Toras Menachem·Vol. 68 (5732·Part 3)·Sicha of the Second Day of Shavuos·5712תורת מנחם·סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי·שיחת יום ב' דחג השבועות·ה'תשל"ב

א324
בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. בחג השבועות ישנם כמה ענינים, החל מהענינים המתבטאים בשמות החג,

ד– שכן, ע"פ תורת הבעש"ט (על הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים") ששמו אשר יקראו לו בלשון הקודש מבטא את תוכן הדבר, הנה כל שם מתאר ענין מסויים שישנו ביו"ט זה –

השהם: (א) חג השבועות – ע"ש "שבעה שבועות תספר לך", (ב) יום הביכורים – ע"ש שתי הלחם שהם התירו הבאת הביכורים, (ג) חג הקציר – לפי שאז זמן קציר חטים (שהרי קציר השעורים הוא בחג הפסח, כמ"ש במגילת רות (שבכמה קהלות נוהגים לקרותה בחג השבועות) "בתחלת קציר שעורים", ומפרש רש"י: "בקצירת העומר הכתוב מדבר").

וב. ונוסף לזה ישנם עוד ענינים בחג השבועות:

ז(א) "זמן מתן תורתנו", שהרי הלכה כרבנן שבששה בסיון ניתנה תורה. וענין זה קשור גם עם השם "חג שבועות", ע"ש "שבעה שבועות תספר לך" – כיון שע"י ספה"ע באו למ"ת, כמובא בר"ן שספה"ע מבטאת את הגעגועים שהיו לבנ"י למ"ת, שזוהי העבודה הקשורה עם מ"ת (כיון שהקב"ה נותן בחירה כו', בגלל שרוצה שכל הענינים יהיו ע"י עבודת האדם עצמו).

ח325
(ב) בעצרת מת דוד (כפי שנתגלה בתושבע"פ).

טובדורות האחרונים ניתוסף עוד ענין – (ג) שביום א' דחג השבועות נסתלק הבעש"ט.

יומכיון ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" [שמצד זה אין חילוק בין תושב"כ לתושבע"פ, ואין חילוק באיזה זמן נתגלה הדבר], הרי מובן, שגם ענין ההילולא של דוד המלך והבעש"ט – אף שאירעו זמן רב לאחרי היום דמ"ת – יש להם שייכות מיוחדת ליום דמ"ת, מכיון שביום מ"ת "ניתנו" גם ענינים אלו.

יאוכשם שמ"ת היא עבור כאו"א מישראל עד סוף כל הדורות, כן הוא גם בנוגע לההילולא של דוד המלך והבעש"ט, מכיון שהם נשיאי ישראל (נשמות כלליות) של כל הדורות,

יב– שהרי דוד הוא "נעים זמירות (של כל) ישראל", וכן הוא בנוגע לבעש"ט, ש"לכשיפוצו מעינותיך (מעינות הבעש"ט) חוצה" יהי' "אתי מר" דא מלכא משיחא (כיון שתורת החסידות היא חלק מתורתו של משיח), והרי ביאת המשיח היא לכאו"א מישראל (ולכן יש לו שייכות לפנימיות התורה, גם אם אינו יודע מזה) –

יגהרי עניניהם ובמיוחד ענין ההילולא שלהם, שייכים לכל אחד ואחת מישראל, במשך כל הדורות.

ידונוסף לזה: מכיון ש"דוד מלך ישראל חי וקיים", הרי כל עניניו, ובפרט העלי' שלו שנעשתה בעת הסתלקותו, הם חיים וקיימים גם עכשיו, ועד"ז הוא בנוגע לההילולא של הבעש"ט.

טוומכיון שכל הענינים שבעולם (אפילו בדצ"ח ועאכו"כ במדבר), ועאכו"כ ענינים השייכים לבנ"י [והרי ג' ענינים הנ"ל שייכים לכאו"א

טז326
מישראל עד סוף כל הדורות (כנ"ל)], הם (לא במקרה ח"ו, אלא) בהשגחה פרטית, הרי מזה שג' ענינים אלו היו בחג השבועות, מוכח שהם שייכים זה לזה (וגם לענינו של החג), והסיבה לכך שכולם היו בחג השבועות היא הנקודה המשותפת שביניהם, כפי שיתבאר לקמן.

יזג. אך ישנו ענין שבו רואים בהשקפה ראשונה את השייכות של שלשתם – השיעורים של חומש תהלים תניא (שהם דבר השוה לכל נפש):

יחחומש – שייך למתן תורה – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'". תהלים (שיש בו חמשה ספרים, כנגד חמשה חומשי תורה, ועד שאומרים ב"יהי רצון" שלאחרי כל ספר "שהוא כנגד ספר כו'") – שייך לדוד המלך. ותניא – שייך לבעש"ט, כידוע שספר התניא הוא תורה שבכתב של חסידות חב"ד המבארת את תורת הבעש"ט.

יטושלשתם מרומזים בתיבה אחת – תיבת "חתת" (שבפסוק "ויהי חתת אלקים על הערים") ר"ת חומש תהלים תניא.

כויה"ר שתהי' היציאה מהגלות מבלי להתיירא מאף אחד, כמ"ש32 "ויסעו ויהי חתת אלקים על הערים", ובאופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה", בעגלא דידן.

כא* * *

כבד. אע"פ שאמרו חז"ל "קבל את האמת ממי שאמרו", והיינו, שלא נוגע כ"כ מי הוא האומר, אלא העיקר הוא שזהו דבר אמיתי, הנה

כג327
לפעמים הרי זה להיפך, שיש אנשים שכל מה שהם אומרים או עושים, הרי זו הוכחה שכך צריך לעשות. ובנוגע לעניננו, מצינו ענין משותף בהנהגת משה דוד והבעש"ט, אשר, אפילו אם הי' זה אצל אחד מהם, די בכך להורות שכן צ"ל ההנהגה, וכש"כ כשמוצאים זאת אצל שנים מהם, ועאכו"כ כשמצינו זאת אצל שלשתם:

כדמסופר במדרש שהקב"ה בוחן הצדיקים אם ראויים הם להיות רועי ישראל, ע"י מרעה צאן: "בדק לדוד בצאן .. הי' מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואח"כ מוציא הזקנים .. אמר הקב"ה, מי שיודע לרעות צאן איש לפי כחו יבוא וירעה בעמי, הה"ד מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו, כשהי' משה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיעו .. הרכיבו על כתיפו והי' מהלך. אמר הקב"ה .. אתה תרעה צאני ישראל".

כהועד"ז הי' אצל הבעש"ט, כידוע שקודם התגלותו הי' עוזר למלמד תינוקות, הי' מוציאם ומביאם לה"חדר", הי' אומר עמהם איש"ר וכו'.

כוה. ולכאורה אין זה מובן:

כזיתרו חותן משה – חכם גדול הי', מגדולי שרי פרעה, ובודאי הבין גודל חכמת משה, ובפרט שנתגדל משה בבית פרעה, והי' מהחשובים שם, ובבואו ליתרו הי' יותר מבן ארבעים שנה וכו'. וא"כ, למה עשאו יתרו רועה צאן, ובאופן הכי פשוט – לא ממונה על כו"כ רועים, אלא באופן שהי' בעצמו צריך לדאוג שלא יהיו רעבים וצמאים, ועד ל"הרכיבו על כתיפו" וכו'?

כחועד"ז בנוגע לדוד: ישי אביו הי' "בא באנשים", שדרש באוכלסא שמברכים ברוך חכם הרזים, ובודאי ידע גדולת דוד (אף שהי' "הקטן"), ואפילו בהיותו נער, שהרי "בוצין בוצין מקטפי' ידיע". ולמה עשאו לרועה צאן, וב"עלות", בקטנים ביותר?

כטוכן בנוגע להבעש"ט: גם קודם התגלותו הי' יכול לעסוק כל זמנו

ל328
בענינים נעלים יותר, ולמה התעסק עם תינוקות (שמנע אותו מההתעסקות בענינים נעלים, שהרי ענין של "פנימי" שמונח לגמרי ("ער ליגט אינגאַנצן") במה שהוא עושה, ובפרט כשהמדובר אודות חינוך ילדים, כי ילדים מרגישים ביותר אם עוסקים עמהם באמת, או שבעת מעשה טרודים בענין אחר), ועם קטנים (קודם בר מצוה) הפטורים ממצוות ומעניית איש"ר וכו'?

לאואעפ"כ, כל הנ"ל התעסקו בענינים הנ"ל, ורק עי"ז ולאח"ז אמר הקב"ה "אתה תרעה כו'" – ונעשו רועי ישראל.

לבו. ההוראה מכ"ז:

לגמקום לטעון שאין הוא שייך להתעסק עם קטנים – למד הרבה שנים נגלה דתורה ופנימיות התורה, וראוי להיות ראש ישיבה, ולומר שיעור עמוק ולהעמיד תלמידים הרבה וכו', ובמילא אינו לפי כבודו ולפי מעמדו ומצבו להתעסק עם קטנים.

לדאך על זה באה ההוראה, שגם הבעש"ט קודם התגלותו, אף שהי' אז גם גדול בתורה ובמעשים, עסק עם קטנים ביותר, והי' עוזר למלמד (אף שלא הגיע כלל למעלת הבעש"ט). ועד"ז דוד שהי' מלך ישראל, והוא הרגל הרביעי של המרכבה, ומ"מ עסק גם עם צאן – "ורחמיו על כל מעשיו" וכו'. וכן משה רבנו, ש"קיבל תורה מסיני"27 (לאחר ... שנה שלמד), הי' רועה צאן כפשוטו – אפילו צאן יתרו (קודם שנתגייר).

להולכן כל הרוצים לילך בעקבות משה רבינו, דוד המלך והבעש"ט (ומיהו זה שאינו רוצה ח"ו בזה), עליהם להתנהג כנ"ל; גם אם הם כבר לאחרי בר-מצוה, ומכ"ש אם הם כבר למעלה מבני עשרים, שהם בודאי אנשים חשובים, ועאכו"כ בגיל ארבעים, זקן ואינו לפי כבודו – עליהם להניח את כבודם הצדה, כבודם במקומו מונח, ולהתעסק עם ילדי ישראל, גם עם הקטנים ביותר. ואדרבה: דוקא עי"ז מגיעים לגדלות

לו329
האמיתי – בדוגמת משה רבנו דוד המלך והבעש"ט, שדוקא ע"י עבודתם בענינים הנ"ל (מרעה צאן וחינוך תינוקות) נעשו רועי ישראל.

לזוהרי כן הוא גם בנוגע להקב"ה – ש"גדול ה' גו' (הוא ע"י) בעיר אלקינו", עוה"ז התחתון, וכמו"כ דוקא ע"י ענינים פשוטים לכאורה, נעשה הגדלות האמיתי.

לחועד שזוכים לבית גדול – "מקום שמגדלין בו תורה כו' מקום שמגדלין בו תפלה" – ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה בימינו, בקרוב ממש.

לט* * *

מז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה מראיהם ומעשיהם (הנדפס בתורה אור פ' יתרו עם איזה הוספות).

מאבסוף המאמר אמר, שהמאמר הוא דרוש הראשון שאמר הרב המגיד בחג השבועות שנת תקכ"א כשקיבל הנשיאות. ומסיפורי חסידים, שכשהי' אדמו"ר הזקן במאסר וביקרו אצלו הבעש"ט והה"מ, אמר הבעש"ט להה"מ שיאמר לאדה"ז לומר איזה דרוש, ואמר דרוש הנ"ל מראיהם ומעשיהם הנדפס בתו"א. ואח"כ אמר הבעש"ט להה"מ "שאומר הוא אות באות כמו שקבלת ממני". וכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שרבינו ביאר הדרוש ע"פ סגנונו56.

מבואמר גם שהי' בדעתו להתוועד ביום א' דחג השבועות, ולחזור מאמר הנ"ל שהוא דרוש של הבעש"ט שההילולא שלו היא ביום א' דחג השבועות (ובפרט שרבינו הזקן בחר בדרוש הנ"ל להראות "וואָס חסידות איז" (שהרי המאסר דפטרבורג הי' הכנה לעיקר הפצת המעיינות שאח"כ)). אלא שמחמת סיבה לא היתה התוועדות, ולכן חזר המאמר עכשיו.

מגואח"כ אמר, שכללות ענין "האופן בתוך האופן", "כמו אופן קטן

מד330
בתוך אופן גדול, שאופן הגדול הסובב את האופן הקטן, למעלה הוא גבוה מן אופן הקטן, ומלמטה בתחתית, אופן הקטן מלמעלה מן הגדול", בשייכות למ"ת, הוא לכאורה חידוש גדול – כי, הענין דאופן בתוך האופן שייך לבחי' העיגולים שאין בהם מעלה ומטה, ואילו ענין התורה שעיקרה הבנה והשגה באופן של קדימה ואיחור כו', שייך לבחי' היושר דוקא, שבכל עולם היושר הוא למעלה מעיגולים; ורק מצד שרשן העיגולים הם למעלה מהיושר, שלכן צריך האדם להביא קרבן מן הבהמה דוקא [דאע"פ ש"תפלות כנגד קרבנות תקנום", מ"מ, מבקשים בתפלה "שתעלנו כו' ושם נעשה לפניך את קרבנות כו' כמצות רצונך", לא רק בדיבור דתפלה, אלא הקרבת קרבן מן הבהמה ממש], כיון ששרש הבהמה הוא מבחי' העיגולים.

מהוסיים, שההוראה שנלמדת מזה קשורה ובאה בהמשך להמדובר לעיל (ס"ד) אודות ההתעסקות של משה רבינו דוד המלך והבעש"ט עם מרעה צאן כו', ומזה מובן במכ"ש וק"ו בנוגע לכל ההולכים בעקבותיהם, שגם מי שנדמה לו שהוא בבחי' "אופן הגדול" – הרי אדרבה: ענין זה גופא מחייב אותו להתעסק עם ה"אופן הקטן", וכפי שמבאר במאמר שדוקא משה רבינו המשיך גם בבי"ע כו'.

מווזהו מה שמסר הבעש"ט להרב המגיד, והרב המגיד לרבינו הזקן, ורבינו הזקן המשיך זאת על כל הדורות שלאחריו, שבאופן כזה צריכה להיות הנהגת כל אחד מישראל, הן בנוגע לפעולתו בעולם, להתעסק עם הקטנים כו', והן בנוגע לעצמו, שהרי גם אצלו ישנם כל פרטי הדרגות ד"תחתיים שניים ושלישיים", שהם פרטי הדרגות ד"נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה וכו'", שצריכים להיות "כאשר יהי' האופן בתוך האופן"59.

מזוכך מקבלים את התורה שקיבל משה "מסיני ומסרה ליהושע וכו'", לכל אחד מישראל במשך כל הדורות, עד שנגיע לזמן ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", בקרוב ממש.

מח* * *

מט331
ח. בהמשך להמדובר אודות הענינים של יום א' דחג השבועות – הי' גם המנהג (אצל הצ"צ) שביום א' דחג השבועות היו מדברים ענין בנגלה דתורה, כיון שיום א' דחג השבועות הוא ששה בסיון, שבו ניתנה התורה.

נובהתאם לכך נהוג לערוך כינוס תורה ב"אסרו חג" (שנקרא בירושלמי "ברי' דמועדא"), כיון שאסרו חג קשור עם היום הראשון שהוא עיקר החג.

נאובתור השתתפות בכינוס תורה (בקיצור עכ"פ), ידובר עתה – בהתוועדות שבסיום "זמן מתן תורתנו" – ענין בנגלה דתורה.

נבט. בנוגע לחג השבועות מצינו דבר פלא בשו"ע של רבינו הזקן.

נגובהקדם הידוע גודל הדיוק בשו"ע של רבינו הזקן, שהוא בדוגמת לשון הרמב"ם שמדוייק בכל תיבה כו'; אלא שיש חילוק עיקרי ביניהם – שהרמב"ם כותב רק פסקי דינים ללא טעמים (ורק במקומות ספורים, בסוף ההלכה וכיו"ב, מביא גם טעמים כו'), ואילו רבינו הזקן כותב הלכות בטעמיהן, ועוד זאת, שהרמב"ם כותב את כל הלכות התורה, גם דיני הקרבנות שבביהמ"ק וכו', ואילו רבינו הזקן כותב רק הלכות ששייכים בזמן הזה.

נדועפ"ז צריך להבין אריכות לשונו של רבינו הזקן13:

נה"ביום חמשים לספירת העומר הוא חג השבועות .. ולפי חשבון קביעות החדשים המסור בידינו, שחודש ניסן הוא מלא לעולם, וחודש אייר הוא חסר לעולם, יהי' חג זה בששה בסיון .. לפיכך אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו, שבששה בסיון נתנה התורה לישראל. אבל בזמן שהיו מקדשין החדשים על פי הראי', הי' אפשר להיות גם חודש ניסן חסר, והי' חג השבועות שהוא יום חמשים לעומר בשבעה בסיון, ואם הי' גם חודש אייר מלא, הי' חג השבועות שהוא יום חמשים לעומר בחמשה בסיון, אף שאינו ביום מתן תורה, אין בכך כלום, שהכתוב לא תלה חג הזה ביום מתן תורה, ולא בכמה ימים לחודש, רק בחמשים לעומר, אלא שלפי חשבון המסור בידינו לעולם יהי' יום חמישים לעומר

נו332
בששה בסיון, שהוא יום מתן תורה. ואף שששה בסיון שלנו הוא יום נ"א מט"ו בניסן, שבו יצאו ישראל ממצרים, והתורה נתנה ביום נ"ב לצאתם ממצרים, שהרי בחמשה בשבת יצאו ממצרים .. והתורה נתנה בחודש השלישי ביום השבת שהוא ששה בסיון .. דהיינו נ"ב יום לצאתם ממצרים, שהוא יום נ"א לעומר, אעפ"כ אנו אומרים זמן מתן תורתנו בחמשים לעומר, כיון שהוא לנו בששה בסיון, ובששה בסיון נתנה התורה".

נזוצריך להבין:

נחמה נוגע בשו"ע לבאר (ובפרט באריכות גדולה) שחג השבועות הי' יכול להיות לא בששה בסיון (ולכן לא היו אומרים אז "זמן מתן תורתנו"), וגם לא ביום החמישים לעומר (אלא ש"אעפ"כ אנו אומרים זמן מתן תורתנו בחמישים לעומר, כיון שהוא לנו בששה בסיון, ובששה בסיון נתנה התורה") – למאי נפק"מ מה שהי' יכול להיות בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' (בשבעה או בחמשה בסיון), או בשנה שיצאו ממצרים (ביום נ"א לעומר)?! ובלשון הידוע: "מאי דהוה הוה"!

נטולהעיר: אילו הי' מדובר אודות ביאור ע"פ חסידות, הי' מובן שהידיעה שהענין דמ"ת (בששה בסיון) והיו"ט דשבועות (שתלוי בספה"ע) הם בעצם ענינים שונים, נוגעת לעניני הכוונות, אם צריך לכוין הכוונות דמ"ת או הכוונות דספה"ע וכו'; אבל כאן מדובר אודות שו"ע, פסקי הלכות בזמן הזה, ובאופן שגם הטעמים הם רק אלו שנוגעים להלכות.

סי. והביאור בזה – כפי שנתבאר פעם בארוכה הנפק"מ להלכה בזמן הזה, בנוגע למי שעובר את קו התאריך בימי ספה"ע:

סאובהקדמה – שספירת העומר אינה כמו ספירת שמיטין ויובלות שהיא ספירה אחת לכל בנ"י שצ"ל ע"י ב"ד דוקא, אלא המצוה היא "וספרתם לכם", "שתהא ספירה לכל אחד ואחד".

סבולכן, מי שעובר את קו התאריך מצד אחד למשנהו, שאז נחסר או שניתוסף אצלו יום אחד, צריך להמשיך לספור את הימים לפי החשבון שלו – כמה ימים עברו אצלו מאז שהתחיל לספור, מבלי הבט על כך ששאר בנ"י שנמצאים במקום זה סופרים ספירה אחרת (ולא כמו בנוגע

סג333
לשבת שתלוי בימי השבוע, שבכל מקום צריך להתנהג לפי החשבון של תושבי מקום זה, אם הוא מקום ישוב בנ"י).

סדוכיון שחג השבועות תלוי רק בחמישים לעומר, עליו לחגוג היו"ט ביום החמישים שלו (יום אחד לפני או לאחרי יום החמישים של שאר בנ"י שבמקום זה), אע"פ שאינו ששה בסיון (כי אם חמשה או שבעה בו), אלא שלא יוכל לומר "זמן מתן תורתנו", כיון שאינו ששה בסיון – כמו בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי', שיום החמישים הי' יכול להיות בחמשה או בשבעה בסיון, ואז לא היו אומרים "זמן מתן תורתנו", כיון שאינו ששה בסיון.

סהיא. ועוד ענין בזה:

סוובהקדים מה שמצינו בברכת ההפטרה, שכאשר יו"ט חל בשבת, אומרים "מקדש השבת וישראל והזמנים", משא"כ "ר"ח שחל להיות בשבת, אין המפטיר מזכיר ענין של ר"ח כלל בברכת על התורה כו', לפי שאינו ענין כלל לר"ח בהפטרה, שהרי אלמלא שבת אין הפטרה בר"ח לבד".

סזועפ"ז, כיון שאנו אומרים "זמן מתן תורתנו" בחג השבועות, מובן, שנוסף לכך שחג השבועות הוא יום החמישים לעומר, יש בו גם הענין של מ"ת, ולא עוד אלא שמ"ת הו"ע עיקרי בחג השבועות, ועד שזוהי הסיבה של חג השבועות – כמו בחג הפסח שאומרים "זמן חרותנו", שהחירות (היציאה ממצרים בט"ו ניסן) היא הסיבה של חג הפסח, ויתירה מזה במ"ת, שהוא לא רק הסיבה של חג השבועות, אלא הסיבה של כללות ענין התומ"צ!

סחאבל לאידך גיסא, לא אישתמיט תנא בשום מקום לומר שיקבעו יו"ט בששה בסיון מצד הענין דמ"ת כשלעצמו, גם כאשר חג השבועות חל בחמשה או בשבעה בסיון.

סטוהוכחה נוספת שהיו"ט דחג השבועות אינו קשור עם זמן מ"ת – מיו"ט שני של גלויות: לשיטת ר' יוסי שמ"ת הי' בשביעי בסיון12, הי' צריך להיות עיקר היו"ט ביום זה, ואעפ"כ, הרי זה רק יו"ט שני של גלויות כמו בשאר ימים טובים.

עועפ"ז אינו מובן מה שאנו אומרים "זמן מתן תורתנו" בחג

עא334
השבועות, בה בשעה שחג השבועות וזמן מ"ת הם ענינים שונים, ועד לענינים הפכיים – כיון שמ"ת קשור עם ששה בסיון, ואילו חג השבועות קשור עם יום החמישים לעומר.

עביב. והביאור בזה:

עגידוע מ"ש הרמב"ם במורה נבוכים בנוגע לכמה מצוות שמקיימים מצד טעם מסויים, שאע"פ שבמקרים מסויימים לא מתאימים טעמים אלו, הנה התורה על הרוב תדבר, וכיון שע"פ רוב שייכים טעמים אלו, נקבע הדבר באופן כזה.

עדועד"ז בנדו"ד: כיון ש"לפי חשבון המסור בידינו לעולם יהי' יום חמישים לעומר בששה בסיון, שהוא יום מתן תורה", "לפיכך אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו", והיינו, שאע"פ שחג השבועות וזמן מ"ת הם בעצם ענינים שונים, מ"מ, כיון שבדרך כלל הקביעות היא שבאים ביחד, והתורה על הרוב תדבר, לכן אומרים אנו בחג השבועות "זמן מתן תורתנו".

עהאמנם, ע"פ חסידות הנה גם יום החמישים דספה"ע קשור עם מ"ת, כי, במ"ת נמשך שער הנו"ן (כנ"ל במאמר שהמשכה זו היא ע"י בחי' משה כו'), ועז"נ "תספרו חמישים יום", שעי"ז "שסופרין וממשיכין כל המ"ט בחי'", ע"י עבודת כל אחד מישראל עד מקום שידו מגעת, אזי "ממילא מגיעין בשבועות לשער החמישים".

עוובפרטיות יותר – שנמשך לא בחי' שער הנו"ן כפי שכולל את מ"ט השערים, שזוהי המשכה שהיא לפי ערך העבודה ובמילא היא חלק ממנה (שלכן שייך לומר על זה "תספרו חמישים יום"), אלא נמשך גם בחי' העליונה דשער הנו"ן שלמעלה משרש מ"ט השערים85, שזוהי המשכה שאינה לפי ערך העבודה כלל, שעז"נ "ומצאת", באופן של מציאה.

עזועד שבאים לאמיתית ענין המציאה – "מצאתי דוד עבדי", ואז יהי' לימוד תורתו של משיח שילמד את כל העם, בקרוב ממש.

עח* * *

עט335
יג. בנוגע למ"ת איתא במדרש ש"הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה [כמ"ש "וירד ה' (מן השמים) על הר סיני", והרי "מן הארץ עד לרקיע מהלך ת"ק שנה"] לקנות לו שם", וקאי על מ"ת, כי, כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ועוד זאת, שנתפרסם שמו של הקב"ה בעולם עי"ז שבנ"י "עם קרובו" קיבלו את התורה, לאחרי "שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה" (שלכן שייכת התורה לבנ"י בלבד, משא"כ עכו"ם שלמד תורה הרי זה עבורו היפך החיים).

פומכיון שהאתעדל"ת צ"ל מעין האתעדל"ע, הנה גם ההכנה למתן תורה מצד המטה ענינה בהליכה ועד – הליכה כפשוטה.

פאומזה מובן, שה"תהלוכה" (שהולכים בג' רגלים להבתי כנסיות לשמח יהודים בשמחת יו"ט וכו'), שייכת במיוחד לחג השבועות.

פב[וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א: כל אלו שהשתתפו אתמול בתהלוכה, יאמרו ביחד "לחיים", ובשמחה ובטוב לבב, וישפיעו על עצמם ועל סביבתם הענין ד"הוי רץ למצוה קלה" ועאכו"כ מצוה חמורה, ועד שנרוץ לקבל פני משיח צדקנו בשמחה ובטוב לבב.

פגאח"כ אמר, שבין אלו שיצאו לאחרונה ממדינה ההיא, ישנם כאלו שישבו במאסר, הנה מי "שישב" שם (במאסר) זמן הכי ארוך, יתן לו בקבוק משקה לחלק בין המסובין. לאחר שכמה אמרו מספר השנים שישבו, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א משקה להם (בתחילה למי שישב י"א שנה, אח"כ לשנים שישבו עשר שנים, אח"כ לאחד שישב ה' שנים) שיחלקו בין המסובין, ש"ישבו" ("זיצן") בלימוד התורה.

פדוהתחיל לנגן "אי וואַדיע מיא וכו'"].

פה* * *

פויד. מהטעמים שעשה"ד נאמרו בלשון יחיד, "אנכי ה' אלקיך אשר

פז336
הוצאתיך וגו'" – בכדי להורות שכל התורה (שהרי עשה"ד כוללים את כל התורה כולה, גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש17) ניתנה לכל אחד ואחד במיוחד.

פחומזה מובן, שבכל ענין שבתורה, ישנם הוראות המובנות גם בדרך הפשט, ובדרך הפשט גופא – באופן פשוט ביותר, שמובן לכאו"א, לא רק ל"ראשיכם שבטיכם", אלא גם ל"חוטב עציך ושואב מימיך" – אנשים פשוטים.

פטטו. ובהקדמה:

צאע"פ ש"כל נפש צריכה לתיקונה .. להשיג ולידע .. הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות כו'" (כפי שפוסק רבינו הזקן בהל' ת"ת), הרי ענין זה יכול להיות באופן ש"יצטרך לבוא בגלגול כו'", ואילו בגלגול זה ימלא תפקידו באופן שתהי' לו שייכות רק לחלק אחד מפרד"ס שבתורה (ולא כמו בנוגע לקיום המצוות, שבכל גלגול חייב כל אחד לקיים כל תרי"ג מצוות התורה, "לבד מצוות התלויות במלך שהוא מוציא כל ישראל" (כמ"ש באגה"ק). ורק מצוות כהונה ולוי', אין בהם חיוב לישראל, ומה גם שיתכן שכבר קיים או שיקיים אותם בגלגול אחר).

צאוכידוע הסיפור אודות א' מתלמידי האריז"ל שהי' מנמנם בשעה שהאריז"ל הי' דורש בסודות התורה, והי' מצטער על זה, עד שהאריז"ל אמר לו, שבגלגול זה שייכת נשמתו לעולם הדרוש.

צבאמנם, בנוגע לימוד התורה ע"ד הפשט, הרי זה (כמו קיום המצוות) שייך לא רק בגלגול מסויים שבו יהי' הלימוד ע"ד הפשט, אלא בכל הגלגולים, גם בגלגול שעיקר הלימוד הוא בא' משאר אופני לימוד התורה, שהרי גם בהם ישנו הכלל ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו".

צגולדוגמא – בנוגע להתחלת מ"ת בעשה"ד:

צדמצינו בספרים כו"כ דרשות ורמזים וסודות בעניני עשה"ד, החל

צה337
ממה ש"רבינו סעדי' פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו". ולדוגמא בלימוד ע"ד הסוד – המבואר בלקו"ת הענין ד"לא תרצח, כי הנה כתיב שופך דם האדם באדם, כי זה לעומת זה עשה אלקים, אדם בליעל הוא היצה"ר, נגד אדם דקדושה .. ולכן .. גורמים ע"י חטאם בחי' שפיכת דם וחיות אדם דקדושה באדם דקליפה".

צוואעפ"כ, ידועה השאלה בדרושי חסידות מהו הטעם שעשה"ד הם דברים פשוטים – כי, גם כשלומדים עניני עשה"ד ע"פ הדרוש והרמז והסוד, הנה לכל לראש ישנו הכלל ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", וע"פ דרך הפשט – הרי הם דברים פשוטים.

צזולכאורה תמוה הדבר – שהרי התורה היא חכמתו של הקב"ה, "שעשועים גו' לפניו", שעשועי המלך בעצמותו, ורק לאחרי שהתורה נסעה וירדה מלמעלה למטה ניתוספו בה עוד ענינים כו', וא"כ, העיקר הוא לכאורה לימוד סודות התורה, ורק לאח"ז בא הלימוד ע"ד הרמז והדרש, ועד שניתוסף הלימוד ע"ד הפשט.

צחואעפ"כ, כיון שבכל אופני לימוד התורה מודגש הכרח הלימוד ע"ד הפשט, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", הרי מזה מוכח שדוקא בפשט יש ענין מיוחד שאין אפילו ברזין דרזין שבתורה.

צט[וע"ד שמצינו בנוגע לכללות ענין התורה ומצוות: לימוד התורה הוא הנשמה של קיום המצוות, שלכן אמרו חז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", לפי שע"י התורה יודעים לא רק כיצד לקיים את המצוות, אלא גם מהו התוכן הפנימי והחשיבות כו' של המצוות. ואעפ"כ אמרו חז"ל "לא המדרש עיקר אלא המעשה", שלכן, הנה גם אם ילמוד את כל ההלכות של המצוה ולא יקיימה במעשה בפועל, אזי חסר כל העיקר.

קוכיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכדאיתא במדרש שהתורה היא כמו "דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם ברא הקב"ה את העולם – מצינו עד"ז גם בעולם: סדר מדרגות דצח"מ, שאף שהחי הוא

קא338
למעלה מהצומח, והמדבר למעלה מהחי, אעפ"כ החי נזון וחי מהצומח, והמדבר מקבל חיותו משניהם, ודוקא הדומם מתקיים גם ללא צומח וכו', ועד ש"הכל הי' מן העפר" (כלשון הכתוב), "אפילו גלגל חמה", שהוא מצבא השמים; ודוקא ביסוד העפר ישנו כח הצומח, להצמיח עשבים ואילנות ופירות מאין ליש, שהוא מעין בחי' א"ס, כיון שבחי' מלכות דא"ס נמשכת במלכות דמלכות דעשי' שביסוד העפר, ולכן יש כח ההולדה גם בבהמות, מפני שניזונות מצומח שנצמח מהארץ; משא"כ בצבא השמים, כמו כוכב, שאינו מוליד כוכב אחר כו'].

קבטז. ואם חשיבות הלימוד ע"ד הפשט אמורה בנוגע לכל הענינים שבתורה (גם בנוגע לענינים פרטיים), עאכו"כ שכן הוא בנוגע לספירת העומר:

קגספה"ע היא הכנה לכללות הענין דמ"ת (לכל התורה כולה) – שהרי ביום חמישים לספירת העומר הוא חג השבועות שהוא לנו בששה בסיון שבו נתנה התורה (כנ"ל ס"ט).

קדובענין ספה"ע יש כו"כ דרשות ורמזים וסודות כו', החל מענין בירור המדות, שבכל יום מבררים מדה א' מכל פרטי ז' המדות כפי שכלולים מז', וכיו"ב.

קהאבל לכל לראש ישנו פשטות הענין, כפי ששייך לכל אחד מישראל, גם לאלו שבגלגול זה אינם שייכים להבין רמזים וסודות, והרי גם אצלם תלוי' הקביעות דחג השבועות "בחמשים לעומר" – שחכמים תקנו לספור זכר למקדש (ו"לפיכך מתפללין שיבנה בית המקדש ונקיים המצוה כתיקונה", כיון שבזמן הזה אינה מן התורה אלא מדברי סופרים).

קוולכן, יש לבאר ההוראה מענין ספה"ע בדרך הפשט.

קזיז. ויובן ע"פ סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר בליל א' דחג השבועות לפני שלשים שנה – "ויהי בשלשים שנה":

קח339
סיפרו לפני אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שחסידי אדמו"ר הזקן "פלעגן שטענדיק ציילן", ופתגם זה מצא חן בעיני כ"ק אדמו"ר נ"ע, ואמר: "אַזוי איז דער ענין העבודה, די שעות דאַרפן זיין געציילטע, דאַן זיינען די טעג געציילטע, וואָס דאָס איז דער ענין מרז"ל מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי".

קטוהפירוש בזה: מנין מורה על חשיבות, ולכן הדין ש"דבר שבמנין לא בטל"; זה שהוא מונה את הדבר – מורה שהדבר יקר וחשוב אצלו.

קיועאכו"כ שכן הוא בנוגע למנין הזמן, כי, בנוגע שאר דברים, מכיון שידיעת המנין מביאה לאיזו תועלת [שכשאדם רוצה בסך מסויים דוקא, עליו לדעת את המנין, בכדי שידע אם צריך להוסיף או לגרוע], אין המנין מבטא כ"כ את חשיבותו של הדבר. משא"כ בזמן, מכיון שאין שייך שהאדם יוסיף בו או יגרע, הרי מנין הזמן הוא אך ורק מפני שהזמן חשוב ויקר אצלו ביותר.

קיאוזהו המוסר-השכל שלמדים מזה שחסידי אדה"ז "פלעגן שטענדיק ציילן", אשר תמיד היו מייקרים הזמן ביותר.

קיביח. וזוהי ההוראה דספירת העומר המובנת בפשטות:

קיגספירת (ימי) העומר היא – שסופרים את הזמן. וההוראה מזה היא – שצריך לייקר במאד את הזמן, ולנצל כל יום ויום וגם כל רגע ורגע, שלא ילכו לאיבוד (ובמכ"ש מזה שאדם דואג על איבוד דמיו, מפני שהם יקרים בעיניו). והרי מספר הימים והרגעים שניתנו לאדם הוא בדיוק – כפי הדרוש למילוי השליחות המוטלת עליו (כידוע בפירוש הפסוק "ימים יוצרו ולא אחד בהם"), ואם הוא מאבד אפילו רגע אחד, אזי חסר בכללות התפקיד המוטל עליו.

קיד340
יט. נוסף להוראה בכללות הענין דספה"ע – ישנה הוראה גם באופן הספירה:

קיהכשם שבספירת העומר נוגעת הספירה שביום אחד גם להספירה של הימים שלאחריו, שאם הוא מחסר יום אחד מלספור, אינו יכול לספור בברכה (השלימות דספירת העומר) גם בהימים שלאחריו, ולאידך גיסא: ע"י הספירה שבימים הקודמים, הספירה בהימים שלאחריהם היא באופן של תוספת (וכמו שהספירה שביום הראשון מביאה לכך שהספירה ביום שלאחריו היא "היום שני ימים" – מספר מרובה בכמות, המורה שגם באיכות הוא נעלה יותר),

קיוכן הוא גם בנוגע לספירת הזמן, שכאשר אינו סופר (ומייקר) יום אחד, ז.א. שיום אחד הולך אצלו לאיבוד, חסר אז [לא רק בהמילוי של כללות התפקיד (כנ"ל סט"ז), אלא גם] בעבודה של הימים שלאחריו (היינו בעבודה השייכת לימים אלו עצמם), שאינה בתכלית השלימות. ולאידך גיסא: העבודה שבימים הקודמים מאפשרת ומביאה שהעבודה שבימים שלאחריהם תהי' באופן נעלה יותר – כהציווי "מעלין בקודש".

קיזומכאן ההוראה לאלו החושבים שיעבדו עבודתם בתורה ומצוות לכשאפנה כו', בימי זקנותם (לאחרי שיקבצו הון רב ולא יהיו טרודים בדאגות הפרנסה וכו') – כי אופן הנהגתם בימי צעירותם [נוסף על זה שנוגע לכללות שליחותם, כנ"ל סט"ז] נוגע גם לעבודה דימי זקנותם, כנ"ל.

קיחכ. ואף שענין זה הוא בכל ימות השנה, וכנ"ל "שטענדיק ציילן" – בבוא הזמן דספירת העומר נוגעת הוראה זו ביותר.

קיט341
וע"ד הענין דיציאת מצרים, שאף שבהרבה מצוות שבמשך כל השנה אומרים "זכר ליציאת מצרים", ועד שב"כל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים", מ"מ, בט"ו בניסן, בחג הפסח, נוגע ענין זה ביתר שאת, וכן בנוגע לחג השבועות, שאע"פ ש"בכל יום יהיו בעיניך חדשים", מ"מ, חג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו",

קכעד"ז הוא בנוגע להוראה דספה"ע – שבבוא הזמן דספירת העומר [וגם בחג השבועות, שהוא על שם "שבעה שבועות תספר לך" (כנ"ל ס"א)], שבו מתכוננים לקבלת התורה עי"ז שסופרים כל יום ויום, ורק בסיום ספירת כל מ"ט הימים באופן ד"שבע שבתות תמימות תהיינה"76, אזי מגיעים לקבלת התורה – ההוראה ביוקר הזמן נוגעת ביותר.

קכאוהוראה זו לוקחים על כל ימי השנה כולה, לנצל כל יום וכל רגע שביום באופן ש"בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", ובאופן שהשנה כולה תהי' שנת תורה, וכיון שהתורה היא "כוס ישועות", יומשכו על ידה כל הברכות המנויות בפרשה: "ונתתי ("כל הנותן בעין יפה הוא נותן") גשמיכם (לשון גשמיות – כל הענינים הגשמיים) בעתם", ועד לקיום היעוד "ואולך אתכם קוממיות", ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש, ובשמחה ובטוב לבב.

קכב* * *

קכגכא. ביאור הכרח הקדמת ענין הביטול ללימוד התורה – "שפתותיו נוטפות מור", "ונפשי כעפר (שהכל דשין עליו) לכל תהי'

קכד342
(ועי"ז) פתח לבי בתורתך", כיון ששכל הנברא אינו יכול להכיל תורתו של הקב"ה כפי שניתנה במ"ת (שלכן "בתחלה הי' משה לומד תורה ומשכחה"), ובהכרח שתחילה יתבטל האדם ממציאותו;

קכה343
והשייכות ללימוד התורה בדיבור דוקא, "למוציאיהם בפה", ועד לאופן ש"ערוכה164 בכל רמ"ח אברים" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 326 ואילך.

קכו* * *

קכזכב. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"ח) אודות ה"כינוס תורה" באסרו-חג, הנה נוסף על ההשתתפות בהמדובר לעיל בנוגע לשו"ע רבינו הזקן, ידובר עתה גם אודות סיום מסכת סוטה, ששייך לחג השבועות, כיון שבערב חג השבועות מסיימים ללמדה, כידוע המנהג ללמוד מסכת זו (שיש בה מ"ט דפים) דף ליום בימי ספה"ע, על יסוד מ"ש בזהר (ונתבאר בסהמ"צ להצ"צ מצות הקרבת וספירת העומר) אודות קרבן העומר שבא מן השעורים, כמו מנחת סוטה (שהרי כל שאר המנחות באות מן החטים), אלא שבקרבן העומר הרי זה באופן ש"נקתה ונזרעה זרע", כהמשל המובא בדברי חז"ל אודות שתי אחיות, שאצל אחת פעלו המים ענין בלתי-רצוי, ואצל השני' פעלו המים ש"נקתה ונזרעה זרע".

קכחכג. סיום מסכת סוטה במשנה הוא: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא", ובגמרא: "אמר לי' רב יוסף לתנא, לא תיתני ענוה, דאיכא

קכט344
אנא (שאני ענותן – רש"י), אמר לי' רב נחמן לתנא, לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".

קלובענין זה רואים מיד שייכות למ"ת – כי:

קלארב יוסף הוא זה שמפליא את גודל מעלת מ"ת, באמרו, "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא".

קלבועוד זאת, שמצינו ש"רב יוסף סיני", "קרו לי' סיני לפי שהיו משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני". וכן מצינו ש"קרי רב יוסף אנפשי' ורב תבואות בכח שור", וכמבואר בתוס', "משום דיוסף איקרי בכור שור, כדכתיב בכור שורו הדר לו, ובעל שמועות הוא בעל חטין, כדאמר176 הכל צריכין למרי חיטיא, ואמרינן .. דרב יוסף סיני".

קלגכד. אך צריך להבין מה שאמר רב יוסף "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" – בה בשעה ש"קרי אנפשי' ורב תבואות בכח שור", שלכאורה הרי זה היפך הענוה?

קלד[יש מפרשים, שבתחילה "קרי אנפשי' ורב תבואות בכח שור", ולאחרי ששכח תלמודו אמר "אני ענוותן". אבל, אם מדובר לאחרי ששכח תלמודו – מהו החידוש וההתפעלות שאני ענוותן?! החידוש והתועלת שבענין הענוה, שאע"פ שהוא למדן וכו', הרי הוא עניו; אבל אם שכח תלמודו, אין כאן ענין של ענוה].

קלהוהביאור בזה – ע"ד המבואר בנוגע לענוותנותו של משה רבינו, עליו נאמר "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שבודאי ידע את מעלותיו כו', אלא שלא החשיב זאת למעלת עצמו ("זיין אויפטו"), כיון שאין זה אלא מה שניתן לו מלמעלה.

קלוהוא אמנם קיבל את התורה מסיני, ובכל התורה נאמר "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל", כיון ש"אנכי עומד בין ה' וביניכם גו'", שאין לך ענין של גדולה יותר מזה; אבל הוא הי' סבור, שיהודי

קלז345
אחר במקומו – אילו הי' בנו של עמרם, והקב"ה הי' נגלה אליו מתוך הסנה וכו' – הי' פועל הרבה יותר ממנו. והיינו לפי ש"משה רבינו אוהב ישראל הי'", וראה אצל כל אחד מישראל את מעלותיו וכו', ולכן הי' סבור שכל אחד מישראל שהי' מקבל את כל הענינים שהוא קיבל, הי' יכול להיות כמותו ועוד יותר טוב ממנו.

קלחועד"ז בנוגע לרב יוסף, שידע מעלותיו, שהוא בבחי' סיני, שזהו תואר מיוחד שלא מצינו דוגמתו אצל שאר תנאים ואמוראים (מלבד רבי אליעזר הגדול, כדאיתא בפרקי דר"א), אבל אעפ"כ, לא החשיב זאת רב יוסף למעלת עצמו, אלא לענין שניתן מלמעלה, כפי שאמר "אי לאו האי יומא דקא גרים".

קלטוזהו גם מה ש"קרי אנפשי' ורב תבואות בכח שור" – שאף שלכאורה מודגש כאן כחו של השור, הרי נוסף לכך שגם כח זה ניתן לו ע"י הקב"ה, ואילו מישהו אחר הי' מקבל כח זה, הי' יכול לפעול יותר, הנה עוד זאת, שפעולת השור היא רק היגיעה בחרישה כו', כלשון חז"ל: "כשור לעול", וכלשון הזהר שהובא בתניא: "כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא כו'", אבל צמיחת התבואה – "רב תבואות" – היא ע"י זריעת גרעיני החטה באדמה וירידת הגשמים וכו', ולכן אין מקום לגבהות הלב בגלל צמיחת התבואה.

קמולכן, גם לאחרי ש"שלחו להו סיני עדיף (למנותו לראש הישיבה) .. אפילו הכי לא קביל רב יוסף עלי' כו'"176, ולא רצה לנהוג שררות בעצמו כל אותן שנים (עשרין ותרתי שנין) שמלך רבה, בגלל ענוותנותו כו'.

קמאכה. ועדיין צריך להבין מה ש"אמר רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה וכו'":

קמבא) איך יכול אמורא (רב יוסף) לשנות את דברי המשנה ולומר "לא תיתני"? – בשלמא אם יש ב' גירסאות בדברי המשנה, יכול אמורא לבחור גירסא אחת ולומר שהיא מדוייקת יותר, אבל לא לומר "לא תיתני".

קמג346
ב) הלשון הרגיל בש"ס בכגו"ד הוא: "סמי מכאן", ומהו דיוק הלשון כאן: "לא תיתני"?

קמדכו. ויש לבאר תחילה דברי המשנה "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא" – שגדלה מעלת רבי בענין הענוה ויראת חטא:

קמהבנוגע ליראת חטא – מצינו בגמרא בנוגע לרבינו הקדוש ש"לא הכניס ידו תחת אבנטו".

קמו[ולהעיר, שבדברי האחרונים הובא הלשון "למטה מטיבורו". אבל, ענין זה הוא דין מפורש שאסור להכניס ידו מתחת טיבורו. ואילו החידוש בהנהגת רבינו הקדוש הוא – "שלא הכניס ידו תחת אבנטו", מצד הענין ד"יראת חטא"].

קמזובנוגע לענוה – איתא בירושלמי "רבי הוה ענוון סגי" (עניו גדול), והיינו, שאע"פ שהיו אצלו "תורה וגדולה במקום אחד", אעפ"כ הי' עניו גדול.

קמח[ויש לבאר המשך הדברים בירושלמי בנוגע לרבי, שאמר, שכל מה שיאמר לי אדם אעשה, חוץ מה שעשו זקני בתירה לזקני הלל, שסילקו עצמן מן הנשיאות ומינו אותו במקומן, ואם יעלה רב הונא ריש גלותא לכאן, אני מושיבו למעלה ממני וכו' – דלכאורה אינו מובן: כיון שרבי אומר שלא יעשה מה שעשו זקני בתירה להלל, שמינו אותו במקומן, למה יושיב את רב הונא למעלה ממנו? ואם לרבי יש טעם לעשות כן, בודאי גם לזקני בתירה הי' טעם למנות את הלל במקומם?

קמטויש לבאר זאת, ע"פ מ"ש בגמרא במסכת מנחות: "אמר ר' יהושע בן פרחי', בתחלה, כל האומר עלה לה (לגדולה), אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה (שעליתי לגדולה), כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין", ולכן לא יסלק רבי את עצמו מן הנשיאות, אלא רק יושיב את רב הונא למעלה ממנו].

קנכז. ועז"נ במשנה "משמת רבי בטלה ענוה כו'", אך לאח"ז "אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא":

קנאובהקדמה – שענין הענוה (וכיו"ב) הוא בכל דור לפי ענינו. וע"ד

קנב347
שמצינו בנוגע לע"ז, שמנשה אמר לרב אשי (שדיבר אודותיו שלא בדרך כבוד) "אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי", כיון שבדור ההוא הי' יצרא דע"ז בתוקף כו', משא"כ בדורות שלאח"ז ש"קטלוהו ליצרא דע"ז".

קנגומזה מובן שהכוונה בדברי המשנה "משמת רבי בטלה ענוה" היא – לדרגא נעלית ביותר בענין הענוה כפי שהיתה אצל רבי, שאע"פ שהי' מסדר המשנה וכו', הי' עניו גדול; ענוה בדרגא נעלית כזו – בטלה משמת רבי.

קנדואעפ"כ מצינו שאצל רב יוסף היתה מעלת הענוה בדוגמת מעלת הענוה של רבי. – בזמנו של רב יוסף לא הי' אמנם המעמד ומצב כפי שהי' בזמנו של רבי, אבל אעפ"כ, ענוותנותו של רב יוסף (שלא רצה לנהוג בשררה כו') לפי ערך מעלתו בלימוד התורה (שהי' סיני), היא בדוגמת מעלת הענוה שהיתה אצל רבי.

קנהולכן "אמר רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא":

קנורב יוסף לא אמר "סמי מכאן" ענוה, כיון שהאמת היא כדברי המשנה ש"משמת רבי בטלה ענוה", וכך הי' המעמד ומצב במשך זמן, אלא שלאח"ז, בדורו של רב יוסף, חזרה והיתה אצלו מעלת הענוה בדוגמת הענוה של רבי.

קנזועפ"ז יומתק דיוק הלשון "משמת רבי בטלה ענוה", ולא "מתה", כמו "מתה טהרה ופרישות"174 – כי, "מתה" פירושו שנתבטלה מציאות זו לגמרי, משא"כ "בטלה" היינו כמו ביטול ברוב וכו', שלאח"ז יכול להיות "חוזר וניעור", ובנדו"ד, "משמת רבי בטלה ענוה", אבל לאח"ז, בדורו של רב יוסף, חזר וניעור ענין הענוה ע"ד שהי' אצל רבי.

קנחולכן אמר רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה, היינו, לא להשמיט זאת מדברי המשנה, אלא רק שלא ישנה זאת לתלמידיו, כיון שעכשיו ישנו ענין הענוה – "דאיכא אנא".

קנטכח. ויש להוסיף ולקשר סיום המסכת עם התחלתה:

קסבסיום המסכת מדובר אודות יראת חטא – שלא זו בלבד שאינו עובר עבירה בפועל, אלא הוא מתיירא מענין החטא, ועד שבגלל זה

קסא348
משתדל ועושה ענינים מסויימים כדי שלא להכשל בחטא, כפי שמצינו ברב נחמן בר יצחק (שאמר לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא) שאמו "אמרה לי' כסי רישיך ובעי רחמי" (בקש רחמים שלא ישלוט בך יצה"ר).

קסבועד"ז בנוגע לענין הענוה – שאע"פ ש"ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית", הנה החידוש במעלת הענוה אצל רבי ועד"ז אצל רב יוסף הוא אמיתית ענין הענוה, ששוללת אפילו "אחד משמונה בשמינית" (כפסק הרמב"ם205), כיון שגם מזה יכול לבוא כו'.

קסגוע"ד מ"ש בספרים, שצריך להתרחק מאה שערים מהיתר, כדי שלא לבוא לשער אחד של איסור.

קסדוענין זה מצינו גם בהתחלת המסכת – "המקנא לאשתו .. אל תדברי עם איש פלוני", שאפילו אם אין זה באופן האסור (לולי קינוי הבעל), כמו אל תסתרי (לא רק עם יחיד, אלא) עם מאה אנשים או עם אביך כו', אין זה הנהגה הראוי' כו'.

קסהכט. וההוראה מזה בשייכות לזמן מ"ת:

קסויהודי צריך להרגיש ששייכותו לתורה היא לא מצד עבודתו ויגיעתו, אלא מצד "האי יומא דקא גרים" [ולכן, גם מעלתו בלימוד התורה על "כמה יוסף (ד)איכא בשוקא"175, "שלמדתי תורה ונתרוממתי", אינה ענין של גאוה והתפארות כו'], שכן, הן אמת ש"לא יגעת ומצאת אל תאמין"86, אבל, "אי לאו האי יומא" דמ"ת, ובאופן ד"נותן התורה", לשון הוה, הי' לומד תורה ומשכחה וכיו"ב, וכאמור לעיל (סכ"ד) בענין "ורב תבואות בכח שור", שגם לאחרי יגיעת השור בחרישת השדה, הנה לולי ירידת הגשמים ע"י הקב"ה לא היתה צמיחת התבואה.

קסז349
ויה"ר שתהי' פעולת "האי יומא" אצל כל אחד מישראל באופן שלמרות ש"כמה יוסף איכא בשוקא", שיש שם חכמים אחרים, יהי' הוא במעמד ומצב ש"יוסיף דעת" בביהמ"ד, ובאופן ד"מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'".

קסחוע"י היגיעה בלימוד התורה, יקויים מ"ש147 "אם בחוקותי תלכו (שתהיו עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו וגו' (אזי) ונתתי שלום בארץ וגו' ואולך אתכם קוממיות", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

קסט* * *

קעל. מצינו בספרים שלכאורה אינו מובן מדוע רק דור הרביעי קיבל את התורה, בה בשעה שלימוד התורה הי' כבר אצל האבות, ש"הן הן המרכבה", שלמדו תורה (כמפורש בקרא בנוגע ליעקב: "יושב אהלים", "אהלו של שם ואהלו של עבר") וקיימו כל המצוות, אפילו מצוות שמדברי סופרים, ועד ש"מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם .. במצרים".

קעאומבואר בזה214, שכדי שיוכל להיות הענין דמ"ת, שאז בטלה הגזירה ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה" – גזירה שהתקיימה במשך כ"ו דורות – הוצרך להיות תחילה בירור וזיכוך כור הברזל דמצרים, ורק לאח"ז, הנה "בהוציאך את העם ממצרים (אזי) תעבדון את האלקים על ההר הזה".

קעבובהתאם לכך נאמרה גם הוראת המשנה בנוגע למעלת לימוד התורה מעוני דוקא: "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר".

קעגוענין זה שייך גם כשנמצאים במעמד ומצב של עשירות גדולה – שגם אז יכול וצריך להיות לימוד התורה באופן של לימוד מעוני, עי"ז שהלימוד הוא מתוך יגיעה דוקא, כמארז"ל "לא יגעת ומצאת אל

קעד350
תאמין"86, ו"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עלי'" – ע"י ההנהגה ע"פ "דרכה של תורה" ש"פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו'", וע"ד שהתורה נמשלה ליין שנותנים אותו בכלי חרס – "חכמה מפוארה בכלי מכוער".

קעהוכפי שמצינו אצל רבינו הקדוש, שהיתה אצלו עשירות גדולה ביותר, ועד שלא פסק מעל שלחנו "לא חזרת כו' ולא צנון כו' לא בימות החמה ולא בימות הגשמים", ואעפ"כ אמר "לא נהניתי (בעוה"ז) אפילו באצבע קטנה", ודוקא ע"י הנהגה זו הי' יכול להיות מסדר התורה שבע"פ, והיינו לפי שאי אפשר להתייגע בתורה וביחד עם זה ליהנות ולהיות שקוע בהנאות עוה"ז.

קעולא. ובהמשך להמדובר החל מחג הפסח אודות אלו שיצאו לאחרונה ממדינה ההיא, הנה אע"פ שהוראה הנ"ל (שבתור הקדמה ללימוד התורה צריך להבטיח שלא להיות מושקעים בהנאות גשמיות) שייכת לכל אחד מישראל – נקל יותר לפעול זאת אצל אלו שקיימו את התורה מעוני במשך יובל שנים (שנקרא ע"פ תורה בשם "עולם"), כיון שהי' אצלם לא רק מעמד ומצב של העדר תענוגי עוה"ז, אלא סכנת נפשות בפועל ממש, שבגלל זה הוצרכו ללמוד תורה במרתפים ועליות גג כו'.

קעזולא עוד אלא שממשיכים להראות דוגמא חי', שגם לאחרי שבעזה"י יצאו יחד עם בני ביתם מן המיצר והשבי', אינם מתעסקים בענינים של כבוד המדומה וכיו"ב, אלא ממשיכים להתנהג באופן ש"כל מעיני בך" – בלימוד התורה (ללא פני' וללא תכלית כו'), וזוהי כל תשוקתם כו'; ועי"ז פועלים בכל המקומות שהגיעו אליהם, בסביבה הקרובה וגם הרחוקה, שיתוסף חיות בלימוד התורה בהתמדה ושקידה, באופן ד"יגעת", שאז בודאי יקויים גם ה"מצאת", באופן של מציאה שלא לפי ערך היגיעה.

קעחויה"ר שתקויים אצלם ההבטחה "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר", ומתוך שמחה וטוב לבב.

קעט351
והנתינת כח על זה היא מזמן מתן תורתנו, שבו אוכלים ושמחים, להראות "שנוח ומקובל לישראל יום שנתנה בו התורה" (כדאיתא בשו"ע).

קפוכיון ששמחה פורץ גדר, ניתוסף עי"ז בלימוד התורה באופן של פריצת גדרי השכל כו'.

קפאועד שעי"ז זוכים ש"יעלה הפורץ לפנינו" – משיח צדקנו, שבימיו לא יצטרכו לדאוג לענינים גשמיים, כמ"ש הרמב"ם בסיום ספרו, שאז יהיו "כל המעדנים מצויין כעפר", כב' הפירושים שבזה: (א) שהריבוי שלהם יהי' כעפר, (ב) שהטעם והחשיבות שלהם יהיו כעפר, שלכן לא יהיו שקועים בזה כו', וכל זה לפי שלימוד התורה יהי' באופן ד"כמים לים מכסים", והיינו, שכשם שכשמסתכלים על הים רואים מים בלבד, אע"פ שיודעים שיש שם ברואים כו', כך גם כשמסתכלים על האדם רואים אצלו תורה בלבד.

קפב(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כל אלו שיצאו לאחרונה מרוסיא – שיאמרו לחיים, וינגנו ניגון שמח, וימשיכו את השמחה על כל השנה כולה, ובמיוחד בנוגע ללימוד התורה, ועי"ז יומשך להם בני חיי ומזוני, וכולם באופן של רויחי.

קפג[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניעקאַוואָ"].

קפד* * *

קפהלב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע.

קפו* * *

קפזלג. המדובר במאמר (שמיוסד על מאמרו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע) בענין "סוף מעשה במחשבה תחילה", קשור גם עם מעלתן המיוחדת של נשי ישראל:

קפחאיתא בגמרא: "כתיב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם

קפט352
.. אדם מביא חיטין חיטין כוסס (בתמי') .. נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו".

קצובהקדם השייכות למ"ת – כיון ש"חטה" בגימטריא כ"ב, שרומז על כ"ב אותיות התורה, ועוד זאת, שבחג השבועות מביאים שתי הלחם שבאות מן החטים (לאחרי הקדמת מנחת העומר שבאה מן השעורים).

קצאאבל, אין ענין יוצא מידי פשוטו – חטים כפשוטם, שהאדם מביא אותם, והאשה עוזרתו, בכך שמכינה מהם לחם הראוי למאכל האדם.

קצבומזה מובן שפעולת האשה היא בבחי' "סוף מעשה", שדוקא ענין זה עלה "במחשבה תחילה", למעלה מתחילת המחשבה, כשם שדוקא בגמר הבריאה נאמר "והנה טוב מאד", שהו"ע התענוג הכללי שבכללות הבריאה שלמעלה מתענוגים פרטיים כו', וקשור גם עם ענין היופי, שזוהי מטרת בריאת האשה – "שאין האשה אלא ליופי".

קצגוזוהי גם הדגשת מעלת נשי ובנות ישראל בנוגע לקבלת התורה, כמ"ש "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ואח"כ "ותגיד לבני ישראל", "אלו האנשים".

קצדוכיון שמ"ת הו"ע תמידי, כנוסח ברכת התורה: "נותן התורה", לשון הוה210 – הנה גם קדימת הנשים הו"ע תמידי, שזהו לפי שהאשה היא עקרת הבית, שבה תלוי' הנהגת הבית כולו (ובמילא גם ההשפעה על כל הסביבה כו'), כולל גם היותו "בנין עדי עד" – שמורה על הנצחיות של בנ"י (הקשורה גם עם נצחיות התומ"צ), להיותם "נצר מטעי" – עי"ז שמעמידים "דור ישרים יבורך", "צבאות השם", ומכינים אותם לקבל פני משיח צדקנו, ולומר עליהם "ראו גידולים שגידלנו", מתוך שמחה וטוב לבב.

קצהוגם ענין זה שייך במיוחד לאלו שיצאו לאחרונה ממיצר ושבי' – כיון שלנשים יש חלק גדול בכך שהצליחו לקיים שם תומ"צ.

קצוועכשיו עליהן לעשות מהמקום שבו נמצאות – ארץ ישראל,

קצז353
ובלשון הכתוב "ישושום מדבר וצי' ותגל ערבה", היינו, שגם מ"מדבר וצי'" עושים "ערבה" מלשון עריבות ומתיקות, ועד שנלך כולנו ביחד אל "ארץ טובה ורחבה", ושם יבנה ביהמ"ק במקומו, ו"מלאה הארץ דעה את ה'"236, בקרוב ממש.

קצח[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ואח"כ ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' פ"א), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי". ואח"כ ברך ברכת המזון על הכוס].

קצט* * *

רלד. הסיבה לכך שלא נזכר לפנ"ז אודות גזירת "מיהו יהודי" – לפי שזהו דבר הפשוט, ומובן מאליו מכל הדיבורים שלפנ"ז, כיון שהבחירה בבנ"י יכולה להיות רק ע"י הקב"ה – "אתה בחרתנו מכל העמים", וגם מה שגר יכול להתגייר הוא רק בכחו של הקב"ה, שנתן כח זה לדייני ישראל; וכל שאר הענינים שעושים בקשר לזה – אין בהם ממש כלל, ואינם אלא רמאות – לרמות את עצמו ואת אחרים, לרמות יהודי וגם לרמות גוי וכו'.

ראויה"ר שבקרוב ממש יקרעו את כל הניירות שבהם נכתב חוק זה, שלא הי' כמוהו בישראל, שיהודים יעמדו בתנועה של ביטול ושפלות רח"ל כלפי גוי, בה בשעה שבאמת הם "עם קרובו"94.

רבואבוי לאלו שמאבדים את הזכות לבטל את הגזירה שהיא סכנה איומה כו', ואח"כ יצטערו על כך שהיו יכולים לפעול ולא פעלו מאומה, אלא היו בבחינת "איוב ששתק", שהי' זה דבר בלתי-רצוי.

רגובודאי ינצח הקב"ה, ובחסד וברחמים – שבנ"י ידעו וירגישו את "גאון יעקב", והיוקר של תומ"צ, עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, ויכירו בכך ש"הלכה" היא ענין עיקרי, ולכן יתנהגו ע"פ התורה.

רדואז יקויים – אצל כל בנ"י יחד עם הגרים שנתגיירו כהלכה – מ"ש "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", ובאופן שכל הגוים יעמדו מסביב ויכריזו זאת, כפי שהכריזו בשעת מ"ת,

רה354
ועד לקיום היעוד "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד", כיון שיהי' ניכר ש"ה' אחד ושמו אחד".

רו[לאחרי תפלת ערבית והבדלה, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה".

רזבעת החלוקה הורה להרה"ח ר' רפאל חודייטוב לנגן הניגון "שמעו בנים .. אתם שלום".

רחטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].

רט______ l ______