Toras Menachem·Vol. 69 (5732·Part 4)·Sicha of Shabbos Parshas Nitzavim-Vayeilech·16 Elul 5732תורת מנחם·סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי·שיחת ש"פ תבוא·ט"ז אלול·ה'תשל"ב

א231
בס"ד. שיחת ש"פ תבוא, ט"ז אלול, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. דובר כמ"פ שתחלת וראש כל ענין כולל את כל הענין כולו, בדוגמת הראש, הכולל בתוכו חיות אברי הגוף, וממנו הם נמשכים. ועד"ז הוא בהתחלת וראש הסדרה שבו מודגש ומובלט עיקר ענינה של הסדרה.

דעפ"ז צריך ביאור בפרשתנו, שהתחלתה [ובמילא – עיקרה] היא פרשת ביכורים – דלכאורה הוא ענין פרטי ומוגבל מבין מצוות התורה (כדלקמן),

הועוד יותר: מהי השייכות דפ' ביכורים למ"ש בסיום הענין "היום הזה ה' אלקיך מצוך וגו'", ופירש רש"י: "בכל יום ויום יהיו בעיניך חדשים כאלו בו ביום נצטוית עליהם", שקאי על כל התורה ומצוות שהם נצחיים בכל עת ובכל זמן – והרי מצות ביכורים היא רק בארץ ישראל ודוקא בזמן שביהמ"ק קיים, וגם אז תלוי' הבאת ביכורים בכמה תנאים והגבלות:

ובאיש: אין מביא ביכורים רק מי שיש לו קרקע בארץ ישראל, שהרי דוקא הפירות הגדלים בקרקע שלו חייבים בביכורים, שנאמר "ראשית בכורי אדמתך" עד שיהיו כל הגידולים "מאדמתך", ועוד זאת, שהקרקע צ"ל משובחת, שהרי אין מביאים מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים וכו'.

זבמין: אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינים האמורים בשבח הארץ, ומן המובחר שבהם.

חבזמן: אין קורין מקרא ביכורים אלא מעצרת ועד החג, שאז הוא זמן שמחה.

ט232
לפי זה צריך להבין השייכות שבין מצות ביכורים ל"היום הזה ה' אלקיך מצוך גו'", שהוא קיום כל המצוות, שמחוייב בזה כאו"א מישראל ובכל עת וזמן.

י[ועוד י"ל בדא"פ: ע"ד שא"י נקראת "ארץ זבת חלב ודבש" – כולה ובכל הזמנים (אף בשממותה) – הנה הבאת ביכורים בזמן הבית בא"י מחלק מסויים בארץ, המשיכה וזיכתה את כל הארץ בדור ההוא ובכל הדורות, בקיום מצות ביכורים בגשמיות, ובדוגמת מצוות התלויות במלך שהוא (המלך) מוציא כל ישראל].

יאוענין זה (שהבאת ביכורים הוא ענין כללי) נראה גם בה"וענית ואמרת" שבביכורים, שהרי אומר "ארמי אובד אבי וירד מצרימה גו' ויוציאנו ה' ממצרים גו' ויתן לנו את הארץ הזאת", שכל אלו הדברים שייכים לכל ישראל, ולכל הארץ ובכל הדורות (ובלשון ההגדה: "אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו' משועבדים וכו'").

יבב. והענין הוא – שבפרשת ביכורים מבוארת תכלית בריאת האדם ועבודתו. ובהקדם ביאור פסוק הראשון שבסדרה שהוא הקדמה להמצוה דהבאת ביכורים – "והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה":

יג"כי תבוא אל הארץ" – ברוחניות – קאי על ירידת הנשמה בארץ הלזו הגשמית, שהיא ירידה גדולה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא". ואעפ"כ אומר על זה "והי'", ואמרו רז"ל כל מקום שנאמר והי' אינו אלא שמחה – ולכאורה, הלא ירידת הנשמה בגוף היא, כאמור, ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ו"כל הדרכים בחזקת סכנה", וכמרז"ל על הפסוק בפרשתנו "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם", ואיך אומר על זה "והי'" לשון שמחה?

ידומבאר הכתוב "אשר ה' אלקיך נותן לך" – דכיון שירידת הנשמה בגוף היא מה' אלקיך, הרי ברור שזהו טוב, ושלימות הטוב, ובמילא פשוט שאין זה ירידה אמיתית.

טו233
ואם יטעון הטוען, שמאחר שירדה נשמתו למטה, מוכרח הוא להתחשב עם עניני עוה"ז, והרי זו ירידה – על זה ממשיך: "ה' אלקיך נותן לך", שאין עם ישראל נמצא תחת שליטת "הארץ", כי אם – להיפך – "נותן לך", שהעולם "ניתן" לישראל מהקב"ה, ועם ישראל הוא בעה"ב של העולם. ובמילא מובן שעניני העולם וכל הענינים גשמיים שיש לעם ישראל – אינם מבלבלים אותו, ואדרבא, הוא בתכלית השמחה מזה שביכלתו לעלות מעלה מעלה ע"י ירידתו לעוה"ז.

טזאמנם כאן מתעוררת השאלה: מכיון ש"ה' אלקיך נותן לך", הנה אע"פ שמצד זה כל הענינים גשמיים ורוחניים הם בתכלית הטוב אצלו, מ"מ, מכיון שהוא רק מקבל – "נותן לך", הרי כ"ז הוא "נהמא דכסופא", ואין זה תכלית שלימות הטוב, ואיך אפשר להיות בזה תכלית השמחה?

יזהנה על זה אומר "וירשתה", ובענין ירושה אמרו רז"ל שהוא באופן ד"תחת אבותיך יהיו בניך", שהיורש במקום המוריש ממש, וגם כאן אין זה שהאדם הוא רק מקבל, אלא שהוא "חלק אלקה ממעל ממש" הנותן והוא המקבל, ואין זה "נהמא דכסופא" כו'.

יחאבל עדיין אינו מובן: מכיון שירדה הנשמה למטה, הרי נעשית בבחי' נבדל, ואינה מרגישה שייכותה לשרשה ומקורה ולבחי' "ה' אלקיך", ובמילא בהרגשתה היא רק "מקבל".

יטועל זה ממשיך "וישבת בה", ו"אין ישיבה אלא לשון עכבה", והכוונה בזה, שצריכה להתעכב ולעבוד עם עניני עוה"ז, וע"י עבודתה בארץ הלזו הגשמית ובבחי' "עכבה", הרי היא מגיעה לתכלית שלימות הטוב, ובמילא לתכלית השמחה (כי אז אינה "נהמא דכסופא" גם בגלוי).

כג. וממשיך בכתוב: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'" – שבזה בא לבאר אופן העבודה, שצריך ליקח "מראשית פרי האדמה" ולהביאם אל הכהן, היינו, שצריך ליקח מעניניו הגשמיים, והטוב

כא234
והמובחר שבהם (וכפס"ד הרמב"ם שלכל דבר שבקדושה צריכים ליתן מהמובחר, וכמ"ש "כל חלב לה'") – וליתנם לקדושה כו'.

כבוגם זה – לא באופן שמבטל עניניו הגשמיים ונכללים באלקות, כי אם להמשיך בהם קדושה כפי שהם בגשמיותם – שגם זה הוראה ממצות ביכורים:

כגמצות ביכורים אינה להעלותם על גבי המזבח ויוכללו באש שלמעלה ויתבטלו לאלקות [ובזה גופא ב' אופנים: קרבן עולה כולה כליל, ואין בה אכילה כלל; קרבנות שיש בהם אכילה (לכהן או גם לבעלים), אבל רק לאחרי שחלק (המובחר) מהם קרב על המזבח] – שהרי את הביכורים לא הקריבו ע"ג המזבח, אלא ניתנו לכהן לאכלם וכו', ובאופן כזה נכללים בקדושה.

כדוההוראה בזה בעבודת האדם – שאין הכוונה בזה לבטל הענינים גשמיים, כי אם להכניס בהם קדושה כפי שהם דברים גשמיים (הקשורים באכילה וכו').

כהועוד בזה – "מראשית כל פרי האדמה", "ולא כל ראשית", כי אין הכוונה שלא ישאר אצל איש היהודי שום דבר גשמי – אדרבה: ישארו אצלו פירות, וגם ראשית – פירות משובחים (שהרי צריכים ליתן "מראשית" (מן הראשית גופא רק קצת) ושאר ה"ראשית" נשאר אצלו), ובהם צריכה להיות ניכרת הקדושה – שהם פירות שניתנו מהם ביכורים.

כווהרי זוהי תכלית כוונת התורה ומצוות – להמשיך אלקות בדברים הגשמיים כמו שהם בגשמיותם, שלכן כתוב במ"ת "ויתיצבו בתחתית ההר", להורות שתכלית מ"ת היא לעבוד למטה ב"תחתונים".

כזד. עפ"ז מובן טעם סמיכת פ' ביכורים ל"היום הזה ה' אלקיך מצוך גו'", ואדרבה, מקדימים פ' ביכורים – כי בה מבואר היסוד

כח235
וההתחלה של כל התורה ומצוות, לידע תכלית ירידת הנשמה ואופן העבודה בזה.

כטה. וכשמקיים עבודה הנ"ל, נותן השי"ת שיהי' על מה להודות, ובאופן של "וענית ואמרת וגו'", בקול רם, באופן של שמחה וכו', והיינו, שיודה לה' לא רק על שזיכה אותו במצות ביכורים ועבודתה, אלא יודה לה' גם על זה שנותן לו כל עניניו הגשמיים בהרחבה כפשוטם.

לוגם זה שהקב"ה נותן לישראל כל צרכיהם הגשמיים בהרחבה [וכמארז"ל "חי' ועוף כו' מתפרנסין שלא בצער כו' אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער"], הוא לתכלית הנ"ל – שבנ"י ע"י עבודתם ימשיכו בהם קדושה.

לאו. עוד הוראה ממצות ביכורים:

לבעם ישראל נקרא "כרם ה'", ונאמר "כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם". ובאילני הכרם ישנם שרשים ענפים ופירות: שרשים הם האבות וכו', הענפים הם ראשי המטות וכו', והפירות הם הנוער [בדוגמת פירות הכרם הנולדים וגדלים באילנות].

לגוכאשר הקב"ה נכנס לכרם עם ישראל, וכמ"ש "באתי לגני אחותי כלה", ורואה פרי שבכרה, היינו ילד או ילדה שנכנסו לגיל מצוות, או אחד מבנ"י שנתודע מעניני התומ"צ שעד עתה לא ידע עליהם מפני סיבות שונות ומשונות – אומר הקב"ה, מצווה ורוצה הוא, שיביאו אותו ביכורים, היינו שיחנכו את הנער והנערה לעניני התומ"צ, עד שיביאו אותם לביהמ"ק – לתכלית השלימות, היינו לא רק שיתחיל החינוך שלו, ואח"כ יעזבו לנפשו או שימסרו למישהו אחר, אלא המתחיל במצוה אומרים לו גמור – שיחנכו הוא, עד שיביאו לביהמ"ק, לתכלית השלימות.

לד236
וכמו שראינו אצל רבותינו נשיאינו גודל ההשתדלות והחביבות בענין החינוך, מתחיל מהבעש"ט (שבח"י אלול הוא יום הולדתו), שעוד קודם התגלות שלו עסק בחינוך ילדים קטנים להרגילם באמירת אמן, איש"ר וכו', למרות שהי' יכול להתעסק באותו שעה ברזין דאורייתא ורזין דרזין וכו'.

להועד"ז אצל אדה"ז (שבח"י אלול הוא יום הולדתו), שיסד החדרים וכו', ועד"ז בכאו"א מרבותינו הק' עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, וכידוע גודל התעסקותו בענין החינוך כפשוטו, וגם של אלו הרחוקים באותה שעה מתורה ומצוות.

לוז. וכל כך גדלה מעלת עבודה זו, עד שנראה זאת גם בברכה שמברכים אותו לאחר העבודה: "הבאת ביכורים היום תשנה לשנה הבאה" – ולכאורה מצינו בכו"כ מקומות שכר המצוות בענינים שונים לגמרי, כמו "למען יאריכון ימיך" או "למען ייטב לך והארכת ימים", ועוד, אבל כאן השכר הוא שיזכה לעבוד עבודה זו עוה"פ לשנה הבאה.

לזמזה נראה עד כמה גדולה עבודה זו – שאם זכה והביא פירות הנוער לבית ה', שכרו הוא כי לשנה הבאה שוב יזכה לקרב עוד יהודים ועוד יהודים ולהביאם לביהמ"ק, עד שנזכה להביא ביכורים כפשוטו לבית המקדש בבנינו, בקרוב ממש.

לח* * *

לטח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' כי תבוא אל הארץ וגו'.

מ* * *

מאט. בנוגע לפירוש רש"י על התורה – מדובר בהתוועדויות האחרונות אודות ענינים שלכאורה אינם מובנים לבן חמש למקרא, ואעפ"כ לא נתבארו בפירוש רש"י:

מבהביאור בפסוק "וענית ואמרת .. ארמי אובד אבי .. ויוציאנו ה' ממצרים וגו'" – שהזכרת "חסדי המקום" היא רק בנוגע להצלה מלבן והגאולה ממצרים (ולא שאר החסדים שעשה הקב"ה עם בנ"י, ובפרט

מג237
ההצלה מעשו), כי, ההודאה דביכורים היא גם עבור ההתיישבות בנחלה קבועה, ולכן מזכירים רק "חסדי המקום" שאירעו בעת היותם במקום קבוע (עשרים שנה – בארם, ורד"ו שנה – במצרים) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 93 ואילך.

מדי. ויש להוסיף גם בנוגע ל"יינה של תורה":

מהסדר הפרשה הוא באופן של כלל פרט וכלל: ההתחלה היא "והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך", שזהו ענין של כלל, ולאח"ז באים הפרטים: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'", ולאח"ז בא הכלל ד"וענית ואמרת".

מוודוגמתו בעבודת כל יום: התחלת העבודה היא בכלל – ענין המס"נ וההתמסרות לה' באופן ש"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", "בכל מדה ומדה כו'", ולאח"ז באים כל פרטי העבודה במשך כל היום שיש בהם כמה חילוקים כו', ולאח"ז בא הכלל ד"בידך אפקיד רוחי", מתוך התמסרות לה'.

מזועד"ז מצינו בפרשה שעומדים לקרוא בתפלת מנחה: "אתם נצבים היום כולכם" – כלל, ולאח"ז באים הפרטים ד"ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם וגו'", ולאח"ז בא הכלל ד"לעברך בברית ה' אלקיך", כפירוש רש"י: "כורתי בריתות עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים, כמו שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו" – שבזה מודגש שכולם הם בהשוואה (כלל).

מחוכן הוא בכללות השנה כולה: ר"ה (בחודש תשרי) הוא הזמן שבו מקבל יהודי עול מלכותו ית' על כל השנה כולה – כלל, ולאח"ז באים כל פרטי העבודה שבמשך כל השנה כולה, ובחודש אלול שבסוף השנה

מט238
עושים חשבון על כל השנה כולה (ובפרט בי"ב הימים מח"י אלול עד ר"ה, שאז הוא זמן החשבון באופן דיום לחודש) – שזהו"ע של כלל.

נועד"ז בנוגע לגאולה בביאת משיח צדקנו – שתחילה ישנו כללות ענין הגאולה לכללות בנ"י, ולאח"ז באה הגאולה בפרטיות – בהתאם לחילוקים ד"מקטנם ועד גדולם", ולאח"ז ישנו הכלל דענין הגאולה כפי שהוא בנוגע לכל העולם, כמ"ש "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", בקרוב ממש.

נא* * *

נביא. בנוגע להערות אאמו"ר – כיון שאין הערות על הזהר דפרשתנו, נתעכב על ההערות שנדפסו לאחרונה:

נגההערה השלישית היא בפ' חיי שרה בענין מיתת וקבורת שרה [ובין הדברים מתעכב גם על תיבת "מתך": "במסורה מתך ד', ג' דהכא חסרים, וא' מלא י', יחיו מתיך, בישעי' סי' כ"ו"], ומבאר ש"שרש המיתה הוא .. מהז' מלכים דתהו שמתו", וכללות ענין שבירת הכלים דתהו הוא באופן שענין השבירה ומיתה הי' בז' תחתונות, ואילו בנוגע לחו"ב וכתר – "הי' פגם בכתר וביטול בחו"ב".

נדוכל זה קשור עם מ"ש "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – כי, "מאה הוא בחי' כתר, עשרים חו"ב, ובשניהם כתיב שנה לשון יחיד, כי בכחב"ד לא הי' פירוד ורבוי גם בתהו .. ושבע שנים הוא הז"ת .. וכתיב בהם שנים לשון רבים, כי הז"ת הי' בהם פירוד ורבוי .. וכל ענין עבודת האדם למטה הוא לתקן כל זה. הנה שרה הצדקת .. תיקנה הפגם (בכתר) וביטול (בחו"ב) ושבירה (בז"ת) דתהו, זהו ששני חיי' הי' ק' וכ' וז' וכו'".

נהוכמדובר כמ"פ שאאמו"ר כתב הערותיו בקיצור גדול, וסמך על כך ששאר הענינים יבינו מעצמם. ובנוגע לעניננו – דרוש ביאור בחילוק בין כתר לחו"ב, שבחו"ב הי' ביטול, ובכתר הי' רק פגם. וכפי שיתבאר לקמן – בקיצור עכ"פ.

נויב. בהמשך להמדובר אודות מיתת ז' מלכים דתהו, שהם ז'

נז239
המדות דלעו"ז – הרי ידוע שמהם נשתלשלו ז' האומות שהיו בארץ ישראל (קודם שנכבשה ע"י בנ"י), ומהם נמשכים ומקבלים חיותם כל שבעים אומות העולם.

נחוכללות הענין בזה – שארץ ישראל נקראת "טבור הארץ", שממנה נמשך חיות לכל העולם ולכל האומות שבכל העולם.

נטועפ"ז מובן מ"ש רש"י בפ' דברים על הפסוק "צידונים יקראו לחרמון שריון והאמורי יקראו לו שניר", "ובמקום אחר הוא אומר ועד הר שיאון הוא חרמון, הרי לו ארבעה שמות, למה הוצרכו לכתוב, להגיד שבח א"י שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא וזו אומרת על שמי יקרא" – דכיון שכל האומות מקבלים חיותם מארץ ישראל, לכן חביבה וחשובה ארץ ישראל בעיניהם.

סוזהו הטעם שאומות העולם מתבטלים כלפי בנ"י שלהם שייכת ארץ ישראל – כפי שמצינו במלכת שבא שנתבטלה ובאה אל שלמה כו', וכיון שכל האומות היו בטלים למלכת שבא, נמצא, שעי"ז שמלכת שבא נתבטלה לשלמה, נתבטלו אליו בדרך ממילא כל האומות.

סאוכפי שנאמר ביעודים דלעתיד לבוא – כמ"ש "והיו מלכים אומניך וגו'", וכמ"ש גם בהפטרה דיום הש"ק זה: "להביא אליך חיל גוים ומלכיהם נהוגים", והיינו, שתהי' אמנם אצלם מציאות של "מלכים" [מלך שיש לו תוקף ע"פ דין תורה, כמ"ש רבינו הזקן בדיני הפקר: "מלך אפילו נכרי שכבש איזו מדינה במלחמה קונה אותה .. לפי שזהו ממשפטי וחוק המלכות .. ומשפטי המלכות הם דין גמור כדין של תורה"; ועד שיכולים ללמוד מזה בנוגע לענין המלכות למעלה כביכול, כהלשון הרגיל בחז"ל: "משל למלך בשר ודם כו'"], אבל לגבי בנ"י – הרי זה באופן ש"מלכיהם נהוגים", ועד ש"מלכיהם ישרתונך".

סביג. אמנם, תמורת זה שהיחס והשייכות של גוים לארץ ישראל יהי' באופן האמור – ישנה הגזירה האיומה ד"מיהו יהודי", לומר על גוי שהוא יהודי!

סג240
משל למה הדבר דומה – כמו שמתייחסים ל"שפחה" כמו ל"מלך", ונותנים לה בעלות כו', שזהו ענין בלתי-רצוי אפילו בנוגע לגוים כשרים, שגם עליהם נאמר "וחסד לאומים חטאת", ועאכו"כ בנוגע לגוים שבימינו, שהם בדרגא ירודה כו'.

סדואלו שעושים זאת לא מרגישים כלל את חומר הדבר! – "מוכרים" את התורה!. . . שוכחים מה שנעשה עם ה"ראש", וחושבים רק על ה"רגלים" – בה בשעה ש"רגלים" אין להם מציאות כלל ללא ה"ראש".

סהוכיון שזהו היפך התורה, ברור הדבר שמצב זה לא יאריך ימים . . . וכדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בקונטרס ומעין, שיהודי לא יכול להחזיק מעמד זמן רב בענינים שהם היפך האמת, כך, שסוכ"ס יתבטל הדבר.

סוולאמיתו של דבר, הנה גם עכשיו אין לזה מציאות!. . . ואין זה אפילו בגדר כלי שישבר למחר, שיש לו איזה חשיבות עכ"פ היום – כי, במה דברים אמורים, בכלי של זהב וכיו"ב, משא"כ כלי של חרס, שאין לו חשיבות, וכ"ש כלי של רעי . . . שאינו נחשב למציאות כלל!

סזיד. וכאן המקום להזכיר אודות ה"תענית צבור" שנקבע ע"י רבנים וכו' ליום א' דסליחות הבע"ל, לביטול הגזירות האיומות דזמן האחרון.

סחוזוהי אחת הסיבות לעריכת התוועדות ביום הש"ק זה – כדי לא להמתין עד ליום הש"ק הבא, אלא להזכיר ולעורר על זה שבוע לפנ"ז, כך, שיוכלו לפרסם זאת.

סטו"בזאת תבחנו", לראות כוונת אלו שאמרו עד עתה שאינם עושים וכו' לביטול הגזירה, לפי שכל הענינים שתובעים מהם הוא רק "פוליטיק" וכיו"ב – שהרי בענין התענית, שתוכנו תפלה להקב"ה

ע241
לביטול הגזירה – אין מקום לטענות אלו, ובמילא לפי דבריהם עצמם – צריכים הם להשתתף בזה, ובאם לאו, הרי אגלאי מילתא למפרע כוונתם בזה וכו'.

עאויה"ר שכל זה ייעשה בדרכי נועם ובדרכי שלום.

עב* * *

עגטו. בנוגע להביאור בהערות אאמו"ר:

עדיש להקדים המבואר בדרושי חסידות בנוגע לשבירת הכלים דתהו שעי"ז נסתלק האור – שזהו כמשל התיבה שמורכבת מצירוף כמה אותיות, כמו תיבת "ברוך", שאז היא כלי לאיזה השכלה, שזהו האור המלובש בתיבה זו; אבל כאשר מפרידים את האותיות זמ"ז, וכל אות נשארת בפני עצמה, אזי מסתלק השכל שהי' מלובש באותיות בהיותם מצורפים לתיבת "ברוך". אבל אעפ"כ, גם לאחרי שנפרדו האותיות, עדיין נשאר בהם איזה רשימה וניצוץ מאור השכל שהי' מלובש בהם תחילה.

עה[וע"ד שמצינו בנוגע ל"ספר תורה שבלה שאם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין", שעדיין נשאר בו מקדושת הס"ת].

עוואין זה כמו סתם אותיות, קודם שנתלבש בהם איזה שכל, שהם רק מוכשרים שיוכל להתלבש בהם אור השכל, אבל כל זמן שלא נתלבש בהם אור השכל, עדיין אין להם שייכות לענין השכל; משא"כ לאחרי שנתלבש בהם דבר שכל, הנה גם כאשר נפרדים האותיות, אזי נשאר בהם רושם מהשכל שהי' מלובש בהם לפנ"ז.

עז[וע"ד שמצינו בנוגע לענין הקדושה בחפצא של מצוה, שיש חילוק בין דבר שנעשתה בו מצוה בפועל, לדבר שרק הוזמן לעשיית מצוה אבל עדיין לא נעשתה המצוה בפועל, כפי שמביא אדמו"ר האמצעי בשערי אורה].

עחוכן הוא בנוגע לרב ותלמיד: כאשר הרב משפיע שכל נעלה ביותר שלמעלה מכלי התלמיד, אזי מתבלבל התלמיד; אבל, מזה גופא מוכח שיש לתלמיד איזה שייכות לשכל זה, כי, אילו לא היתה לו שום שייכות לשכל זה, לא הי' אפילו מתבלבל, ורק בגלל שיש לו שייכות לשכל זה,

עט242
אלא שהוא למעלה ממנו, אינו יכול לקבלו כדבעי. אמנם, אע"פ שאינו מקבל את פנימיות עצם השכל (גם לא הסך-הכל והמסקנא), הרי כיון שיש לו שייכות לשכל זה, הרי הוא מקבל מבחי' אחוריים.

פוזהו ענין הביטול שנעשה בחו"ב – לא שבירה ומיתה (כמו בז' תחתונות), אלא רק ביטול, שזהו"ע של ירידה כו', כיון שאין כאן ענין השכל בשלימותו, אלא רק רשימה ובחי' אחוריים בלבד.

פאטז. והנה, הסיבה להביטול שנעשה בחו"ב היא בגלל הפגם שישנו בענין הכתר, שהו"ע הרצון:

פבאילו ענין הרצון הי' כדבעי למהוי, אזי לא הי' ענין של ביטול בחו"ב, כי, מצד הרצון, היתה השפעת השכל במדה ושיעור שיוכל התלמיד לקבל, ולא יהי' ענין של שבירה כו'.

פגאבל אעפ"כ, בנוגע לרצון הרי זה רק פגם בלבד, כיון שמצד הרצון כפי שהוא בעצם, במקומו, "לא אהניין לי'" שתהי' ההשפעה באופן שאינו כדבעי, אלא בגלל שיש בו פגם, הרי זה פועל שלאח"ז יהי' ביטול בחו"ב.

פדועדיין צריך להבין: מהי סיבת הפגם בענין הרצון (כתר)?

פהאך הענין הוא – שזהו בגלל הרצון למעלה שיהי' עולם התהו, כמארז"ל79 שבתחלה הי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבן כו' (אלא שזהו באופן דסותר על מנת לבנות), וכתוצאה מזה הי' פגם בענין הרצון (כתר), ועי"ז הי' ביטול בחו"ב כו'.

פויז. ויש להוסיף בנוגע להתיקון שנעשה ע"י שרה:

פזאאמו"ר מבאר ש"שרה הצדקת תיקנה .. הפגם וביטול ושבירה דתהו, זהו ששני חיי' הי' ק' וכ' וז'" ("מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"), ש"מאה הוא בחי' כתר, עשרים חו"ב .. ושבע .. הוא הז"ת".

פחויש לומר, שענין התיקון נרמז במ"ש "שני חיי שרה", שכולל את כל ה"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – שזהו ענין ההתכללות שתיקון פועל בתהו.

פטועי"ז נעשה הענין ד"טוב מאד" שנאמר ביום הששי, ומזה באים

צ243
לענין ד"ויכולו השמים גו'", מלשון תענוג, שזהו הענין דאלף השביעי, שאז יהי' שלימות ואמיתית התענוג.

צאועוד לפנ"ז ישנו הענין ד"טועמי' חיים זכו", ע"י הפצת המעיינות חוצה, שהותחלה ע"י הבעש"ט, ולאח"ז ע"י נשיאי חב"ד, עד לנשיא דורנו75.

צב[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המשקה והמזונות עבור המלוה מלכה.

צגטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "אימתי קאתי מר"].

צד______ l ______