Toras Menachem·Vol. 69 (5732·Part 4)·Sicha of Shabbos Parshas Mattos-Masei·Shabbos Mevarchim Menachem-Av·5712תורת מנחם·סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי·שיחת ש"פ מטות-מסעי·מבה"ח מנחם-אב·ה'תשל"ב

א111
בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בא. בשבת זו קורין פרשיות מטות מסעי, אבל, מענין ההפטרה (שהיא "מענין הפרשה") מוכח שהעיקר הוא פרשת מסעי, כיון שבכל פעם שקורין שתי פרשיות, באה ההפטרה בהמשך לסיום הפרשה השני', ובנדו"ד: פרשת מסעי.

גזאת ועוד: פ' מסעי קורין לעולם בשבת השני' של בין המצרים, משא"כ פ' מטות, ומזה מוכח שפ' מסעי שייכת לשבוע זה יותר מאשר פ' מטות.

דוע"פ הידוע ששמו של כל דבר מורה על תוכנו, יש להתעכב לכל לראש על שם הפרשה – "מסעי", שבזה גופא יש שני ענינים: (א) מסעי מלשון נסיעה, (ב) "מסעי" לשון רבים.

הוכיון שהתורה – לשון הוראה – היא נצחית,

ו– כמ"ש רבינו הזקן בתניא בנוגע לפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שזהו ענין נצחי ששייך לכל אחד מישראל בכל דור ודור, ומזה מובן שכן הוא בנוגע לכל ענין שבתורה, שהרי הכשרות של כל פסוק בתורה (ובנדו"ד, הפסוק "כי קרוב וגו'") תלוי' בכשרות של הס"ת כולה, כדאיתא בזהר (שאומרים ב"מענה לשון") אודות "ספר תורה .. דהוה פסול .. על דאשתכח וא"ו יתיר בההוא קרא דושסעת שסע שתי פרסות" –

זשבזה נכלל גם שם הפרשה (כפי שנקבע בהשגחה פרטית), שעם היותו רק מצד מנהג ישראל, הרי "מנהג ישראל תורה היא", ולכן הרי זה ענין נצחי, ולא עוד אלא שבענינים הנצחיים שבתורה גופא הרי זה

ח112
ענין עיקרי, כיון שכולל את התוכן של כל הפרשה, ולכן יש ללמוד מזה הוראה, הן מכללות ענין הנסיעה, והן מהענין ד"מסעי" לשון רבים (כלשון הכתוב, לפי שהיו ריבוי מסעות – מ"ב מסעות).

טב. והענין בזה:

יידוע מאמר הבעש"ט (כפי שמביא נכדו בספרו דגל מחנה אפרים) שכל מ"ב המסעות ישנם אצל כל אדם מיום הולדו, הוא בחי' יצי"מ, עד בואו לארץ (טובה ורחבה, ארץ) החיים העליונה (שזהו עולם הבא).

יאועז"נ "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" – כפי ששואל רבינו הזקן בלקו"ת: "להבין לשון אלה מסעי שהוא לשון רבים, וכתיב אשר יצאו מארץ מצרים, והרי מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות", ומבאר, ש"עיקר ותכלית נסיעתן הי' לצאת מבחי' מצרים, בחי' מיצר וגבול .. ולכן כל המ"ב מסעות נק' הכל אשר יצאו מארץ מצרים".

יבוכיון שענינם של כל מ"ב המסעות הוא היציאה ממצרים, והיציאה ממצרים צריכה להיות בכל יום ויום – כפי שמבאר רבינו הזקן בדברי המשנה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", שהכוונה בזה היא "בכל יום ויום" – הרי מובן שבכל יום ויום ישנו הענין דמ"ב המסעות.

יגג. וכללות ההוראה מענין המסעות ("מסעי") היא – שצריך תמיד להיות במעמד ומצב של נסיעה, והיינו, שבכל מעמד ומצב שבו נמצאים, גם אם הוא מעמד ומצב נעלה שלכאורה מה עוד יכולים לדרוש ממנו, צריך לנסוע ולהתעלות לדרגא נעלית יותר.

ידוענין זה בא בהמשך להמדובר בי"א ניסן בענין "אדם לעמל יולד" – שאין הכוונה שצריך להתייגע פעם אחת ולחשוב שעי"ז הגיע כבר לשלימותו, אלא כמובן מפשטות הכתוב וגם מדברי הגמרא במסכת סנהדרין שזוהי תכלית הכוונה בבריאת האדם, וכיון שהקב"ה נתן לו

טו113
עוד יום, שבוע, חודש, שנה, עשר שנים וכו', עליו לנצל זאת ולהמשיך להתייגע (כל זמן שביכלתו להתייגע), ולהתעלות בעילוי אחר עילוי.

טזומובן שענין זה צריך להיות תמיד, גם ביום השבת, שגם בו היתה עבודת הקרבנות, כמ"ש "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד" – קרבן עולה ש"כליל תקטר".

יזומ"ש רבינו הזקן בלקו"ת שעל יום השבת נאמר "לא ראה עמל בישראל", ש"אין העבודה בבחי' עמל כלל, רק להתענג על ה'" – אין הכוונה שבשבת אין עמל כלל, אלא שזהו סוג אחר של עמל, נעלה יותר, שהוא באופן של מנוחה ותענוג.

יחוהענין בזה – שהעמל שביום השבת הוא בדוגמת העמל שהי' קודם חטא עה"ד, כי, "שבת אותיות תשב", שהו"ע התשובה על חטא עה"ד [ולא כמו בימות החול, שעדיין יש שייכות לענין החטא (אפילו אצל אלו ש"מתו בעטיו של נחש"), ובמילא אין זו שלימות האדם], ולכן אופן העבודה ביום השבת הוא כמו קודם החטא – לא באופן ש"בזעת אפיך תאכל לחם", אלא באופן של מנוחה ונועם, כפי שהי' בגן עדן, שעז"נ "ויניחהו בגן עדן (לא כדי לאכול מפרי', אלא) לעבדה ולשמרה", שזוהי עבודה באופן של מנוחה ונועם.

יטומזה מובן שגם ביום השבת צ"ל הענין ד"מסעי" – הלוך ונסוע בעילוי אחר עילוי, ועד לעילוי שבאין ערוך למדריגתו הקודמת, כמבואר בחסידות שהליכה (ובלשון פרשתנו: נסיעה) אמיתית היא באופן שבאין ערוך למדריגה הקודמת, ששוב אין לו שייכות אלי' כלל, וכפי שמצינו דוגמא לזה בנגלה דתורה – בנוגע להוצאה בשבת מרשות לרשות, שכל זמן שמקצת החפץ נמצא ברשות הקודמת, אין זו הוצאה מרשות לרשות.

כולהעיר, שגם מי שטוען שענין המסעות בשבת הוא צער לגופו – הרי ע"י הרצון בזה, מתבטל הצער ונהפך לעונג, כפי שמצינו בנוגע לענין התענית שהוא עינוי ע"פ תורה [והרי "אין לאדם רשות על גופו כלל ..

כא114
לצערו בשום צער", ו"מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא". ואף ש"מותר להתענות לתשובה"30 – כבר כתב רבינו הזקן באגה"ת, שבדורותינו אלו שמחמת חלישות הדור לא מצו לצעורי נפשם כו', אין להתענות לתשובה, אלא יש להחליף את התענית בענינים אחרים שיכולים לעשות בקלות, ובאופן של נועם ותענוג], שמותר להתענות תענית חלום בשבת, דכיון שרצונו בכך, "הרי התענית הזה תענוג הוא לו".

כבד. והוראה זו שייכת לכל אחד מישראל:

כגגם מי שנמצא בדרגא נעלית ביותר, ואפילו צדיק גמור, צריך להיות אצלו ענין הנסיעה והעלי' לדרגא נעלית יותר – שהרי גם צדיק גמור הוא בבחי' "יש מי שאוהב", ולכן צריך להתעלות יותר ולהתבטל לגמרי לאלקות.

כדולאידך גיסא, גם מי שבידעו מעמדו ומצבו (כפי שידע איניש בנפשי') טוען שמספיק שידרשו ממנו הליכה ונסיעה לדרגא שהיא בערך לדרגא הקודמת, אבל לא הליכה ונסיעה לדרגא שבאין ערוך – הנה על זה אומרים: "אל תבט אל מראהו"! אין להסתכל על יהודי (גם על עצמו) בעיני בשר, אלא צריך לזכור שיהודי הוא "חלק אלקה ממעל ממש", וכשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו, ולכן, כל מה שיכול ה"אלקה", יכול גם ה"חלק אלקה".

כהוכמובן גם מכללות ענין ירידת הנשמה למטה, שהיא ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אבל הכוונה בזה היא לצורך עלי', שעי"ז תגיע הנשמה למקום עליון יותר; וכיון שכל אחד מישראל אומר "נשמה שנתת בי טהורה היא", ואח"כ "אתה בראת אתה יצרת וכו'" עד שירדה ונתלבשה בגוף, הרי מובן שכל אחד מישראל צריך להגיע לדרגא הכי נעלית – למעלה אפילו מ"טהורה היא". ולכן צריך להיות אצלו ענין הנסיעה בעילוי אחר עילוי כו'.

כווהנתינת כח על זה היא – בשבת פ' מסעי, שבו קורין בתורה

כז115
ברבים [כפי ששומע גם מי שלא ידע מאי קאמר, שגם הוא עולה לתורה כו'] "אלה מסעי בני ישראל וגו'", עד לסיום כל המסעות, כשבאים ל"ירדן ירחו קדמה מזרחה", ומשם נכנסים לארץ ישראל, במהרה בימינו ממש.

כח* * *

כטה. נוסף על ההוראה הכללית שצריך להיות ענין הנסיעה – יש גם הוראה מהענין ד"מסעי" לשון רבים:

לבנוגע ללשון רבים מצינו ש"מיעוט רבים שנים", והיינו, שאע"פ שלשון רבים כולל גם יותר משלשה (ובנדו"ד, נכללים ב"מסעי" לשון רבים מ"ב מסעות), ישנו גם הפירוש שלשון רבים הוא שנים (כמבואר בספרים הדנים בפירוש המלות). וכן הוא בענין המסעות, שנחלקים בכללות לשתים: לצאת מארץ מצרים, ולבוא אל ארץ טובה ורחבה (וביניהם יש ריבוי המסעות).

לאו. ובהקדים – שמצינו עד"ז בנוגע למספר העולמות, שיש עולמות עד אין סוף, אבל בכללות נחלקים לשתי דרגות: "עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין".

לבוכן בנוגע לגן עדן (שכר מצוה) – "שיש כמה וכמה מעלות ומדרגות ג"ע זה למעלה מזה עד רום המעלות", אבל בכללות נחלקים לשתי מדרגות: גן עדן התחתון, וגן עדן העליון.

לגוכן מצינו בתורה – שהיא דיפתראות ופינקסאות של הקב"ה לבריאת העולם – שנחלקת בכללות לשתים, כמ"ש "לכו לחמו בלחמי": תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, אע"פ שבפרטיות יש חילוקי דרגות בתושב"כ גופא, כמו מעלת דברי תורה לגבי דברי קבלה, ועד"ז יש חילוקי דרגות בתושבע"פ גופא: משנה (ש"טעה בדבר משנה חוזר") וברייתא (ברייתא דר' חייא ור' אושעיא וסתם ברייתא) ותוספתא ועד

לד116
לראשונים ואחרונים (אלא ש"בזמן הזה גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים כמו הטור והשו"ע והגהותיו בכלל משנה יחשבו").

להוכן הוא בעבודה – שנחלקת בכללות לשתים, ובכמה אופנים:

לובדרגא היותר נעלית – ב' הדרגות שבנשמה: דרגת הנשמה שמתלבשת בגוף, ובחי' המקיף דנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף (שגם בבחינה זו יש איזה ענין של ירידה, והתכלית היא שעי"ז תהי' עלי' לדרגא נעלית יותר, שזהו תוכן ענין המסעות), ובלשון הלקו"ת: בחי' ראש שבנשמה ובחי' רגל שבנשמה.

לזובדרגא נמוכה יותר – העבודה של נפש האלקית והעבודה של נפש הבהמית [כידוע בביאור דיוק לשון הכתוב "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו", "משכני" ו"הביאני" לשון יחיד, ו"נרוצה" לשון רבים, שקאי על נפש האלקית ונפש הבהמית], שהרי צריך לפעול גם ב"רוח הבהמה היורדת היא למטה", וכמ"ש "ואהבת גו' בכל לבבך", "בשני יצריך",

לחועד לפעולה גם בנוגע לגוף (נפש וגוף) – שמצד עצמו דומה לבהמה בשלשה דברים, ואעפ"כ פועלים עליו שיהי' במעמד ומצב ד"כי מטי למודים מנפשי' כרע" (שזהו ענין ששייך לא רק ליחידי סגולה). וכידוע גם הסיפור אודות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שהגאון ר"ח מבריסק שאל אותו: ליובאוויטשער רבי! האם אתם סומכים על דעתכם? והשיב לו, שהרגיל את גופו שמצד עצמו יתנהג ע"פ שו"ע, ולכן יכול לסמוך על דעתו, ואח"כ מוצא את מקור הדברים,

לטועד שנוסף על העבודה עם עצמו (כולל גם בנוגע לעניני העולם ע"י ההנהגה באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו"), צריכה להיות גם העבודה לפעול בכל העולם כולו, החל מזה שהנהגתו היא בבחי' "כמופת הייתי לרבים".

מז. וכללות הענין בזה – שהענין ד"מסעי", לצאת תמיד ממעמדו

מא117
ומצבו ולנסוע ולהתעלות לדרגא נעלית יותר, צריך להיות בנוגע לשני סוגי העבודה הנ"ל, היינו, לא רק בשעת התפלה, אלא גם בעבודתו בעניני הגוף וחלקו בעולם כו'.

מבועד שעי"ז באים ל"ארץ טובה ורחבה".

מג* * *

מדח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אלה מסעי בני ישראל וגו'.

מה* * *

מוט. הביאור בנוגע למלקוח השבי במלחמת מדין, שהכתוב מפרט את הסכום של כל מין, סכום המחצית של כל מין ששייך לתופשי המלחמה, וסכום המכס לה' מכל מין, וכן סכום המחצית של בנ"י מכל מין,

מז– שכוונת הכתוב להודיע דבר פלא בנוגע למלקוח השבי, שבכל מין הי' מספר מדוייק, ולא נשאר עודף שלא נלקח ממנו מכס, וכך הי' בב' החצאין בשוה, כיון שבמשך כל הזמן לא מת אפילו אחד.

מחוביאור הטעם שהכתוב מפרט רק מספר המכס של החצי השייך לתופשי המלחמה, ולא החצי השייך לבנ"י – ע"ד ההלכה – כיון שרק התרומה ממחצית תופסי המלחמה נוהגת לדורות.

מטוהלימוד מזה, עד כמה גדולה חביבות קיום המצוות ע"י בנ"י, שבמשך זמן רב סיבב הקב"ה הנהגת אנשי מדין באופן כזה שבבוא הזמן יוכלו בנ"י לקיים מצות ה' בשלימותה –

נ118
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 110 ואילך.

נא* * *

נבי. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה על פרשיות מטות ומסעי אין הערות [על פרשת מסעי – אין זהר בכלל, ועל פרשת מטות יש רק עמוד אחד], וגם על פרשת דברים אין הערות, כי אם על פרשת ואתחנן, ושם יש ענין שיש לקשרו עם המבואר בזהר פ' מטות:

נגעל הפסוק "וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר" – איתא בזהר: "ת"ח אמאי אסירן נשי שאר עמין דידעי משכבי דכורא, משום דתנינן אית ימינא ואית שמאלא, ישראל ושאר עמין .. ישראל לקבלי דרחמי, ושאר עמין לקבלי דדינא. ותנן אתתא (ש"כל אתתא בדינא אתקריא") דאטעמא טעמי דרחמי (עי"ז שנשאת לאיש ישראל), רחמי נצחא, אתתא דטעמא טעמא דדינא (עי"ז שנשאת לשאר עמין) דינא בדינא אתדבקת, ועלייהו אתקרי והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה. ועל דא תנינן הנבעלת לעכו"ם קשורה בו ככלב .. הנבעלת לישראל תנינן כתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, מ"ט, משום דנשמתא דישראל אתייא מרוחא דאלקים חיים .. ובג"כ אתתא .. (ד)אתדבקת בישראל רחמי נצחא ואתכשרת".

נדועד"ז מצינו בזהר פ' ואתחנן – על הפסוק "אותי עזבו מקור מים חיים גו'" (שנאמר בהפטרה דיום הש"ק זה):

נה"אמר רבי אבא מאי דכתיב74 אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות וגו', אותי עזבו דא הוא מאן דמשקר באת רשימא קדישא, ובמה משקר בי', דעייל לי' ברשותא אחרא, כד"א ובעל בת אל נכר, דאקרי בורות נשברים74, דהא עמין עובדי עכו"ם אקרו בורות נשברים, ודישראל אקרי באר מקור מים חיים וכו'".

נוויש לקשר זה עם מאמר נוסף של ר' אבא בזהר73 (לעיל מיני') – בנוגע לגודל מעלת מצות מזוזה, וז"ל:

נז119
"א"ר אבא כמה חיילין קדישין זמינין בההיא שעתא דאנח ב"נ מזוזה לתרעי', כולהו מכרזי ואמרי זה השער לה' וגו'".

נחוממשיך שם: "זכאה חולקהון דישראל .. דאינון בני מלכא קדישא דהא כולהו אתרשימו מני', אתרשימו בגופייהו ברשימא קדישא (מצות מילה, שעל זה נאמר "אותי עזבו", "דא הוא מאן דמשקר באת רשימא קדישא", כנ"ל), אתרשימו בלבושייהו בעטופייהו דמצוה (מצות ציצית), אתרשימו ברישייהו בבתי דתפילי (תפילין של ראש) בשמא דמאריהון, אתרשימו בידייהו (תפילין של יד) ברצועי דקדושא, אתרשימו במסאנייהו במסאנא דמצוה [כפי שמבאר אאמו"ר "מה שמנעלים הן מצוה", "כי ההולך יחף כאילו הוא מנודה למקום. גם יש מצוה במנעלים שלא לשנות ערקתא דמסאנא כחוקי הגוים"], אתרשימו לבר בזריעה בחצדא (בקצירה), אתרשימו בבתיהון במזוזה דפתחא", ומסיים: "בכולא רשימין דאינון בני מלכא עילאה זכאה חולקהון".

נטיא. ומדייק אאמו"ר: "הנה קחשיב כאן ז' מיני רשימות. אתרשימו בגופייהו כו', אתרשימו בלבושייהו כו', אתרשימו ברישייהו כו', אתרשימו בידייהו כו', אתרשימו במסאנייהו כו', אתרשימו לבר כו', אתרשימו בבתיהון כו'. ולכאורה, הרי מיירי כאן רק במצות מזוזה, ולמה נקט כל הז'. ועל כרחך לומר שכל אלו הז' נרמזו ונכללו במצות מזוזה".

סומבאר אאמו"ר באריכות גדולה השייכות של ז' הרשימות למזוזה דוקא, ונעתיק כמה נקודות מדבריו, וז"ל:

סא"והענין הוא, כי הנה איתא לעיל מזוזה כללא דכר ונוקבא כחדא, והיינו, כי בתיבת מזוזה נכלל דכר ונוקבא יחד, כי במזוזה יש זו זה, זו הוא לשון נקבה, זה הוא לשון זכר .. והאות מ' שבריש תיבת מזוזה רומז על מה שארז"ל מ' יום קודם יצירת הולד ב"ק יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני. זהו מזוז"ה, מ' הוא המ' יום, ז"ו הוא הבת, ז"ה הוא הזכר הפלוני.

סבגם י"ל, אות מ' רומז על בינה, כמאמר בן ארבעים לבינה, והיינו תבונה .. ובתיבת תבונה נכלל ב"ת וב"ן יחדיו, מתחלה הבת למפרע

סג120
ואח"כ הבן .. זהו מזוז"ה, המ' הוא בחי' תבונה, בן מ' לבינה, המחבר ז"ו – נקבה, מלכות, הבת, וז"ה – זכר, ז"א, הבן, יחדיו .. נמצא במזוזה הוא התחברות דכר ונוקבא יחד.

סדוהנה, הו' רשימות, לבד הרשימה דמזוזה, ה' מהם, דהיינו מילה ציצית תפילין של ראש ושל יד ומנעלים, הם בפנים בתוך הבית, כי הרי עושים כ"ז בתוך הבית. והרשימה דזריעה וחצדא הם לבר, דהיינו בשדה, ששם הוא הזריעה והקצירה. והרשימה דמזוזה הוא ממוצע ביניהם, כי מזוזה הוא בבית, אך לא בבית עצמו, רק בפתח הבית שבו יוצאין לחוץ, הרי שהוא ממוצע בין פנים לחוץ, בין הה' רשימות שבפנים בתוך הבית, ובין הרשימה שלבר זריעה וחצדא.

סהוזהו מה שבמזוזה יש והי' – שם הוי' – מלגאו, שד-י מלבר, כמו שאיתמר לעיל בסמוך73, והיינו, והי' שמלגאו בפנים שייך להה' רשימות שבפנים בתוך הבית, ושד-י שמלבר שייך להרשימה שלבר דזריעה וחצדא שבשדה.

סווהנה, הה' רשימות הם באדם עצמו ובמלבושיו, שהמלבושים הם על האדם עצמו ממש. והרשימה דזריעה וחצדא היא לגמרי לחוץ מן האדם, כי הרי זה בשדה .. והרשימה דמזוזה שהיא בפתח הבית היא ממוצע, כי הבית אינו האדם עצמו, ואינו מלבשת על האדם ממש, א"כ זהו כמו לחוץ מן האדם. אך עכ"ז הבית הוא למושב האדם, ותפארת אדם לשבת בית, שהאדם יושב בתוך הבית, א"כ היא שייכת להאדם עצמו ג"כ. הרי שרשימה דמזוזה היא ממוצע בין הה' רשימות השייכים להאדם עצמו, ובין הרשימה השייכה לזריעה וחצדא שלבר בשדה.

סזוהאדם הוא דכורא דז"א. והה' רשימות הוא לנגד הה' מדות דז"א מחסד עד הוד (כפי שמבאר אאמו"ר בארוכה פרטי הדברים), והרשימה לבר בזריעה וחצדא הוא במל' .. נמצא, ה' רשימות ממילה עד מסאנא הוא בפנים, בדכורא דז"א, והרשימה הששית, זריעה וחצדא, הוא לבר, בנוקבא דמל'.

סחוברשימה דמזוזה שהיא ממוצע בין הה' רשימות שמבפנים להרשימה הו' שלבר כנ"ל, הנה במזוזה הוא התחברות דהה' רשימות והרשימה הו' יחד. וזהו מה שמזוזה הוא ז"ו ז"ה, זו בו' שקאי על נקבה, מל', הוא הרשימה הששית שלבר, זריעה וחצדא. זה בה' שקאי על זכר,

סט121
ז"א, הוא הה' רשימות שבפנים ממילה עד מסאני. ובמזוזה שזו וזה הם בתיבה אחת, הוא התחברותם יחד .. הרי שברשימה דמזוזה יש כל הז' רשימות, דהיינו הרשימה דמזוזה, ועוד ו' רשימות ממילה כו' עד זריעה וחצדא" (עכ"ל אאמו"ר).

עיב. ויש להוסיף ולבאר הקשר והשייכות של ב' המאמרים הנ"ל – מאמר הא', במעלת מצות מזוזה, שכוללת כל ז' הרשימות, כולל גם הרשימה דמילה שבגופייהו, ומאמר הב', בשייכות ל"את רשימא קדישא" דמילה.

עאובהקדמה – שלכאורה צריך להבין במאמר הב' של ר' אבא בנוגע למעלת בנ"י על אוה"ע, שאוה"ע נקראים "בורות נשברים", ובנ"י נקראו "באר מקור מים חיים":

עבבנוגע לשבע מצוות בני נח שנתחייבו בהם אומות העולם – כותב הרמב"ם שצריכים לקיים מצוות אלו (לא "מפני הכרע הדעת", אלא) "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן", והמקיימן באופן האמור "הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא".

עגויש לומר, ששבע המצוות שנצטוו בני נח הם כנגד ז' הרשימות הנ"ל שאתרשימו בנ"י.

עדולכאורה: הן אמת שבנ"י יש להם תרי"ג מצוות, תר"ו מצוות יותר מאשר לבני נח [כמרומז בשמה של "רות", שנקראת כן ע"ש מספר המצוות – תר"ו – שניתוספו אצלה ע"י הגיור], וגם בנוגע לשבע מצוות אין דומה קיומן ע"י בני נח לקיומן ע"י בנ"י, אבל אעפ"כ, כיון שגם לאוה"ע יש שבע מצוות, שגדלה מעלתן וכו' – א"כ, מדוע נקראים אומות העולם בשם "בורות נשברים אשר לא יכילו המים", ורק בנ"י נקראים "באר מקור מים חיים"?

עה122
יג. אך הענין הוא – שזהו מצד כללות החילוק שבין בנ"י לאוה"ע:

עוובהקדם מ"ש רבינו הזקן במהדורא קמא של אגרת התשובה, ש"נפלינו אנחנו עמו בנ"י מכל העם אוה"ע עכו"ם, שאפילו חסידיהם ההולכים בדרכי יושר, חסיד אומות העולם נקרא, ולא נעקר שם אוה"ע ממנו, עם היותו נקרא חסיד, ובאחינו בנ"י הוא להיפך, שאפילו הוא רשע .. בשם ישראל יכונה, פושעי ישראל".

עזונקודת הענין – שבנ"י דבוקים בהקב"ה, שנקרא "מקור מים חיים", ולכן נקראים "חיים", כמ"ש72 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", חיים אמיתיים, ולכן, כאשר בנ"י מקיימים מצוה – והרי אפילו "פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון" – אזי נעשים "כולא חד" עם הקב"ה, שמתייחדים עם עצמות אוא"ס, והרי מבואר בתניא בנוגע ליחוד שנעשה ע"י קיום המצוות, ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד".

עחמשא"כ אומות העולם – הנה גם כאשר מקיימים שבע מצוות שנצטוו בני נח, אין זה יכול להיות באופן שנעשים חד עם קוב"ה, ולכן לא נעשים בבחי' "באר מים חיים", אלא הם נשארים בבחי' "בורות נשברים".

עטיד. ועפ"ז יש לבאר קשר המאמרים הנ"ל של ר' אבא – כי המעלה המיוחדת של בנ"י (שנקראים "באר מקור מים חיים") מודגשת במיוחד במצות מזוזה (שלכן נכללים בה כל ז' הרשימות שבהם אתרשימו בנ"י):

פבנוגע למצות מזוזה – מסופר בירושלמי שארטבון שלח לרבינו הקדוש מרגלית יקרה ביותר, וביקש ממנו שגם הוא ישלח לו דבר טוב כמותו, ושלח לו מזוזה, וכשתמה על זה, באמרו, אני שלחתי לך דבר שאין לו אומד, ואילו אתה שלחת לי דבר שאפשר לרכשו במטבע קטנה – השיב לו: אתה שלחת לי דבר שאני צריך לשמרו, ואילו אני שלחתי לך דבר ששומר אותך, דכתיב "בהתהלכך תנחה אותך וגו'".

פא123
וכן איתא בגמרא: "אמר רבי חנינא, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם, מלך יושב מבפנים ועבדיו משמרין אותו מבחוץ, מדת הקב"ה אינו כן, עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך".

פבובזה מודגשת גודל מעלת בנ"י, שע"י קיום המצוות מתקשרים ונעשים חד עם קוב"ה – עד כדי כך, שהקב"ה נעשה כביכול שומר ישראל (כדאיתא בספרים בנוגע לשם שד-י שמבחוץ למזוזה ("שד-י מלבר", כנ"ל סי"א), שהוא ר"ת שומר דלתות ישראל).

פגטו. בהמשך לזה דיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות הגזירה האיומה והאומללה ד"מיהו יהודי", שרושמים גויים בתור יהודים ללא גיור כהלכה, באמרו בין הדברים:

פדע"י פעולה זו לוקחים "בורות נשברים" ומחברים אותם – רחמנא ליצלן – עם "באר מים חיים".

פהגזירה כזו – לא היתה במשך כל הזמן מאז שבנ"י נעשו לעם!

פואפילו צוררי ושונאי ישראל מבין אוה"ע שהיו במשך כל הזמנים, וכהמאמר "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" – מעולם לא העלו על דעתם גזירה איומה כזו, שמעמידה בסכנה רח"ל את כל עם ישראל.

פזאין זה אלא באופן ש"מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"!...

פחולא עוד אלא שיש להם העזה וחוצפה להשמיץ ("צו באַשמוצן") את אלו שמוחים כנגד זה, ומחפשים כל מיני תירוצים ואמתלאות לרמות את העולם, באמרם שזהו "הישג דתי"!...

פט(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

צויתן השי"ת שבמהרה יתפסו את הטעות, ובקרוב יחזרו בתשובה, והגזירה תתבטל, ויפה שעה אחת קודם.

צא124
ויקויים בקרוב ממש מש"כ הרמב"ם בהל' תשובה: ישראל עושין תשובה ומיד הם נגאלין" – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

צב[ניגנו ניגון שמחה וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].

צג______ l ______