Toras Menachem·Vol. 67 (5732·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Vayakhel-Pekudei·25 Adar·Parshas Hachodesh·Shabbos Mevarchim Nisan·5712תורת מנחם·סז - שנת תשל"ב - חלק שני·שיחת ש"פ ויקהל-פקודי·כ"ה אדר·פ' החודש·מבה"ח ניסן·ה'תשל"ב

א388
בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, כ"ה אדר,
פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשל"ב.

בבלתי מוגה

גכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

דא. יום הש"ק זה, שבת מברכים חודש ניסן, נקרא שבת פרשת החודש, ע"ש פרשת "החודש הזה לכם ראש חדשים" שקורין בסיומה של קריאת התורה (לאחרי פרשת השבוע), דקאי על ר"ח ניסן.

הויש לבאר תוכן השם "חודש" דוקא – שהרי מצינו בכתבי הקודש גם השם "ירח", כמו "בירח האיתנים בחג", אלא שאין זה השם הרגיל, ואילו השם הרגיל בתורה הוא "חודש" – שזהו בודאי בדיוק, ככל עניני התורה שכל פרט הוא בדיוק, ובמכ"ש מעניני העולם שכל מה שקורה בעולם הוא בדיוק ובהשגחה פרטית; וכן לבאר הלימוד וההוראה מזה בעבודת ה' – ככל עניני התורה, תורת חיים, שהם הוראה בחיים, וכתורת הבעש"ט שמכל דבר שיהודי רואה או שומע (אפילו בעניני העולם) צריך ללמוד הוראה בעבודתו לקונו.

וב. החילוק שבין השם "חודש" לשם "ירח":

ז"ירח" – מורה רק על שייכותו ללבנה, שנקראת גם בשם "יָרֵחַ" (כלשון הכתוב: "שמש וירח", "ירח וכוכבים"), ועל שמה נקראים חדשי השנה בשם "יֶרַח", כיון שהחלוקה לחדשים היא (לא מצד מהלך השמש, אלא) מצד מהלך הלבנה ("יָרֵחַ"), שמידי שלושים יום ישנו מולד הלבנה באופן של נקודה, ואח"כ הלבנה הולכת וגדלה עד ש"קיימא סיהרא באשלמותא", ואח"כ הולכת ומתמעטת עד שנעלמת לגמרי, ולא נשאר אפילו נקודה בלבד, וסדר זה חוזר ונשנה מידי שלושים יום.

חאבל "חודש" הוא מלשון חידוש7, היינו, שאין זה אותו ענין שהי' לפנ"ז, אלא באופן שמתחיל דבר חדש שלא הי' מעולם.

ט389
ג. והענין בזה:

יענין החידוש הוא יסוד עיקרי באמונת ישראל ובתורת ישראל, שמזה באה בתורה ההוראה בפועל ש"מעלין בקודש" (וכ"ש ש"לא מורידין") – לא רק מעלין מחול אל הקודש, אלא "מעלין בקודש" גופא, מקודש אל קודש הקדשים,

יאוהיינו, שאע"פ שנמצא כבר במעמד ומצב שנקרא "קודש",

יב– שמזה מוכח שעשה כל מה שנדרש ממנו, וניצל את הכחות ואפשרויות שניתנו לו בתכלית השלימות, שהרי אם הי' חסר משהו בעבודתו, אי אפשר לומר שנמצא "בקודש", כיון שנתערב ענין של היפך הקדושה (שלא עשה בשלימות דבר שהי' יכול לעשותו) –

יגאין לו להסתפק במעמדו ומצבו בהוה לגבי מה שנדרש ממנו מחר, דכיון שניתוסף לו עוד יום, בודאי ניתוספו לו עוד כחות, ולהיותו אדם חי, כמו כל דבר חי שגדל בתמידות, עליו להתעלות בעבודתו בעילוי אחר עילוי, בהתאם לכחות שניתוספו לו; כך צריך להתנהג היום לגבי אתמול, ומחר לגבי היום.

ידוענין זה מודגש בשם "חודש" דוקא, שמורה על דבר חדש – שאין זה באופן שאותם ענינים חוזרים ונשנים מידי חודש בחדשו, אלא בכל חודש הרי זה באופן חדש לגבי החודש שלפנ"ז, והיינו, שאין זה אותו מולד הלבנה כפי שהי' בחודש שלפנ"ז, ולא אותה שלימות הלבנה שהיתה בחודש שלפנ"ז, אלא באופן חדש.

טוועד"ז בנוגע לחידוש שבמיעוט הלבנה בחציו השני של החודש – שאין זה ענין של גרעון ח"ו, אלא המיעוט עצמו הו"ע של עבודה – למעט את המציאות והציור שלו כו', וענין זה בא דוקא לאחרי העבודה ד"קיימא סיהרא באשלמותא", כי, מי שאינו צדיק גמור, אין זה "קונץ" שמבטל את עצמו, אלא החידוש הוא שאפילו בהיותו במעמד ומצב ד"קיימא סיהרא באשלמותא" (ע"פ עדות התורה), כך, שיכול להחשיב את עצמו ל"מציאות" בגלל שעובד את הקב"ה בשלימות – אומרים לו, שעכשיו צריכה להתחיל עבודת הביטול, למעט את מציאותו כו'.

טזוזהו גם מ"ש "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים":

יז390
לכאורה אינו מובן: הקרבת קרבן להקב"ה הו"ע נעלה ביותר, וכמבואר בספרים שהאדם המקריב צריך לחשוב שכל הענינים שנעשים בקרבן (זריקת הדם והקרבת החלב ע"ג המזבח) הרי זה כאילו שנעשים בו, כך, שבשעה שמקריב קרבן ה"ה נותן להקב"ה את דמו וחלבו, היינו, את כל החמימות וההתלהבות ("וואַרעמקייט און צוקאָכטקייט") – דם, ואת כל התענוג ("געשמאַק") – חלב, שנשרפים בשלהבת אהבה לה', "שלהבת י"ה". וא"כ, מה כבר יכול להיות נעלה יותר מזה?!

יחאך עז"נ "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" – ש"שמוע" ו"להקשיב", שהו"ע ביטול מציאותו, הוא נעלה יותר!

יטולכן, לאחרי שלומד ושוקד בתורה בנגלה ובחסידות ומקיים מצוות בהידור, ועד שעבודתו היא באופן ד"קיימא סיהרא באשלמותא" – אזי באה העבודה של מיעוט הירח, לבטל מציאות עצמו יותר ויותר, עד שלא תשאר אפילו נקודה בלבד (וזוהי ההכנה לעבודה של החודש הבא).

כד. ולהעיר:

כאלכאורה יכולים לטעון שבענין זה יש חילוק בין תורה לתפלה – שבתורה צריך להיות ענין החידוש, "לאפשא לה", משא"כ בתפלה, שבכל יום (ועד"ז בכל ר"ח) מתפללים בנוסח שוה.

כבואף שמבואר בזה15 שבכל יום יש בירורים חדשים שצריך לבררם – הרי זה רק מצד העולם המתברר, אבל בנוגע לאדם המברר, הרי זה לכאורה באופן שהוא נשאר באותה מדריגה.

כגאך הענין הוא – שכדי לברר בירורים חדשים בכל יום, צריך גם האדם עצמו להתעלות בתוספת כח ועילוי בכל יום, והיינו, שבכל יום ניתוסף בתפלתו חיות חדש, כמו "סולם" חדש, ועי"ז יש ביכלתו לברר בירורים חדשים כו'.

כדובסגנון חז"ל: "כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ד' מאות", והיינו, שאע"פ שמצד עבודתו אתמול הי' יכול לברר רק "מנה", הנה לאחרי שכבר השלים זאת, צריך להתעורר אצלו רצון חדש לברר יותר ניצוצות – "מאתיים", ולאחרי שמברר "מאתיים", צריך

כה391
להתעורר רצון חדש – לברר ד' מאות, כיון שבכל יום נותנים לו כחות חדשים שיוכל להתעלות בעבודתו.

כוה. והנתינת כח על הענין ד"חודש", להתעלות בעילוי אחר עילוי באופן של חידוש, היא – מר"ח ניסן, שעליו נאמר1 "החודש הזה לכם ראש חדשים":

כזענינו המיוחד של חודש ניסן – שבו יצאו בנ"י ממצרים, והיינו, שאע"פ ש"בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים", כך, שששה חדשים לפני ר"ח ניסן כבר לא היו עבדים, אלא בני חורין – הרי זה עדיין מעמד ומצב של מצרים, מיצרים וגבולים, אלא שבמצרים גופא יש ב' אופני הנהגה: (א) כפי שעבד חי במצרים, (ב) כפי שבן חורין חי במצרים, אבל גם הבן חורין חי בסדר החיים של מצרים, מיצרים וגבולים; ואילו היציאה מהמיצרים וגבולים, יציאה מכל ההגבלות, נפעלה בחודש ניסן דוקא.

כחוהיציאה ממצרים קשורה עם ענין החידוש ("החודש הזה לכם") – כי, היציאה ממצרים היתה כדי להכנס לארץ ישראל,

כט– אלא שבתור הכנה לזה הוצרכו להיות משך זמן במדבר, כי, הסדר בקדושה הוא לא באופן של דילוג המדריגה, אלא באופן ש"מעט מעט אגרשנו", היינו, מארץ מצרים למדבר, אשר "לא ישב אדם שם", ומהמדבר לארץ ישראל, "ארץ נושבת", "ארץ טובה ורחבה", "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" –

לששם פועלים ענין של חידוש – שמשנים את ארץ כנען, שבה היו ה"מקולקלים מכל האומות" (כמובא בפירוש רש"י), ועושים ממנה ארץ ישראל, ולא כמו בהיותם בארץ מצרים, שלא פעלו בה שינוי, אלא נשארה כפי שהיתה – "מלאה גילולים".

לאומזה מובן, שענין החידוש שייך לחודש ניסן, ולא לתשרי, שאף שבו בטלה עבודה מאבותינו, לא הי' בזה חידוש לגבי שבת, שבודאי שמרו בנ"י גם בהיותם עבדים, כמו שאר המצוות שנתחייבו בהם.

לבומהחידוש שבחודש ניסן ("החודש הזה לכם") לוקחים כח על ענין

לג392
החידוש בכל השנה כולה, החל מענין החדשים ("ראש חדשים"), הן בנוגע למולד הלבנה בר"ח, הן בנוגע לשלימות הלבנה באמצע החודש, והן בנוגע למיעוט הלבנה בימים שלאח"ז עד לסיום החודש (כנ"ל ס"ג), ועד שכל ענין יהי' באופן של חידוש לגבי כמו שהי' ביום לפנ"ז.

לדו. אמנם, אע"פ שענין החידוש קשור עם היציאה ממצרים – נאמר "החודש הזה לכם" עוד בהיותם במצרים, כמ"ש "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החודש וגו'":

להלכאורה אינו מובן מדוע מדגיש הכתוב שאמירה זו היתה בארץ מצרים – מאי קמ"ל, הרי כל האמירות אז היו בארץ מצרים, ואעפ"כ לא נתפרש בכתוב שהיו בארץ מצרים, ומדוע מדגיש הכתוב שהענין ד"החודש הזה לכם" נאמר בארץ מצרים?

לוובפרט שבגלל שנאמר "בארץ מצרים" צריך רש"י להדגיש שהי' זה "חוץ לכרך", ולא "בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה גילולים", וא"כ, מוטב הי' לכתוב "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר", מבלי להוסיף התיבות "בארץ מצרים"?

לזאך הענין בזה – שעוד בשעה שיהודי נמצא עדיין בארץ מצרים, אומרים לו כבר שבכחו לצאת ממצרים ולהתעלות בעילוי אחר עילוי באופן של חידוש – "החודש הזה לכם".

לחהן אמת – ממשיכים לומר לו – שאינך יכול למהר ולדלג ולהגיע תיכף ומיד למעמד ומצב ד"החודש הזה לכם" בבואך זה עתה מארץ מצרים (ובפרט לאחרי שהנך נמצא שם מאתיים ועשר שנים), אלא עליך לילך לאט לאט,

לט– בזמנים מיוחדים יכול לעמוד בתנועה של התעוררות כו', אבל כדי לפעול שיקבע סדר החיים באופן כזה, צריך לילך לאט לאט –

מוכמודגש בכך שבר"ח ניסן נצטוו "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה גו'", "והי' לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום" ורק אז "ושחטו אותו גו'", והיינו, שהוצרכו להמתין עשרה ימים עד שענין זה יומשך אצלם באופן של התיישבות בכל עשר כחות נפשם, ורק אז יוכלו ליקח את השה ולקשרו למשך ד' ימים, בתור הכנה והקדמה לענין המס"נ

מא393
שבשחיטת הע"ז של מצרים – שכל זה הוא בגלל שאי אפשר לדלג כו', אלא צריך לילך לאט לאט,

מבאבל אעפ"כ, עוד בשעה שנמצא בארץ מצרים, צריך כבר לדעת שדורשים ממנו להיות במעמד ומצב ד"החודש הזה לכם", ובמשך הזמן יגיע לזה כו'.

מגז. וכיון שהתורה היא נצחית – הרי זו הוראה גם בימינו אלו:

מדיהודי צריך לדעת שדורשים ממנו – ויש בכחו – להיות תמיד במעמד ומצב של "החודש", היינו, להוסיף ולהתעלות בעבודתו מיום ליום, עי"ז שיוצא מהמיצרים וגבולים שהיו אצלו אתמול כו'.

מהוענין זה שייך לא רק ליחידי סגולה, אלא כל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', גם אם הוא חולה לא רק בגשמיות, אלא אפילו ברוחניות, שזה גרוע יותר – הנה גם ממנו תובעים את הענין ד"החודש הזה לכם"; וגם עליו יכולים לפעול הענין ד"משכו וקחו לכם גו'", עוד בהיותו במצרים.

מו* * *

מזח. בנוגע להמדובר לעיל (ס"ב) אודות החילוק בין שם "חודש" לשם "ירח" – מצינו חילוק זה בתורה, בנוגע להלכה:

מחבנוגע לגט – כותבים "ירח" ולא "חודש" (כמו שכותבים בכתובה), ואסמכוה אקרא דכתיב "גרש ירחים", שמזה משמע שענין הגירושין (גט) שייך לענין ד"ירח" דוקא.

מטויש לומר הביאור בזה:

נ"חודש", שמורה על ענין החידוש – שייך לענין הנישואין, כמרומז במ"ש "חודש אשתו", כי, תכלית הנישואין הו"ע ההולדה, כמ"ש "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", "הולד נוצר ע"י שניהם, ושם נעשה בשרם אחד", ולידת הולד הו"ע של חידוש – מציאות חדשה.

נאואילו "ירח", ע"ש ה"יָרֵח", שמורה רק שכל שלושים יום חוזר

נב394
ונשנה מולד הלבנה וכו', ללא חידוש (כנ"ל ס"ב) – שייך לענין הגירושין, ששולל ומפסיק את האפשרות של חידוש ההולדה שבענין הנישואין.

נגועוד ענין בזה, שבנוגע ל"ירח" נאמר "גרש ירחים", לשון רבים, ואילו "חודש" הוא בלשון יחיד – דכיון ש"ירח" אין בו ענין של חידוש, יכולים לכלול בתיבה אחת כמה "ירחים", כיון שענינם אחד, משא"כ ב"חודש" שהו"ע החידוש, הרי כל חודש הוא ענין חדש לעצמו, ולכן נקרא בלשון יחיד.

נדט. ומזה מובן גם בנוגע לעבודת האדם:

נהובהקדמה – שמהחילוק שבין "חודש" ל"ירח" כפי שהוא בתורה, נמשך גם ענינם בעולם, ובאופן שתכלית הכוונה בזה היא בשביל בנ"י, ככל עניני העולם שעליהם נאמר "בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית"; אלא כדי שבנ"י ידעו כיצד להתנהג בעולם, הנה על זה ישנו ענין התורה [אע"פ ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", אפילו לתורה, כפי שרואים בתורה גופא שבה נאמר "דבר אל בני ישראל", "צו את בני ישראל", ומזה מוכח שמציאותם של בנ"י קדמה לתורה], שנקראת "תורה אור", שמאירה ליהודי את דרכו בחיים.

נוובהתאם לכך יש לבאר גם החילוק שבין "חודש" (שקשור עם נישואין) ל"ירח" (שקשור עם גירושין – "גרש ירחים") בעבודת האדם לקונו – ש"חודש" מורה על מעמד ומצב שבנ"י קשורים עם אלקות (כמו בנישואין), שלכן עבודתם היא באופן של חידוש כו'; משא"כ כשההנהגה היא שלא כדבעי, שאז נעשה ענין של ניתוק ("מ'רייסט זיך אָפּ") ח"ו מאלקות (כמו בגירושין), הרי זה נקרא בשם "ירח".

נזומזה מובן עד כמה נוגע שהעבודה תהי' באופן של חידוש כו'.

נחי. וכאמור לעיל (ס"ז) שענין זה שייך לא רק ליחידי סגולה, אלא לכל אחד מישראל, יהי' מי שיהי' – כמודגש גם במ"ש במכילתא דרשב"י: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר29, מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל".

נטובהקדים החידוש שבענין ד"הקהל" לגבי שאר עניני התורה שלמדו בנ"י ממשה רבינו:

ס395
בדרך כלל הי' סדר הלימוד של משה רבינו עם בנ"י באופן של סדר והדרגה – שתחילה למד עם אהרן, ואח"כ עם בני אהרן, ואח"כ עם הזקנים, ואח"כ עם כל העם (ומובן שהלימוד עם כל העם גופא הי' באופן של סדר והדרגה כו'); אבל הענין ד"הקהל" הוא ללא חילוקים כלל, כך, שאהרן ופשוט שבפשוטים הם בשוה.

סאוהענין בזה – שבנוגע להבנה והשגה יש כו"כ חילוקי דרגות, כך, שאי אפשר להשוות את אופן ההשגה של אהרן בלמדו ממשה רבינו לאופן ההשגה של בניו, הזקנים ושאר בנ"י, ועד"ז אצל שאר בנ"י, אי אפשר להשוות את אופן ההשגה של בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, מגדולי השבטים, לאופן ההשגה של אהליאב בן אחיסמך למטה דן, מן הירודין שבשבטים; אבל יש ענינים שאינם קשורים עם הבנה והשגה, כמו ענין המס"נ, שבזה שוים כל בנ"י.

סבוכן הוא בנוגע לענין החידוש ("החודש הזה לכם"), שמתבטא באופן ההנהגה ד"מעלין בקודש", שבענין זה שוים כל בנ"י – כי, הענין ד"מעלין בקודש" קשור עם ענין החיות, שהרי התכונה של כל דבר חי היא שתמיד ניתוסף בו הן בגשמיות והן ברוחניות, ובענין החיות משתוים כל בנ"י, כמ"ש "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" – חיות אמיתית שהיא אלקות.

סגיא. וההוראה מזה:

סדכשפוגשים יהודי ברחוב, הנה לכל לראש צריך לדרוש ממנו שתהי' אצלו ההנהגה ד"מעלין בקודש".

סה– בנוגע לענין שבו צריך להעלות בקודש, הרי זה תלוי במעמדו ומצבו של כל אחד, והיינו, שמי ששייך לעבודה נעלית יותר, ועוסק בענין שלמטה מזה, אין זה נחשב לעלי' בקודש [ואדרבה כו', וע"ד משנ"ת בארוכה בהתוועדות דפורים בענין "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה", שמי שיכול ללמוד תורה בעיון, נחשב אצלו מקרא מגילה לביטול תורה], ולאידך גיסא, מי שעדיין אינו יודע אל"ף בי"ת, נחשב אצלו לימוד אל"ף בי"ת לענין של "מעלין בקודש",

סוועד שאצל תינוק קטן יכול להתבטא הענין ד"מעלין בקודש" ע"י

סז396
קיום מנהג נשים זקנות בישראל [כמבואר בתשובת הרשב"א גודל חשיבותו גם ביחס לדברי תורה של גדולי חכמי ישראל] להרגיעו ולפייסו בשיר שבו נזכר "קמץ אל"ף אָ". ובפרט ע"פ הידוע שמדייקים ללמוד דוקא באופן ד"קמץ אל"ף אָ", כיון שזה קשור עם ה"קמץ אל"ף אָ" דתיבת "אָנכי", שבה נכללת כל התורה כולה;

סחאלא שחילוקים אלו הם רק בנוגע לענין שבו צריך להעלות בקודש, אבל עצם החיוב להעלות בקודש – נדרש אצל כולם בשוה.

סטוכיון שדורשים זאת מכל אחד, הרי זו הוכחה שביכלתו לקיים זאת, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ובמכ"ש מבשר-ודם שמייצר מכונה, שבודאי לא ידרוש ויצפה שתעשה יותר ממה שקבע ב"תכנית", ועאכו"כ בנוגע להקב"ה, שכיון שדורש להעלות בקודש, בודאי נתן תחילה את הכחות לכך.

עולא די שהוא בעצמו מתנהג כך, אלא צריך לפעול זאת גם על הזולת, וכידוע הפתגם שאין מקום להתנהג כמו צדיק עטוף במעיל פרווה ("אַ צדיק אין פּעלץ"...), היינו, לדאוג רק לעצמו, אלא יש לפעול גם על הזולת והסביבה כולה, שגם אצלם יהי' הענין ד"החודש הזה לכם", ע"י ההנהגה באופן ד"מעלין בקודש".

עאועד שיכולים וצריכים לדרוש זאת אפילו מיהודי שנמצא ב"ארץ מצרים", "ערות הארץ",

עב– אף שהי' מן הראוי שילך משם למקום אחר, כמ"ש הרמב"ם שכיון ש"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך .. אם הי' במדינה שמנהגותי' רעים ואין אנשי' הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשי' צדיקים ונוהגים בדרך טובים", או ש"ישב לבדו יחידי", ועד ש"יצא למערות ולחוחים ולמדברות כו'" –

עגכי, כשם שפרשת "החודש הזה לכם" נאמרה ע"י משה רבינו לבנ"י בהיותם בארץ מצרים, כך גם עתה, צריך לצאת ליהודי שנמצא בארץ

עד397
מצרים, ולומר לו: לי ולך מתגלה הקב"ה ואומר "החודש הזה לכם", ולכן צריכים אנו להתנהג באופן ד"מעלין בקודש".

עה* * *

עויב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם וגו'.

עז* * *

עחיג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "אלה פקודי המשכן משכן העדות", ד"ה "המשכן משכן", "שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל",

עט– דכיון שנאמר "המשכן משכן", "שני פעמים", שאותו ענין נאמר פעמיים, הרי זה "רמז למקדש" אחד, בית ראשון ובית שני שענינם אחד (ולא משכן שילה וביהמ"ק, שהם ענינים שונים), "שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של (כלל) ישראל" (משא"כ משכן שילה, שנחרב בגלל חטאם של חפני ופינחס) –

פהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 175 ואילך.

פאיד. וממשיך רש"י, "משכן העדות", "עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם".

פב398
וצריך להבין:

פגא) מהו הצורך להמתין עד להשראת השכינה בר"ח ניסן שתהי' ראי' והוכחה (עדות) שויתר הקב"ה על מעשה העגל – בה בשעה שיכולים להוכיח זאת מנתינת הלוחות לבנ"י מיד לאחרי מעשה העגל?

פדומ"ש במפרשים ש"הא דנתן להם הלוחות אינו עדות, די"ל .. דאע"פ שחטאו הוו להו כישראל, שישראל מומר לא פקע מיני' שם ישראל, כדכתיב חטא ישראל וגו', אע"פ שחטא ישראל הוא" – אין זה ביאור עבור בן חמש למקרא, שאינו יודע אודות הענין ש"אע"פ שחטא ישראל הוא",

פה– ואדרבה: כבר למד שבשעה שמשה רבינו ראה את העגל, אזי "וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם גו'", ומזה מוכח, שהענין ד"אע"פ שחטא ישראל הוא" אינו טעם שבגלל זה צריך ליתן להם הלוחות –

פוולכן שואל מדוע נתינת הלוחות אינה נחשבת לעדות שויתר להם הקב"ה?

פזב) מהו דיוק הלשון "ויתר להם הקב"ה כו'" – הרי הלשון הרגיל הוא מחילה סליחה וכפרה, כמו "סלחתי כדברך", ולא מצינו בשום מקום לשון של ויתור בנוגע לחטא העגל, ואדרבה: אסור לומר שהקב"ה ותרן, אלא מאריך אף וגבה דילי', ולמה מדייק רש"י ש"ויתר להם הקב"ה"?

פחטו. והביאור בזה:

פטנתינת הלוחות לבנ"י לאחרי מעשה העגל אינה הוכחה שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, אלא סיבת נתינת הלוחות (למרות מעשה העגל) היא בגלל שבנ"י צריכים לקבל את התורה, אפילו בהיותם במעמד ומצב הכי ירוד כו'.

צובהקדמה:

צאבנוגע לנתינת הלוחות נאמר "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו

צב399
בהר סיני", והיינו, שביום הארבעים לעליית משה להר סיני, שאז סיים הקב"ה את לימודו עם משה, נתן לו את הלוחות ליתנם לבנ"י.

צגוכיון שעשיית העגל היתה ביום הל"ט לעליית משה להר סיני, הנה תיכף ומיד (ביום הל"ט) הי' הקב"ה צריך לומר למשה "לך רד כי .. עשו להם עגל", ורק לאחרי שמשה יבטל את מעשה העגל, אזי ימשיך הקב"ה ללמדו תורה, ויתן לו את הלוחות עבור בנ"י.

צדובפועל רואים שגם לאחר שעשו את העגל, המשיך הקב"ה ללמד ("געהאַלטן אין איין לערענען, געבן און גיסן") את התורה למשה (על מנת ללמדה אח"כ לבנ"י), ועד "שמסרה לו במתנה ככלה לחתן", וגם נתן לו אז את הלוחות [שהיו במעלה גדולה ביותר, כמ"ש "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", "משני עבריהם"] בכדי ליתנם לבנ"י – אף שבאותה שעה עשו את העגל.

צהוכל זה – לא בגלל שהקב"ה סלח (או ויתר) לבנ"י,

צו– שהרי עדיין לא התחיל משה להתפלל ולבקש מחילה וסליחה כו' [כיון שעד הרגע האחרון קודם שעמד לירד מן ההר (כשאמר לו הקב"ה "לך רד כי שחת עמך וגו'"), עדיין לא ידע כלל אודות מעשה העגל], ואדרבה: הקב"ה הקדים ואמר לו: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (כמשנ"ת בהתוועדות הקודמת שזהו ענין חמור ביותר שלא מצינו דוגמתו אפילו בחטא עה"ד) –

צזאלא בגלל שבאיזה מעמד ומצב שבו נמצאים בנ"י, צריכים הם לקבל את התורה.

צח[ומה שמשה שבר את הלוחות – הי' זה מדעת עצמו; אבל מצד הקב"ה – הנה גם לאחרי מעשה העגל נתן את הלוחות עבור בנ"י].

צטולכן, ההוכחה ש"ויתר להם הקב"ה על מעשה העגל" היא – (לא מנתינת הלוחות, אלא) מזה ש"השרה שכינתו ביניהם", כי, השראת השכינה היתה (לא רק ענין רוחני, כמו נתינת התורה, אלא) בגשמיות –

ק400
במשכן גשמי, והשראת השכינה במקום גשמי אינה יכולה להיות אא"כ "ויתר להם הקב"ה כו'".

קאטז. ההוראה בעבודה, שדיו לעבד להיות כרבו, ולהשפיע על הזולת בעניני תומ"צ, מבלי הבט על מעמדו ומצבו – נכלל בשיחה הנ"ל (סי"ג) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

קביז. ומזה מובן גם לאידך גיסא, שענין זה שייך רק ליהודי, אשר, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, אפילו אם הוא רק גר, אבל גר שנתגייר כהלכה, ראוי הוא לקבל את התורה מהקב"ה יחד עם הגדול שבגדולים; אבל ח"ו לומר בנוגע לגוי ענין שאינו בערך כלל – שהוא יהודי, והקב"ה נותן לו תמיד את התורה. והגע עצמך: אפילו נתינת התורה למשה רבינו היא דבר פלא, שרק הקב"ה יכול לעשות זאת; אבל זהו רק בנוגע לבנ"י, ולא בנוגע לגוי ח"ו.

קגוכאן נשאלת השאלה: כיון שזהו דבר פשוט שנתינת התורה לגוי אין לה מקום בשכל, והיא היפך האמת – איך יתכן שישנם כאלו שטוענים כך?!

קדובכן: גם הם יודעים שזהו היפך האמת וכו', אלא שאעפ"כ מצליחים לבלבל את כל הקהל שלהם, מאה אלף יהודים דתיים, שלא יבחינו מה שהם עושים כו', עי"ז שמדברים בהתלהבות ורעש ("מיט אַ שטורעם"), בתנועות הראש ושתי הידים וכו', וסומכים על כך שהשומעים חושבים, שכיון ש"כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי", הרי זה מוכרח להיות דבר אמת... ועל סמך זה יכולים כבר לומר מה שרוצים... גם אם אין זה אמת, כמו להכריז: 2 2 7, ובנדו"ד, לומר שבכלל לא הי' פס"ד של הרבנות הראשית שמוכרח להיות גיור כהלכה דוקא, וכיו"ב.

קהיח. וכמדובר כמ"פ שמהטענות שלהם גופא מוכח שהם היפך האמת, ורק בגלל שאין להם מה לענות, מוצאים כל פעם שקר אחר:

קובתחילה טענו שאין בכלל פס"ד של הרבנות הראשית; אח"כ טענו

קז401
שהפס"ד הוא מלפני שנקבע חוק מיהו יהודי – בה בשעה שבפס"ד מפורש תאריך שהוא משך זמן לאחרי שנקבע החוק!

קחועכשיו באים בטענה חדשה – שדברי הרבנות הראשית בנוגע לגיור כהלכה לא נאמרו בתור פסק-דין, אלא בתור חוות דעת בלבד.

קטובכן: לכל לראש – אינני יודע מה הרוויחו בטענה זו, שהרי גם אם נאמר שזוהי רק חוות דעת של הרבנות הראשית, הנה כאשר הרבנות הראשית מביעה חוות דעת, בודאי יש לקיים זאת!

קיכששואלים אדם ישר ("אַ ערליכער מענטש") לחוות דעתו, הנה אם הוא "שר", הרי זו חוות דעת של "שר"; וכששואלים חוות דעת של רב, הרי זו חוות דעת של רב, שהיא ע"פ תורה, וא"כ, כאשר הרבנות הראשית מביעה חוות דעת, בוודאי צריך להתנהג כן.

קיאוממה-נפשך: מי שמציית לרבנות הראשית – יקיים גם חוות דעת, ומי שאינו מציית – לא יקיים גם פס"ד!...

קיבאבל האמת היא, שאין זו חוו"ד בלבד, אלא זהו פס"ד – כפי שכל אחד יכול לראות את נוסח הדברים שמופיע בפרוטקול: "אסור לרושמי מרשם התושבים והאחראים עליהם לרשום אינו יהודי כיהודי", והרי הלשון "אסור" הוא פס"ד!

קיגועד"ז בנוגע לדרישה שצריך לצאת מהממשלה, שהנוסח הוא: "לא יתכן להשתתף באחריות הענין כחברי הממשלה", והרי הלשון "לא יתכן" הוא יותר חריף מהלשון "אסור", כי, "אסור" פירושו שבעצם אין זה דבר מופרך, אלא שיש סיבה צדדית שמעכבת זאת, כמו "ארי' הוא דרביע עלי'", ואילו הלשון "לא יתכן" משמעותו שאפשרות כזו מופרכת מלכתחילה!

קידומה שטוענים שהן אמת שהלשון הוא "לא יתכן", אבל אין הכרח שהכוונה היא בנוגע ליום זה, אלא יכול להיות שהכוונה היא בעוד שנה – הרי זו טענה שאין לה מקום, שכן, באותה מדה ש"לא יתכן" הדבר בעוד שנה, "לא יתכן" הדבר גם היום!

קיהועד"ז בנוגע לטענה ש"לא יתכן" יכול להתפרש כלשון של הבטחה, שתתקיים בבוא הזמן, אולי כשיבוא משיח, ולא יהיו דאגות

קיו402
אחרות... ומביאים ראי' ממ"ש בספרים בנוגע למ"ש "לא יהי' לך אלהים אחרים", וכן שאר הלאוין ד"לא תרצח וגו'", שזהו לשון של הבטחה – הנה החילוק הוא, שבספרים הנ"ל נאמר שנוסף על הפירוש הפשוט שזהו ציווי, יש בזה גם ענין של הבטחה, שסוכ"ס יגיע זמן שבו יהי' מעמד ומצב שאכן "לא יהי' לך וגו'"; אבל הם רוצים לומר שזוהי רק הבטחה, ולא ציווי, שזהו היפך לגמרי מכוונת הספרים.

קיזיט. וכמו"כ ניתוספה טענה חדשה: הרי הרבנים הם בחיים, וא"כ, מדוע אינם חוזרים ומוציאים את הפס"ד פעם נוספת?!

קיחובכן, גם כאן רואים עד כמה הטענות שלהם הם היפך האמת, והיפך ענינים עיקריים ויסודיים באמונת בנ"י, ועד להיפך כללות ענין האמונה, אפילו אצל גוים להבדיל:

קיטגם גוי יודע שהוא חייב לקיים שבע מצוות בני נח, ומעולם לא עלתה על דעתו שהקב"ה צריך לחזור ולצוות מצוות אלו, כמובן בפשטות שמספיק לצוותם פעם אחת.

קכועד"ז בנוגע לבנ"י, שהציווי על קיום התומ"צ שהי' במ"ת הוא בנוגע לכל הדורות כולם, ואין מקום לטענה שכיון שהקב"ה הוא "אלקים חיים" (במכ"ש מהרבנים שהם בחיים...), עליו לחזור ולומר "אנכי הוי' אלקיך", "לא יהי' לך אלהים אחרים", או הציווי "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך", כפי שמבין כל אחד בפשטות שהקב"ה אינו צריך לערוך בכל יום "מתן תורה", אלא די בפעם אחת.

קכאמתן-תורה הו"ע חד פעמי, שבו נכלל לא רק כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא אפילו ה"תורה חדשה" דלעתיד לבוא, שעל זה אמרו חז"ל ש"התורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא כו'", נכללת גם היא במ"ת, וכידוע הפתגם שהובא בתורת החסידות שלא יהי' עוה"פ מ"ת.

קכב403
ומזה מובן גם בנוגע לפס"ד של הרבנות הראשית, שאין מקום וצורך לחזור ולפסוק עוה"פ (ואדרבה: אם צריך לחזור ולפסוק פעם נוספת, הרי זה מורה שמשהו לא בסדר...), אלא די בפס"ד פעם אחת, וחייבים לקיימו, ובפרט אלה שהכריזו ברבים שהרבנים של הרבנות הראשית הם הרבנים שלהם, הרי בודאי שהם חייבים לקיים הפס"ד שלהם, שהרי באתרא דרב הלכה כרב, גם כאשר באתרא דשמואל נוהגים באופן אחר.

קכגזאת ועוד:

קכדבנוגע לטענה מדוע לא חוזרים ופוסקים פס"ד הנ"ל – הרי לאו דוקא שאם יחזרו ויפסקו פעם נוספת אזי יקיימו את הפס"ד... אלו שאינם מקיימים פס"ד, הנה גם אם יחזרו ויפסקו מאה פעמים, לא יקיימוהו! והא ראי', שכאשר רב אחד אמר משהו בענין זה, השיבו לו, שמצפצפים עליו!... כך שהטענה מדוע לא חוזרים ופוסקים היא רק כדי לבלבל את הקהל הדתי!...

קכהכ. (כ"ק אדמו"ר שלט"א הפסיק, ואמר:)

קכוכל הדיבור בענין זה – במקום לדבר אודות ענינים ערבים יותר, ובפרט בהתוועדות דיום הש"ק – הוא בלית ברירה, בגלל הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך", "אפילו מאה פעמים", וכולי האי ואולי.

קכזויה"ר שדברים אלו – שהם מועטים בכמות, אבל הם נושאים ריבוי איכות – יגיעו למקום שאליו הם מיועדים, ויפעלו פעולתם, לבטל את כל הטענות האמורות לעיל.

קכחומה גם שנוסף לכך שסוכ"ס יתבטלו בגלל היותם היפך האמת, וכיון שיהודי קשור עם האמת (שבשביל זה יש צורך בכלי טהור דוקא), אינו יכול להמשיך לחיות עם שקר לאורך זמן (כמבואר גם בקונטרס ומעין) – יש גם סיבה לבטל ענינים הנ"ל גם מצד "מורא בשר ודם" (כמארז"ל "יה"ר שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם"):

קכטהולך ומתקרב זמן ה"בחירות", ואז ירעישו נגדם יהודים דתיים – לא מברוקלין (שעל זה עונים תמיד שלא רוצים לשמוע טענות מברוקלין,

קל404
בבחי' "לא יהי' לך אלהים אחרים"...), אלא מארץ ישראל עצמה – שיטענו, היתכן שפב"פ הוא בא-כח שלהם שאמור לייצג את היהדות, בה בשעה שעשה כך וכך, וימנו בפרטיות ("אויסלייגן אויף די טעלער") את כל מה שעשו במשך הזמן: ביום פלוני אמר פלוני כך וכך וכו' וכו', כפי שהם בעצמם בודאי זוכרים היטב...

קלאובכן: הלואי שחשבון זה יפחיד וירתיע אותם, ויפעל עליהם למנוע זאת לפני שמגיע זמן ה"בחירות".

קלבויה"ר שסוכ"ס תנצח האמת – "אמת מארץ תצמח", "ונגלה כבוד הוי'",

קלג– והרי בשביל גילוי כבוד ה' צריכים לפעול גם במחיר של ויתור על כבוד אישי (שהרי ב"כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב"), כסף או זמן, ואפילו בריאות... –

קלדותמורת זה שמירושלים יוצא חוק שמהוה חורבן עבור בנ"י – הנה "מציון תצא תורה ודבר הוי' (זו הלכה) מירושלים".

קלה* * *

קלוכא. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר דפרשת השבוע, יש הערה על מאמר הזהר הקשור עם המדובר לאחרונה אודות ההוספה בלימוד התורה:

קלזבנוגע לגודל מעלת העסק בתורה – איתא בזהר: "פתח ואמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו .. אז דברו מבעי לי', מאי נדברו, אלא נדברו לעילא .. מקמי מלכא עילאה .. ולבתר אכתיבו בספר זכרון לפניו .. ולחושבי שמו .. אינון דמחשבי מלין דאורייתא לאדבקא למאריהון ברזא דשמא קדישא וכו'" (שזהו ענינה של התורה, כידוע מ"ש הרמב"ן בהקדמתו לפירושו על התורה, שכל התורה שמותיו של הקב"ה).

קלחובהמשך לזה מסופר בזהר שרשב"י ראה שרבי יוסי "הוה מהרהר במילי דעלמא, אמר לי', יוסי, קום אשלים דיוקנך, דאת חד חסר בך וכו'".

קלטהביאור בלקוטי לוי"צ ש"ר' יוסי הוא בחי' מל' .. (ש)נעשית ג"כ מקור לבי"ע, והוא העשרה מאמרות", ולכן הרהר ב"מילי דעלמא", ש"לא היו דברים בטלים ח"ו, אלא הרהר אז בהעשרה מאמרות", שזהו"ע "עמל שיחה", "ואם כי הוא דבר גדול, אך אין זה בערך לגבי עמל תורה וביחוד סודות ורזין וכו'" – שמצד מדרגת ר' יוסי לא הי' חסרון כלל, אלא שרשב"י

קמ405
הכיר בו שעכשיו הגיע לשלימות נעלית יותר, ולכן נדרשת ממנו עבודה נעלית יותר – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"א ע' 244 ואילך.

קמא* * *

קמבכב. בעמדנו בשבת פ' החודש – "החודש הזה לכם ראש חדשים"1, ר"ח ניסן, שבהמשך לזה נאמר הציווי דקרבן פסח: "ויקחו להם איש שה גו' ושחטו אותו גו' ואכלו גו' צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו"29 – הנה כאן המקום להזכיר אודות צרכי הפסח.

קמגובהקדמה – שקרבן פסח אינו שייך בזמן הזה, ובנוגע למרור – אין צורך בהכנות מיוחדות, אבל בנוגע למצה יש צורך בכמה הכנות כו'.

קמדולכן, יש להזכיר מה שדובר ונדפס כבר כמ"פ, שיש להשתדל לזכות יהודים ב"מצה שמורה" – עבור כל חג הפסח, או לכל הפחות עבור ה"סדרים" – שש מצות (כפי שהיו אומרים פעם: "אַ גאַנג מצות" (מערכת מצות)), ועכ"פ מצה אחת (האמצעית) שלימה, או עכ"פ כזית מצה.

קמהויש לעשות זאת מתוך חיות ומרץ הכי גדול, ולהבטיח שעוד יהודי ועוד יהודי, ועד למספר הכי גדול של יהודים – יקבלו מצה שמורה, עבודת יד דוקא ועגולה דוקא, עם כל ההידורים, כמ"ש "ושמרתם את המצות", כהפירוש הפשוט: "שלא יבואו לידי חימוץ", וכן הפירוש דשמירה מלשון "ממתין ומצפה" – מתי יבוא כבר הזמן שיוכל לאכול המצה, שהיא "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא" (כמ"ש בזהר).

קמוולכן אתן עתה קנקן משקה להיו"ר, לחלק לכל המתעסקים, ויאמרו לחיים – על מנת שיעסקו בזה במרץ ובחיות ומתוך שמחה,

קמז406
להשתדל שכמה שיותר יהודים יקבלו מצה שמורה, בכל מקום, הן בחוץ לארץ, ועאכו"כ בארץ ישראל, ארץ הקודש.

קמחוכיון ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"19, הרי משיח יכול לבוא כבר מר"ח ניסן, ועוד לפנ"ז – מהשבת שבו מברכים את החודש "לששון ולשמחה לישועה ולנחמה", והרי הישועה האמיתית, הכללית והעיקרית היא ישועת הגאולה, ואז ישתמשו עם המצות באופן ש"נאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים", הן בחג הפסח זה והן בשנים הבאות.

קמטוכל זה נעשה ע"י ההכנה בימים האחרונים שלפנ"ז, ליתן ליהודים מצות לפסח, ובאופן שעושים זאת בחיות ובשמחה רבה, שעי"ז זוכים שיבוא משיח ונצא מהגלות בשמחה רבה, ו"ביד רמה".

קנ[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה, באמרו שיהי' באופן ד"ופרצת". ואח"כ התחיל לנגן הניגון "ופרצת"].

קנא* * *

קנבכג. בהמשך להמדובר לעיל (סי"ד) בפירוש רש"י "משכן העדות", "עדות לישראל וכו'" – יש להוסיף ולבאר גם בנוגע לזמן הזה:

קנגובהקדמה – שענין העדות אינו על דבר הגלוי, שעל זה לא צריך עדות, ואפילו על מילתא דעבידא לאגלויי אין צורך בעדות, אלא ענין העדות הוא דוקא על דבר שהוא בהעלם, שמתגלה ע"י העדות.

קנדובנוגע לעניננו: הצורך ב"עדות לישראל כו'" הוא – בשעה שבנ"י נמצאים במעמד ומצב בלתי-רצוי, שחטאו בעגל, ואעפ"כ, השרה הקב"ה שכינתו ביניהם.

קנהאמנם, בזמן הבית היתה השראת השכינה באופן גלוי, כפי שראו בגלוי בנוגע לארון, שאע"פ שהי' "אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו", הנה "מקום ארון אינו מן המדה" (אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום), כך, שהענין שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות" הי' נראה בגלוי לעין כל.

קנו407
ומזה מובן, שעיקר החידוש ד"עדות לישראל כו'" הוא בזמן הזה, לאחרי החורבן, שלא רואים בגלוי השראת השכינה במקדש – כמרומז בהמשך הדברים בפירוש רש"י, שגם לאחרי ה"שני חורבנין על עוונותיהן של ישראל" (בד"ה הא'), "השרה שכינתו עליהם" (בד"ה הב').

קנזוהענין בזה – שכשם שהמשכן ומקדש פעלו גילוי אלקות (דרגת האצילות) למטה, באופן ש"עדות היא לכל באי עולם", שבכל העולם יש גילוי אלקות, כך גם מציאותו של כל אחד מישראל היא עדות על השראת השכינה למטה, כיון שע"י עבודתו פועל המשכת וגילוי אלקות למטה, ועד שבצירוף עבודת כל בנ"י נעשה העולם כולו כלי לאלקות – דירה לו ית', ואז באה הגאולה, ע"י "גואל ראשון הוא גואל אחרון", "דוד עבדי נשיא להם לעולם".

קנח[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה ל"פרטיזן", עבור הועד הרוחני והגשמי של כפר חב"ד, נחלת הר חב"ד, וכל ארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה ע"י משיח צדקנו, באמרו, שיחלק את המשקה כולו ("אינגאַנצן") עתה, באופן שלא ישאר לאחרי שבת.

קנטלאחרי אמירת ברכה אחרונה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אי וואַדיע מיא כו'".

קסלאחרי תפלת מנחה התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

קסא______ l ______