Toras Menachem·Vol. 68 (5732·Part 3)·Acharon Shel Pesach 5712תורת מנחם·סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי·אחרון של פסח·ה'תשל"ב

א151
בס"ד. אחרון של פסח, ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)

גישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, ואיתא במדרש, ירום מאברהם ונשא מיצחק וגבה מיעקב כו', עד וגבה מאד, אותיות אדם, שיהי' למעלה מבחי' אדה"ר, ומבחי' משה רבינו ע"ה. והיינו, שנוסף על המבואר במק"א מעלתו של משיח בנוגע לפעולה בכללות העולם, עד להפיכת הטבע כו', כמו מ"ש וגר זאב עם כבש וגו', ועד לפתן וצפעוני כו', הנה בפסוק זה קאי במעלת משיח עצמו, שזהו מה שנוגע לישראל ותורה שהם תכלית הבריאה [כמ"ש בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, שבריאת השמים והארץ וכל צבאם (את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי') היא בראשית, ב' ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית], דכיון שתגדל מעלתו ביותר, למעלה מהאבות ולמעלה אפילו ממשה, לכן ילמד תורה לכל ישראל, כולל גם האבות ומשה כו'.

הצריך להבין מהו העילוי והחידוש שיתוסף בלימוד התורה ע"י משיח3, והלא אז בתחיית המתים יקומו גם כל הגדולים שכבר יודעים את כל התורה כולה (כפי שמצינו בכמה תנאים ואמוראים שלמדו את כל התורה כולה), ועאכו"כ משה רבינו, המקבל הראשון שקיבל תורה מסיני ומסרה כו' עד סוף כל הדורות, ובפרט ע"פ הפתגם הידוע שמ"ת לא יהי' עוד פעם. ומבאר בלקו"ת3, שאז יהי' הלימוד בפנימיות התורה, שארוכה מארץ מדה, ויש בה עליות רבות לאין קץ ותכלית. ולהעיר ממ"ש רבינו הזקן בהלכות ת"ת (ובקונטרס אחרון) שגם בנגלה דתורה

ו152
יכול להיות הלימוד בעיון ופלפול (פלפולא דאורייתא) בעמקי ההלכות עד אין קץ ותכלית, כך, שהחידוש של משיח יכול להיות גם בנגלה דתורה. אבל עיקר החידוש של משיח בהבל"ג דתורה הוא בפנימיות התורה.

חעדיין צריך להבין, הרי בתחיית המתים יקומו כל בנ"י מכל הדורות שלפנ"ז, ויהיו לאלפי אלפים רבבות לאין שיעור, וא"כ, איך יתכן שמשיח ילמד את כולם, איך יוכל האחד לשאת ריבוא רבבות אנשים. אך הענין הוא, שלימוד התורה ע"י משיח יהי' באופן של ראי', כמ"ש אראנו נפלאות, אראנו דייקא, בבחי' ראי' ממש, שלמעלה מבחי' שמיעה והבנה שהיא ע"י אותיות, שלכן אינו דומה כלל שמיעה לראי'. וענין ראי' זו הוא בבחי' חכמה עצמה ממש. ויובן ע"ד מ"ש בפע"ח גבי האריז"ל שבשעת השינה ביום השבת שמע בישיבה של מעלה בפ' בלק ובלעם דברים נפלאים מה שלא יוכל לפרשם בשמונים או ששים שנים רצופות. וזה תמוה לכאורה, איך יכול לתפוס במחשבתו בשעה א' מה שצריך לומר בדיבור פ' שנה, דעם היות שבמחשבה משיג במעט זמן מה שצריך על זה בדיבור זמן רב, הרי זה במדה ושיעור שבערך זל"ז, וכמו כלל ופרט, שהכלל הוא בערך לפרטים, והיינו, שמשיג במחשבה ברבע שעה מה שצריך לדבר שעה או שתים, אבל שישיג במחשבה בשעה א' מה שצריך לומר ס' או פ' שנה, שזהו באופן שאינו בערך כלל. אך הענין הוא, שהשגתו היתה בבחי' ראי', דהיינו ראיית עצמיות החכמה, למעלה מעלה מבחי' השכל כמו שמלובש בבינה והשגה בבחי' אותיות, עד שיתכן שמה שמשיג בבחי' ראיית החכמה בשעה ושתים, כשירצה להלבישה באותיות יצטרך על זה זמן ס' או פ' שנה. וזהו גם מה שביקש משה אעברה נא ואראה את הארץ, כי במשה כתיב וירא ראשית לו, שמשה זכה לבחי' ראי', ורצה להמשיך בחי' זו בכנס"י שנקראת ארץ חפץ, ולא פעל (כי אם בדרך מקיף, וביחידי סגולה בלבד), ולכן נאמר ועתה ישראל שמע כו' (כמבואר בלקו"ת פ' ואתחנן), כי אם לעתיד יהי' גילוי בחי' זו בכנס"י ע"י משיח.

יזה שהחידוש דלעתיד לבוא הוא בענין הראי' יהי' לא רק בלימוד התורה ע"י משיח, אלא יומשך גם בעולם, כמ"ש ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, וראו דייקא, ולא רק במין המדבר, אלא גם במין החי והצומח והדומם, שזהו הדיוק וראו כל בשר, שהבשר הגשמי יראה בגלוי את כח הפועל בנפעל בגלוי [ולהעיר גם מהסיפור אודות הבעש"ט שבעת תפלת קבלת שבת היו העיזים נעמדים על רגליהם האחוריות כו'].

יבע"פ האמור לעיל בנוגע להאריז"ל שהשגתו בשעה ושתים מה שצריך ס' או פ' שנה היתה באופן של ראי', צריך להבין מהו החידוש בלימוד התורה דמשיח באופן של ראי', מאחר שמצינו שענין זה הי' כבר לפנ"ז, אצל האריז"ל, ועד"ז שאר יחידי סגולה שאצלם פעל משה ענין הראי', ועאכו"כ בנוגע למשה רבינו בעצמו.

ידלהקדים תחילה ביאור מעלת ראי' על שמיעה, שלכן אינה דומה שמיעה לראי'. דהנה, בשמיעה תופסים את פרטי הענינים, פרט אחר פרט כו', עד שלאחרי משך זמן תופסים את הענין כולו, אבל גם אז תופסים רק את מציאות הדבר, ולא את מהותו, דאע"פ שגם הפרטים הם מעצמות הדבר, מ"מ, תופסים על ידם רק את מציאות הדבר, ולא את מהותו. משא"כ בראי' הנה ברגע אחד רואים מיד את עצם מהות הדבר, וכאשר הרואה ירצה לספר לאחרים מה שראה, יצטרך משך זמן ארוך כדי שיוכל לספר את כל פרטי הדברים, וגם אז לא יוודע לשומעים מהות הדבר כמו אצל הרואה. וכמשל אדם שראה את המלך בכבודו בהיכלו פנימה, ויוצא לחוץ ומספר הכל, שצריך להאריך בסיפור זה ברוב דברים לכל מי שלא ראה, אבל מי שהי' בהיכל המלך פנימה, אינו צריך לדבר בזה כלל, כי ראה הכל ברגע אחד. וזהו גם מה שדוקא ראי' פועלת תוקף התאמתות הדבר שלא בערך יותר מאשר ע"י שמיעה, שלכן אין עד נעשה דיין, דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, וכיון דחזיוהו כו' לא מצו חזו לי' זכותא, משא"כ כשהדיינים שומעים

טו154
מהעדים, אף שברור להם שהעדים אומרים אמת, חזו לי' זכותא, שזהו לפי שדוקא ע"י הראי' מתאמת הדבר בתכלית באופן שאי אפשר להפריכו ע"י קושיות כו'. וכן הוא במשל הנ"ל מהרואה את המלך, שדוקא ראיית המלך פועלת שמתבטל ממציאותו לגמרי כו'.

יזבזה, ששמיעה תופסת דבר רוחני (שהרי הדבר הנשמע הוא רוחני לגבי הדבר הנראה), ולכן התפיסה היא רק במציאות הדבר, ולא בעצם מהותו, דכל תפיסה רוחנית היא בבחי' המציאות בלבד. משא"כ ראי' תופסת דבר גשמי, והתפיסה בזה היא באופן שנתפס עצם מהות הדבר. וחילוק זה הוא גם באופן ההתלבשות בדבר הנשמע או הנראה, שבראי' הנה כל עומק מחשבתו וכל עצמות נפשו נמשך ונדבק בזה, משא"כ בשמיעה מלובשת רק בחי' חיצונית מהנפש. והיינו, שמחד גיסא, כח הראי' הוא בעומק ועצם הנפש יותר מכח השמיעה, ולאידך גיסא, ה"ה נמשך למטה עד לדבר גשמי. אך היא הנותנת, שכיון שכח הראי' הוא למעלה יותר בנפש, לכן בכחו ויכלתו להגיע עד למטה בגשמיות כו'.

יטכשם שאינה דומה שמיעה לראי', כן הוא גם בענין ההבנה וההשגה, שאינה דומה הבנת השכל לראיית עין השכל, כמו איזהו חכם הרואה את הנולד, וכמו שחכמי ישראל נקראים עיני העדה, שרואה בעיני שכלו את אמיתת הדבר כו'. ובזה גופא, יש ראיית עין השכל באופן שרואה את נקודת השכל שכוללת את כל הפרטים, שאז יצטרך זמן רב כדי לגלות זאת בדיבור, אבל עדיין אריכות זמן שלפי ערך כו'. אך יש ראיית עין השכל באופן שרואה את מהות ועצם החכמה (שלמעלה גם מנקודת השכל כפי שכוללת את כל הפרטים כו'), שכדי לגלות זאת בדיבור יצטרך אריכות זמן שלא בערך לגמרי, כנ"ל בנוגע לאריז"ל שראה ברגע א' מה שצריך לבוא בדיבור במשך ס' או פ' שנה.

כאזה הוא ע"ד מה שמצינו באד"ר שר' חזקי' פתח ואמר מסתכל הוינא כו', ואמר לו רשב"י נושא עון חמית כו', שראה התיקון דנושא עון מי"ג מדה"ר. והענין בזה, דהנה, ראי' זו בודאי לא היתה

כב155
בבחי' ראי' דנבואה, שהרי שרש הנבואה אינו אלא בבחי' נצח והוד דאצילות כפי שמתלבשת בנצח והוד דבי"ע, ועד שאפילו משה רבינו, רבן של כל הנביאים, ראה רק בבחי' אור אבא שבנצח דז"א כו', ואיך ראה ר' חזקי' בחי' נושא עון שהיא בתקו"ד דא"א. ועכצ"ל, שראי' והסתכלות זו היתה בבחי' ראיית אור החכמה, אלא שהיתה בבחי' פנימיות ועצמיות החכמה שלמעלה מבחי' השגת השכל (גם לא בראיית עין השכל בבחי' נקודת השכל שכוללת את כל הפרטים), שאם ירצה לדבר בזה, יצטרך לריבוי זמן שלא בערך כלל.

כדלאחרי גודל הפלאת מעלת ראיית עין השכל במדריגה היותר נעלית הנ"ל, הנה סוכ"ס הרי זה רק ראיית עין השכל, שאינה ראיית עצם המהות ממש, ואין זה מגיע לעילוי שבראיית העין בראי' מוחשית ממש. וזהו החידוש בענין הראי' בתורה שילמד משיח את כל העם, שאין זה לימוד באופן של הבנה והשגה, כולל גם ראיית עין השכל (באופן היותר נעלה), שעז"נ ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, אלא באופן שיַראה להם את עצם המהות ממש בראי' מוחשית, כמו פעולתו בכללות גילוי אלקות בעולם באופן של ראי' מוחשית, כמ"ש ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו', ראי' מוחשית בעיני בשר ממש, ששייכת לגוף דוקא, ועל ידו יומשך עילוי זה גם בנשמה, שזהו מה שאמרו שלעת"ל תהי' הנשמה ניזונית מן הגוף.

כה______ l ______