Toras Menachem·Vol. 68 (5732·Part 3)·Sicha of the Second Day of Pesach·5712תורת מנחם·סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי·שיחת יום ב' דחג הפסח·ה'תשל"ב

א127
בס"ד. שיחת יום ב' דחג הפסח, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בא. הטעם שקבעו הפיסקא "הא לחמא עניא" בתחילת הענין ד"מגיד" הוא – לפי שפיסקא זו [וההדגשה "הא", ולא "כהא"] מורה את הדרך והאופן של אמירת כל ההגדה, שצריכה להיות באופן שבו ביום ממש הוא עצמו יוצא ממצרים ממש.

גאך עדיין אינו מובן:

דא) לפי ביאור הנ"ל, הרי ההוראה שבפיסקא זו היא שהענין דיצי"מ (שבכל דור וכל יום) הוא באופן ד"הא" (ולא כ"הא"), ולמה מקשרים הוראה זו ד"הא" (שבנוגע ליצי"מ) עם "לחמא עניא" דוקא?

הב) מהו הקשר והשייכות של הוראה זו עם מ"ש לאח"ז "כל דכפין כו'"?

וב. והביאור בזה:

זכל זמן שהאדם מרגיש את המציאות שלו, בהמיצרים וההגבלות שלו (גם כשהוא מתבונן ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"), אי אפשר

ח128
שירגיש את הענין דיצי"מ באופן של "הא" ממש (בלי כ"ף הדמיון) – מכיון שכבר עברו אלפים בשנים מעת המאורע דיצי"מ (בפעם הראשונה); ובכדי שהאדם ירגיש את הענין דיצי"מ באופן של "הא" ממש (ולא רק "כאילו יצא כו'") – צריך לצאת מכל המיצרים וההגבלות שלו.

טוכן הוא בנוגע לההכרזה "כל דכפין ייתי וייכול":

ימכיון שב"כל דכפין" נכלל גם "כפין" כזה שמנגד אליו בתכלית (ובדוגמת קמצא ובר קמצא) היינו שמנגד לכל מציאותו – הנה בכדי לקיים הכרזה זו לאמיתתה [היינו, שלא רק שבפועל יתן מלחמו ל"כל דכפין", גם להמנגד אליו בתכלית, אלא שיהי' זה באופן ד"טוב עין" (כי בהפכו נאמר "אל תלחם גו'", והמקבל עובר בלאו), בהרגש וכו'] – צריך לצאת מכל מציאותו.

יאג. ועפ"ז מובן מה שמקשרים ההוראה של "הא" (ממש) שבנוגע ליצי"מ עם "לחמא עניא" – כי, הענין המאפשר את זה אשר יצי"מ יהי' אצלו באופן של "הא" הוא הענין ד"לחמא עניא":

יבכאשר האדם מרגיש בעצמו שהוא עני, היינו שהוא בתכלית הביטול, והרגש זה אצלו הוא באופן של "לחמא", שהמזון שלו המקיים את מציאותו הוא "עניא" [וכמובן גם בפשטות, שמזונו של האדם במשך כל ימי הפסח הוא "לחמא עניא"], הנה הרגש זה מאפשר לצאת

יג129
מכל המיצרים וההגבלות, ובכללם – הגבלת הזמן, ויכול "לחיות" ("איבערלעבן") עכשיו הענין דיצי"מ (אף שהי' לפני כמה אלפים שנים) באופן של "הא" ממש.

ידוזוהי גם השייכות של "הא לחמא עניא .. בארעא דמצרים" ל"כל דכפין כו'", כי גם ההכרזה "כל דכפין כו'" באה ע"י "יציאת" האדם ממציאותו (כנ"ל ס"ב) – ההרגש ד"לחמא עניא".

טוד. ע"פ כל הנ"ל מובנת גם השייכות של סיום הפיסקא "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל .. בני חורין" להתחלתה:

טזענינה של ארץ ישראל הוא – כמ"ש "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה גו'", ולכן, ע"י העבודה ד"הא לחמא עניא" דוקא באים לבחי' "ארעא דישראל", כי, כל זמן שהאדם הוא "מציאות" עדיין, אפילו כשהוא מציאות דקדושה – הרי "אין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו ית'". ורק כאשר הוא בטל במציאות – "לחמא עניא", אז דוקא יש בו "השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה"15 – "ארעא דישראל".

יזוכן הוא גם בנוגע ל"לשנה הבאה בני חורין": "כל סדר השתלשלות נקרא בשם מצרים, בחי' מיצר וגבול", ובבחינה זו "יכול להיות בית עבדים". משא"כ ע"י העבודה של "הא כו' בארעא דמצרים" – שהענין דיצי"מ הוא אצלו באופן של "הא", (שהוא היציאה מהמיצרים וההגבלות שבנפשו, כנ"ל) – הנה עי"ז מגיע הוא גם לבחי' האור שלמעלה מהמיצרים וההגבלות שלמעלה, ונעשה "בן חורין".

יח* * *

יטה. לאחרי הפיסקא "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל", נאמר "השתא עבדין וכו'" – כיון שיכולים להיות "בארעא דישראל", ועדיין להמצא במעמד ומצב ד"עבדין".

כועד כדי כך, שיכול להיות שדוקא מ"ארעא דישראל" יצאו גזירות על בנ"י, ועד לגזירה האיומה שלא היתה כמוה מעולם – להסיר את המחיצה שבין ישראל לעמים [בנ"י הם "המעט מכל העמים", וכאן רוצים להסיר את המחיצה ולבטל את כל המציאות של עם ישראל] היל"ת,

כא130
שזהו דבר שלא עלה אפילו בדעתם של גוים: לא לבן, בשעה שיעקב הי' אצלו בגלות, ולא נבוכדנאצר ששרף את ביהמ"ק, ולא המן בימי אחשורוש,

כבואעפ"כ יוצאת גזירה כזו דוקא מירושלים עיר הקודש – לא רק באופן ש"מבנינה של צור חרבה ירושלים", אלא מירושלים עצמה – ע"י יהודים תועים ("פאַרבלאָנדזשעטע"), שבחייהם הפרטיים הם דתיים, ואעפ"כ, נעשו במעמד ומצב ש"מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"!

כגולפלא שאינם מבחינים בכך שמוליכים את עצמם משטות לשטות, ועושים עולה אחר עולה, ועד שלאחרונה גרמו לחילול השם גמור – שהכריחו רבנים לשנות את הפס"ד, כך, שגם אם בעבר הי' פס"ד באופן מסויים, הנה עכשיו נשתנה הדבר! – הרי זה חילול השם שאין כמוהו, בבחינת "רבם דקרו"!

כדוהגע עצמך:

כהלמרות שהי' פס"ד של הרבנות הראשית, שאם לא יתוקן החוק באופן שיקבע שצ"ל גיור כהלכה, עליהם לפרוש מהממשלה – ניסו את כל העצות לבלבל את ה"עולם" ולטעון שאין פס"ד כזה; ולאחרי שראו שאין זה מועיל, כיון שפירסמו את הפס"ד עם התאריך וכו' – הכריחו את הרבנים לשנות את הפס"ד!

כוובכן: לכל לראש, מתבררת העובדה שבמשך שנתיים רצופות לא צייתו לפס"ד ברור של רבנים שקבעו "דעת תורה"! ועוד זאת, העובדה שעכשיו שינו את הפס"ד בלית ברירה – הרי זה כל הענין של "רפורמה", שטוענים שנשתנו העתים, וכיון שנשתנו העתים, נשתנתה גם התורה ח"ו!

כזועוד ועיקר:

כחגם אם התבטל הפס"ד שהם חייבים לפרוש מהממשלה – הרי עדיין בתקפו עוד הסעיף הראשון של הפס"ד, שקובע, שאסור לרשום גוים בתור יהודים, כך, שזה שעומד בראש המשרד שעוסק ברישום, שהוא האחראי על מעשיהם של הפקידים, הוא היחידי שאינו מציית לפס"ד של הרבנות, ובו תלוי' הגזירה האיומה של רישום גוים בתור יהודים!

כט131
הוא מוכן לעשות את הכל – להעמיד בסכנה נוראה (לא רק את עצמו ואלו שנמצאים בד' אמותיו, אלא גם) את כל עם ישראל, ובלבד להוכיח שהוא לא טעה אף פעם! – איך יתכן לומר שהוא טעה פעם אחת בחייו, זה דבר בלתי אפשרי!... ובגלל זה מצהיר שהפס"ד הקודם אינו בתוקף – אע"פ שבכך מצהיר שבמשך שנתיים שיקר בכך שהכחיש את קיומו של הפס"ד! אלא מאי, למרות שהתברר שעד עכשיו לא הי' איש אמת, הנה מכאן ולהבא ה"ה חוזר להיות איש אמת!...

לאיך אפשר לסמוך עליו, בה בשעה שהוא בעצמו מודה שבמשך שנתיים שיקר, ועשה כל מיני תחבולות אך ורק בכדי להוכיח שלא טעה?! – הנהגה כזו מוכיחה שלא נוגע לו שום דבר מלבד ה"כסא"... וכיון שכן, איך אפשר מכאן ולהבא לסמוך עליו בעניני דת, וכן בענינים אנושיים בכלל – בה בשעה שעושה מעשים שאינם בגדר אנושיות כלל!

לאולהעיר מהפירוש במ"ש "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – דלכאורה אינו מובן: וכי יש לך עבירה שלא נעשית ע"י היצה"ר – שיש ענינים שאפילו היצה"ר בעצמו אינו שייך אליהם, כיון שגם לדידי' הרי זה היפך השכל והיפך האנושיות לגמרי, אלא שהוא מגרה את היצה"ר לעשות דבר שמצד עצמו אינו שייך אליו, רק כדי להוכיח שלא טעה!

לבואולי יש לקוות שאלו (מחבריו או ממנגדיו) ששתקו עד עכשיו, יכריחו אותו לתקן את הדבר, באיזה אופן שיהי' – לשמה או שלא לשמה, ובלבד שיתוקן הדבר.

לגו. ויה"ר שתהי' חירות אמיתית – החל מביטול השעבוד שמצד הגוי שבתוך כל אחד, "אל זר אשר בקרבך", ובאופן שלא תישאר אפילו נשמה אחת אבודה ("אַ פאַרלאָרענע נשמה"), כיון שמצילים גם אותה, בדרכי נועם ובדרכי שלום, ובחסד וברחמים.

לדו"כימי צאתך מארץ מצרים" – שאז היתה גאולה שלימה, ובאופן שאפילו יהודי אחד לא נשאר בגלות – כמו"כ "אראנו נפלאות" בגאולה העתידה, שכולם יצאו מהגלות,

לה– אף שיהיו בזה חילוקי דרגות: אלו שמעצמם ירצו לצאת מהגלות; אלו שלא ירצו מעצמם, אבל כשתבוא הגאולה אזי יצאו מהגלות

לו132
ברצונם הטוב; ואלו שגם אז לא ירצו, אלא יהי' צורך להכריח אותם לצאת מהגלות, כיון שיושבים באפילה ואינם רוצים שיגיע אליהם האור – האמת, אף שלאמיתו של דבר אין צורך שהאור יגיע אליהם, כיון שנמצא בתוכם כ"מונח בקופסא" [ויתכן שגם הוא בעצמו יודע את האמת, אלא שמעמיד פנים כלפי הזולת כאילו אינו יודע האמת (וכאמור, שנוגע לו רק שאף אחד לא יחשוב שטעה ח"ו...)], כשם שכל הגילויים דלעתיד לבוא שנעשים ע"י מעשינו ועבודתינו הם באופן המונח בקופסא, וצריך רק לפעול שיתגלו גם בחיצוניות ובגשמיות –

לזולכן, אע"פ ש"השתא עבדין", הנה "לשנה (תיכף בתחילתה) הבאה (בעתיד הקרוב, מיד לאחרי העבודה) בני חורין", בביאת משיח צדקנו, שיחד עמו נעלה ל"ארעא דישראל", ולירושלים עיר הקודש, בקרוב ממש.

לח* * *

לטז. התחלת ארבעת הקושיות היא בפיסקא "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ולאחרי' באים ד' הקושיות בד' בבות, כך, שלכאורה יש כאן (לא רק ד' בבות, אלא) ה' בבות.

מואינו מובן מהו הצורך בהקדמה זו, שהרי הי' יכול להתחיל מיד מהו הטעם (וכיו"ב) ש"בכל הלילות כו' הלילה הזה וכו'"?

מאויתירה מזה: ע"י השאלה "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", נפטרים (ובלשון הגמרא: "פטרתון") מהמשך פרטי השאלות?

מבח. ויש לומר הביאור בזה:

מגבנוגע לפלוגתא בין ר"א לר"ע אם "כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היתה של ארבע מכות" או "של חמש מכות"5, מבואר, שהמחלוקת היא אם המכה פגעה רק בארבעת היסודות שמהם מורכב כל דבר – כמו שכל הספירות נחלקים לד' סוגים, וכן כללות סדר השתלשלות העולמות הוא במספר ד', או שהמכה פגעה גם בחומר ההיולי – שהוא בדוגמת בחי' הכתר שהוא בבחי' היולי לגבי כללות סדר ההשתלשלות.

מדובהתאם לכך הוא גם החילוק בכללות הענין דיצי"מ – אם

מה133
היציאה ממצרים (מדידה והגבלה) צריכה להיות רק בד' הדרגות שבסדר השתלשלות, או גם בדרגת הכתר שלמעלה מהשתלשלות.

מו[ולהעיר, שאע"פ שבדרושי רבינו הזקן והצ"צ (בתו"א ולקו"ת ובהגהות) נתבאר ענין הגאולה ממצרים בנוגע לספירת המלכות, הרי בדרושי אדמו"ר האמצעי מבואר ענין זה כפי שהוא באוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ (ומתאים גם עם המבואר בנוגע לספירת המלכות, שהרי שורש המלכות הוא למעלה ביותר)].

מזועד"ז יש לבאר בנדו"ד, שהבבא "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" היא כנגד ספירת הכתר, וממנה נמשכים ד' הקושיות שבד' הבבות – "שבכל הלילות כו'", מ"מטבילין" עד "כולנו מסובין" – שהם כנגד ד' הדרגות שבכללות סדר השתלשלות.

מחט. ובהמשך לזה, כדאי שגם היום (כמו אתמול) ישאלו הילדים "מה נשתנה".

מטובהקדים – ששאלת "מה נשתנה" מורה על שלימות ענין החינוך (הן מצד האב והן מצד הבן), היינו, שהאב מקיים מצות "והגדת לבנך", ופועל על הבן שלא זו בלבד שיהי' נוכח ב"סדר", אלא גם יביט וישים לב לכל פרטי הענינים, וכשיראה דבר בלתי רגיל, ישאל "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות",

נ– כולל גם הענין ד"הבן שואל מ"ה", שזוהי הגימטריא דשם הוי', שמורה על ביטול העולמות לאלקות, והיינו, שצריך לידע שכל מציאות העולם היא בכדי שהתינוק יתחנך כדבעי, וישאל "מה נשתנה וכו'", ויענו לו וכו' –

נאדכיון שנתחנך לידע שהתורה היא "חיינו ואורך ימינו", אזי נרגש אצלו שזהו חלק מחייו, וצריך לידע איך להתנהג "בכל הלילות" ו"בלילה הזה".

נבובכן:

נג134
אתמול שאלו "מה נשתנה" הילדים שיצאו לאחרונה מאחורי מסך הברזל. וכמדובר לעיל שכיון שזה עתה יצאו בעצמם משעבוד לגאולה, נקל להם יותר "לחיות" ("איבערלעבן") את הענין של יצי"מ, דאף שאין זה כמו הגאולה דיצי"מ, הרי כיון ש"כל הגליות נקראו ע"ש מצרים", נחשבת היציאה משם (לא"י או לארה"ב וכיו"ב) לענין של יצי"מ בזעיר אנפין.

נדוכיון שכל ישראל הם קומה אחת שלימה, כך, שילדים הנ"ל הם מציאות אחת עם כל ילדי ישראל שבכל העולם – יצטרפו אליהם היום כל הילדים שלפני בר-מצוה שנמצאים כאן, וישאלו כולם ביחד "מה נשתנה".

נה[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן ל"ועד המסדר" קנקן יין (לאחרי שמזג בו מכוסו) כדי ליתן לילדים לומר "לחיים", וצוה שינגנו ניגון – שיבחרו בעצמם, וניגנו הניגון "עוצו עצה ותופר". ולאחרי ששאלו ד' הקושיות, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שיתנו להם עוה"פ "לחיים", בגלל ששאלו הקושיות היטב.

נוואח"כ אמר:]

נזי. בדברי ימי ישראל הי' פעם מצב איום ביותר שלא הי' כמוהו – עת צרה לישראל,

נחהן מבפנים, מבנ"י גופא, ע"י אחז, שנקרא כן לפי "שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות", ולא עוד אלא שנעשה בעה"ב עליהם להכניס שם הענינים שלו, ועד שהכניסם גם לביהמ"ק; והן מבחוץ, שהגוים באו להלחם נגד בנ"י, והיתה סכנה גדולה עד שהיו זקוקים לנס שלמעלה מדרך הטבע לגמרי,

נטוכאשר ישעי' אמר לאחז "שאל לך אות מעם ה'", ואחז השיב "לא אשאל גו'", אמר ישעי': "יתן ה' לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל", "לומר שהיא צורנו עמנו"; ובראותו את

ס135
הנהגתם הטובה של ילדי ישראל, "הילדים אשר נתן לי ה' לאותות ומופתים בישראל", אמר, "מאותה שעה קויתי לו כו'"42, כך, שברור הדבר שהקב"ה יושיע את ישראל.

סאועאכו"כ בזמננו זה, שהמצב אינו איום כ"כ, ועומדים בעקבתא דמשיחא, שנשאר רק לברר את הניצוצות הכי האחרונים, "פכים קטנים", ולהיפטר מה"אל זר אשר בקרבך"24 – הנה כשהילדים מכריזים "כי עמנו א-ל", ברור הדבר (כדברי ישעי') שהקב"ה יושיע את ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

סבובפרט שההנהגה עכשיו היא כהנוסח של הניגון שהביאו לאחרונה מאחורי מסך הברזל (והתחיל לנגן): "אי וואַדיע מיא ניע פּאַטאָנים אי וו אַגניע ניע סגאַרים", ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה משך זמן ארוך].

סג* * *

סדיא. בהמשך להמדובר לעיל אודות ביאור כ"ק אדנ"ע בד' הקושיות – ש"מטבילין .. שתי פעמים" הו"ע מירוק הגוף וגילוי הנפש, "כולו מצה", שלא יהי' ענין של רע (חמץ), "מרור", שלילת ענין התאוה לגשמיות, ו"כולנו מסובין", תענוג עצמי – עדיין צריך להבין:

סהכל הענינים המנויים לעיל – יהיו רק לאחרי הגאולה העתידה, ובפרט הענין ד"כולנו מסובין", שכל ישראל יגיעו לבחי' תענוג העצמי, שבזמן הגאולה גופא, שיש בה כמה תקופות, יהי' זה בתקופה היותר נעלית.

סו[ולהעיר, שענין חילוקי התקופות בזמן הגאולה גופא מצינו גם בנגלה דתורה (כמו כל הענינים ברוחניות שמשתקפים גם בנגלה דתורה) – כפי שמבאר הרמב"ם בסוף הל' מלכים ש"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בדרכה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת משיח", וממשיך, "אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח

סז136
בודאי", ואז מתחילה הגאולה – "ויתקן את העולם לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד", ורק לאח"ז ממשיך (בפרק י"ב) אודות הזמן שבו יקויים מש"נ "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"].

סחואילו כאן מזכירים כל ענינים אלו – כולל גם תענוג העצמי – בנוגע ל"לילה הזה", שקאי על הגלות (שנמשל ללילה) האחרון?!

סטיב. והביאור בזה:

עידוע שכל הגילויים דלעתיד לבוא "תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה וכו'" (כידוע בענין "שכר מצוה מצוה", ש"שכר מצוה היא מצוה עצמה"). ונמצא, שהעבודה דקיום המצוות בזמן הגלות היא הסיבה שגורמת ומביאה את הגילויים דלעת"ל שהם השכר המסובב, ולכן, אף ש"משכרה נדע מהותה", מ"מ, העיקר היא המצוה עצמה, שהיא חשובה ונעלית יותר מהשכר המסובב.

עאוכידוע שענין המצוה הוא הנח"ר של הבורא, ואילו השכר הוא הנח"ר של הנברא, והרי מובן שגם אם הנברא יגיע לתכלית העילוי שיכול להגיע להשיג, הרי זה באין ערוך לגמרי לגבי הנח"ר והתענוג של הבורא, שהוא במעשה המצוות שבזמן הגלות.

עבועפ"ז מובן, שכל פרטי הענינים ד"מטבילין .. שתי פעמים" עד "כולנו מסובין" שיהיו בגאולה העתידה, שייכים ל"לילה הזה" – כיון שאז נפעלים ונעשים ענינים אלו, אלא שהם באופן של "לילה", שאינם נראים לנו בגלוי.

עגיג. אמנם, רצונם של בנ"י לצאת ממעמד ומצב של "הלילה הזה" (שאף שנקרא "הזה", ה"ה "לילה"), שמורה על העלם והסתר – שיתבטל ההעלם וההסתר, ואז יאירו בגלוי כל הענינים, מ"מטבילין" עד "כולנו מסובין", בחי' תענוג העצמי.

עדועל זה שואלים: "מה נשתנה הלילה הזה .. כולנו מסובין" – איך יכולים לפעול שכל זה יתגלה?

עה137
והמענה על זה: "עבדים היינו כו' ויוציאנו ה' אלקינו וכו'"5, היינו, שאין זה בדרך אתערותא דלתתא, אלא בדרך אתערותא דלעילא, וכמו ביצי"מ, שאע"פ שהי' הענין ד"בדמייך חיי", מ"מ, ההתחלה והעיקר הי' בדרך אתערותא דלעילא.

עווכיון שבנ"י שואלים ומבקשים זאת, ובפרט בעת רצון דחג הפסח, ובפרטי פרטיות בלילות הראשונים בעת ה"סדרים", שאז ישנו גילוי העצמות, כמ"ש "ועברתי וגו'", "אני ולא מלאך .. אני ולא שרף .. אני ולא השליח", "אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו"5, ואז היחס לבנ"י הוא באופן ד"נער ישראל ואוהבהו" – ברור הדבר שפועלים זאת, וזוכים לקיום היעוד26 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

עז* * *

עחיד. [כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שהילדים ינגנו הניגון "על אחת וכמה וכמה", ואח"כ אמר:]

עטבפיסקא "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו" – הנה "כפולה ומכופלת" הם ד' פעמים: "כפולה" – ב"פ, ו"מכופלת" – עוד ב"פ, שזהו בהתאם לכך שכל עניני חג הפסח קשורים עם מספר ד', כמו: ד' כוסות, ד' בנים, ד' לשונות של גאולה.

פובפרטיות יותר:

פא"על אחת כמה וכמה" – הם ג' ענינים, בדוגמת ג' הלשונות בברכת שהחיינו (שקשורה עם הענין שהקב"ה מהוה ומחי' ומקיים את העולם): "שהחיינו וקיימנו והגיענו".

פב"טובה" – קאי על היציאה ממצרים, מיצרים וגבולים, שהיא "כפולה ומכופלת", להיותה "למקום עלינו", היינו, שבאה מ"מקום", שמורה על בחי' אוא"ס שהוא בבחי' מקיף שלמעלה מגילוי, ונמשכת אלינו בגלוי ובפנימיות – "עלינו".

פגוהענין בזה – שעי"ז שנגלה עליהם הקב"ה נתעורר אצל בנ"י

פד138
אהבה ותשוקה להקב"ה, ולכן היו במעמד ומצב שעליו נאמר "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר", "שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו", והיינו, שעם היותם במעמד ומצב של קטנות, "נעוריך", היתה אצלם האמונה בתכלית השלימות, ובאופן שחדרה בפנימיותם,

פהועי"ז נתעוררה אהבת הקב"ה לישראל – "אהבתי אתכם אמר ה'", ובאופן ד"כי נער ישראל ואוהבהו"66, שלכן מתנהג הקב"ה כמו אב שנותן לבנו את כל המצטרך לו, וכיון שמדובר אודות בן קטן שאינו בערך למעלת האב, מצמצם האב את עצמו ויורד לדרגת הבן ומשתווה אליו, כדי שיוכל לדבר ולשחק עמו בענינים שהם לפי ערך השגתו כו' – שאז נעשה הענין ד"ברכנו אבינו" בתכלית השלימות.

פוועד שבאים לקיום היעוד5 "לשנה הבאה בירושלים" – כידוע הביאור בזה, שהגאולה באה מיד בתחילת השנה, ובדרך ממילא נחגוג כולנו, בתוככי כלל ישראל, את הפסח דשנה הבאה בירושלים, "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים"5 – בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

פז* * *

פחטו. בנוגע למ"ש בהמשך המזמור "בך ה' חסיתי": "הי' לי לצור מעון לבוא תמיד צוית להושיעני גו'" – הנה עד"ז נאמר גם ב(תהלים) מזמור ל"א76, אלא שכאן (במזמור ע"א) הוא בכמה שינויים. ומהם:

פטא) במזמור ל"א נאמר "הי' לי לצור מעוז", וכאן נאמר "הי' לי לצור מעון".

צב) במזמור זה מוסיף "לבוא תמיד", משא"כ במזמור ל"א.

צאג) "הי' לי לצור מעוז" שבמזמור ל"א בא בהמשך למ"ש לפנ"ז (בפסוק זה עצמו) "הטה אלי אזנך מהרה הצילני", משא"כ "הי' לי לצור מעון" שבמזמור זה בא בהמשך למ"ש לפנ"ז (בפסוק שלפניו) "הטה אלי אזנך והושיעני".

צב139
טז. והנה, מדיוק לשון הכתוב "(צור) מעון" (ובפרט שמשנה מלשונו במזמור ל"א "צור מעוז"), שפירושו דירה, מוכח, שהכוונה ב"צור מעון" היא [לא רק מדור "להנצל בתוכו מן הרודף", אלא גם] ענין של דירה. ונוסף לזה: מכיון ש"מעון" הוא אותיות "נועם", הרי "מעון" מורה לא רק על דירה סתם, כי אם על דירה נעימה.

צגוזהו הטעם שבמזמור זה דוקא מוסיף "לבוא תמיד", משא"כ במזמור ל"א – כי "צור מעוז", מכיון שענינו הוא רק להנצל מהרודף, הרי אין נכנסים בו תמיד, ורק כשצריך להנצל מהרודף; משא"כ "צור מעון", מכיון שהוא "דירה נעימה" – ה"ה "לבוא תמיד".

צדועפ"ז מובן גם מה ש"הי' לי לצור מעוז" בא בהמשך ל"הטה אלי אזנך מהרה הצילני", ו"הי' לי לצור מעון" בא בהמשך ל"הטה אלי אזנך והושיעני" – כי:

צהההפרש שבין "הצילני" ל"הושיעני" הוא, ש"הצילני" הוא – הצלה מסכנה וכיו"ב, אבל אפשר שגם לאחרי ההצלה נמצא הוא עדיין במצב דחוק. משא"כ "הושיעני" הוא מה שנושע ויוצא ממצבו הדחוק למצב מרווח.

צוולכן, במזמור ל"א, שהבקשה שלפני "הי' לי לצור גו'" היא "הטה אלי אזנך והצילני", היינו שינצל מסכנה, אבל אפשר שיהיו לו רודפים, מוסיף לאח"ז "הי' לי לצור מעוז גו'". משא"כ במזמור ע"א, מכיון שביקש לפנ"ז "הטה אלי אזנך והושיעני", הרי במילא אין שייך שיהיו לו רודפים, ולכן הבקשה שלאח"ז היא "הי' לי לצור מעון", דירה נעימה, כנ"ל.

צזיז. והנה, כל שינויים הנ"ל (שבפסוק זה, וכן השינויים שבפסוקים הקודמים) שבין מזמור זה למזמור ל"א, נובעים הם מהשינוי שבין שני מזמורים אלו בתחילת וראש המזמור:

צחהתחלת מזמור זה היא "בך ה' חסיתי גו'", בך בעצמותך.

צט140
משא"כ התחלת מזמור ל"א היא "למנצח מזמור לדוד" – שתיבות אלו שייכים לספירות,

ק"למנצח" – ספירת הנצח (וגם להפירוש ש"למנצח" הוא בכתר – הכוונה היא לא לבחי' הכתר כמו שהיא מצד עצמה, כי אם מצד זה שכתר היא השרש דנצח), ו"מזמור לדוד" – ספירת המלכות,

קאומזה מובן שגם "בך ה' חסיתי" שנאמר לאחרי "למנצח מזמור לדוד" – אין הכוונה לעצמותו ית' ממש, כי אם לבחי' "בך" כפי ששייך לספירות.

קבוזהו שדוקא במזמור זה אומר "הי' לי לצור מעון", כי מכיון ש"הי' לי לצור גו'" קאי על ("בך" שבתחילת המזמור, שהוא) עצמותו ית', לכן המשכה זו היא באופן של "מעון", כי כאשר ההמשכה היא מ"למעלה מעלה עד אין קץ" [ובפרט כשההמשכה היא מהעצמות, שהוא נעלה יותר גם מ"למעלה מעלה עד אין קץ"] – נמשכת היא "למטה מטה עד אין תכלית"86, וחודרת ("נעמט דורך") את כל הנבראים, גם התחתונים ביותר, ובמילא אין שייך שיהיו רודפים כו'.

קגיח. וזהו גם מה שלאחרי מזמור זה באים למזמור ע"ב שמדובר בו אודות מלך המשיח, וכדרשת רז"ל עה"פ "יהי פסת בר בארץ" שבמזמור זה: "עתידה א"י (בימות המשיח) שתוציא גלוסקאות וכלי מילת", כי הענין דימות המשיח הוא שאז תהי' דירה לו ית' בתחתונים – שגם הארץ, בחינה הכי תחתונה, "תוציא גלוסקאות כו'".

קדוזהו גם מ"ש לאח"ז "וימלא כבודו את כל הארץ", שהוא ע"ד

קה141
הלשון שבסיום וחותם הלכות מלכים להרמב"ם [שמזה מובן שענין זה הוא תכלית השלימות]: "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"56.

קווזהו גם מה שמסיים בהמזמור "כלו תפלות דוד בן ישי":

קזדוד הוא ספירת המלכות, ו"תפלות דוד" הוא הצמאון דספירת המלכות, נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך. ולעת"ל יהי' "כלו תפלות דוד", שלא יהי' הצמאון דנהו"ת – רצוא למעלה – כי הדירה תהי' בתחתונים – כי אז יהי' גילוי בחי' "ישי", שהוא גילוי העצמות,

קח– כי "ישי" הוא ב' פעמים "יש" (כי השי"ן "עולה לכאן ולכאן"), והם ב' החצאין שבכתר. וכידוע בענין ש"י עולמות, וכתר הוא ב' פעמים י"ש, וש"י עולמות (יש פעם אחת) הוא מחצה התחתונה דכתר, משא"כ "ישי", שהוא ב' פעמים יש, הוא ב' החצאין דכתר, היינו שיהי' אז גם הגילוי דעתיק, עד לבחי' פנימיות עתיק, שהוא גילוי העצמות –

קטולכן יהי' אז "כלו תפלות דוד", כי סיבת הצמאון של בחי' המלכות הוא מצד זה שלמטה לא ישנו גילוי אור. אבל כשיהי' המשכת העצמות, הנה מכיון שהמשכת העצמות היא למטה כנ"ל – "וימלא כבודו את כל הארץ" – לכן לא יהי' אז הצמאון כו'.

קי[כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בברכת הגאולה, שהקב"ה נותן לבנ"י דבר הכי נעלה – ביאת משיח בן דוד (ומתאים גם לפי המפרשים שהמזמור קאי על דוד, כהסיום: "כלו תפלות דוד בן ישי", שהרי נאמר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם"), בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש].

קיא______ l ______