Toras Menachem·Vol. 68 (5732·Part 3)·Sicha of Sunday·Rosh Chodesh Sivan·5712תורת מנחם·סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי·שיחת יום א'·ראש חודש סיון·ה'תשל"ב

א285
בס"ד. שיחת יום א', ראש חודש סיון, ה'תשל"ב
– בכינוס הי"ז של אגודת נשי ובנות חב"ד* –

בא. כאשר יהודים נפגשים ביחד [ובפרט כשנפגשים במקום קדוש], בודאי שכל פרט בזה אינו במקרה, אלא בהשגחה פּרטית, ומכל פרט יכולים ללמוד דבר מה.

גובפרט שפגישה זו מתקיימת ימים ספורים לפני המאורע הכי גדול שאירע לבנ"י – שהקב"ה נתן להם את התורה בחג השבועות, ומה גם שהיא בראש חודש סיון, ראש החודש של קבלת התורה, וגם [לפי קביעות השבועות והחדשים בשנה זו] – באותו שבוע.

דב. בראש חודש סיון התחיל כבר הענין של קבלת התורה.

האע"פ שבפועל ממש נתן הקב"ה את התורה בששה בסיון, בחג השבועות – הרי מסופר בחומש שכבר בר"ח היו בנ"י מוכנים מצדם לקבל את התורה, כלשון הכתוב: "בחודש השלישי (לפני מנין החדשים שמתחיל מניסן) גו' ביום הזה (ר"ח, כפירוש הגמרא) באו מדבר סיני", "ויחן גו' נגד ההר", ומבואר במפרשים, שחנייתם והקמת אהליהם במקום זה היתה מאוחדת עם המטרה והתכלית הקשורה עם "(נגד) ההר", ההר המיוחד והמפורסם – הר סיני, שענינו, שעליו תינתן התורה [וכלשון חז"ל בנוגע לקבלת התורה: "משה קבל תורה מסיני", שזה מורה על השייכות המיוחדת של סיני עם ענין התורה].

וונמצא, שאע"פ שהתורה ניתנה ששה ימים לאח"ז, היו בנ"י מוכנים לכך כבר בר"ח סיון, אלא שהקב"ה רצה שהם ינוחו מהדרך, ואז,

ז286
שיוסיפו להתקדש עוד יותר מכמו שהיו עד אז – "וקדשתם וגו'", שזה מה שאירע בחמשה הימים שבינתיים, וביום הששי היתה קבלת התורה.

חג. כאמור לעיל, וכמדובר כמ"פ, הסיפורים שבתורה אינם סתם סיפורי מאורעות שאירעו לפני שנים רבות, אלא המטרה היא כדי לרענן את ההתבוננות במאורע שהי' בעבר, ושתהי' בתוקף ולבביות כל כך עד שחוזרים וחווים זאת מחדש כפי שאירע בפעם הראשונה.

טוע"ד המדובר בנוגע לפסח [שקשור עם שבועות, ע"י ספירת העומר שביניהם], שאומרים לכל אחד מישראל שצריך לראות ולהרגיש שהוא בעצמו יצא בפסח זה משעבוד וגלות מצרים – כן הוא גם בנוגע לקבלת התורה:

יבזמן מ"ת בשבועות, ועוד לפנ"ז, בר"ח [כנ"ל שבנ"י היו מוכנים כבר בר"ח], צריך כל אחד מישראל להתחיל כבר להתכונן ולחוות שהוא עומד עכשיו לרגלי הר סיני, ולהתחיל הענין ד"וקדשתם" – לקדש יותר את עצמו ואת ביתו, כדי לקבל את התורה באופן שתהי' אצלו "תורת חיים", תורה שחודרת בכל עניני החיים, מהתחלת היום עד לרגע האחרון בכ"ד השעות של המעל"ע, שבשביל זה צ"ל "היו נכונים" – להכין את המחשבה, את הדיבור ובודאי את המעשה – כדי לקבל זאת במלא המדה.

יא287
ד. ע"פ האמור שאין דבר שהוא במקרה, הרי בודאי שגם העובדה שבנ"י היו מוכנים לקבל את התורה היתה בר"ח, יש לה משמעות, קשר ושייכות מיוחדים – כפי שרבנו הזקן מבאר זאת:

יבענינו של ר"ח כפּשוטו הוא – שבו נעשה מולד הלבנה מחדש; לפני זה, הולך ומתמעט אור הלבנה, עד שבערב ר"ח אינה מאירה כלל, ואח"כ נעשה מולד הלבנה מחדש, ויום זה נקרא ראש חודש.

יגוזהו הפירוש של "חודש" – התחדשות, והתחלת ו"ראש" החודש – מתחילה בר"ח, כשהלבנה מתחילה להאיר מחדש, ומיום ליום הולכת ומאירה יותר ויותר.

ידולכן אמרו חז"ל: "ישראל מונין ללבנה ועכו"ם לחמה" – שאע"פ שבין המאורות שנבראו להאיר את העולם, שהם החמה והלבנה, נראית החמה גדולה הרבה יותר מאשר הלבנה, והאור והחום שלה הוא חזק הרבה יותר מאשר הלבנה, מ"מ, "ישראל מונין (קובעים את מנין החדשים והשנים) ללבנה" דוקא, ו(שאר) אומות העולם קובעים את מנינם לפי הלוח של החמה.

טווההסברה בזה:

טזשאר האומות, אע"פ שלמשך זמן יש להם כמות גדולה יותר של אור, אין אצלם ענין של גידול – כמו השמש שאין בה שינויים, וגדלה שוה בכל ימי השנה.

יזאבל בנ"י "מונין ללבנה" – שתמיד יש בה שינויים, ואין יום אחד דומה לחבירו, ועד שאפילו בחציו השני של החודש שהלבנה מתקטנת ואורה הולך ומתמעט, הרי זה (כמו אצל בנ"י) ירידה צורך עלי' – לא כדי שישאר כך ח"ו, אלא כדי שהר"ח הבא יהי' באופן מחודש, עם כחות, חיות ואור מחודשים.

יחוכפי שרואים גם בטבע האדם, שדבר שנמצא תמיד באותו מצב, אין לו בזה תענוג מיוחד, אבל כשמתייגע על דבר, ולמשך זמן מתמעט, ואח"כ מתחיל להאיר אצלו מחדש, אזי יש לו בזה תענוג מיוחד, והאור

יט288
שמתחדש מאיר בו וחודר אותו בעומק הרבה יותר מאשר אילו לא היו בו שינויים.

כולכן לא מצינו לשון "חודש" בנוגע לחמה, והיינו, שאע"פ שבכל שנה מתחיל מחדש לוח החמה, התחלה חדשה, אין זה נקרא בשם "חודש" (התחדשות), אלא נקרא בשם "שנה", שמשמעותה שאותו דבר חוזר ונשנה עוד פעם.

כאואילו המנין ללבנה הוא באופן שהחודש כולו נקרא – בלשון הקודש – בשם "חודש", שמורה על התחדשות, כדי להדגיש, שאצל בנ"י, אף שנראה, או שכן הוא באמת, שנתמעט האור מכמו שהי' אתמול, הרי זה לא כדי שישאר כך ח"ו, אלא כדי לעורר אותו וליתן לו כחות מיוחדים להתמודד ולהתגבר על חשכת הלילה, עד שלאח"ז בא מולד הלבנה והתחדשות אורה, ומתחיל זמן חדש, תקופה חדשה, שלושים יום חדשים, שכולם נקראים בשם "חודש", באופן מחודש לגמרי.

כבוזהו גם המענה על השאלה: בנ"י תופסים מקום הרבה יותר קטן מאשר אומות העולם, ובהשקפה ראשונה, האור והכח שיש להם להאיר ולהשפיע בעולם, נראה שהוא פחות מהאור של שאר האומות, בדוגמת אור הלבנה לגבי אור החמה. וא"כ, כיצד תובעים מהם להאיר את כל העולם?

כגוהמענה על זה: דוקא "ישראל מונין ללבנה", בנ"י הם עם שאינו עומד במקומו, אלא תמיד הולך ומתקדם להתחדש עם כחות ואור מחודשים. ולפעמים, כדי להגיע למצב נעלה יותר, יש צורך בענין של חשכות, כלומר, שהחושך שמסביב יתחיל להציק: היתכן שהעולם אינו מכיר את גדלותו של הקב"ה שהוא בעה"ב על כל העולם?! וענין זה מעורר וחודר אותו למצוא בעצמו כחות מחודשים, להאיר לא רק בביתו, אלא גם בחלקו בעולם ובכל העולם באור חדש, שעד אז לא הי' ובכלל לא הי' ידוע בעולם.

כד289
ה. וזהו הקשר המיוחד של התורה עם ר"ח20:

כהתורה – אינה דבר שניתן לפני אלפי שנה ונשאר באותו מצב, שאז יכול היצה"ר לעורר מחשבה: איך יכולים להשתמש בדבר ישן מלפני אלפי שנים, ולחיות עמו עכשיו – אלא התורה היא "תורת חיים" בהוה, ועוד ועיקר: סימן של חיים הוא הגידול התמידי.

כובדבר שצומח וגדל, יש זמנים שנראה ההיפך מזה, כפי שרואים בעץ השדה, שישנו זמן שהוא צומח ורואים פירות, אבל באמצע יש זמן שנראה שהכל קפוא וכו', אלא שאז אוסף האילן כחות מחודשים כדי שלאח"ז יצמיח פירות חדשים, ומהם יצמחו אילנות חדשים.

כזוכך, להבדיל, גם בתורה: אע"פ שיש זמנים שקשה ללמוד תורה מצד בלבולים וקשיים שונים, צריך לדעת שהקב"ה עושה זאת רק בשביל התכלית שדבר זה יעורר אצל כאו"א מישראל, איש או אשה, כחות מחודשים להתגבר על הקשיים [שהם רק לפנים], ולהגיע עי"ז להבנה טובה יותר בתורה, ולחווי' עמוקה יותר, כשמעמידים את הבית ואת החיים ע"פ התורה,

כחכפי שרואים בטבע האדם, בדבר שהתייגע עליו ויש לו בו עריבות מיוחדת, ומרגיש שזהו דבר שלו שהשיג ויצר, ולכן הוא מוכן לבסס ולהנהיג את חייו וחיי כל משפחתו על פיו.

כטו. כאמור לעיל, יכולים ללמוד (ובמדה גדולה ביותר) מכל הפרטים והענינים הקשורים עם התורה, וכנ"ל שבשעה שבנ"י באו בר"ח סיון (יום זה) למדבר סיני, הנה לאחרי שנחו מהדרך [כיון שרצונו של הקב"ה שיהיו רגועים ויקבלו את התורה בשמחה וטוב לבב], שלח הקב"ה לצוותם שעכשיו הם צריכים להתעלות ולהתקדש יותר מכמו שהיו לפנ"ז.

לואז הי' הסדר בזה: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", שהקב"ה צוה למשה רבינו שלכל לראש יספר וידבר אודות ענין זה אל

לא290
הנשים, ורק אח"כ, כשהנשים תהיינה מוכנות, אזי "ותגד לבני ישראל" – לדבר עם האנשים.

לבוההסברה מדוע לדבר עם הנשים תחילה, מבאר הפסוק בתיבות אלו גופא – כיון שהנשים (נקראות, היינו ש)הן "בית יעקב", והאנשים (נקראים) הם "בני ישראל":

לגהחילוק בין "בית" ל"בני":

לד"בית" – כולל את הבית כולו עם כל מה שיש בתוכו, כולל גם אופן יסוד והנהגת הבית, אם הבית נקבע באופן שתהי' בו הכנסת אורחים, אע"פ שביאת האורח יכולה לפעמים לקלקל את הרהיטים וכיו"ב; אם הבית נקבע להיות בית פתוח, אפילו אם בגלל זה לא ירכשו רהיטים יקרים שהיו יכולים לרכוש אילו לא היתה ההוצאה עבור הכנסת אורחים וכיו"ב. וגם לאחרי כן, כשהקב"ה מברך ונולדים ילדים, הנה מיד כשנולדים, עוד בקטנותם, נכללים הם בתיבת "בית".

להאבל בתיבת "בני" (שקאי על אנשים) לא נכללת הנהגת הבית; וגם בנוגע לילדים – הרי זה שייך יותר לזמן שהילדים גדלו כבר, שאז נקראים בשם "בני", ואילו בקטנותם נקראים בשם "טף".

לווזהו גם החילוק בין "יעקב" ו"ישראל": בשם "יעקב" נקרא יעקב הראשון (יעקב אבינו) מיד כשנולד, משא"כ בשם "ישראל" נקרא שנים רבות לאח"ז, ורק לאחרי שעבד את ה' וניהל מלחמה עם כל המצבים שמסביבו, באופן ד"שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" (שהתגבר על כל הקשיים ונשאר כרצונו של הקב"ה) – רק אז ניתן לו התואר "ישראל".

לזוזוהי ההסברה מדוע מתחילים לדבר אודות התורה עם הנשים – כיון שלנשים ניתנה הזכות הגדולה, ביחד עם האחריות, עבור "בית יעקב", שבהן תלוי' ההנהגה של כל הבית על כל פרטיו, לא רק בנוגע

לח291
לנפשות – בני הבית – אלא גם כללות ההנהגה עד לפרטים הקטנים ביותר; באשה תלוי חינוך הילדים, מהרגע הראשון ללידתם, כשהם עדיין בבחי' "יעקב" [עוד לפני שהילד מגיע לבחי' "ישראל", בהראותו שביכלתו להתמודד עם קשיים ולהשאר כפי רצונו של הקב"ה].

לטורק לאחרי שהאשה מכינה את הבית [מתחילת בנינו, עוד לפני לידת הילדים] שיהי' "בית יעקב", בית יהודי – אזי ישנה הוודאות שביחד עם הבטחת הבעלים [והאחים והאב] יהיו גם "בני ישראל", שכאשר הילדים יגדלו, יהיו בבחינת "ישראל" – "שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", שלא להתיירא מכל הקשיים, ויוכלו להתגבר עליהם.

מוכשם שכל הנ"ל תלוי באשה, כך צריכים לחנך ולהכין את הבת, שכאשר תגדל אזי תבנה את הבית שלה; ולפי גודל האחריות – נדרש חינוך של שנים רבות לפנ"ז, כדי למלא את השליחות הקדושה באופן הטוב ביותר ובמלוא המדה.

מאמיד בתחלת חינוך הבנות, הרי זה צריך להיות בכיוון ובאופן שכאשר תהי' לאח"ז עקרת הבית, יהי' הבית – "בית יעקב". וכשבא לאח"ז הזמן שצריך למסור את התורה לילדים ובבוא הזמן גם לנכדים – אזי הכל מוכן, כיון שהיא מסרה את נפשה על זה, ועשתה זאת באהבה ובשמחה ובטוב לבב.

מבועי"ז נמשכת ברכתו של הקב"ה – שתצליח בזה, ובמדה יתירה ממה שיכולים לצפות לפי ערך היגיעה שהשקיעה בזה.

מגז. זוהי גם ההוראה המיוחדת שצריך ללמוד מהפגישה שמתקיימת בר"ח סיון:

מדבשעה שבנ"י חונים "נגד ההר", שמקימים אהליהם – בתיהם – מתוך מחשבה שמתכוננים לקבל את התורה שתינתן להם על הר זה, אזי הסדר בזה, שלכל לראש עומדות נשי ישראל [לאחרי החתונה, ולפני החתונה, ועוד בקטנותן] באופן שמקשיבות לשליחות של הקב"ה שעומד ליתן תורה שתהי' "תורת חיים" – שתחדור בכל עניני החיים, ותהי' "תורה אור" – שתאיר הן בגשמיות והן ברוחניות,

מה292
ועי"ז יש להן גם השפעה על בעליהן, וגם על אחיהן, ולאח"ז בבוא הזמן גם על ילדיהן – שהילדים והבעלים והאחים וכלל ישראל שמסביבם נעשה במעמד ומצב של "בני ישראל", באופן שמתמודדים ומתגברים על כל הקשיים,

מוומקבלים את התורה כולם ביחד – כהנוסח הידוע: "בשמחה ובפנימיות", שחודרת בפנימיות.

מזומר"ח סיון הולכים לקבלת התורה בזמן מ"ת בשבועות, ולאח"ז על כל השנה, באופן ש"בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו", שלומדים תורה ומקיימים מצוות, ועי"ז נמשכות גם ברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך, הן בגשמיות והן ברוחניות, שיהיו חיים מאושרים בכל הפרטים.

מחוכך מתכוננים גם לגאולה שתבוא בקרוב – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, באופן שהקב"ה "אוחז בידיו ממש" כל אחד מישראל, כביכול (כדברי רש"י), ומוציא אותו יחד עם כל בנ"י מהגלות, הן מהגלות הפנימי והן מהגלות החיצוני, ומוליך קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

מטח. שיהי' לכן קיץ מוצלח ושנה מוצלחת,

נוהשי"ת יעזור ויצליח שתמלאו את השליחות הקדושה בשמחה ובטוב לבב, ובאופן ד"כמופת הייתי לרבים", שכל אחת מכן תהי' דוגמא לכל הסביבה, לכל בנות ישראל שנמצאות בסביבתה, ויומשך באופן רחב ועמוק יותר, עד שכל בנות ישראל תהיינה במצב של "בית יעקב", וזה יסייע שכל האנשים יהיו במצב של "בית ישראל",

נאותמלאו את שליחותו של הקב"ה בעולם – שיהי' עולם מואר, ועולם של צדק ויושר,

נבשידעו שהשם הוא "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין

נג293
ישראל לעמים", שיהודי הוא יהודי, ואומות העולם הם אומות העולם, ואף אחד לא יכול לשנות זאת,

נדחוץ מהיוצא מן הכלל שקבע השם – ע"י גיור כפי שהורה השם בתורתו – כהלכה.

נהאינו-יהודי יכול להגיע לדרגת "חסידי אוה"ע" (גוי שמתנהג כרצונו של הקב"ה), שיש לו אפילו חלק לעוה"ב, אבל הוא נשאר אינו-יהודי, ואסור לרמות ולהטעות ולומר שהוא לא מה שהוא באמת (כשם שבכלל אסור לרמות אף אחד); בכך גורמים צרה לו, וצרה לכל העולם.

נווכיון שהתורה היא תורת אמת, שמראה את האמת כמו שהיא – בודאי יכירו שישנו "המבדיל בין ישראל לעמים"; ובנ"י יַראו דוגמא איך יהודים צריכים להתנהג, וגם דוגמא עבור אינם-יהודים, בענינים של ז' מצוות בני נח שאינם-יהודים צריכים לקיים.

נזוכך יכינו את כל העולם – עי"ז שנעשים "כמופת הייתי לרבים", "לרבים" מבנ"י, וגם "לרבים" מאומות העולם – באופן ד"לתקן עולם במלכות שד-י", כפי שהעולם צריך להיות, כפי שהי' לפני החטא,

נחולקבל את התגלותו של הקב"ה – ע"ד שהי' במ"ת בפעם הראשונה, וכך חוזר ומתחדש גם עתה בכל שנה הענין ד"וירד ה' על הר סיני", שהקב"ה יורד עם כל מרכבותיו, ועשרת הדברות מרעישים את כל העולם,

נטואלו שמקבלים את התורה הם בנ"י, ועל ידם באים ההוראות לכל אומות העולם,

סועד שבנ"י פודים את עצמם מהגלות הפנימי, ואז פודה הקב"ה

סא294
את כל אחד מישראל וכל בנ"י מהגלות החיצוני, ובאים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

סב*

סגשיהי' לכן יום טוב שמח, קיץ שמח ושמחה תמידית, ונשמע מכן בשורות טובות בנוגע למילוי השליחות האמורה באופן הטוב ביותר ובמלוא המדה, וברוב הצלחה.

סד______ l ______