Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
א125
בס"ד. שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה
בס"ד. שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה
בא. איתא בגמרא בסיום וחותם מסכת ברכות,
ג– שהיא המסכת הראשונה של כל ששה סדרי משנה וגמרא (כולל גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש), ובאה בהמשך לתורה שבכתב, ובלשון הגמרא מיד בהתחלת המסכת: "תנא היכא קאי דקתני מאימתי .. אקרא קאי דכתיב כו'". ומודגש יותר ע"פ המבואר בספרים, שתושב"כ מסתיימת באות ל' ("ישראל"), ולאחרי אות ל' באה אות מ' שבה מתחילה תושבע"פ ("מאימתי"); והרי סיום המסכת קשור עם התחלת המסכת –
ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".
הוענין זה הוא מהראיות וההוכחות על נצחיות הנשמה, ועד שהנצחיות היא לא רק שנשארת באותו אופן כפי שהיתה ביום ההסתלקות והפטירה, אלא עוד זאת, שהולכת מחיל אל חיל.
ווכדאיתא בכתבי האריז"ל [שבחודש זה, בחמשה בו, מלאו ארבע מאות שנה להסתלקות שלו] בפירוש מאמר הגמרא הנ"ל בנוגע לענין ד"ילכו מחיל אל חיל" כפי שהוא בעוה"ב,
ז– ולהעיר (בתור מאמר המוסגר בנוגע להפירוש ד"עולם הבא") ממ"ש הרמב"ם: "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה .. (ש)הרי הוא מצוי ועומד .. ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו כו'" –
חוז"ל: "בעולם שלאחר המיתה ת"ח עוסקים בתורה ועולין ממדריגה למדריגה ומישיבה לישיבה, כי אפילו מרע"ה בכל יום ויום (גם
ט126
לאחרי הסתלקותו, כמ"ש "וימת גו' משה") עולה ומשיג יותר .. וז"ס יצא אדם לפעלו .. כי כשיצא האדם מעוה"ז (לאחרי שנסתיימו הימים הקצובים לו מהקב"ה, כמ"ש "ימים יוצרו"), יוצא תחילה לפעלו, ר"ל לעסוק בתורה במה שפעל בעוה"ז", וענין זה נמשך "עדי ערב10, ר"ל (עד) שיגמור העוה"ז הדומה לערב (והיינו, שהענין ש"אין להם מנוחה .. ילכו מחיל אל חיל" אצל הנשמות בעוה"ב נמשך כל זמן קיומו של עוה"ז), כי לעתיד אחר התחי' יהי' להם מנוחה", ועז"נ "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
לאחרי הסתלקותו, כמ"ש "וימת גו' משה") עולה ומשיג יותר .. וז"ס יצא אדם לפעלו .. כי כשיצא האדם מעוה"ז (לאחרי שנסתיימו הימים הקצובים לו מהקב"ה, כמ"ש "ימים יוצרו"), יוצא תחילה לפעלו, ר"ל לעסוק בתורה במה שפעל בעוה"ז", וענין זה נמשך "עדי ערב10, ר"ל (עד) שיגמור העוה"ז הדומה לערב (והיינו, שהענין ש"אין להם מנוחה .. ילכו מחיל אל חיל" אצל הנשמות בעוה"ב נמשך כל זמן קיומו של עוה"ז), כי לעתיד אחר התחי' יהי' להם מנוחה", ועז"נ "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
יב. וכיון שענין זה ("אין להם מנוחה .. בעוה"ב .. ילכו מחיל אל חיל") מסופר בגמרא (שאינה ענין של סיפורים, ואפילו לא סיפורים יפים...), הרי זה חלק מהתורה, ובמילא יש בזה הוראה לכל אלו שהתורה שייכת אליהם – כל אחד ואחת מישראל.
יאובהקדמה – שלימוד התורה (לימוד הלכות הצריכות) וקיום המצוות (כו"כ ורוב המצוות) שייך הן לאנשים והן לנשים, ועד שגם אצל קטנים ישנו הענין דלימוד התורה (כמדובר בזה כמ"פ – אם זהו חיוב מצד עצמם, או מצד חובת האב לחנך את בנו בלימוד התורה במיוחד), שמתחיל עוד לפני שהם שייכים לעניני מצוות, שהרי מיד כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה.
יבוכיון שענין ההליכה ("ילכו מחיל אל חיל") בתורה [שהובא גם בסיום המסכת בנוגע ל"היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה .. שנאמר ילכו מחיל אל חיל"] הוא חלק בתורה שצריכים ללמדו הן אנשים והן נשים, ואפילו טף, שגם אצלם ישנו כבר הענין ד"תורה צוה לנו משה מורשה", שהרי ענין הירושה מתחיל תיכף משנולד – הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע להמסופר בגמרא אודות ההליכה מחיל אל חיל בעוה"ב, שמלבד היותו סיפור יפה, הרי העיקר בזה היא ההוראה לכל אלו שיש להם איזו שייכות לההולך מחיל אל חיל בעוה"ב, שנוסף על הליכתם מחיל חיל ע"י עבודתם מצד עצמם, תהי' להם תוספת נתינת
יג127
כח בהליכתם מחיל אל חיל מצד העבודה וההליכה של זה שנמצא כבר בעוה"ב.
כח בהליכתם מחיל אל חיל מצד העבודה וההליכה של זה שנמצא כבר בעוה"ב.
ידומובן שהשייכות אליו יכולה להיות ע"י שייכות גופנית, ועוד יותר ע"י שייכות רוחנית – כשלומדים תורתו, ובלשון המשנה: "פרק אחד .. או אפילו אות אחת", מצד המעלה שיש בשייכות והתאחדות שבאה ע"י שכל, שזהו "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות" (כפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בתניא) – שפועלת נתינת כח ביתר שאת וביתר עוז בהליכה מחיל אל חיל, לכל אלו שלמדו אפילו אות אחת, ועאכו"כ הלכה אחת, ועאכו"כ אם למדו כו"כ ענינים.
טוג. וכל זה – במשך כל השנה כולה, שהרי הפירוש במארז"ל "אין להם מנוחה .. בעוה"ב" הוא שקאי על כל יום.
טזועאכו"כ ביום השנה, כפי שנקרא בפי העולם: "יאָרצייט", שאז נעשית עלי' מיוחדת, שלא בערך לגבי העלי' שבכל יום ויום, שלכן ישנם כמה ענינים מיוחדים ליום זה דוקא – אזי יש נתינת כח במיוחד (שנמשכת בימי כל השנה כולה שלאח"ז) שמסייעת להצליח כו"כ פעמים ככה בהליכה מחיל אל חיל בעוה"ז, נשמות בגופים, שגם היא תהי' באופן של עלי' אמיתית שהיא עלי' שלא בערך, שהרי ליהודי ניתן כח שאפילו כשנשמתו בגופו יוכל להתעלות בעילוי שלא בערך עד לאופן של בלי גבול (באופן של יציאה מכל המדידות וההגבלות), עי"ז שמתאחד עם קוב"ה (ע"י אורייתא) באופן דכולא חד.
יזוענין זה נמשך בלימוד התורה בהרחבה באריכות ובהעמקה בכמות ובאיכות גם יחד,
יחומלימוד התורה – "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" – הרי זה נמשך ב"ונתתי גשמיכם בעתם", שתומשך ברכת ה' גם באופן של אין-סוף, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", ולמטה מעשרה טפחים.
יט* * *
כד. כל ענין הקשור עם זכרון של מאורע שאירע בעבר, קשור עם
כא128
ענין הזכרון כפי שהוא בתורה – שזהו חלק התורה שנקרא בשם "עדות" (כדלקמן ס"ו).
ענין הזכרון כפי שהוא בתורה – שזהו חלק התורה שנקרא בשם "עדות" (כדלקמן ס"ו).
כבובהקדמה – שמהחילוקים שבתורה נמשכים החילוקים שבעולם, וכמדובר כמ"פ שכיון שהתורה היא "דיפתראות ופינקסאות" ("תכנית" ("פּלאַן")) שבהם נברא העולם, הרי מובן שאין דבר בעולם קודם שישנו בתורה.
כגוזהו גם הביאור באריכות הסיפור הגמרא במסכת בכורות: "א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנני', נחש לכמה מיעבר ומוליד" – דלכאורה אינו מובן: מדוע שואלים שאלה כזו (לא אצל "סבי דבי אתונא", שהתורה מעידה שהיו אנשים חכמים, אלא) אצל חכם שכל עסקו אינו אלא בתורה?! ופלא גדול יותר – שריב"ח לא אומר להם שזהו ענין שאינו שייך לתורה, שהיא תורה קדושה וכו', אלא משיב להם – ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהם, קל וחומר וכו' – "לשב שני"!
כדוהרי אין זה סיפור שנכתב בדברי הימים, אלא סיפור שרב אשי ורבינא הכניסוהו בתורה שבע"פ שענינה הוראה – לא רק לידע "נחש לכמה מיעבר ומוליד", שיכול להיות מזה נפק"מ להלכה, אלא הוראה כללית – שלא זו בלבד שבתורה יש ענינים שמהם יכולים לידע מה שנעשה בעולם, אלא אדרבה: לא יכול להיות ענין בעולם שלא יכתב תחילה בתורה. וכדאיתא בירושלמי על הפסוק "כי לא דבר ריק הוא מכם", "ואם הוא ריק, מכם הוא", והיינו, שהחסרון הוא (לא בתורה ח"ו, אלא) בידיעה שלו.
כהה. וזהו גם המענה – בדרך אגב – לאלו שאומרים להיפך:
כוובהקדמה – שכאשר חיים בחושך כפול ומכופל, הנה גם "בור", שהו"ע של סכנה, יכולים לומר עליו שזהו פתח ומוצא וענין של הצלה!... ועאכו"כ שיכולים לומר להיפך ממה שכתוב בפירוש, ואין פוצה פה ומצפצף לחלוק על זה!
כזובנדו"ד: יש יהודי שאמר, שלא שייך שבתורה תהי' ידיעה אודות דברי ימי עולם, עניני בעלי-חיים, או ענינים השייכים לשבע חכמות
כח129
חיצוניות (כפי שנקראים ע"י חוקרי ישראל מימי הבינים); ולאחרי שאמר זאת, לא שייך שיאמר "טעיתי", ואדרבה: הוא הולך ומפרסם את דבריו בדפוס, ומתפלפלים בדבריו בשקו"ט כו'.
חיצוניות (כפי שנקראים ע"י חוקרי ישראל מימי הבינים); ולאחרי שאמר זאת, לא שייך שיאמר "טעיתי", ואדרבה: הוא הולך ומפרסם את דבריו בדפוס, ומתפלפלים בדבריו בשקו"ט כו'.
כטועד כדי כך הגיעו הדברים, שמוסיף לומר, שמי שאומר שמהתורה יכולים לדעת גיל העולם או נחש לכמה מוליד, הרי זה היפך התורה והיפך הקדושה כו' (אינני רוצה לחזור על המילים שמשתמש בהם: היפך הברכה וקידוש השם)!...
לובכן: זה כמה שנים שמתנהלת שקו"ט בענין זה, ולא עלה על דעתו של אף אחד לשאול שאלה: איך אפשר לומר שאין בתורה ענינים של דברי ימי העולם, ענינים בנוגע לחיי אדם, בעלי-חיים וצמחים וכיו"ב – בה בשעה שכל אחד יודע שישנם גמרות מודפסות שכל אחד יכול לעיין בהם ולראות שיש בהם משניות וברייתות ומאמרי אמוראים שמדברים ומעידים בנוגע לענינים אלו, ולדוגמא: משנה מפורשת בנוגע לקשקשת וסנפיר בסימני דגים, וכן בנוגע לקרניים וטלפיים בסימני חיות, ולאח"ז גם בגמרא: "נחש לכמה מיעבר ומוליד" (כנ"ל), ועוד כו"כ ענינים כיו"ב.
לאוהרי אין זו רק סתם טעות בהבנת ענין בתורה, אלא זהו חסרון בכללות הגישה לדעת מהותה של תורה!
לבהוא בונה לעצמו "מהלך המחשבה" כפי שנראה בעיניו באיזה אופן הוצרך הקב"ה ליתן תורה, וברור לו שכיון שכך מתקבל אצלו, לא יכול הקב"ה, כביכול, לעשות באופן אחר!... אלא מאי, ישנם משניות וברייתות וגמרות ודינים שהיסוד שלהם הוא היפך דבריו – אז יש קושיא! הוא לא מתפעל מקושיא!...
לגוכאמור לעיל – חיים בחושך כפול ומכופל, כך, שהפלא הוא לא רק על זה שאומרים ענינים שאין להם שחר, כמו "מיהו יהודי", ועד"ז הענין המדובר עתה בנוגע לכללות התורה, אלא פלא גדול יותר היא העובדה שה"עולם" שמסביב עומד בהתפעלות מה"המצאה הנפלאה" שמגדילה את קדושת התורה... ולא תופסים שלא מדובר כאן אודות תורת ה', תורת משה, ולא אודות "דת משה וישראל"; זהו ענין שבדה מלבו כפי שנראה בעיניו איך הוצרכה להיות תורה!
לדולפלא, שבין אלו שמפלפלים בדבריו, יש רבנים מוסמכים וראשי-
לה130
ישיבות, ומתפלפלים איזה פרט נכון ואיזה פרט אינו נכון וכו' וכו' – בה בשעה שהענין כולו אינו שייך לתורתנו, תורת אמת, כפי שנתבארה במשניות מפורשות (לא כמו תושב"כ שאפשר לגלות בה פנים שלא כהלכה) שעליהם בנויים כמה דינים בשו"ע הלכה למעשה.
ישיבות, ומתפלפלים איזה פרט נכון ואיזה פרט אינו נכון וכו' וכו' – בה בשעה שהענין כולו אינו שייך לתורתנו, תורת אמת, כפי שנתבארה במשניות מפורשות (לא כמו תושב"כ שאפשר לגלות בה פנים שלא כהלכה) שעליהם בנויים כמה דינים בשו"ע הלכה למעשה.
לועד כאן – מאמר המוסגר.
לזו. ובנוגע לעניננו:
לחמצוות התורה נחלקים לעדות חוקים ומשפטים: ענין ה"עדות" הוא – כשמו – עדות וזכרון על ענינים שהיו בעבר; "חוקים" – "חוקה חקקתי" – הם מצוות שלא ידוע הטעם שלהם; ו"משפטים" – הם ענינים שכליים, וכדברי הגמרא "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה", ועוד כו"כ ענינים שכליים.
לטוהנה, חלק המצוות שנקרא בשם "עדות" – החל מחג הפסח, "ראש לרגלים", שענינו "זכר ליציאת מצרים", ועוד לפנ"ז, ענין השבת, שהוא "זכר למעשה בראשית" – אף שאינו דבר המוכרח בשכל, שלכן לא נכלל בסוג ד"משפטים", הרי גם אינו נכלל בסוג ד"חוקים", "חוקה חקקתי", ללא טעם, אלא זהו ענין שיש עליו טעם, כמ"ש "זכור את יום השבת לקדשו .. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ גו' וינח ביום השביעי", ולכן "לא תעשה כל מלאכה גו'".
מומובן, שבזכרון ענין זה (וכן בזכרון כל ענין שאירע לפני זמן רב) יש ב' נקודות: (א) ההתחדשות שנפעלת בהענין הנזכר עצמו. (ב) הפעולה על האדם שמזכיר זאת, כדלקמן.
מאז. ביאור הדברים:
מבכיון שיום השבת הוא "זכר למעשה בראשית", הרי מובן, שכל שבת ושבת הוא כמו "שבת בראשית" – שבו נעשה שינוי בבנין העולם, וגם עכשיו אינו דומה העולם כמו שהוא בששת ימי החול לכמו שהוא ביום השבת, כיון שהענין דאיסור מלאכה בשבת פועל קדושה בעולם. וכידוע גם מ"ש הצמח-צדק בדרך מצוותיך, שביום השבת גם האכילה כפשוטה היא באופן אחר מהאכילה שבכל יום – מיוסד על מאמר
מג131
הזהר "פרש שבתכם לא קאמר", היינו, שביום השבת אין ענין של "פרש", כיון שהעולם מתעלה לדרגא נעלית יותר מאשר בששת ימי החול.
הזהר "פרש שבתכם לא קאמר", היינו, שביום השבת אין ענין של "פרש", כיון שהעולם מתעלה לדרגא נעלית יותר מאשר בששת ימי החול.
מדויתירה מזה: ע"פ ציווי חז"ל "מעלין בקודש", הנה בכל שבת יש ענין של התחדשות והוספה לגבי כל השבתות שלפנ"ז, ועד להוספה שלא בערך.
מה[וזהו גם הביאור על הקושיא הידועה מדוע אומרים בימי השבוע "היום יום ראשון בשבת", אף שכבר עברו רבבות ימים מששת ימי בראשית עד עתה (ולא כמו בנוגע למנין השנים, שבמהלך השנים הולך וגדל המספר בהמשך לשנים שלפנ"ז) – מפני שבנוגע לימי השבוע יש קיום לעולם רק לשבעה ימים, ולאח"ז חוזר ומתחדש הענין ד"נער הייתי גם זקנתי" ש"שר העולם אמרו", ש"חוזר ונמשך להיות בבחי' נער", כך, שלאחרי השבת אין זה יום שמיני, או (בשבוע שלאח"ז) יום חמשה עשר (וכן הלאה עד ליום ראשון בשבוע זה), אלא "כל יום א' הוא ממש יום ראשון כמו יום א' של ששת ימי בראשית"].
מוזאת ועוד:
מזכיון שהחידוש דשבת לגבי ששת ימי השבוע ("ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ גו' וביום השביעי שבת וינפש") הוא באופן שמוטל על יהודי החיוב ד"זכור" ו"שמור", הרי מובן, שבאותו יום שבו מקיים את הציווי "זכור" ו"שמור" נעשה גם הוא בעצמו באופן אחר מכמו שהוא בששת ימי החול.
מחוכן הוא בכל ענין של זכרון על העבר, כמו חג הפסח שהוא "זכר ליציאת מצרים" (כנ"ל), שיש בו ב' נקודות הנ"ל: התחדשות הענין עצמו, והפעולה על האדם שזוכר זאת.
מטומזה מובן גם בנוגע לזכרון של יום השנה ("יאָרצייט") – שישנו העילוי שנעשה אצל בעל היאָרצייט, שהולך בעוה"ב מחיל אל חיל בעילוי שלא בערך, וישנו גם הענין שניתוסף אצל כל אלו ששייכים ומקושרים אליו.
נח. ובכל הנ"ל ניתוסף נקודה שלישית – בנוגע להקב"ה:
נא132
ענינו של יום השבת – שהקב"ה "שבת וינפש", ונמצא בתנועה של עלי' והבדלה ("אָפּגעטראָגן") ממלאכת בריאת שמים וארץ, לאחרי שבששת ימי השבוע ישנה הירידה וההמשכה לברוא שמים וארץ וכל צבאם (ואין כאן המקום להאריך בביאור הענין שביום השבת נעשה קיום העולם מצד בחי' המחשבה כו').
ענינו של יום השבת – שהקב"ה "שבת וינפש", ונמצא בתנועה של עלי' והבדלה ("אָפּגעטראָגן") ממלאכת בריאת שמים וארץ, לאחרי שבששת ימי השבוע ישנה הירידה וההמשכה לברוא שמים וארץ וכל צבאם (ואין כאן המקום להאריך בביאור הענין שביום השבת נעשה קיום העולם מצד בחי' המחשבה כו').
נבוע"פ האמור שבכל שבת יש חידוש והוספה לגבי השבתות שלפנ"ז, הרי מובן שניתוסף גם בשביתת הקב"ה ("שבת וינפש") לגבי כל השבתות שלפנ"ז.
נגועד"ז בנוגע לראשון לרגלים, שאז "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו בעצמו וגאלם" (ועד"ז ישנו הגילוי ד"בכבודו ובעצמו" בליל חמשה עשר בניסן בכל שנה ושנה, כמובן ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל), כך, שזהו ענין שנפעל כביכול בהקב"ה בכבודו ובעצמו.
נדוכן הוא בנוגע ליום השנה ("יאָרצייט") של כל אחד מישראל, "עמך כולם צדיקים", ובפרט כאשר גם בגלוי הוא צדיק וכו' – שמלבד שני הענינים האמורים לעיל: ההליכה מחיל אל חיל של הצדיק עצמו בעוה"ב, ופעולת ההליכה מחיל אל חיל אצל כל השייכים אליו בעוה"ז – נפעל עוד ענין מיוחד בנוגע להקב"ה.
נהט. וענין זה מצינו בפרשת השבוע שקראו ולמדו בשבת שלפנ"ז [ש"מיני' מתברכין כולהו יומין", היינו, שמיום השבת נמשכת ברכה והמשכה על כל ששת הימים שלאחרי השבת, והרי הברכה וההמשכה היא ע"י התורה, כמדובר לעיל (ס"ג-ד)] – פרשת עקב – שיש בה ענין ששייך במיוחד לסילוקן של צדיקים, כפי שמביא רש"י בפירושו על התורה (ומזה מובן שזהו ענין ששייך לכל אחד, אפילו לבן חמש שלומד מקרא עם פירוש רש"י): "קשה מיתתן (סילוקן) של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות", והיינו, שזהו ענין שפועל כביכול אצל הקב"ה.
נווהענין בזה:
נז133
הטעם שחז"ל משתמשים בלשון "קשה .. לפני הקב"ה", אף שלגבי הקב"ה לא שייך לכאורה לומר שישנו ענין ש"קשה" אצלו, שהרי הוא "כל יכול" – הרי זה לפי ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", כיון שמהענין ד"קשה" כפי שהוא בלשון בני אדם, יובן הפירוש ד"קשה .. לפני הקב"ה".
הטעם שחז"ל משתמשים בלשון "קשה .. לפני הקב"ה", אף שלגבי הקב"ה לא שייך לכאורה לומר שישנו ענין ש"קשה" אצלו, שהרי הוא "כל יכול" – הרי זה לפי ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", כיון שמהענין ד"קשה" כפי שהוא בלשון בני אדם, יובן הפירוש ד"קשה .. לפני הקב"ה".
נחובכן: החילוק אצל בן-אדם בין דבר שהוא קל בפניו לדבר שהוא קשה בפניו הוא – שבנוגע לדבר קל אינו צריך להתאמץ, אבל כשישנו דבר הקשה לפניו, אזי צריך לגלות בעצמו תוספת כח ביתר שאת וביתר עוז, והיינו, שלא מספיק להשתמש בכחות הגלויים שלו, אלא עליו להתאמץ ולגלות את הכחות הפנימיים שלו.
נטועד שמצינו בספרים בטעם הדבר שכאשר אדם מתאמץ מאדימים פניו, שזהו בגלל תוספת דם בעורקים שבפנים, כתוצאה מזה שהוצרך לעורר את הכחות הפנימיים, כיון שכחות האדם קשורים עם מרוצת הדם ש"הוא הנפש".
סומזה מובן גם בנוגע ל"קשה .. לפני הקב"ה" – שמורה על התגלות ענינים באלקות באופן נעלה יותר מבשאר ענינים שעליהם לא נאמר הלשון קשה.
סאוענין זה מתחדש ביתר שאת וביתר עוז ביום השנה לסילוקן של צדיקים, ש"קשה לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות".
סבי. ויש לבאר תחילה הקשר והשייכות בין ב' הענינים ד"סילוקן של צדיקים" ו"שבירת הלוחות":
סגבנוגע לשבירת הלוחות אמרו חז"ל ש"פרח אות הכתב מעליהם", היינו, שפרחו האותיות שהיו תחילה מציאות אחת עם הלוחות, "חרות על הלוחות", "ונמצאו כבדים על ידיו של משה", "ולא יכול משה לסבול .. והשליכן מידיו ונשתברו".
סדוכן הוא גם בסילוקן של צדיקים – סילוק הנשמה מן הגוף –
סה134
שבריאתם ע"י הקב"ה היא באופן שנעשים מציאות אחת (כמו שהאותיות הם מציאות אחת עם הלוחות), שהרי כל זמן שהאדם חי לא שייך לחלק בין הנשמה לגוף ולמצוא חלק בגוף שאין בו נשמה (ועד"ז בנוגע לנשמה כו'), ואילו סילוק הנשמה הוא כמו שהאותיות פורחות ונשארים הלוחות בלבד ללא האותיות.
שבריאתם ע"י הקב"ה היא באופן שנעשים מציאות אחת (כמו שהאותיות הם מציאות אחת עם הלוחות), שהרי כל זמן שהאדם חי לא שייך לחלק בין הנשמה לגוף ולמצוא חלק בגוף שאין בו נשמה (ועד"ז בנוגע לנשמה כו'), ואילו סילוק הנשמה הוא כמו שהאותיות פורחות ונשארים הלוחות בלבד ללא האותיות.
סוובפרט ע"פ תורת הבעש"ט ש"שמו אשר יקראו לו" הוא חיותו כו', כמבואר בארוכה באור תורה להרב המגיד על הפסוק "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו", ונמצא, שחיותו של האדם בשעה שנשמתו בגופו היא ע"י אותיות השם, כמבואר בארוכה בלקו"ת שאותיות השם מחברות את הנשמה עם הגוף, כך, שסילוק החיות הוא באופן שהאותיות פורחות (בדוגמת שבירת הלוחות).
סזיא. ולכאורה הרי זה מורה על ענין שאין בו טוב כלל.
סחאך מצינו בזה דבר פלא, ופלא גדול ביותר:
סטאמרו חז"ל שהארון שהי' יוצא עם בנ"י למלחמה הוא הארון שבו היו מונחים שברי לוחות.
עולכאורה קשה ביותר ("אַ שטורעם'דיקע קשיא"):
עאבנוגע ליציאת בנ"י למלחמה נאמר "מי האיש הירא ורך הלבב" – "מעבירות שבידו" – "ילך וישוב לביתו", כך, שהיוצאים למלחמה הוצרכו להיות צדיקים, "ועליהם מפורש בקבלה שניך כעדר הרחלים וגו', אף אנשי המלחמה שביך כולם צדיקים".
עבועם היותם צדיקים, ללא עבירות, "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" – הנה בצאתם למלחמה הוצרכו לענינים של לימוד זכות כו', שלכן הי' "ארון ברית ה' נוסע לפניהם", כדי להבטיח את הנצחון במלחמה.
עגובכן: מה הי' מונח בארון ברית ה' שהלך לפניהם – שברי לוחות?!...
עדוזוהי ההוכחה שענין זה אינו לא טוב בלבד ח"ו, אלא יש בזה
עה135
לימוד זכות, ולימוד זכות גדול ביותר (וכפי שיתבאר לקמן), שלכן, לא הי' די בכך שהיוצאים למלחמה היו במעמד ומצב ד"כולך יפה רעיתי ומום אין בך", אלא הי' צורך שלפני המחנה ילך הארון שבו נמצאים שברי לוחות, וענין זה פועל נצחון גמור ברוחניות, ובדרך ממילא נעשה נצחון גמור כפשוטו בגשמיות.
לימוד זכות, ולימוד זכות גדול ביותר (וכפי שיתבאר לקמן), שלכן, לא הי' די בכך שהיוצאים למלחמה היו במעמד ומצב ד"כולך יפה רעיתי ומום אין בך", אלא הי' צורך שלפני המחנה ילך הארון שבו נמצאים שברי לוחות, וענין זה פועל נצחון גמור ברוחניות, ובדרך ממילא נעשה נצחון גמור כפשוטו בגשמיות.
עוועד לנצחון האמיתי והאחרון והשלם במלחמת בנ"י נגד הגלות, ע"י המלחמה נגד "חטאינו", שזוהי הסיבה היחידה לכך ש"גלינו מארצנו", וכאשר מנצחים במלחמה זו, אזי הולכים קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
עז* * *
עחיב. נזכר לעיל (ס"ט) שכאשר רש"י מביא ענין מסויים בפירושו על התורה, הרי זה הוכחה שענין זה מובן גם לילדים שעדיין לא לומדים יותר מאשר חומש עם פירוש רש"י, ועד שמובן בפשטות, שהרי רש"י אינו יכול לסמוך שלאחרי כן יבואו מפרשים ויגלו הענינים שע"ד ההלכה, דרוש או סוד, "נפלאות" (כלשון השל"ה) ו"יינה של תורה" שבודאי ישנם בפירוש רש"י, אבל לכל לראש ישנו פשוטו של פירוש רש"י ע"ד הפשט, המובן לבן חמש שעדיין לא נתגדל ונתחנך ללמוד יותר מאשר פירוש רש"י.
עטובנוגע לעניננו:
פרש"י בפירושו על התורה מביא אודות "הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים"; ובפרשת עקב – לפני שמביא "שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות" (כנ"ל ס"ט) – מבאר שאין זה הארון שעשה בצלאל שבו היו מונחים לוחות שניות, אלא "ארון אחר הי' .. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה (אלא (פעם אחת) בימי עלי ונענשו עליו כו')".
פאונמצא, שלדעת רש"י בפשוטו של מקרא, בארון שהי' יוצא עמהם למלחמה היו מונחים רק שברי לוחות (ולא כהדעה שבארון זה היו גם הלוחות השלימות); ואעפ"כ סובר רש"י שבן חמש למקרא מבין,
פב136
שהליכת הארון שבו מונחים שברי לוחות לפני המחנה, הו"ע שנוגע לפעול את הנצחון במלחמה במילואו ובשלימותו!
שהליכת הארון שבו מונחים שברי לוחות לפני המחנה, הו"ע שנוגע לפעול את הנצחון במלחמה במילואו ובשלימותו!
פגולכאורה תמוה הדבר, כאמור לעיל, שכן, במבט ראשון, הענין דשברי לוחות שמזכיר את חטא העגל – הוא היפך של לימוד זכות?!
פדיג. יש מפרשים שהענין הטוב שב"שברי לוחות" הוא ע"ד הענין הטוב שבחורבן ביהמ"ק בתשעה באב, שהקב"ה "כילה חמתו על העצים ועל האבנים", ובנ"י נשארו בקיומם, ועד"ז בנוגע לשבירת הלוחות, שעי"ז שככה חמת הקב"ה על בנ"י, ולאח"ז הי' יכול להיות הענין ד"סלחתי כדברך".
פהוענין זה מתאים גם להמבואר בפירוש רש"י בפ' תשא בנוגע לשבירת הלוחות ע"י משה: "משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עלי' שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך כו'", והיינו, ששבירת הלוחות היא כדי שלא יהי' שטר קידושין ונישואין בין הקב"ה לישראל, כך, שיש לישראל דין של פנוי' (ולא ארוסה), דחשיב שעדיין לא קיבלו על עצמם הציווי ד"לא יהי' לך אלהים אחרים".
פואבל:
פזלכל לראש: הענין ששבירת הלוחות הוא בדוגמת "כילה חמתו על העצים ועל האבנים" – לא נזכר כלל בפירוש רש"י, אפילו לא ברמז.
פחואפילו אם נאמר שישנו ברמז באיזה מקום – אינו מובן:
פטהענין הטוב שבקריעת שטר הכתובה אינו אלא הסרת הקטרוג בלבד, והיינו, שאם יתעורר קטרוג מצד הענין ד"וביום פקדי ופקדתי גו'", אזי מורים "שברי לוחות" שעדיין לא היתה קבלת הציווי "לא יהי' לך אלהים אחרים";
צ137
אבל בנדו"ד, כשמדובר אודות אנשי המלחמה ש"כולם צדיקים"67, הרי אין מקום להתעוררות הקטרוג ד"ביום פקדי ופקדתי" שיהי' צורך לבטלו, וא"כ, למה צריכים להזכיר בכלל שהי' חטא העגל, אלא שהי' זה באופן שבנ"י היו במעמד ומצב של "פנוי'", קודם קבלת הציווי "לא יהי' לך אלהים אחרים"?!
אבל בנדו"ד, כשמדובר אודות אנשי המלחמה ש"כולם צדיקים"67, הרי אין מקום להתעוררות הקטרוג ד"ביום פקדי ופקדתי" שיהי' צורך לבטלו, וא"כ, למה צריכים להזכיר בכלל שהי' חטא העגל, אלא שהי' זה באופן שבנ"י היו במעמד ומצב של "פנוי'", קודם קבלת הציווי "לא יהי' לך אלהים אחרים"?!
צאובפרט שגם לימוד זכות גמור אין כאן, שהרי הציווי של עבודה זרה הי' גם קודם מ"ת, אפילו אצל בני נח, אלא שאין זה בדוגמת חומר הענין לאחרי הקבלה (באופן של "נעשה ונשמע") במ"ת.
צבועכצ"ל, שיש ב"שברי לוחות" ענין שיש בו לא סתם לימוד זכות, אלא לימוד זכות שלא בערך, אפילו עבור אלו שאין בידם עבירות כלל (גם לא עבירה של "שח בין תפילה לתפילה", כדברי ר' יוסי הגלילי).
צגיד. ויובן בהקדים דבר פלא בנוגע לדברי המדרש הנ"ל בנוגע לשבירת הלוחות, ש"פרח אות הכתב מעליהם, ונמצאו כבדים על ידיו של משה .. ונשתברו" – כי, לולי זאת, אינו מובן:
צדשבירת הלוחות היתה בלוחות הראשונים, שלא היו מעשה ידי אדם, כמו לוחות שניות שאמר הקב"ה למשה "פסל לך שני לוחות אבנים"80, אלא מעשה ידי אלקים, כמ"ש בפירוש בחומש (כפי שיודע גם בן חמש למקרא) "והלוחות מעשה אלקים המה"57 – עוד לפני שנכתב עליהם ה"מכתב" דעשרת הדברות ש"מכתב אלקים הוא"57 (שענין זה הי' אפילו בלוחות שניות, ועאכו"כ בלוחות ראשונים שהיו קודם החטא).
צהכלומר: כשרצה הקב"ה לכתוב את עשרת הדברות – לא הסתפק בלוחות שנעשים מאבנים טובות סתם, כמו לוחות שניות שהיו מ"סנפרינון", אלא ברא בריאה מיוחדת של לוחות שהם "מעשה אלקים",
צו– ועד שגדלה מעלתם שלא בערך לכל מעשה ששת ימי בראשית, כמובן מזה שהם בין ה"עשרה דברים" ש"נבראו בערב שבת בין השמשות" (כמבואר במפרשי המשנה). ובפרט ע"פ המבואר בתניא סוף חלק ראשון בנוגע למעלת הלוחות שהיו "מעשה אלקים" (שהרי ב"מעשה אלקים" גופא יש כמה דרגות), שזוהי דרגת עולם הבריאה,
צז138
שהיא דרגא נעלית ביותר, שלא בערך ל"מעשה אלקים" דכל ששת ימי בראשית –
שהיא דרגא נעלית ביותר, שלא בערך ל"מעשה אלקים" דכל ששת ימי בראשית –
צחשיהיו ראויים לכך שיכתב עליהם "מכתב אלקים" דעשרת הדברות.
צטועפ"ז נשאלת השאלה – למה נשברו הלוחות: הן אמת שכאשר פרחו מהם האותיות של עשרת הדברות נתבטלה המעלה ד"מכתב אלקים", אבל עדיין נשארה בהם המעלה הנפלאה ביותר ש"מעשה אלקים המה"?!
קטו. לכאורה הי' אפ"ל שדברי המדרש ששבירת הלוחות היתה כתוצאה מזה שפרחו מהם האותיות, אינם מתאימים עם שיטת רש"י בפשוטו של מקרא בענין שבירת הלוחות:
קאעל הפסוק "וישלך מידיו וגו'", מפרש רש"י: "אמר, מה פסח שהוא אחד מן המצוות, אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרים, ואתננה להם" (בתמי').
קבאמנם, גם אם אי אפשר לתת את הלוחות לבנ"י, עדיין אין זו סיבה לשברם. ועל זה מפרש רש"י ששבירת הלוחות ע"י משה היא כמו קריעת הכתובה ע"י השושבין, כנ"ל.
קגולכאורה, עפ"ז אי אפשר לומר שקודם שבירת הלוחות פרחו מהם האותיות – דא"כ, נשארו הלוחות אבנים חלקות (כמו קלף חלק ללא כתב), ללא האותיות "לא יהי' לך אלהים אחרים", כך, שכבר אין כאן "שטר כתובה", וא"כ, מה הי' הצורך בשבירת הלוחות?!
קדאך הביאור בזה – בפשטות – כפי שמבין גם בן חמש למקרא, ובהקדם המדובר כמ"פ שיש דברים פשוטים שדוקא מצד הפשטות שבהם לא עומדים על זה, ובנדו"ד, יש "קלאָץ קושיא" (כלשון העולם):
קההענין ד"אותיות פורחות" – שגם אז נשארו הלוחות בשלימותם, ורק לאח"ז היתה שבירתם – שייך רק אילו היו האותיות שבלוחות כמו אותיות הכתובות בס"ת בדיו על הקלף, היינו, שהאותיות הם דבר נוסף כו'; אבל מפורש בחומש: "חרות על הלוחות"57, היינו, שהאל"ף, הנו"ן, הכ"ף והיו"ד ד"אנכי", וכל התר"ך אותיות שבעשה"ד (כמובא בספרים)
קו139
היו חרותים וחקוקים ("אויסגעקריצט") בתוך הלוחות, וא"כ, נשאלת השאלה: איך יתכן שיהיו האותיות פורחות ועדיין ישארו הלוחות בשלימותם (עד ששברום), בה בשעה שכל מציאות האותיות היא באופן ד"חרות על הלוחות"?!
היו חרותים וחקוקים ("אויסגעקריצט") בתוך הלוחות, וא"כ, נשאלת השאלה: איך יתכן שיהיו האותיות פורחות ועדיין ישארו הלוחות בשלימותם (עד ששברום), בה בשעה שכל מציאות האותיות היא באופן ד"חרות על הלוחות"?!
קזואין לומר שביחד עם האותיות פרחו גם חלקים מהאבן שעלי' היו חרותים האותיות – שהרי לא מצינו זאת בשום מקום, וזהו היפך משמעות הלשון שהיו האותיות פורחות (רק האותיות ולא האבן).
קחוהביאור בזה – מובן (אפילו לבן חמש למקרא) מהמשך המאמר שכאשר היו האותיות פורחות אזי "נמצאו (הלוחות) כבדים על ידיו של משה":
קטהלוחות מצד עצמם הוצרכו להיות כבדים – שהרי מדת הלוחות היתה "ארכן ששה ורחבן ששה" טפחים (כמבואר בגמרא). וכמובן גם בפשטות, שיש צורך בשטח גדול שיוכלו להיכתב כל עשרת הדברות, ובפרט שהיתה צריכה להיות אפשרות לראותם מראש ההר בכל שטח מחנה ישראל.
קיאלא מאי, ע"י האותיות נעשו הלוחות כמו דבר חי ש"נושא את עצמו" (כפי שמצינו בכמה ענינים), וכפי שרואה גם ילד שנקל יותר לשאת דבר חי מאשר לשאת דבר דומם, והיינו, שהאותיות החיו את הלוחות – במכ"ש מנשמה שמחי' את הגוף ופועלת שיהי' קל יותר (נושא את עצמו), ועאכו"כ בנוגע לאותיות ד"מכתב אלקים" שהי' "חרות על הלוחות"; ורק כשהיו האותיות פורחות, אזי נמצאו הלוחות כבדים על ידיו של משה.
קיאועפ"ז מובן הפירוש דאותיות פורחות – שלא מדובר אודות מציאות האותיות כשלעצמן, אלא אודות החיות שבאותיות.
קיבולכן אין מקום לשאלה כיצד נשארה המציאות של לוחות האבנים לאחרי שפרחו האותיות שהיו חקוקים עליהם – כיון שנשארה מציאות הלוחות יחד עם האותיות בשלימותם, אלא שפרחה החיות שהיתה באותיות מצד היותן "מכתב אלקים".
קיגוע"פ האמור שנתבטלה רק המעלה ד"מכתב אלקים", אבל עדיין
קיד140
נשארו מציאות האותיות, הרי יש מקום למדת הדין לטעון שרואים על הלוחות את האותיות ד"אנכי" ו"לא יהי' לך" (אם כי ללא העילוי ד"מכתב אלקים" שפרח מהם); ולכן הוצרך משה לשבור את הלוחות, כמשל השושבין שקרע את הכתובה כדי שלא תיענש הארוסה.
נשארו מציאות האותיות, הרי יש מקום למדת הדין לטעון שרואים על הלוחות את האותיות ד"אנכי" ו"לא יהי' לך" (אם כי ללא העילוי ד"מכתב אלקים" שפרח מהם); ולכן הוצרך משה לשבור את הלוחות, כמשל השושבין שקרע את הכתובה כדי שלא תיענש הארוסה.
קיהטז. ולהעיר, שאע"פ שרש"י לא הזכיר בפירושו שהאותיות פרחו מהלוחות – הרי זה מובן מפירוש רש"י ש"קשה מיתתן של צדיקים .. כיום שנשתברו בו הלוחות":
קיובנוגע לענין המיתה – יודע גם בן חמש שתחילה מסתלקת הנשמה מן הגוף, ועדיין נשאר כל הגוף בקיומו (ועד שנשאר בו קיסטא דחיותא), ורק לאח"ז במשך הזמן נפסד גם הגוף, ועד שאפילו צדיקים גמורים שבין לעפרן (שעה אחת קודם תחיית המתים).
קיזוכיון שרש"י מדמה מיתתן של צדיקים לשבירת הלוחות, עכצ"ל שכך הי' הסדר בשבירת הלוחות – שתחילה נסתלק החיות מהאותיות שבלוחות (שהיו האותיות פורחות), בדוגמת סילוק הנשמה מן הגוף, ועדיין נשארה מציאות הלוחות, בדוגמת קיום הגוף גם לאחרי סילוק הנשמה; ורק לאח"ז הי' ענין נוסף של שבירת הלוחות עצמם (ע"י משה), כשם שלאחרי זמן נפסד גם מציאות הגוף.
קיח[רש"י לא כתב בפירוש ששבירת הלוחות היתה באופן שתחילה פרחו האותיות – כי, ענין זה שהדמיון של מיתתן של צדיקים לשבירת הלוחות הוא בכל הפרטים (תחילה סילוק החיות, ואח"כ הפסד הגוף), לא נוגע בהכרח לביאור פשוטו של מקרא כאן; אבל לאידך גיסא, העובדה שרש"י לא כתב זאת בפירוש אינה מוכיחה שרש"י שולל זאת].
קיטיז. וע"פ האמור שגם לשיטת רש"י בפשש"מ היו האותיות פורחות – תתורץ קושיא בפשש"מ92:
קככאשר הבן חמש למקרא לומד שמשה רבינו שבר את הלוחות – מתעוררת אצלו קושיא: גם אם משה לא הי' יכול ליתן את הלוחות לבנ"י
קכא141
בגלל הק"ו מקרבן פסח ש"כל בן נכר לא יאכל בו" – מי נתן לו רשות לשבור את הלוחות?!
בגלל הק"ו מקרבן פסח ש"כל בן נכר לא יאכל בו" – מי נתן לו רשות לשבור את הלוחות?!
קכבושאלה זו היא לא רק מצד הסברא, אלא גם ממ"ש "אבד תאבדון גו' ונתצתם את מזבחותם גו' ואבדתם את שמם גו' לא תעשון כן לה' אלקיכם", "אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח כו'", וא"כ, איך הותר למשה לשבור את הלוחות, שיש בהם קדושה עוד יותר מס"ת?!
קכגבפשטות הי' אפשר לומר שאכן הי' אסור לשבור את הלוחות, אלא שמשה מסר נפשו עבור בנ"י לשבור את הלוחות שהיו שטר הקידושין של בנ"י להקב"ה, כדי שלא יענשו כו'; אבל ע"פ האמור לעיל שגם לשיטת רש"י בפשש"מ היו האותיות פורחות – אתי שפיר:
קכדמשה רבינו ראה שהקב"ה התחיל לשבור את הלוחות – שנטל מהם את ה(חיות שב)אותיות שזהו עיקר ענין הלוחות ("מכתב אלקים"), ולכן המשיך גם הוא ושבר את הלוחות עצמם, ואכן הקב"ה אמר לו "יישר כח ששברת".
קכהיח. אך עדיין לא מספיק הטעם ששבירת הלוחות היתה כמו קריעת שטר הכתובה, כי:
קכובנוגע לחטא העגל מפרש רש"י שהיו כמה סוגים: "אם יש עדים והתראה – בסייף (שעז"נ לבני לוי "שימו איש חרבו על ירכו גו' ויפול מן העם גו' כשלשת אלפי איש") .. עדים בלא התראה וכו'"; אבל מלבדם, הנה רובם ככולם של בנ"י לא חטאו בעגל, ועאכו"כ נשי ישראל, כדאיתא במדרש שכאשר אהרן אמר "פרקו את נזמי הזהב אשר באזני נשיכם גו'", "לא קבלו הנשים ליתן את נזמיהן .. שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, באזני נשיהם אין כתיב כאן, אלא באזניהם".
קכז[והטעם שאעפ"כ פגע חטא העגל גם ברוב בנ"י שלא חטאו, עד כדי כך ש"ביום פקדי ופקדתי גו'"82 – הנה בפשטות הרי זה לפי שהי'
קכח142
בידם למחות ולא מיחו, ולכן גם הם אשמים בכך (כדברי הגמרא במסכת שבת).
בידם למחות ולא מיחו, ולכן גם הם אשמים בכך (כדברי הגמרא במסכת שבת).
קכטואע"פ שענין הערבות נתחדש רק בשנת הארבעים, שאז אמר משה "אתם נצבים היום כולכם גו' לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו גו'", ורש"י מוסיף שבפועל הי' זה רק לאחרי שעברו את הירדן כו' – הרי זה רק בנוגע לערבות ממש באופן שהקולר תלוי בצווארם; אבל גם לולי ענין הערבות, הי' כבר הציווי "ואהבת לרעך כמוך", "הוכח תוכיח את עמיתך" (שהרי כללות ופרטות נאמרו למשה מסיני), שלכן צריך כל אחד לעשות כל מה שבכחו כדי שחבירו לא יכשל בחטא העגל.
קלוהרי סדר זה התחיל כבר מהיהודי הראשון, "אחד הי' אברהם", עליו נאמר "כי ידעתיו (לשון חבה) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'", והציווי הי' באופן שכל אחד מהם "יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"; העובדה שיהודי מתנהג בעצמו כרצון הקב"ה – מאי קמ"ל?! אלא שנוסף על הנהגתו בעצמו, ה"ה מצוה גם את בניו ואת ביתו אחריו, כך, שלא רק בזמנו, אלא גם אחריו תהי' ההנהגה כרצון הקב"ה.
קלאומזה מובן שגם אלו שלא היתה להם שייכות לחטא העגל – צדיק, שלא היתה לו שייכות ח"ו לשלשת אלפי איש הנ"ל (אפילו לא לאביזרייהו), ובשעת מעשה הי' בריחוק מקום מהם, בקצה המחנה, עסוק בעניניו – לא הי' יכול להתעלם מ"קול העם ברעה" (שהיו מריעים ושמחים וצוחקים, כמ"ש "ויקומו לצחק") שהי' נשמע אפילו בהר סיני (כמ"ש "וישמע גו' ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע", "קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען"), ועאכו"כ בכל מחנה ישראל, והי' צריך לעשות הכל ("אַיינלייגן די וועלט") כדי לבלבל ולמנוע זאת].
קלבוא"כ, בשלמא בנוגע לאלו שחטאו בעגל – יש צורך בשבירת הלוחות כדי שהקב"ה לא יוכל לטעון שבנ"י עברו על הציווי ד"לא יהי'
קלג143
לך גו'"; אבל מהו הטעם דשבירת הלוחות בנוגע לרוב בנ"י שלא חטאו בעגל?!
לך גו'"; אבל מהו הטעם דשבירת הלוחות בנוגע לרוב בנ"י שלא חטאו בעגל?!
קלדוהגע עצמך: הלוחות ניתנו לכל אחד ואחד מישראל בפ"ע, כמובן מזה שעשה"ד נאמרו בלשון יחיד: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים גו'", "לא יהי' לך אלהים אחרים גו'"81, ועד"ז בשאר הדברות; ואעפ"כ שובר משה את הלוחות – "ואשברם לעיניכם" – לא רק של חוטאי העגל, אלא גם של כאו"א מבנ"י (רוב בנ"י) שלא חטאו בעגל!
קלהוכאמור לעיל (סי"ד) שגם לאחרי שפרחו האותיות ונתבטלה המעלה ד"מכתב אלקים" – נשארה עדיין המעלה ש"מעשה אלקים המה"?!
קלויט. ועל זה בא הביאור בדברי המדרש שלאחרי ש"פרח אות הכתב מעליהם", "נמצאו כבדים על ידיו של משה .. ונשתברו" (ועפ"ז יובן גם גודל הזכות שב"שברי לוחות"):
קלזלמרות המעלה הנפלאה של הלוחות מצד עצמם (גם ללא האותיות), ש"מעשה אלקים המה" שלא בערך כל שאר הבריאה – הרי לאח"ז נתעלו ונחקקו בהם עשרת הדברות באופן שהתאחדו עם הלוחות עצמם.
קלחולכן, כאשר היו האותיות פורחות – לא יכלו הלוחות לסבול זאת, ושוב לא היו יכולים להסתפק במעלתם ש"מעשה אלקים המה", כיון שכבר "טעמו" ועד שנעשו מציאות אחת עם האותיות דעשרת הדברות, ונרגש אצלם שמציאותם עתה (לאחרי שפרחו האותיות) אינה נחשבת למציאות.
קלטונמצא, שהעובדה ש"פרח אות הכתב מעליהם", פעלה אצלם שבירה ברוחניות – כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכך ש"נמצאו כבדים"; וכתוצאה מזה היתה גם השבירה כפשוטה, ש"לא יכול משה לסבול .. והשליכן מידיו ונשתברו", כמ"ש "ואשליכם גו' ואשברם"125.
קמכ. וכן הוא גם בסילוקן של צדיקים – ובהקדים:
קמאגופו של יהודי כפי שנולד ונברא ע"י הקב"ה הוא בית מקדשו של הקב"ה, ובו בחר הקב"ה, כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא שמ"ש
קמב144
בברכת ק"ש "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – במתן-תורה (מיד כשניתנו לוחות ראשונות), כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע בנוגע לכוונת ופירוש המילות דברכות ק"ש ש"כשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה" – קאי על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם".
בברכת ק"ש "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – במתן-תורה (מיד כשניתנו לוחות ראשונות), כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע בנוגע לכוונת ופירוש המילות דברכות ק"ש ש"כשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה" – קאי על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם".
קמגובזה מתרץ רבינו הזקן את הקושיא הידועה:
קמדענין הבחירה שייך לומר בנוגע לשני דברים שיש ביניהם שייכות ודמיון, ואעפ"כ בוחרים באחד מהם; משא"כ כשחפצים במעלה מסויימת שישנה בדבר מסויים דוקא.
קמהולדוגמא: אדם שבוחר לעצמו דרך חיים בעולם מבלי שיהי' איכפת לו להיכן מובילה הדרך – שייך לומר שיש לפניו שתי דרכים: דרך החיים והטוב וגם הפכה; אבל מי שמחפש מלכתחילה חיים – אין לפניו שתי ברירות, כיון שיש רק דרך חיים אחת.
קמוובנוגע לעניננו: אם הקב"ה מחפש ענין שהוא "חלק אלקה ממעל ממש" – אין לו ברירה, כביכול, ולא שייך לומר על זה "ובנו בחרת מכל עם ולשון", כיון שאצל "כל עם ולשון" אין ענין של "חלק אלקה ממעל ממש", אין אצלם הענין ד"בנים אתם לה' אלקיכם", ואין אצלם הענין ד"בני בכורי ישראל" – שנאמר עוד קודם מ"ת, בהיותם במצרים, ועוד לפנ"ז היתה כבר "ברית בין הבתרים" עם אברהם אבינו בנוגע לזרעו עד סוף כל הדורות.
קמזועל זה מבאר רבינו הזקן ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון" קאי על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם".
קמחכא. ויש להוסיף ולהעיר, שבפרט אחד יש עילוי בענין ד"ובנו בחרת" גם לגבי הענין ד"בנים אתם לה' אלקיכם" ו"בני בכורי ישראל":
קמטמצד הטבע, הקשר של אב ובן הוא יותר מהקשר של אדם עם דבר שבחר בו; אבל לאידך גיסא, ההשתדלות והאהבה ביחס לדבר הנבחר ניכרת יותר מאשר אהבת האב אל הבן, כי, אהבת האב אל הבן אינה מצד בחירתו, אלא מצד טבעו, כך, שאין לו ברירה אחרת, כיון שכך נברא העולם שיש אהבה לבן מצד הטבע, משא"כ בנוגע לדבר שעד עתה
קנ145
לכאורה לא היתה לו שייכות אליו, ואעפ"כ בחר בו מתוך ריבוי מופלג של ענינים שהי' יכול לבחור מהם.
לכאורה לא היתה לו שייכות אליו, ואעפ"כ בחר בו מתוך ריבוי מופלג של ענינים שהי' יכול לבחור מהם.
קנאוענין זה מבין אפילו בן חמש למקרא, שרואה בעצמו שיש ענינים שהוא קשור אליהם מצד הטבע, ואעפ"כ יכול להתגבר על הטבע, אבל יש ענינים שהוא מחליט שצריך לעשות באופן כך וכן יקום, ואז, לא יעזור שום דבר; בענינים אלו מונח הוא בתקיפות גדולה ביתר שאת וביתר עוז מאשר בענינים שנמשך אליהם מצד טבעו.
קנבומזה מובן, שהענין ד"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"19 כפי שהוא מצד הבחירה, הוא בעומק יותר מכמו שהוא מצד הענין ד"בנים אתם לה' אלקיכם".
קנגוזהו גם מה שאומרים בר"ה – שבו ממליכים את הקב"ה, והרי ענין ההמלכה וההכתרה אינו שייך אצל בנים ואב, שהקשר והיחס ביניהם הוא באופן אחר, אלא דוקא אצל "עם", שאינם בנים (ואפילו לא שרים) – "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה", שענין הבחירה ("יבחר לנו") פועל אהבה גדולה שלא בערך יותר מאשר אהבת האב לבן, כיון שבאה מצד הבחירה.
קנדובפרט ע"פ הביאור (המרומז ברמב"ם) שמביא רבינו הזקן בלקו"ת פ' אמור, שענין הבחירה – שעז"נ "הן האדם הי' כאחד ממנו" – הוא "מבחי' גבוה מאד כו'", כיון שזהו ענין ששייך רק מצד עצמותו ית', כי, בכל ענין שבעולם לא שייך לומר בחירה חפשית לגמרי, שהרי מוכרח להיות איזה פרט שמכריע לצד זה או לצד אחר, ורק בדרגא שלמעלה לגמרי מהעולם לא שייך שדבר מסויים יכריע כו'. ומזה מובן שהענין ד"יבחר לנו את נחלתנו" הוא מצד עצמותו ומהותו ית', ולכן הרי זה נעלה יותר מהענין ד"בנים אתם לה' אלקיכם", כי, "ברא (רק) כרעא דאבוה", ואילו ענין הבחירה פועל שמתאחדים עם עצמותו ית'.
קנהומזה מובן שיש מעלה בגוף אפילו לגבי הנפש – כי, בנוגע לנפש האלקית שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", מבאר רבינו הזקן בתניא
קנו146
שזהו "כמו שהבן נמשך ממוח האב כו'"; ואילו בנוגע לגוף יש מעלה גדולה יותר – ענין הבחירה ("ובנו בחרת מכל עם ולשון", שקאי על הגוף) שמצד העצמות, שזהו ענין נעלה יותר מאשר הקשר הטבעי, כביכול, שבין הקב"ה לבנ"י מצד היותם "בנים אתם לה' אלקיכם".
שזהו "כמו שהבן נמשך ממוח האב כו'"; ואילו בנוגע לגוף יש מעלה גדולה יותר – ענין הבחירה ("ובנו בחרת מכל עם ולשון", שקאי על הגוף) שמצד העצמות, שזהו ענין נעלה יותר מאשר הקשר הטבעי, כביכול, שבין הקב"ה לבנ"י מצד היותם "בנים אתם לה' אלקיכם".
קנזכב. אמנם, מעלת הגוף שבו בחר הקב"ה, אינה ניכרת בו באופן גלוי וחיצוני.
קנחהיחס שבין אב לבן – שזהו היחס שמצד נפש האלקית – הרי זה דבר הנראה בגלוי, וכפי שמפרש רש"י על הפסוק "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", שהי' "קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק"; וכן הוא בנוגע לחמשה דברים שבהם האב זוכה לבן (כדברי המשנה) מצד הטבע.
קנטאבל מעלת הבחירה שבגוף – הנה בגלוי ובחיצוניות אין הדבר ניכר, ויש צורך לפעול שיוודע לגוף שהקב"ה בחר בו, סיבת הבחירה, וכיצד יכול להתקשר עם הבחירה באופן שזו תהי' כל מציאות הגוף, ובשביל זה יש צורך בהתבוננות באמירת "ובנו בחרת" בברכת ק"ש, ועד"ז כללות ההתבוננות שבעבודת ה' כדי לגלות את מעלת איש הישראלי בכלל ומעלת הגוף בפרט.
קסוענין זה נעשה ע"י התקשרות הנשמה בגוף, ובפרט אצל צדיקים, שאז נעשה בפועל הענין ד"אני נבראתי לשמש את קוני", לעבוד את הקב"ה בנשמתו ובגופו [ואדרבה – עיקר העבודה היא ע"י הגוף, כמובן מדברי הגמרא בסנהדרין אודות המשל מחיגר וסומא], ע"י קיום התומ"צ בכל יום ובכל רגע (שהרי העבודה צ"ל באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו"), ועי"ז מתגלה מעלת הגוף ש"בנו בחרת מכל עם ולשון".
קסאכג. ועפ"ז מובן ש"סילוקן של צדיקים" פועל שבירת הגוף – כמו שבירת הלוחות:
קסבמצינו שאפילו צדיקים גמורים שבין לעפרן (שעה אחת קודם תחיית המתים)100. ולכאורה אינו מובן מהו הצורך בענין זה: הן אמת שלאחרי סילוק הנשמה נשאר הגוף באופן שאין בו מעלת הנשמה, אבל
קסג147
עדיין יש בו מעלת הבחירה ("ובנו בחרת") שהיא בחירה נצחית, וא"כ, למה צריכה להתבטל מציאות הגוף?!
עדיין יש בו מעלת הבחירה ("ובנו בחרת") שהיא בחירה נצחית, וא"כ, למה צריכה להתבטל מציאות הגוף?!
קסדוהביאור בזה – ע"ד האמור לעיל בנוגע לשבירת הלוחות [שגם שם נשאלת השאלה מדוע נשברו הלוחות לאחרי שפרחו מהם האותיות (כך שכבר לא ניכר בהם הציווי ד"לא יהי' לך אלהים אחרים"), הרי עדיין יש בהם המעלה ש"מעשה אלקים המה"], שלאחרי שניתוסף בהם המעלה שנחקקו בהם עשה"ד, הנה כאשר נוטלים מהם מעלה זו, שוב אינם נחשבים למציאות [שלכן נעשו כבדים, וראה משה שאין לו ברירה אלא להשליכם ולשברם], ועד"ז בנוגע לגופו של איש הישראלי – שאף שמצד עצמו יש בו מעלת הבחירה, הרי לאחרי ש"טעם" את העילוי שפעלה בו ההתקשרות עם הנשמה, שעי"ז היתה אצלו העבודה דקיום התומ"צ בכל יום ובכל רגע, הנה כאשר נעשה סילוק הנשמה מן הגוף [שאז לא שייך הענין דקיום המצוות, שהרי למעלה ישנו רק הענין של לימוד התורה, אבל לא קיום המצוות], אזי הגוף בפני עצמו אינו נחשב למציאות, ולכן מתבטל ממציאותו.
קסהכד. ועפ"ז מובן גודל הזכות שבנשיאת הארון שבו נמצאים שברי לוחות – בשייכות לענין המלחמה:
קסויציאה למלחמה הו"ע של סכנה ע"פ תורה, והראי', שקודם היציאה למלחמה ציוותה התורה להכריז "מי האיש אשר בנה בית .. נטע כרם .. ארש אשה .. ילך וישוב לביתו פן וגו'" (כמבואר בתושב"כ בפשוטו של מקרא).
קסזולכאורה: למה להסתכן ולצאת למלחמה כדי לנצח ולכבוש שטח נוסף – הרי נמצאים במעמד ומצב של צדיקים, "כולך יפה גו'", ולא חסר מאומה בעבודת ה' בלימוד התורה וקיום המצוות, וא"כ יכולים להשאר במקומם (בגשמיות) ובמעלתם (כמ"ש הרמב"ם בפירוש ענין המקום ברוחניות), ומהו ההכרח ביציאה למלחמה?!
קסחוהמענה לזה – בהליכת ארון ברית ה' שבו שברי לוחות לפני המחנה:
קסטבנשיאת הארון שבו שברי לוחות מראים בנ"י את מהותם – שאינם מסתפקים בכך שנותנים להם לוחות שהיתה בהם המעלה
קע148
ד"מעשה אלקים המה", שכן, לאחרי שהלוחות היו ראויים לכך ש"מכתב אלקים" דעשה"ד יחקק ויהי' מציאות אחת עמהם, שעי"ז נתעלו בעילוי שלא בערך, הנה במה נחשב מה שנשארת בהם המעלה ד"מעשה אלקים"!...
ד"מעשה אלקים המה", שכן, לאחרי שהלוחות היו ראויים לכך ש"מכתב אלקים" דעשה"ד יחקק ויהי' מציאות אחת עמהם, שעי"ז נתעלו בעילוי שלא בערך, הנה במה נחשב מה שנשארת בהם המעלה ד"מעשה אלקים"!...
קעאובאופן כזה היא הנהגת בנ"י – שאינם מסתפקים במעמדם ומצבם ביהדות, לימוד התורה וקיום המצוות וכללות ההתקשרות עם הקב"ה, כפי שהיתה עד עתה (כולל גם ביום זה עצמו – בהתחלת היום), אלא בידעם שישנו מעמד ומצב נעלה יותר שיכולים וצריכים להגיע אליו, כציווי התורה "מעלין בקודש"40,
קעב– ומה גם שכבר "טעמו" זאת, שהרי "הולד .. במעי אמו .. מלמדין אותו כל התורה כולה", ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל שבירידת הנשמה למטה מעבירים אותה דרך פתחו של גן עדן (וכן דרך פתחו של המקום ההפכי) כדי שתראה הענין דשכר מצוות כו' –
קעגמוכנים הם להעמיד את עצמם בסכנה ולצאת למלחמה ולכבוש ענין נוסף, שטח נוסף, עם נוסף וארץ נוספת, כדי שגם הם יהיו תחת הבעלות של ארון ברית ה'; וכל זמן שלא פעלו זאת עדיין, הרי הם שבורים ברוחם ("צובראָכן באַ זיך"), ועד לשבירת כל מהותם, מבלי הבט על כך שגם ברגע שלפנ"ז היתה עבודתם בשלימותה!
קעדוכאשר רואים את המעמד ומצב הרוחני שבו עומדים בנ"י, שאינם מסתפקים במעלה ד"מעשה אלקים", כיון שיודעים שיכול להיות בזה עילוי נוסף ע"י ה"מכתב אלקים" של עשה"ד – הרי זה פועל גם בפשטות הענינים, שיוכלו לכבוש עוד ענין, שטח ועם כו', שגם שם תהי' יד ישראל תקיפה.
קעהכה. וזוהי גם הזכות שממנה למדים בנוגע ל"החי יתן אל לבו" (כמ"ש בקהלת בנוגע לכל הענינים הקשורים עם הסתלקות כו') – שצריך להיות הענין ד"מעלין בקודש":
קעולא מספיק כלל שנמצא במעמד ומצב ש"כולך יפה" בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות, ועאכו"כ בנוגע ל"סור מרע", ש"מום אין בך"; כל זמן שנשאר לעמוד על עמדו – אין מציאותו נחשבת למציאות!
קעז149
זהו אמנם "שברי לוחות", שמונחים בארון ברית ה', אבל רק "שברי לוחות", ולא זו היא המציאות והשלימות שלו.
זהו אמנם "שברי לוחות", שמונחים בארון ברית ה', אבל רק "שברי לוחות", ולא זו היא המציאות והשלימות שלו.
קעחואילו השלימות היא – ליקח ה"שברי לוחות" ולצאת עמהם למלחמה, לכבוש את ה"עיר קטנה זה הגוף" (באופן נעלה יותר מכמו שהי' עד עתה), ולכבוש את כל הנמצא בחלקו בעולם, ועד לכיבוש העולם כולו, כלשון הרמב"ם (מדברי הגמרא): "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות".
קעטועד שע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות פועלים את תכלית השלימות – כשיקויים היעוד "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו", בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.
קפ* * *
קפאכו. הביאור בענין סילוקן של צדיקים, שהו"ע ביטול מציאותם הקודמת כהכנה למדרגה נעלית יותר באין ערוך, והמעלה היתירה אצל בעל ההילולא שנסתלק לאחרי משך זמן ארוך בגלות [נוסף לכך שכללות ירידת הנשמה בגוף הו"ע של גלות גדול – מ"איגרא רמה לבירא עמיקתא", שהרי גם בהיותה בסדר ההשתלשלות היתה הנשמה חצובה תחת כסא הכבוד, ועאכו"כ בהיותה במקומה – "קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא", ולמעלה יותר, ומשם גלתה לבירא עמיקתא, ועאכו"כ בזמן הגלות לאחרי החורבן דתשעה באב (כתוצאה מחטא העגל)], מצד גודל הצער שבענין הגלות (ובפרט גלות שנמשך
קפב150
זמן רב, כמובן ממארז"ל "אילמלי נגדוה לחנני' מישאל ועזרי' כו'"), ו"לפום צערא אגרא" – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חי"ד ע' 34 ואילך.
זמן רב, כמובן ממארז"ל "אילמלי נגדוה לחנני' מישאל ועזרי' כו'"), ו"לפום צערא אגרא" – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חי"ד ע' 34 ואילך.
קפג(וסיים:)
קפדויה"ר שהליכת בעל ההילולא מחיל אל חיל תפעל בכל הפרטים עד למטה מטה אצל כל אלו השייכים אליו, וכן אלו שרוצים ואכן תהי' להם שייכות אליו.
קפהוענין זה יפעל שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", והרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" – כפי שיהי' בקרוב ממש בתחיית המתים (כמבואר בגמרא ובפרטיות יותר בזהר סדר הדברים דביאת המשיח, ימות המשיח, ולאח"ז תחיית המתים), וכדברי הגמרא במסכת יומא: "לעתיד לבוא .. יבואו אהרן ובניו ומשה עמהם", ויורו כל הענינים שצריכים להיות במקדש.
קפוועד להמבואר במדרש קהלת ובארוכה בקבלה וחסידות אודות התורה שילמד משיח צדקנו את כל העם כולו, "מקטנם ועד גדולם" (כולל גם משה רבינו).
קפזוכל זה יהי' בקרוב ממש ע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות159, באופן שמתוך שמחה וטוב לבב פורצים את כל הגדרים, וזוכים לקיום היעוד "ואולך אתכם קוממיות", ובקרוב ממש.
קפח* * *
קפטכז. רגיל לערוך ביום ההילולא סיום מסכת. וכיון שלכל לראש מחפשים ענין בתורה הקשור עם עשרים באב (שבהשגחה פרטית הוא יום ההילולא) – הרי מצינו במסכת תענית קרוב לסופה:
קצ"זמן עצי כהנים והעם תשעה" (זמנים), "כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו (תשע משפחות) והתנדבו משלהם (החל מהמשפחה הראשונה שנדבה עצים לכל משך הזמן עד שנדבה המשפחה
קצא151
השני', וכן הלאה), וכך התנו נביאים שביניהן שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהן, שנאמר והגורלות הפלנו על קרבן העצים וגו'",
השני', וכן הלאה), וכך התנו נביאים שביניהן שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהן, שנאמר והגורלות הפלנו על קרבן העצים וגו'",
קצב– ויום זה הי' להם כמו יו"ט שאסור בתענית, כדאיתא בגמרא לפנ"ז: "אמר רבי אליעזר ברבי צדוק, אני מבני בניו של סנאב בן בנימין (א' מתשע משפחות הנ"ל), ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו [והרי "כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמי' תענית", אלא "לצעורי נפשי' בעלמא הוא"], מפני שיום טוב שלנו הוא".
קצג[ולהעיר, שכיון שאין דבר שהוא באקראי, הרי מובן, שכאשר ישנו ענין שדוחה תענית, בהכרח לומר שענין זה מתקן את סיבת התענית (כמדובר כמ"פ). ובנדו"ד: כיון שיו"ט זה דוחה את התענית דתשעה באב, והיינו, שאע"פ שבתשעה באב צריך להתענות בגלל חורבן ביהמ"ק, מ"מ, אמרה תורה שהכהן שמנדב עצים אינו מתענה בת"ב (אלא רק "לצעורי נפשי' בעלמא"), הרי זה גופא הוכחה שאצלו אין ענין של חורבן!
קצד(והפטיר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ועכ"פ, אין זה ענין שעוסקים בו בלהט ("מ'קאָכט זיך ניט אין דעם") בלימוד הנגלה...] –
קצהוא' הזמנים הוא: עשרים באב, שבו התנדבו והקריבו "בני פחת מואב בן יהודה" (כפי שכבר דובר פעם בארוכה).
קצוכח. הביאור בענין קרבן עצים,
קצזא) פלוגתת רבי ורבנן, שלדעת רבי, יש לעצים עצמם דין קרבן בכל הפרטים ("טעונין מלח .. הגשה .. קמיצה .. עצים"), ולדעת רבנן, די בכך שעצי המערכה נשרפים ע"ג המזבח כמו קרבן – כשיטת הרמב"ם,
קצח[ולכן: (א) הקרבן שבגללו נעשה יו"ט שדוחה התענית הוא (לא עצי המערכה, שאינם אלא הכשר מצוה, אלא) עולות נדבה, (ב) הביאום בני המשפחה בשותפות, כיון שעצי המערכה ועולות נדבה באים בשותפות],
קצט152
או שגם הקריבו חלק מהעצים בפני עצמם, אם כי לא כמו קרבן גמור – כשיטת הראב"ד והריטב"א181, וי"ל שכ"ה שיטת רש"י181 (כפשטות הלשון "קרבן עצים"),
או שגם הקריבו חלק מהעצים בפני עצמם, אם כי לא כמו קרבן גמור – כשיטת הראב"ד והריטב"א181, וי"ל שכ"ה שיטת רש"י181 (כפשטות הלשון "קרבן עצים"),
ר[ולכן: (א) רק לענין דחיית התענית מביא רש"י184 הא ד"אמרינן .. עצים טעונין קמיצה כו'", כיון שלשיטת רבי שזהו קרבן גמור מובן ביותר שיש בכח יו"ט זה לדחות התענית, (ב) רק עצי המערכה באו בשותפות, אבל חלק העצים שקרב ע"ג המזבח ממש, הביא כל יחיד בפ"ע];
ראוביאור הלשיטתייהו דרבי ורבנן בכ"מ בש"ס, אם לשון בתורה חייב להתפרש כפשוטו ובכל הפרטים, או שמספיק רק בחלקו, ודוגמא לזה בכל א' מששה סדרי משנה –
רבהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 22 ואילך.
רגב) הביאור ע"ד הדרוש, שיש ג' מדריגות בעצים: (א) עצים כשלעצמם, (ב) כפי שמנדבים ומביאים אותם למערכה להיות מכשירי קרבן, (ג) כפי שנעשים בעצמם קרבן,
רדוכנגדם הם ג' סוגי הבנות שהיו יוצאות וחולות בכרמים בחמשה עשר באב (שבסיום המסכת), יפיפיות, מיוחסות ומכוערות: יפיפיות, מעלה באדם עצמו – בדוגמת העצים שהם עצמם קרבן; מיוחסות, ש"היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא (הכשר) לבנים" – בדוגמת עצי המערכה שהם הכשר לקרבן; ומכוערות,
רה153
ש"היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים", כיון שאין בהם מעלות – בדוגמת עצים סתם –
ש"היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים", כיון שאין בהם מעלות – בדוגמת עצים סתם –
רוהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ב ע' 12 ואילך.
רזכט. ויש להוסיף, שג' דרגות אלו ישנם גם בנוגע ל"בני פחת מואב בן יהודה":
רחאיתא בגמרא183: "תנא בני פחת מואב בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה (דוד מלך ישראל, ואהכי קרו לי' פחת מואב שבא מרות המואבי'), דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר הן הן בני יואב בן צרוי'" (שבא מרות המואבי', כי צרוי' אם יואב אחות דוד היתה), ונמצא, שיש כאן ג' ענינים: פחת (מואב), דוד ויואב.
רטוהענין בזה:
רי"פחת" – לשון שנזכר כמ"פ בעזרא ונחמי' וכן במגילת אסתר ("האחשדרפנים והפחות") – הוא שר בעלמא. דוד – הי' מלך ישראל. ויואב – הי' ראש כל שרי הצבא.
ריאוע"פ דברי הגמרא "אילמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב, לא עסק דוד בתורה, דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרוי' על הצבא, מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, משום דיואב על הצבא, ומה טעם יואב על הצבא, משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו", נמצא, שכאשר מדובר אודות ענין המלחמה, הנה המלחמה בפועל נעשית ע"י יואב, ואילו פעולתו של דוד שהי' יושב ועוסק בתורה היא בבחינת "מכשיר" לענין המלחמה – בדוגמת מכשירי קרבן, כי, קרבן ("קרבני לחמי") הו"ע של מלחמה, שהרי לוקחים בהמה או מנחה ושורפים אותה, ובפרט ע"פ המבואר בספרי מוסר וספרי חסידות שענין הקרבן הוא שהאדם לוחם עם החטא
ריב154
ועון שלו ועם ה"בהמה" שבו, ועושה מהם "ריח ניחוח לה'", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".
ועון שלו ועם ה"בהמה" שבו, ועושה מהם "ריח ניחוח לה'", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".
ריגושניהם – דוד ויואב – באים מרות המואבי', שבתחילה היתה מואבי' ואח"כ נתגיירה, ועד ש"יצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותושבחות" (שלכן "נקרא שמה רות").
רידונמצא שיש כאן ג' דרגות בענין ה"עצים" – "כי האדם עץ השדה":
ריהא) עצים כפי שנמצאים ביער – בדוגמת רות המואבי', ובעבודת האדם קאי על המעמד ומצב ד"עיר פרא אדם יולד", כדאיתא בספרים ש"עיר" אותיות "יער".
ריוב) עצים שכורתים "מן היער" (כלשון רש"י) ועושים מהם מכשירי קרבן – ההכנה למלחמה ע"י לימוד התורה ש"מביא לידי מעשה", בדוגמת הכנה למלחמה של יואב עי"ז שדוד הי' יושב ועוסק בתורה.
ריזג) עצים שנעשים קרבן שפועל "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" – תכלית הכוונה שנעשית ע"י יואב שיוצא למלחמה לכבוש את ארץ ישראל, ולעשות ממנה "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".
ריחובהמשך לג' הענינים שבמשפחת פחת מואב בן יהודה, באים ג' סוגי הבנות שבסיום המסכת, כפי שסדרם מלמעלה למטה (בהתאם לירידת הנשמה מלמעלה למטה, ולא כמו עבודת הבירורים שהיא באופן של העלאה מ"בירא עמיקתא" לחזור ל"איגרא רמה"): יפיפיות – כפי שנש"י הם מצד עצמם שהם תכלית המכוון; ולאח"ז כפי שיורדים להיות רק כמו מכשירי קרבן – מיוחסות, שאומרות "תנו עיניכם למשפחה" כדי שיוולד בן מיוחס; ולאח"ז באה הירידה לבירא עמיקתא, להתלבש בגוף שנקרא "משכא דחויא", ועד לדרגא הכי תחתונה – "מכוערות",
ריט155
שאומרות "קחו מקחכם לשם שמים", כיון שאין בהם מעלות כלל, אלא שעדיין יכול להיות על ידם ענין שהוא "לשם שמים".
שאומרות "קחו מקחכם לשם שמים", כיון שאין בהם מעלות כלל, אלא שעדיין יכול להיות על ידם ענין שהוא "לשם שמים".
רכל. ולאח"ז בא המאמר "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו":
רכאהפירוש הפשוט בשייכות הענינים הוא – שבהמשך לדברי המשנה אודות ענין המחול ש"בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים", מסיימת הגמרא אודות אמיתית ענין המחול שיעשה הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא.
רכבאבל עדיין אינו מובן מהו הקשר לג' סוגי הבנות שאודותם מדובר בסמיכות ממש לסיום המסכת?
רכגוהביאור בזה:
רכדג' סוגים הנ"ל הם דרגות שונות שחלוקים זמ"ז (בדוגמת ג' סוגי העצים: כפי שהם ביער, כפי שנעשים מכשירי קרבן, וכפי שהם עצמם קרבן). ולכן עדיין אין זה תכלית השלימות בעבודה – שצריך להיות באופן ד"ברכנו אבינו כולנו כאחד".
רכהועל זה מוסיף ומסיים "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים כו'" – כמבואר במפרשים ש"מחול" הוא כמו עיגול שאין בו ראש וסוף, והיינו, שאין זה באופן שלכל צדיק יש חופה ו"כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו" (כדברי הגמרא במסכת ב"ב), כי, כשנמצאים ב"מחול" אי אפשר לומר שזה הראשון וזה האחרון, כיון שכולם עומדים ביחד באופן שאין בו ראש וסוף.
רכוורק כש"עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים", באופן ש"כולנו כאחד" – אזי יכול להיות ש"כל אחד מראה באצבעו כו'", ועד לאופן דב"פ זה (כמבואר בארוכה בכ"מ).
רכזוכן תהי' לנו בקרוב ממש, בביאת משיח, שאז יקויים היעוד "ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"178
רכח156
(והיינו, שאע"פ שיהיו חילוקים בין "קטנם" ל"גדולם", שזהו ע"ד ש"כל אחד נכוה מחופתו של חבירו", מ"מ, הענין העיקרי ד"ידעו אותי" יהי' באופן ש"כולם ידעו אותי"), כי "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
(והיינו, שאע"פ שיהיו חילוקים בין "קטנם" ל"גדולם", שזהו ע"ד ש"כל אחד נכוה מחופתו של חבירו", מ"מ, הענין העיקרי ד"ידעו אותי" יהי' באופן ש"כולם ידעו אותי"), כי "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
רכטואז יהפכו כל הענינים של תענית לששון ולשמחה, ואדרבה: שמחה גדולה ביותר, כיון שהיא באופן ש"הפכתי אבלם לששון", באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, שזהו תוכן הענין ד"שבע דנחמתא".
רלולאחרי סיום שבע דנחמתא באים להכתרת הקב"ה (בר"ה), ועד לתכלית השלימות בזה, כמ"ש "והי' ה' למלך גו' ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", כדאיתא בגמרא במסכת פסחים ש"לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י" (שנקרא ככתבו), שגם ענין זה קשור עם הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובקרוב ממש.
רלא* * *
רלבלא. נזכר לעיל (סכ"ט) מ"ש במשנה ובארוכה בגמרא שבעשרים באב התנדבו והקריבו "בני פחת מואב בן יהודה", שהם "בני דוד בן יהודה" או "בני יואב בן צרוי'" (אחותו של דוד), ונקראים "בני פחת מואב", לפי שבאים מרות המואבי'.
רלגולכאורה אינו מובן כלל:
רלדבשלמא במגילת רות מובן מדוע נקראת "רות המואבי'", כיון ששם מסופר לראשונה שהיתה מואבי' ואח"כ נתגיירה. אבל בנדו"ד, כשמדובר אודות קרבן העצים שהקריבו צאצאי' של רות, בני דוד או בני יואב, כמה דורות לאח"ז – מהו ההכרח להזכיר שייכותה של רות למואב, היפך הדין שאסור לומר לגר "זכור מעשיך הראשונים", אפילו לגר עצמו, ועאכו"כ כמה דורות לאח"ז?!
רלה157
לב. ויש לבאר הרמז בזה ע"ד הדרוש עכ"פ:
לב. ויש לבאר הרמז בזה ע"ד הדרוש עכ"פ:
רלונתבאר לעיל (סכ"ט) שישנו ענין העצים כפי שהם ביער, שלא נעשו עדיין אפילו מכשירי קרבן.
רלזויתירה מזה – שיש עצים שעשויין להתליע, שלכן, "מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין", כיון ש"אין כח בחמה לייבשן, וחיישינן מפני התולעת, לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה".
רלחומזה מובן, שכאשר רוצים לנדב עצים לביהמ"ק לאחרי חמשה עשר באב, כבנדו"ד, בעשרים באב – צריכים להביא עצים שכבר נכרתו לפני חמשה עשר באב, ורק בלית ברירה, בדיעבד, אם לא מצאו עצים שנכרתו לפני חמשה עשר באב, היו כורתים גם לאח"ז, אבל היו צריכים תחילה לבדוק את העצים ולוודא שאין בהם תולעים, ורק אז יהיו ראויים למערכה.
רלטודוגמתו בנוגע ל"האדם עץ השדה" – החילוק בין יהודי לאינם-יהודים:
רמיהודי הוא ביהמ"ק של הקב"ה (כנ"ל ס"כ), שעליו נאמר "ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד". וענין זה הוא לא רק בזמן שהי' המשכן והמקדש, אלא גם בזמן הגלות, כמסופר בגמרא במסכת יומא: "אמר לי' ההוא צדוקי לרבי חנינא, השתא ברי (ודאי) טמאים אתון (ואין שכינה ביניכם שורה בטומאה) .. אמר לי' תא חזי מה כתיב בהו, השוכן אתם בתוך טומאותם, אפילו בזמן שהן טמאין שכינה שרוי' ביניהן", והיינו, שכל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', אפילו אם הוא נמצא בגלות אמיתי – לא כ"כ הגלות החיצוני, אלא הגלות בלבו פנימה, אצל "הגוי אשר בקרבך" – הנה גם במעמד ומצב כזה נאמר עליו "השוכן אתם", כך, שאין שום השוואה ודמיון בינו לבין גוי.
רמאאמנם, יש נשמות – עצים – שנפלו בין גויים ואח"כ נתגיירו, כדאיתא בפרקי דר"א על הפסוק "את אשר ישנו פה גו' ואת אשר
רמב158
איננו פה", שבמעמד הר סיני היו כל הנשמות של בנ"י שבכל הדורות העתידים לבוא, כולל גם נשמות הגרים, אלא שרצה הקב"ה שנשמות אלו יפלו בין גויים, עי"ז שיוולדו לאם נכרית, ואח"כ יתגיירו.
איננו פה", שבמעמד הר סיני היו כל הנשמות של בנ"י שבכל הדורות העתידים לבוא, כולל גם נשמות הגרים, אלא שרצה הקב"ה שנשמות אלו יפלו בין גויים, עי"ז שיוולדו לאם נכרית, ואח"כ יתגיירו.
רמגאך כיון שנמצאים במעמד ומצב ש"תשש כחה של חמה", היינו, שתשש כח החמימות בנוגע ליהדות, הנה בדרך כלל פסקו מלכרות עצים למערכה – לגייר גויים,
רמדוכדברי הגמרא: "גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו, מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין כו'"; מוטב שישארו ביער, וגם שם יוכלו למלא תפקידם כשאר עצי היער שממלאים תפקידים טובים, ועד שיש גם גויים שיש להם חלק לעוה"ב,
רמהובכל אופן, אין זה "גלאַטיק", אלא יש צורך להזהר ולבדוק את העצים, וגם כאשר הגוי אומר שהוא מוכן לקבל על עצמו להתייסר עם בנ"י, ויתכן שהוא מתכוין באמת כו', אי אפשר לסמוך על זה; הוא לא יודע במה דברים אמורים... וצריכים לספר לו כל פרטי הדברים בנוגע לקיום תומ"צ.
רמווכפי שמסופר במגילת רות, שנעמי ניסתה להניא את רות מלהתגייר, וסיפרה לה את כל הקשיים שיש בשמירת היהדות – ככל פרטי הענינים שמביא רש"י (גם עבור בן חמש למקרא) בפירוש דברי רות: "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין וגו'", "שמתוך דברים של רות אתה למד שאמרה לה נעמי, אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת, אמרה לה באשר תלכי אלך; אסור לנו להתייחד נקבה עם זכר שאינה אישה, אמרה לה באשר תליני אלין", ועד לענינים שכאשר יהודי עובר עליהם, אינו כמו גוי שנשאר בחיים, אלא אצלו קשור הדבר עם היפך החיים: "ארבע מיתות נמסרו לבית דין" – ועל זה אמרה: "באשר תמותי אמות", ועד כדי כך, שגם לאחרי עונש של היפך החיים ישנו חילוק בין יהודי לגוי: "שני קברים נמסרו לבית דין אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין", ועל זה אמרה לה: "ושם238 אקבר"!
רמזועל זה ישנו הענין ד"פחת מואב", שעושים מ"מואב" – "פחת":
רמח159
מי הוא זה שיכול לבחון ולברר בין העצים שנמצאים ביער לאחרי חמשה עשר באב – הנה "מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא" (מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער), שזהו מ"ש "חזון עובדיהו כה אמר ה' אלקים לאדום וגו'", "מאי שנא עובדי' לאדום .. עובדי' גר אדומי הי'", "וכן .. דוד למואב", שהמלחמה עם פלשתים היא דוקא ע"י נכדה של רות המואבי', דוד מלך ישראל.
מי הוא זה שיכול לבחון ולברר בין העצים שנמצאים ביער לאחרי חמשה עשר באב – הנה "מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא" (מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער), שזהו מ"ש "חזון עובדיהו כה אמר ה' אלקים לאדום וגו'", "מאי שנא עובדי' לאדום .. עובדי' גר אדומי הי'", "וכן .. דוד למואב", שהמלחמה עם פלשתים היא דוקא ע"י נכדה של רות המואבי', דוד מלך ישראל.
רמטלג. אך לדאבוננו יש כאלו שבאים ואומרים, שכיון שרוצים לעשות הכל בשביל עם ישראל – שתהי' אחדות וקירוב הלבבות אצל יהודים, וצריך ליישב את ארץ ישראל – אזי יכולים לוותר רח"ל על גיור כהלכה.
רנוכמדובר כמ"פ שאחת העצות הטובות ביותר של ה"חכמים המה להרע", שאומרים דברים שהם היפך הצדק והיושר, היפך השכל הישר וכו' – להסיט את נושא הדיון; הוא טוען: היתכן? אחדות ישראל! – אבל מי מדבר אודות אחדות ישראל? מדובר כאן אודות אחדות בין גויים, להכניס אותם לנחלת ישראל!
רנאאם הגיור אינו "כהלכה", אזי לא מדובר אודות יהודים, עם ישראל, אלא אודות גויים!
רנביש יהודים שחושבים שהם יכולים לרמות את עצמם, ובמילא חושבים שיכולים לרמות גם את השני וכו', לומר על גוי שהוא יהודי! אך האמת היא, שהם לא מרמים את עצמם, והם לא מרמים אותו, כי: "גיור" – לא שייך אם אינו כהלכה, שאז אין זה גיור כלל; אם לא "כהלכה" – אין צורך בגיור כלל! אם אין מחיצה בין יהודים לגויים – אין צורך בגיור!
רנגכשאומרים שצריך גיור – הרי זה גופא הוכחה שיש חילוק בין יהודי לגוי. ומניין יודעים שיש חילוק ביניהם? – ממ"ש בחומש "ואבדיל אתכם מן העמים", ומלבד זה, אין מקור אחר! כשם שאין חילוק (אמיתי בנוגע לענינים פנימיים) בין צרפתי לגרמני, כך לא רואים חילוק, להבדיל, בין יהודי לאינו-יהודי; הראי' היחידה היא מהפסוק "ואבדיל אתכם מן העמים".
רנדוכל עניני הבדלות – כדברי הגמרא במסכת פסחים: "סדר
רנה160
הבדלות .. המבדיל .. בין אור חושך בין ישראל לעמים" – ענינם אחד, ולכן, אי אפשר לשנותם. וכמדובר כמ"פ אודות דברי רש"י על הפסוק "בוקר ויודע הוי'": "גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו כו'" – בנוגע לגבולות שאצל בנ"י עצמם, בין ישראל, לוי, כהן וכהן גדול, ועאכו"כ בנוגע להבדלה בין ישראל לעמים.
הבדלות .. המבדיל .. בין אור חושך בין ישראל לעמים" – ענינם אחד, ולכן, אי אפשר לשנותם. וכמדובר כמ"פ אודות דברי רש"י על הפסוק "בוקר ויודע הוי'": "גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו כו'" – בנוגע לגבולות שאצל בנ"י עצמם, בין ישראל, לוי, כהן וכהן גדול, ועאכו"כ בנוגע להבדלה בין ישראל לעמים.
רנווכאשר נופלת למישהו "המצאה" חדשה (לאחרי ש"כלו כל הקיצין" ואין להם מה לענות), שבמקום לדבר אודות גויים, מוטב להתחיל לדבר אודות מעלת בנ"י (שלכן צריך להשתדל בענין האחדות וקירוב לבבות כו', כנ"ל) – הנה בנוגע ליהודי שיודע אודות "הלכה", לא צריך לספר ולהסביר לו מעלתו של יהודי; הוא חי והתחנך בענין זה, וזוהי מציאותו!
רנזאך יש כאלו שאינם יודעים אודות מעלת בנ"י, אלא שלחצו אותם אל הקיר, ואין להם מה להשיב על הטענה היתכן שעושים מגויים מציאות אחרת, ולכן נפלו על ה"המצאה" לומר שמוטב לדבר אודות טובת בנ"י!...
רנחובכן: אם מדובר אודות טובת בנ"י, הנה טובתם היא – שיהודי יישאר יהודי, וגוי, להבדיל, ישאר גוי!
רנט[וזוהי גם טובת הגויים, שהרי בלאה"כ, אם יש מישהו שירצה פעם להיות גר צדק, לא מאפשרים לו זאת, כיון ששכנעו אותו שכבר התגייר עי"ז שקיבל תעודת-נייר מפקיד בלוד שאינו יודע מאי קאמר].
רסלד. ובענין זה יש גם לימוד מהמסופר במגילת רות (שממנה למדים רוב הדינים בנוגע לקבלת גרים) – שביחד עם הסיפור אודות הגיור של רות, מסופר גם אודות ערפה:
רסאערפה היתה אחותה של רות, בת מלך כמותה, שבאה ואמרה שגם היא מוכנה לעזוב את הכל ולילך ולהתייסר יחד עם בנ"י. אבל כיון שלא התגיירה כהלכה, הנה בסופו של דבר התברר שהיא היא אמו של גליית, שחרף "מערכות ישראל" ו"מערכות אלקים חיים"!...
רסבגיור כהלכה לא נועד להבטיח שלא יצטרף לעם ישראל מי שאינו
רסג161
מעוניין להתייסר עמהם – כפי שרואים מהסיפור אודות שתי גויות, בנות מלכים, ששתיהן מסכימות ללכת לארץ ישראל ולהתייסר כו', והולכות על תנאי זה, ואעפ"כ אומרת תורת-אמת ותורת-חיים, שמאחת מהן יצא גליית הפלישתי, ואילו מהשני' יצא דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, שלכן נקרא שמה "רות" (כדברי הגמרא במסכת ברכות204). והבחינה בזה היא – לא אם הוא אומר מילה יפה או מילה לא יפה, אלא דבר אחד ויחיד: אם הוא מקבל על עצמו לשמור תחום שבת, יחוד, ד' מיתות ב"ד ובית-קברות מיוחד, וכל פרטי הענינים שנקראים בגמרא234 בכללות בשם "קלות וחמורות".
מעוניין להתייסר עמהם – כפי שרואים מהסיפור אודות שתי גויות, בנות מלכים, ששתיהן מסכימות ללכת לארץ ישראל ולהתייסר כו', והולכות על תנאי זה, ואעפ"כ אומרת תורת-אמת ותורת-חיים, שמאחת מהן יצא גליית הפלישתי, ואילו מהשני' יצא דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, שלכן נקרא שמה "רות" (כדברי הגמרא במסכת ברכות204). והבחינה בזה היא – לא אם הוא אומר מילה יפה או מילה לא יפה, אלא דבר אחד ויחיד: אם הוא מקבל על עצמו לשמור תחום שבת, יחוד, ד' מיתות ב"ד ובית-קברות מיוחד, וכל פרטי הענינים שנקראים בגמרא234 בכללות בשם "קלות וחמורות".
רסדוענין זה נוגע במיוחד בימינו אלו – שהרי לפי החוק הנוכחי [שהוא חוק שאין בו כל ענין של תוכן, מלבד "להכעיס"; כדי להוכיח לפב"פ שאין לו או למפלגתו דעה לומר מה לעשות, מוכנים להחריב, רח"ל, ענין שנוגע ל-14-15 מיליון יהודים...], יכולה לבוא אחת כמו "ערפה", ולומר שהיא רוצה ללכת לארץ ישראל, והיא מוכנה לוותר על ייחוסה כבת מלך,
רסהוגם לא איכפת להתעסק עם חמותה... [כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק: זהו דבר מדהים ("אַ גוואַלדיקע זאַך") שכלה מסכימה להצטרף או ללכת אחר חמותה, ואין זה אלא לפי ש"כלו כל הקיצין"!...], ומסכימה ללכת עמה, גם בהיותה במעמד ומצב שאומרת "אל תקראנה לי נעמי .. כי המר שד-י לי",
רסווכאשר היא תבוא ללוד – יתנו לה "דרכון" שהיא "יהודי'", בה בשעה שאין לה שייכות כלל לנעמי!
רסזובכן: במקום ענין שעליו מיוסד "קיום עם ישראל" ו"קירוב הלבבות", כדבריהם, הנה אמיתית הענין הוא – שסוחבים את "גליית הפלישתי" לארץ ישראל רח"ל, ובאופן שנותנים לו את כל הענינים בכדי שלא יוכלו להכיר אם הוא "גליית" או יהודי אמיתי!
רסחלכאורה אפשר לטעון, שגם אם רשמו גוי' בתור יהודי', אין העוולה גדולה כ"כ, כיון שזה מאורע פרטי – מקרה אחד ויחיד בנוגע לגוי' אחת בלבד, ובמילא אין מה להרעיש על זה; טעות תמיד יכולה לקרות, שהרי אין אנו אלא בני-אדם, ו"שגיאות מי יבין".
רסטאמנם, מהסיפור במגילת רות רואים עד כמה נוגע אפילו מקרה אחד ויחיד:
רע162
גם שם דובר רק אודות גוי' אחת ויחידה – ערפה, שהיו לה קרובים בארץ ישראל: חמות, אחות שהתגיירה וכו' וכו', וא"כ, מה הרעש שאירעה טעות בנוגע לגוי' אחת?!
גם שם דובר רק אודות גוי' אחת ויחידה – ערפה, שהיו לה קרובים בארץ ישראל: חמות, אחות שהתגיירה וכו' וכו', וא"כ, מה הרעש שאירעה טעות בנוגע לגוי' אחת?!
רעאובכן: כאשר הגיע גליית הפלישתי לבוש שריון קשקשים, אזי ידעו בנ"י שהוא פלישתי (וגם גליית הפלישתי ידע זאת), והתכוננו לקראתו; שאול הרעיש על זה, ומצאו את דוד, ודוד לקח את חלוקי האבנים, ככל פרטי הסיפור; אבל אם היו מקבלים ומכניסים את ערפה בין בנ"י, רח"ל – אזי לא היו יודעים שזה גליית, כיון שהי' גדל בין יהודים, מדבר בלשון הקודש ומהלך בארץ ישראל!
רעבואח"כ באים ה"למדנים", ש"חכמים המה להרע", ואומרים: מהי הטענה נגדו?! – הוא טוען שהוא יהודי, להיותו מהלך ארבע אמות בארץ ישראל, ומדבר בלשון הקודש, שעז"נ בירושלמי ש"מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא"!...
רעגאבל יש חילוק אחד: הירושלמי אומר זאת בנוגע ליהודי! – זהו כל החילוק!
רעדאלא שפלוני – לא זו בלבד שאינו רוצה שיהי' חילוק בין יהודי לגוי, אלא אצלו החילוק הוא להיפך: הוא מרגיש נחות בגלל שהקב"ה "העניש" אותו שנולד אצל "אתם המעט מכל העמים", במקום להיוולד צרפתי או אנגלי!...
רעההוא מחפש "יחוס" גדול יותר – הסבים של אלו, שבה בשעה שבנ"י קיבלו תומ"צ, התרוצצו הם ביערות, אכלו בשר לא מבושל, הרגו אנשים, ואכלו את הקרובים שלהם! ובמקום זה, העניש אותו הקב"ה שנולד בעיירה קטנה, וצריך להחזיק ביהדותו, מבלי שיוכל להשתחרר ממנה!
רעווכאשר מגיעה ערפה ומכריזה שהיא "מסכימה" לדבר בלשון הקודש, להלך ד' אמות בארץ ישראל, ולהצטרף באופן של "המר לי" – אזי "מאבד את עצמו" לגמרי!
רעזהוא נמצא בגלות אצל ה"גוי" שבלבו! – הגוי לא כופה עליו את הגלות, אלא הוא בעצמו מרגיש נחות לגבי הגוי! הגוי בכלל לא יודע מזה, ולא חפץ בכך; הוא בכלל לא משער שהיהודי מרגיש נחות כלפיו, ונמצא בגלות עד כדי כך שירא ממנו – נפל פחד הגויים עליהם, ועד
רעח163
שמתפאר בכך ש"ככל הגויים בית ישראל"! זהו ה"יחוס" – שמשתווים לגוי, רח"ל!
שמתפאר בכך ש"ככל הגויים בית ישראל"! זהו ה"יחוס" – שמשתווים לגוי, רח"ל!
רעטובמילא מובן, שכאשר מגיע גוי ואומר שלא איכפת לו שירשמו אותו בתור "יהודי" – אזי "מאבד את עצמו" היהודי לגבי ה"טובה" שעשה הגוי, ורושם אותו באותיות מרובעות עם כל מיני חתימות, ואומר לו: כל הפתחים פתוחים לפניך, בגלל שאתה כזה גוי טוב, שלא איכפת לך שירשמו אותך בתור "יהודי", אע"פ שלא דורשים ממך מאומה וכו' וכו', כמדובר כמ"פ בארוכה.
רפוכאשר מגיע יהודי שני ואומר: מדוע אתה סוחב גוי מחוץ לארץ בכדי שיתיישב בארץ הקודש, ומשקיע בו שלושים אלף דולר, על חשבון פיסת הלחם שאתה לוקח מבני, מוטב שתתמוך בילדים עניים בארץ-ישראל או בחוץ לארץ – אזי מתחיל לטעון, שצריך לפעול קירוב הלבבות בין יהודים!
רפאלה. ועוד ענין שלא הי' לעולמים – שקשור עם דברי הגמרא שהאנשים שמהם צריך להזהר ביותר הם "הצבועין" – בנוגע לאלו שהסיסמא שלהם היא "ארץ ישראל על פי תורת ישראל לעם ישראל":
רפבקיבלתי מכתב מרב מא"י שאמרו לו: כיון שתהיינה בחירות לרבנות הראשית, אזי אם אתה מבטיח שתבחר בפב"פ, נכניס אותך ל"ועידה" שבוחרת את הרבנים הראשיים. ושואל אותי: כיצד עליו להתנהג? כיון שזה נוגע לפרנסתו (שהרי אם יסרב, אינו מציית למי שנתן לו את פרנסתו) – האם הוא צריך להעמיד את פרנסתו בסכנה, או שעליו לוותר ולהבטיח להצביע כפי שיורו לו!...
רפגובכן: במאורע זה הי' מדובר רק אודות בחירות לרבנות. ואילו כאן מדובר אודות "בחירות" בנוגע לעם ישראל – לבחור בפב"פ שעד לרגע זה הי' גוי, בן נח, שיהי' עכשיו בן אברהם יצחק ויעקב,
רפדויתירה מזה, כמ"ש הרמב"ם בתשובה לרבינו עובדי' הגר, שהיחוס של יהודי הוא היותו בן אברהם יצחק ויעקב, ואילו היחוס של גר הוא להקב"ה בעצמו כו', שהוא נעלה יותר מהיחוס לאברהם יצחק ויעקב,
רפה164
ואעפ"כ, מעיזים להעניק יחוס זה – למי שהי' גוי, הוא עדיין גוי, וישאר גוי, ויגרום לפירוד הלבבות בין יהודי לחבירו, וכל שאר הקשיים, נוסף על האמור לעיל בנוגע לענין של "גליית הפלישתי".
ואעפ"כ, מעיזים להעניק יחוס זה – למי שהי' גוי, הוא עדיין גוי, וישאר גוי, ויגרום לפירוד הלבבות בין יהודי לחבירו, וכל שאר הקשיים, נוסף על האמור לעיל בנוגע לענין של "גליית הפלישתי".
רפוואותם אנשים שהיו צריכים לעסוק בתיקון הדבר – מתחמקים עם כל מיני תירוצים לכאן ולשם, ועד שעזר הקב"ה שנעשה מעמד ומצב שאודותיו נאמר בדניאל שבסוף הגלות "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים", לידע ברור "מי לה'", "הלנו אתה אם לצרינו", כדלקמן.
רפזלו. בתחילה אמרו שמדובר רק על גוי' אחת (למרות שגם בסיפור אודות ערפה דובר רק על גוי' אחת) או שתי גויות, בה בשעה שכולם יודעים שישנם מאות מקרים וכו'.
רפחואח"כ אמרו שהקימו "ועידה" לבחון את הדבר, ובמילא יכולים להיות רגועים וללכת לישון. אבל עברו כבר שלוש שנים, ואין קול ואין עונה! ועד היום לא יודעים מה עשתה הועידה, ולא יודעים אפילו את השמות של חברי הועידה! – כאשר שואלים מי יושב ב"ועידה", לא נותנים שמות, כיון שאין מי שיכולים לנקוב בשמו, בגלל שאין בכלל "ועידה"!
רפטוכאשר כבר לא היתה ברירה והוצרכו לומר באופן ברור אם הם דורשים שיהי' כתוב "גיור כהלכה" או לא – הנה לפני כמה חדשים אמר אחד מהם בפירוש (בגלוי ב"כנסת", ונדפסו דבריו), שהדרישה ל"גיור" [באמרם שהכוונה היא לגיור כהלכה, למרות ששר המשפטים מפרש זאת באופן אחר...] היא רק בנוגע לא"י, אבל בנוגע לגיור שנעשה בחו"ל, אומר בפירוש בשם כל מפלגתו, שהוסכם, שלגבי חו"ל אין אפשרות לעשות חילוקים, חקירות ודרישות, ובמילא אין נפק"מ מהו סוג הגיור.
רצ[הם טוענים שכדי שיהי' קירוב הלבבות בין בנ"י, יש להתחשב באותם יהודים שלא איכפת להם גיור שלא כהלכה.
רצאאבל יודעים את האמת – שהם בעצמם הסיתו את הקונסרבטיבים והרפורמים כאן באמריקה, באמרם, שיש לחץ מצד החרדים, ולכן עליהם לשלוח מכתבים שאינם רוצים שיהי' גיור כהלכה.
רצבוזוהי הסיבה לכך שעד עתה לא הי' מהם פוצה פה ומצפצף –
רצג165
כיון שהרפורמים לא זקוקים לגיור כלל, אלא "מסתדרים" בלעדו; 41 אחוז (באופן רשמי) עורכים חתונות רח"ל בין גוי ליהודי ללא גיור כלל, אלא זה נשאר גוי וזה נשאר יהודי, כך שהוא לא צריך "טובות"... הוא יכול לחתן אותם בלאה"כ, ולמה לו להיות להוט אחר גיור?! – עבורו הרי זה "טכס" מיותר!].
כיון שהרפורמים לא זקוקים לגיור כלל, אלא "מסתדרים" בלעדו; 41 אחוז (באופן רשמי) עורכים חתונות רח"ל בין גוי ליהודי ללא גיור כלל, אלא זה נשאר גוי וזה נשאר יהודי, כך שהוא לא צריך "טובות"... הוא יכול לחתן אותם בלאה"כ, ולמה לו להיות להוט אחר גיור?! – עבורו הרי זה "טכס" מיותר!].
רצדוחבירו הגדיל לעשות, באמרו, שאם יפטרו אותם מההתחייבות הקואלציונית ויתירו להם להצביע שגיור צריך להיות "כהלכה", אזי יצביעו עבור גיור כהלכה, אבל אם ראש הממשלה תחייב אותם להצביע נגד שינוי החוק (ע"י הכנסת המילים "גיור כהלכה"), אזי יצביעו נגד!
רצהלז. וכאשר תפסו – בינם לבין עצמם, כשמביטים ב"מראה"... – שסוכ"ס הרי זה ענין שהוא היפך טובת ישראל, ואיך יתכן שכאשר ישאלו אותם אם צריך לכתוב "גיור כהלכה", אזי יצביעו נגד – אזי נפלה בדעתם המצאה אחרת: הם יטענו על פלוני שהגיש את הצעת תיקון החוק שיש לו כוונה שלא כדבעי!
רצווכמדובר פעם בנוגע ל"תיק בייליס" – שהיתה אז עלילת דם נגד כל עם ישראל,
רצז– ע"ד שפב"פ מעליל על עם ישראל שהם "גזענים", שלכן רוצים להבדיל יהודים מגויים וכו', בידעו, שע"פ דת ישראל אין ענין של גזע, שהרי כל גוי, אם הוא מתגייר כהלכה, נעשה יהודי, וע"פ דברי הרמב"ם – ה"ה מיוחס עוד יותר מיהודי! ולמרות שהוא יודע זאת, אמר דברים הנ"ל בגלוי, ועד היום לא התחרט על זה!
רצח[הוא הי' אחד מאלה שפסקו לתת לילדים של שליט תעודת-נייר שהם "יהודים", אלא שלא חתם על זה, ורק אמר שכך צריך להיות. הוא יודע ש"אין שליח לדבר עבירה", כך, שהעבירה היא של ה"פקיד" שחתם, ושל זה שאיים עליו שאם לא יחתום אזי יפטר אותו ממשרתו!] –
רצטשכאשר לא ידעו מה לענות על שאלה – אזי נטפלו לענין צדדי: הבול, שעליו היתה התמונה של מלך רוסיא, הודבק באופן שהראש כלפי מטה, ובכך ביזו את המלכות. וכיון שכן, שוב אין נפק"מ מה כתוב בתוך המכתב!...
ש166
ועד"ז בנדו"ד – התחילו לטעון שצריך לברר מהי כוונתו של זה שהציע להצביע אם גיור צ"ל כהלכה או לא!
ועד"ז בנדו"ד – התחילו לטעון שצריך לברר מהי כוונתו של זה שהציע להצביע אם גיור צ"ל כהלכה או לא!
שאמה איכפת לכם "הכוונה"?! האם ביקשו להעניק לו מדלי'?! – לא על זה מדובר; מדובר כאן האם צריך שיהי' "גיור כהלכה", או שלא איכפת שיהי' היפך ההלכה! וכיון ש"הלכה" היא דבר ה', כדברי הגמרא: "דבר הוי' זו הלכה", הרי ע"י היפך ההלכה הולכים נגד הקב"ה!
שבמדוע בחר הקב"ה בפב"פ להגיש את ההצעה – אינני יודע, וגם הוא לא יודע; זהו ענין ששייך לדרכיו של הקב"ה. אבל מהי "הלכה"? – אין זה דבר של פב"פ, כי אם "דבר ה'"!
שגואעפ"כ, מעיזים יהודים לומר שהם יצביעו נגד, בגלל שראש-הממשלה אמרה שאם לא יצביעו נגד, אזי יעשו להם כך וכך!...
שדלח. ולאחרי שנעשה המצב צר ביותר – התיישבו בדעתם והחליטו (שעות אחדות לפני ההצבעה) שלא ירחיקו לכת להצביע נגד, אלא רק ימנעו מלהצביע, אבל בתנאים מסויימים:
שהתנאי ראשון – שיקבלו הבטחה בכתב, שלא יעבירו חוק בנוגע לנישואין אזרחיים (לא לתמיד "ח"ו", אלא רק שלא ידברו על זה במשך מספר החדשים שהם יושבים עדיין על כסאם...).
שוותנאי שני – שכל ה-11-12 אנשים ימנעו מההצבעה; אם כולם ימנעו – גם הוא ימנע.
שזו"מכלל הן אתה שומע לאו" – שאם לא תהי' הבטחה בכתב, ואם אפילו אחד לא יתאפק ויצביע שגיור חייב להיות רק כהלכה – אזי כולם יוכלו להצביע שגיור חייב להיות כהלכה.
שחאך כשבאו עם החלטה זו ל"בעלת הבית" – היא אמרה: הבטחה בכתב – "לא" באל"ף רבתי!
שטואז התחילו לרוץ שלוחים הלוך ושוב, וביקשו ממנה לכל-הפחות הבטחה בעל-פה – וגם על זה היא אמרה: "לא"!
שיוכל זה למה – בגלל שהיא יודעת שיש לה עסק עם אנשים שיסכימו על כל דבר (כפי שאומרים כאן: "יעס מען"); הם התיישבו על ה"כיסאות" בתנאי – כפי שקיבלו על עצמם מראש – שיצייתו לכל מה שיאמרו להם! בנוגע לדיבור – הם יכולים לנהל ויכוחים, אבל
שיא167
בנוגע לפועל מבטיחים מלכתחילה לומר "הן", כיון שיודעים שדרישה זו באה ממקום פלוני! ולכן ידעה שהיא לא צריכה לתת הבטחות, לא בכתב ולא בעל פה!
בנוגע לפועל מבטיחים מלכתחילה לומר "הן", כיון שיודעים שדרישה זו באה ממקום פלוני! ולכן ידעה שהיא לא צריכה לתת הבטחות, לא בכתב ולא בעל פה!
שיב[מדובר אודות 4-5 אנשים שרצה הקב"ה (שהרי "אפילו ריש גרגותא מן שמיא מנו לי'") שיקבלו יותר כסף וכבוד, ושפב"פ יתחשב בדעתם. ועלה בדעתם לומר לפב"פ, שמה שהם אומרים, זוהי דעתם של מאה אלף יהודים שומרי תומ"צ שבחרו בהם, ובכל השאר, אין מה להתחשב!
שיגאבל אח"כ ראו שהוא "אומר ואינו עושה", "גוזר ואינו מקיים"; אין להם דעה אפילו על עצמם, ובודאי לא על אחרים, ורק בגלל שתפסו את ה"כיסאות", והעיקר, קופת הכסף... והאפשרות להעניק משרות, מתייראים מהם שלא ישארו ללא מישרה, ולכן כותבים מלכתחילה על פיסת נייר, שכל מה שפב"פ יאמר מחר ומחרתיים וכו', הרי הם מסכימים לכך!].
שידורק בסופו של דבר, כשלחצו עלי' שבכל זאת צריך להבטיח משהו – אזי הסכימה שישלחו שני שלוחים שישוחחו חדר לפנים מחדר, ואח"כ יאמרו שהשלוחים אמרו כך ופלוני אמר כך, בשמה, או שלא בשמה וכו' וכו'.
שיהוכאשר הגיעו להצבעה – הנה מלבד אחד מהם שהקב"ה נתן לו את התוקף להצביע נגד הקואליציא, נמנעו כל השאר!
שיווזאת, למרות שלפי החלטתם, היו כולם יכולים להצביע בעד "גיור כהלכה", כיון שלא היתה הבטחה בכתב (ולא במקרה, אלא כפי שהיא אמרה בפירוש שלא תתן הבטחה בכתב), ובעת ההצבעה הצביע אחד מהם בעד "גיור כהלכה".
שיזאלא מאי, הם אמנם החליטו כך, אבל החילוק הוא – שאותו אחד שהצביע בעד "גיור כהלכה", הנה בשעה שלפנ"ז הלך להתפלל בכותל המערבי; ואילו אלו שנמנעו – הנה אחד מהם שלח שלוחים לדון עם שר האוצר שהוא האחראי על חלוקת הכסף בממשלה, והשני שלח שלוחים לדון עם פוליטיקאי אחר כו', ולא עלה בדעתם אולי צריך לומר קאַפּיטל תהילים שהם לא ירשמו בהיסטורי' בין אלה שבמקום להביא טובות ליהודים מביאים את ההיפך!
שיח168
לט. ובפרטיות יותר – בנוגע להחלטתם להמנע בעת ההצבעה, בתנאים הנ"ל:
לט. ובפרטיות יותר – בנוגע להחלטתם להמנע בעת ההצבעה, בתנאים הנ"ל:
שיטמה שטוענים שכוונתם למנוע נישואין אזרחיים – הרי זו רק הפחדה ב"קול עלה נדף", כי, האמת היא שגם בלאה"כ לא היו יכולים להנהיג נישואין אזרחיים – לא בגלל שמפחדים מהיהודים "ח"ו", אלא בגלל שמוכרחים להתחשב עם הנוצרים והמוסלמים, שאצלם אי אפשר להנהיג נישואין אזרחיים, מפני שהם יעשו רעש... ובמילא אי אפשר שאצלם לא יהיו נישואין אזרחיים, ואילו אצל יהודים יהיו נישואין אזרחיים רח"ל!... אפילו השמאלנים לא יסכימו לך!... וכפי שנדפס ה"פרוטוקול" של הכנסת שבו כתוב בפירוש מדוע אי אפשר לחוקק נישואין אזרחיים (ועד"ז עוד כו"כ ענינים), בגלל שחייבים להתחשב עם הנוצרים והמוסלמים, להבדיל.
שכ[ועד"ז בנוגע לשאר הענינים שמנסים לשכנע שבגלל שרצו להציל משהו לכן ויתרו על "דבר הוי' זו הלכה" – כמדובר כמ"פ שזהו בדוגמת רופא שאומר שצריך לכרות את הראש, רח"ל, בכדי להציל רגל! – אף בר דעת לא יאמר זאת, מלבד מי שמחשיב את עצמו לפוליטיקאי גדול, הנה במקום לומר "ראש" או "רגל", מוצא מילה אחרת בלטינית או יוונית, ומחליף זאת ב"חילופי אתוון" של כל מיני אל"ף בי"ת, באופן ש"לשון נופל על לשון", כך, שהתוכן נשאר אותו דבר, אבל המילים מקבלות צורה יפה, דמוקרטית ופוליטית!].
שכאובנוגע לעצם ההימנעות מהצבעה – מהי התועלת שבזה, בה בשעה ש"שתיקה כהודאה דמיא"?!
שכבובפרט שסיכמו אתם, שאם הם שותקים, הרי זה סימן, שהם לא הולכים נגד הקואליציא, והרי הקואליציא אומרת שגיור יכול להיות שלא כהלכה; אין נפק"מ מהו סוג הגיור.
שכגוכיון שכן, לא צריך לחפש ראיות אם "שתיקה כהודאה דמיא", או שהשתיקה היא בגלל שאותם 11-12 אנשים לא מתחשבים כלל עם מי שהגיש את ההצעה של גיור שלא כהלכה, ומבטלים אותו כל כך עד שלא שמים לב אליו, ולא מתאים להם לדבר עמו – שזהו דבר שאף אחד לא יעלה על דעתו לומר כן; ח"ו שישמעו שחושדים אותם בדבר כזה... שלא להתחשב בדבריו של שר!... וכיון שנפלה סברא זו, נשאר רק הענין ש"שתיקה כהודאה דמיא".
שכד169
החילוק היחידי הוא – שעל ההימנעות מהצבעה הם קיבלו אישור!
החילוק היחידי הוא – שעל ההימנעות מהצבעה הם קיבלו אישור!
שכהמ. וכאן ניתוסף עוד דבר מבהיל:
שכולפני שהעמידו להצבעה את הענין של "גיור כהלכה", היתה הצבעה על חוק אחר – צרה בפני עצמה, שאין כאן המקום לדבר על זה, שבה היו להוטים להגדיל מספר המצביעים, ואכן השתתפו בה מאה אנשים. ואילו בנוגע להצבעה בענין גיור כהלכה, חסרו עשרים אנשים – ללא כוונה מיוחדת; הם הלכו לעסוק בעניניהם.
שכזנשאלת השאלה בנוגע לאותם 11 אנשים: גם אם מאיזו סיבה שתהי' אין לכם תוקף להצביע עבור הקב"ה נגד בשר ודם,
שכח– למרות שלא דורשים ממנו להצביע נגד עצמו... שהרי הוא בעצמו יודע שגיור יכול להיות רק "כהלכה", כאמור לעיל שכל הענין הוא רק כדי "להכעיס", כיון שזוהי רק שאלה של יוקרה אישית: מי ינצח!... אבל כל הצדדים יודעים שגיור חייב להיות כהלכה –
שכטגם אם אין לכם תוקף להתנהג כרצון ה', ולומר, שבארץ הקודש, בירושלים עיר הקודש, הנה אפילו בזמן של גלות שלא היתה כמוה (לומר על חורבן שהוא "הישג דתי"), סבור הוא שיש תוקף ל"דבר הוי' זו הלכה" – הייתם צריכים עכ"פ להעדר מההצבעה, כפי שנעדרו אותם עשרים אנשים מה"מערך", מהשמאל שבשמאל, מהמרכז וכו'; אף אחד לא הפריע לכם ללכת, שהרי לא הי' ציווי שכולם מוכרחים להשתתף בהצבעה!
שלאלא מאי, אם הם היו נעדרים – היתה חסרה נשיאת החן (לא "בעיני אלקים", אלא) "בעיני אדם" (לא "אדם" ע"ש "אדמה לעליון", אלא אדם) סתם!...
שלאנשיאת חן כזו יכולים להשיג רק כשנמצא בעת ההצבעה, ו"מקדש השם", בלשון סגי נהור, עי"ז שכאשר שואלים אם צריך להיות "גיור כהלכה", יושב באדישות מן הצד ושותק!... ואח"כ מתפאר בכך שנשאר לשבת, ולא ברח מה"מערכה"!...
שלב20 אנשים מחברי ה"מערך" עזבו דקות ספורות לפני ההצבעה, מאיזו סיבה שתהי' – מסתמא היו ביניהם גם כאלו שעזבו כדי שלא יצטרכו להצביע נגד ההלכה;
שלג170
ואילו אותם 11 אנשים – הנה מלבד אחד שנסע, ועכשיו מתבייש לומר שנסע בכדי שלא יצטרך לשתוק בשעה שמבזים "דבר הוי' זו הלכה", ומחפש תירוצים אחרים – לא היו יכולים כל השאר לפעול בעצמם לכל-הפחות לצאת, לדבר או לטייל או לעשות מה שרוצים, ובלבד שלא להיות נוכח במעמד של בזיון כללות עם ישראל, שמתאספים יהודים שאומרים שהם מדברים בשם עם ישראל היושב בארץ ישראל, וניגשים להצביע ש"דבר הוי' זו הלכה" לא תופס אצלם מקום, רח"ל!
ואילו אותם 11 אנשים – הנה מלבד אחד שנסע, ועכשיו מתבייש לומר שנסע בכדי שלא יצטרך לשתוק בשעה שמבזים "דבר הוי' זו הלכה", ומחפש תירוצים אחרים – לא היו יכולים כל השאר לפעול בעצמם לכל-הפחות לצאת, לדבר או לטייל או לעשות מה שרוצים, ובלבד שלא להיות נוכח במעמד של בזיון כללות עם ישראל, שמתאספים יהודים שאומרים שהם מדברים בשם עם ישראל היושב בארץ ישראל, וניגשים להצביע ש"דבר הוי' זו הלכה" לא תופס אצלם מקום, רח"ל!
שלדע"פ דין יש מקום לדון אם לא היו צריכים לקרוע "קריעה" בעת הצבעה זו! ואעפ"כ, לא זו בלבד שלא עלה בדעתם לצאת ולהעדר בעת ההצבעה, אלא הם ישבו שם ושתקו!
שלהמא. ואם לא הי' די בכל הנ"ל, רואים עוד יותר עד כמה החושך הוא כפול ומכופל – שמעיזים ללא בושה להדפיס למחרת בעיתון, שבכלל אין צורך לריב ולהתווכח ולדרוש שיהי' כתוב "גיור כהלכה", כיון שההיפך הוא הנכון: לא זו בלבד שלא תהי' מזה תועלת, אלא יהי' מזה קלקול, בגלל שהרפורמים יטענו שגם להם יש "הלכה"!
שלוולא הסתפקו בכך, אלא הוסיפו והלכו לרבנים זקנים, וסיפרו להם מה שסיפרו – לא יודעים בדיוק מה ומתי, כיון שאף אחד לא הי' נוכח בשעת מעשה – ואח"כ אמר אותו רב (או שאומרים בשמו), שההימנעות מההצבעה היתה "קידוש ה'"!... נוסף "הישג דתי" חדש! – כל הענין הוא "הישג דתי"; וכעת נוסף "הישג דתי" חדש! ובלשון הידוע: לא ברחנו מהמערכה!...
שלזוכל זה – בה בשעה שראש-הממשלה אמרה בפירוש שהשתיקה שלהם, ש"כהודאה דמיא", פירושה, הצבעה נגד "דבר הוי' זו הלכה"!
שלחואח"כ בחרו מישהו – שלא יוכלו לטעון שהוא משוחד בגלל ה"כסא", כיון שעדיין אין לו "כסא", אלא רק הבטיחו לו "כסא" בעתיד... – שיסביר את הסיבה שהיו חייבים לשתוק, והלה לא מתבייש לקחת על עצמו את ה"שליחות" להסביר זאת – מדוע מותר לשתוק בשעה שמתנהל ויכוח אם ל"דבר הוי' זו הלכה" יש תוקף גם בארץ הקודש, או שמסיבות שונות ומשונות צריך להצביע להיפך – בה בשעה שיודע בעצמו שבשעתו היתה לו קס"ד וסברא חזקה להתפטר מהמפלגה ומהחברות ב"כנסת", ובלבד שלא יהי' מוכרח שלא להצביע בעד גיור כהלכה, ועאכו"כ שלא יצטרך להצביע נגד.
שלט171
כלומר, שהוא בעצמו יודע במה המדובר, ועד כדי כך, שהי' מוכן לוותר על כל הענינים, ובלבד שלא לשתוק בשעה שיש רעש בנושא של גיור, אם צריך להיות כהלכה או לא; והוא בעצמו הי' בין אלו שהחליטו שאם יהי' אחד שלא ימנע, אלא יצביע שצריך להיות כתוב "גיור כהלכה", יוכלו כולם להצביע כך, ואעפ"כ, כשהגיע הדבר לפועל, לא הלך לכותל המערבי, ולא אמר קאַפּיטל תהילים, אלא עשה מה שעשה!
כלומר, שהוא בעצמו יודע במה המדובר, ועד כדי כך, שהי' מוכן לוותר על כל הענינים, ובלבד שלא לשתוק בשעה שיש רעש בנושא של גיור, אם צריך להיות כהלכה או לא; והוא בעצמו הי' בין אלו שהחליטו שאם יהי' אחד שלא ימנע, אלא יצביע שצריך להיות כתוב "גיור כהלכה", יוכלו כולם להצביע כך, ואעפ"כ, כשהגיע הדבר לפועל, לא הלך לכותל המערבי, ולא אמר קאַפּיטל תהילים, אלא עשה מה שעשה!
שמ[אינני יודע מה הבטיחו לו... אבל יש כבר קס"ד בדבר!...
שמאאותו יהודי שלפני ההצבעה הלך להתפלל בכותל המערבי, ואח"כ הצביע שאפילו בשנת תשל"ב, בארץ הקודש ואפילו בירושלים עיר הקודש, צודק הקב"ה, ו"עצת הוי' היא תקום", שענין הגיור יהי' דוקא "כהלכה" – הנה לכל לראש פיטרו אותו מכל המשרות שידם מגעת!
שמבוכפי שסיפר בעצמו, שבהכירו אותם, לא ציפה מהם ליחס אחר, מלבד פיטורין. והביא ראי', שפב"פ – בנקבו בשמו – אמר לו, שאם יצביע בעד "גיור כהלכה", יפטרוהו ממשרתו וישליכוהו מדירתו! וסיים: אני מדבר עמו אודות "מצפון" בנוגע לענין של אמונה ודת, ואילו הוא עונה לי בענין של דירה ומשרה!...
שמגמדוע באמת השיב לו פלוני בנוגע לדירה ומשרה? – בגלל שיודע בעצמו, שאצלו, דירה ומשרה מכריעים את כף המאזניים, ללא ספיקות כלל!]
שמדוהגע עצמך:
שמהשלוש שעות לפני ההצבעה החליטו בעצמם, שאם רק יעשו עמהם חסד ויתנו להם רשיון להצביע עבור תיקון החוק, יצביעו שצריך להיות דוקא גיור כהלכה (מבלי להתחשב מה היתה הכוונה של זה שהגיש את ההצעה...).
שמווהרי גם אז ידעו שישנם רפורמים וישנם קונסרבטיבים וכו', וידעו שביקשו מהם לשלוח מברקים שהם לא רוצים שישנו את החוק שיהי' צורך בגיור כהלכה וכו'; ואעפ"כ החליטו דברים ברורים, שאם יקבלו רשיון מבשר-ודם יצביעו שצריך להיות "גיור כהלכה" – לא בנוסח אחר, זאת אומרת, שהם החליטו (והדפיסו זאת) שדעתם ורצונם בנוסח של "גיור כהלכה", כיון שזהו הנוסח הרצוי, עכ"פ האפשרי! והמניעה היחידה לכך היא בגלל שלא קיבלו רשיון מבשר-ודם, ולכן לא יתחשבו
שמז172
ב"קואליציא" עם הקב"ה – "לעברך בברית הוי' אלקיך ובאלתו"112 – שצריך להיות "דבר הוי' זו הלכה".
ב"קואליציא" עם הקב"ה – "לעברך בברית הוי' אלקיך ובאלתו"112 – שצריך להיות "דבר הוי' זו הלכה".
שמחולאחרי שהכל הולך וסובב אודות הצורך לכתוב "גיור כהלכה" דוקא, כפי שידע ברור כל ילד קטן בא"י שלא רוצה לרמות את עצמו, כיון שנדפס בכל העיתונים – באים עכשיו לעוות את כל הענינים, ולומר ש"גיור כהלכה" יהי' לטובת הרפורמים, ואילו הם רוצים להציל את "דבר הוי'" והשולחן-ערוך מידי הרפורמים, ולכן עשו כך וכך!
שמטמה שהחליטו שעה אחת קודם והורו להדפיס זאת – עשו מיד להיפך, ואח"כ הסבירו שזה "הישג דתי", ואח"כ הסבירו בנוגע לפס"ד הרבנים שצריך להיות כתוב "גיור כהלכה" – שזהו סיוע לרפורמים!
שנזהו ענין ש"תצלנה אזני כל שומע"! – מדובר אודות פס"ד מהרבנים שלהם שצריך להיות כתוב "גיור כהלכה"; לאחר כל הסילופים, שזה הי' ענין פרטי וכו', הנה הכל מודים שהתיקון הי' לכתוב "גיור כהלכה". ואעפ"כ, מעיזים ושולחים מכתבים (באנגלית, כדי שיגיע גם לגויים) שאם יהי' כתוב "כהלכה", הרי זה נגד משה רבינו ותורתו; זה יסייע לרפורמים, ולכן צריך לחפש נוסח אחר!
שנאמה הוא אמר שעה קודם?! מה אמרה הרבנות הראשית?! מדוע לפני 13 שנים הי' לו את האומץ לצאת מהקואליציא?!
שנבהם סומכים על כך שכבר שכחו מה שנדפס אתמול, והיום יכולים כבר לכתוב מה שרוצים; על יום – לילה, ועל לילה – יום, וחושבים שמסתמא יצליחו לבלבל את כולם, והכל ימשיך כרגיל וכו' וכו'.
שנגמב. ולאחרי כל זה – רוצים שיסמכו עליהם, כשבאים ואומרים, שבבוא הזמן, כשיגיע "יום הדין" ויתקיימו בחירות, מבטיחים הם שאז ילחמו בעד "דבר הוי' זו הלכה"!...
שנדכיצד אפשר לסמוך על דבריהם, שהחליטו, שבבחירות שלאח"ז יכניסו בתכנית את הדרישה שיהי' גיור כהלכה, ואם יהי' מקרה קונקרטי של גיור שלא כהלכה אזי יצאו מהקואליציא – הרי זה דבר שאין לו מקום, דממה-נפשך: אם מפחדים מנישואין אזרחיים – איך אומרים שהחליטו שאם יהי' מקרה קונקרטי של גיור שלא כהלכה אזי לא יתחשבו עם הקואליציא, הרי בגלל זה יהיו נישואין אזרחיים?! וכי
שנה173
בשביל גוי אחד יש לוותר על "קידוש השם" שבמניעת החוק של נישואין אזרחיים?!
בשביל גוי אחד יש לוותר על "קידוש השם" שבמניעת החוק של נישואין אזרחיים?!
שנואלא מאי, הם חושבים שמסתמא ישכחו כל הדברים שלפנ"ז, ויהי' "צדיק האחרון בריבו" (לא כלשון הפסוק) – מה שהם אומרים עכשיו [אלא שעכשיו אף אחד לא סבור שהם אכן יקיימו זאת], שכאשר יהיו בחירות (והרי הם ירצו שיבחרו בהם), מבטיחים הם עכשיו, שאז הם יצביעו עבור "גיור כהלכה"!
שנזמה איפוא פירוש הדברים? – שהעיקר הוא שבינתיים נשאר על מעמדו ומצבו; בינתיים מרוצים ממנו, כיון שהוא נושא חן בעיני אדם; בינתיים הוא הוכיח את נאמנותו לקואליציא של בשר ודם, שירשם ב"רקורד" שפלוני לא נסע ולא יצא יחד עם ה-20 שיצאו, אלא נשאר לשבת כו', ובמילא לא קרע "קריעה", ועאכו"כ שלא אמר שגיור צריך להיות "כהלכה"!
שנחמג. ובסופו של דבר נפלו על המצאה אחרת:
שנטכאמור לעיל (סל"ג) שכיון שאי אפשר למצוא הסברה מדוע רוצים לומר על גוי שהוא יהודי – לכן שינו את כל הנוסח, ואומרים שמדובר על פירוד הלבבות; כיון שיהודים דתיים רוצים לגרום פירוד הלבבות – באים השמאלנים ורוצים לעשות קירוב הלבבות! זהו סגנון הדיבור החדש.
שסובכן, גם הם נפלו על המצאה זו: כיון שיש מאה אלף יהודים שהצביעו עבורם, ורוצים להילחם נגדם – אשר לכן נטפלים לאותם 11 אנשים!
שסאאף אחד לא רוצה להלחם אפילו עם אותם 11 אנשים! המלחמה היא נגד היצה"ר של אותם 11 אנשים שלא מאפשר להם למנוע את החורבן של עם ישראל רח"ל!
שסבאותם מאה אלף יהודים – לא יודעים מזה; לא מספרים להם מה שקורה, וכאשר אומרים להם היום חצי אמת – יאמרו להם מחר חצי שקר, ואח"כ מכחישים את עצמם!
שסגובכל פעם עושים זאת "בכל התוקף": בתחילה הכחישו בכל התוקף שיש פס"ד מהרבנות הראשית; אח"כ הכחישו בכל התוקף שקיבלו את המכתב; אח"כ הכחישו בכל התוקף שיש יותר מגויים אחדים
שסד174
שנתנו להם תעודות-נייר בתור "יהודים", ואח"כ מודיעים שלפני כמה חדשים הושיבו "ועדה" שתחקור ותבדוק זאת; ועד להמצאה האחרונה, שאסור לכתוב "כהלכה" כיון שזה יסייע לרפורמים – היפך דעתם של 32 רבנים, היפך וכו' וכו'! – אין דבר שמתביישים ממנו!
שנתנו להם תעודות-נייר בתור "יהודים", ואח"כ מודיעים שלפני כמה חדשים הושיבו "ועדה" שתחקור ותבדוק זאת; ועד להמצאה האחרונה, שאסור לכתוב "כהלכה" כיון שזה יסייע לרפורמים – היפך דעתם של 32 רבנים, היפך וכו' וכו'! – אין דבר שמתביישים ממנו!
שסהורוצים לשכנע מאה אלף יהודים, שאותם 11 או 5 אנשים הם אלו שראויים לייצג עדה קדושה בישראל, והם אלו שיבטיחו שארץ ישראל תהי' ע"פ תורת ישראל – בה בשעה שהם שותקים כשאומרים להם שהשתתפותם בקואליציא תלוי' בכך שיצביעו נגד "גיור כהלכה", ולא כמו אלה שבעד "גיור כהלכה" שהם נגד הקואליציא!
שסומד. וכאמור כמ"פ, שנוסף על העוולה של אותם 4 ו-11 אנשים, שהיא עוולה שלא היתה כמוה בישראל,
שסז– שהרי מכל הצרות שהיו ליהודים, לא חשב אף אחד על ההמצאה של גיור שלא כהלכה, או לחשוב שרב (שטוען עכ"פ שיש לו סמיכה) יחתום על זה, ויתרץ את עצמו בכך שמדובר אודות גוי' אחת בלבד (אפילו לא גויות אחדות) –
שסחהנה העוולה הגדולה ביותר היא – שאין פוצה פה ומצפצף!
שסטמאפשרים לאותם 11 אנשים ו-4 אנשים להמשיך לומר שהם מדברים בשם מאה אלף יהודים, כך, שבשעה שהם שותקים, אומרים הם שזוהי שתיקתם של מאה אלף יהודים, רח"ל, למרות ששומעים שלא מצביעים בעד גיור כהלכה!
שעואם לא די בכך – אומרים שזה "הישג דתי"; ואם לא די בכך – אומרים דבר שקר, שהי' יכול להתקבל החוק של "נישואין אזרחיים", בה בשעה שלא היתה אפשרות לכך – לא מצד יהודים, אלא מצד גויים, להבדיל!
שעאמה. ועוד ענין שבו רואים עד כמה החושך כפול ומכופל:
שעבאותו אחד שהי' לו תוקף לומר שצ"ל "גיור כהלכה" – הנה לכל לראש הורידו אותו מה"כסא"!
שעגאלא שדאגו לכך שיהי' זה באופן שפלונית תדבר על זה, ואח"כ הרעישו נגדה במאמר ראשי: מדוע היא עשתה את העבודה השחורה, בה בשעה שלהוריד מה"כסא" היו צריכים אלו שהוא הי' בא-כחם. אלא
שעד175
שלהם לא הי' תוקף לצאת בעת ההצבעה, ועאכו"כ שלא הי' להם תוקף להצטרף לאלו שאמרו שצריך אותו על ה"כסא"!
שלהם לא הי' תוקף לצאת בעת ההצבעה, ועאכו"כ שלא הי' להם תוקף להצטרף לאלו שאמרו שצריך אותו על ה"כסא"!
שעהולא כפי שהם טוענים, שזה הי' רצונם של אנשי השמאל כו'; הוא בעצמו סיפר, שקודם ההצבעה אמרו לו, שידע, שלא זו בלבד שיאבד את ה"כסא", אלא הוא יאבד את הדירה! וכשנתעורר רעש בנוגע לדירה – אזי נעשה חסד גדול, והבטיחו לו, שיתכן שיוכל להשאר לשבת בדירתו חודשיים נוספים. אבל בנוגע לעצם הענין, שמדובר כאן אודות הצבעה נגד "דבר הוי' זו הלכה" – הסירו זאת מסדר היום. על זה לא שייך להתווכח!
שעודנים מה היתה ה"כוונה פנימית" של זה שהעלה את הצעת החוק, מה היתה הכוונה של זה שהצביע בעד ומה היתה הכוונה של זה שהצביע נגד; אבל שוכחים שמדובר כאן אודות דבר פשוט (שרק לאח"ז באים הכוונות שבדבר) – שההצבעה היתה האם "דבר הוי' זו הלכה" הוא גם בשנת תשל"ב, בירושלים עיר הקודש ובארץ ישראל, בנוגע לאותם 5 ו-11 או 120 אנשים וכו', או שיכולים לשבת ולשתוק, ואח"כ לבקש ממישהו מכתב הסברה שהנהגתו היא "הישג דתי"!
שעזמחפשים תירוצים, שלא לזה התכוונו, ולא על זה חשבו וכו' – בידעם שהעובדות כתובות.
שעחמו. ובהמשך לזה, הנה כיון שהבטיחו, שמי שיציית לרצון ה"בוס", לעשות מה שצוה העומד בראש של אותם 4-5 אנשים, יבוא על שכרו – היו בזה שלש סברות:
שעטהסברא הראשונה היתה, שפלוני שאמר שיצביע נגד "גיור כהלכה", אם רק ראש-הממשלה תצווה עליו [אמנם לא הי' הכרח לומר זאת, כיון שהי' זה כמה שבועות לפני ההצבעה, אבל הוא הראה תוקף...] – אותו יש להושיב על ה"כסא" של זה שהגיע מהכותל המערבי להצביע שגיור חייב להיות "כהלכה", אע"פ שהקואליציא אומרת שלא צריך להיות כהלכה.
שפומובן הדבר, כיון שההנהגה היא באופן של "מדה כנגד מדה", ולכן, במקום מי שהצביע נגד הקואליציא – יש למנות מי שהציע את עצמו (כאשר אף אחד לא כפה עליו) להודיע מראש שאם הקואליציא תצוה להצביע עבור גיור שלא כהלכה, יצביע כך!
שפא176
אבל כשנעשה רעש וטענו: היתכן, הרי הדבר בולט יותר מדי – אזי חשבו על סברא שני':
אבל כשנעשה רעש וטענו: היתכן, הרי הדבר בולט יותר מדי – אזי חשבו על סברא שני':
שפבישנו מי שאמר ב"כנסת" בפירוש, שגיור שלא כהלכה שנעשה בחו"ל, יכירו בו בא"י, וכך סוברת כל המפלגה שלו, וזהו פירוש החוק כו'. וכיון שכן, מגיע לו ה"כסא". – גם הוא הראה "הישג דתי", שלא ברח מהמערכה...
שפגוכיון שפחדו שיזכירו לו אודות הענין הנ"ל, אזי התחילו לטעון, שהוא אדם "בלתי ידוע"; הוא מתעסק רק עם עבודה שקטה, ואילו בנוגע לכל הענין נחשב הוא לאיש מן השורה בלבד, כך, שנותנים את התפקיד לאדם חלק ("אַ גלאַטן מענטשן") – בה בשעה שבענין של "מיהו יהודי" הנה הוא זה שהי' מעורב ב"עסקת החבילה" שנערכה לפני כמה חדשים בין אותם 4 אנשים – בשם מאה אלף שומרי תורה ומצוות – עם ה"מערך", שאמרו, שלכתחילה היתה הכוונה שגיור שלא כהלכה שנעשה בחו"ל יוכר בא"י, כפי שנדפס בפרוטוקולים הרשמיים של אותו יום.
שפדואח"כ נפלו על המצאה שלישית:
שפהישנו עוד אחד שהי' לו "הישג דתי": הוא לא הי' יכול לפעול על עצמו להתפטר מענינים של פוליטיקה [אף שמלכתחילה הי' אסור לו לעסוק בהם, אבל זהו ענינו הפרטי], ולהרביץ תורה ברבים, ולכן נשאר תקוע בבוץ של הפוליטיקה. והוא זה שלקח על עצמו לעמוד בפני מאה חברי הכנסת ולהסביר את ה"הישג" – בידעו שדבריו יודפסו ויתפרסמו בכל קצוי תבל – שבשעה שמצביעים אם יתקיים "דבר הוי' זו הלכה" או יתקיים "דבר המערך", "דבר הקואליציא", צריכים יהודים שומרי תומ"צ לשבת ולשתוק! בגלל זה מגיע לו לכל-הפחות שיתנו לו את ה"כסא"!
שפווכאמור, מלבד החומר ("געוואַלד") שבענין עצמו, עומדים מסביב יהודים ומניחים לאותם 4 ו-11 אנשים לדבר בשמם, באמרם שימשיכו לדבר בשמם, ואינם מתחרטים כלל, אלא אומרים "אכלתי ואוכל עוד", ויתירה מזה: לא רק "אכלתי ואוכל עוד" באמרו שעושה עבירה, אלא הם אומרים שזה "הישג דתי"! ועד כדי כך, שמסבירים שהוספת תיבת "הלכה" תתפרש שיש לעשות כרצון הרפורמים! – לאנשים כאלו הם מניחים להמשיך לדבר בשמם!
שפז177
ויש מי שטוען שאינו יכול להתערב, כיון שאינו יודע את פרטי הדבר. – בשביל מה אתה צריך לדעת את פרטי הדבר?! "הלכה" היא מילה שכתובה בשולחן ערוך, ו"גיור כהלכה" הוא מושג שכתוב בשולחן ערוך; והאיסור לשתוק בשעה שמבזים "דבר הוי' זו הלכה" ברבים, רח"ל, הוא דין בשולחן ערוך; אין צורך לדעת פרטים בדבר!
ויש מי שטוען שאינו יכול להתערב, כיון שאינו יודע את פרטי הדבר. – בשביל מה אתה צריך לדעת את פרטי הדבר?! "הלכה" היא מילה שכתובה בשולחן ערוך, ו"גיור כהלכה" הוא מושג שכתוב בשולחן ערוך; והאיסור לשתוק בשעה שמבזים "דבר הוי' זו הלכה" ברבים, רח"ל, הוא דין בשולחן ערוך; אין צורך לדעת פרטים בדבר!
שפחואח"כ הולכים למישהו אחר ומספרים לו מי יודע מה, והוא יוצא ומכריז שהשתיקה ושאר הענינים הם "הישג דתי"; ואח"כ בא שלישי ומכריז שהם הצילו את כלל ישראל מהסכנה של נישואין אזרחיים, בה בשעה שזהו דבר שאין לו שחר ("ניט געשטויגן און ניט געפלויגן"), עכ"פ במשך השנים הקרובות, כל זמן שישנם גויים בא"י, ועדיין לא החזירו את השטחים – יחד עמהם – לגויים וכו', ואין כאן המקום להאריך בזה.
שפט[כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק: עכשיו יתחילו מיד להטפל לשלשת המילים הנ"ל! וכאמור לעיל, שבמקום לדבר על עלילת הדם, מוטב לדבר על אופן הדבקת הבול, עם הראש כלפי מטה או מעלה...].
שצמז. ויה"ר שבעמדנו לאחרי ימי החורבן של תשעה באב והימים שלפנ"ז, ונכנסנו כבר ל"שבעה דנחמתא" – הנה אע"פ ש"ותאמר ציון עזבני הוי' ואדנ-י שכחני" (כמ"ש בהפטרת הפרשה הקודמת אודות טענת הנביא בשם כנסת ישראל), לא יתחשב הקב"ה בכך, ויערה עלינו רוח ממרום (מבלי להתחשב בבחירה כו'), וידעו כל העמים כולם ש"יש אלקים בישראל", שיש להקב"ה שליטה בארץ הקודש, במכ"ש וק"ו משליטתו בחוץ לארץ, ודבר אלקינו הוא יקום – כך ולא אחרת, ואף אחד לא יוכל לשנות זאת – לא 4 האנשים, לא 11 האנשים, וגם לא מאה ועשר אנשים יחד עם עשר גויים... ש"בכל דור ודור .. הקב"ה מצילנו מידם" (כמ"ש בהגדה).
שצאויה"ר שיהי' זה בדרכי נועם, ובטוב הנראה והנגלה, מתוך שמחה טוב לבב, ובעגלא דידן – שיהודים יבינו את הגדולה של "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"136, ולא להתבייש לומר שהוא מתפאר בכך שהוא יהודי [אפילו אם בשעת מעשה עומד בצד מישהו ומלעיג עליו, ואומר לו שיקח ממנו את הדירה, המשרה והפרנסה וכו'],
שצב178
וזה ישבור את השקר ש"אין לו רגלים", וימשיך "אמת הוי' לעולם" בכל הענינים – ע"י "דבר הוי' זו הלכה".
וזה ישבור את השקר ש"אין לו רגלים", וימשיך "אמת הוי' לעולם" בכל הענינים – ע"י "דבר הוי' זו הלכה".
שצגובעגלא דידן, ולמטה מעשרה טפחים – תהי' ביאת משיח צדקנו, יחד עם הגאולה האמיתית והשלימה מהחושך הכפול ומכופל שלא הי' כמוהו,
שצד– לומר על חושך, שהוא אור, ועל חורבן של עם ישראל, שזהו "הישג דתי", ולומר על אחד שנלחם נגד ה' ותורתו, שהוא מדבר בשמם של מאה אלף יהודים שומרי תורה ומצוה –
שצהשיתבטל החושך לגמרי, עד לאופן ש"לילה (הימים האחרונים של הגלות שנקרא לילה) כיום יאיר", ותבוא הגאולה האמיתית והשלמה, ובקרוב ממש, אמן כן יהי רצון.
שצו* * *
שצזמח. דובר לעיל (ס"ב) אודות ההליכה מחיל אל חיל כפי שנפעלת גם אצל כל הלומדים תורתו של בעל ההילולא, אפילו אות אחת, ועאכו"כ הלכה אחת ויותר מזה.
שצחוכיון שבימים אלו נדפס והגיע מבית-הכורך כרך נוסף של מכתבים והערות על פסוקי התורה (שלא נכללו בכרכים שלפנ"ז), אשר לכן, הנה כאן הזמן המתאים להתעכב בקיצור עכ"פ על א' הענינים בהתחלת הספר – רשימה קצרה בנוגע ללמך, שבה מבאר בארוכה לפי ערך פרטי הענינים ע"ד הקבלה עם גימטריאות וכו'.
שצטהרשימה הראשונה בספר זה היא בנוגע ללמך בן מתושלח מיוצאי חלצי שת, ומביא ש"מיוצאי חלצי קין הי' ג"כ א' שנק' למך", ומבאר השייכות שביניהם, כי, "ע"כ [צריך] לומר שהב' בחי' למך שמקין ושמשת יש להם שייכות זה לזה, כי הרי שמם אחד הוא".
תובסיום הרשימה: "ושנים מיוצאי חלצי קין ושנים מיוצאי חלצי שת שווים בשמותיהם זה לזה, והם חנוך ולמך מקין, וחנוך ולמך משת".
תא179
ומזה שמבאר רק השייכות של ב' הבחי' דלמך, ולא השייכות של ב' הבחי' דחנוך, מוכח, שבנוגע לחנוך מובנת מעצמה השייכות של ב' הבחי', ולכן לא ציין זאת, כיון שהוצרך לכתוב בקיצור בגלל הצמצום בדיו ונייר כו', כמדובר כמ"פ.
ומזה שמבאר רק השייכות של ב' הבחי' דלמך, ולא השייכות של ב' הבחי' דחנוך, מוכח, שבנוגע לחנוך מובנת מעצמה השייכות של ב' הבחי', ולכן לא ציין זאת, כיון שהוצרך לכתוב בקיצור בגלל הצמצום בדיו ונייר כו', כמדובר כמ"פ.
תבמט. ויש לבאר השייכות שבין ב' הבחי' דחנוך (בדא"פ עכ"פ) – בהקדים החילוק שבין קין לשת:
תג"שת" – "ממנו הושתת העולם". ואילו ענינו של "קין" הי' היפך בנין ותיקון העולם – שהרג את הבל, והי' נע ונד בארץ, שזהו היפך הענין ד"לא תהו בראה לשבת יצרה".
תדאמנם, בכללות יותר, כיון שגם קין (שנוסף על גודל מעלתו שמתבטאת בכך שנקרא ע"ש "קניתי איש את ה'") הי' בנו של אדה"ר שבריאתו היתה באופן ד"לשבת יצרה", הרי מובן שגם הוא שייך לתיקון, וכמרומז גם בשמו שיש בו ג' האותיות ק' י' ן' ד"תיקון"; ולאידך גיסא, גם שת (שממנו הושתת העולם) שייך לענין התהו, שהרי עיקר ענין התיקון בעולם התיקון עצמו התחיל לאחרי הכריתת ברית עם נח (לאחרי המבול), משא"כ לפני המבול הי' מעמד ומצב של תהו – אורות מרובים – כפי שהוא בעולם התיקון עצמו, שלכן הי' אז טבע העולם באופן של ריבוי גדול כו' (כמבואר במדרשי חז"ל), ע"ד שמצינו בגמרא בנוגע לכללות הזמן שלפני מ"ת, ש"היו ניזונין בחסדו של הקב"ה", ועאכו"כ לפני המבול.
תה[דוגמא לדבר (שגם בתהו יש תיקון, וגם בתיקון יש תהו): התכללות ד' היסודות באופן שגם באש יש מים וגם במים יש אש, וע"י המים שבאש והאש שבמים יכול להיות החיבור של אש ומים. וכן הוא בחיבור ההפכים דנשמה בגוף (רוחניות וגשמיות) בכח המפליא לעשות, כמבואר בספרי חקירה שחיבור זה נעשה לאחרי הקדמת
תו180
החיבור בין הרוחניות שבגשמיות עם הגשמיות שברוחניות, ע"י הדם ש"הוא הנפש"54 שבו מלובש רוח החיים].
החיבור בין הרוחניות שבגשמיות עם הגשמיות שברוחניות, ע"י הדם ש"הוא הנפש"54 שבו מלובש רוח החיים].
תזונוסף על כללות הענין שקין שייך גם לתיקון ושת שייך גם לתהו, ישנם פרטים שבהם מודגשת בגלוי יותר שייכותם של קין לתיקון, ושל שת לתהו.
תחנ. ויש לומר שזהו ענינם של ב' הבחי' דחנוך – מיוצאי חלצי קין ומיוצאי חלצי שת:
תטחנוך מיוצאי חלצי קין – הו"ע התיקון שבתהו, שזהו מ"ש "ויהי (קין) בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך", והיינו, ענין הבנין ("בונה עיר") שבתהו גופא.
תיוחנוך מיוצאי חלצי שת – הו"ע התהו שבתיקון, שזהו מ"ש "ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו האלקים", שזהו סדר הנהגה שלמעלה והיפך מישוב העולם – תהו (ששם כלים מועטים292, דוגמת מיעוט מספר שנות חייו לגבי שאר האנשים שבדורות ההם).
תיאוכמבואר בתורה אור ש"שתי נשמות משמיטה הראשונה, דהיינו מבחי' עולם התהו שלפני עולם התיקון, ירדו ונמשכו למטה לשמיטה שני' שהוא בחי' התיקון, והם חנוך ומשה .. ועיקר ירידתם לזו השמיטה הוא כדי לתקן העולמות, כי הם שרשם גבוהים מאד, יען היותם למעלה מבחי' נשמות דשמיטה זו, דהיינו ששם נמצא הביטול הרבה יותר מאשר נמצא בשמיטה זו", וכידוע שהביטול שבעולם התהו הוא נעלה יותר מהביטול שבעולם התיקון, וע"ד שאצל בהמה (שהו"ע התהו שבתיקון גופא) ישנו ענין הביטול יותר מאשר אצל אדם, כמרומז גם בכך ש"אדם" רק בגימטריא מ"ה (שמורה על ענין הביטול והעדר תפיסת מקום), ואילו ב"בהמה" ישנם האותיות מ"ה בגלוי.
תיבנא. ויש להוסיף, שב' בחי' הנ"ל (תיקון שבתהו ותהו שבתיקון) נקראים בשם "חנוך", לפי שבשם זה מרומזים ב' הענינים דתהו ותיקון:
תיג"חנוך" הוא גם מלשון חינוך, ובענין החינוך ישנם ב' קצוות:
תידמחד גיסא – החינוך הוא "ע"י איזו תוספת כמו איזו התקרבות
תיה181
או איזו מתנה כו'", "כמשל התינוק שמחנכין אותו ללמוד נותנין לו מתנה יתירה כדי להרגילו להתחיל בלימוד", כמבואר בלקו"ת בנוגע לחנוכת המזבח, ש"זה הי' ג"כ ענין הקרבת הקטרת על מזבח החיצון, שאינו דבר ההוה כלל, שדבר ההוה היינו קרבנות תמידין כו'" (ואילו "הקטרת לא היתה קריבה על מזבח החיצון, כ"א על מזבח הפנימי, אך ורק בנשיאים היתה הוראת שעה שהקריבו קטרת ע"ג מזבח החיצון"), והיינו בשביל חנוכת המזבח", כיון ש"ענין החנוכה זו הוא מלשון חינוך .. ע"י מתנה יתירה דוקא, כך הי' ענין הקרבת הקטרת שהוא המשכת בחי' מקיפים" – ע"ד ריבוי ותוקף האורות דתהו.
או איזו מתנה כו'", "כמשל התינוק שמחנכין אותו ללמוד נותנין לו מתנה יתירה כדי להרגילו להתחיל בלימוד", כמבואר בלקו"ת בנוגע לחנוכת המזבח, ש"זה הי' ג"כ ענין הקרבת הקטרת על מזבח החיצון, שאינו דבר ההוה כלל, שדבר ההוה היינו קרבנות תמידין כו'" (ואילו "הקטרת לא היתה קריבה על מזבח החיצון, כ"א על מזבח הפנימי, אך ורק בנשיאים היתה הוראת שעה שהקריבו קטרת ע"ג מזבח החיצון"), והיינו בשביל חנוכת המזבח", כיון ש"ענין החנוכה זו הוא מלשון חינוך .. ע"י מתנה יתירה דוקא, כך הי' ענין הקרבת הקטרת שהוא המשכת בחי' מקיפים" – ע"ד ריבוי ותוקף האורות דתהו.
תיוולאידך גיסא – המתנה יתירה (ריבוי ותוקף האורות דתהו) שבענין החינוך היא רק בהתחלת החינוך, והמכוון בזה הוא כדי שלאח"ז יהי' המשך הענין בדרך הישר, דרך הממוצעת (כמו בחנוכת המזבח "שעי"ז יוכל להיות אח"כ סדר הקרבנות תמידין כסדרן וכו'"), שזהו סדר ההנהגה דעולם התיקון.
תיזנב. (ואח"כ אמר:)
תיחכרגיל בכל שנה ושנה – יש להזכיר אודות ה"קרן" על שמו של אאמו"ר, שממנה מסייעים לאלו שרוצים ללמוד תורה לשמה, ללא ענינים צדדיים (ככל שתגדל מעלתם).
תיטולכן, כל הרוצה, יתנדב כפי נדבת לבו הטהור, ומי שרוצה – יוכל לצרף בפיתקא בפני עצמה (או ביחד) שמו ושם אמו, כדי להזכירו לברכת ה' בכל המצטרך מנפש ועד בשר, וגדול זכות הצדקה.
תכ[ואח"כ אמר: מסתמא יחלקו מעטפות ופיתקאות כדי שיוכלו לעשות זאת].
תכא* * *
תכבנג. דובר כמ"פ אודות פרשת השבוע, ששייכת גם לכל עניני השבוע, ולכן חל על זה הפתגם הידוע של רבינו הזקן שצריך לחיות עם הזמן. והרי פרשת שבוע זה היא פרשת ראה.
תכג182
וכמדובר כמ"פ שאע"פ שבפרשה מדובר אודות כו"כ ענינים, הרי "שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" – שאינו במקרה ח"ו, ונתקבל ע"י כל ישראל – מורה על קו השני והנקודה האמצעית שחודרת את כל עניני הפרשה, והיינו, שכל פסוק וכל ענין שייך לפרשה ששמה "ראה".
וכמדובר כמ"פ שאע"פ שבפרשה מדובר אודות כו"כ ענינים, הרי "שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" – שאינו במקרה ח"ו, ונתקבל ע"י כל ישראל – מורה על קו השני והנקודה האמצעית שחודרת את כל עניני הפרשה, והיינו, שכל פסוק וכל ענין שייך לפרשה ששמה "ראה".
תכדוהענין בזה:
תכהבנוגע לראי' – איתא במכילתא ש"אינה דומה שמיעה לראי'", וכפי שרואים בפועל שדבר הנראה מתקבל ונקבע אצל האדם כל כך שאי אפשר להחלישו ועאכו"כ לבטלו ע"י קושיות וכו'.
תכווזהו גם הטעם ש"אין עד נעשה דיין" – כי: ענין הדין צ"ל לא רק באופן ד"ושפטו העדה", אלא גם באופן ד"והצילו העדה", והיינו, שצ"ל האפשרות וההשתדלות למצוא צד של זכות כדי לפעול ענין של הצלה. ולכן, "עד", שראה בעצמו מעשיו של פלוני – לא ישתכנע ע"י ראיות בשכל כו' למצוא עליו זכות כדי שיוכל להיות "והצילו העדה"; משא"כ מי שרק שומע את הדבר, הנה אף ששומע זאת מעדים נאמנים ובחקירה ודרישה כו' (כמ"ש "ודרשת וחקרת גו' היטב וגו'"), יכול להיות אצלו הענין ד"הצילו העדה".
תכזובכן: כל הענינים שאודותם מדובר בפרשה, יכולים להיות באופן של ראי' ("ראה"), היינו, שנקלטים ומונחים אצלו כמו ענין שראה בעיני בשר.
תכחנד. אך עדיין דרוש ביאור בדבר:
תכטבפרשה מדובר אודות כמה ענינים הקשורים עם עוה"ז הגשמי והחומרי, עד כדי כך, שיכול להיות ש"יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך גו' או רעך אשר כנפשך גו' לאמר נלכה ונעבדה וגו'", וכפי שמפרש רש"י: "פירש לך הכתוב את החביבין לך כו'", והם אלו שמסיתים אותו וכו'.
תל[דרך אגב, יש כאן דיוק הדורש ביאור בפשוטו של מקרא, וכאמור כמ"פ שדוקא על "קלאָץ-קושיות" לא מתעכבים:
תלא183
כיון ש"פירש לך הכתוב את החביבין לך", אינו מובן: למה לא נזכר בכתוב "אמך"?! – בכתוב נזכרו: "אחיך", "מאב" (כפירוש רש"י), "בן אמך", "מאם", "בנך או בתך", ורש"י מוסיף ומפרש ש"אשר כנפשך" "זה אביך"; ורק "אמך" לא נזכרה?!
כיון ש"פירש לך הכתוב את החביבין לך", אינו מובן: למה לא נזכר בכתוב "אמך"?! – בכתוב נזכרו: "אחיך", "מאב" (כפירוש רש"י), "בן אמך", "מאם", "בנך או בתך", ורש"י מוסיף ומפרש ש"אשר כנפשך" "זה אביך"; ורק "אמך" לא נזכרה?!
תלבואדרבה: מצינו בפירוש רש"י בפ' קדושים על הפסוק "איש אמו ואביו תיראו", "כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים" (כפי שרואים במעשה בפועל). וא"כ, בנוגע להסתה ושידול בדברים כו' – בודאי שהאם היא מה"חביבין לך"!
תלגובכן, זהו מאמר המוסגר, שישאר להתוועדות של יום הש"ק, כרגיל].
תלדואעפ"כ, הנה לא זו בלבד שאסור לשמוע אליו, אלא יתירה מזה: "לא תחמול ולא תכסה עליו", כפי שמפרש רש"י בפשוטו של מקרא: "לא תהפך בזכותו וכו'", ועד ש"כי הרוג תהרגנו ידך תהי' בו בראשונה גו'", והיינו, שאע"פ שהוא מ"החביבין לך", אסור לך ללמד זכות עליו, אלא עליך לבוא לב"ד ולספר מה שאמר לך בסתר, ולהיות ראש המענישים!
תלהוגם ענין זה הוא חלק מפרשת ראה, היינו, שהנהגה הנ"ל בנוגע למסית ומדיח אפילו מ"החביבין לך" רח"ל, צריכה להיות באופן של "ראה".
תלוולכאורה, הרי זה היפך טבע האדם לגמרי?!
תלזנה. וההסברה על זה מיד בהמשך הכתוב לאחרי תיבת "ראה" – "אנכי נותן לפניכם":
תלחבעשה"ד נאמר124 "אנכי הוי' אלקיך", תחילה "אנכי" ואח"כ "הוי' אלקיך". ומזה מובן, שכשם שהוי' הוא למעלה מאלקיך, שהרי שם הוי' הוא שם העצם ושם המפורש, משא"כ שם אלקים (ו"אלקיך"), כך
תלט184
"אנכי" הוא למעלה גם מהוי', וכדאיתא בזהר: "אנכי מי שאנכי", ד"לא אתרמיז בשום אות כו'", משא"כ הוי' שהוא שם שיש בו אותיות כו'.
"אנכי" הוא למעלה גם מהוי', וכדאיתא בזהר: "אנכי מי שאנכי", ד"לא אתרמיז בשום אות כו'", משא"כ הוי' שהוא שם שיש בו אותיות כו'.
תמוכיון ש"אנכי נותן לפניכם", "אנכי" דייקא, שלמעלה אפילו מהוי', שנקרא כן ע"ש שמהוה את כל העולמות – הרי הוא מעמיד את כל אחד מישראל למעלה מכל הגדרים וההגבלות של העולם שנתהוה בדבר ה' ("ה' דברך נצב בשמים"), ולכן יכול לפעול על עצמו, שמבלי הבט על היחס כלפי "אחיך בן אמך או בנך או בתך .. או רעך אשר כנפשך", "החביבין לך", כפי שהוא מצד טבע העולם, יתנהג כהוראת התורה, ועד שענין זה יהי' אצלו באופן של "ראה".
תמאנו. וזהו גם הביאור בנוגע לאופן הנהגת בנ"י שנמצאים מאחורי מסך הברזל:
תמבנזכר לעיל (סכ"ו) מ"ש בגמרא169 "אילמלי נגדוה לחנני' מישאל ועזרי' כו'" – מי יודע אם היו עומדים בנסיון.
תמגואעפ"כ רואים שיהודים הנ"ל נמצאים במעמד ומצב ד"נגדוהו" במשך עשיריות שנים ועד למעלה מיובל שנים [משך זמן שנקרא ע"פ תורה בשם "עולם", כמ"ש "וישב שם עד עולם", או כמ"ש גבי עבד עברי שנרצע: "ועבדו לעולם"], ואעפ"כ עומדים בנסיון ומוסרים נפשם על כו"כ עניני יהדות, תורה ומצוותי'?!
תמדוההסברה בזה – שכאשר הענין ד"אנכי נותן לפניכם" נמשך ובא בגילוי, הרי זה פועל הענין ד"ראה", ששום דבר לא יכול לבטלו או אפילו להחלישו, ואז אינו מתחשב בשום דבר, כך, שגם כאשר "נגדוהו" במשך למעלה מיובל שנים, מתנהג כרצון הקב"ה בכל מקום שידו מגעת, ויתירה מזה: אפילו במקום שאינה מגעת!...
תמהנז. וזהו גם הטעם לכך שישנם אלו שעדיין מחזיקים אותם שם (כמדובר פעם בארוכה) – כיון שצריכים כנראה לסיים שם "פכים קטנים",
תמו185
– ולאמיתו של דבר הרי הם "פכים גדולים" ביותר... כיון שנמצאים במעמד ומצב ד"נגדוהו" במשך למעלה מיובל שנים –
– ולאמיתו של דבר הרי הם "פכים גדולים" ביותר... כיון שנמצאים במעמד ומצב ד"נגדוהו" במשך למעלה מיובל שנים –
תמזואז יצאו גם הם "ביד רמה", בנעריהם ובזקניהם (כמו אלו שכבר יצאו משם ונמצאים במעמד ומצב של חירות לפי ערך), יחד עם מנהיגיהם בראשיהם,
תמח– ע"ד מ"ש בנוגע למשה רבינו, רועה נאמן הראשון בישראל, "ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל", ואיתא במדרש תנחומא: "א"ל הקב"ה למשה שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר .. אלא תהי' בצדן ותבוא עמהם", והיינו, שמשה רבינו נשאר במדבר יחד עם עדתו, שישים ריבוא בנ"י, "דור דעה", ובבוא העת והזמן יבוא יחד עמהם לארץ ישראל. ועד"ז בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא, ראשי ומנהיגי ישראל בכל מדינה ומדינה, שממתינים לבני עדתם, שנמצאים בגלות ועומדים בנסיונות הקשים ביותר, וכשיצאו משם יבואו גם הם בראשם –
תמטכולל גם אלו שאצלם צריך להיות הענין ד"הקיצו ורננו שוכני עפר"171, ומנהיגיהם בראשם,
תנוכולם יחד יקבלו גילוי השכינה כפי שיהי' לעתיד לבוא בקיום היעוד160 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו", ועד ש"ידעו אותי"178, באופן ד"כמים לים מכסים"218.
תנאנח. ויה"ר שיסיימו כאן את ה"פכים קטנים" שצריכים לסיים כאן, ומתוך שמחה,
תנב– כפי שרואים בטבע בני אדם שדבר שנעשה בשמחה, נעשה בזריזות, ובמשך זמן קצר מסיימים את הפעולה שע"ד הרגיל דורשת זמן ארוך, כך, שבמקום "בעתה" נעשה הדבר באופן ד"אחישנה" –
תנגוענין זה יסייע גם לאלו שנמצאים שם, שגם הם יוכלו לסיים את הבירורים שלהם בהקדם ובאופן טוב ונקל יותר,
תנדועאכו"כ בנוגע לאלו שנמצאים כבר מעבר זה של מסך הברזל, שלא יאפשרו להיות במצב של פיזור ומבלי לנצל את כח המס"נ שעמדו
תנה186
בו במשך עשיריות שנים, אלא ינצלו כח זה מתוך הרחבה בעניני יהדות בנוגע לעצמם ובהפצת היהדות בכל מקום שידם מגעת.
בו במשך עשיריות שנים, אלא ינצלו כח זה מתוך הרחבה בעניני יהדות בנוגע לעצמם ובהפצת היהדות בכל מקום שידם מגעת.
תנווכך יתאחדו כל בנ"י יחד (כפי שרוצה כל אחד מישראל), ובדרך ממילא יתבטלו כל המחיצות המפסיקות, והרי המעמד ומצב ד"כולנו כאחד" ממשיך את הענין ד"ברכנו אבינו"214, שיומשכו כל ברכות ה' "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"22, ועד לברכה הכללית והפנימית והעיקרית – המשכת גילוי משיח צדקנו והגאולה האמיתית והשלימה, למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן.
תנזובפשטות – שיוצאים מהגלות, כל אחד מישראל בכל מקום שהוא, עם בניו ובנותיו וכל אשר לו, "כספם וזהבם אתם", והולכים כולם יחד – מתוך "שטורעם" – לקבל פני משיח צדקנו, "בשובה ונחת תושעון", ו"שמחת עולם על ראשם".
תנח______ l ______