (ג) ובנוגע להליכה "לכלה" דוקא.

רלולב. ויש לבאר דיוקים אלו – הא בהא:

רלזהטעם שלא נאמר "כל האוכל בשוק דומה לכלב", הוא, כיון שיש אופן-מצב כו' שהאכילה בשוק אינה ענין של זלזול בכבודו שבגלל זה נפסל לעדות – כשיש סיבה שמצדיקה את האכילה בשוק.

רלחולדוגמא: "כדטעים בר בי רב" – "בר בי רב", דייקא, ולא סתם "קטלא קניא", שלכן יכולים ללמוד מהנהגתו בנוגע לשיעור אכילת עראי – שלהיותו "בר בי רב", הרי בודאי שאכילתו בשוק אינה בגלל שמזלזל בכבודו, אלא בגלל שיש לו סיבה שבגללה מותר לו לאכול בשוק.

רלטמהי הסיבה שבגללה מותר ל"בר בי רב" לאכול אכילת עראי בשוק – "אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה":

רמבנוגע לאביי – מצינו בגמרא שרב אדא בר אבא "אמר להו לרבנן אדמגרמיתו גרמי בי אביי, תו אכלו בישרא [שמינא] בי רבא" (הי' רגיל לומר לתלמידים עד שאתם הולכים אצל אביי לגרם עצמות, כלומר ללמוד שלא לשובע, בואו ולמדו הלכות צהובות מרווחות אצל רבא).

רמאומהחילוקים שביניהם – שבאופן הלימוד אצל רבא, באריכות

רמב138
הפלפול ושקו"ט כו' – לא היו יכולים לשער מלכתחילה כמה זמן יתארך משך זמן השיעור, ולכן היו צריכים לטעום משהו לפני השיעור, כדי שלא ירעבו; משא"כ באופן הלימוד אצל אביי, כמו לגרם עצמות, הי' מסודר לכתחילה משך זמן השיעור, כך, שידעו שלא יצטרכו לרעוב.

רמגאמנם, חילוק זה הוא בנוגע לסדר הלימוד שהי' במשך כל השנה כולה, משא"כ בזמן שהיו באים "לכלה", אזי הי' הסדר אצל כולם שלא היו יכולים לשער מראש כמה זמן יתארך השיעור, ולכן, בבוקר, כשמיהרו לילך לבית המדרש, ודאגו שמא ימשכו השמועות וירעבו, אזי הי' בר בי רב טועם מלא פיו – אכילת עראי – בלכתו בשוק.

רמדוכיון שיש אופן שבו מותרת אכילת עראי בשוק, ולא חייבים לאכלה בבית דוקא, שוב אין כאן חיוב של "תשבו כעין תדורו", ולכן מותרת אכילה כזו מחוץ לסוכה.

רמהלג. ובנוגע לאכילת כזית בשבת ויו"ט, שלא אמרינן מיגו דהוי כזית קבע לענין שבת ויו"ט הוי קבע לענין סוכה (כנ"ל סכ"ח) – יש לומר שזהו לפי שענין הקביעות בנוגע לשבת הוא באופן אחר מענין הקביעות בנוגע לסוכה:

רמוהקביעות דשבת היא בנוגע למאכל עצמו – כמו הקביעות לענין מעשר שתלוי בגמר מלאכתו, היינו, גמר הפרי ע"פ טבע, ועד"ז בשבת, כדברי הגמרא ש"שבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו", היינו, שגם דבר שלא נגמרה מלאכתו, הנה מצד החשיבות שהאדם מייחס למאכל שמייחדו לשבת, פועלת דעת האדם שנעשה במאכל ענין של קביעות.

רמזאבל הקביעות בנוגע לסוכה היא (לא בנוגע למאכל, אלא) בנוגע להנהגת האדם – אם זהו דבר חשוב שדרכו לאכלו בדירתו דוקא, או שזהו דבר שדרכו לאכלו גם בשוק.

רמחולכן, אין לומר מיגו דהוי כזית קבע לענין שבת הוי קבע לענין סוכה – כי, הקביעות דשבת אינה משנה את מצב האדם, אלא את מצב המאכל, ואילו בנוגע לסוכה הרי זה להיפך, שלא נוגע שינוי מצב המאכל, אלא שינוי מצב האדם, ובנוגע למצב האדם, אין חילוק בין שבת ויו"ט לחול המועד.

רמט139
לד. ויש להוסיף בענין י"ד הסעודות דסוכות – ע"פ "יינה של תורה":

רניש רשימה קצרה של הצמח צדק בביאור דברי הגמרא "י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה" (שמדגישים המספר "י"ד סעודות", אף שהי' אפשר לומר רק "אחת ביום ואחת בלילה", ובמילא הי' מובן שצ"ל י"ד סעודות), וז"ל:

רנאענין סוכה הוא ע"ד "ה' צלך על יד ימינך", כי, ענין הסוכה היא – צל, ולכן צ"ל "צילתה מרובה מחמתה" – כמו הצל שמקיף את האדם, אבל אינו נכנס בפנימיותו. והנה יד יש בו י"ד פרקין. ואפ"ל ע"י י"ד סעודות הנ"ל ממשיכים "יד ימינך", כי המזון בא מבחי' ימין וחסד (ימין מקרבת), כמאמר "הזן כו' בטובו בחן ובחסד כו'", ועי"ז נמשך "ה' צלך על יד ימינך" (כיון שמדתו של הקב"ה היא "מדה כנגד מדה").

רנבויש להוסיף בזה כהנה וכהנה, אבל בינתיים יכולים לרעוב... וצריכים לטעום משהו ("איבערכאַפּן די האַרץ") – ענין התורה, שעז"נ "ותורתך בתוך מעי", באופן שהתורה נעשית "דם ובשר כבשרו", כך, שמציאותו של היהודי נעשית מציאות של תורה.

רנגוענין זה ממשיכים על כל השנה, ומתוך שמחה – שתהי' שנת שלום ושנת שמחה, ועי"ז תומשך ברכת ה' בכל המצטרך לכל אחד מישראל ובני ביתו, כמ"ש "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", ועד לקיום היעוד "ואולך אתכם קוממיות", ע"י משיח צדקנו.

רנד* * *

רנהלה. כיון שצריכים עדיין להתפלל מעריב – ידובר הענין דלקמן בקיצור עכ"פ:

רנודובר לעיל (ס"ז. סכ"ה) שענינו של שמע"צ (כולל גם שמח"ת) הוא קליטת כל הענינים של חודש תשרי, ובמיוחד – קליטת הענינים של חג הסוכות, ולכן, יש להתבונן בענינו של חג הסוכות.

רנז140
ובהקדים – שתוכן ענין הסוכה, כמ"ש "וסוכה תהי' לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר", יכול להתבטא באופנים שונים, ואעפ"כ, בחרה התורה לבטא ענין זה בשם "סוכה".

רנחלו. והענין בזה:

רנטהשם "סוכה" – הוא גם מלשון ראי', כמ"ש בפירוש רש"י בנוגע לשם "יסכה", "זו שרה .. שהכל סוכין ביפי'".

רסוהרי ידוע גודל מעלת הראי', שעל ידה נעשית התאמתות הכי גדולה, שלכן אינה דומה שמיעה לראי', כי, בשעה שהאדם ראה בעצמו את הדבר, הרי זה מונח ומתאמת אצלו באופן שלא שייך לערער על זה, וכמודגש בנוגע לכללות התומ"צ – שמעמד הר סיני הי' באופן ש"עינינו ראו ולא זר .. האש .. והלפידים כו'"; ועד"ז בנוגע לראיית השגחה פרטית, שלפעמים רואים בבירור בלי שום ספק שהקב"ה משגיח בהשגחה פרטית [וכמו אצל אלו שראו במוחש שהקב"ה הוציא אותם ממיצר ושבי' באופן שלמעלה מדרך הטבע לגמרי], ולכן מובן מאליו שצריך להתנהג כרצונו של הקב"ה.

רסאועוד זאת, ש"סוכה" היא גם מלשון שמיעה, כמ"ש "הסכת ושמע ישראל", ולא סתם שמיעה, אלא שמיעה ("דערהערן") שפועלת גם ענין ההבנה וההשגה והציות כו', כמ"ש "דבר כי שומע עבדך".

רסבועפ"ז: השם "סוכות" מתייחס לענין שבגללו נקבע היו"ט – "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", שהם ענני הכבוד, שהגנו על ששים ריבוא בנ"י מכל הדברים הבלתי-רצויים שבמדבר, "נחש שרף ועקרב גו'", באופן שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, והיינו, שהיו"ט דסוכות מורה ומלמד שהקב"ה משגיח על בנ"י בהשגחה פרטית באופן שלמעלה מהטבע – שענין זה צריך להיות אצל בנ"י הן באופן של ראי' והן באופן של שמיעה

רסג141
(כב' הפירושים שב"סוכה"), כידוע שיש מעלה בכל א' מהם, כמבואר בענין רואין את הנשמע ושומעין את הנראה.

רסדלז. ויש להוסיף גם הרמז בנוגע למדות הסוכה – ז' טפחים על ז' טפחים דאורך ורוחב, וי' טפחים גובה259:

רסהז' טפחים על ז' טפחים מורה על ז' המדות – שזהו ענין הקשור עם כללות עבודת האדם שעיקרה (לא ענין השכל, אלא) "סור מרע ועשה טוב", כי, "סור מרע" קשור עם מדת הדין והגבורה, "ועשה טוב" קשור עם מדת החסד, שהם עיקרי המדות, שהרי שאר המדות הם ענפי היראה והאהבה.

רסווי' טפחים גובה מורה על כללות ציור הקומה של האדם, שיש בו עשר כחות פנימיים, שכל ומדות – דכיון ש"אדם עיר פרא יולד", לא די בענין המדות, אלא יש צורך גם בשכל שבמוח, שיהי' שליט על הלב.

רסזוכללות הענין בזה – שמדות הסוכה כוללים את כל מציאותו של האדם, בהתאם לענינה המיוחד של מצות סוכה, שמקיפה את כל מציאות האדם שנכנס כולו בתוך הסוכה, ולא כמו שאר המצוות, כמו ציצית שהיא רק על "ארבע כנפות כסותך", וכן תפילין, על הזרוע והראש בלבד.

רסחלח. וכל זה צריך לבוא בקליטה בפנימיות בשמע"צ:

רסטבנוגע לכל ענין חדש – הנה בתחילה לא יודעים אם ועד כמה אפשר שענין זה יהי' חלק מחיי האדם כו'.

רעועל זה נותנים יום מיוחד – שמע"צ – שבו לא יושבים בסוכה, ולא נוטלים ד' מינים, אלא כל ענינו הוא רק לקלוט את כל עניני חג הסוכות, שיהיו באופן ד"לכם".

רעאוזהו גם הטעם לגודל השמחה – כי, דוקא כאשר עניני חג הסוכות באים בקליטה בפנימיות, אזי הוא שמח בשמחה אמיתית כו'.

רעבלט. ולאחרי כן מכריזים במוצאי שמח"ת: "ויעקב הלך לדרכו",

רעג142
ובאופן ש"ויפגעו בו מלאכי אלקים"38, הן מלאכי חוץ לארץ והן מלאכי ארץ ישראל, שהמלאכים נעשים המשרתים שלו, והוא בעה"ב עליהם.

רעדוההליכה לדרכו היא לא באופן שמסתפק בכך שהוא הולך בדרך התורה, ואילו בנוגע לבניו, טוען, שכיון שהם כבר לאחרי גיל בר-מצוה או בת-מצוה, הרי ההתערבות בחייהם היא היפך הדמוקרטיא... ודי בכך שעד עכשיו שלח אותם ל"סאָנדיי סקול" (בית-ספר ליהדות הפועל בימי ראשון בשבוע), אלא כפי שהי' אצל יעקב, שלקח עמו "את אחד עשר ילדיו" (שכמה מהם היו כבר לאחרי בר-מצוה), ולאחרי כן: "ויהיו בני יעקב שנים עשר", היינו, שבלכתם ברחוב ניכר עליהם שהם "בני יעקב" – שלכן מייחסים אותם ליעקב, אף שיש להם יחוס עצמם, כיון שיעקב הי' להוט ("זיך געקאָכט") לחנך את בניו בדרך התורה, ללא נפק"מ אם זוהי "דמוקרטיא" או "דיקטטורא"... אין נפק"מ אם הם בני רחל ולאה, או בני השפחות; כיון שהם הילדים שלו, מוטל עליו לחנכם בדרך הנכונה, ועאכו"כ כשמדובר אודות הנהגת הקטנים, הרי זה בודאי על אחריותו.

רעהיעקב הי' אמנם מתמיד גדול, ולמד תורה י"ד שנה בבית מדרשם של שם ועבר, וגם לאח"ז, בצאתו מבית לבן, הי' "שלם בתורתו", כיון שבמשך כל הזמן התייגע שלא לשכוח את תלמודו, ולא עוד אלא שניתוספו אצלו ענינים חדשים בתורה (שהרי ע"פ דין לא די בכך שלא שוכחים מה שלמדו כבר, אלא צריך גם ללמוד ענינים חדשים); ונוסף לכך היו לו כו"כ צרות: "צרת לבן, צרת עשו .. צרת דינה וכו'"; אבל אעפ"כ, חס ושלום שיפגע הדבר בחינוך ילדיו!

רעוולדוגמא: בנוגע לדינה – צריך לידע שאין לה שייכות ל"בנות הארץ", וכאשר "ותצא דינה .. לראות בבנות הארץ", ובראותה אצל פלונית שמלה קצרה, חשבה אולי טוב הדבר גם עבורה – הי' זה חסרון כו' (וכהמשך הסיפור בחומש אודות מה שאירע כתוצאה מזה).

רעזמדובר אמנם אודות דינה – לא אודות זקנתה שרה, שהיתה בזמנים אחרים, כשאברהם הי' מגייר את האנשים ושרה מגיירת את

רעח143
הנשים, כי אם דינה, ילדה קטנה, קטנה גם בשכל וביראת שמים, שרוצה לראות את ה"אופנה" ("מאָדע") של "בנות הארץ", ואעפ"כ, הרי זה דבר בלתי-רצוי, כי האמת היא – שהיא לא צריכה ללמוד מבנות הארץ, אלא להיפך, שבנות הארץ צריכות ללמוד ממנה כו', אלא שפעולתה על בנות הארץ צריכה להיות בדרכי נועם ודרכי שלום.

רעטוכיון שהתורה תובעת זאת – הרי זה סימן שיכולים לבצע זאת!

רפכשהקב"ה מעניק לבנ"י מתנה של ילדים – הרי הוא מעניק להם במתנה כשרונות הדרושים לחנך בעצמם את הילדים, או למצוא מחנכים טובים שיחנכו אותם כרצון הקב"ה.

רפאאי אפשר להשאיר ילדה בבית-ספר שיש בו ילדות שמתנהגות באופן בלתי-רצוי; אם זהו המצב – עליך לייסד בית-ספר חדש!

רפבולהעיר גם ממ"ש הרמב"ם ש"צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים כו'" [אע"פ שבנוגע להנהגתו בעצמו כותב שרוב שעות היום התעסק עם גוים כו', בגלל קירבתו אל הסולטן וכו'], ועד כדי כך, ש"אם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה .. יצא למערות ולחוחים ולמדברות וכו'"; ועאכו"כ עתה, שאין צורך לצאת למדבר, כיון שיש בתי-ספר הראויים לבנות שרה רבקה רחל ולאה.

רפגוזהו אופן ההנהגה של יעקב – לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ולא כיצחק שיצא ממנו עשו, אלא באופן ש"מטתו שלימה", ומזה נעשית אח"כ "נחלה בלי מצרים"231.

רפדולכן, כאשר "יעקב הלך לדרכו", אזי "ויפגעו בו מלאכי אלקים" – שזהו דבר שלא מצינו אצל אברהם ויצחק, כי אם אצל יעקב.

רפהומתוך שמחה, שפורצת גדר של כל ההגבלות, הולכים לעבודת כל השנה כולה, שתהי' שנה של יהדות, שבה ינצל כל אחד את השפעתו במשפחה ובחוג שלו ובכל מקום שידו מגעת, בדרך היהדות, ויעמיד ילדים שיהיו מתאימים לשמם – בני אברהם יצחק ויעקב ובנות שרה

רפו144
רבקה רחל ולאה, ולהיות "צבאות השם", שעמהם יצאו לקראת משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה.

רפז* * *

רפחמ. בנוגע להנהגה האמורה – פועלות הנשים לא פחות ואולי יותר מאשר האנשים, כי:

רפטבנוגע לבני הבית – בודאי נוגעת השקפת-העולם של האשה, שבתור עקרת-הבית היא זו שקובעת את האוירה והמעמד של כל הבית, כולל גם בנוגע לבעל, שביחד עם זה שצריכה לכבדו כו', הנה בראותה שחסר אצלו דבר-מה, הרי היא "עושה רצון בעלה" שיהי' באופן המתאים לרצונו של הקב"ה, שזהו הסימן שהיא "אשה כשרה", ונמצא, שבהיותה במעמד ומצב ש"כל כבודה בת מלך פנימה", יש לה השפעה גם על הפעולות של הבעל (כולל גם בנוגע ל"בניך אלו התלמידים") מחוץ לבית, כיון שכללות הנהגתו של הבעל תלוי' באוירה שספג בזמנים שבהם נמצא בתוך הבית.

רצובידה האפשרות לפעול שהבית יהי' בבחינת "ארץ ישראל", "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה" – לא רק בר"ה ויוהכ"פ, שאז מתנהגים ע"פ התורה, אלא "מרשית השנה ועד אחרית שנה"294, היינו, שבמשך כל השנה כולה, מתחילתה ועד סופה, מסתכל הקב"ה ונהנה מאופן הנהגת הבית.

רצאו"במדה שאדם מודד בה מודדין לו" – שכאשר יהודי פועל שהבית שלו יהי' מקום שבו לא תהי' שליטה לאף אחד חוץ מהקב"ה, פועל הקב"ה שבבית זה לא תהי' שליטה למישהו אחר חוץ מיהודי זה, ונותן לו כח להיות בעה"ב על ד' אמותיו, לעשות מהם "ארץ ישראל", כפתגם הצ"צ: "עשה כאן ארץ ישראל".

רצבועאכו"כ בנוגע לבני ארץ ישראל, ובפרט אלו שלאחרי הנסיונות שעברו כו' הגיעו ונמצאים בכפר חב"ד, נחלת הר חב"ד ולוד וכו' – שעליהם לפעול שהשקפת עולמם תתפשט בכל ארץ ישראל.

רצג145
וענין זה ימהר את ביאתם של כל קרוביהם ומכריהם, וכל אשר בשם ישראל יכונה, בכל מקום שבו נמצאים במיצר ובשבי' – שיצאו למעמד ומצב של הרחבה והרווחה, ויוכלו לגדל בנים ובני בנים, בשמחה ובטוב לבב.

רצד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

רצהלאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה"].

רצו______ l ______