Toras Menachem·Vol. 67 (5732·Part 2)·Purim 5712תורת מנחם·סז - שנת תשל"ב - חלק שני·פורים·ה'תשל"ב

א284
בס"ד. פורים, ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)

גהיהודים את אשר החלו לעשות, והיינו, מה שהתחילו במתן תורה, גמרו לקבל עתה בימי אחשורוש (בפורים), כדאיתא בגמרא על הפסוק קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. ועפ"ז מבואר גם מ"ש וקבל לשון יחיד (אף שמיד לאח"ז נאמר היהודים, לשון רבים), כיון שזהו בדוגמת מ"ש במ"ת ויחן שם ישראל נגד ההר, ויחן לשון יחיד, וכדאיתא במדרש שהענין דויחן (לשון יחיד) פעל נתינת התורה, לפי שבמסעות וחניות שעד הר סיני לא הי' עדיין ענין של התאחדות (יחיד), ורק כאשר ויחן (שם ישראל), לשון יחיד, אמר הקב"ה הרי השעה שאתן להם תורתי, ולכן גם כשסיימו מה שהתחילו במ"ת, נאמר וקבל, לשון יחיד.

הצריך להבין, הרי במ"ת הי' הענין שהקדימו נעשה לנשמע, ועד שבגלל זה באו ס"ר מלאכי השרת וקשרו להם ב' כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע3, וגם, על כל דבור ודבור פרחה נשמתן, ואיך אומרים שאעפ"כ הרי זה התחלה בלבד, החלו לעשות, ואילו הקבלה (וקבל), הסיום והגמר, הי' רק בימי אחשורוש. גם צריך להבין, דהנה, בנוגע למ"ת אמרו רז"ל משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, היינו, שהיו אז חילוקים באופן קבלת התורה, דאף שבכללות הי' הענין דמ"ת לכל העם (ועד שתחילה הוצרך להיות וירד משה, ורק לאח"ז ניתנה תורה), מ"מ, היו חילוקים באופן הקבלה, וכמארז"ל משה מחיצה לעצמו אהרן מחיצה לעצמו וכו'. ובכללות הי' משה מחיצה לעצמו, שרק עליו נאמר משה קיבל תורה כו', היינו שהי' כלי מקבל לתורה כפי

ו285
שניתנה מסיני, משא"כ יהושע, שרק מסרה ליהושע (ואילו מה שיהושע הי' מקבל, הרי זה ענין נוסף בפ"ע). ואילו בענין וקבל היהודים את אשר החלו לעשות (בימי אחשורוש), רואים דבר נפלא, שאז היו כל בנ"י במעמד ומצב שבתחילת מ"ת (כאשר החלו) הי' רק אצל משה, שרק אצלו נאמר משה קבל תורה כו', ואילו בימי אחשורוש הי' מ"ת אצל כל היהודים באופן שנקרא בשם וקבל (היהודים). וגם צריך להבין במ"ש (לאחרי וקבל היהודים גו') קיימו וקבלו היהודים4, שבב' התיבות (קיימו וקבלו) הקרי הוא בלשון רבים, אבל הכתיב הוא וקבל (לשון יחיד), כמ"ש לפנ"ז וקבל היהודים, שמזה מובן, שיש בו ב' הענינים, הן וקבל לשון יחיד, והן וקבלו לשון רבים. משא"כ בפסוק וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, הן הקרי והן הכתיב הוא וקבל לשון יחיד.

חפירוש הדברים ע"פ הדיוק המבואר בכ"מ שבכל המגילה נקראים בנ"י בשם יהודים דוקא, אף שהיו אז בנ"י מכמה שבטים (לא רק משבט יהודה), ובפרט מרדכי (שעל ידו נפעל כל הענין דפורים, ועאכו"כ הענין העיקרי דוקבל היהודים את אשר החלו לעשות), שהי' משבט בנימין, איש ימיני, ואעפ"כ, מיד בהתחלת המגילה נאמר עליו17 איש יהודי הי', ועד שלפני שיודעים את שמו (כמ"ש לאח"ז ושמו מרדכי), יודעים כבר שענינו הוא היותו איש יהודי, שזהו לפי שמודגש כאן ענין ש(יכול להיות ו)הוא בשוה אצל כל מי שבשם ישראל יכונה, שהוא במעמד ומצב שנקרא בשם יהודי. והענין בזה, דהנה, החילוק כפשוטו בין השבטים הוא בגלל היותם מחולקים בעבודתם הרוחנית, ועד שישנו הגדול וחשוב שבשבטים, וישנו גם קצה האחרון, ירוד שבשבטים. אמנם, אצל כולם ישנו ענין שבו משתווים הכל, שלכן נקראים כולם בשם יהודים. ועפ"ז יובן גם מה שעומדים כולם באופן שנאמר עליהם וקבל היהודים, וקבל לשון יחיד, וגם לשון קבלה, כמו דרגת משה במ"ת שקיבל תורה מסיני, וגם מ"ש וקבל גו' את אשר החלו לעשות, שבימי הפורים (גם עתה, שהרי הימים האלה נזכרים ונעשים)

ט286
היתה הקבלה, הגמר והסיום דמ"ת, שכל זה הוא לפי שנמצאים במעמד ומצב שנקראים בשם יהודים, כדלקמן.

יאלבאר תחילה החידוש שנעשה בקבלת התורה בימי פורים לגבי מה שהי' במ"ת, ועד שאז הי' גמר הקבלה, ואילו במ"ת רק החלו לעשות, בהקדם ביאור החידוש דמ"ת לגבי התורה כפי שהיתה לפנ"ז, שהרי מימיהן של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, ועד שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה [ולהעיר, שבלשון זה מודגש שאצל אברהם גופא היתה התורה באופן ש"לא ניתנה", ואעפ"כ "קיים את כל התורה כולה", כב' הפירושים ב"קיים", קיום כפשוטו, שעשה מה שכתוב בתורה (כהדוגמאות שהובאו בגמרא ובמדרש, אפיית מצות בפסח וכיו"ב), וגם, שפעל בתורה עמידה וקיום]. ולהעיר, שקיום התורה ע"י האבות הוא בהוספה על ענין התורה שהי' כבר לפני אברהם, ועד שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם, ועוד לפנ"ז היתה כבר תורה, שהרי הענין דאלפיים שנה קדמה תורה לעולם הוא כפי שהתורה היא כבר בגדר של אלפיים שנה, הן גדר המספר, אלפיים [דאף שפירושו מלשון אאלפך חכמה אאלפך בינה, הרי זה גם בגדר מספר], והן הגדר דשנה (לא סתם מספר אלפיים, אלא אלפיים שנה), ועד כפי שהתורה היא בגדר העולם, שלכן אמרו שקדמה לעולם, שענין זה שייך רק על דבר שהוא בגדר העולם, אלא שקדם לעולם. אבל התורה מצד עצמה, כתיב בה ואהי' גו' שעשועים גו' לפניו גו', נעלמה מעיני כל חי, וכל שאר המעלות שנימנו בה כפי שהיא לפני שואהי' אצלו אמון28, כלי אומנתו, כמו אומן שיש לו דיפתראות ופינקסאות כו', שזהו כפי שהתורה היא בגדר העולם, ורק קדמה לעולם. אך עיקר ענין התורה, שהיא לשון הוראה (כדאיתא בזהר), שזהו"ע דגדול לימוד שמביא לידי מעשה, הרי זה התחיל מאברהם אבינו שקיים את כל התורה כולה, שזהו ענין התורה כפי שבאה באופן של קיום ומעשה. וא"כ, צריך להבין מהו החידוש דמ"ת לגבי קיום התורה ע"י אברהם.

יגהענין הוא, שאף שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה, מ"מ, כל זה הי' רק מצד אברהם, שהוא קיים את התורה, אבל עדיין לא ירדה התורה באופן שהעולם יהי' ראוי לקבל את התורה. וזהו הטעם שהאבות היו חלוקים בעבודתם, שעבודת אברהם היתה באופן דהלוך ונסוע גו', עבודת יצחק היתה בחפירת הבארות, ועבודת יעקב היתה בענין התפילין ע"י המקלות כו', משא"כ לאחרי שהתורה נמשכה למטה מעשרה טפחים בגשמיות, שאז הרי זה באופן דתורה אחת לכולנו, כי, הענין שקיימו האבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה, הי' אצל כל אחד לפי שורש נשמתו, אברהם בקו החסד (הלוך ונסוע הנגבה33, שדרום (נגבה) הוא קו החסד), יצחק בקו הגבורה (פחד יצחק הי' לי), ויעקב בקו האמצעי, תפארת (שלכן היו בהמקלות ריבוי גוונין, ענין התפארת, כמבואר בארוכה בהדרושים על הפסוקים שבהם מדובר אודות מקלו של יעקב). וטעם הדבר, לפי שכללות העבודה למטה בקיום כל התורה כפי שהיתה לפני מ"ת, כשהיתה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, לא היתה באופן שהתחתון יהי' כלי לזה, ועאכו"כ שלא היתה באופן שיוכלו לומר על התחתון שהוא מקבל זאת בדוגמת כלי שמקבל אור, שהאור והכלי נעשים דבר אחד, בדוגמת נשמה וגוף. וזהו מה שעבודת אברהם היתה מצד נשמתו, שהיתה ממדת החסד (כנ"ל), כדאיתא בספר הבהיר שאמרה מדת החסד לפני הקב"ה, מימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, שלכן הי' עיקר ענינו הכנסת אורחים, וכן עבודתו לבוראו, בין אדם למקום, היתה באופן דאברהם אוהבי (משא"כ יצחק שבו נאמר פחד יצחק גו'), והיינו, שעבודתו היתה באופן דהלוך ונסוע בתנועה של אהבה (הנגבה), ע"י ההתבוננות שיש בעה"ב לבירה זו, כמבואר בארוכה בלקו"ת פ' בהעלותך ובכ"מ בנוגע להתבוננות שמביאה

יד288
לבחי' האהבה דאברהם, ואהבה זו פעלה אצלו ענין הרצוא, ועד לרצוא בלי גבול, ולכן הוצרך להיות אח"כ ענין השוב, שזהו הענין דהלוך ונסוע, שהרי כדי שתוכל להיות הליכה ונסיעה (עלי') נוספת, צ"ל בינתיים ענין השוב (שזהו גם כללות הענין דהכנסת אורחים, שנעשה למטה דוקא, שזהו"ע של שוב), אבל, כל זה הי' לפי דרגת נשמתו. ומובן שמצד מעלת האבות שהן הן המרכבה, היתה זו עבודה נעלית ביותר, אבל עדיין הרי זה רק לפי דרגת ואופן עבודת נשמתו, ובמילא היתה גם הפעולה בנוגע לנשמה. משא"כ בנוגע לפעולה בעולם, הרי מצינו שבשביל שבועה בנקיטת חפץ, הוצרך אברהם לומר לאליעזר עבדו שים נא ידך תחת ירכי, כיון שהי' אז בעולם רק ענין אחד שבו הי' כבר ענין של מצוה בגשמיות, שזוהי מצות מילה שניתנה לאברהם בתור התחלת היחוד כו' ובתור התחלה לנתינת כל המצוות. ועד"ז בנוגע לעבודת יצחק ויעקב, וכן לאח"ז, שהרי מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו אפילו במצרים.

טזיותר, הנה גם עבודת אברהם בקיום התורה בודאי פעלה גם בעולם, כמובן ממארז"ל עד שבא אברהם הי' העולם מתנהג באפילה, והיינו, שאע"פ שגם קודם עבודתו של אברהם הי' ענין התורה, תורה אור, שקדמה לעולם, ועאכו"כ כשנברא העולם ע"י התורה שהיא בבחי' דיפתראות ופינקסאות כו' (כנ"ל ס"ג), מ"מ הי' העולם מתנהג באפילה, והיינו, שאור התורה לא האיר את האפילה שבעולם, אפילו לא לפי שעה. וזהו מה שנתחדש ע"י אברהם, כמ"ש ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם, אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, והיינו, שע"י עבודתו פעל שבשעת מעשה הכריז העולם עצמו (וועלט האָט געשריען) א-ל עולם, לא א-ל העולם, אלא א-ל עולם, שהעולם הוא מציאות אחת (איין זאַך) עם אלקות, ועי"ז נתבטל מה שהי' העולם מתנהג באפילה. אבל אעפ"כ, ענין זה לא חדר עדיין (עס האָט נאָך ניט דורכגענומען) את גשמיות העולם, ועד שלא חדר עדיין אפילו את הגוף של האדם העובד, שישתנה לגמרי, אע"פ שלהיות שהאבות הן הן המרכבה, הרי מובן, שגם

יז289
המוח הגשמי שלהם הי' בבחי' מרכבה. והרי זה בדוגמת הנשמה שבגוף, שבשעה שעובדת עבודתה ומתעלית כו' בהיותה בגוף, אזי נעשה שינוי גם בהגוף, אע"פ שלאח"ז יכול הגוף להשאר במעמדו ומצבו, ולא להשתנות כפי שמשתנה דבר גשמי לאחרי שנעשית בו מצוה לאחרי מ"ת.

יטהחידוש דמ"ת, לאחרי הקדמת כור הברזל דמצרים, שפעל זיכוך בכללות העולם, ועאכו"כ הזיכוך של מקבלי התורה, ע"י עבודה קשה, עבודת פרך, בחומר ובלבנים, שענין זה פעל לבטל הגזירה, שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, ואז "החלו לעשות", שהתחיל ענין המשכת וירידת התורה בעשי' בפועל, גם בהגוף, ובגשמיות וחומריות העולם.

כאכדי שיוכל להיות ענין זה שהוא חיבור ענינים הפכיים, הנה בשביל זה הוצרך להיות גילוי נעלה ביותר באופן של אתערותא דלעילא, ולכן על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, וזה הי' התחלה לפעול ולחדור גם את הגוף, שגם הוא יהי' בתנועה ומעמד ומצב כזה, שזהו"ע המס"נ.

כגבמ"ת הי' ענין זה רק מצד אתעדל"ע (ולא מצד הבחירה והרצון שלהם מצד עבודת המטה), שזהו שאמרו רז"ל3 שבשעת מ"ת כפה עליהם הר כגיגית (ועד שבגלל זה אמרו רז"ל3 מכאן מודעה רבה לאורייתא), וכדאיתא הלשון שזהו "עד"מ האדם המוקף ונתפס בתוך הגיגית המקיפו וסובבו מכל צד לבלתי יכולתו לזוז ולצאת ממנה כו'". ונוסף על היותו מצד אתעדל"ע בלבד, הנה גם האתעדל"ע היתה רק התחלה בנוגע לפעולה בהגוף כו'. וזהו החידוש שנתחדש בימי אחשורוש, שקיימו מה שקבלו כבר, לא רק מצד שכפה עליהם הר כגיגית, אלא מצד העבודה מלמטה דוקא.

כהבזה, כמבואר בארוכה בתו"א ובשערי אורה62 ובאור התורה ובדרושים שלאח"ז, שגזירת המן להשמיד גו' היתה על

כו290
היהודים דוקא, כי הגידו לו את עם מרדכי, היינו, שזהו עם שהנהגתו היא כמו הנהגתו של מרדכי שלא יכרע ולא ישתחווה, ועל שם זה נקראים יהודים, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, ועל זה עמדו במעמד ומצב של מס"נ, לא רק לרגע אחד (כמו בהרגע שכפה עליהם הר כגיגית), אלא במשך כל השנה כולה (מבלי הבט על שינויי העתים והזמנים שבמשך השנה), ועד שאפילו לא עלה על דעתם מחשבת חוץ ח"ו (שהרי אז היתה מתבטלת הגזירה כו'), והיינו, שעמדו אז במס"נ באופן דמלמטה למעלה, ומס"נ בגופם (בנוגע למחשבת הגוף), וכמבואר בזה שהמס"נ היא לא רק בכח, אלא מס"נ בפועל ובהגוף. ולכן, עי"ז נעשה הגוף מוכשר שיוכל להיות אצלו ענין התורה באופן ד"קבל", כמו שמשה קבל תורה מסיני. והענין הוא, דהנה במשה כתיב ומשה נגש אל הערפל, ומבואר בזה, שמשה נגש לקבל תורה באופן שלא הי' רוצה לעצמו כלום, שזהו"ע הערפל, שמורה על העדר כל הענינים והעדר כל הרצונות, מלבד להיות כלי קבלה לתורה, ולכן משה קבל תורה. ועד"ז הי' אצל כל בנ"י בימי הפורים, ע"י ענין המס"נ הנ"ל, כפי שמבאר רבינו הזקן שמסירת נפש הו"ע מסירת הרצון (כי נפש הו"ע הרצון, כמו אין נפשי, שפירושו אין רצוני), דהיינו, ביטול כל הרצונות (ע"ד הענין דמשה נגש אל הערפל), ועי"ז נעשה אצלם הענין דוקבל היהודים, וקבל לשון יחיד, כי ענין המס"נ הוא באופן שכולם משתווים בו יחד, וכן ענין הקבלה, בדוגמת משה קבל תורה בשעת מ"ת.

כחוקבל היהודים את אשר החלו לעשות, שע"י ענין המס"נ (שמרומז במ"ש וקבל היהודים) שבימי הפורים, גמרו לקבל מה שהתחילו במ"ת, והיינו, שלאחרי שבמ"ת החלו לעשות, הנה בימי הפורים הי' גמר וסיום הענין דלעשות, סוף מעשה במחשבה תחלה, היינו, שבמעשה גופא ה"ז סוף המעשה, ודוקא בסוף מעשה ישנו הענין שהוא התחלה שבמחשבה. וכמבואר בזה (באותיות הקבלה), שישנו

כט291
ענין התורה כפי שהיא מצד חכמה, ולמעלה מזה, כפי שהתורה היא מצד סוכ"ע, מצד אריך ומצד עתיק, דלית שמאלא בהאי עתיקא (כי שם הו"ע האחדות), ובעתיק גופא ישנו ענין רישא דלא אתיידע, שקשור גם עם ימי פורים שאז העבודה היא עד דלא ידע, שזהו"ע המס"נ שלמעלה מטו"ד. ועד שפורים הוא נעלה יותר גם מיוהכ"פ שבו ניתנו לוחות האחרונות, שהם אלו שנתקיימו, כמובן ממ"ש בתקו"ז שיום הכפורים הוא כפורים (כמו פורים), והיינו, שפורים הוא נעלה יותר.

לאלאח"ז נאמר קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וגו', ובפסוק זה רק הכתיב הוא וקבל (לשון יחיד), אבל הקרי הוא וקבלו (לשון רבים). והענין בזה, דהנה, העבודה באופן דעד דלא ידע היא רק בימי הפורים, בדוגמת המס"נ בפועל ובגלוי שהיתה אז, אבל לאח"ז צריכה להיות העבודה ע"פ טו"ד, אלא שצ"ל ניכר בה שהיא באה לאחרי העבודה דמס"נ שלמעלה מטו"ד. ולכן, כשהענין דפורים נמשך על זרעם, ועד"ז אצלו גופא, בימים שלאחרי הפורים, בכל שנה ושנה ובכל דור ודור, אזי הענין דוקבל לשון יחיד (שמורה על ענין המס"נ כנ"ל) הוא באופן של אתכסיא, שזהו"ע הכתיב, אבל באתגליא הרי זה באופן דוקבלו, לשון רבים, שזהו ענין הקרי, שאינו כמו הכתיב שהוא רק בראיית העין, אלא הוא באופן של קריאה וגילוי להזולת (או גם לעצמו, שאזנו שומעת מה שפיו מדבר), שזהו אופן העבודה דכל השנה כולה (לאחרי פורים), שענין המס"נ הוא (רק) בפנימיות, ועל זה מיוסדת העבודה במדידה והגבלה ע"פ טו"ד.

לגזה נמשך באופן שזכרם לא יסוף מזרעם, כדאיתא במדרש שאפילו לעת"ל כאשר כל הענינים בטלים הנה ימי הפורים האלה

לד292
אינם בטלים, וכן מגילת אסתר אינה בטלה, אלא זהו ענין נצחי עד סוף כל הדורות. ועד שמגאולת פורים שהיא באופן שאכתי עבדי דאחשורוש אנן, באים באופן דמיסמך גאולה לגאולה לגאולה דפסח, ועד לגאולה שעלי' נאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שאז יהי' הענין דישקני מנשיקות פיהו, לימוד תורתו של משיח, שזהו לימוד התורה באופן של ראי', שבאופן זה ילמד משיח תורה את העם כולו. וכל זה נעשה ע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות בתנועה דמס"נ, ובפרטיות ה"ז דוקא בדרא דעקבתא דמשיחא (וכמבואר בכ"מ שמ"ש והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ה"ז במיוחד בנוגע לדרא דעקבתא דמשיחא), ועל זה מתברכים (מ'ווינטשט זיך) כן (הלואי) בקודש חזיתיך, באותה תנועה שבה עמדו בארץ צי' ועייף (כתורת הבעש"ט). ומזה באים – באופן דתלמודו בידו – ללימוד תורתו של משיח, ועד לקיום היעוד מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.

לה______ l ______