Toras Menachem·Vol. 69 (5732·Part 4)·Sicha of Monday Parshas Nitzavim-Vayeilech·18 Elul 5732תורת מנחם·סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי·שיחת יום ב' פ' נצבים-וילך·ח"י אלול·ה'תשל"ב

א253
בס"ד. שיחת יום ב' פ' נצבים-וילך, ח"י אלול, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אני לדודי ודודי לי.

ג* * *

דב. אע"פ שנמצאים כבר בלילה שלאחרי יום ח"י אלול – הרי ישנו הכלל בגמרא ש"בקדשים לילה הולך אחר היום".

הוהרי ענין ה"קדשים" שייך במיוחד לח"י אלול – כי, ענינו של ח"י אלול הוא להכניס חיות בכל עניני אלול (כמדובר לעיל), וזהו גם הענין שבאלול צריך לעשות חשבון על כל השנה כולה, כיון שעשיית החשבון היא בדוגמת הכנסת החיות, ובפרט ע"פ האמור לעיל3 מהביאור בתניא שענין החיות קשור עם ענין הכוונה, והיינו, שצריך לבחון את כל הענינים שעשה (והוצרך לעשות) אם הם בהתאם לתכלית כוונת בריאתו ושליחותו בעלמא דין; והרי ה"כוונה" (תכלית הבריאה) והנשמה והחיות של כללות עניני חול היא – לעשות מהם קדשים, בדוגמת "חולין שנעשו על טהרת הקודש" (כהלשון שהובא ונתבאר בתורה אור), והיינו, שגם בעניני חול מכניסים קדושה, ועד שהם ראויים לעשות מהם קודש עצמו.

וומזה מובן, שמצד ענין הקודש והקדשים שח"י אלול צריך לפעול, הנה "לילה הולך אחר היום".

זומודגש יותר ע"י תפלת ערבית שהתפללו לפנ"ז (אע"פ שלכאורה איפכא מסתברא, שכיון שכבר התפללו מעריב, עומדים כבר ביום שלאח"ז) – שהרי איתא בגמרא בנוגע לתפלות שכנגד קרבנות תקנום, ששחרית ומנחה הם כנגד שני התמידין, ואילו תפלת ערבית היא כנגד אברים (של עולות) ופדרים (של שאר הקרבנות) שלא נתעכלו מבערב שקרבים והולכים כל הלילה, ונמצא, ששלימות עבודת הקרבת התמיד – "עולת תמיד", שלא די בזריקת הדם על המזבח והקרבת האימורים,

ח254
כמו בכל שאר הקרבנות, אלא צ"ל באופן ד"ונתח אותו לנתחיו גו' והקריב גו' את הכל והקטיר המזבחה", "כליל" – היא דוקא בלילה שלאחרי היום, כאשר האברים ופדרים קרבים והולכים כל הלילה עי"ז ש"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

טוענין זה מתאים גם עם כללות ענינו של ח"י אלול להכניס חיות ולגלות את הנשמה והכוונה בהחשבון שבחודש אלול על השנה שעברה – כי:

יענין החשבון שייך לעבודת הלילה, שעיקרה בק"ש על המטה, שענינה עריכת חשבון-צדק על כל היום שלפנ"ז, כדי שיוכל להיות הענין ד"בידך אפקיד רוחי", להחזיר את נשמתו נקי' כו', "שתהא יציאתך .. כביאתך".

יאוהרי הכוונה בעריכת החשבון-צדק היא (לא רק החשבון כשלעצמו, אלא) שיומשך במעשה; וכיון שאצל בנ"י "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", נמצא, שההחלטה והמחשבה הטובה בשעת עשיית החשבון צדק על העבודה ביום שלפנ"ז, נחשבת כבר לענין של פועל – שנעשית שלימות עבודת ההקרבה על המזבח באופן ד"כליל", היינו, שמקריבים על המזבח לא רק את החלב והדם, כמבואר בכ"מ ש"חלב" הו"ע התענוג, ו"דם" הו"ע החיות והלהט ("קאָך"), שהתענוג והחיות של האדם צריכים להיות רק בענינים של קדושה, אלא צריך להקריב גם את כל האברים שלו – שזהו הענין ש"בכל דרכיך דעהו" (לא רק "לשם שמים"), באופן של התקשרות והתחברות ובחוזק כו', ככל פרטי הענינים שבדעת.

יבוכל זה נעשה בלילה שלאחרי היום, ובנדו"ד, בלילה שלאחרי ח"י אלול.

יגג. ולכן ישנו המנהג בשנים האחרונות, להזכיר בח"י אלול אודות ענין החיות – שקשור עם הוספה, שהרי הסימן הטוב ביותר על ענין החיות הוא ענין הצמיחה וההגדלה וההוספה – בכל עניני העבודה,

יד255
ובכללות – כמדובר לעיל במאמר (שמיוסד על מאמרי רבותינו נשיאינו, כפי שהוזכרו המקורות במאמר גופא) – הן בנוגע לעבודת התפלה, מלמטה למעלה, והן בנוגע לעבודה דתורה וגמ"ח (צדקה), מלמעלה למטה, שעל ידם נעשה "העולם עומד", כמו "אתם נצבים", עומדים וקיימים ומאירים, ובאופן של נצחיות,

טווהיינו, להוסיף בתורה עבודה וגמ"ח הן באיכות והן בכמות, כל חד לפום שיעורא דילי',

טזוכיון שזהו זמן הקשור עם י"ג מדות הרחמים, שבענין ה"מדות" גופא הרי הם למעלה ממדידה והגבלה – הרי זה צריך להיות לא רק לפום שיעורא דילי', אלא למעלה יותר משיעורא דילי'.

יזד. ויה"ר שכל אחד יעסוק בזה בסבר פנים יפות – בדוגמת המלך בשדה שמקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ונעשה "באור פני מלך חיים", וכאמור לעיל23 – שנמשך בכתיבה וחתימה טובה כפשוטה, במלכות החיצונה – גם בנוגע לחיי הגוף, ועאכו"כ בנוגע לחיי הנשמה.

יחוכל זה מקבלים כולם ביחד, באופן של התכללות עם כל בנ"י – כיון שמגלים בכל אחד את ה"חלק אלקה ממעל ממש", ואומרים לו, שאע"פ שלעת-עתה נמצאים כולנו "בשדה", הרי נמצאים שם יחד עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועי"ז שמראה סבר פנים יפות, נעשה הענין ד"בקשו פני את פניך ה' אבקש", פנימיות הלב, ופנימיות דפנימיות כו' (כמדובר לעיל3).

יטוכאשר מגלים זאת אצל כל אחד מישראל, הרי זה באופן ש"כולן מתאימות ואב א' לכולנה" (כמבואר בתניא פרק ל"ב), ועי"ז ממשיכים הענין ד"ברכנו אבינו (כיון שעומדים) כולנו כאחד", כמ"ש21 "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם" מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

כוע"י העבודה דחודש אלול זוכים והולכים אחרי המלך העירה24,

כא256
ונכנסים פנימה להיכל המלך, ושם מכתירים אותו בתור "מלך ישראל" ו"מלך על כל הארץ" (כל העולם כולו), ומתוך שמחה וטוב לבב.

כב* * *

כגה. ע"פ האמור לעיל23 גודל הענין גם של חיי הגוף,

כד– כדברי הצ"צ ב"ביאור ע"פ אני לדודי הא' שבלקו"ת", שמחיי הנשמה, מבחי' שושנה העליונה, "רעייתי בין הבנות", נמשך גם במלכות החיצונה, בנוגע לחיי הגוף –

כההרי מובן עד כמה צריכה להיות הזהירות במצות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", שזוהי המצוה דשמירת בריאות הגוף (כמבואר בכמה הלכות עד להלכה בפועל כפשוטה), ועד שאין זו רק מצוה פרטית, אלא זהו ענין כללי בעבודת ה', כמ"ש הרמב"ם: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' (שפירושו: מדרכי עבודת ה') הוא", כפי שמבאר לפנ"ז ולאח"ז, שכדי שיוכל להיות לימוד התורה וקיום המצוות (ככל פרטי הענינים שבעבודת ה'), בהכרח שיהי' הגוף בריא ושלם.

כוומזה מובן גם בנוגע לגזירת תענית, שאין זה דבר המצוי, ועושים זאת רק במקרים יוצאים מן הכלל, וכמובן גם מאריכות הביאור של רבינו הזקן באגרת התשובה, שדוקא שם מפליא את גודל הענין דשמירת הבריאות.

כזוכפי שמבאר גם בחלק ששי בשו"ע שלו, בהלכות נזקי גוף ונפש, ש"אין לאדם רשות על גופו כלל .. לצערו בשום צער אפילו במניעת איזה מאכל או משתה" (אף שיש בזה חילוק עיקרי, שבנוגע לחבירו החיוב הוא גם בדיני אדם, ואילו בנוגע לעצמו החיוב הוא רק בידי שמים, אבל פטור בדיני אדם; ויש ביניהם חילוק עיקרי בנוגע לתשובה (שזוהי הסיבה לכך שיש אפשרות שיהודי יכשל ח"ו ויצטרך לשוב בתשובה, כדי שיוכל להגיע לדרגת בעלי תשובה) – שבנוגע לעצמו הרי זה בידו לגמרי, דכיון שזהו ענין שבידי שמים, היינו, שישנו רק הוא והקב"ה (כביכול), הרי בידו לשוב בתשובה ולבטל לגמרי את החטא, ועד ש"נעשו

כח257
לו כזכיות", משא"כ בנוגע לחבירו, הרי איתא במשנה בסוף פרק יוהכ"פ ש"אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו").

כטולכן, אפילו בתענית בנוגע לעצמו, נזהרים שלא יפריע הדבר ללימוד התורה וקיום המצוות (כמבואר בארוכה באגה"ת33), וכמבואר גם בקיצור וברמז בצוואת הריב"ש, שצריך להזהר שלא לייגע את הגוף אפילו מענינים של קדושה, כדי שיוכל לעבוד את ה' בשלימות.

לו. אמנם, כיון שהחליטו בכמה מקומות להכריז על ענין התענית, ומה גם שזהו יום שבלאה"כ "רוב צבור מתענין" (כדאיתא בטור) – הרי זה מורה על גודל הנחיצות וגודל ההכרח שבדבר, שלכן פעלו בעצמם להכריז על תענית, ומציעים שבכל מקום שנמצאים בנ"י יתענו ביום זה, ובלבד שלא יפגע בבריאות כפשוטה.

לאוגם במקרה כזה – אין הכוונה שהם פטורים מענין התענית, אלא יתענו חצי יום, או יפדו התענית בצדקה,

לבוכמבואר במק"א בארוכה ענין פדיית התענית – שלא כדעת הטועים שכיון שאינו יכול להתענות, נותנים לו מצוה אחרת במקום ענין התענית שאינו שייך אליו, שהרי אם ענין התענית אינו שייך אליו, אזי אינו צריך פדי'; ענין התענית שייך בפירוש גם אליו, אלא שבמעמדו ומצבו הרי הוא "מתענה" עי"ז שנותן צדקה. ולכן פדיית התענית צריכה להיות באופן שיש לזה שייכות וערך בכמות – שקשור עם סכום מסויים, כפי שמביא רבינו הזקן באגה"ת33.

לגז. ועוד ענין בזה:

לדההשתתפות בתענית – לא זו בלבד ששוללת את הענין החמור ד"אל תפרוש מן הציבור", כמבואר בגמרא גודל ההבהלה שבדבר, הגרעון והעונש כו' לא עלינו, והביאו הרמב"ם לפס"ד להלכה בספרו יד החזקה (שהרי ענין זה הוא בצד השלילה, ואילו עתה מדובר אודות צד

לה258
הזכות והטוב שבדבר), אלא עוד זאת, שבזה מתבטא הענין ד"כולנו כאחד",

לווהיינו, שזהו אמנם יום שבו עומד כל אחד במעמדו ומצבו כמו במשך כל השנה כולה, כך, שיכול להיות שאחד שייך לסוג ד"ראשיכם", ואחד שייך לסוג ד"שואב מימיך"21, ועד"ז בנוגע לשאר ששייכים לסוגים שבינתיים, ולכאורה הרי זה באופן שהתורה אומרת שהם סוגים שונים, ויש צורך בהבדלה בין סוג לסוג,

לז– אסור אמנם לומר "להבדיל" בין בנ"י (כפי שאמר רבינו נשיאנו כמ"פ), אבל ע"פ הלכה (החל מדברי המשנה והגמרא ועד לדברי הפוסקים) צריך לידע שזה כהן וזה לוי וזה ישראל וכו', וכמבואר החל מתושב"כ (כבפרשת השבוע) שיש סוגים שונים, מ"ראשיכם" עד "שואב מימיך" –

לחאבל אעפ"כ, כיון שצריכים מהקב"ה את הענין ד"ברכנו (מצד היותו) אבינו", צריך להיות הענין ד"כולנו כאחד"28, להתאחד כולם ביחד – וכאמור, לא מצד שלילת הענין ד"אל תפרוש מן הצבור", אלא מצד הטוב והקדושה שבדבר – להראות לעולם, ובמילא מראים לב"ד של מעלה, ומראים להקב"ה כיצד לדחות את כל הטענות ח"ו נגד הענין ד"ברכנו" וכיו"ב, כיון שרואים שזהו "עם אחד" שמתנהגים כולם באופן אחד, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

לטולכן, אפילו אלו שמצד מצב הבריאות מציעים להם לפדות את התענית – הרי זה גם התענית שלהם, אלא שהם פועלים את עניני התענית ע"י הצדקה; ועאכו"כ אלו שיכולים להתענות חצי יום, ועאכו"כ אלו שיתענו יום שלם – כך שעי"ז יהי' הענין ד"נצבים גו' כולכם", ובמילא יהי' באופן ד"נצבים היום כולכם", כדברי המדרש: "מה היום מאיר כו'", כך מאירה אצל בנ"י אמיתית נקודת היהדות בגלוי,

מובאופן שחודרת לא רק אותם, אלא כמו אור היום שמאיר את העולם כולו, וכמ"ש "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", וענין זה פועל ש"יראו ממך", והיינו, שנעשה ענין של ביטול במציאות העולם – לא ביטול המציאות ("אויס מציאות"), אלא שמציאות העולם היא באופן ש"יראו ממך", למלא את רצונם של בנ"י.

מאולכן, בודאי שאף אחד לא יתחשב עם עניני חשבונות ופיתויים

מב259
ומסיתים כו', שהם ענינים שאין בהם כל טעם ושחר, כי אם סברות שונות ומשונות, ש"לא שערום אבותיכם", ואין להם מקום אפילו אצל אינם-יהודים, ועאכו"כ אצל בנ"י; אלא כל אחד ישתתף עם כלל ישראל בענין התענית ביום ראשון דסליחות.

מגוע"י ההנהגה באופן ד"כולנו כאחד" יפעלו את ענין הברכה ("ברכנו אבינו") בנוגע לכל הענינים שאודותם כתבו בהצעה והסברה על ענין התענית.

מדוכיון שהתענית ביום ראשון דסליחות הוא בשבוע ד"יום טוב של ר"ה שחל בשבת" – תהי' הפעולה בזה באופן של תענוג ומנוחה, שזהו אופן הפעולה דיום השבת.

מהח. והנה, בנוגע לענין התענית מצינו שנוגעת ההחלטה עצמה – כהפס"ד בשו"ע, שכשנמצאים במצב של מלחמה עם ענין שמנגד על בנ"י ועניני יהדות, שאז "אינם רשאים להתענות, שלא לשבר כחם", שהרי מצד המלחמה צריכים לעמוד בכל התוקף והחוזק, אבל אעפ"כ, ענין התענית הוא סגולה לנצחון במלחמה, אזי העצה היא ש"יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו", והחלטה זו עצמה מביאה את הנצחון.

מוכלומר: כאשר מחליטים להתענות – לא ממתין הקב"ה עד שיבוא יום התענית, ורק כאשר מתענים בפועל, אזי ממלא הקב"ה משאלות לבבם לטובה, כך, שצריכים להמתין ח"ו כמה ימים עד שיתבטלו הענינים הבלתי-רצויים, אלא כאשר מחליטים לעשות זאת, "וה' יראה ללבב", ורואה שכולם יצטרפו וישתתפו בענין זה (מבלי הבט על החשבונות הנ"ל), באופן ד"כולנו כאחד" – אזי נמשכת ברכת ה' בכל המצטרך,

מזהחל מהענינים שעמהם קשורה התענית, ועד לכללות ענין הסליחה (שהרי התענית היא ביום ראשון דסליחות), באופן שתהפוך את ה"זדונות" ל"זכיות",

מחוכמדובר כמ"פ אודות דברי הצ"צ, ש"הי' מעשה בימי הבעש"ט ז"ל שרדפו הב"ד שלמעלה (לא רק הקב"ה, אלא ב"ד של מעלה) לשטן המקטרג לחוב ולא רצה לשמוע ממנו הקטרוגים כו'", כיון שנאמר "ולא

מט260
אבה ה' אלקיך לשמוע גו' ויהפוך ה' אלקיך לך גו' כי אהבך ה' אלקיך" – יהי' כן בימינו אלו.

נוזו תהי' הכנה קרובה שבבוא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, יתקעו בשופר בביהמ"ק שיבנה בקרוב בימינו ע"י משיח צדקנו, ויכתירו את מלך מלכי המלכים הקב"ה – "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'", ובאופן ש"מלכותו ברצון קבלו עליהם".

נא* * *

נבט. האמור לעיל אודות הענין ד"אתם נצבים גו' כולכם", באופן ד"כולנו כאחד" – הרי זה כפי שהענין הוא בתורה; אבל רצון התורה הוא שהלימוד יביא לידי מעשה, בפועל ממש.

נגובנוגע לעניננו – הרי זו הזדמנות לפעול שבענין זה יתאחדו כל בנ"י, מבלי הבט על מעמדם ומצבם, ומבלי הבט אפילו על מעמדם ומצבם עד היום בנוגע לענינים שבגללם הכריזו תענית זה, הנה עכשיו יש שעת הכושר וזמן מיוחד שגם הם יתאחדו עם כל בנ"י באופן ד"כולנו כאחד", באותו מעמד ומצב ובאותה בקשה בנוגע לענינים אלו, ובמילא תומשך גם מילוי הבקשה בשאר הענינים שבהם עומדים בהתאחדות, שכללותם – כתיבה וחתימה טובה בגשמיות וברוחניות גם יחד.

נדי. ובענין זה יש צורך להבהיר (לשלול מדעת הטועים כו'):

נההענין ד"נצבים גו' כולכם", החל מ"ראשיכם שבטיכם", הוא באופן שבזה נכלל גם "גרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך"21, שהם גרי הצדק שהיו בימי משה (כמובא בפירוש רש"י, שמזה מוכח שזהו פשוטו של מקרא).

נוולכאורה אין זו הפעם הראשונה שמודגשת השתתפות הגרים – שהרי גם בנוגע למעמד הר סיני (שבו היו כל נש"י עד סוף כל הדורות, כדאיתא בפרקי דר"א) מצינו שהיו אז גם נשמות הגרים, ועד"ז בכמה מעמדים דומים לזה; אבל בפירוש ובגלוי בתושב"כ, שאפילו הצדוקים מודים בה – הרי זה בפסוק "אתם נצבים גו' ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך".

נז– הגר יודע שהוא זקוק ל"ראשיכם שבטיכם", דכיון שנתגייר

נח261
כהלכה, הוצרך להיות הגיור ע"י "ראשיכם", ולולי "ראשיכם", לא הי' יכול להיות במעמד ומצב ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך"; אבל ביחד עם זה, כשמדובר אודות הענין ד"לעברך בברית" – אזי כולם שוים, וכמדובר בארוכה ביום הש"ק המבואר במפרשי המקרא כפשוטו בנוגע לכריתת ברית, ש"עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים, כמו שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו", שזהו באופן שאין חילוק בין "ראשיכם" ל"שואב מימיך", שמתאחדים עם שני חצאי הבתרים שמימינם ומשמאלם.

נטיא. ומזה מובן, שאין הכוונה לפגוע אפילו באותם יהודים שעד עכשיו הנה מצד טעמים שונים ומשונים גיירו רח"ל שלא כהלכה, או שרצו להגן על זה;

סבודאי נכללים גם הם ב"אתם נצבים היום כולכם", אלא אומרים רק דבר אחד – שהם לא יכולים להיות "ראשיכם", ראש ומנהיג ומדריך לבנ"י, כי, יהודי צריך לילך בדרך התורה והמצוה, ולידע שהתורה היא מן השמים, ולכן צריך לקבל על עצמו גם דקדוק קל של דברי סופרים, וכמ"ש הרמב"ם ש"האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו (אף שמסכים שזהו דבר טוב וישר), הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה כו'", וכיון שהם מדריכים בדרך שהיא היפך רצון ה', היפך התורה וכפירה בכל התורה כולה עם העיקר שבתורה – אינם יכולים להיות "ראשיכם"; אבל בודאי נכללים הם באחד מכל שאר הסוגים שלאחרי "ראשיכם", ועד שגם גרי הצדק נכללים בזה.

סאמשא"כ הגויים שלא התגיירו כהלכה – יכולים להיות "חסידי אומות העולם", ובביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "ועמדו זרים ורעו צאנכם", יהיו כולם חסידי אומות העולם, אבל רק חסידי אוה"ע.

סבוכמדובר כמ"פ אודות דברי רבינו הזקן במהדורא קמא של אגה"ת: "יש להבחין במה נפלינו אנחנו עמו ב"י מכל העם אוה"ע, שאפילו חסידיהם ההולכים בדרכי היושר, חסיד אומות העולם נקרא, ולא נעקר שם אוה"ע ממנו עם היותו נקרא חסיד, ובאחינו ב"י הוא להיפך,

סג262
שאפילו הוא רשע, ואת פושעים נמנה, ובשם ישראל יכונה, פושעי ישראל".

סדכלומר: לא מדובר כאן אודות יהודים בינם לבין עצמם, אלא אודות היחס בין יהודים לאינם יהודים – שהקב"ה הוא זה שקבע את ההבדלה בין ישראל לעמים, ורק הוא יכול להרשות לאחד מהעמים להכנס בקהל ישראל, והוא זה שקבע באיזה אופן יכולה להשתנות מציאות אחת למציאות שונה לגמרי.

סהוהרי זה דבר קשה יותר מאשר לעשות מ"אין" – "יש", כי, "דלא הוו חיי" (אותן שלא היו מעולם נוצרין ונולדין וחיין), ישנו בכל ענין של הולדה, ואילו כאן מדובר אודות מציאות שעד לרגע זה הי' אינו יהודי, ובמילא הי' מקומו מצדה האחד של ההבדלה שבין ישראל לעמים, ועל זה אומר הקב"ה, שאם יתגייר ע"פ "דבר ה' זו הלכה", "הליכות עולם", אזי מעביר אותו הקב"ה לצד השני, ונעשה מציאות חדשה ביחס למציאותו ברגע שלפנ"ז – "כקטן שנולד דמי", ואין אפשרות לעשות זאת באופן אחר.

סוזהו כל הענין שאודותיו מדובר, שהוא דבר הפשוט; ואלו שאומרים באופן אחר – הנה הם בעצמם יודעים שהם אומרים היפך המציאות והיפך האמת.

סזיב. אין כאן ענין של פירוד בין יהודי אחד לחבירו, אלא משל למה הדבר דומה – שאומרים שיהודי פלוני ראוי להיות רופא חולים, כיון שיודע חכמת הרפואה, אבל בשביל זה צריך ע"פ שו"ע ללמוד חכמת הרפואה, ואם יבוא מישהו שלא למד חכמת הרפואה וירצה לרפאות חולים, הרי הוא עושה היפך הוראת התורה!

סחוזהו גם דיוק לשון חז"ל בפירוש הפסוק "ורפא ירפא", "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ולא "שניתנה רשות לרפאות"):

סטובהקדים ביאור המפרשים בטעם הצורך של נתינת רשות – דלכאורה, כאשר ישנו מישהו שאינו בריא רח"ל, הרי זה בהשגחה פרטית,

ע263
וא"כ, נשאלת השאלה: איך יכול אדם להתערב ולעשות היפך רצון הבורא – לרפא את החולה?!

עאוע"ד השאלה ש"שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע, אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם", וא"כ, איך נותנים מזונות לעני, בה בשעה שרצונו של הקב"ה שיתייסר כו'. ועד"ז בנוגע ל"עניות" בבריאות הגוף.

עב[ולכן יש דעות בפוסקים בנוגע לחולאים מסויימים שאין צורך ואסור לרפאותם וכו' וכו', ואין כאן המקום להכנס בזה].

עגואעפ"כ, לא נאמר בגמרא "מכאן שניתנה רשות לאדם לרפאות" – שלכאורה זהו החידוש, אלא "ניתנה רשות לרופא לרפאות", היינו, שהרשות לרפאות ניתנה דוקא לרופא, וע"פ דין, כדי להיות רופא, צריכים ללמוד את הענינים הקשורים עם חכמת הרפואה!

עדגם אם הוא מהנדס טוב, בעל-חשבון טוב, תוכן טוב, ויכול אפילו ללמוד טוב גמרא עם תוספות... – אין לו רשות לרפאות חולים!

עההוא יכול לפעול רפואתו ע"י תפלתו, כמארז"ל "כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", אבל לא לרפאותו ע"י עניני רפואות כמו רופא; אין זה ענינו; בשביל זה יש צורך ללמוד חכמת הרפואה!

עווע"ד שמצינו אצל רב, שכדי לידע מומי בהמה בנוגע לבכור וכיו"ב, הלך ללמוד אצל רועי בקר וצאן! – לא קודם שנעשה "רב", אלא לאחרי שכבר היתה לו "סמיכה" ונעשה "רב", הנה כדי שתהי' לו רשות להתיר בכור, הוצרך ללמוד אצל רועי בקר וצאן, שהם פסולים (לא רק להיות דיינים, אלא אפילו) לעדות!

עזועאכו"כ שכדי להיות "ראש" בישראל, מנהיג ומדריך בישראל, אדם שרוצה לחוות דעה בעניני יהדות – צריך לשבת וללמוד!

עחאין זה דבר התלוי ב"ברייטקייט", או בקשרי-ידידות בחצר המלוכה, שבגלל שנשא-חן בעיני פב"פ לכן נתמנה למשרה זו או אחרת; כשם שבכדי לחוות דעה במהלך הכוכבים צריך ללמוד חכמת התכונה, וכדי לחוות דעה בעניני רפואה צריך ללמוד חכמת הרפואה – הרי

עט264
עאכו"כ וכמ"פ ככה שלחוות דעה בעניני יהדות, יכול רק מי שהקדיש כחות וזמן ומסירות לחפש את האמת בלימוד היהדות, לכל-הפחות באותה מדה שעשה זאת פב"פ שהוא רופא מומחה בלימוד חכמת הרפואה!

פוהרי זה דבר משונה ביותר שאינו מובן כלל:

פאכשמדובר אודות שן שצריך לעקור או לרפא, שזהו ענין של כאב קטן, ולא דבר של סכנה ח"ו – לא מחפשים היכן ישנו חכם גדול, או מי שיש לו מספר גדול של בוחרים, אלא מבררים אם למד כיצד צריך לרפא שן;

פבואילו כשמדובר אודות עניני יהדות – שואלים כמה מכירים וידידים יש לו, ומי הם כו'; וכאשר מושיבים אותו על הכסא כדי לחוות דעה כיצד ייראה ה"בול" של ה"דואר", אזי לוקח לעצמו את ה"ברייטקייט" שלמחר יחווה דעתו בנוגע לגיור, אם צ"ל באופן כך או באופן אחר!. . .

פגוכל זה – בה בשעה שאלו שטוענים שהם יכולים לגייר, יודעים בעצמם, שכשמדובר אודות רפואה, אינם מחפשים מי שמרויח כך וכך דולרים במשך השנה, אלא מחפשים מי שהוא מומחה במקצוע זה; וכאשר ישאלו אותו: כיצד נעשים מומחה במקצוע זה? – ישיב, שאין זה בגלל ששיחק טוב כדור-רגל ("פוּט-בּאָל") בהיותו בישיבה . . . יתכן אמנם שהצליח בזה, ונבחר לראש הקבוצה ("קעפּטן"), אבל לאח"ז הלך לאוניברסיטה וקיבל "תעודה" ("דיפּלאָמע") שלמד היסטורי', או ציור, או איך לעשות צעצוע אחר, או איך צריך לברר ולחקור אדם כדי לידע אם הוא עני או עשיר;

פדאבל האם בגלל זה יוכל לחוות דעה ולהיות זה שקובע כיצד להפוך גוי להיות מציאות חדשה של יהודי?! – הרי ברור הדבר שהם בעצמם אינם מסכימים לכך!

פהאלא מאי, מצד סיבות שונות ומשונות שאין כאן המקום לפרטם, נעשה מעמד ומצב כזה!

פויג. ובכל אופן, מה שהי' הי'; אבל מכאן ולהבא, הנה כיון שבח"י אלול מתחיל חשבון מפורט יותר (בכללות החשבון דחודש אלול על כל השנה), שאז הוא החשבון על חודש תשרי, ראש ותחילת השנה,

פז265
שהתחלתו בענין קבלת עול מלכות שמים, ובאופן ש"מלכותו ברצון קבלו עליהם", ברצון ובשמחה ובטוב לבב, והחשבון הוא מתוך חיות, שזהו ענינו של ח"י אלול (כנ"ל) – הרי ברור הדבר, שכאשר יתבונן מתוך חיות ואליבא דנפשי', יבוא בעצמו לידי החלטה, שכיון שהוא יהודי,

פח– שהרי המדובר הוא רק על זה שאינו שייך לסוג של "ראשיכם", אבל בנוגע לעצם היותו יהודי, הרי אדרבה: אפילו אם ירצה לומר שאינו יהודי, אין לו ברירה!... כיון שנולד יהודי, הרי הוא יהודי עד מאה ועשרים שנה, וגם לאח"ז, הנה באיזו דרך משני הדרכים שבה יוליכו אותו (כדברי הגמרא: "יש לפני שני דרכים .. ואיני יודע באיזו מוליכים אותי"), הרי הוא יהודי, ואין לאף אחד בעלות לשנות זאת, אפילו לא להקב"ה כביכול, שאומר "להחליפם באומה אחרת אי אפשר" –

פטעליו לעמוד באופן ד"נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם" במעמדו ומצבו באחד הסוגים (שלאחרי "ראשיכם") שאליו שייך, וכאמור, שבזה נכללים גם גרי הצדק, שנתגיירו ע"י אלו ששייכים לסוג ד"ראשיכם", שהקדישו את החיים והאמת שלהם כדי ללמוד "דבר ה' זו הלכה", ובמילא יודעים הם מהו "גיור", ואיך צריכים להתכונן לזה ולהביאו לידי פועל.

ציד. וההכנה בזה היא – כאמור (ס"ג) – ע"י התחזקות והוספה בג' הקוין דתורה, עבודה (ובזמן הזה – "עבודה שבלב זו תפלה") וגמ"ח (צדקה)20.

צאוע"פ האמור לעיל19 שע"י ענין הצדקה שהוא למטה מטה מתעלים גם ענין התפלה והתורה,

צב– כפי שמצינו ש"ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי", שאז התפלה היא באופן אחר, וכן בנוגע לתורה, כידוע הסיפור אודות הצ"צ (שכבר נדפס בארוכה), שהיו לו קושיות בלימוד התורה שבמשך זמן רב לא הי' יכול לפתור אותם, ועי"ז שנתן הלוואה ליהודי (צדקה וגמ"ח), זכה לראות את רבינו הזקן שפתר לו את כל הקשיים שהיו לו בלימוד התורה. וזהו גם כללות הענין ד"כל האומר אין לי אלא תורה

צג266
אפילו תורה אין לו", אלא (מיוסד על דברי הגמרא במסכת ע"ז) צ"ל "תורה וגמ"ח" –

צדהנה כדי שכל הענינים יהיו באופן ד"כפלים לתושי'" – שזהו"ע ששייך לעבודת התשובה בכלל, ועאכו"כ בתור הכנה ליו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, ש"כל עיסקא דשבתא כפול" – אזי ההצעה היא שנתינת הצדקה בח"י אלול תהי' (בלי נדר) כפליים ממה שנתנו בשנה שעברה בזמן זה; ומי שזכה והצליח ונתן כפליים בח"י אלול בשנה שעברה, לא יסתפק בסכום של כפליים, אלא יתן לכל-הפחות ג"פ ככה.

צהוהשי"ת יצליחו בבשורות טובות בענינים גשמיים, ומה שנוגע יותר – בשורות טובות בנוגע לנחת אמיתי מהילדים, ובבוא הזמן – גם מבני בנים, ועאכו"כ נחת אמיתי מעצמו ומזוגתו, ולילך מחיל אל חיל בעבודת ה' כפשוטה למטה מעשרה טפחים.

צוויה"ר שיתנו לצדקה בלי נדר לכל הפחות כפליים לגבי שנה שעברה (כאמור לעיל), ומה טוב – כיון שאסור לדקדק בצדקה – לכל-הפחות אחד יותר, ומי שרוצה להוסיף – הנה כל המוסיף מוסיפין לו, בתורה ומצוות, ובכללות – בברכת ה' בכל המצטרך, ובמיוחד – בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, בתוך כלל ישראל, ובקרוב ממש.

צז[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו", ואח"כ צוה לנגן הניגון דשמח"ת.

צחלאחרי שניגנו ניגון ההקפות הידוע, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: זהו ניגון טוב, אבל כוונתי היתה לניגון דשמח"ת של אאמו"ר (וניגנו ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל)].

צט______ l ______