Toras Menachem·Vol. 70 (5733·Part 1)·Sicha of Day of Simchas Torah 5733תורת מנחם·ע - שנת תשל"ג - חלק ראשון·שיחת יום שמחת תורה·ה'תשל"ג

א116
בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. ביאור הקושיא שהובאה בדרושי חסידות: למה נקבע "שמחת תורה" לאחרי שמע"צ, ולא בחג השבועות שהוא "זמן מתן תורתנו" – דלכאורה, מהי הקס"ד לקושיא זו בפנימיות התורה, כשמפורש בנגלה דתורה שזהו "לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה" – כי, גם במ"ת צ"ל ענין של שמחה מצד גמרה של נתינת כל התורה שכלולה בעשה"ד שבלוחות (אף שזהו בהעלם). והביאור בזה (באופן המובן לכל אחד מישראל, כולל הקטנים שגם הם משתתפים בשמחת התורה) –

ד117
ששלימות השמחה על "גמרה של תורה" היא דוקא לאחרי הלימוד והיגיעה בכח עצמו (משא"כ בעת נתינת התורה מלמעלה, שבשמחה מעורב גם צער על הקבלה באופן של "נהמא דכיסופא", בלי עבודה ויגיעה) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 156 ואילך.

ה* * *

וב. בהמשך להאמור לעיל אודות ההתכללות של כל עניני התורה בעשרת הדברות,

ז– כדאיתא בירושלמי "בין כל דיבור ודיבור (היו כתובים) דקדוקי' ואותיותי' של תורה כו'", וכמובא בפירוש רש"י ש"כל שש מאות ושלש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות [מלבד התכללות כל המצוות ב"אנכי" ו"לא יהי' לך" ש"מפי הגבורה שמענום" שכוללים כל רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת], ורבינו סעדי' פירש .. לכל דבור ודבור המצוות התלויות בו", וכמרומז גם בכך שבעשה"ד יש תרי"ג אותיות, כנגד תרי"ג מצוות התורה (מלבד ז' האותיות ד"אשר לרעך", שהם כנגד ז' מצוות דרבנן, ש"אינן נחשבות מצוות בפני עצמן, שהרי כבר נאמר לא תוסף, אלא שהן יוצאות ונמשכות ממצוות התורה וכלולות בהן במספר תרי"ג כו'") –

ח118
יש להוסיף ולבאר חלוקת עשרת הדברות לשני לוחות, חמש בימין וחמש בשמאל – דלכאורה אינו מובן:

טאם עשה"ד צריכים להיות חלוקים זמ"ז – הי' צ"ל כל דיבור בלוח בפני עצמו, ואם יכולים להיות כמה דברות בלוח אחד – למה לא באו כל עשה"ד בלוח אחד, אלא נחלקו לשתי לוחות?!

יבשלמא בנוגע למספר עשרת הדברות – הרי הם כנגד עשרה המאמרות שבהם נברא העולם, שלכן, כל עניני העולם הם במספר עשר, ובשרשם הו"ע עשר הספירות, כדאיתא בפרדס שעשרת הדברות ועשרה המאמרות (וכן עשר הילולים שבהם מסיים דוד המלך ספר התהלים) הם כנגד עשר הספירות; אבל מהו ענין חלוקת עשה"ד לשני לוחות?

יאג. אך הענין הוא – שגם עשר הספירות נחלקים לשנים, כדאיתא בספר יצירה שהם "חמש כנגד חמש", ולכן נחלקו גם עשה"ד לשני לוחות, חמש בימין וחמש בשמאל, ומזה נמשך גם למטה בגוף האדם, שיש חמש אצבעות ביד ימין וחמש אצבעות ביד שמאל, "שנשתלשלו מהן" (כלשון התניא).

יבובהקדם תוכן הענין דחמש כנגד חמש – שיכול להתפרש באופן שהם ענינים הפכיים, ויכול להתפרש גם באופן שהם מכוונים ומתאימים זל"ז.

יגובנוגע לעניננו:

ידעשה"ד נחלקים לשני סוגים – מצוות עשה ומצוות לא תעשה, שהם בשני קוין הפכיים: "סור מרע" – דחי' והעדר העשי', קו השמאל, "שמאל דוחה", ו"עשה טוב"33 – קירוב ועשי', קו הימין, "ימין מקרבת"34. ושני ענינים אלו ישנם גם בכללות התורה, עלי' נאמר "מימינו אש דת למו": "מימינו" – "ימין מקרבת", ו"אש" – שהו"ע הגבורה – "שמאל דוחה".

טואמנם, החילוק בין שני הקוין הוא רק בנוגע לאופן שבו מתבטא

טז119
הדבר בפועל, אבל באמת הרי הם מכוונים ומתאימים זל"ז, כיון שהנקודה הפנימית שבהם היא בשוה – שהם מצוותיו של הקב"ה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, שעל ידם נעשה צוותא (מצוה מלשון צוותא) וחיבור עם הקב"ה.

יזוכן הוא גם באדם למטה בנוגע לשתי הידים (חמש אצבעות בכל יד, חמש כנגד חמש) – שמורה על כל ענין עשיית האדם, שהיא בב' אופנים: ע"י יד ימין באופן ד"ימין מקרבת", או ע"י יד שמאל באופן ד"שמאל דוחה", אבל שניהם מכוונים ומתאימים זל"ז, כיון שתוכנם ונקודתם שוה – לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

יחד. ועוד ענין בזה:

יטמבואר בתו"א שכאשר עבודת האדם היא בקו אחד, אזי יתכן שעבודתו היא מצד טבע נפשו, והיינו, שלהיותו איש החסד והרחמים, לכן עוסק בצדקה וגמ"ח, או שעוסק בלהט ("ער קאָכט זיך") ב"סור מרע", בגלל שטבע נפשו מבחי' הגבורות והדינים, כך, שגם לולי ציווי הקב"ה הי' עומד בתנועה זו; ורק כשעבודתו היא בשני הקוין דימין ושמאל, חסד וגבורה, הרי זו הוכחה שעבודתו אינה מצד טבע נפשו – טבע החסד או הגבורה, שאז היתה צריכה להיות בקו זה בלבד, אלא עבודתו היא בגלל שזהו רצונו של הקב"ה, ולכן מתבטא הדבר בשני הקוין, כיון שכוונה אחת לשניהם.

כוענין זה מתבטא גם במחיאת כפים מצד ענין השמחה:

כאכאשר השמחה היא גדולה ביותר עד שאינה יכולה להתבטא ע"י שיר בפה כו' (גם לא ע"י ניגון ללא תיבות), הרי היא מתבטאת במחיאת כפים, שמורה על תוקף השמחה מתוך רעש ("מיט אַ שטורעם"), עד שפועל גם על הזולת הענין ד"עורו ישנים משנתכם כו'".

כבוהרי מחיאת כפים אינה יכולה להעשות ביד אחת, אלא בשתי ידים דוקא, שמכה ביד אחת על היד השני', כך, שאין לומר שזהו מצד הימין או כו', כיון ששתי הידים – חמש אצבעות יד הימין וחמש אצבעות יד השמאל – התאחדו יחדיו.

כגוענינו בעבודה:

כד120
יהודי יכול לטעון: הן אמת שתובעים ממנו עבודה בשני הקוין, אבל אעפ"כ, יש לחלק זאת לזמנים שונים, ולדוגמא: ביום – תהי' עבודתו בקו החסד, ובלילה – תהי' עבודתו בקו הגבורה [וכפי שמצינו בירושלמי שאין ליתן צדקה בלילה, כיון שזהו זמן של גבורות והעדר ההשפעה, בגלל התעלמות השמש, ולכן אין זה הזמן המתאים לענין ד"שמש צדקה"]. ואפילו אם יעסוק בשני הקוין באותו זמן – יעשה אותם זה אחר זה.

כהאך על זה אומרים לו, שעדיין אין זו הוכחה שעבודתו היא באמת לאמיתתה – לא מצד טבעו, אלא מצד הכוונה העליונה; ההוכחה לזה היא דוקא בשעה שעובד עבודתו בשני הקוין באותו זמן, כמו במחיאת כפים, שמכה ביד אחת על היד השני' באותו רגע.

כווע"י עבודה זו זוכים לקיום היעוד "וכל עצי השדה ימחאו כף", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

כז[כ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את הניגון במחיאת כפיו הק'].

כח* * *

כטה. המשך ביאור הטעם ששמח"ת לא נקבע בזמן מ"ת, אלא לאחרי שמע"צ, לאחרי עבודת בנ"י בלימוד התורה במשך כל השנה – שביאור זה מתאים עם המבואר בחסידות1 שהשמחה דשמח"ת היא על נתינת לוחות שניות, שבהם נתחדש ענין היגיעה בתורה בכח עצמו, וגם, לוחות שניות ענינם עבודת התשובה, שמעלתה לגבי עבודת הצדיקים (לוחות ראשונות) היא (לא רק גילוי מהכח אל הפועל, כעבודת הצדיקים, שהיסוד לזה הוא מה שניתן מלמעלה, אלא) הענין דאתהפכא, שזוהי התחדשות ממש בכח עצמו, שעי"ז "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" בשלימות, ששניהם שותפים שווים לגמרי – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד שם.

ל* * *

לא121
ו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה להבין ענין שמחת תורה.

לב* * *

לגז. בהמשך להמדובר בהתוועדות די"ג תשרי אודות ענינו המיוחד של אדמו"ר מהר"ש – יש להוסיף ולהקדים:

לדידוע שכל נשיא הוא "ממלא מקום אבותיו", ובזה גופא – לא רק בפרטים מסויימים (כפי שמצינו חילוקים בזה, ד"נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה"), אלא בכל הפרטים.

להועוד זאת, שענין זה הוא באופן ד"מעלין בקודש" – שזהו מהחילוקים שבין בנ"י ואוה"ע, שאצל אומות העולם (ובעולם בכלל) ישנו הענין ד"פוחת והולך"50, שזהו הסדר בהקרבת שבעים הפרים שכנגד אוה"ע ש"מתמעטים והולכים", משא"כ אצל בנ"י הסדר הוא באופן ש"מעלין בקודש ואין מורידין"50, ועאכו"כ אצל נשיא בישראל [שע"י המינוי לנשיאות (ועד"ז בכל ענין של שררה) נעשה מציאות חדשה כו'], ש"הנשיא הוא הכל", ובלשון הרמב"ם: "לבו הוא לב כל קהל ישראל".

לוועפ"ז, הנה לאחרי הנשיא הראשון שפתח וסלל את הדרך, אין חילוקים בין שאר הנשיאים, כיון שכל אחד מהם הוא ממלא מקום אבותיו (אלא שזהו באופן ד"מעלין בקודש").

לזאבל האמת היא, שנוסף על הענין של "ממלא מקום אבותיו", יש לכל נשיא ענין מיוחד שבו מתבטא החידוש שלו, באופן של פתיחת דרך, כידוע בביאור הלשון "פתח", כמו "פתח אליהו", "פתח ר' שמעון" וכיו"ב, היינו, שבקע ("דורכגעבראָכן") ופתח את הדרך שתהי' דרך סלולה לכל הבאים אחריו והולכים בעקבותיו שיוכלו לילך בה בנקל יותר.

לחולאו מילתא זוטרתי היא לפעול פתיחת הדרך – כמובן מהפלאת מעלת אברהם אבינו בענין המס"נ שבעקדת יצחק, דלכאורה אינו מובן

לט122
מהו הפלא שבדבר, ובלשון רבינו הזקן באגה"ק: "הרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה', גם כי לא דיבר ה' בם", כפי שראו בפועל בזמן הגזירות כו', שיהודים פשוטים ששמעו מהרב של העיירה מסרו את נפשם כו' – אלא החידוש של אברהם אבינו, שהי' הראשון שפתח את צינור המס"נ, שבשביל זה יש צורך בעבודה גדולה ביותר כו', ולאחרי כן נעשה הדבר קל יותר שלא בערך.

מח. ובנוגע לענינו המיוחד של אדמו"ר מהר"ש, הנה אע"פ שלא שמעתי בפירוש, ולכן אינני יכול לומר בוודאות, מ"מ, יש לומר בדרך אפשר, ע"פ מה שנתפרסם ברבים הפתגם שאמר אדמו"ר מהר"ש: העולם סבור שכאשר אי אפשר לעבור מלמטה ("אַרונטער"), אזי מדלגים מלמעלה ("אַריבער"), ואני אומר שצריך לילך "לכתחילה אַריבער".

מאובהקדים ביאור סברת העולם – שהיא עצה טובה ודבר רצוי כו', בבחי' ניבא ולא ידע מה ניבא – שיש לעבור מלמטה (ורק כשאי אפשר לעבור מלמטה, אזי מדלגים מלמעלה):

מבלכאורה אינו מובן: מהו תוכן סברת העולם לעבור מלמטה, בה בשעה שיש גם דרך המיצוע?

מגאך הענין בזה – שאין הכוונה לירידה למטה לחלק הבלתי-רצוי שבעולם כו', שבודאי אין צורך לשלול זאת [ולא רק בנוגע לדבר האסור, אלא גם בנוגע לעניני מותרות כו', כידוע מ"ש בחובת הלבבות שיש להזהר במאה שערים של היתר כדי שלא להגיע לשער א' של איסור כו'], אלא הכוונה בזה היא לסדר הנהגה בקיום התומ"צ באופן של התחשבות עם גדרי העולם, שזהו סדר הנהגה שמתאים עם הוראת התורה ש"אין סומכין על הנס", ו"הנהג בהן מנהג דרך ארץ".

מדועל זה באה הוראת אדמו"ר מהר"ש: ואני אומר – שזוהי הוראה לרבים, כי, בנוגע לעצמו מספיקה מחשבה, ולאידך, בנוגע לפועל צ"ל ענין של עשי', ואילו האמירה, "אני אומר", היא הוראה לרבים – שצריך לילך "לכתחילה אַריבער", באופן שלמעלה מגדרי העולם!

מה123
ולדוגמא – בנוגע ללימוד התורה:

מויש מי שלומד תורה בהיותו סמוך על שולחן אביו ואמו, ללא דאגות הפרנסה כו', שלכן יכול ללמוד תורה במנוחה כו'.

מזאבל ישנו אופן נעלה יותר בלימוד התורה – כפי שמביא רש"י בפירושו על הפסוק "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" [מקור הדברים הוא בתורת כהנים, שהוא "חמור שבספרים", אבל זהו ענין המובן בפשוטו של מקרא, שלכן מביאו רש"י בפירושו], היינו, שכדי שתהי' ההליכה ("תלכו") "בחוקותי", ולא רק באופן שיהי' נגרר אחרי העולם, יש צורך להיות "עמלים בתורה", מבלי להתחשב בגדרי העולם.

מחובפשטות: כיון שלכאו"א מישראל ניתנה תורתו של הקב"ה,

מט– שהרי נוסף לכך שנשמתו היתה במעמד הר סיני, כדאיתא בפרדר"א שכל הנשמות של כל בנ"י עד סוף כל הדורות, "את אשר ישנו פה גו' ואת אשר איננו פה", היו במעמד הר סיני, והקדימו נעשה לנשמע כו', הנה בכל יום מברך בברכת התורה: "אשר בחר בנו .. ונתן לנו את תורתו", וחותם: "נותן התורה", לשון הוה, היינו, שבכל יום נעשה הענין דמ"ת מחדש, ובאופן ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו" –

נהרי מובן שאין מקום כלל לחשבונות מצד העולם, שאין לו ערך כלל לגבי הקב"ה, ובלשון הידוע: לא זהו עיקר האלקות מה שהוא בורא עולמות.

נאט. אך עפ"ז נשאלת השאלה: מהו החידוש בפתגם ד"לכתחילה אַריבער", בה בשעה שתוכן הענין נאמר כבר בפירוש רש"י?!

נבובכן, החידוש בזה הוא:

נגא) שזוהי הוראה ביחד עם נתינת כח של נשיא בישראל לכל אחד מישראל שאליו מגיעים הדברים, שהרי הנשיא יודע במי המדובר... ואינו מבקש אלא לפי כחו, לאחרי שראה את המעמד ומצב בדורו, והתבונן

נד124
מה יהי' בדורות הבאים, ולמרות ש"אכשור דרא" בתמי', הורה ונתן כח על ההנהגה באופן ד"לכתחילה אַריבער".

נהב) שהוראה זו היא לא רק בנוגע ללימוד התורה, אלא גם בנוגע לכללות העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים37, כולל גם הענין ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו", "דעהו" דייקא, באופן שיתקע מחשבתו בחוזק וכו'.

נווכיון שהולכים "מלכתחילה אַריבער", הרי ההליכה היא מתוך שמחה וטוב לבב, ו"הקב"ה עוזרו" להעלות גם את העולם למעלה יותר – שיהי' ניכר בו ש"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" מאין ואפס המוחלט, ועד ל"שמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה".

נזובאופן כזה – "לכתחילה אַריבער" – יוצאים לעבודת כל השנה כולה, ועד שפועלים ביטול הגלות ("אויס גלות"), וביאת הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' גם תיקון העולם כולו, באופן ש"ראו כל בשר (לא רק עיני בשר, אלא הבשר בעצמו) יחדיו כי פי ה' דיבר", בקרוב ממש ובעגלא דידן.

נח* * *

נטי. הענין ד"לכתחילה אַריבער" נוגע לכל לראש לעולים החדשים, שצריכים להתנהג באופן כזה.

סאך בענין זה יש להבהיר, שכל מי שיש לו תפקיד של מנהיג רוחני, שו"ב או מוהל וכיו"ב, אסור לו בשום אופן לעזוב את משמרתו מאחורי מסך הברזל, ועד"ז בדרום אמריקא וכיו"ב, כל זמן שנשארו יהודים – אפילו יהודי אחד, ילד או ילדה כו', שזקוקים אליו.

סאוכפי שרואים גם בהנהגת העולם – אע"פ שלא תמיד היא באופן המתאים לצדק ויושר כו' – שכאשר ספינה טובעת, אזי רב-החובל הוא האחרון לעזוב את הספינה, לאחרי שמוודא שהטף והנשים כו' ניצלו והגיעו לחוף מבטחים.

סבורק אנשים פשוטים שאין להם תפקיד מיוחד בהנהגת בנ"י – יש

סג125
להשתדל להוציאם מן המיצר אל המרחב ולהביאם אל המנוחה ואל הנחלה כו'.

סדיא. ומצד ענין האחדות שבישראל, ש"כל ישראל חברים" (במכ"ש וק"ו מהענין ד"חבור עצבים גו'"),

סה– ובפרט בבואנו זה עתה מחג הסוכות, שבו מודגש הענין "שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת".

סווענין זה נמשך אח"כ בגלוי בנטילת ד' המינים, שבכל אחד מהם מודגש ענין האחדות: "פרי עץ הדר" – ש"דר באילנו משנה לשנה", והיינו, שכל השינויים שהטביע הקב"ה בעולם במשך השנה, הנה לא זו בלבד שהאתרוג סובל את כולם, אלא עוד זאת, שהוא גדל מהם. וכן הלולב – "כפת תמרים", ש"עליו כפותין". וכן ההדס – "ענף עץ עבות", "תלתא בחד קינא". וכן ערבי נחל, שנקראים "אחוונא", כי גדלים באחוה; ונוסף על האחדות שבכל א' מד' המינים – מחברים את כולם באופן של "אגודה אחת", ודוקא באופן כזה יכול להיות קיום המצוה.

סזוכל זה נמשך באופן של קליטה – "ביום השמיני עצרת תהי' לכם", שבו מקריבים "פר אחד איל אחד", "כנגד אומה יחידה" (בניגוד להקרבת שבעים הפרים כנגד שבעים אוה"ע), באופן ש"ישראל ומלכא בלחודוהי" – בדוגמת המעמד ומצב דיוהכ"פ (שבו דומים למלאכי השרת שלמעלה) עליו נאמר: "וכל אדם (אפילו אותן שכתב בהן ודמות פניהם פני אדם) לא יהי' באוהל מועד בבואו לכפר בקודש" בשעה שנכנס לשם הכה"ג בתור שלוחם של בנ"י, ששם נמצא רק הקב"ה עם בנ"י; ומיוהכ"פ נמשך אח"כ בשמע"צ (גם בענינים הקשורים עם אכילה ושתי' כו') באופן של קליטה –

סח126
הנה כאשר כו"כ מבנ"י יוצאים מן המיצר אל המרחב, הרי זה פועל גם אצל בנ"י שבכל שאר המקומות, שהרי מקום גשמי אינו מפסיק כו', כולל ובמיוחד אצל אלו שנשארו לעת-עתה במקום שבו יש מדידות והגבלות כו' על קיום התומ"צ – לפרוץ את המדידות וההגבלות כו', בפרט ע"י השמחה שפורצת גדר, ועד שכל אלו שנמצאים במיצר ושבי' יצאו מן המיצר אל המרחב.

סטונעשית שנה של אחדות – שבה "יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם",

עואז ימלא הקב"ה רצון בנ"י לפרוץ ולבטל את מחיצות וכתלי הגלות, ובאופן שבנ"י מגלים שזהו רצונו של הקב"ה מצד עצמו, כמארז"ל בסוף מסכת סוכה: "ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה (בכל יום) שבראם ואלו הן גלות וכו' ויצר הרע", כך, שמתבטל ענין הגלות – עי"ז שמתבטלת סיבת הגלות: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ובמילא מתבטלת הגלות, ובאה הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יבואו כל בנ"י לארץ הקודש, ולביהמ"ק השלישי, שבנוי ועומד בשמים, וממתין לירידתו למטה, לאחרי שיסתיימו הרגעים האחרונים של הגלות.

עאיב. ועאכו"כ שיתבטל ענין הגלות הפנימי – רגש הכניעה ביחס לגוים (כולל גם ה"אל זר אשר בקרבך"), בגלל שחושבים "מה יאמרו הגוים" (שהרי הם הרוב, ו"אחרי רבים להטות"), שזוהי הנהגה באופן של הליכה "אַרונטער" כפשוטו, שלא רציתי להזכיר כלל כו'.

עבו"מצוה גוררת מצוה"... שתחילה הולכים "אַרונטער" באופן שמתנהגים ע"פ הנחות העולם, ומזה באים לירידה גדולה יותר באופן ד"פוחת והולך", לחשוב מה יאמרו הגוים, ועד למעמד ומצב שמגלים פנים בתורה שלא כהלכה ואומרים שגוי יכול להיות יהודי ללא גיור כהלכה, ועוד מכריזים שזהו "הישג דתי", ובכך מצילים כבוד ישראל!...

עגבהמשך הדברים האשים כ"ק אדמו"ר שליט"א את הממונה על רישום גוים כיהודים, והנלחם למען גיור שלא כהלכה, שבהשפעתו,

עד127
נסתבכה ממשלת ישראל במעורבות באוגנדה, ע"י השקעה עצומה של כספי יהודים שנאספו במגביות "כל נדרי" בבתי-כנסת, שהיתה מלכתחילה בנוי' על חשבונות של "חסד לאומים", חשבונות שהתגלו כמוטעים, והסתיימה במפלה עצומה, וכתוצאה מזה הי' בזיון של ישראל במדה מבהילה! – אותם בני אדם המגלים פנים בתורה שלא כהלכה, נכשלו גם בדבר חמור זה, כתוצאה מגישתם המבוססת על חשבונות ושיקולים של טבע וכניעה למנהג העולם.

עהוכן סיפר מה שנמסר לו מעד שמיעה וראי', שכאשר הועלו בישיבת הנהלת המפלגה של המפד"ל הצעות לדרוש תיקונים מסויימים בשטח החינוך, הגיב א' מהם במילים: "אל תציע הצעה זו, הדבר ירגיז את גולדה"!... עד כדי כך מגיע רגש הכניעה שלהם! אך לך והתווכח עם בני אדם שטוענים שהוסמכו לרבנות...

עובין הדברים עמד גם על הגיחוך והסתירה בטיעונים השונים של אותם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, כשמצד אחד הם טוענים שהמלה "כהלכה" – עלי' נאמר "דבר ה' זו הלכה" – לא תועיל, ומצד שני מבטיחים – והרי ידועה כבר מידת האמינות של מבטיחים אלו – שבבחירות הבאות לא יכנסו לקואליצי' בלי תוספת המלה "כהלכה".

עזיג. (וסיים:) הנני מקוה שהדיבור בזה לא יזיק,

עח– וכידוע הפתגם: "שמח"ת שאַדט ניט", כיון שאז אין שליטה למקטרג כו'. וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע בנוגע לדברי משה רבינו אודות מעלת נחלת שבט גד: "כי שם חלקת מחוקק ספון",

עט128
שזהו מקום קבורתו, דלכאורה אינו מובן: הרי "האיש משה עניו מאד גו'", ואין זה מדרך הענוה לומר כן?! אלא שמשה רבינו אמר זאת בשמח"ת...

פ[ויש לבאר – בתור מאמר המוסגר – הכוונה בזה: ענינו של שמח"ת הוא סיום התורה, והרי הפעם הראשונה שסיימו את התורה היא – כשסיים משה את התורה בז' אדר (לא מיבעי להדעה ש"תורה מגילה מגילה ניתנה", אלא אפילו להדעה ש"תורה חתומה ניתנה"), וכיון שהי' אז ענין של שמח"ת, הי' משה יכול לומר "כי שם חלקת מחוקק ספון"] –

פאואדרבה: זה יעזור לעקור מן השורש את הקס"ד (אף שלאמיתו של דבר אין לזה מקום אפילו בתור קס"ד) שיכולה להיות מציאות שיהודי שיש לו קשר ושייכות עם התורה, יגלה פנים בתורה (שנאמר בה "והיא כתובה פנים ואחור") שלא כהלכה, לומר שאין צורך בגיור כהלכה!

פביד. והלואי שהעולים החדשים יפעלו על הוותיקים להבטיח שכללות ההנהגה תהי' ע"פ הלכה, החל מלימוד התורה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", שעז"נ "והוי' עמו", "שהלכה כמותו", ועי"ז יעזור להם השי"ת להצליח בכל עניניהם.

פגוענין זה ימהר גם את עלייתם של אלו שנמצאים עדיין שם, מלבד בעלי ההשפעה כו' שצריכים להשאר במקומם, כנ"ל.

פדוכדי לקשר זאת עם ענין של שמחה – ישנו ניגון שהעולים החדשים הביאו עמהם משם, שעל ידו מתאחדים עם אלו שנמצאים עדיין שם, שינגנו עכשיו ה"חכמים", בצירוף כל אלו שיודעים ניגון זה, ובאופן של מחיאת כפים וכו'.

פה* * *

פוטו. האמור לעיל אודות ההנהגה באופן ד"לכתחילה אַריבער", שייך במיוחד לחודש תשרי, שממנו יוצאים – "ויעקב הלך לדרכו" – לעבודת ימי החול במשך כל חדשי השנה:

פז129
חודש תשרי הוא חודש השביעי – שמושבע בכל טוב, בעניני רוממות והפלאה כו', החל מהענין ד"תמליכוני עליכם" בר"ה, ענין התשובה ביוהכ"פ, וענין השמחה בחג הסוכות, שמע"צ ושמח"ת ("זמן שמחתנו") – ג"פ שמחה, ש"בתלת זימני הוי חזקה", ושמחה נעלית ביותר, החל משמחת בית השואבה (במוצאי יו"ט הראשון), עלי' נאמר "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", ועד לשמחה דשמח"ת, שהיא לא כמו שמחת בית השואבה ש"לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין וכו', אבל כל העם .. כולן באין לראות ולשמוע", אלא באופן שכל העם שמחים, ואפילו הטף, שבאים (לא רק כדי ליתן שכר למביאיהם שחינכו אותם באופן כזה, אלא) לשמוח בעצמם.

פחוהכוונה בזה היא – להמשיך זאת על כל השנה כולה, כמו בענינו של חג הסוכות כפשוטו – "באספך מגרנך ומיקבך", לצורך כל השנה כולה (כולל גם הגרעינים כו' שמהם תהי' הצמיחה בשנים הבאות),

פטוכיון שכל החודש ספוג בעניני מצוות, הרי זה פועל שבמשך כל השנה כולה תהי' ההנהגה באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"71 ו"בכל דרכיך דעהו"72,

צוכמודגש בחג הסוכות – שהרי מצות סוכה מקיפה את האדם כולו מראשו ועד רגליו (לא רק כמו טלית שמכסה ראשו ורובו), וגם שולחנו, ועד שהמצוה היא באופן ד"תשבו כעין תדורו", היינו, שכל עניני הרשות שעושה בדירתו הקבועה במשך כל השנה כולה באופן שצריך להשתדל שיהיו לשם שמים, הנה עשייתם בסוכה היא מצוה, כמו אכילה ושתי' (שהם מהדברים שבהם לא דומים למלאכי השרת כו') ואפילו שינה (ולא רק האופן ששוכב לישון, אלא גם השינה עצמה); וענין זה מהוה הוראה על כל השנה כולה, שבכחו וביכלתו של כל אחד מישראל להתנהג באופן שגם עניני הרשות שלו נעשים מצוה, שזהו כללות הענין ד"בכל דרכיך דעהו".

צאוזוהי כללות ההנהגה ד"לכתחילה אַריבער":

צב130
ובהקדמה – שיהודי צריך לדעת שהוא למעלה מכללות סדר הנהגת העולם, וכמו "מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה", שזהו מצד הענין ד"המבדיל בין ישראל לעמים", שלכן, כשיש ספק אם לעשות דבר מסויים או לא, הנה כשרואים שגוי מתרגש מזה, ועד לאופן של "יחתו", הרי זו הוכחה שליהודי אסור לפחד מזה.

צגולכן, כשה"מלך זקן וכסיל" עושה חשבון שההנהגה צריכה להיות באופן ד"אתית לקרתא הלך בנימוסה", ובמילא צריך ללכת באופן ד"אַרונטער", ורק כשיש צורך בענין של מס"נ אזי ילך "אַריבער" – הנה על זה באה ההוראה ד"לכתחילה אַריבער". וכמו כללות הענין דהקדמת נעשה לנשמע, אף שהעולם צועק שזוהי הנהגה של "עמא פזיזא", היפך סדר העולם; ודוקא הנהגה זו מביאה הצלחה להיות בעה"ב על העולם ולשנות את המציאות כו' (כדאיתא בירושלמי).

צדטז. ובזה ניתוסף הוראה מהקביעות המיוחדת של שנה זו – כתורת הבעש"ט שכל ענין שבעולם (כולל גם קביעות החדשים והשנים) מהוה הוראה בעבודת האדם לקונו, דכיון ש"אני לא נבראתי אלא (כידוע בדיוק הלשון "לא כו' אלא" שזהו לעכב) לשמש את קוני", הרי מובן, שכל מה שקורה בחיי האדם שייך לשימוש לקונו:

צהקביעות שנה זו היא באופן שיו"ט של ר"ה חל להיות בשבת, והשנה כולה היא שנת השמיטה – "שבת לה'", וכפירוש רש"י: "כשם שנאמר בשבת בראשית".

צווהענין בזה:

צזההבדל בין יום השבת לימות החול הוא – שבימות החול עסוקים עם "עובדין דחול", חרישה וזריעה וכו', ואילו בנוגע ליום השבת אומרת התורה: "וביום השביעי תשבות", ועד שצריך ש"יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשוי'", אע"פ שביום ששי הי' עדיין באמצע המלאכה – שזוהי הנהגה באופן ד"אַריבער".

צח131
וענין זה מתבטא בהלכה בפועל בנוגע להוצאת שבת – ש"אף אם אין לו עכשיו מעות מזומנים, אלא חפצים, ימשכנם וילוה עליהם, והקב"ה ימציא לו לפרוע, ועל זה אמרו רז"ל אמר הקב"ה לוו עלי ואני פורע", ומובן, שאין זה רק כשיודע שביום ראשון תהי' לו הכנסה מיוחדת כו', שאז הרי זה רק חסר גוביינא, אלא המדובר הוא באופן שסומך על הקב"ה, ש"לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות", שימציא לו כו', ובטוח שכך יהי' בפועל, כיון שכך נאמר בתורת אמת.

צטוכאשר ר"ה חל בשבת, הרי זה פועל על כל ימות השנה – כיון שראש השנה הוא כמו ה"ראש" לגבי כל הגוף – שגם בהם יורגש אצלו ש"כל מלאכתך עשוי'", כיון שסומך על הקב"ה שימציא לו כל צרכיו, אלא שבשביל זה צריך לקיים ציווי הקב"ה "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (ולא לישב בטל), והיינו, שההתעסקות במלאכתו אינה בגלל שכן הוא מנהג העולם, אלא בגלל שכך צוה הקב"ה.

קוכמובא בתוס' (מירושלמי) בפירוש "אמונת זה סדר זרעים", "שמאמין בחי העולמים וזורע", והיינו, שאע"פ שזריעה בשביל צמיחה הו"ע טבעי בסדר הנהגת העולם, שלכן זורע הגוי את שדהו מבלי לחשוש שהגרעינים ילכו לאיבוד, בידעו שעולם כמנהגו נוהג ע"פ חוקי הטבע ללא שינוי, באופן ד"לא ישבותו", מ"מ, הנהגת הטבע אינה הוראה בנוגע ליהודי, והסיבה לכך שהוא זורע אינה אלא בגלל ש"מאמין בחי העולמים".

קאיז. וזהו גם ענינה של שנת השמיטה:

קבכתיב "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'". ולכאורה, כיון שהסדר הוא (כמ"ש לאח"ז) "שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית גו' שבת לה'", א"כ, מדוע נאמר "כי תבואו אל הארץ" אזי תיכף ומיד צ"ל "ושבתה הארץ שבת לה'"?!

קגובפרט ע"פ דרשת חז"ל שרק לאחרי שבע שכבשו ושבע שחלקו

קד132
התחילו למנות שנות השמיטה, כך, שהשמיטה הראשונה היתה בשנת הכ"א לביאתם לארץ!

קהוהביאור בזה – שתיכף ומיד כשבנ"י באים אל הארץ, צריך לידע שכיון שזוהי ארץ הקודש, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה", הנה תכלית המכוון הוא: "ושבתה הארץ שבת לה'", ועל זה מיוסד ההמשך ד"שש שנים תזרע שדך", שחדור בענין ד"שבת לה'".

קוובפרטיות יותר – כמבואר בספר החינוך ש"צוה ב"ה להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה [שעל זה ישנו גם הטעם המבואר בפשטני המקרא, כדי שיהיו פנויים מעבודת האדמה, ויוסיפו בלימוד התורה ובהידור בקיום המצוות], כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכחה וסגולתה, כי יש להם אדון וכו'".

קזויסוד הדברים הוא בתו"כ: "אני אמרתי להם שיהיו זורעים לי שש ומשמיטים לי אחת, בשביל שידעו שהארץ שלי", ובלשון הכתוב (שמביא החינוך בנוגע ליובל, "שרצה השי"ת להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחלה, כי לו הארץ"): "כי לי (כל) הארץ" – שלא זו בלבד שצריך להפקיר את הפירות (אבל עדיין אין זו הוכחה בנוגע לארץ עצמה), אלא יתירה מזה, ש"לי כל הארץ".

קחולהעיר, שאע"פ שמצות שמיטה תלוי' בקדושה המיוחדת שבארץ הקודש (משא"כ בחו"ל שמצד גושה ואוירה כו' אין מציאות כזו), ולכמה דעות חיובה מן התורה הוא רק בזמן שביהמ"ק קיים, ואילו בזמן הזה אינה אלא מדרבנן – הרי זה רק בנוגע לקיום המצוה בגשמיות כפשוטו, אבל ברוחניות הענינים, בנוגע ללימוד הוראה בשימוש לקונו, הרי זה שייך גם לאחרי חורבן ביהמ"ק וגם בחוץ-לארץ, וכמו בענין התפלה (שגם היא קשורה עם ארץ ישראל, כמ"ש "והתפללו אליך דרך ארצם") ש"במקום קרבנות תקנום", שישנו בכל

קט133
תפוצות ישראל, גם בחו"ל, וגם בלילה, ואצל כל אחד מישראל גם אם אינו כהן כו'.

קייח. ומזה מובן שבשנת השמיטה שר"ה שלה חל בשבת צ"ל הרגש הנפש וההנהגה בפועל באופן ד"לכתחילה אַריבער":

קיאכל הענינים שנעשים במשך כל השנה כולה, גם בעניני חול ובחוץ-לארץ, צריכים להיות אצלו חדורים בידיעה ש"לי כל הארץ", שלכן מקפיד על שמירת שבת, לסגור חנותו בערב שבת כו' (ולא איכפת לו מה יאמרו כו'), ונזהר מהשגת גבול, ונותן צדקה מן הטוב והמובחר כו', בידעו, שלא זו בלבד שהנהגה זו לא תגרע בפרנסתו, אלא אדרבה: הדרך היחידה לקבלת הפרנסה היא ע"י ההנהגה ע"פ רצון הקב"ה.

קיבעליו לדעת שהקב"ה הוא בעה"ב שמנהל את ה"עסק", ואילו הוא רק "פקיד" שצריך למלא את תפקידו בעסק, ולכן נרגשת אצלו תמיד שמחה גדולה, ובלשון חז"ל: "לקבולינהו בשמחה", ללא נפק"מ במדת הריוח – שאם הריוח הוא קטן, אזי השמחה היא קטנה, ואם הריוח הוא גדול, אזי השמחה היא גדולה, שכן, השמחה הכי גדולה היא – העובדה שהקב"ה לקח אותו בתור "פקיד"!...

קיגולכן אין לו מה להתחשב עם הגבלות וגדרי העולם כו', כמו שאר ה"סוחרים" שמסביבו, כיון שהוא לא סתם "סוחר" כמותם, אלא הוא שלוחו של מלך מלכי המלכים הקב"ה [אם רק לא ימעול בשליחותו ח"ו, שאז חדל להיות "שליח"], ו"שלוחו של אדם (העליון) – הן בנ"י, והן המצוות, כמארז"ל "היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי" – כמותו", ולכן לא נוגע לו מה מורים "אותות השמים" (כנ"ל סט"ו), אלא הוא בטוח ש"ויברכהו ה'", ועד כדי כך, שאפילו כש"הארץ קשה" ו"השנה קשה", הנה לא זו בלבד שאצלו המצב טוב יותר, אלא ברכתו של הקב"ה היא "מאה שערים", ועד ש"אומד זה למעשרות".

קידוכל זה – בגלל שהנהגתו היא באופן המבואר בפרקי דר"א על הפסוק164 "ויזרע יצחק": "וכי זרע דגן .. חס ושלום אלא .. זרע צדקה כו'", היינו, שבנוגע ליהודי (יצחק) לא שייך לומר שזרע דגן ח"ו, דכיון ש"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" (במכ"ש מנחש הקדמוני שלפני

קיה134
החטא הי' "שמש גדול"), מה שייך יהודי לעניני העולם?! – אלא ודאי שהתעסקותו עם זריעת דגן אינה אלא בשביל ענין הצדקה.

קיווכאשר הנהגתו היא באופן כזה, אזי מקבל כל צרכיו מהקב"ה – כפי שהי' אצל בנ"י בזמן מ"ת, ש"לא ניתנה תורה כו' אלא לאוכלי המן", שלא הי' חסר להם דבר.

קיזיט. ויש להוסיף שענין זה מודגש במיוחד בנוגע לשנת השמיטה:

קיחכתיב "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו". והמענה על זה – "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים".

קיטובהקדמה – שלכאורה אינו מובן: מדוע צריכה התורה להזכיר את הקושיא "וכי תאמרו מה נאכל", בה בשעה שזוהי קושיא שמצד הלעו"ז?! אך הענין הוא – שיש ענינים שהם באופן ד"חוקה חקקתי גזירה גזרתי" ו"אין לך רשות להרהר אחרי'", אבל מצות שמיטה אינה חוקה, ולכן יכולים לשאול כו'.

קכוהחידוש הוא – שגם כשנמצאים במעמד ומצב שיש מקום לשאלה כו', צריך לקיים את המצוה באופן ד"לכתחילה אַריבער", מתוך ידיעה שבודאי נמשכה כבר ברכתו של הקב"ה לפנ"ז, "בשנה הששית", ותומשך גם בעתיד, באופן שלא בערך – "לשלש השנים".

קכאכ. וזוהי ההוראה המיוחדת מקביעות שנה זו:

קכביש להוסיף בקביעות עתים לתורה באופן "שתהיו עמלים בתורה" (לאחרי הקדמת התפלה בביהכנ"ס – "מבית הכנסת לבית המדרש", ולאח"ז – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"61), כל אחד לפי ענינו.

קכגועי"ז יתוסף בברכתו של הקב"ה לכאו"א בגשמיות וברוחניות גם יחד, החל מענין הפרנסה שתהי' מן המוכן, ובאופן ש"יברכך ה' וישמרך", שנוסף על הברכה ישנו גם ענין השמירה, דלא כבמתנת בשר

קכד135
ודם, "שהנותן מתנה .. אינו יכול לשמרו כו', אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר".

קכהוכן תהי' לנו – שתהי' שנה שהיא "שבת לה'", ובאופן ש"צויתי את ברכתי גו'", בנוגע לעבר, להוה ולעתיד.

קכווהעיקר – שעי"ז שמחליטים לקיים מצות שמיטה, זוכים לקיום היעוד "רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

קכז* * *

קכחכא. נהוג בשנים האחרונות לערוך "כינוס תורה" בהמשך לשמח"ת – ב"אסרו חג" (כפי שנקרא בירושלמי: "ברי' דמועדא"), וכרגיל, אשתתף בזה (במקצת עכ"פ) ע"י אמירת ענין בנגלה דתורה.

קכטוכיון שזוהי שנת השמיטה – ידובר בקשר לענין השמיטה, אשר, הדיבור על זה כשנמצאים בחוץ-לארץ הוא בבחינת "כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'", וכמ"ש "ונשלמה פרים שפתינו" [כמובא גם בשו"ע אדה"ז – בשינויי לשונות בין מהדו"ק למהדו"ת, שיש בהם ענינים נפלאים], וכמארז"ל בנוגע לענין הקרבנות: "אמר אברהם, רבש"ע, תינח בזמן שביהמ"ק קיים, בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא עליהם, אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני כו'"; ועד"ז בכל מצוות עשה, כולל גם מצות שביעית, שהדיבור בזה הוא בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו".

קלועי"ז נזכה לקיום היעוד178 "רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב", בגאולה האמיתית והשלימה, באופן שכל יושבי' עלי', שאז יחזרו לימנות שמיטין ויובלות, וכל בנ"י יהיו "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", ע"י קיום מצות שביעית כפשוטה מן התורה לכל הדעות, לאחרי ההכנה ע"י לימוד הלכות אלו בחו"ל.

קלא136
כב. הביאור בנוגע למצות שביתת הארץ, אם החיוב על האדם לנוח מעבודת הארץ, או שהחיוב הוא שתשבות הארץ (ולא תעבד אפילו ע"י גוי), וכן בנוגע לפירות שגדלו בשביעית, אם יש חיוב על האדם להפקירם, או שזוהי "אפקעתא דמלכא" (והנפק"מ כשלא הפקיר, אם הלוקח עובר על איסור גזילה, ואם הפירות חייבים במעשרות); וההוכחה שהיא חובת גברא משמיטת כספים (שהרי "בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 286 ואילך.

קלב* * *

קלגכג. נהוג גם להזכיר אודות "קרן השנה":

קלדאע"פ שנתינת צדקה בכל יום היא דין בשו"ע, הרי לפעמים עלולים לשכוח מפני הטרדות כו'. ולכן העצה היא – ליתן לקופת צדקה סכום המתאים למספר ימי השנה, ובנדו"ד, שפ"ג ימים [כולל גם שבתות וימים טובים, שגם בהם יש חיוב ליתן לצדקה – בו ביום ע"י הכנסת אורחים, או בערב שבת ויו"ט], שממנה מחלק גבאי-הצדקה בכל יום מימי השנה, עבור כל המשתתפים בקופה זו, ובאופן שתורם "על הגבוי ועל העתיד לגבות" – גם עבור אלו שלא הספיקו ליתן בתחילת השנה.

קלהוהעיקר – ליתן בשמחה ובטוב לבב, וכמה פעמים ככה.

קלוואז תקויים ההבטחה "עשר בשביל שתתעשר", בגשמיות וברוחניות גם יחד, ובפרט בלימוד התורה, כיון שע"י נתינת הצדקה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, כידוע בענין "צדקה תרומם גוי".

קלזוע"י הצדקה, קו החסד, יחד עם קו העבודה וקו התורה (קו האמצעי), יפעלו שיהי' "העולם (הן העולם כפשוטו והן "עולם קטן זה האדם") עומד" ו"קיים" – ע"ד מ"ש "אתם נצבים", "קיימים

קלח137
ועומדים" – באופן ד"לתקן עולם במלכות שד-י", בביאת משיח צדקנו, "מלך מבית דוד הוגה בתורה כו' כדוד אביו", ש"יכוף כל ישראל כו' וילחם מלחמות ה', ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד", בקרוב ממש, בעגלא דידן.

קלט* * *

קמכד. נהוג כמ"פ (ובפרט בהתוועדות כללית) להזכיר אודות העולים החדשים. ובהתאם לכך, הנה נוסף על המוזכר לעיל (ס"י ואילך), יש לסיים את ההתוועדות בברכה שבקרוב ממש יקויים היעוד "שבת שבית יעקב"178 [החל מהקטנים שבעם שנקראים בשם "יעקב", שלאחרי כמה שנים יגדלו ויהיו נקראים בשם "ישראל"], באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד", ובפרט לאחרי שכו"כ מהם נמצאים כבר באה"ק, הרי זה מקיל עבור כל השאר שגם הם יעלו כו'91, ומתוך שמחה וטוב לבב, בהתאם לכך ששנה זו היא "שבת לה'", ש"אין עצב בה".

קמאוכן נהוג להזכיר אודות נשי ובנות ישראל, ובפרט נשי ובנות חב"ד, שכל אחת מהן היא "עקרת הבית", שעלי' מוטל חוב גדול ועיקרי בנוגע לענין החינוך שתלוי בעיקר בה, ועי"ז מכינים את הדור הצעיר שיוכלו לומר עליהם "ראו גידולים שגדלנו", כשיקויים היעוד "קהל גדול ישובו הנה", בגאולה האמיתית והשלימה.

קמב* * *

קמגכה. בהמשך להאמור לעיל (סט"ז ואילך) אודות ההוראה מתנאי הזמן, שזוהי שנת השמיטה שהתחלתה בשבת – יש גם הוראה מתנאי המקום:

קמדנמצאים אנו בארצות-הברית, שבמקום זה כללות הגישה היא באופן ד"לכתחילה אַריבער", באופן של הרחבה ופזרנות כו'.

קמהאלא שזהו בנוגע לעניני הרשות כו'; וזה נותן חיזוק במכ"ש בנוגע

קמו138
לעניני תומ"צ – ובלשון חז"ל: "לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" – שצריכים להיות "מן היפה המשובח ביותר .. הנאה והטוב כו'".

קמזוכשמתנהגים באופן כזה, הנה "במדה שאדם מודד בה מודדין לו", והיינו, שנוסף על ההרחבה שנותן הקב"ה מלכתחילה, ניתוסף בזה עוד יותר ע"י ההרחבה שבעבודת האדם – "בכל מאדך", שנעשה באופן ד"מאד מאד" ב"פ, ונמשך למטה מעשרה טפחים, באופן ד"לכתחילה אַריבער", החל מעניני תומ"צ, כולל גם הענין ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"71, ובכל עניני האדם ובני ביתו, בבני חיי ומזוני.

קמחועד שזוכים לקיום היעוד204 "קהל גדול ישובו הנה" – לד' אמותיו של הקב"ה, בביהמ"ק בירושלים עיה"ק, שלימות היראה (כמבואר בלקו"ת ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול), ובאופן שעתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, וארץ ישראל תתפשט בכל הארצות, ובשמחה ובטוב לבב.

קמט[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

קנלאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה".

קנאטרם צאתו התחיל לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].

קנב______ l ______