Toras Menachem·Vol. 71 (5733·Part 2)·Motzei Shabbos Parshas Bo·Yud Shvat (Second Maamar) 5733תורת מנחם·עא - שנת תשל"ג - חלק שני·מוצש"ק פ' בא·יו"ד שבט (מאמר ב)·ה'תשל"ג

א78
בס"ד. מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט (מאמר ב), ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)

גלגני אחותי כלה, ומביא בעל ההילולא (במאמר שנתן ליום ההסתלקות שלו) מ"ש במדרש לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, דקאי על עוה"ז הגשמי והתחתון שאין תחתון למטה הימנו, שבו היתה עיקר שכינה, ולכן נקרא בשם גני. והנה, ענין זה הי' מצד הבריאה, אמנם לאח"ז, הנה מצד הרצון שתהי' עבודת האדם, הי' הענין דנורא עלילה על בני אדם, ולכן היו שבעת החטאים בשבעת הדורות, החל מחטא עה"ד שסילק את השכינה מארץ לרקיע הא', ועד"ז בששה הדורות שלאח"ז כו'. ואח"כ התחילה העבודה דאחד הי' אברהם, שהוריד את השכינה מרקיע הז' לו', עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין, שלא זו בלבד שהוריד את השכינה מרקיע עליון לתחתון, אלא העיקר הוא שהוריד את השכינה מרקיע לארץ, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שניתוסף בזה פעולת הענין ע"י עבודת האדם. ולכן, הנה לאחר שמשה הוריד את השכינה למטה בארץ, הי' הציווי הכללי ועשו לי מקדש (דקאי על המשכן, שעל ידו נעשה גם) ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. ועד"ז הוא גם בעבודה הרוחנית של כאו"א, שעז"נ צדיקים ירשו

ד79
ארץ וישכנו לעד עלי', היינו, שצדיקים, עמך כולם צדיקים (ירשו ארץ, שהוא ג"ע, לפי שהם) משכינים (ממשיכים) בחי' עד (כפי שהקב"ה הוא בבחי' עד, שהוא בחי' סוכ"ע האמיתי) עלי' (בארץ), וכמאמר כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, בחי' סוכ"ע, שהוא בכל העולמות בשוה.

ולבאר בפרק שלישי (בהמשך להאמור לעיל בנוגע לענין המשכן, שמזה מובן שהוא ענין כללי בכל סדר ההשתלשלות), שבזה יובן מה שהמשכן הי' מעצי שטים דוקא (שזהו ענין עיקרי במשכן, כמ"ש ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים). ובהקדם הידוע בענין שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש, כמבואר בכתבי האריז"ל ולאח"ז בתורת הבעש"ט והרב המגיד, ועד לאדמו"ר הזקן (בשער היחוד והאמונה) והנשיאים שלאחריו, שההתהוות והקיום והחיות של כל דבר הוא ע"י שמו אשר יקראו לו, שמבטא את תוכנו כו'. וכן הוא גם בענין עצי שטים, שהשם שטים מבטא את תוכן הענין. ומבאר במאמר, ששטה פירושו נטי', שזהו גם ענין השטות (הטי' מהידיעה והחכמה). וממשיך לבאר שיש שטות דלעו"ז, וכמארז"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. והענין בזה, דהנה נת"ל שהוצרך להיות תחילה ענין החטא, כדי שלאח"ז יוכל להיות כללות ענין עבודת האדם, לפעול הענין דאתכפיא סט"א, ועי"ז יהי' הענין דישכנו לעד עלי'. אך צריך להבין, איך יכול להיות ענין של חטא אצל איש ישראל, וכידוע תורת אדה"ז אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קאָן זיין אָפּגעריסן פון אלקות, ורוצה לקיים את רצונו של הקב"ה. ועל זה מביא מארז"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שהרוח שטות מכסה ומעלים

ז80
ומסתיר על זה שכל אחד מישראל אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות. ומבאר במאמר המצב שנעשה מצד זה שנכנס בו רוח השטות, שהוא בשני ענינים, החמימות (דער קאָך) בענינים הגשמיים, והקרירות בענינים הרוחניים, בדוגמת בהמה, שכל חיותה אינה אלא בענינים גשמיים, ואינה שייכת לדבר רוחני, שאין זה ענינה כלל (כמבואר בפרטיות בפרק ג').

טכיון שזהו ענין כללי בנפש הבהמית, הרי מובן, שכדי שענין זה יוכל להיות נמשך בנה"ב, צ"ל שרש והתחלה לזה בעניני אלקות, שמזה יוכל להיות נתינת מקום לכניסת הרוח שטות בב' התנועות (שמצד עצמם הם תנועות הפכיות) דחמימות בגשמיות וקרירות ברוחניות.

יאבזה, דהנה, בנוגע לכללות סדר ההשתלשלות, שעז"נ בתורה (שהיא בבחי' דפתראות ופנקסאות שבהם נברא העולם, כדאיתא במד"ר בתחלתו) בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וכדאיתא בזהר שבזה כלולים הע"ס (בראשית ברא אלקים קאי על ג' ראשונות, ואת השמים ואת הארץ קאי על שבעת ימי הבנין, ז"א ומלכות), ועד לשמים וארץ וכל צבאם כפשוטו, בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו, הנה ההתחלה בזה היא במ"ש ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ומפרש הבעש"ט בכתר שם טוב, ויאמר הש"י מכח מדת אלקים שהוא מדת הגבורה המצמצם האור, מחמת זה יהי' אור המתקיים, שיוכל העולם לסובלו. וממשיך בכתוב26: ויהי אור, והקשה בזהר ובספר הבהיר (והובא גם במפרשי התורה), מדוע לא נאמר ויהי כן, כמו שנאמר במאמרות שלאח"ז. ומבואר בזה באור תורה להרב המגיד, דאיתא בר"מ יהי אור דא חסד, ויהי אור דא גבורה. ומוסיף בתורת הרב המגיד (לעיל מיני'), שזהו גם מ"ש ויהי אור, כאמרז"ל כל מקום

יב81
שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, וז"ש ויהי אור, ר"ל מכח הצמצום שהוא נראה כמו צער לעולם כו'. והיינו, שלאחרי הצמצום דויאמר אלקים יהי אור, הי' עוד צמצום, ויהי אור (ולא ויהי כן), היינו, שנעשה מהות אחר של אור, דא גבורה.

ידזה כפי שהוא באלקות, נמשכים ב' התנועות הנ"ל, והיינו, שהענין דויאמר השי"ת מכח מדת אלקים שהוא מדת הגבורה המצמצם האור, שהו"ע הבדלת (אָפּגעטראָגנקייט) והתעלמות תוקף התפשטות גילוי אלקות, הנה לאחרי ריבוי ההשתלשלות והבדלות אין קץ נמשכת מזה הקרירות בענינים רוחניים. ומצד הענין דויהי אור דא גבורה (נוסף על היותו אור המתקיים שיוכל העולם לסובלו), הרי זה נעשה קשור עם גשמיות, עד שאפשר שלא יהי' נראה בזה ענין האור, כי אם ענין הגשמיות, ומזה יוכל לבוא ענין בלתי רצוי, אהבה בלתי רצוי' כו', שזהו ענין החמימות בענינים גשמיים.

טזמובן שכן הוא גם בכללות ענין הקליפה (שהרי נה"ב שבישראל נמשכת מקליפת נוגה), שיש בה שתי תנועות שלכאורה הם הפכיים, דהיינו חמימות בענין אחד וקרירות בענין השני. והענין בזה, כמבואר בלקו"ת פ' נצבים, דבדרך כלל הן שני מונעים, הא' נמשך מחסד דקליפה, והוא הקרירות שגורמת מניעת היגיעה בועשה טוב, והב', מבחי' גבורה דקליפה, שהוא החמימות לגרום שיעשה דברים בלתי רצויים עד דברים האסורים, דהיינו שני תנועות הנ"ל. ומזה מובן שגם התהוות הקליפות צ"ל באופן שיש בו דבר והיפוכו. והענין בזה, כמבואר בדרוש מילדות העבריות לאדמו"ר האמצעי, בביאור מאמר הע"ח שמעמד היכלות הקליפות הוא בין אור פנימי לאור מקיף, בין היכלות היושר להיכלות העיגולים, ופניהם אל הפנימי ואחוריהם אל המקיף, ומבואר בארוכה יותר בתו"א ד"ה ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, בענין התהוות הקליפות ויניקתן (שמזה הוא הקיום שלהם), שיש יניקה שהיא מריבוי הצמצומים דאור פנימי, עד שבסיום הצמצומים יש להם קצת יניקה, אבל, עיקר היניקה שלהם היא באופן דאם תגבי' כנשר, דהיינו מבחי' עיגולים, ולכן רצונם שהאור פנימי יסתלק ויתעלם באורות

יז82
המקיפים, ששם יכול להיות הענין דשממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, והיינו לפי שבבחי' זו הנה גשמיות ורוחניות שוין, ועד שמזה נמשך הענין דאם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו, ולכן ה"ה יכולים להגבי' עצמן ולקבל יניקה משם. ומב' אופני יניקה הנ"ל באים שתי התנועות הנ"ל.

יטכללות עבודת האדם בבירור השטות דנה"ב כו' היא ע"י תורה ומצוות. דהנה, אף שהתורה מצד עצמה היא נעלמה מעיני כל חי, ואהי' שעשועים גו' לפניו, הרי איתא בגמרא בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, והיינו שיש בתורה גם הענין שהיא תבלין ליצה"ר. ועד"ז גם במצוות, שהם חוקיו ומשפטיו, הרי איתא במדרש וכי מה איכפת לי' להקב"ה שיהא שוחט מן הצואר או מן העורף, אלא לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהם את הבריות, וכמבואר בארוכה במורה נבוכים להרמב"ם. ולכן הנה גם בתורה ומצוות ישנם ב' ענינים אלו. והענין בזה, דהנה כתיב ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, דשעיר ופארן כוללים את כל המציאות דקליפות ואומות העולם, שכללותם הם שני הענינים דחסד דקליפה וגבורה דקליפה, קרירות וחמימות (כנ"ל מהמבואר בלקו"ת), שזהו"ע דשעיר ופארן, שהם עשו וישמעאל, דישמעאל הו"ע חסד דלעו"ז, ועשו הו"ע גבורה דלעו"ז. ועז"נ ה' מסיני בא וזרח משעיר גו' פארן גו', כמבואר במדרש שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון, ומבואר בחסידות טעם הדבר (דלכאורה, כיון שלא קבלוה, א"כ למה הוצרך להחזירה כו'), שעי"ז נעשית האפשריות שלאח"ז יוכלו ישראל לברר ולזכך ולהעלות חיל גוים, ועד כמ"ש בשלח פרעה את העם, היינו, שפרעה הי' מלווה והולך (ער איז מיטגעגאַנגען) עם העם, וכמ"ש לפנ"ז ונצלתם את מצרים, שהו"ע

כ83
בירור והעלאת הענינים דמצרים. ולכן נאמר בתורה מימינו אש דת למו49, והיינו שיש בתורה בחי' ימין, שניתנה מימינו, וביחד עם זה יש בה גם ענין האש, גבורה, קו השמאל. ועי"ז נעשה בירור וזיכוך והעלאת שעיר ופארן (שנזכרו בכתוב לפנ"ז). ועד"ז גם בנוגע למצוות, כפי שמבאר הצ"צ בד"ה ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך בהשמטות שבאוה"ת בענין חרב פפיות, חרב של שתי פיות, שכדי למנוע את יניקת הקליפות בב' האופנים, ע"י ירידת וצמצום האור, וע"י ההגבהה לבחי' המקיף (שזהו משנ"ת בדרוש מילדות העבריות הנ"ל שמעמד הקליפות הוא באופן שפניהם אל הפנימי, לקבל מסוף היושר, ואחוריהם אל המקיף, לקבל מבחי' המקיף), הרי זה ע"י שתי התנועות שבענין המצוות, מצוות עשה, שענינם הוא העשי' וההמשכה למטה דוקא, ומצוות לא תעשה שענינם הוא העלאה מלמטה למעלה.

כבכיון שכללות העבודה היא בעוה"ז, הרי מובן, שגם בעולם צ"ל שתי תנועות אלו. ויובן ע"פ מה שמבאר אדמו"ר מהר"ש בד"ה מי כמוכה באלים הוי' (כידוע מה שגילה בעל ההילולא שהוא אחד מהדרושים שהי' אומר אחת לשתים-שלש שנים, כדי לטהר את אויר העולם), שמזה מובן, שגם בעולם ישנם שני הפכים. והענין בזה, דהנה, התהוות העולם היא באופן של יש מאין, ולא באופן של עילה ועלול, שהרי ככל שיהי' ריבוי ההשתלשלות מעילה לעלול, הנה גם העלול האחרון יהי' לו איזה שייכות וערך לעילה הראשונה, משא"כ התהוות הגשמיות מרוחניות, הרי אין לך בריאה יש מאין גדול מזה (כפי שמביא מבעל העיקרים). ונמצא, שענין ההתהוות הוא תכלית ההעלם וההסתר, שאין זה אפילו כמו השתלשלות ארוכה מעילה לעלול עד אין קץ (עד כמה ששייך לומר בזה אין קץ), אלא התהוות יש מאין ואפס. וביחד עם זה, הרי עי"ז נתהווה ענין של מציאות אשר בהכרח לומר שזוהי מציאות שישנה, וכפי שמביא ראי' לזה מהמשנה בסנהדרין, שנים

כג84
לוקטין קשואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב, העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור, וכיון שהעושה מעשה חייב, עכצ"ל שישנו ענין של מציאות. והרי אין לומר שענין המציאות כאן הוא מצד ענין המצוה והתורה כו', ולא באופן שהדבר מצד עצמו הוא מציאות, שהרי הראי' היא מלוקט קישואים שהוא היפך רצון הבורא, שעי"ז נעשה ענין נפרד מאלקות, וכיון שאעפ"כ אפשר להיות בזה שני אופנים, אוחז את העינים ועושה מעשה, הרי מובן, שגם באופן כזה ישנה מציאות שנקראת ע"פ תורה בשם עושה מעשה. ונמצא, שגם בעולם ישנם שני הענינים ההפכיים כו'.

כהמובן גם בנוגע לבנ"י שבשבילם נברא העולם, דכשם שבעולם ובענינים שבהם צריכה להיות עבודת בנ"י ישנם שני הענינים דחמימות וקרירות כנ"ל, הנה כן הוא גם בנוגע לבנ"י. ועפ"ז יובן מ"ש הרב המגיד בפירוש הכתוב נעשה אדם בצלמנו וגו', פי' עד"מ אדם שיש לו בן, אף שהבן עבר מכנגד פניו והלך מאתו, עכ"ז נחקקה הצורה של הבן במחשבה של האב. אך מי שלא הי' לו בן מעולם לא יכול לומר שיהא נחקק במחשבתו צורת הבן שיהי' לו אחר כך, כי עדיין לא ראה אותו ולא הכיר צורתו. וזהו דרך בני אדם. אבל אצל השם ית' שייך לומר אף קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה, כמ"ש רז"ל ישראל עלה במחשבה, כי אצלו ית' העבר והעתיד אחד. ולכאורה אינו מובן, למה צריך להביא תחלה המשל מאדם שיש לו בן כו', הרי הי' יכול לומר לכתחלה שאצל הש"י העבר והעתיד אחד, ולכן אפשר לומר בצלמנו כדמותנו קודם שנברא האדם. ויובן ע"פ המבואר לעיל מיני' בפירוש מאמר חז"ל הידוע (בזהר ומדרשים, ורש"י מביאו בתחלת פירושו על התורה), לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, ולמה גלה להם מעשה בראשית כו'. ומבאר, שזהו כמשל אב שמצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות (שדוגמתו בנמשל הו"ע מעשה בראשית שנקרא דבר קטן) בשביל בנו הקטן כו', כדי שיהי' להבן תענוג כו' (ולכן מתענג מזה גם האב). ולכאורה אינו מובן המשל מבן קטן, דבשלמא למטה, הרי הבן נולד כשהוא קטן, משא"כ בהנוגע

כו85
להקב"ה הרי ההתהוות יכולה להיות לכתחלה באופן שיהי' הבן גדול, ובפרט שכן היתה ההתהוות בפועל, וכדאיתא במדרש שאדם וחוה נבראו כבני עשרים שנה (בצביונם), וא"כ היו גדולים. אך הענין בזה, שמצד זה שעבודת האדם צריכה להיות בכח עצמו, ישנו אצל איש ישראל הענין דבנו הקטן, היינו, ענין של קטנות, וביחד עם זה ה"ה בנו, שיש לו שייכות אל האב. וזהו גם מה שבביאור הכתוב נעשה אדם בצלמנו גו', מבאר תחילה המשל מאדם שיש לו בן, שתחלה צ"ל מציאות הבן, ולאח"ז יכולה להיות צורתו חקוקה במחשבתו של האב, ואח"כ מבאר שאצל הש"י הנה אף קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה כו', אשר החילוק בזה הוא כפי שמבאר אדה"ז בלקו"ת שאע"פ שהבן נלקח ממוח האב, וברא כרעא דאבוה, הרי נפרד ממנו אח"כ ונעשה מהות בפ"ע כו', ולכן אינו מחויב ע"פ הדין למסור נפשו בשביל אהבת אביו, כי חייך קודמין, ואבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת כו', אך הנשמה אינו כך, רק כולא חד, ואינה נפרדת ממנו ית' כלל (והיינו שאפילו לאחרי שנעשה אדם בצלמנו גו' ה"ה חלק אלוקה ממעל ממש), ולכן מוכרח להיות לה אהבה כו' במס"נ ממש. אלא שלזה באים לאחרי שנמצאים תחילה במעמד ומצב דבן קטן, וע"י עבודת עצמו ה"ה נעשה גדול כו' (ובכללות הם ב' אופני העבודה דאתכפיא ואתהפכא, כמשנת"ל).

כחכללות ענין העבודה (שבשביל זה היתה ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא) הוא בעוה"ז התחתון דוקא, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. ויובן ע"פ מה שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בפירוש אין ערוך לך כו' בעולם הזה, שהענין דאין ערוך לך הוא בעוה"ז דוקא, כי, בענין האורות, הנה לאחרי כל סדר השתלשלות האורות הרי האור הוא מעין המאור, ולכן יכולים עדיין

כט86
לחשוב שיש איזה ערך כו', והיינו שלמרות ריחוק הערך, יש איזה ערך שהוא, ונמצא, שהמאור הוא בגדר ערך להענינים המשתלשלים ממנו. משא"כ בנוגע לכלים, שהתהוות הכלי היא באופן נפרד, ועד כפי שהוא בעוה"ז, ששם היא התהוות היש מאין, התהוות הגשמיות מרוחניות שאין לך התהוות יש מאין גדול מזה, שזהו תכלית הירידה באופן של התהוות, דלא כבסדר עילה ועלול (כנ"ל ס"ה), הנה בזה נראה הענין דאין ערוך. ולאחרי שיודעים מעוה"ז הענין דאין ערוך לך, הנה מזה יודעים (ועי"ז נפעל) גם בהאור, שנרגש בו לא רק שהוא מעין המאור, אלא גם ענין נעלה יותר, שהוא באין ערוך למי שעשה אותו, שיש בו גם ענין המאור.

לאזה הוא בנוגע למעמד ומצב למעלה באלקות כפי שהוא מצד הבריאה, דכיון שמדובר אודות ענין ההתהוות, הרי יש כבר שני ענינים, המהוה והמתהווה, ויש לומר בדרך אפשר, שמזה נמשך השרש ומקור הראשון שיהיו שני הענינים דקרירות וחמימות כפי שהם בכל הסוגים הנ"ל, בעולמות בכלל, ובקליפות בפרט, ובינתיים גם אצל בנ"י ותורה, שהרי כללות הבריאה היא בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית.

לגהכוונה בכהנ"ל היא בשביל המעשה הוא העיקר, היינו, שתהי' מציאותו של איש ישראל, אשר אני נבראתי לשמש את קוני, ועושה כן בפועל, במחשבה דיבור ומעשה, ועד – כל חלקי נשמתו, ובכללות הן מצד נפש האלקית והן מצד נפש הבהמית, הן מצד נשמתו והן מצד גופו, ואז ה"ה ממלא תפקידו ושליחותו באופן של איש צבא דצבאות הוי', לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שזהו"ע ישכנו לעד עלי', ועי"ז ממשיך שיהי' באתי לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, שעיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שלעת"ל יהי' זה ביתר שאת וביתר עוז ובאין ערוך, ועד גם בנוגע לבחי' אלקות שבתחילת ההשתלשלות, שהקו יהי' דבוק בהעיגול גם בתחתיתו, שכ"ז יהי' בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר,

לד87
שגם בבשר הגשמי יהי' ענין הראי', וכמבואר בשער האמונה שיהי' זה באופן הכי נעלה שבענין הראי', למעלה מראיית עין השכל ולמעלה אפילו מראיית הנבואה, שזוהי ראי' מוחשית בעיני בשר, כפי שהי' מעין זה בשעת מתן תורה, ובשלימותו יהי' זה בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.