Toras Menachem·Vol. 68 (5732·Part 3)·Sicha of Acharon Shel Pesach 5712תורת מנחם·סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי·שיחת אחרון של פסח·ה'תשל"ב

א156
בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. דובר בהתוועדות הקודמת בפירוש מרז"ל "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחה"מ מן התורה" – שפירוש זה שייך גם לפשוטו של מקרא זה ש"ישיר" קאי על השירה שהיתה בעת קרי"ס, כי בשעת קרי"ס נמשך ונתגלה בחינה שלמעלה מהזמן, ולכן, בעת אמירת שירת הים הי' כלול גם הזמן שלאח"ז, עד השיר דלעתיד.

דומכיון שאחש"פ בא בהמשך לשש"פ, הרי מובן שגם באחש"פ מאיר הגילוי דלעתיד. וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אשר הבעש"ט הי' אוכל באחש"פ ג' סעודות, וסעודה השלישית (שהיתה לפנות ערב) היתה נקראת "סעודת משיח", כי באחש"פ מאיר גילוי הארת משיח.

הב. והנה, כמו שבנוגע לשירת הים, נתבאר בהתוועדות הקודמת שבכל שביעי של פסח צריך לצייר את הענין דקי"ס ושירת הים, עד שירגיש (לא כמאורע שהי' בעבר, כי אם) שביום זה ממש ישנו הענין דבקיעת הים והוא אומר שירה על זה – כן הוא גם בנוגע לשיר דלעתיד, שבכל שש"פ צריך לצייר ולהרגיש את השיר דלעתיד (הכלול בשירת הים), לא כמאורע שיהי' בעתיד, כי אם שביום זה ממש הוא שר השיר דלעתיד.

וועפ"ז מובן שבשש"פ הוא התוקף ד"יציאת מצרים" גם בעבודה הרוחנית, ביציאת האדם מהמיצרים וההגבלות שלו, ובכללם – הגבלות הזמן, כי:

זיציאת האדם מהגבלות הזמן שבלילות הראשונים דפסח, המתבטאת

ח157
בזה שהסיפור דיצי"מ הוא באופן שיוצא ממצרים ביום זה ממש – אינה חידוש כ"כ, מכיון שיצי"מ הוא ענין שאירע כבר;

טמשא"כ בשש"פ שהאדם מצייר ומרגיש (לא רק הענין דשירת הים, אלא גם) השיר דלעתיד באופן שהוא ביום זה ממש – הרי מכיון ששיר זה לא הי' עדיין בפועל, ויהי' רק אח"כ (ובפרט שפרטי הענינים שיהיו לע"ל אינם ידועים לנו בפרטיות, ורק כמה פרטים, מתי מספר, ידועים לנו ממדרשי רז"ל), הרי כשמרגיש את השיר דלעתיד באופן של "הא" (בלי כ"ף הדמיון), מתבטא עי"ז הרבה יותר הענין ד"יציאת מצרים".

יוע"פ הכלל "מעלין בקודש", מובן, שהיציאה מהמיצרים והגבלות הזמן דאחש"פ, המתבטאה ב"גילוי הארת המשיח" שביום זה, הוא בתוקף יותר (לא רק מהיציאה מ"מצרים" שבלילות הראשונים דפסח, אלא) גם מהיציאה מ"מצרים" שבשביעי של פסח, כי, הציור וההרגש של השיר דלעתיד שבשש"פ הוא רק במחשבה או גם בדיבור, אבל לא בענינים של מעשה, משא"כ באחש"פ שאוכלים "סעודת משיח", הרי ציור והרגש זה בא גם בענין של מעשה.

יאונוסף לזה: ע"י אכילת סעודת משיח – שענין המזון הוא שנעשה דם ובשר כבשרו – חודר הרגש זה לא רק בכל כחות נפשו, עד לכח המעשה, אלא גם בגופו הגשמי.

יבג. הטעם שענין הנ"ל נתגלה ע"י הבעש"ט דוקא, י"ל שהוא לפי שכללות ענינו של הבעש"ט שייך לגילוי המשיח, וכידוע מענת מלך המשיח להבעש"ט על שאלתו "אימתי קא אתי מר" – "לכשיפוצו מעינותיך (מעינות הבעש"ט) חוצה".

יגוכמו שכללות תורת הבעש"ט, מדור לדור היא מתפשטת יותר, עד לאלו שנמצאים ב"חוצה" בדרגא הכי תחתונה – כן הוא גם בנוגע ל"גילוי הארת המשיח" ו"סעודת משיח" דאחש"פ, שבדורותינו אלה נתפשט הענין בין כו"כ מבנ"י.

ידומכיון ש"תורה על הרוב תדבר", הרי מובן שענין הנ"ל שייך גם לאלו שמצד עצמם אינם מרגישים "גילוי הארת המשיח" (שהרי אלו

טו158
שמרגישים זה מצד עצמם, הם לעת-עתה רק מיעוט), שגם הם, ע"י קיום ההוראה דאכילת "סעודת משיח", נעשה "הענין" חלק מגופם (וע"ד שבאכילה דמצוה אין נוגע הכוונה), ובמילא גם קל יותר שע"י ההתבוננות והציור בזה, יוכלו גם הם להרגיש גילוי זה – כי הרי הוא כבר "עומד אחר כתלנו", ועוד יותר: "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים"14, היינו שכבר ישנם "חרכים" (פרצה) בהכותל. ומכיון שכבר קרוב מאד לביאת המשיח, "מאָרגן קומט משיח", לכן גם היום – באחש"פ (אף שנמצאים בגלות עדיין, אבל הכותל המפסיק בין הגלות להגאולה הוא כבר פרוץ, כנ"ל), מאיר גילוי הארת המשיח באופן שכאו"א יוכל להרגיש זה.

טזועי"ז גופא שבזמן הגלות עושים "סעודת משיח", שבזה מראים שבנ"י אינם "מכירים" בגלות ("אידן אַנערקענען ניט דעם גלות") – פועלים שבקרוב ממש ישרפו את הכתלים ("פאַרברענען די ווענט") של הגלות (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר), ויתגלה משיח, ויוליכנו קוממיות לארצנו.

יז* * *

יחד. ישנם הטוענים שלאו כל מוחא סביל דא לקבל ענין הנ"ל – שלכאו"א מאיר הארת המשיח, ואדרבא, ע"י שמיעת ענין כזה יתבלבלו וכו'.

יטאמנם באמת אינו כן, כי כבר נשתנה המצב, וכבר בא הזמן שגם ה"חוצה" יכול לקבל ענין זה, ורק צריכים להסיר הפחדים אצל אלו שצריכים להביא ענין זה לה"חוצה", וכשיאמרו את הענין בפשיטות (בלי שום פקפוק) – ע"י שיחזקו האמונה שלהם עצמם – יתקבלו הדברים אצל השומעים, ויפעלו פעולתם.

כה. כדי להקל הרגשת הענין – מרומז ענין זה (ככל עניני פנימיות התורה) גם בנגלה דתורה:

כא159
בשמיני של פסח מפטירין "עוד היום בנוב לעמוד וגו', לפי שבליל פסח היתה מפלתו של סנחריב". ולכאורה תמוה: הרי מפלת סנחריב היתה בליל הראשון של פסח, ולא באחרון של פסח?

כבוהענין, לפי שבהפטרה זו מבואר נצחונו של חזקי', שביקש הקב"ה לעשותו משיח, ובאחש"פ מאיר גילוי הארת משיח.

כגועוד יותר: כו"כ פרטים המבוארים בהפטרה זו לא נתקיימו בנצחונו של חזקי', ויתקיימו בביאת משיח צדקנו – כמו "וגר זאב עם כבש וגו'" (וכמבואר גם ברמב"ם שקאי על ימות המשיח – רק שלשיטתו ה"ז משל, וקאי על אומות העולם), וגם ענין קיבוץ גליות, "והי' ביום ההוא וגו' לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים וגו' ומאיי הים", וכו'. ומכיון שהפטרה זו, שכו"כ פרטים שבה יתקיימו בביאת משיח צדקנו, קורין באחש"פ, הרי מובן שבאחש"פ מאיר הארת המשיח.

כדולכן אפשר לומר לכאו"א, שגם אצלו מאיר הארה זו, שהרי גם בביהמ"ד שלו קראו ההפטרה עם ברכה לפני' ולאחרי', וכאו"א ענה אמן אחריהם, ושם הרי מדובר ע"ד ביאת המשיח ועניניו. ובמילא גם הוא צריך להרגיש ענין זה, וגם אצלו פועלת הארה זו לבטוח בבטחון גמור בה' בלי שום פקפוק כלל וכלל, שאף שע"פ דרך הטבע אינו רואה מראה מקום לזה, מ"מ בוטח בה' שיקיים הבטחתו למעלה מדרך הטבע.

כהוהבטחון צ"ל באופן המדובר אצל חזקי', שבטח בה' לגמרי, עד שאמר להקב"ה: "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ו[אפילו] לא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה", מבלי הבט על כך שסנחריב הקיף את ירושלים עם כל חילו, והבטיח לעשות שלום בתנאים מיוחדים, ואף ששבנא וסיעתו, שהם היו הרוב בסנהדרין, אמרו שע"פ תורה צריכים לעשות שלום, ולילך בדרך הטבע, מ"מ, מאחר ששמע מישעי' נביא ה' בשם הקב"ה: "כה אמר ה' אל תירא וגו' והפלתיו בחרב בארצו" – בטח בה' לגמרי, עד שהלך לישן על מטתו, וערבה לו שנתו

כו160
מצד בטחון זה (לא כאדם הדואג, שאי אפשר לו לישן), והקב"ה עשה המלחמה, כמ"ש "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'",

כזועד"ז צריך כאו"א לבטוח בביאת המשיח בבטחון גמור בלי שום פקפוק, ובאופן ד"אחכה לו בכל יום" שמחר ממש יבוא משיח – גם כשמצד "חשבונות" של שכל [וטבע] אינו רואה שום מקור לזה, ובטחון זה עצמו ימהר ויחיש את ביאתו, בקרוב ממש.

כח* * *

כטו. כח האמונה (כולל גם האמונה בביאת המשיח באופן ד"אחכה לו בכל יום שיבוא") – ישנו אצל כל אחד מישראל,

ל– ולא רק כמו הענין דהפצת המעיינות חוצה, שמתפשטת יותר מדור לדור (כנ"ל ס"ג), שבשביל זה יש צורך שיהיו לו תחילה עכ"פ כמה טיפין מהמעיין, ואז יוכל להפיצם חוצה, ואילו ענין האמונה ישנו מלכתחילה אצל כל אחד מישראל –

לאשהרי בנ"י הם "מאמינים (ולא עוד אלא שהם גם) בני מאמינים".

לב[ולהעיר, שמצד הענין ד"מאמינים בני מאמינים", היינו, שישנם שני ענינים של אמונה – מתבטלים הענינים הבלתי רצויים, כמו דבר איסור ש"חד בתרי בטיל", ועד שנהפך להיתר, שזהו אפילו באיסור אמיתי, ועאכו"כ כשמדובר רק אודות מעמד ומצב ש"יצרו הוא שתקפו"].

לגוענין האמונה שמאיר בגילוי באחרון של פסח, מצד אמירת ההפטרה כו' (כנ"ל ס"ה) – נוגע גם (ואדרבה: בעיקר) לזמן שלאח"ז, והיינו, שאין זה באופן שבמוצאי אחש"פ עורכים הבדלה ושוכחים מזה, אלא באופן שגם לאחרי הבדלה לא נעשה שינוי ההרגש, כיון שלוקחים מאחש"פ על כל השנה את הכח לגלות את נקודת האמונה שבכל אחד מישראל שתהי' באופן ד"רעה אמונה".

לדובענין זה מצינו בחסידות דבר נפלא שקשור גם עם ענין אכילת מצה בשביעי של פסח (ומזה מובן שכן הוא גם באחרון של פסח), כדלקמן.

להז. על הפסוק "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'

לו161
אלקיך", איתא בשער האמונה שאכילת מצה דשש"פ משפיעה ומחזקת לאור אבא, "הוי' אלקיך", שהם עוצרים וכונסים לתוכם המצה (ולא כבליל א' – שמהוי' נמשכה המצה), ומה ז' רשות אף ו' רשות, שמז' – נמשך זה גם בששת ימים, עיי"ש.

לזהרי מובן, שזה שאכילת מצה זו היא "רשות" הוא למעליותא, שהענין הנפעל ע"י אכילת מצה אז הוא נעלה יותר מהענין הנפעל ע"י הכזית מצה בלילה הראשונה שהיא "חובה" [ובדוגמת המבואר בלקו"ת בענין תפלת ערבית רשות]. וגם מה שאין מברכין "על אכילת מצה" לאחרי לילה הראשון הוא דוגמת מה שאין מברכים על תש"ר לפי "שא"א להמשיך כו'".

לחח. הביאור במעלת המצה שלאחרי לילה הראשון, ובפרט בשביעי של פסח, על הכזית מצה שבלילה הראשון:

לטמצה היא "מיכלא דמהימנותא", והיינו שמצה היא המזון המפרנס את האמונה, שתהי' לא בבחי' מקיף, כי אם (כמבואר בלקו"ת בפירוש "ורעה אמונה") "קבועה בלב האדם .. בבחי' דעת והרגשה".

מוהנה, האמונה מצד עצמה, כשלא עושים שום פעולה שתורגש בפנימיות, אפשר שתהי' בבחי' מקיף כ"כ עד לאופן ד"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא" – שגם בשעה זו גופא כשאמונתו [היא לא רק בלבו פנימה, אלא שבאה גם בגילוי] מתבטאת בקריאת "רבש"ע הושיעני", הנה בשעה זו עצמה, עושה היפך רצון העליון (ומבקש מהקב"ה שיצליחו בזה).

מאאמנם, גם כאשר האמונה אינה בבחי' מקיף עד כדי כך, הרי אפשר, שגם כשלומד תורה ומקיים מצוות, יהי' טרוד בהסוגיא שהוא לומד או בהמצוה שהוא מקיים, ולא ירגיש בעת מעשה האמונה בהקב"ה נותן התורה ומצַוה המצוות.

מבוכל זמן שאין האדם מייגע את עצמו להמשיך האמונה בפנימיותו – תשאר אצלו האמונה בבחי' מקיף (עכ"פ באופן השני דלעיל).

מגועל עבודה זו של המשכת האמונה בתורה ומצוות שלו, אמרו

מד162
רז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחי'" – שהתרי"ג מצות "יעמדו" על האמונה, היינו, שהאמונה וקיום המצוות לא יהיו שני ענינים שונים, כי אם שבקיום המצוה תורגש האמונה במצַוה המצוה.

מהט. וזוהי המעלה שבמצה "מיכלא דמהימנותא" שלאחרי לילה הראשון, ובפרט בשש"פ – על הכזית מצה שבלילה הראשון:

מופעולת הכזית מצה "חובה" היא במל' – לפרנס את האמונה שלא תהי' בבחי' מקיף לגמרי, כי אם תפעול עליו שהנהגתו בחיי היום יומיים תהי' ע"פ תורה – מתאימה לאמונתו; ופעולת המצה ד"רשות", ובפרט בשש"פ היא בהוי' אלקיך – הרגשת האמונה בתורה ומצוות שלו.

מזוזהו מ"ש "וביום השביעי עצרת לה' אלקיך": ענינם של ב' השמות הוי' ואלקים בעבודת האדם הוא – תורה ומצוות, ושש"פ הוא "עצרת (לשון קליטה) להוי' אלקיך" – המשכת האמונה לתורה ומצוות, ובאופן פנימי – עצרת קליטה.

מחי. וההוראה הכללית מזה:

מטובהקדים – שבריאת העולם ע"י הקב"ה היא באופן שכל אחד הוא גם משפיע וגם מקבל, ושניהם בבת אחת, והיינו, שגם מי שהוא עני, יש ענינים שבהם הוא עשיר, ועליו להשפיע לחבירו הוא העני המקבל. ולדוגמא: בלימוד התורה יתכן אמנם שיש ריחוק הערך בינו לבין חבירו, שהוא נחשב לעני וחבירו לעשיר, אבל, כיון שנמצאים ביחד, ברור הדבר שיש ענינים שבהם צריך הוא להשפיע על חבירו, וכמו בענין האמונה, שעי"ז שידבר בדברים היוצאים מן הלב, יפעל אצל חבירו חיזוק האמונה.

נ– בודאי צריך להיות הדיבור בדרך כבוד, וכפי שמצינו אפילו בנוגע לעמי-הארץ ש"חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ", וכמו בעת הבאת ביכורים, ש"כל בעלי אומניות עומדים מפניהם וכו'" (מבלי לברר תחילה אם פלוני הוא עם הארץ או למדן, ולהתייחס לכל אחד לפי ערך מעמדו ומצבו, אלא

נא163
מתייחסים לכולם בשוה), ועד"ז בנדו"ד, שהדיבור צ"ל בהדרת הכבוד, אבל הכוונה היא לפעול אצלו חיזוק האמונה.

נבועי"ז שכל אחד משפיע על חבירו, והיינו, שהעשיר בענין האמונה משפיע על חבירו שיתוסף אצלו חיזוק באמונה, ועי"ז מקבל ממנו שאצלו יתוסף בלימוד התורה וקיום המצוות – אזי "מאיר עיני שניהם ה'".

נגועד שעי"ז מקרבים את הגאולה האמיתית, שאז, הנה גם הענינים שהם באופן של אמונה יומשכו להיות בבחי' ידיעה (ואילו האמונה תהי' בענינים נעלים יותר), בטוב ובחסד הנראה והנגלה.

נד* * *

נהיא. הענין ד"סעודת משיח", אף שהוא הנהגת הבעש"ט – נתגלה ונתבאר ונתפרסם (ככל עניני תורת הבעש"ט) ע"י נשיאי חב"ד.

נוונוסף לזה: בשנת תרס"ו, בעת "סעודת משיח", הוסיף כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ענין חדש, והוא שציווה אז להת' לשתות ד' כוסות.

נזוהביאור בזה:

נחההפרש שבין מצה ליין הוא, שמצה היא בחי' (קטנות) אבא (חכמה), ויין הוא בחי' בינה [שזהו הטעם שמצה היא במספר ג' – ג' מצות שבקערה, ויין במספר ד' – ד' כוסות, כי מוחין דאבא הם ג', ומוחין דאימא הם ד'].

נטוזה מתאים גם עם ההפרש שבין מצה ליין בפשטות, שמצה היא "לחם עוני", לפי ש"אין בה טעם כמו חמץ", משא"כ יין, לא רק שיש לו טעם, אלא שגורם גם שמחה ותענוג, ועד ש"אין אומרים שירה אלא על היין" – כי התגלות עתיק (תענוג) היא בבינה.

סוזהו הטעם מה שאצל הבעש"ט הי' רק הענין של "סעודת משיח" (שעיקר סעודה ה"ה לחם) מצה, ונשיאי חב"ד הוסיפו גם הענין של ד' כוסות – כי ענינה של חסידות חב"ד היא (לא רק לגלות ולפרסם תורת הבעש"ט – שלכן גם ההנהגה ד"סעודת משיח" נתפרסמה ע"י נשיאי

סא164
חב"ד, כנ"ל – אלא גם) להסביר את תורת הבעש"ט בהבנה והשגה וכו' ולהכניס בה טעם ותענוג וכו', שכ"ז נרמז בענין ד' כוסות.

סביב. והנה, גם בתקופה של חסידות חב"ד, עיקר ההבנה וההסברה בתורת החסידות – באופן שלימוד תורת החסידות יהי' בהבנה והעמקה וכו', דוגמת לימוד סוגיא בנגלה – נתחדש ע"י אדמו"ר נ"ע, ובתקופה זו גופא – עיקר ענין זה נתחדש בשנת תרס"ו, ע"י אמירת ההמשך הידוע דשנה ההיא.

סגוי"ל שזהו הטעם שענין שתיית הד' כוסות באחש"פ נתגלה ע"י כ"ק אדמו"ר נ"ע ובשנת תרס"ו – כי עיקר גילוי החסידות [ההכנה והכלי לביאת המשיח] באופן של הבנה והסברה וכו' נתחדש בשנה ההיא.

סדיג. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

סהלא לדרשה קאתינא, אלא שיקיימו בפועל המנהג דשתיית ד' כוסות (החל מכוס ראשון), והעיקר – שעי"ז יומשך ענין של הסברה כו', ומתוך שמחה גדולה, בכללות מעשינו ועבודתינו שבמשך זמן הגלות.

סוומצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך", יש לפעול זאת גם על אחרים, ובודאי יתקבל הדבר אצלם.

סזובאופן ד"כולנו כאחד", ימשיכו הענין ד"ברכנו אבינו", בבני חיי ומזוני רויחי.

סח[התחילו לנגן הניגון "טל יעסיס", ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א (בבת-שחוק): תפלת טל היא אמנם תפלה טובה כו', אבל אין זה מגיע למעלת היין באחרון של פסח!...]

סט* * *

עיד. בהמשך להמדובר אודות הפצת המעיינות חוצה – יש עוד ענין השייך לזה:

עא165
נהוג לילך לבתי-כנסיות שנמצאים בריחוק מקום גשמי, או בריחוק מקום רוחני, כדי לפעול אצל מתפללי ביהכנ"ס בנוגע לענינים שבהם יש צורך בהוספה והתחזקות – ע"י שמחה וריקוד, ביחד עם דברי עידוד שחדורים באור וחיות שנמשך מה"מעיין" (ומגיע אפילו למקומות רחוקים ביותר), שלהיותו "מקור מים חיים", הנה מבלי הבט על הכמות, ה"ה מטהר בכל שהוא, ופועל אצל השומע (שסוכ"ס יהי' מקבל) לשטוף ולהסיר את הענינים המעלימים ומסתירים על גילוי "נפש השנית", באופן שתחדור בחב"ד שבנפשו, במחשבה דיבור ומעשה, ולא רק בשבת ויו"ט, אלא גם בימות החול ובעניני חול, באופן ש"בכל דרכיך דעהו"; וכיון שכל זה נעשה מתוך שמחה, אזי נקל יותר לפעול ענין של פריצת גדר, כך, שעבודת ה' תהי' באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

עבוע"פ הידוע שכל יו"ט ממשיך ומשפיע את ענינו המיוחד של יו"ט זה על כל השנה כולה, ובפרט בנוגע לחג הפסח שהוא "ראש לרגלים", ו"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" מורה על תוכנו כו', והיינו, שהוא כמו "ראש" שמנהיג את כל הגוף, כולל גם הרגלים – הרי בודאי שההליכה בחג הפסח תפעל בכל השנה כולה (כולל גם בשאר המועדים) להוסיף בעניני הליכה, החל מהענין "לרוץ .. לכל דבר מצוה" (כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע).

עגועי"ז יתוסף בהמשכת ברכותיו של הקב"ה, החל מהברכה ד"ונתתי גשמיכם בעתם", כמ"ש הרמב"ן שברכה זו כוללת את כל הברכות, כל היעודים הגשמיים, שנמשכים למטה מעשרה טפחים, ועד לקיום היעוד שכולל גשמיות ורוחניות – "ואולך אתכם קוממיות".

עדולכן: מהנכון שכל אלו שהשתתפו בהליכה יאמרו ביחד "לחיים", בשמחה ובקול רם (ע"ד מ"ש בנוגע לאמירת ההגדה), ויצאו מתוך ריקוד לקבלת פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.

עה* * *

עו166
טו. בהמשך להמדובר בהתוועדויות שלפנ"ז אודות הפיסקא "הא לחמא עניא" שנכללת ב"מגיד" (שהרי הסימן "מגיד" מופיע לפני "הא לחמא עניא") – ישנו ענין הדורש ביאור:

עזאמירת ההגדה – "והגדת לבנך" – צריכה להיות בדרך תשובה לשאלה. וא"כ, מדוע מתחילים אמירת ההגדה ("מגיד") לפני שהבן שואל "מה נשתנה"?

עחויתירה מזה: תוכן הפיסקא "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" הוא כמו תוכן הפיסקא "עבדים היינו לפרעה במצרים", שזהו המענה על השאלה "מה נשתנה", וא"כ, לאחרי שאומרים "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", שוב אין מקום לשאול "מה נשתנה"?!

עטוע"ד שמצינו בגמרא שכאשר שאלו על כך ש"עדיין לא קא אכלינן אתו קא מעקרי תכא מיקמן", אמר רבה "פטרתון מלומר מה נשתנה"; ועאכו"כ כשאומרים תוכן הענין דיצי"מ, כפי ש"אמר לי' רב נחמן לדרו עבדי', עבדא דמפיק לי' מרי' לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא מאי בעי למימר לי', אמר לי', בעי לאודויי ולשבוחי, אמר לי' פטרתון מלומר מה נשתנה, פתח ואמר עבדים היינו".

פלכאורה יש לומר, שאע"פ שלאחרי אמירת "הא לחמא עניא" אין חיוב ("פטרתון" מ)לומר "מה נשתנה", מ"מ, כיון שאמירה זו לא היתה באופן של תשובה לשאלה, לכן שואלים לאח"ז "מה נשתנה", כדי שאמירת ההגדה ("עבדים היינו") תהי' באופן של תשובה לשאלה; ואז תהי' גם התשובה (לא רק בקיצור נמרץ, כבפיסקא "הא לחמא עניא", אלא) בפרטיות ובאריכות, כפי שאומרים בפיסקא "עבדים היינו", ש"אפילו כולנו חכמים .. כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה .. הרי זה משובח".

פאאבל עדיין אינו מובן: מדוע תיקנו מלכתחילה לומר "הא לחמא עניא" לפני השאלה "מה נשתנה" – היפך הדין ש"והגדת לבנך" צ"ל באופן של תשובה לשאלה?

פב167
ועכצ"ל, שהענין ד"הבן שואל" הוא רק פרט באופן ההכנה לענין ד"והגדת לבנך", ששלימותו היא באופן של תשובה לשאלה; אבל עצם הענין ד"והגדת לבנך" ישנו גם ללא הקדמת השאלה.

פגטז. ומכאן למדים – בדרך אגב – הוראה להורים:

פדאין להסתפק בכך שמגדלים ומחנכים את הילדים כדבעי. – חינוך הילדים הוא אמנם ענין נעלה ביותר, כפי שאומרים בכל יום בק"ש: "ושננתם לבניך", וכן בפרשה שני' דק"ש: "ולמדתם אותם את בניכם", אבל אי אפשר לצאת י"ח בכך, אלא גם ההורים עצמם חייבים ללמוד תורה ולקיים מצוות.

פהוענין זה מרומז בהגדה – שאף שעיקר ענינה הוא "והגדת לבנך", ובאופן ש"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", שכל ילד יהודי (כולל גם "ילד" בידיעות), מבלי הבט על מעמדו ומצבו, צריך להסב לשולחן-הסדר – הנה עוד לפני ש"הבן שואל", מקדימים ובוחנים את האב אם הוא יודע מ"ש בהגדה; וכאשר האב, ראש הבית, אומר "הא לחמא עניא כו'", ומכריז "כל דכפין ייתי ויכול וכו'", אזי יודעים שזהו בית שראוי להיות דירה ומשכן לו ית', ובמילא נעשה בכל הענינים מעמד ומצב ד"באור פני מלך חיים".

פוועד לברכה הכי פנימית ועיקרית – שכל הילדים באים ל"סדר", ושואלים ורוצים לשמוע את התשובה האמיתית, ואינם מתייראים מה"לחמא עניא" וה"מרור", כיון שיודעים ומכריזים ביחד שסוכ"ס הנה "לשנה הבאה בירושלים".

פז* * *

פחיז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הנה ישכיל עבדי.

פט* * *

ציח. האמור לעיל (סי"א) אודות המנהג דשתיית ד' כוסות באחרון של פסח – משתקף גם בנגלה דתורה:

צאבנוגע לד' כוסות שתיקנו חכמים בלילות הראשונים – איתא במדרש שהם "כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי והצלתי

צב168
וגאלתי ולקחתי", או "כנגד ארבע כוסות שנאמרו כאן וכוס פרעה בידי וגו' ונתת כוס פרעה וגו'".

צגועד"ז מצינו גם בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (שתהי' "כימי צאתך מארץ מצרים") – "ד' כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה את עובדי כוכבים .. וכנגדן הקב"ה משקה את ישראל ד' כוסות של ישועה לעתיד לבא".

צדיט. והנה, כיון שד' הכוסות שייכים לאמירת ההגדה, ובאמירת ההגדה ישנו תנאי שצ"ל באופן של תשובה לשאלה (כנ"ל סט"ו) – צ"ל ענין של שאלה גם בנוגע לד' כוסות דאחרון של פסח.

צהוהענין בזה – ע"פ משנ"ת בימים הראשונים התוכן ד"מה נשתנה" כפי שנתבאר ע"י כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע,

צו– בעל ההמשך הידוע דשנת תרס"ו, שבו נתחדש עיקר גילוי החסידות (לא רק באופן של נקודה, כמו טיפת המעיין, אלא כפי שנמשך בחב"ד שבנפש ע"י תורת חסידות חב"ד) באופן של הבנה והשגה רחבה ועמוקה, ולכן נתגלה אז (נוסף על סעודת משיח, גם) ענין שתיית ד' כוסות באחש"פ (כנ"ל סי"ב) –

צזבאופן שכל ד' הקושיות קשורות עם המעלה של הגאולה העתידה (שאז יהיו ד' הכוסות שכנגדם הם ד' הכוסות דאחש"פ) לגבי הגאולות שלפנ"ז.

צחולכן, בעמדנו בהתוועדות הקשורה עם סעודת משיח, שבה שותים ד' כוסות הקשורות עם הגאולה העתידה – הרי זה הזמן המתאים לחזור ענין זה, ובתוספת ביאור.

צטכ. הקושיא הראשונה – "שבכל הלילות אין אנו מטבילין וכו'":

קטבילה ("מטבילין") – נוסף לכך שהיא אותיות "הביטל", הנה הסיבה לכך היא לפי שטבילה כשרה היא רק במים ש"כל גופו עולה בהן", שזהו ע"ד הלשון בנוגע לתרומה: "עולה במאה", שפירושו בטל במאה, ועד"ז בנדו"ד, שכל גופו בטל בהם, והיינו, שצריך לבטל את עצמו לגמרי, כמ"ש הרמב"ם ש"הדבר תלוי בכוונת הלב .. מכוין

קא169
לבו לטהר נפשו .. והביא נפשו במי הדעת הטהור", והיינו, שצריך להתמסר לגמרי ("זיך אַוועקגעבן אינגאַנצן") לענין התורה.

קבוזהו "שבכל הלילות אין אנו מטבילין כו'" – שבכל הגלויות (שהרי גלות נמשל ללילה) לא הי' ענין הביטול והטהרה כו' כדבעי, שלכן, גם לאחרי הגאולה הי' עוד גלות; ואילו "הלילה הזה שתי פעמים", היינו, שבגאולה העתידה שלאחרי הגלות האחרון יהי' שלימות הביטול והטהרה, הן בנוגע לנפש והן בנוגע לגוף (ועד שאפילו חי צומח ודומם יהיו בבחי' ביטול).

קג[וכמשנת"ל במאמר, שלעת"ל יהי' גם בגוף ענין הראי', שזוהי ההתאמתות הכי גדולה, ואעפ"כ ישאר הגוף במציאותו, ולא עוד אלא שהנשמה תהי' ניזונית מן הגוף, שזהו הענין ד"נקבה תסובב גבר", "קול כלה"].

קדהקושיא השני' – "שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה וכו'": חמץ הו"ע הישות וההתנשאות, שענין זה ישנו "בכל הלילות", בכל הגלויות, שלכן, לאחרי הגאולה הי' עוד גלות; ואילו "הלילה הזה כולו מצה", שלאחרי הגלות האחרון יתבטל לגמרי ענין הישות כו'.

קההקושיא השלישית – "שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות וכו'": ירקות מורה על ענין הקנאה, כי כל המקנא פניו מוריקות. ובכל הגליות יש הרבה בחינות בקנאה: קנאת סופרים וכיו"ב. ואילו לאחרי הגלות האחרון תהי' קנאה היותר גדולה, ע"ד מארז"ל "כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו".

קווהקושיא הרביעית: "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין וכו'": "אוכלין" הו"ע התענוג. ובזה גופא יש התפשטות התענוג (תענוג המלובש בגוף) ותענוג העצמי. ובכל הגליות יש מי שמגיע בעבודתו להתפשטות התענוג ("יושבין") ויש מי שמגיע לתענוג העצמי ("מסובין"). ואילו לאחרי הגלות האחרון – "כולנו מסובין", שכל ישראל יגיעו לבחי' תענוג העצמי.

קז170
כא. ויש לדייק בחילוק הלשונות בד' הקושיות – שהלשון "כולנו" נאמר רק בקושיא הד' ("כולנו מסובין"), אף שלכאורה הי' אפשר לומר לשון זה גם בשאר הקושיות, ש"כולנו" מטבילין שתי פעמים, ואוכלים מצה ומרור.

קחוהביאור בזה:

קטידוע שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, וכמו בענין התענוג, שלהיותו כח היותר נעלה, ה"ה נמשך למטה ביותר, כמ"ש "שמועה טובה תדשן עצם".

קיולכן, דוקא הענין ד"מסובין" שמורה על תענוג העצמי, הוא באופן שנמשך לכל בנ"י – "כולנו מסובין".

קיאכב. ועדיין צריך להבין:

קיבע"פ ביאור הנ"ל שתוכן הקושיות הוא בנוגע לענינים שיהיו בגאולה העתידה – יש מקום לשאול זאת בזמן הגאולה, ולא עכשיו, כשנמצאים עדיין בגלות?!

קיגוגם: כיון שמדובר אודות זמן הגאולה – למה אומרים "הלילה הזה", בה בשעה שזמן הגאולה נמשל ל"יום"?!

קידוהביאור בזה:

קיההחידוש של הגלות האחרון הוא – "הלילה הזה", שגם כשנמצאים עדיין בגלות, "לילה", הרי זה יכול להיות באופן של אור וגילוי, "זה" – כשנרגש אצלו שגופו טפל ונשמתו עיקר, וכיון שמצד הנשמה אין ענין של גלות, ובמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, הרי הוא במעמד ומצב של חירות אמיתית.

קיווע"ד הפתגם של ר' הלל מפּאַריטש בשם רבינו הזקן, שלפני הנשמות הגבוהות כמו רשב"י, לא הי' חורבן כלל. וכל זה – למרות שהי' בזמן של גלות קשה עד כדי סכנת נפשות, שלכן הוצרך להתחבא במערה, ומצד הגוף הי' ענין של צער, כמובן מגודל השמחה שהיתה בשעה שיצא מהמערה.

קיז171
אמנם, ענין זה יכול להיות באופן שנרגש רק אצל הנשמות הגבוהות, ואינו נראה לאחרים. וזהו החידוש ד"הלילה הזה" – שהגילוי שישנו עוד בזמן הגלות ("לילה") הוא (לא רק לעצמו, אלא) באופן שנראה גם לאחרים, כדיוק הלשון "זה", שמורה (לאחרים) באצבע ואומר זה, והיינו, שניכר גם לאחרים שאין אצלו ענין של גלות כו'. וע"ד שמצינו בנוגע למשה רבינו, שבדברו עם פרעה, הי' נראה הדבר כמו שנשמה דאצילות מדברת עם עמקי הקליפות, בחי' א"א דלעו"ז.

קיחכג. והנה, אף שנתבארה השייכות של ד' הקושיות לאחרון של פסח (מצד תוכנם בנוגע לגאולה העתידה) – הרי לפועל לא ראינו שידייקו באחרון של פסח לשאול בפירוש את ד' הקושיות.

קיטויש לומר – בב' אופנים:

קכא) יתכן שאכן שאלו ד' הקושיות גם באחרון של פסח, כשם ששתו ד' כוסות, אלא שלא עשו "רעש" ("שטורעם") לגלות זאת.

קכאב) ע"ד שמצינו בנוגע למפלת סנחריב, שאף שהיתה בליל הפסח, הרי זה נמשך ופועל באחרון של פסח שבו מפטירין "עוד היום בנוב גו'" (כנ"ל ס"ה) – כך גם הענין ד"הבן שואל" נמשך מהלילות הראשונים ופועל גם באחרון של פסח.

קכבכד. ויה"ר שיגיע כבר הזמן שבו יתקיימו בפועל כל הענינים שנתבארו בד' הקושיות בנוגע לגאולה העתידה.

קכגוכשם שתורצו ד' הקושיות הנ"ל – יתורצו בקרוב כל הקושיות והאיבעיות, כהר"ת ד"תיק"ו": תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות.

קכדועד שנזכה לשמוע ה"קול מבשר מבשר ואומר", ש"אומץ ישעך בא", בקרוב ממש.

קכה* * *

קכוכה. בהמשך להמדובר לעיל (סכ"ב) בפירוש "הלילה הזה", שגם "הלילה" צריך להיות כבר באופן ד"הזה" – יש להוסיף, שגם ענין זה צ"ל כמו כל הענינים שבחג הפסח, כמו אמירת "הא לחמא עניא", וכן ענין השירה דשביעי של פסח, שצריכים להיות באופן שנעשים ביום זה ממש, ולא רק בנוגע לענינים שאירעו בעבר, אלא גם בנוגע להשירה

קכז172
דלעת"ל ("אז ישיר", "מכאן לתחה"מ מן התורה"), וכן בנוגע לפרטי הענינים דביאת המשיח שנתבארו בהפטרת היום – הרי כיון שיהודי הוא בעה"ב (לא רק על ההוה והעבר, אלא) גם על העתיד, לכן יכול וצריך לצייר ולהרגיש שכל זה נעשה ביום זה ממש, כמשנת"ל בארוכה.

קכחוהנה, בין היעודים דלעת"ל שצריכים לפעול שיתקיימו כבר כשנמצאים עדיין בזמן הגלות (שזהו תוכן הענין ד"הלילה הזה") – ישנו יעוד שקשור במיוחד עם חג הפסח, "זמן חרותנו", שזהו מ"ש "וישבתם לבטח בארצכם גו' ושכבתם ואין מחריד", והיינו, שבנ"י עומדים במעמד ומצב של מנוחה אמיתית וחירות אמיתי, כיון שבכל מקום שנמצאים – הקב"ה הוא בעה"ב היחידי, ולכן אין להם מה להתיירא מפני הגוים, ואדרבה: "נפל פחד היהודים עליהם".

קכטאמנם, בענין זה צריכה להיות גם פעולה בדרך הטבע – ובהקדמה:

קלהענינים שלמעלה נמשכים ע"י עבודתינו מעין הענינים הנמשכים, וכהלשון המובא בכ"מ בדא"ח: "באתערותא דלתתא – אתערותא דלעילא". ובלשון המשנה: "במדה שאדם מודד בה מודדין לו", ובגמרא שם: "במדה לא בטיל". ואם במדת כו' כן, ב"מדה טובה" ש"מרובה ממדת כו'" – על אחת כמה וכמה.

קלאמזה מובן, אשר ההשתדלות בחיזוק וביסוס השכונות שבהם דרים אחינו בנ"י, בכדי שישבו בהם לבטח – נוסף על החיוב בזה ע"פ דין – היא מקרבת וממהרת את היעוד "וישבתם לבטח בארצכם גו' ושכבתם ואין מחריד".

קלבועוד נקודה בזה:

קלגבתי כנסיות ובתי מדרשות הם ה"מקדש מעט", שבהם שוכן

קלד173
הקב"ה – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ועד"ז הוא בנוגע לבתי בנ"י בכלל, שהרי בהם לומדים תורה ומקיימים מצוות – והרי אפילו "פושעי ישראל מלאים מצות כרמון" – שבתים אלו הם ד' אמותיו של הקב"ה בעולמו.

קלהובמילא, כאשר יהודים בורחים ח"ו ממקומות מושבותיהם ומוסרים אותם לאינם יהודים, להבדיל, ועאכו"כ כשהבריחה מביאה ח"ו גם למכירת או סגירת כו"כ בתי כנסיות ובתי מדרשות – הרי עי"ז מגרשים כביכול את הקב"ה מנחלתו. ולאידך גיסא: ע"י הרחבת השכונות של בנ"י, "כובשים" עוד שטח בעולם לבעלותו ושלטונו של הקב"ה.

קלוומזה מובן גודל האחריות והזכות בביסוס השכונות – ואין הדבר תלוי אלא בהשתדלות של כאו"א. וכמו שראו במוחש, שכל אלו שהשתדלו בזה במרץ הדרוש, הצליחו בזה במאד, ועד – באופן דלמעלה מן הטבע.

קלז(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א): על כל אחד ואחד לעשות חשבון

קלח174
צדק בנפשו אם עשה בזה עד עכשיו כפי הדרוש – והרי ידע אינש בנפשי', אשר ע"כ צריך לתקן ולהשלים גם מה שהחסיר עד עכשיו – ובנוגע לתשובה הרי אמרו שצריכה להיות באופן ד"כפלים לתושי'".

קלטועי"ז יפעלו שעוד בימי הגלות האחרונים יהי' "לכל בני ישראל אור במושבותם" בגשמיות וברוחניות105, ועד שנזכה לקיום היעוד "והי' לך ה' לאור עולם", בגאולה האמיתית והשלימה.

קמ* * *

קמאכו. בהמשך להמדובר לעיל (סט"ו) אודות הענין ד"הבן שואל", שזהו פרט בחיוב "והגדת לבנך" שצריך להיות בדרך שאלה ותשובה – יש להתעכב על ההוראה והלימוד מזה (ככל עניני המצוות, שיש בהם רמזים והוראות ע"ד המוסר והחסידות) בנוגע לגודל ההשתדלות שצ"ל בענין החינוך.

קמבובהקדמה – שענינו של חג הפסח הוא לידת עם ישראל, כמ"ש בנוגע ליצי"מ: "לקחת לו גוי מקרב גוי", ולכן, אופן ההנהגה בחג הפסח נוגע ונמשך על כל השנה כולה (כמודגש גם בכך ש"אחד בניסן ראש השנה למלכים", דקאי על "מלכי רבנן", וגם על כל בנ"י שהם "בני מלכים" ועד ל"מלכים").

קמגוכדי שענין זה יהי' כדבעי, יש צורך בהשתדלות הכי גדולה שכל

קמד175
סוגי ה"בנים" – מ"חכם" עד "שאינו יודע לשאול" – יהיו מסובים בשולחן הסדר, ובלשון הכתוב: "אל תבט אל מראהו", גם אם הוא במעמד ומצב שלא למדו אביו כו', ועד שנשבה לבין העכו"ם (ובעוונותינו הרבים יש כמות הכי גדולה של "בנים" שנמצאים במעמד ומצב כזה), והיינו, שנמצא אמנם בין בנ"י, כיון שהוריו הם יהודים, אבל הוא "נשבה" בגוי'שקייט של המדינה, עד כדי כך שאפילו אינו יודע שיש איזה ענין שצריך לשאול אודותיו כו', ולכן צריך להתעסק עמו באופן ד"את פתח לו".

קמהכז. ובפרטיות יותר:

קמולכאורה יכול לשבת וללמוד בעצמו, ולכל היותר – להתעסק עם בן חכם, לענות לו על כל שאלותיו, עד לשאלה האחרונה: מה צריך לעשות לאחרי אכילת הפסח; אבל לא לחפש יהודי שנמצא בפינה נדחת כו'.

קמזואפילו אם תמצי לומר שיש צורך בענין של יגיעה, שהרי "אדם לעמל יולד" – אזי מוכן להתעסק עם בן רשע, שהרי לא מדובר אודות בן רשע שצריך ללמדו אל"ף-בי"ת, אלא אודות בן רשע שסמוך לבן חכם, שא' הטעמים לזה – בגלל שגם הוא "חכם", אלא שזהו באופן ד"חכמים המה להרע", והיינו, שיודע את הכל, ואעפ"כ שואל "מה העבודה הזאת לכם" (שיהי' בכחה לפעול בנוגע להקב"ה כו'), ולכן טוען: אם יש צורך להתייגע – מוטב להתעסק עם אדם מלומד, אפיקורס גדול... להוכיח לו את האמיתיות של תורת אמת!

קמחובכן: בודאי שזה טוב יותר מאשר להתעסק עם בן חכם בלבד, אבל עדיין אין זה תכלית השלימות, אלא יש צורך להתעסק גם עם ה"תם", שיודע ושואל רק בשטחיות (ללא עמקות) ובכללות (ללא פרטים), אבל הענין נוגע לו, ולכן שואל: מה זאת"; וכיון שבתורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, יש חלק שבו מתייחס הקב"ה לשאלת בן תם – צריך גם הוא להתעסק עמו, שהרי "דיו לעבד להיות כרבו".

קמטאך גם זה לא מספיק, אלא צריך לחפש אם ישנו בן שאינו יודע לשאול, ולהתעסק עמו באופן ד"את פתח לו", שהרי לולי זאת יחסר אצלו חלק שלם בתורה שמדבר אודות בן שאינו יודע לשאול.

קנ176
כח. ועוד ענין בזה:

קנאכדי שיוכל להיות הענין ד"והגדת לבנך", צריכים ההורים להיות מוכנים לכך שהילדים ישאלו אותם את השאלות שיש להם בעניני יהדות (כולל גם שאלות שלא נתפרשו בהגדה, באופן ד"תן לחכם ויחכם עוד"), ולהשיב להם על שאלותיהם, ובשביל זה יש צורך – לכל לראש – שההורים בעצמם יחיו את חיי היום-יום ע"פ תורה.

קנב[והטעם שלא מזכירים זאת ב"מה נשתנה" – לפי שלא ברשיעי עסקינן ולא בשופטני עסקינן, כך, שזהו דבר הפשוט שההורים צריכים לדעת ולקיים את כל עניני התורה כו'. וכמו בענין ד' הבנים, שלא מזכירים אודות הבן החמישי כו'].

קנגאמנם, יש גם מעמד ומצב שההשפעה על ההורים היא ע"י הילדים, וכמ"ש בנבואת מלאכי: "והשיב לב אבות על בנים", "על ידי בנים", והיינו, שכאשר פועלים על הבנים, אזי פועלים הבנים על ההורים – בדרך כבוד וכו' – עי"ז שמרעישים ודורשים מהם להתנהג ע"פ התורה כו'.

קנדועד שעי"ז באים לקיום היעוד86 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", והיינו, שכשם שביצי"מ לא נשאר אפילו יהודי אחד בגלות, כך גם עתה יצאו מהגלות כל בנ"י, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", וכולם ביחד הולכים בשמחה ו"ביד רמה" לקבל פני משיח צדקנו, בעגלא דידן.

קנה* * *

קנוכט. בהמשך להאמור לעיל (סכ"ה) אודות הצורך להשתדל בחיזוק וביסוס השכונות שבהם דרים בנ"י – הרי עאכו"כ שצריך להשתדל בנוגע לענין שפוגע בקיום של בנ"י בכל מקומות מושבותיהם:

קנזישנה הגזירה של "מיהו יהודי" – חוק שאין לו שום אחיזה בשכל הפשוט; מגיע גוי מעבר לים, ונותנים לו תעודה שבה מופיעה מנורה בת שבע קנים, ונרשם באותיות מרובעות שהוא יהודי, ומתייחסים אליו כמו

קנח177
אל יהודי! בכך מרמים יהודים, וגם גוים, בכך שאומרים על גוי שנעשה יהודי, בה בשעה שאין האמת כן, לא מיני' ולא מקצתי'.

קנט[ומה שטוענים אודות ישוב ארץ ישראל – הנה לא זו בלבד שאין זה מועיל לישוב ארץ ישראל, שלא תהי' שממה, אלא אדרבה, שנעשה גרעון בישוב א"י, כיון שמיישבים אותה עם גוים! ועוד זאת, שאלו שרוצים להתגייר באמת ולהיות גרי צדק, בני אברהם, שהי' ראש לגרים – הנה ע"י חוק זה מגרשים אותם מנחלת ישראל!].

קסכל מי שישאלו אותו אודות ענין זה, אפילו מי ש"בשם ישראל יכונה", ואפילו גוי, להבדיל, יאמר מיד – ללא צורך לחפש ראיות כו' – שזהו ענין הקשור עם דת. ואיך יתכן שבפועל מתערבים בזה לחוות דעה גם בני דת אחרת, או כאלו שאינם שייכים לדת כלל?!

קסאאבל כאשר הדבר מגיע לידי נצחנות בעניני מפלגות, והעיקר הוא "מי בראש" – אין על מה לדבר!...

קסבפעם אמר לי מישהו "אַ גוט וואָרט" – שמפלגה היא בבחינת "ארץ אוכלת יושבי'": כיון שהוא חבר המפלגה, ובפרט אם נמנה בין חברי הנהלת המפלגה – אזי כל שאר הענינים אינם אלא "בסיס" בשביל טובת המפלגה, כך, שהמפלגה "אוכלת" את כל שאר הענינים, שנעשים אך ורק בשביל המפלגה!

קסגהם מתנהגים באופן שלמטה משכל, טעם ודעת, כיון שנתקיים בהם מ"ש "השוחד יעור עיני חכמים", ובאופן שמכבידים את לבם ומתעקשים שלא לפרוש מהממשלה, באמרם, ששום דבר לא ישנה את דעתם, וכפי שהחליטו כן יקום!

קסדכנראה שאין להם זכות שעל ידם (עי"ז שיפרשו מהממשלה) יתוקן החוק! – ישנו אמנם הדין ש"זכין לאדם שלא בפניו", אבל אי אפשר לעשות זאת בעל-כרחו; הוא יכול לומר שאינו רוצה זכות זו. וכמו שבנוגע לכל עניני תומ"צ ישנו ענין הבחירה, "ובחרת בחיים", וכיון שיש לו בחירה, ביכלתו לבחור מה שרוצה!...

קסה178
ל. והמצב מתדרדר מדחי אל דחי רח"ל – שישנו עוד ענין (שאין מה "להתגאות" בו) שנתחדש עכשיו:

קסועד עכשיו השתדלו לפעול על אותם אנשים ספורים שיפרשו מהממשלה – לא כ"כ כדי להבטיח שההנהגה שלהם תהי' ע"פ תומ"צ, אלא בעיקר בתור אמצעי כדי לבטל גזירה שפוגעת בקיום עם ישראל בכל מקום שהם; הם צריכים לפרוש מהממשלה לשעה קלה בלבד, ואז יתקנו את החוק.

קסזאבל עכשיו, שפירסמו את המכתבים של שני הרבנים הראשיים, שהפרישה מהממשלה כיום עלולה להרע את המצב במקום להטיבו, אין סיכוי שהם יפרשו מהממשלה!

קסחוכיון שכן, חבל על הזמן, המאמץ והכסף שמשקיעים להתעסק עם אנשים כאלו שלא פעלו שום הישג דתי!

קסט– עכשיו אפשר לספר מה שאירע כשהתחילו לבוא יהודים מגרוזיא: אותם אנשים הציעו, שרק לעשרים אחוז מהם יאפשרו קשר ליהדות, ואת כל השאר יפקירו!... ורק בגלל שיהודי גרוזיא הם "עם קשה עורף", לא הצליחו לעשות כן, אבל לולי זאת, הי' ענין זה מצטרף למה שקרה עד עכשיו עם כל עניני דת, ועוד ידם נטוי' רח"ל!

קעלא. ולגופו של ענין – בנוגע למכתבים עצמם:

קעאלכל לראש – אינו מובן מה הי' הצורך במכתבים אלו, שבהם חוזרים מהפס"ד הקודם שעליהם לצאת מהממשלה, וקובעים שעכשיו צריכים להשאר בממשלה; מה הי' איכפת להם שישאר הפס"ד הקודם – וכי הי' מקום לחשוש שהם באמת יצאו מהממשלה (ועי"ז יגרם נזק ליהדות)? הרי ידוע לכל – ובודאי יודעים זאת החותמים על המכתבים – שהם מצדם יתעקשו בכל מחיר להשאר בממשלה (כל זמן שה"מערך" לא יזרוק אותם מהממשלה)!

קעבוביותר יפלא על ההשגחה הפרטית שבדבר – למה עשה ה' ככה, לאפשר שיכתבו מכתבים כאלו?!

קעג179
לכאורה היתה מטרת המכתבים כדי להציל אותם שלא יעברו על האיסור להשאר בממשלה שבפס"ד הקודם, אך דא עקא:

קעדמכתבים אלו מאשרים באופן ברור, שעד עכשיו, במשך שנתיים, הי' פס"ד ברור של הרבנות הראשית שהם צריכים לצאת מהממשלה – שזהו היפך מה שבמשך כל הזמן העמידו פני תם... והכחישו את קיומו של פס"ד זה, ואילו עכשיו רואים שהם שיקרו, ובמשך כל אותו הזמן ישבו בממשלה בניגוד לפס"ד הנ"ל!

קעהלאחרונה הי' מאורע עם שר שהאשימו אותו באמירת דבר שקר, ודרשו שיודה ויביע חרטה וכו'. ואילו כאן מתברר בגלוי, שהם שיקרו בכך שאמרו שהנהגתם היא בהסכמת הרבנות הראשית, בה בשעה שהאמת היא שבמשך כל הזמן לא קיימו את הפס"ד הנ"ל!

קעוועוד ועיקר: השינוי בפס"ד מכאן ולהבא אינו אלא בנוגע לסעיף שבו נאמר שחייבים לצאת מהממשלה; אבל עדיין נשאר בקיומו הסעיף שבו מופיע פס"ד ברור ש"אסור ע"פ דין תורה לרושמי מרשם התושבים והאחראים עליהם לרשום אינו יהודי כיהודי בעוד שלא נתגייר כהלכה", שאיסור זה הוא בתקפו, וא"כ, בכך שממשיכים לרשום גוים בתור יהודים, הנה גם עכשיו ממשיכים לעשות דבר האסור, היפך הפס"ד של הרבנות הראשית!

קעזויתירה מזה: אפילו בנוגע לענין הישיבה בממשלה – לא יכולים מכתבים הנ"ל לשנות את הפס"ד הקודם, הן ע"פ דין תורה, והן מצד צדק ויושר ע"פ שכל, דכיון שפס"ד הנ"ל נתקבל ע"י כל חברי המועצה, שבעה רבנים, פה אחד, לא יכולים לבוא שנים מהם ולומר שמכאן ולהבא מהפכים את הקערה על פי' לשנות את הפס"ד, ללא הסכמת כל שאר הרבנים שחתמו על פס"ד הנ"ל, כמובן גם בשכל הפשוט, שאי אפשר לשותף אחד או חלק מהשותפים לבטל החלטת כל השותפים, אא"כ יתאספו כל שבעה הרבנים ויאמרו פה אחד שנשתנה הפס"ד!

קעחלב. ועוד ענין בזה:

קעטבא' משני המכתבים הנ"ל נאמר, שהפס"ד הקודם ניתן בגלל ש"אותה שעה עמדה להכרעה מידית שאלה של הכרה בגיור שנעשה שלא כהלכה", ו"בעי' מיוחדת זו באה על תיקונה".

קפאבל, ענין זה הוא בבחי' "פסול מתוכו", כי, כשמעיינים בפס"ד

קפא180
הנ"ל, רואים שבו מדובר אודות הדרישה לתיקון החוק, ולא נזכר בו כלל אודות "הכרעה מידית" אודות מקרה מסויים.

קפבונוסף לזה, יש כאן סתירה בין שני המכתבים גופא, שהרי במכתב השני מדובר רק אודות תיקון החוק, ולא נזכר מאומה אודות מקרה מסויים שנדרשה בו "הכרעה מידית"!

קפגויתירה מזה: אותו רב שכותב עכשיו שהפס"ד הקודם ניתן בגלל ש"אותה שעה עמדה להכרעה מידית שאלה של הכרה בגיור שנעשה שלא כהלכה", ו"בעי' מיוחדת זו באה על תיקונה" – כתב בעצמו בחודש שבט השתא שישנה חוו"ד ברורה של הרבנות הראשית בנוגע לכל הסעיפים של פס"ד הנ"ל!

קפדזאת ועוד:

קפהישנו כלל בדברי חז"ל – שהוא ענין שבטבע בני אדם – ש"לא שביק התירא ואכיל איסורא".

קפוובכן: אם אכן אמת הדבר שהפס"ד הקודם ניתן בנוגע למאורע מסויים, שכבר בא על תיקונו – למה הוצרכו במשך כל הזמן, קרוב לשנתיים, להכחיש את קיומו של הפס"ד, ואח"כ להמציא תירוצים שונים ומשונים, שהפס"ד לא הגיע לאלו שלהם נוגע הדבר, או שאין זה פס"ד או חוו"ד בלבד וכו', בה בשעה שהיו יכולים לומר שזהו פס"ד שניתן בנוגע למאורע מסויים, ולאחרי שמאורע זה בא על תיקונו אזי בטל הפס"ד!

קפזלג. המורם מכל האמור לעיל, שממכתבים אלו גופא מוכח שנכתבו אך ורק בגלל הלחץ שהפעילו על הרבנים עד שיסכימו לשנות את הפס"ד הקודם!

קפחומובן גודל חילול השם שבפרסום הדבר – שנתגלה לעין כל, גם לשמאלנים, ואפילו לגוים, להבדיל, איזה מעמד יש לרב בישראל, שיכולים להפעיל עליו לחץ וכו'.

קפטועכשיו יוסיפו ויפעילו לחץ גם על שאר חמש הרבנים, שגם הם יכתבו שמשנים את דעתם, ובמכ"ש וק"ו: אם הרבנים העומדים בראש כתבו כך, הרי בודאי שגם הם צריכים לכתוב כך!

קצלד. ויש להוסיף ולקשר ענין זה עם סיפור תמוה בגמרא מסכת פסחים:

קצא181
"ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אמר, כתיב כל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו, ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי. אמר לי' רבי יהודה בן בתירא, מי קא ספו לך מאלי'? (כלום נותנין לך מן האלי' לאכול, אין נותנין לך אלא מן הכחוש שבו, ונתכוון להטעותו, לכשילך עוד ישאל מן האלי'). אמר לי', לא. (אמר לי' ריב"ב) כי סלקת להתם, אימא להו ספו לי מאלי'. כי סליק אמר להו מאלי' ספו לי. אמרו לי', אלי' לגבוה סלקא! אמרו לי', מאן אמר לך הכי, אמר להו, רבי יהודה בן בתירא (קאמר לי שאין אתם נותנים לי חלק יפה, אלא מן הכחוש, ואני נתתי דמים כמו כן). אמרו מאי האי דקמן (מה הדבר הזה שבא לפנינו), בדקו בתרי' ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו. שלחו לי' לרבי יהודה בן בתירא, שלם לך רבי יהודה בן בתירא, דאת בנציבין (שם עירו), ומצודתך פרוסה בירושלים".

קצבולכאורה אינו מובן: מדוע הוצרך ריב"ב לסמוך על הגוי, שאכן יעשה מה שיעץ לו ויבקש שיתנו לו לאכול מן האלי', ועי"ז יתברר להם שהוא גוי – הרי יתכן שהוא יברר תחילה ויווכח לדעת שאסור לאכול מן האלי', ובמילא לא יבקש שיתנו לו מן האלי', ואז לא ידעו שהוא גוי, וכך יוכל להמשיך לאכול פסחים; וא"כ מוטב שריב"ב (שלא הי' בידו להורגו) ישלח להודיע בירושלים שפלוני הוא גוי, ושלא יתנו לו מקרבן פסח?!

קצגוהביאור בזה:

קצדבהיותו בנציבין הי' ריב"ב נתון תחת לחץ כו', ולכן התיירא לשלוח הודעה לירושלים – אפילו בחשאי – שפלוני הוא גוי, כיון שיצטרך למסור הודעה זו ע"י שליח [כיון שהוא בעצמו לא עלה לרגל, כמבואר בתוס' טעם הדבר], והשליח יצטרך לומר זאת למישהו אחר כו', כך, שיהיו כמה בני-אדם שידעו מזה, ואז תהי' סכנה עבורו. ולכן הוצרך להתחכם ולמצוא דרך שידעו בירושלים שפלוני הוא גוי, מבלי להעמיד עצמו בסכנה.

קצהועד"ז בנדו"ד: מכתבים אלו נכתבו בגלל שהפעילו לחץ על הרבנים לשנות את הפס"ד הראשון שחייבים לצאת מהממשלה, ולומר, שעכשיו נשתנה המצב והם צריכים להשאר בממשלה. ולכן נכתבו

קצו182
מכתבים אלו – בידיעתם או שלא בידיעתם (בהשגחה פרטית) – באופן שיש בהם דברים תמוהים שמעוררים את השאלה "מאי האי דקמן" (מה הדבר הזה שבא לפנינו), ואז יבינו שמכתבים אלו נכתבו מתוך לחץ כו', ובמילא לא יכשלו בזה!

קצזלה. ובנוגע לפועל:

קצחפירסום מכתבים הנ"ל גרם אצל כמה תמהון ובלבול המוחות – מה יש לעשות מכאן ולהבא.

קצטובכן: כיון שעכשיו יודעים שאין מה לסמוך עליהם בנוגע לתיקון החוק, הנה מכאן ולהבא אין מה להשתדל אצלם בנוגע לענין זה.

ריש צורך רק לעורר את המאה אלף יהודים שבחרו בהם, שידעו מי הם הבאי-כח שלהם!... ובודאי שסוכ"ס "לא ידח ממנו נדח", עי"ז שהצעירים שלהם ירעישו נגדם בטענה שחייבים ללכת בדרך התומ"צ, ובאם לאו – אינם יכולים למלא תפקיד של "שר"; הוא לא נולד "שר", ובמילא יכולה להיות מציאותו גם אם הוא לא יהי' "שר"; לא נורא ("עס איז ניט קיין געוואַלד") אם מישהו אחר יהי' "שר" במקומו.

ראובנוגע לתיקון החוק – "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"; יש כמה דרכים לפעול תיקון החוק מבלי להזקק אליהם. ולכן, יש להשתדל ולהוסיף לפעול בענין זה בכל התוקף, אבל לא באמצעותם, אלא להשתדל ולפעול באופן ישיר אצל הממשלה.

רבומבחינה מסויימת יש מעלה בדבר, כי, כאשר הפעולה בזה היא בשני קוין, אי אפשר להשקיע את כל הכחות בקו אחד, משא"כ עתה, כשהפעולה בזה תהי' רק באופן ישיר אצל הממשלה, יוכלו להשקיע בזה את כל הכחות, עד שיפעלו את שינוי החוק.

רגויה"ר שיהי' זה בחסד וברחמים, ובקרוב ממש, בעגלא דידן.

רד* * *

רהלו. יו"ט אינו הזמן כלל לדבר אודות דברים המצערים עד כדי דכדוך הנפש, אבל יש לזכור ולא לשכוח על העיקר, שע"י עשיית מצוה כתיקונה, ובפרט ע"י שמחת יו"ט, הנה ע"פ מארז"ל "כשזה קם זה נופל", מתבטלים בדרך ממילא כל הענינים שמפריעים לקדושת ירושלים

רו183
והשראת השכינה – שישנה אפילו במעמד ומצב ד"השוכן אתם בתוך טומאותם", ועאכו"כ ע"י קיום התומ"צ.

רזוההתחלה בזה צריכה להיות ע"י לימוד התורה, כמארז"ל "לא עם הארץ חסיד", שהרי הידיעה כיצד לקיים את המצוות היא ע"י לימוד התורה דוקא, ועוד זאת (שזהו פירוש נוסף במארז"ל הנ"ל), שע"י לימוד התורה נעשה הרצון לקיים המצוות, ו"מצוה גוררת מצוה".

רחוענין זה מודגש במיוחד בחג הפסח – כמובן ממ"ש "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", היינו, שהזכות שיש לישראל שיצאו ממצרים היא בגלל שעתידים לקבל את התורה על ההר הזה, והרי ידוע שהסיבה – מ"ת – היא למעלה מהמסובב – יצי"מ, שלכן יש בכחה לפעול את המסובב.

רטובהתאם לכך, הנה כאן המקום להמשיך את ה"סיום" של מסכת פסחים שהותחל בי"א ניסן. ובפרט שנתקבלה ידיעה אודות דבר משמח, שעומדים לערוך "כינוס תורה" – הנה ההשתתפות שלי תהי' ע"י סיום זה.

ריהמשך הדברים – נכלל בשיחת י"א ניסן סל"ח ואילך.

ריא* * *

ריבלז. על הפסוק "כי אתה תקותי אד' הוי' מבטחי מנעורי" – איתא במדרש תהלים (באָבער): "מנעורי – מימי אברהם יצחק ויעקב".

ריגוהוכחת המדרש לזה י"ל – כי בפסוק שלאח"ז נאמר "עליך נסמכתי מבטן ממעי אמי אתה גוזי", ומפרש במדרש תהלים, "מבטן – בגלות מצרים, ממעי אמי אתה גוזי – .. והוצאתני מיד מצרים". ומזה מוכח, שהכוונה ב"מנעורי" בפסוק שלפנ"ז היא לפני גלות מצרים ויציאת מצרים, היינו "מימי אברהם יצחק ויעקב".

ריד184
וצריך להבין:

ריהמכיון שלידת ישראל היתה בעת יצי"מ (וכנ"ל במדרש, שעל היציאה ממצרים נאמר "ממעי אמי אתה גוזי"), ואפילו העיבור דישראל הי' בגלות מצרים (וכנ"ל במדרש בפירוש "מבטן"), אבל לא לפני זה [והטעם לזה הוא, כי ישראל נעשו לעם בעת מ"ת, והיות שגלות מצרים (ויציאת מצרים) היו הקדמה והכנה למ"ת, לכן מעת גלות מצרים הותחל המציאות דעם ישראל באופן של "עובר"] – איך אפשר לומר, ש"מבטחי מנעורי" הוא "מימי אברהם יצחק ויעקב" שלפני גלות מצרים?

ריולח. והענין בזה:

ריז"כי אתה תקותי" קאי על "אד' הוי'", והוי' שבפסוק זה הוא בניקוד אלקים. ונמצא שישנם כאן ג' שמות: אד', הוי' ואלקים.

ריחוזהו "כי אתה תקותי גו' מבטחי מנעורי", דלהיות ש"אתה תקותי" – אד' והוי' בנקוד אלקים, לכן "מבטחי מנעורי", "מימי אברהם יצחק ויעקב" שלפני גלות ויציאת מצרים.

ריטלט. ויובן זה בהקדים מ"ש בלקו"ת (עה"פ "כי כארץ גו' כן אד' הוי' גו'" – שגם שם הוי' בפסוק זה הוא בניקוד אלקים) בענין שמות אלו, ששם אד' הוא בחי' המלכות, ושם הוי' בניקוד אלקים הוא בחי' חו"ג, ולמעלה יותר – בחי' בינה [שלמעלה מהשתלשלות].

רכועפ"ז מקשר בלקו"ת ב' שמות אלו (אד' והוי' בנקוד אלקים) עם בחי' "אד' מי" – כי "מי" הוא בחי' בינה. ולכן ב' שמות אלו – אד' והוי' בניקוד אלקים – ממלאים כל הפגמים, כי בבחי' "אד' מי" נאמר "אם עונות תשמר י-ה אד' מי יעמוד", שהעונות מגיעים רק בבחי' י-ה, אבל מצד בחי' "אד' מי" – "יעמוד".

רכאועפ"ז מבאר בלקו"ת184 השייכות של אד' הוי' בנקוד אלקים לר"ה ויוכ"פ ["שם אד' היינו בחי' ר"ה .. ושם הוי' בנקוד אלקים היינו בחי' יוהכ"פ", דזהו מה שבר"ה אומרים "אתה אדון על כל המעשים", לפי שאז מאיר בחי' אד', וביוהכ"פ "אומרים ז"פ הוי' הוא האלקים", "כי האור וגילוי דיוהכ"פ הוא מבחי' שם הוי' בנקוד אלקים"187] – כי בר"ה ויוהכ"פ מתמלאים כל הפגמים.

רכב185
והנה, ההתקשרות דישראל בהקב"ה שבר"ה ויוהכ"פ הוא בבחי' שלמעלה מתומ"צ. דזהו מה שאמרים בר"ה "יבחר לנו את נחלתינו", בחירה חפשית שלמעלה מטו"ד – כי הבחירה (דר"ה) בישראל היא למע' מתומ"צ. ועד"ז ביוהכ"פ – עיצומו של יום מכפר – כי ביוהכ"פ, "אחת בשנה", מתגלה ההתקשרות של ישראל "גוי אחד" ב"הוי' אחד" שלמעלה מההתקשרות שע"י התומ"צ.

רכגמ. וזהו "כי אתה תקותי אד' הוי' מבטחי מנעורי – מימי אברהם יצחק ויעקב", דלהיות ש"תקותי" הוא "אד' הוי' (בנקוד אלקים)", שהיא ההתקשרות (התקוה ובטחון) דישראל בעצמותו ית' שלמעלה מההתקשרות דתומ"צ,

רכד– וכמ"ש בתחילת וראש המזמור "בך הוי' חסיתי", בך בעצמותך, וענין זה נמשך גם בנוגע לכל הפרטים שבמזמור זה –

רכההנה מצד התקשרות זו, גם כשאין ההתקשרות שע"י התומ"צ (כי חסר אצלו בתומ"צ), שאז המצב דומה ל"ימי אברהם יצחק ויעקב" שלפני מ"ת, ואפילו לפני (גלות ויציאת מצרים שהם) הכנה למ"ת – בכל זאת, מצד התקשרות העצמית שלו בעצמותו ית', הנה "אתה (עצמות) תקותי גו' מבטחי".

רכו* * *

רכזמא. דובר אודות אלו שיצאו לאחרונה ממדינה ההיא, שגם עכשיו צריכים להמשיך בתנועת המס"נ, ובפרט בנוגע לחינוך הבנים והבנות. וכן דובר אודות חובת נשי ובנות ישראל – ובפרט אלו שיצאו משם לאחרונה – שחינוך הילדים תלוי בהן במדה גדולה ביותר.

רכחובסיום השיחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "אי וואַדיע מיא כו'".

רכט186
אח"כ צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

רללאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים מ"כוס של ברכה".

רלאטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו".

רלב______ l ______