Toras Menachem·Vol. 66 (5732·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Chayei Sara·Shabbos Mevarchim Kislev 5732תורת מנחם·סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון·שיחת ש"פ חיי שרה·מבה"ח כסלו·ה'תשל"ב

א206
בס"ד. שיחת ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. התוועדות זו קשורה עם שבת מברכים חודש כסלו, שיש בו ענין מיוחד שבו חלוק הוא מכל שאר חדשי השנה.

דובהקדם המדובר כמ"פ על יסוד דברי המשנה והגמרא בנוגע לבני אדם ש"אין אחד מהן דומה לחבירו", "אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה", שמזה מובן שכן הוא גם בעולם בכלל, שאין שני ענינים בעולם שדומים זל"ז לגמרי, בשוה ממש בכל הפרטים.

הואף שמצינו בנוגע ל"שני שעירי יום הכפורים" ש"מצותן שיהיו שניהן שוין" – הרי זה רק בנוגע לענינים העיקריים, "במראה ובקומה ובדמים כו'", שרק בהם שוין הם, אבל אינם שוין ממש בכל הפרטים ופרטי פרטים. וכפי שרואים במוחש שלמצוא שני שעירים שוין ממש קשה יותר מאשר למצוא פרה אדומה.

ווכן בכל הענינים שבעולם, אי אפשר למצוא שני דברים שיהיו שוין ממש – הן בנוגע למעשה בני אדם, והן בנוגע למעשה שמים. ובפרט לפי הדעה שבידי אדם אפשר לצמצם ובידי שמים אי אפשר לצמצם.

זוענין זה מובן גם מהכלל ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה" – שהרי אם יש שני דברים שהם בשוה ממש, אזי אין צורך בשניהם!

חואפילו אם נאמר שבשביל שלימות מטרה זו יש צורך בשנים דוקא – הרי מזה גופא שלא מספיק אחד, אלא יש צורך בשנים, מובן, שכל אחד לעצמו הוא רק "חצי צורה", ושלימות הענין היא דוקא עי"ז שישנם "שתי חצאי צורות", כיון שבכל אחד מהם יש ענין שאין בזולתו, ולכן רק בצירוף שניהם יחד נעשית שלימות הענין.

טוזהו שמובא בדרושי חסידות (אם כי במקומות נדירים) שאפילו

י207
בגוף האדם שיש בו שתי ידים כו', הנה האחת היא יד ימין והשני' היא יד שמאל, והיינו, שאינם שוים לגמרי, ועד"ז בנוגע לשתי רגלים, שתי עינים וכו'.

יאומזה מובן גם בנוגע לחדשים – שאין שני חדשים שהם דומים ושוים לגמרי זל"ז, וכמדובר כמ"פ בארוכה שלכל חודש (ובנדו"ד: חודש כסלו) יש ענין מיוחד השייך אליו בלבד, והוא ענינו העיקרי של חודש זה.

יבאמנם, כיון שבמשך החודש יש כ"ט או ל' יום, ובכל יום יש כ"ד שעות, ובכל שעה יש תתר"פ חלקים, הרי מצד ריבוי הזמן שבחודש, יש בו ריבוי ענינים, כיון שריבוי בזמן הוא גם ריבוי בתוכן, ובגלל זה, הנה פעמים רבות קשה להבחין ולברר מהי הנקודה העיקרית של החודש.

יגולכן צריך לחפש ולמצוא זאת בתורה, כמו בכל הענינים, שכאשר יהודי לא יודע כיצד להתנהג, עליו לחפש זאת בתורה – "תורה אור", שהיא מאירה את הדרך לידע איך להתנהג בנוגע לכל הענינים, וכמארז"ל "הפך בה והפך בה דכולא בה ובה תחזי".

ידאלא שבזה גופא יש ענינים שעבורם מספיק "הפך בה" פעם אחת, ויש ענינים שכדי למצוא אותם לא מספיק "הפך בה" פעם אחת, אלא צ"ל "והפך בה" פעם נוספת, ודוקא אז ימצא את הענין בתורה, וכל זמן שלא מוצא – אין זה בגלל שענין זה לא נמצא בתורה ח"ו, אלא רק בגלל שלא חיפש באופן ד"הפך בה והפך בה".

טוכלומר: לא מדובר אודות מי שמקודם לכן לא הסתכל בתורה, שהרי תורת אמת עצמה אומרת שכבר הי' הענין ד"הפך בה", אלא שבנוגע לענין זה לא מספיק לחפש בתורה פעם אחת, אלא צריך לחזור ולחפש – "הפך בה והפך בה"; ולא רק שתי פעמים בלבד, אלא פעם שני' ושלישית וכו', עד מאה פעמים ואחת [וע"ד מ"ש "ויתן לך גו'", "יתן ויחזור ויתן", שאין הכוונה שהקב"ה נותן רק שני פעמים, אלא שחוזר ונותן תמיד], והיינו, שצריך לחזור ולחפש ולהתייגע בזה עד שימצא.

טזועד"ז בנוגע לעניננו – שכדי לידע מהו ענינו המיוחד של חודש כסלו, יש לחפש ולמצוא זאת בתורה.

יז208
ב. ובכן מצינו זאת במדרש תמוה שהובא בילקוט שמעוני:

יח"בכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב ביום החודש הראשון באחד לחדש (בסוף שבעת ימי המילואים) תקים את משכן, והיו ישראל ממלמלין על משה לומר למה לא הוקם מיד (ובפרט שישנו הענין ד"זריזין מקדימין") שמא כו', והקב"ה חשב כו', ומעתה הפסיד (התבייש) כסלו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה, עלי לשלם, מה שלם לו הקב"ה חנוכת חשמונאי".

יטכלומר: מצד עבודת המטה היתה הקמת המשכן יכולה להיות בכ"ה כסלו, שבו נגמר מלאכת המשכן. אבל, ישנו גם הענין שעבודת המטה צריכה לעורר אתערותא דלעילא, ובלשון הידוע: "רוח אמשיך רוח ואייתי רוח כו'"; וענין זה נפעל רק בר"ח ניסן, שאז הוקם המשכן בפועל. ועל זה שילם הקב"ה ב"חנוכת חשמונאי" – לאחרי משך זמן, בזמן בית שני, שאז היתה מלחמת היונים, "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך .. וטהרו את מקדשך וכו'", שענין זה הי' בכ"ה בכסלו, וכידוע מ"ש בספרים ש"חנוכה" היינו "חנו כ"ה".

כויש לדייק בדברי המדרש "ומעתה הפסיד (התבייש) כסלו שנגמרה בו המלאכה": כיון ש"בכ"ה כסלו נגמר מלאכת המשכן", הרי ההפסד הוא של יום כ"ה בכסלו, ולכאורה אין זה שייך לשאר ימי החודש – לא לימים שלפניו, כמו כ"ד כסלו, שעדיין לא נגמרה בו המלאכה, וגם לא לימים שלאחריו, כיון שכבר נגמרה המלאכה לפנ"ז. וא"כ, למה נאמר ש"הפסיד (התבייש) כסלו"?

כאומזה מוכח שזהו ענינו המיוחד של כל חודש כסלו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשינוי הלשון – כדרכם של חכמינו ז"ל לבטא ענין שלם בתיבה אחת – שלא נאמר "הפסיד כ"ה כסלו", אלא "הפסיד כסלו", ולכן "שלם לו (לחודש כסלו) הקב"ה חנוכת חשמונאי", והיינו, שהנקודה העיקרית שבה מתבטא יחודו של חודש כסלו מכל שאר חדשי השנה, הרי זה הענין של חנוכה.

כבולכן, בעמדנו בשבת מברכים חודש כסלו, יש להתעכב על ההוראות שלמדים מהענין של חנוכה.

כג209
ג. והנה, בחנוכה גופא יש כמה ענינים וכמה הוראות, אך לכל לראש יש להתעכב על עצם הענין של חנוכה, שענינו – בפשטות – ענין החינוך:

כדחינוך – שייך רק בנוגע לדבר חדש, ולא בנוגע לענין שישנו כבר משך זמן.

כהוכמו חנוכת המשכן באחד בניסן, שהי' אז ענין חדש – הקמת המשכן באופן של קיימא, שהרי "כל שבעת ימי המלואים הי' משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום (ר"ח ניסן) העמידו ולא פרקו". ועד"ז בנוגע לחנוכת ביהמ"ק, הן בית ראשון והן בית שני – שהי' אז ענין חדש – בנין בית המקדש; ועד"ז בנוגע ל"חנוכת חשמונאי" – שלאחרי ש"טיהרו את מקדשך" מכל הענינים הבלתי-רצויים כו', היתה חנוכת המזבח (והבית)20 באופן חדש, ועד – "להודות ולהלל לשמך הגדול"18.

כוועד"ז בנוגע לחנוכת בית כפשוטו בזמן הזה, שכאשר נכנסים לבית חדש אזי עושים "חנוכת הבית" – שזהו ענין שיש לו מקור בראשונים ועאכו"כ באחרונים (כמובא בחתם סופר), ועד שיש גם מאמר של רבינו הזקן ד"ה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, שאודותיו מסופר (בעבודת הלוי לר' אהרן מסטראַשעלע) שרבינו הזקן אמרו בעת חנוכת הבית.

כזולכאורה אינו מובן: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" – קאי על חנוכת ביהמ"ק, ומהי שייכותו לבנין ביהכנ"ס סתם, ועאכו"כ לבית פרטי?

כחאך הענין הוא – כמדובר פעם בארוכה שהכוונה והמטרה של כל בית-כנסת, "מקדש מעט", וכן כל בית פרטי בישראל, היא – להיות כמו בית המקדש, מקום שבו שוכן הקב"ה; וכמובן גם ממ"ש בנוגע למשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי (ומוסיף) בתוכם" – "בתוכו

כט210
לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד", והיינו, שהענין ד"ושכנתי" – שעל שם זה נקרא בשם "משכן" – צריך להיות בתוך כל אחד מישראל, שביתו של כל אחד מישראל צריך להיות מקום שבו שוכן הקב"ה, כמו ששוכן ב"משכן", בקדש הקדשים שבו הארון והכפורת!

לועוד ענין בחינוך – שכאשר מחנכים דבר חדש, אזי יש ריבוי עניני עבודה, ועושים זאת מתוך שמחה:

לאבחנוכת המשכן – הקריבו ריבוי קרבנות, הרבה יותר מהקרבנות שמקריבים בעבודה היום-יומית, ועד לחידוש בעבודה שלא מצינו במקום אחר – קטורת ליחיד, שענין זה הי' אך ורק בחנוכת המשכן, באופן של "הוראת שעה".

לבוכן חנוכת ביהמ"ק הראשון בימי שלמה היתה באופן של ריבוי עבודה כו' (כמסופר בארוכה בתנ"ך), ומתוך שמחה גדולה ואכילה ושתי' כו', ועד לחידוש שלא הי' לעולמים: "אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים (לפי ששבעה ימים שלפני סוכות כל יום עשו שמחה ומשתה) .. יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא", והיינו, שאף שיוהכ"פ הוא "שבת שבתון" באופן שלמעלה לגמרי משייכות לעוה"ז (אכילה ושתי' כו'), מ"מ, "אותה שנה", לא זו בלבד שנתבטל האיסור דאכילה ושתי', אלא שהי' זה חלק מחנוכת ביהמ"ק.

לגועד"ז בחנוכת ביהמ"ק השני בימי כורש היו ריבוי עניני עבודה כו', ועד"ז בחנוכת חשמונאי, ועד שאז נפעל החידוש ש"הנרות הללו אין בטלין לעולם", כמ"ש הרמב"ן בר"פ בהעלותך ש"דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו", שזהו דבר שלא הי' לעולמים – לא בזמן המשכן, ולא בזמן ביהמ"ק הראשון והשני, שלאחרי שחרבו בטלו גם הנרות, ורק הנרות שקבעו לזכר נס חנוכה הם קיימים לעולם.

לדועד"ז רואים בחנוכת הבית כפשוטו בזמן הזה – שחוגגים זאת

לה211
ע"י עניני אכילה ושתי' לא רק כמו כל פעם שמזמינים אורח, אלא ביתר שאת וביתר עז מאשר בזמן הרגיל.

לוד. וכל זה מסופר בתורה (לא סתם כדי לידע מה שאירע בעבר, אלא) מלשון הוראה – לידע כיצד להתנהג עכשיו בחיי היום יום:

לזיהודי צריך לדעת שבבוא חודש כסלו, שענינו העיקרי הו"ע דחנוכה, עליו לחנך את עצמו ולפעול ענין של בנין מחדש בנוגע לכל עניני עבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות, שכללותם היא מילוי הכוונה ש"נתאווה הקב"ה להיות לו (ית') דירה בתחתונים", היינו, שהעולם יהי' "בית" להקב"ה – שתהי' "חנוכת הבית", היינו, לפעול בכל ענינים אלו באופן חדש, מתוך חיות מחודשת כמו דבר חדש.

לחוכללות הענין בזה – כפי שאמרו רז"ל "בכל יום יהיו בעיניך חדשים", ולכן, "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'",

לט– וכיון שענין זה נאמר ב"תורת-אמת", הרי מובן, שצריך באמת לעמוד "באימה וביראה כו'"; לא באופן מעושה ("זיך מאַכן"...), אלא באמיתיות –

מוהיינו, שכל עניני תומ"צ צריכים להיות אצלו כדבר חדש, כמו שעד עכשיו לא שמע מעולם אודות כללות הענין דמתן-תורה, ועדיין לא הי' אצלו כל ענין לימוד התורה וקיום המצוות.

מאולכאורה: כיצד יכולים לבוא למעמד ומצב כזה?!

מבאך על זה ישנה נתינת-כח מיוחדת בחודש כסלו, שענינו העיקרי הוא חנוכה, כך, שענין זה הוא התפקיד והשליחות וההוראה המיוחדת של חודש זה, ולכן, בזמן זה נקל הרבה יותר לפעול שכל עניני התומ"צ יהיו באופן חדש.

מגועד"ז בנוגע לענין השני – שכיון שמדובר אודות ענין של חינוך, לא די לפעול בזה ע"פ הוראת השו"ע בלבד, אלא יש לעשות זאת לפנים משורת הדין ובאופן של הידור, כאמור לעיל שענין החינוך הוא ע"י ריבוי עבודות, הרבה יותר מכפי הרגיל.

מדה. ויש להוסיף בענין המעלה המיוחדת של חודש כסלו:

מה212
חודש כסלו, שהוא החודש השלישי בחדשי החורף [כמשנ"ת במאמר דשמע"צ אופן העבודה דימות החורף ע"פ המשל ד"בנות נשואות למקום רחוק"], הוא בדוגמת "ירחא תליתאי" שבו הי' מתן-תורה, שאז הי' הענין ד"וירד ה' על הר סיני", שזהו כללות הענין דהמשכת אלקות למטה.

מווכמדובר פעם בארוכה שענין זה מרומז גם בשמו של החודש – "כסלו" – "כס לו", היינו, שעושים את העולם שיהי' "כסא" ("השמים כסאי והארץ הדום רגלי") ו"דירה" לו ית'.

מזומזה מובן, שבחודש כסלו יש נתינת כח מיוחדת בנוגע לכללות העבודה בעניני התומ"צ, אע"פ שעבודה זו היא גם בכל ימות השנה.

מחו. וכל זה מתחיל כבר בשבת מברכים חודש כסלו, שבו מברכים את החודש בכל פרטי הענינים שנימנו בנוסח ברכת החודש ("לששון ולשמחה וכו'"), ובמילא יש בו כבר התחלת ענינו של חודש זה (שנמשך לאח"ז בכל החודש שלאחרי שבת מברכים), ביחד עם הנתינת כח לעבודה הנ"ל, כולל גם שתהי' מתוך שמחה וטוב לבב.

מטוכל זה נעשה באופן שהי' בזמן נס חנוכה, שאז ניצחו בנ"י את היונים, וביטלו את כל ההגבלות שהיו לפנ"ז, וכמו"כ נעשית עבודת כל אחד מישראל באופן של התרחבות והתפשטות, בכל ימי חודש כסלו, ובפרט בימי חנוכה, ובאופן שההתרחבות וההתפשטות נמשכת במשך כל השנה כולה.

נועד שבאים למעמד ומצב ד"להודות ולהלל לשמך הגדול" – בהמשך לאמירת הלל שלם (בברכה לפניו ולאחריו וכו') בכל ימי חנוכה, ביחד עם הדלקת המנורה, שיחזרו וידליקו אותה בביהמ"ק השלישי, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויבנה מקדש במקומו, בקרוב ממש.

נא* * *

נבז. אע"פ שחודש כסלו ושבת מברכים כסלו שייכים לכאו"א

נג213
מישראל, ובמילא גם ההוראה שצריכים ללמוד מזה שייכת לכאו"א מישראל, מ"מ, אופן פעולת הדברים אינו שוה אצל כולם, אלא יש חילוקים בדבר; יש כאלו שכאשר שומעים את ההוראה, אזי מקיימים אותה מיד, ויש כאלו שזקוקים להתבוננות כדי לקיים את ההוראה לאמיתתה.

נדולדוגמא: מי שזה עתה נעשה בר-מצוה ונתחייב בקיום התומ"צ – כיון שענין זה הוא אצלו דבר חדש, שהרי זה עתה התחיל עבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות, אזי עבודתו היא מתוך חיות והתלהבות והתפעלות בכל ה"שטורעם"; משא"כ אדם מבוגר שכבר עוסק כמה שנים בעבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, וכבר הורגל בעבודה זו, אין זה אצלו בהתפעלות כ"כ, כיון שאין זה דבר חדש אצלו.

נהאמנם גם אליו נאמר הציווי "בכל יום יהיו בעיניך חדשים", וגם אליו נאמרה ההוראה שבחודש כסלו צ"ל ענין החינוך מחדש כו', אבל, כדי שיוכל לפעול זאת בעצמו, זקוק הוא להתבוננות בהענין, עד שסוכ"ס תחדור ההתבוננות ברגש הלב, ועד שיומשך בנוגע למעשה, אבל אצלו הרי זו עבודה קשה.

נוולהעיר:

נזברור הדבר שכיון שהקב"ה תובע זאת מכל אחד מישראל, בודאי נותן לו את הכחות כדי לקיים זאת (שהרי לא יתבע דבר שאין בכחו לקיימו). ואדרבה: תחילה מודד הקב"ה את כח האדם, ולפי ערך כחו מצווה עליו לעבוד עבודתו.

נחאבל אעפ"כ, כיון שהתורה שנקראת "תורת חיים" קשורה עם חיי האדם למטה בעוה"ז, וכידוע ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת", וכדברי הגמרא שהתורה "לא בשמים היא", לא למעלה, אלא דוקא למטה בעוה"ז הגשמי ובנוגע לחייו הגשמיים של יהודי, הרי מובן, שנקל יותר כאשר קיום הדבר יכול להיות גם מצד הטבע, כך, שגם הגוף ונה"ב מסייעים לזה.

נטוע"ד המדובר אודות דיוק הלשון "אין שמחה אלא ביין" ו"אין שמחה אלא בבשר" (לא רק שיש צורך ביין ובשר, כי אם "אין כו' אלא כו'") – דלכאורה אינו מובן: כיון שמדובר אודות שמחת יו"ט מצד

ס214
הציווי "ושמחת בחגך" שנאמר בתורה – הרי זה צריך להיות שמחה רוחנית, ומדוע מקשרים זאת עם יין ובשר דוקא?!

סאועד"ז בנוגע לעונג שבת שצ"ל בבשר שמן ויין ישן (כפס"ד הרמב"ם, וכפי שמביא רבינו הזקן גם בתניא) – דלכאורה, הרי אין לך עונג גדול יותר מאשר תענוג רוחני מעבודת התפלה ולימוד התורה וכו', ולמה מקשרים זאת עם בשר שמן ויין ישן דוקא?!

סב– ע"פ חסידות מבואר שענין זה קשור עם הבירורים דעולם התהו, אבל אין ענין יוצא מידי פשוטו, שמדובר אודות בשר שמן ויין ישן כפשוטו.

סגוההסברה בזה – שכאשר יהודי אוכל בשר שמן ושותה יין ישן, ונעשה אח"כ דם ובשר כבשרו, ופועל עונג ושמחה בהגוף, הרי זה מסייע בעונג ושמחה של הנשמה. – הוא אוכל אמנם לא כמו "זולל וסובא", אלא כדי לקיים מצות עונג שבת ושמחת יו"ט, אבל האכילה נעשית דם ובשר כבשרו, ופועלת שמחה ותענוג בהגוף; וכאשר הגוף הוא במצב של שמחה ותענוג, הרי זה מסייע לעורר את השמחה והתענוג הרוחניים של הנשמה, והיינו, שהשמחה של נפש האלקית היא לא רק בעצמה, אלא ביחד עם הגוף ונפש הבהמית.

סדומזה מובן גם בעניננו, שאצל מי שזה עתה מתחיל עבודתו, נקל לו ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך חיות והתפעלות מצד החידוש שבדבר יותר ממי שכבר רגיל בעבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות, שקשה יותר לפעול אצלו להתחיל לעשות זאת מתוך התפעלות מחודשת כמו דבר חדש, כיון שכבר עשה זאת אתמול ושלשום, לפני חודש וכו', כך, שאין זה דבר חדש.

סה[ועד"ז אצל מי שמתנהג כבר בדרך התומ"צ מכמה שנים, אלא שעד עתה הי' סמוך על שולחן אביו, או על שולחן הישיבה כו', ועתה יוצא ומתחיל לקבוע את סדר חייו הפרטיים, תחילה בנוגע לעצמו בלבד, ולאחרי זמן, בנוגע לחיי נישואין באופן של "בנין עדי עד" – הרי כיון שמתחיל אצלו ענין וסדר חדש, נקל לו יותר לקבוע את סדר חייו בלימוד התורה וקיום המצוות מתוך חיות והתלהבות מחודשים, כדבר חדש].

סוח. והמסקנא מזה בנוגע לפועל:

סז215
האמור לעיל שבבוא חודש כסלו צריך כל אחד לחנך את עצמו שעבודתו בעשיית הדירה לו ית' בתחתונים תהי' באופן של בנין חדש – נקל לפעול זאת אצל הנוער יותר מאשר אצל מי שהוא "בא בשנים", וכבר קבע דרכו בחיים (ומצד חזקת כשרות של כל יהודי – הרי זה בודאי) ע"פ תומ"צ, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שאצלו אין זה דבר חדש, שהרי כל עניני תורת-אמת שהם ענינים נצחיים הם אצלו באופן קבוע ותמידי.

סחומזה מובן גודל הזכות והאחריות של אלו שמתעסקים עם הנוער – כיון שעליהם נקל לפעול זאת, אם רק ידברו עמהם, ולא להסתפק בכך שמדבר פעם אחת והולך לדרכו, בחשבו שכבר יצא י"ח, אלא "שונה וחוזר הדבר כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה בטעמה היטב, שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ואומר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ("כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"), ולא נאמר אשר תלמדם, צריך אתה לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם" (כמ"ש רבינו הזקן בהל' ת"ת), והיינו, שכל הענין צריך להיות מוכן בכל פרטיו, כך, שאצלם צריך להיות רק "הרחב פיך" (ואז – "ואמלאהו"); וכל זמן שעדיין אין זה באופן ד"תשים לפניהם", לא השלים את עבודתו ואינו יכול לילך לדרכו.

סטט. וענין זה מודגש יותר בשעה שמדברים עם נער או נערה שזה עתה נתקרבו ליהדות, תורה ומצוותי', בראותם את הטוב והעריבות ("געשמאַקייט") והקדושה שבתומ"צ, ולכן החליטו שרצונם לחיות ע"פ התורה – שכיון שענין זה הוא אצלם דבר חדש, "חדשים" ממש, הרי הם עושים זאת מתוך חיות והתפעלות ומתוך שמחה, ובאופן דמוסיף והולך ואור.

עועוד ענין בזה:

עאישנם הטוענים שאין לומר להם שיש תרי"ג מצוות שצריך לקיימם, והתורה "ארוכה מארץ מדה וגו'", כיון שהדבר ירתיע אותם כו'. ובפרט כשיודע בעצמו שגם אצלו חסר עדיין בהידור בקיום המצוות, ובשלימות ההתמדה והשקידה בלימוד התורה, וא"כ, איך יוכל לדרוש זאת מהזולת.

עב216
ועל זה באה ההוראה מחודש כסלו – שאיפכא מסתברא: סדר החינוך בדבר חדש הוא באופן שמצד החידוש שבדבר מקיימים מתוך שמחה כל מה שדורשים מהם!

עגוכאמור לעיל, שהפעולה עם הנוער היא בנקל יותר, כיון שאצלם הרי זה דבר חדש; ואם קורה שיש קשיים בדבר – אין זה בגלל שאינו רוצה כו', אלא אדרבה: זהו סימן שיש לפלוני כחות נעלים ביותר, ולכן נעמד היצה"ר (הן אצלך והן אצלו) שלא להניח שיתחיל להתנהג ע"פ תורה. – כשרוצים לקרב סתם מישהו שאין לו כחות נעלים כ"כ, מהיכי תיתי; אבל כשרוצים לקרב מישהו שיש לו כחות נעלים יותר, לא מוכן היצה"ר לוותר! וכיון שכן, הרי בודאי שצריכים להשקיע כחות כדי לקרבו, וכאשר יפעלו עליו, אזי הוא בעצמו יהי' משפיע ויקרב עוד כו"כ יהודים ליהדות.

עדועוד זאת: עליו לדעת שסוכ"ס יהי' "דידן נצח", וברור הדבר ש"לא ידח ממנו נדח"; אף יהודי לא ילך לאיבוד, וסוכ"ס יחזור כל יהודי בתשובה; אלא שניתן הכח לזרז את קירובו של פלוני להקב"ה, שבהקדם האפשרי יתחיל ללמוד תורה ולקיים מצוות – אם רק ידבר עמו בדברים היוצאים מן הלב, ובמילא מובן גודל האחריות, וכן גודל הזכות והשכר בזה ובבא, כיון שיש לו חלק בעבודתו של פלוני, ועד לשכר הכי גדול שבזה – ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים, רוצה ארבע מאות", והיינו, שלאחרי שמנצל את כחו לקרב יהודי ליהדות, נותן לו הקב"ה כח כפול שיוכל לקרב באופן כפול, שנוסף לכך שקירב יהודי אחד, שנים או שלשה ועד למנין של יהודים, יוכל לקרב לתומ"צ מספר כפול של יהודים, והקב"ה יזמין לו את כל האמצעים הדרושים לכך.

עהוגם צריך לזכור את המעלה המיוחדת שבקירוב הנוער, שזוהי פעולה שיש לה המשך, שכן, כאשר מקרבים לתומ"צ יהודי מבוגר בן שבעים שנה, אזי קירבו אותו בלבד, ואילו כשמקרבים נער צעיר, הרי זה נמשך גם לאח"ז – לאחרי שיתחתן ויוליד ילדים שיחנך גם אותם באופן כזה, ויעמיד "דור ישרים יבורך", דורות ודורי דורות, כך, שעי"ז שמקרבים את היחיד, מקרבים גם את זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות.

עו217
י. וזוהי ההוראה הכללית של חודש כסלו, שנקודתו העיקרית היא הענין דחנוכה – שצריך להיות ענין של "חנוכת הבית" בכל הקשור לעבודה דעשיית דירה לו ית' בתחתונים, לעשות זאת מתוך חיות מחודשת, כמו דבר חדש.

עזוהוראה נוספת שלמדים מימי חנוכה – שאין להתפעל מזה שמקיימי התומ"צ הם רק מיעוט:

עחבזמן של חנוכה היו הרבה יונים, ולא עוד אלא שגם בין בנ"י היו ה"מתייונים" – אלו שרודפים אחר הגוים ומנסים לשדל יהודים נוספים להתנהג כמותם כו'.

עט– הם דוגלים כביכול בשיטה של "דמוקרטיא", באמרם, שאסור להתערב ולחוות דעה בנוגע לחייו של הזולת, ולכן אסור לומר לו שצריך לקיים תומ"צ וכו', אבל הם בעצמם מתנהגים להיפך – לומר ליהודי שלא צריך לחיות ע"פ תורה! אתה בעצמך אומר שאין להורות לזולת מה לעשות, וא"כ, כשפלוני רוצה להתנהג ע"פ תורה, למה אתה מבלבל אותו?! בנוגע לעצמך, אינך יכול להתמודד עם היצה"ר; אבל מה אתה מתערב בחייו של פלוני – לא לתקן, אלא להזיק ולחבל, ע"י אמירת דעה שאינה לטובה אלא לרעה!

פוא"כ, בראותו מעמד ומצב שאפילו בין יהודים ישנם "מתייונים", יכול לחשוב: מה כבר יוכל לפעול?!

פאואעפ"כ רואים בפועל שבחנוכה הי' הנצחון של בנ"י באופן ד"מסרת .. רבים ביד מעטים וכו'"18, ופעלו הענין דחנוכת ביהמ"ק מחדש.

פבוכאשר מתנהגים ע"פ ההוראה של ימי חנוכה, אזי נעשה הנצחון כמו שהי' אז, ועד לענין ד"להודות ולהלל לשמך הגדול", "הגדול" דייקא, בלי גבול, שענין זה לאמיתתו יהי' לעתיד לבוא, כמארז"ל "לעולם הבא .. שמו אחד .. כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י", "כשאני נכתב אני נקרא" (ולא כמו בזמן הגלות שרק "נכתב ביו"ד ה"י", אבל בנוגע לקריאה יש העלם והסתר, ש"נקרא באל"ף דל"ת"), בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

פג* * *

פד218
יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה איתא במדרש א"ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות כו'.

פה* * *

פויב. כרגיל ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, ובהמשך להמדובר לעיל (במאמר) אודות "שיחתן של עבדי אבות", ששם מסופר אודות דברי אברהם לאליעזר "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו", "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק", וכאשר אליעזר שאל "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי וגו'", אמר לו אברהם: "השמר לך פן תשיב את בני שמה", "ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי גו' ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני" – נתעכב על פירוש רש"י בפסוק זה ד"ה הא'.

פזובהקדמה – שבמפרשי רש"י כמעט לא מצינו שיתעכבו על זה, כיון שעיקר ענינם להשוות את פירוש רש"י עם שאר הדרכים שבלימוד התורה, ע"ד ההלכה, הדרוש והרמז, ועד לדרך הסוד (בעיקר בפירוש הגו"א למהר"ל מפראג), ולא כ"כ ע"ד הפשט; אבל כשלומדים ע"ד הפשט, כפי שרש"י מפרש פשוטו של מקרא לבן חמש למקרא, הנה אע"פ שבדרך כלל לומדים זאת (עם ילדים, וכן כל אחד לעצמו – באמירת שנים מקרא ואחד תרגום) כדבר המובן בפשטות ("אַ גלאַטע רש"י"), הרי באמת, כד דייקת שפיר, יש בפירוש רש"י זה המון דיוקים, ולא רק דיוקים אלא גם קושיות, ועד שאינו מובן כלל מתחילתו ועד סופו.

פחיג. הביאור בפירוש רש"י "ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי", "ולא אמר ואלקי הארץ, ולמעלה אמר ואשביעך וגו', אמר לו, עכשיו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי הי' אלקי השמים ולא אלקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא הי' רגיל בארץ",

פט– דכיון שכאן "לא אמר אלקי הארץ", הרי מובן שגם "אלקי השמים" אין זה כדי להזכיר שבחו של הקב"ה (דא"כ צ"ל השבח

צ219
בשלימותו: "אלקי השמים ואלקי הארץ"); וכן מה ש"למעלה אמר ואשביעך וגו'", ששם אין צורך להוסיף דברי שבח.

צאועכצ"ל שהזכרת "אלקי השמים" כאן, ו"אלקי השמים ואלקי הארץ" למעלה, הו"ע שנוגע לתוכן דברי אברהם לאליעזר – "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו", "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך גו'", אבל לאידך גיסא, "השמר לך פן תשיב את בני שמה":

צב"אמר לו, עכשיו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות", כך, שמצד פעולת ההשפעה של אברהם יש אמנם מעלה במקום "אשר אנכי יושב בקרבו" עכשיו (ארץ כנען), אבל כיון שזהו רק ענין של רגילות בפי הבריות בלבד, ולא נפעל שינוי בהנהגת בנות הכנעני שיהיו ראויים ליצחק, לכן, בהכרח ליקח אשה ממשפחתו של אברהם;

צגאבל לאידך גיסא, "השמר לך פן תשב את בני שמה", כי, כללות השפעתו של אברהם היתה רק לאחרי ש"לקחני מבית אבי", "אבל כשלקחני מבית אבי הי' אלקי השמים ולא אלקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא הי' רגיל בארץ", ולכן אין להביא את יצחק למקום שנשאר במעמד ומצב ירוד כזה –

צדהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 155 ואילך.

צה* * *

צויד. כרגיל ללמוד ענין בזהר על פרשת השבוע עם הערות אאמו"ר, הנה בהמשך להמדובר73 אודות הענינים שעליהם נאמר "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים"74, נתעכב על מאמר הזהר "כד אסתכל דוד ברוחא דחכמתא, וידע כמה פליאן נפקין מאורייתא, פתח ואמר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, תא חזי, ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וכו'".

צזומבאר אאמו"ר: "השייכות דהפסוק הזה הכא למה שאמר אח"כ ת"ח ויהי הוא טרם כלה כו'",

צח– דכיון שכל ענין בזהר הוא בדיוק, ובפרט כשישנה ההקדמה ד"תא חזי", הרי בהכרח לומר שיש קשר ושייכות בין דברי דוד המלך "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", עם הפסוק "ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת" –

צט220
"כי הנפלאות שבתורה הוא מה שמטא עבדא לחרן ואשכח לה לרבקה לעת ערב בצלותא דמנחה שהתפלל אז יצחק, וכן אח"כ מטאת רבקה לגבי יצחק כשיצא יצחק לשוח בשדה לצלותא דמנחה", ומבאר השייכות דתפלת מנחה עם מספר "ג"ל" ("תצרף ג"ל לע' דנקודות שם אלקים יעלה מספר מנח"ה במכוון"), "ויש כאן ב"פ צלותא דמנחה .. א"כ יש כאן ב"פ ג"ל .. זהו ג"ל עיני ואביטה, ואביט"ה הוא ג"כ מספר ג"ל" (ומבאר גם הטעם ש"צריך רק ב' מנחות .. ולא ה' מנחות .. כמו שיש בקרבן מנחה ב' מיני מנחות וכו'"), כפי שמבאר בארוכה כל פרטי הענינים שבזה.

קאך עדיין צריך להבין: הן אמת שהשוואת הגימטריא של שני ענינים מורה על השייכות שבתוכן ענינם, אבל זוהי רק ראי' והוכחה שכן הוא, אבל עדיין חסר בהסברת הענין – מהי באמת השייכות שבין הפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" עם הפסוק "ויהי הוא טרם כלה לדבר"?

קאוכאמור כמ"פ שאאמו"ר ביאר הענינים ע"פ קבלה, ולפעמים גם ע"פ חסידות, וסמך על כך שפשטות הענינים שייכת להבנת כל אחד, וכפי שיתבאר לקמן.

קבטו. דובר כמ"פ שיש ענינים שהזמן גרמא שצריך לדבר אודותם. ובנדו"ד, הענין שהזמן גרמא הוא – הענין הידוע שכבר מדברים אודותיו במשך שנה וחצי – הענין של "מיהו יהודי".

קגובהקדם האמור כמ"פ, שהא גופא שאומרים שזוהי שאלה ובעי', הרי זה כבר חורבן הכי גדול, שהרי עד עתה לא היתה מעולם אצל בנ"י שאלה ובעי' "מיהו יהודי"!

קדויתרה מזה: אצל גוים – גם עכשיו אין שאלה ובעי' כזו. כל השאלה והבעי' שהתעוררה עתה היא רק אצל יהודים, ואצלם גופא – לא אצל כולם, אלא רק אצל מתי מספר, ואצל אותם מתי מספר גופא – בשעה שמדברים עמהם לבד, חדר לפנים מחדר, אין אצלם שאלה כלל; הם יודעים בבירור מי הוא יהודי.

קהוהראי' לזה – שבשעה שישאלו אותו אם הוא רוצה שבתו או נכדתו תתחתן עם גוי שיש לו תעודת-נייר שהוא יהודי, אזי ישיב: חס ושלום!... ולא עוד אלא שירגז על כך ששואלים אותו שאלה כזו: וכי מחשיבים אותו ל"פושע ישראל" עד כדי כך שבתו או נכדתו תתחתן עם

קו221
גוי, ועוד עם גוי ירוד כזה שמוכן לרכוש עבור 25 דולר תעודת-נייר שבה יהי' רשום בתור יהודי – דבר כזה יכול לעשות רק אדם שנמצא בדרגא הכי תחתונה!

קזוהגע עצמך:

קחכולם יודעים ש"דת" היא ענין עיקרי. בין אם הוא מאמין או לא, אם הוא רק בעל שכל, יודע הוא ש"דת" היא ענין עיקרי, שנוגע לעצם מהותו של האדם – אם הוא נוצרי וכיו"ב, או להבדיל יהודי. וכיון שכן, הרי בודאי לא יעשה דבר כזה – לרכוש תעודת-נייר שבה יכתבו עליו שהוא יהודי.

קטואין זה דומה לשאר הענינים, כמו שיכתבו עליו שהוא עשיר בה בשעה שהוא עני – שזהו ענין שנוגע לכסף בלבד, או שיכתבו עליו שהוא יפה תואר, בה בשעה שהוא מכוער – שזהו ענין שנוגע למראה חיצוני בלבד, ועד"ז בנוגע לחכם או טיפש – שעדיין אין זה עצם מהותו של האדם, כמו ענין של דת.

קיומזה מובן, שגוי שמוכן לרכוש תעודת נייר שהוא יהודי, הרי זה מורה שהוא אדם ירוד שלא נוגע לו שום דבר, כך, שבין גוים גופא הרי הוא מהמקולקלין שבהם!

קיאוכיון שכן, אפילו אם הוא הי' חושב על גוי עבור בתו או נכדתו – הי' חושב על גוי טוב יותר, ולא על גוי ירוד כזה שהשיג תעודת-נייר שהוא יהודי!

קיבאמנם, זהו רק חשבון בינו לבין עצמו, או בינו לבין קונו, בשעה שיושב לעצמו חדר לפנים מחדר; אבל בשעה שיוצא לרחוב, ששם נוגע "מי בראש", מי ניצח, הוא או מישהו אחר – אזי נופלים כל החשבונות, והוא יכול לעשות כל דבר, ובלבד שלא יאמרו שהוא התחרט, ומישהו אחר ניצח!...

קיגאך כיון שיש צורך להציג את הדבר באופן חיובי, ולמצוא איזה הסברה לעצמו – אזי מתחיל לחפש כל מיני תירוצים: זהו ענין שנוגע ל"עלי'", זהו ענין של "צדק ויושר", ככל הפרטים שבזה, אע"פ שהוא בעצמו יודע שאין זו האמת!

קידטז. ונוסף על עצם קביעת החוק – יש עוד מעשה נבלה שלא הי' כמוהו, וחוצפה שאין כמותה:

קיההממשלה שולחת שליח לרוסיא כדי לעשות תעמולה בין אלו

קיו222
שהתחתנו עם גוים, שהם יכולים לעלות לארץ ישראל ללא סיבוכים – אם רק ירשמו אותם בתור יהודים.

קיזיודעים את שמו של אותו שליח, ויתכן שיש עוד כו"כ שעושים זאת, אבל לי ידוע רק אודות אחד.

קיחולהיכן שולחים שליח זה – לרוסיא דוקא:

קיטברוסיא עומדים יהודים בתנועה של מס"נ למעלה מיובל שנים. גם אלו שלא למדו ב"חדר" וב"ישיבה", או "בית יעקב", "בית רבקה" או "בית רחל" – עומדים הם בתנועה של מס"נ עבור עניני יהדות. ויש ביניהם כאלו שלא שומרים תומ"צ, לא שבת ולא כשרות וכו', אלא שייכותם היחידה ליהדות היא – שיודעים שאסור להם להתחתן עם גוים, ובשמח"ת צריך לרקוד עם הס"ת!... ועל זה מוסרים את נפשם, בידעם שבגלל זה יפטרו אותם ממשרתם, ויתכן שיכו אותם כו'.

קכהם מוסרים את נפשם שלא להתחתן עם גוים, אע"פ שיודעים שישארו רווקים, כיון שישארו שם כל ימיהם – שהרי רק בשנתיים האחרונות התחילו לתת היתרי-יציאה, ואילו עד אז הי' מעמד ומצב שלאחר יאוש, ואעפ"כ מסרו נפשם על זה.

קכאואילו עכשיו, בא שליח של הממשלה (לא של משרד העלי' או משרד הקליטה, אלא של הממשלה) מארץ הקודש, ומדבר בלשון הקודש... ואומר, שכל המס"נ שלכם ושל אבותיכם במשך חמישים שנה – יש לזרוק אותה!... עכשיו יכולים להתחתן עם גוי; צריך רק לרשום אותו בתור יהודי, ואז הוא יכול לבוא לארץ ישראל, וכל הארץ לפניו!...

קכבובשביל תפקיד זה משלמים כסף – מהכספים שנאספו מיהודים ב"מגביות" שעורכים בעת אמירת "כל נדרי"! יהודי מתעורר בעת אמירת "כל נדרי", ותורם דולר או ח"י דולר עבור ארץ ישראל, ובכסף זה משתמשים כדי לשלוח שליח לרוסיא לדבר עם גוים שירשמום בתור יהודים ויעלו לארץ ישראל!

קכג[אמנם הקב"ה לא יניח שישתמשו בכספים אלו למטרה זו, כך, שיתכן שבפועל ישתמשו בכספים של גוים, שהרי גם הם תורמים לארץ ישראל, אבל אעפ"כ, הדין הוא שכאשר מכניסים את כל הכסף לקופה אחת, הנה בדאורייתא אין ברירה, ונמצא, שמשתמשים בכספים שיהודים תרמו לארץ ישראל].

קכד223
ועיקר הצער הוא מזה שאין פוצה פה ומצפצף! כל אלו שיושבים שם בממשלה יודעים זאת, ואעפ"כ, אף אחד לא אומר מאומה!

קכהיז. עד עכשיו לא רציתי לגלות זאת (אע"פ שלצורך פקו"נ צריך לגלות כמה ענינים), אבל לכל דבר יש שיעור... ולאחרי שראיתי שהולך ונמשך זמן רב, ואף אחד לא אומר מאומה, הוכרחתי לגלות זאת.

קכוועכשיו יתחילו להרעיש: היתכן שסיפרתי זאת ברבים, ויוסיפו לדרוש שאגלה את שמו, ואז יענישו אותו...

קכזאבל, ענין זה הוא ללא תועלת:

קכחנהוג בכל המדינות שבשעה שתופסים גנב, מענישים אותו. אבל ענין זה יכול להיות בשני אופנים: (א) העונש הוא על מעשה הגניבה, דכיון שעשה דבר בלתי רצוי, מגיע לו עונש. (ב) העונש אינו על מעשה הגניבה, אלא על כך שמעשה הגניבה הי' באופן כזה שתפסו אותו... אם כבר עשית מעשה כזה, מדוע עשית עבודה גרועה כ"כ, שבגלל זה תפסו אותך?!...

קכטובנדו"ד: אפילו אם אגלה את שמו, ויענישו אותו – לא יהי' העונש על עשיית הדבר, אלא על כך שלא הסתיר את עצמו, ובכך גרם שיתפסו אותו. ומכאן ואילך ישלחו מישהו אחר שידע יותר טוב להתחבא שלא יתפסו אותו!... ובמילא לא ארויח מזה מאומה.

קליח. הסיבה שמדברים על זה עכשיו היא – בגלל שיש טענה חדשה, שאין זה הזמן המתאים לעסוק בענין של "מיהו יהודי"; זוהי אמנם גזירה איומה, וחייבים לבטל את החוק בדרכי נועם ודרכי שלום, אבל אין זה הזמן המתאים לכך, אלא יש צורך להמתין מעט.

קלאכלומר: כבר הגיעו למסקנא שמה שאמרו תחילה שזהו "הישג דתי" ו"קידוש השם" – אין האמת כן.

קלב– בכלל לא מובן איך יהודים העיזו להשתמש במושג של "קידוש השם" [כמו שש מליון יהודים שנהרגו על קידוש השם] על חוק שענינו חורבן עם ישראל, שכל גוי שיבוא עם תעודת-נייר שהוא יהודי, אזי ירשמו אותו בתור יהודי! ואין בזה שום הגבלות; אין נפק"מ מי נתן לו את תעודת-הנייר, אפילו אם הוא בעצמו כתב זאת... ע"פ החוק, יכול גוי לקום בבוקר סגרירי ולהחליט שעכשיו הוא צריך להיות יהודי, ויכתוב לעצמו תעודת-נייר שהוא יהודי, ויתקבל הדבר!

קלגובכל אופן, כבר התחרטו מזה, ומודים שאין זה "קידוש השם",

קלד224
ואכן חייבים לבטל את החוק, אבל לא עכשיו הוא הזמן לזה; מוטב להמתין מעט, ואח"כ יוכלו לעסוק בזה באופן טוב יותר. וגם אם לא יהי' הדבר בשלימות – הרי מדובר אודות "נברא" בלבד, כך, שלא יכולים לבוא בטענות.

קלהאבל: מה פירוש "להמתין מעט" – יכולים להמתין חודש, שלשה חדשים, ששה חדשים, ומקסימום י"ב חודש, ואילו כאן ממתינים כבר שנה וחצי, וכמה יכולים עוד להמתין?! לכל דבר יש שיעור!... הוא טוען שיש להמתין למחר, שאז יהי' לו מצב רוח יותר טוב. אבל מה יהי' מחר – גם מחר יוסיף לטעון שיש להמתין למחר, שיהי' לו מצב רוח יותר טוב, וא"כ, מהי התועלת בכך?!

קלויט. דברתי עם כמה יהודים מא"י, הן דתיים והן חפשיים, ושאלתי אותם: אולי יכולים אתם לומר לי: מי ירויח משהו מזה שירשמו גוי בתור יהודי?!

קלזיהודים, בודאי לא ירוויחו מזה מאומה; ארץ ישראל – לא תרוויח מזה מאומה; וגם הגוי לא ירוויח מזה מאומה, ואדרבה: הגוי לא רוצה זאת כלל (כפי שרואים במוחש שהוא עושה צרות בגלל זה), ואפילו לצורך נישואין אינו זקוק לכך, שהרי הוא יכול לנסוע לקפריסין ולהתחתן שם בהיותו גוי, וכן יקום, שהנישואין יהיו בתוקף, ואח"כ יוכל לבוא לא"י שתהי' פתוחה לפניו. ואם זה גוי שרוצה באמת להיות יהודי – ביכלתו להתגייר כהלכה.

קלחוכיון שאף אחד לא מרוויח מזה שרושמים גוי בתור יהודי – מדוע עושים דבר כזה?!

קלטאלא מאי, אותו גוי (שמתחתן עם יהודי), אם יירשם בתור יהודי, יחסכו לו סיבוכים. ובכן: וכי בשביל שרצונו למלא תאוותו ללא סיבוכים, צריך לגרום חורבן הכי גדול עבור עם ישראל, ע"י קביעת חוק שיכולים לרשום גוים בתור יהודים?!

קמכ. וכמו בכל ענין, יש לקשר זה עם פרשת השבוע – בנוגע להמסופר בפרשתנו75 שאברהם שלח את אליעזר לחפש שידוך ליצחק, וצוה עליו "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני", כפי שנתבאר בזהר בב' מקומות – על אתר (בפ' חיי שרה) בקיצור, ובאריכות יותר בפ' וישב:

קמא225
ובהקדים:

קמבידועה שאלת המפרשים: היתכן שאברהם אבינו לא חיפש שידוך ליצחק לפנ"ז, אלא המתין עד לאחרי העקדה, שאז הי' יצחק בן ל"ז שנה – כדברי רש"י ש"כשבא אברהם מהר המורי' נתבשר שנולדה רבקה (כמ"ש "ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה וגו' ובתואל ילד את רבקה"), ויצחק הי' בן ל"ז שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה ל"ז שנה, ובת צ' היתה כשנולד יצחק, ובת קכ"ז כשמתה שנאמר ויהיו חיי שרה וגו', הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראוי' לביאה ג' שנים ונשאה"; מדוע עד אז לא חיפש שידוך ליצחק?!

קמגובפרט ש"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה (עד שלא ניתנה) וכו' אפילו עירובי תבשילין", והרי איתא במשנה ש"בן שמונה עשרה לחופה", ועפ"ז יוקשה יותר מדוע המתין אברהם אבינו זמן רב כ"כ עד שחיפש שידוך עבור יצחק?!

קמדומבואר בזה93, שלפני מעשה העקדה לא מיהר אברהם למצוא שידוך ליצחק, כיון שיצחק שהי' במעמד ומצב של "מרכבה" ("האבות הן הן המרכבה") הי' עסוק אז בלימוד התורה כו', ומה גם שלא הי' קל למצוא שידוך מתאים לרצונו של אברהם; ורק לאחרי העקדה, כשאברהם נצטווה "קח נא את בנך וגו' והעלהו שם לעולה וגו'", אזי תפס אברהם מה הי' קורה לעם ישראל אילו הי' מתקיים ציווי זה... ואז בשרו הקב"ה שנולדה בת זוגו, ומיד שלח את אליעזר למצוא שידוך ליצחק, כדי לבנות את עם ישראל.

קמהולכאורה אינו מובן: היתכן שלאחרי כל זה, מצא אברהם לנכון לצוות את אליעזר "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך וגו'"75 – הרי כמעט הי' כבר הענין ד"העלהו שם לעולה", וא"כ, נוגע עכשיו בעיקר שיצחק ישא אשה

קמו226
בהקדם האפשרי, מבלי לעשות הגדרות ש"לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני", אלא דוקא "אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק", בה בשעה שיכול להיות ש"לא תאבה האשה ללכת"77, ולא יוכל להיות בנין עם ישראל?!

קמזומה גם שהי' יכול להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, שהיו "בעלי ברית אברם", ודרו בשכנותו זמן רב, ועד שסייעו לו במלחמותיו עם שאר הגוים. ואעפ"כ עמד אברהם אבינו על כך ש"לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני", באמרו, שאין לו ברירה; יצחק אינו יכול לישא אשה מבנות הכנעני!

קמחועל זה נאמר בזהר91: "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו', מבנות הכנעני .. כמה דאת אמר ובעל בת אל נכר".

קמטועד"ז בנדו"ד:

קניש טוענים, שלאחרי שנהרגו שש מליון יהודים על קידוש השם באמת, יש צורך לבנות את שארית עם ישראל, עי"ז שיתוסף בעלי' לא"י, ולכן אין צורך בכל ההגדרות כו'.

קנאאך על זה נאמר בתורה: "לא תקח אשה גו' מבנות הכנעני", כדי שלא יהי' הענין ש"בעל בת אל נכר"; אסור ליהודי שיהי' לו עסק עם בנות הכנעני, בת אל נכר, ואסור להביא אותה לא"י, כיון שא"י היא ארץ הקודש, ולכן אינה יכולה להכיל "בת אל נכר", אלא תשליך אותה מתוכה.

קנבכא. אך עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא:

קנגכיון שזהו דבר שלא יכול להיות, כאמור, שא"י תקיא מתוכה "בת אל נכר", וע"ד מ"ש "בוקר ויודע ה'", "גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב כו'", וכמו"כ אי אפשר לשנות את הגבולות שבין ישראל לעמים – א"כ, מדוע עושים רעש ("אַ גאַנצן טומל און אַ גאַנצן שטורעם") מזה שרושמים גוים בתור יהודי, בה בשעה שזהו דבר שאינו יכול להיות, ובודאי יסתדר באופן המתאים?!

קנדויובן בהקדם סיפור מבהיל בגמרא שסיפר נחום איש גם זו: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והי' עמי משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, בא עני אחד

קנה227
ועמד לי בדרך ואמר לי, רבי פרנסני, אמרתי לו, המתן עד שאפרוק מן החמור, לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו כו'", ובגלל זה קיבל על עצמו כל מיני סיגופים ויסורים רח"ל.

קנווהגע עצמך:

קנזנחום איש גם זו הי' צדיק גמור עוד לפנ"ז, וברור הדבר שבשעה שהעני ביקש ממנו "פרנסני", לא המתין רגע מיותר ("איבעריקע שה"י'ס ופה"י'ס"), אלא רק לא עשה זאת בזריזות הכי גדולה, לזרוק הכל ולחטוף וליתן לו, כי אם במתינות, בדרך הטבע. ומה שאירע בפועל, שברגע זה שלא הספיק לפרוק מן החמור, יצתה נשמתו, הרי זה דבר בלתי רגיל לגמרי.

קנחואעפ"כ מספרת הגמרא סיפור זה, והובא גם בשו"ע בהלכות צדקה בנוגע לדין בפועל, ש"מאד יש ליזהר בה, כי אפשר שיבוא לידי שפיכות דמים, שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד, כעובדא דנחום איש גם זו"; ועד"ז בנוגע לפעולת הצדקה, ש"דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות, כמו שאירע לצרפית" (אף שבדרך כלל לא הובאו בשו"ע של הב"י מקורות הדברים, כי אם במקומות ספורים בלבד, ואילו כאן מביא מקור הכי טוב – מעשה שהי').

קנטוכן הוא גם בעניננו:

קסבכל יום ישנם מקרים שרושמים גוים בתור יהודים, וכתוצאה מזה נעשים נישואי תערובות. ולכן, אם לא יבטלו את החוק מיד, הנה כעבור זמן קצר יהי' מדי מאוחר לתקן משהו.

קסאוכאן אין זה רק ספק, כמו אצל העני, שאם לא יתן מיד, יכול להיות שיהי' מדי מאוחר, אלא יודעים בבירור שכבר אירעו מאות מקרים כאלו, שרשמו גוים בתור יהודים, ועכשיו נעשה קשה יותר לברר מי יהודי ומי גוי, ועאכו"כ אם יעבור עוד משך זמן באופן כזה, שאז יהי' מדי מאוחר לתקן משהו.

קסבוכפי שאחד מהם אמר כבר בפירוש – אלא שהסיק מסקנא הפוכה – בנוגע ל"רעש" אודות "מיהו יהודי", שכשיעבור עוד קצת זמן,

קסג228
יתערבו גוים עם יהודים, רח"ל, ואז לא ידעו את החילוק בין גוי ליהודי, ויושקט כל הענין!...

קסדומזה מוכח עד כמה נוגע ומוכרח לבטל מיד את הגזירה האיומה של "מיהו יהודי", דאל"כ, יהי' מדי מאוחר!

קסהכב. ויה"ר שבעמדנו ביום הש"ק בזמן של "רעוא דכל רעוין", שבו נמתקים כל הדינים והמשפטים כו' – יתבטל בקרוב ממש החוק והמשפט של "מיהו יהודי", שהוא מה"משפטים בל ידעום"...

קסו– וכפי שרואים כאן דבר מוזר: אותו "בית משפט" שהורה לרשום גוי' בתור יהודי', פסק בנוגע לדת אחרת, שכל זמן שלא היזו את המים, מי הטומאה, אינו נחשב לנוצרי.

קסזהנידון הי' בנוגע לאב ואם גוים, וילדים גוים, אלא שבינתיים רצה אחד מהם להתחרט, ועל זה פסק בית המשפט, שכיון שלא היזו עליו את מי הטומאה (אע"פ שאין זה אלא מנהג), אינו נחשב ואי אפשר לרשום אותו בתור נוצרי. וכיון שלא רצה להיות יהודי, רשמו: בלי דת.

קסחואילו כשמדובר אודות רישום גוי בתור יהודי – הנה למרות שהאמא היתה גוי', וטענה שרצונה להשאר גוי', ורוצה רק שירשמו את ילדי' בתור יהודים, פסק אותו בית משפט – שצריך ללכת באותה שיטה – שצריך לרשום את הילדים (שבאמת הם גוים) בתור יהודים.

קסטובקרוב ממש יקויים מה שאירע בימי חנוכה: "מסרת כו' רבים ביד מעטים" [ובפרט שבנדו"ד דעת הרבים היא שצ"ל גיור כהלכה, כפי שהתברר לאחרונה שכך סבורים 58 אחוז, אלא שהאחרים הם ה"גבורים", שברשותם נמצא הכסף...], ו"זדים ביד עוסקי תורתך".

קעוזהו גם המענה לטענה נוספת, שיש טוענים, שאלו שהם "עוסקי תורתך", אינם צריכים להתערב כלל; הוא צריך לשבת וללמוד תורה, אבל אין לו שייכות לעניני הממשלה, שהרי מעולם לא הלך ל"אוניברסיטה", ואינו יודע איך מנהלים אסיפה, ואינו יודע כיצד ללחוץ לגוי את היד, ולכן אין לו להתערב בעניני הממשלה ששייכים לפוליטיקה; בעניני פוליטיקה יודעים אנו מה טוב ומה לא טוב!

קעאאך על זה נאמר בחנוכה: "מסרת כו' זדים ביד עוסקי תורתך", והיינו, שדוקא "עוסקי תורתך", אלו שלא יודעים כיצד לרדוף אחרי הגוי,

קעב229
בידעם ש"מאן מלכי רבנן", ו"אין על גביו אלא ה' אלקיו", שהוא בעה"ב על העולם כולו, ולכן אינו צריך לרדוף אחר הגוי כדי לישא חן בעיניו – הנה דוקא הם היו אלו שניצחו!

קעגואע"פ שבין בנ"י היו אז "מתייוונים", שהלכו אחרי היוונים והתנהגו כמותם, ועד"ז היו בכל הדורות כאלו שטענו שצריך לרדוף אחר הגוים ולהתנהג כמותם – הי' הנס של חנוכה שהיהודים הם אלו שניצחו, ואילו היוונים והמתייוונים, לא נשאר מהם מאומה.

קעדולא כפי שרוצים להנהיג עכשיו בא"י, שבימי חנוכה יקחו לפיד אש וישאוהו ממקום למקום – שזהו מנהג שהי' אצל היוונים לפני אלפיים שנה (כפי שמוצאים בספרים שלהם (שהרי הם עצמם כבר לא קיימים) שכך הי' מנהגם), ועכשיו רוצים להנהיג את מנהג היוונים כדי להראות שחנוכה הוא "יום טוב" – היפך כל הענין של חנוכה, שבנ"י ניצחו את היוונים, ולא נשאר מהם מאומה (מלבד השפה והספרים שלהם), ואילו עכשיו רוצים לחפור ולהוציא מ"בית הקברות" (לא מ"בית החיים", אלא מ"בית הקברות") מנהג ישן של היוונים!

קעה(כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק והפטיר בבת-שחוק:) לא חסרים לי צרות... שיתחילו להרעיש על מה שאמרתי אודות המנהג של לפיד האש, וישכחו מהענין של "מיהו יהודי"... הזכרתי זאת רק דרך אגב, בקשר לענין של חנוכה כפי שהוא ע"פ תורה.

קעוובנוגע לפועל: ח"ו להפסיק את הפעילות בענין של "מיהו יהודי", אלא יש להמשיך ולפעול בזה, ועד שהאור של חנוכה יפעל לבטל את הגזירה האיומה הנ"ל.

קעזויה"ר שיקויימו דברי אברהם אבינו "לא תקח אשה .. מבנות הכנעני", שזוהי נתינת כח לכל הזמנים שלא יהי' אצל בנ"י הענין ד"בעל בת אל נכר", וכאמור, שלא יכול להיות דבר כזה.

קעח* * *

קעטכג. הביאור בהערות אאמו"ר על הזהר:

קפהקשר והשייכות שבין הענין ד"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" עם הענין ד"ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וגו'", יובן ע"פ

קפא230
משנת"ל במאמר (שמיוסד על המאמרים בתורת חיים לאדמו"ר האמצעי ובאור התורה להצ"צ) שענין יחוד יצחק ורבקה (שעז"נ "ויהי הוא טרם כלה לדבר וגו'") הו"ע היחוד דתושב"כ ותושבע"פ; והרי בשביל ענין היחוד יש צורך באור נעלה יותר (כמבואר בלקו"ת) – שזהו הענין ד"נפלאות מתורתך", שזהו אור שלמעלה מסדר השתלשלות, שפועל שגם הענינים שלמעלה מהשגה יומשכו בהשגה, באופן ד"גל עיני ואביטה גו'".

קפבוענין זה קשור גם עם פשטות הענין ד"ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת גו'"119, שקאי על דיבור התפלה – שהרי ענין התפלה הוא המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות, שלכן נפעל הדבר באופן שלמעלה מהזמן, ש"טרם כלה לדבר" נתמלאה כבר בקשתו (ולא כהסדר הרגיל, שתחילה צריך לסיים הבקשה, ואח"כ ממלאים בקשתו), וע"ד שמצינו בענין התשובה, שהיא עבודה שלמעלה מהשתלשלות ולמעלה ממדידה והגבלה (לא כמו כללות העבודה דתומ"צ שהיא במדידה והגבלה), כמ"ש הרמב"ם בנוגע למעלת בעל תשובה ש"אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה וכו'" – ש"צועק ונענה מיד, שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה".

קפגכד. ויש להוסיף, שהענין ד"ויהי הוא טרם כלה לדבר גו'" קשור גם עם י"ט כסלו:

קפדידוע מה שאמר רבינו הזקן בנוגע לספר התניא שנדפס בכ' כסלו שנתיים לפני המאסר, שיציאתו לחירות היתה בזכות אלפי האותיות והתיבות והדפים שלמדו חסידים בספר התניא במשך שנתיים אלו. והיינו, שעוד לפני כל ענין המאסר ("טרם גו'") היתה כבר הזכות שעל ידה היתה היציאה לחירות.

קפהוכיון שהיציאה מהמאסר היתה באופן ד"פדה בשלום נפשי .. כי ברבים היו עמדי", וכדאיתא בירושלמי שגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד, וכך הי' גם אצל רבינו הזקן, שאפילו אלו שלפני המאסר היו מתנגדים, נעשו לאח"ז חסידים שלו – הנה כן הוא גם בכל

קפו231
דרא ודרא עד לדרא דעקבתא דמשיחא; וענין זה פועל שאפילו אלו שמסיבות שונות ומשונות לא הגיעה אליהם עדיין תורת החסידות, או שחושבים שתורת החסידות לא נועדה עבורם ("ניט זיי מיינט מען"), אלא עבור מישהו אחר – ידעו גם הם שהכוונה היא אליהם, וגם להם תהי' שייכות לתורת החסידות.

קפזועי"ז נעשה הענין ד"פדה בשלום גו'" – שלום בארץ ישראל הרוחנית, ושלום בארץ ישראל הגשמית, ושלום בין ישראל לאביהם שבשמים, והרי "גדול השלום", ועד ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם" (כפי שפוסק הרמב"ם בסוף הל' חנוכה),

קפח– אבל באופן ש"דידן נצח"67, שידעו ברור שיהודי הוא יהודי, ובנוגע לכל שאר האומות צריך רק לפעול הענין ד"אז אהפוך גו' לעבדו שכם אחד" –

קפטועד שכובשים את העולם ע"י לימוד התורה, נגלה וחסידות, ובאופן שיפוצו מעינותיך חוצה, ועי"ז נעשה "פדה בשלום נפשי" – תחילה הגאולה הפרטית בנפשו של כל אחד מישראל, ולאח"ז הגאולה של הנפש הכללית – יציאת שכינתא מגלותא, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו117.

קצ[לאחרי אמירת ברכה אחרונה נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את המזונות והמשקה לר' משה הכהן דובינסקי (עבור ה"מלוה מלכה"). ובצאתו התחיל לנגן הניגון "ואני אבטח בך"].

קצא______ l ______