Toras Menachem·Vol. 71 (5733·Part 2)·Shabbos Parshas Bo·Yud Shvat (First Maamar) 5733תורת מנחם·עא - שנת תשל"ג - חלק שני·ש"פ בא·יו"ד שבט (מאמר א)·ה'תשל"ג

א54
בס"ד. ש"פ בא, יו"ד שבט (מאמר א), ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)

גלגני אחותי כלה, ומביא בעל ההילולא מ"ש במד"ר (במקומו) לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, דהיינו בעוה"ז התחתון שאין למטה הימנו. וע"י חטא עה"ד (שעז"נ נורא עלילה על בני אדם) והחטאים שלאח"ז במשך שבעה דורות שהיתה ההנהגה באופן בלתי רצוי, נסתלקה השכינה עד לרקיע השביעי, ואח"כ עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה למטה, וההתחלה בזה היתה מאברהם, דאחד הי' אברהם, שע"י עבודתו הוריד את השכינה מרקיע ז' לו', וכן בדורות שלאח"ז, עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין, והוריד את השכינה מרקיע הא' לארץ, והיינו שלא זו בלבד שהוריד את השכינה מרקיע הא' לרקיע שלמטה ממנו, כמו הצדיקים שקדמו לו, אלא עוד זאת, שהורידה לארץ. וזהו מ"ש צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עלי', היינו שישראל שעליהם נאמר ועמך כולם צדיקים, ירשו ארץ שהוא ג"ע, לפי שהם משכינים (היינו ממשיכים) בחינת שוכן עד, שהו"ע עדי עד, דקאי על סוכ"ע, שיהי' בגילוי למטה בארץ. וזהו באתי לגני לגנוני למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה.

ההוא, דהנה תכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות היא מה שנתאוה הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, לעשות דייקא, שצריך להיות ע"י מעשה דוקא, וכמש"נ למשה ועשו לי מקדש (ומשכן איקרי מקדש) ושכנתי בתוכם, ועשית (אתה) קרשים למשכן, וכמו"כ הוא בעבודת כל אחד מישראל, בכל הדורות ובכל יום ויום, שצריך לעשות משכן שיהי' בו ושכנתי בתוכם, בתוך כאו"א מישראל, ע"י שעושים משקר העולם קרשים למשכן. וזהו תוכן עבודתם של אנשי הצבא, דהיינו כאו"א מישראל, שהרי ישראל נקראו צבאות ה', לעשות דירה לו ית' בתחתונים (וזוהי נקודת ההמשך).

זלבאר בפרק שלישי (שהוא הפרק השייך לשנה זו), מ"ש ועשית קרשים למשכן עצי שטים עומדים, דשטים הוא מלשון שטה, דפירושו נטי', וכן פירוש שטות, דהיינו, הטי' מדרך המיצוע שהוא דרך החכמה. והנה, ענין השטות בצד הבלתי רצוי הוא כמארז"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, והיינו, שאיש ישראל מצד עצמו אינו שייך לחטא, וכמאמר אדה"ז: אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קאָן זיין אָפּגעריסן פון אויבערשטן, ומה שעובר על רצון השי"ת הרי זה מצד הרוח שטות המכסה על האמת, ונדמה לו שעודנו ביהדותו. אמנם, מה שקרשי המשכן הוצרכו להיות מעצי שטים (ובפרט שזהו שמם אשר יקראו להם בלשון הקודש, ומבואר בשער היחוד והאמונה שהשם מורה על תוכנו של הדבר הנקרא בשם זה), שטים לשון שטות, הרי זה מורה שעבודת כל אחד מישראל היא להפוך שטות זה לקדושה. וזהו ענין עבודת הקרבנות, ועתה בזמן הגלות הנה תפלה במקום קרבנות תקנום, ובכללות הו"ע עבודת אתכפיא ואתהפכא, וכמבואר בפרקים הקודמים ובהפרקים שלאח"ז.

טשם, שבפעולת הרוח שטות דנה"ב שגורמת לאדם שיעבור עבירה, יש ב' ענינים, הא', שמכסה ומסתיר על האור והגילוי דנה"א, שעי"ז נעשה אצלו קרירות והעדר ההרגש בענינים רוחניים, והב', שנה"ב עצמו גובר, שנעשה אצלו התקשרות וחמימות בעניני העולם. ומזה מובן, שגם בעבודה לבטל ולהפוך את השטות דלעו"ז ישנם ב' ענינים. וי"ל שהם שני אופני העבודה דאתכפיא ואתהפכא, וכמבואר בתניא בפירוש הכתוב ועשה לי מטעמים, לשון רבים, שיש שני אופני עבודה, דחית הרע, שזהו"ע אתכפיא, והיפוך הרע והשתמשות בו לעבודת ה', שזהו"ע אתהפכא. וזהו גם מה שביאר הבעש"ט, דכאשר באה לאדם איזה אהבה זרה, יתבונן שמאחר ששרש האהבה שלמטה הוא מהאהבה דלמעלה, וא"כ למה יקח את האהבה התחתונה שהיא רק חלק, כשיכול ליקח כל העצם, שהוא אהבת הוי'. וכן הוא גם ביראה ובכל שבעת ימי הבנין. וזהו גם מה שמבואר באגה"ק (בשם צוואת הריב"ש) שכאשר ערל מדבר ומבלבלו בתפלתו ה"ה צריך להתבונן בענין זה עצמו, שכל הכח של הנכרי באותה שעה כשמדבר דברים אלו המבלבלים לעבודת הוי' דהיינו כוונת התפלה, הוא מדיבור העליון המתלבש בו, כדי שעי"ז יתעורר האדם להתפלל בכוונה יתירה כו', שזהו העבודה באופן שהדבר המבלבל גופא יתן לו תוספת כח בעבודתו. והרי מובן, שכאשר אינו יכול להפוך המחשבה זרה, שעי"ז יתוסף לו כח בעבודתו, ה"ה צריך עכ"פ לדחות את המח"ז. וא"כ, הרי ישנם שני אופני עבודה, אופן הא', שמהפך את הדבר המבלבל עד שעי"ז מתוסף לו כח בעבודתו, שזהו"ע אתהפכא, ואופן הב', שכאשר אינו יכול להפכו, אזי צריך לדחותו, שזהו"ע אתכפיא. ועד"ז י"ל במ"ש הרב המגיד שמה שאמרו רז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, היינו במי שלא חטא מעולם, אבל הבע"ת צ"ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו, ושיאמר אי אפשי כו', בכדי שלא יפול ח"ו. ומזה מובן, שאצל הצדיק הנה הרצון הפכי גופא מעורר אצלו העבודה דאבי שבשמים גזר עלי, שהו"ע הקב"ע שאין למעלה הימנו, משא"כ הבע"ת שאצלו צריך להיות הסדר שיאמר אי אפשי, היינו שאי אפשר לו לסבול הענין ההפכי

י57
המנגד ובורח ממנו כו', שזהו בדוגמת שני האופנים הנ"ל בשעה שהעו"ג עומד כנגדו בתפלתו ומבלבלו, ובכללות הו"ע אתכפיא ואתהפכא.

יבבפרק זה, אין המכוון לבאר אופני עבודת אנשי הצבא, אלא לבאר מעמדם ומצבם, דהיינו איך יכול להיות שיהי' במצב כזה שיחטא. ומבאר שזהו מצד הרוח שטות, והיינו, שע"י התלבשות נה"א בנה"ב נעשים ב' ענינים, הרתיחות בעניני עולם, והקרירות בעניני קדושה. וכל זה צריך להפוך לקדושה, ולעשות מזה דירה לו ית'.

ידכיון שכל סדר ההשתלשלות הוא בשביל ישראל, וכמ"ש בראשית ברא אלקים, ואמרז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית, הרי מובן, שכל מה שיש למטה ה"ז בא מענין זה כפי שהוא למעלה, אלא שמובדלים זמ"ז בהבדלות אין קץ, והם באין ערוך זל"ז. ומזה מובן גם בנוגע לענינים דקרירות וחמימות הנ"ל, שאף שאינם שייכים למעלה אפילו בדקות דדקות, כי שם הוא תכלית הקדושה, מ"מ, יש נתינת מקום על זה למעלה, בדרגה שבה מתחילה הנתינת מקום למציאות העולמות.

טזזה ע"פ תורת הבעש"ט בענין מעשה בראשית, דכתיב30 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ואיתא בזהר דקאי על הע"ס, דבראשית קאי על הג' ראשונות, את השמים קאי על ז"א, ואת הארץ קאי על מלכות, וממשיך בכתוב שהבריאה היתה ע"י ויאמר אלקים יהי אור, ומפרש בכתר שם טוב, כלומר, ויאמר הש"י מכח מדת אלקים שהוא מדת הגבורה המצמצם האור, מחמת זה יהי' אור המתקיים שיוכל העולם לסובלו. וי"ל, שמזה נמשך בריבוי השתלשלות שיהיו שני הענינים הנ"ל, קרירות בעניני קדושה וחמימות בעניני העולם, דהצמצום שהי' בהאור (העלם האור) גורם העדר החיות, שהו"ע הקרירות בעניני קדושה, ומצד האור המתקיים במציאות העולם, נמשך רתיחות בעניני העולם שהם היפך מאלקות. וזהו גם מה שמבאר הרב המגיד באור תורה על מ"ש (ויאמר אלקים יהי אור) ויהי אור, דלכאורה אינו מובן (כפי

יז58
שהקשה בזהר ובספר הבהיר) למה נאמר ויהי אור, ולא נאמר ויהי כן, כמו בשאר המאמרות, ומבאר, דאיתא בר"מ יהי אור דא חסד, ויהי אור דא גבורה, והיינו, שהציווי הי' שיהי' אור החסד, אך בפועל נמשך מהות אור אחר, ולכן לא נאמר ויהי כן, אלא ויהי אור, דהיינו גבורה. ומוסיף בזה באור תורה להרב המגיד, שאמרו רז"ל כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, וז"ש ויהי אור, ר"ל מכח הצמצום שהוא נראה כמו צער לעולם. ומזה נעשה נתינת מקום לב' הענינים דקרירות וחמימות הנ"ל, והיינו, שהצמצום הראשון דויאמר אלקים, שהוא בדרך סילוק, הנה מזה נעשה למטה הקרירות בעניני קדושה, והצמצום השני דויהי אור, שמורה על הגבורה, שעי"ז נעשה האור המתקיים שנותן מקום לגדרי העולם, הנה מזה נעשה העלם והסתר למטה, שפועל החמימות בעניני העולם.

יטכיון שמקור הרוח שטות הם הקליפות, הרי מובן, שגם בקליפות עצמם יש שני הענינים הנ"ל. והענין בזה, כמבואר בלקו"ת פ' נצבים דבדרך כלל הן שני מונעים, הא' נמשך מחסד דקליפה, והוא הקרירות שגורמת מניעת היגיעה בועשה טוב, והב' מבחי' גבורה דקליפה, שהוא החמימות לגרום תאות איסור כו'. ובכללות זהו בחי' עשו וישמעאל, שעשו הוא גבורה דקליפה, וישמעאל הוא חסד דקליפה. ומזה מובן שגם בשרש הקליפות צ"ל שני ענינים אלו. ויובן ע"פ מ"ש בדרוש מילדות העבריות לאדמו"ר האמצעי, דמקום הקליפות הוא בין הפנימי להמקיף, דפניהם אל הפנימי שהו"ע היושר, ואחוריהם אל המקיף והעיגולים. והיינו שיניקת החיצונים היא בב' אופנים, אופן הא' הוא שאחוריהם אל המקיף, שזהו שיניקתם היא מהמקיף, וכמ"ש שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, וכמ"ש אם תגבי' כנשר, דקאי על הקליפות שמגביהים עצמם כנשר לבחי' המקיף, ומשם יכולים לקבל, לפי שבבחי' זו נאמר אם צדקת מה תתן לו וגו', עד שמשם יכול לקבל

כ59
אפילו פרעה. ואופן הב' ביניקת החיצונים הוא שפניהם אל הפנימי, שזהו היושר, והיינו, שע"י ריבוי הצמצומים וריבוי ההשתלשלות יכולים לקבל גם מהפנימי. וזהו מ"ש כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, דבן קאי על הבינה, והיאורה תשליכוהו, היינו שמסתלק אורו לבחי' המקיף, ויומשך רק בריבוי צמצומים, שעי"ז נעשה בבחי' מציאות כו'. וזה גורם לשתי תנועות הנ"ל, קרירות בעניני קדושה וחמימות בעניני העולם.

כבכיון שישראל הם המבררים את שני הענינים הנ"ל, הרי מובן, שגם בנש"י ישנם ב' הענינים. והענין יובן ע"פ מ"ש באור תורה להרב המגיד, לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, ולמה גלה להם מעשה בראשית כו', כמשל אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן כו' (ועד"ז הוא למעלה. וממשיך), ובהקב"ה העבר והעתיד שניהם שוים, והי' הוא ית' מתענג ממעשה הצדיקים, וצמצם את עצמו כו'. וממשיך לבאר בפירוש הפסוק נעשה אדם בצלמנו גו', ע"פ משל מאדם שיש לו בן, שאף שהבן עבר מכנגד פניו והלך מאתו, עכ"ז נחקקה הצורה של הבן במחשבה של האב. אך מי שלא הי' לו בן מעולם, לא יכול לומר שיהא נחקק במחשבתו צורת הבן שיהי' לו אח"כ, כי עדיין לא ראה אותו ולא הכיר צורתו, וזהו דרך בנ"א, אבל אצל הש"י שייך זה לומר אף קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה, כמ"ש רז"ל ישראל עלה במחשבה, כי אצלו ית' העבר והעתיד א'. וצריך להבין, למה מביא המשל מאדם שיש לו בן, ואח"כ אומר שאינו דומה כו', והלא הי' יכול לומר מלכתחלה איך שהוא למעלה, שעלה במחשבתו כו'. גם צריך להבין מה שמביא משל מבן קטן, דלכאורה, אף שעכשיו הסדר הוא שמתחלה הבן הוא קטן ואח"כ מתגדל, הרי הקב"ה הי' יכול להוות לכתחלה בן גדול, ובפרט ע"פ מארז"ל שכל מעשה בראשית בקומתן ובצביונם נבראו, וא"כ הרי כך הי' בפועל, שלכתחלה נברא בן גדול, וכדאיתא במדרש שאדם וחוה נבראו כבני עשרים. אך הענין בזה, שהמכוון הוא לקטנות וגדלות בעבודת הוי'. דהנה, הנשמה ה"ה אלקות כמו שנעשה נברא, עד שיכולה להתלבש

כג60
בגוף ונה"ב, שלכן נעשית מציאות בפ"ע, אלא שאעפ"כ ה"ה מיוחדת באלקות. וכמבואר בלקו"ת שאין זה כמו הבן שנלקח ממוח האב ונפרד ממנו אח"כ כו', וגם אינו מחויב ע"פ הדין למסור נפשו בשביל אהבת אביו, כי חייך קודמין, ואבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת כו', וזה מחמת שהוא נהי' מהות בפ"ע (אף שברא כרעא דאבוה). אך הנשמה אינו כך, רק כולא חד, ואינה נפרדת ממנו ית' כלל, ולכן מוכרח להיות לה אהבה כו' במס"נ ממש. ומזה מובן, שכיון שהנשמה היא אלקות שנעשה נברא, לכן שייך המשל מאב ובן, שלאחר שהבן כבר נמצא מצייר האב במחשבתו צורת הבן, ומ"מ הנשמה היא מיוחדת באלקות, ואינה במציאות לעצמה, וכמו שקודם שנבראו הי' נחקק צורתם במחשבתו, כיון שאצלו ית' העבר והעתיד כאחד. וזהו שבתחלה ה"ה בקטנות, היינו שהוא כמו בן קטן, ואח"כ בא לגדלות, דהיינו שמגיע לבחי' מס"נ. וזהו בהתאם לשני הענינים שבנשמה, אשר בכחם מבררים את ב' הענינים שברוח שטות, קרירות בעניני קדושה וחמימות בעניני העולם.

כההכח שיש לנש"י לברר את העולם הוא ע"י תורה ומצוות, ומזה מובן שגם בתורה ומצוות ישנם ב' ענינים אלו. ויובן ע"פ מ"ש בהוספות לתו"א ד"ה ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, ובאריכות יותר באוה"ת על הפסוק, שכדי לבטל יניקת החיצונים בב' אופנים הנ"ל (ס"ד), צ"ל חרב של שתי פיות45. והענין בזה, דהנה, אף שהתורה היא נעלמה מעין כל חי, והמצוות הם חוקיו ומשפטיו של הקב"ה, הרי מ"מ אמרו רז"ל וכי איכפת לי' להקב"ה שיהא שוחט מן הצואר או מן העורף, אלא לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהם את הבריות, ועד"ז אמרו רז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. וז"ש ואתה מרבבות קודש מימינו וגו', דקאי על התורה שניתנה מימין, ולאח"ז נאמר אש דת למו, שהו"ע הגבורה, היינו, שיש בתורה ב' הענינים

כו61
דימין ושמאל [וכיון שע"י התורה צריכים לפעול בעולם, לכן אומר לפנ"ז הופיע מהר פארן וזרח משעיר למו, כמארז"ל שהחזיר התורה על עשו וישמעאל ולא קבלוה, והרי שעיר ופארן קאי על עשו וישמעאל, שזהו"ע חסד וגבורה דקליפה כנ"ל]. ובכללות הרי זה ב' הענינים דתורה ומצוות, ובפרטיות יותר, בתורה גופא, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ובמצוות גופא, מצוות עשה ומצוות ל"ת.

כחכשם שנת"ל שישנם שני ענינים אלו בקליפות, וכן בישראל ובתורה, הרי כיון שהבירור הוא בעולם, מובן, שגם בעולם ישנם שני ענינים אלו. ויובן ע"פ המבואר בד"ה מי כמכה באלים הוי' לאדמו"ר מהר"ש, שישנם שני ענינים הפכיים בהתהוות העולמות, דמה שבריאת העולם נקרא יש מאין, הרי זה לפי שההתהוות היא באופן של העלם והסתר הבורא מהנברא, עד שבעוה"ז אין ראי' וידיעה באלקות. ולאידך גיסא, הרי מציאות העולם היא מציאות אמיתית, וראי' לזה, ממש"נ בראשית ברא אלקים, ועוד ראי', ממשארז"ל שנים לוקטין קשואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב, העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור, ואם נאמר שהעולם הוא רק אחיזת עינים, הרי גם העושה מעשה הי' צריך להיות פטור, כיון שגם זה אינו אלא אחיזת עינים. ומזה מוכח שמציאות העולם היא מציאות אמיתית. ושני ענינים אלו שבהעולם הם ע"ד ב' הענינים הנ"ל, דמה שהעולם הוא מציאות לעצמו, ה"ז פועל החמימות בעניני העולם, ומה שהעולם נברא באופן של העלם והסתר הבורא מהנברא, ה"ז פועל הקרירות בעניני קדושה.

לגם מ"ש אין ערוך לך בעוה"ז, וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב, ובד"ה למען דעת דשמח"ת תר"פ, שאמיתיות ענין אין ערוך הוא בעוה"ז דוקא (וזהו ג"כ הענין

לא62
דדירה בתחתונים דוקא), וע"י הידיעה שהעולם הוא באין ערוך, יודעים שגם האורות העליונים הם באין ערוך. דהנה, האור מצ"ע הוא מעין המאור, ולכן לא נרגש שהוא באין ערוך, להיותו מעין המאור, וככל שתגדל מעלת המאור וככל שיתמעט האור (ווי הויך דער מאור זאָל נאָר ניט זיין, און ווי נידעריק דער אור זאָל ניט זיין), הרי האור הוא מעין המאור. ולכן הנה הענין דאין ערוך נרגש בכלים דוקא, ובכלים גופא, דוקא בכלים שאינם בערך אל האור, דהיינו עוה"ז, שדוקא בו נרגש איך שהכל אין ערוך אליו ית'. ונמצא, שיש שני ענינים הפכיים בענין ההתהוות, דמחד גיסא, הרי ההתהוות הוא דוקא מעצמותו ומהותו שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו, ולאידך גיסא, הרי ההתהוות היא באופן שנעשה מציאות ודבר נפרד, והרי כל זה אינו שייך בעילה ועלול, שהרי בהשתלשלות עו"ע לא נעשה מציאות ודבר נפרד, וככל שישתלשל למטה (ווי נידעריק מ'זאָל ניט גיין), הרי עדיין יש לו שייכות להעילה, והוא ע"ד האור שמרגיש את מקורו, ולכן הנה דוקא העולם שנתהווה באופן של יש מאין, ה"ה מציאות לעצמו ודבר נפרד. ומב' ענינים הנ"ל באים שני התנועות של קרירות בעניני קדושה וחמימות בעניני העולם.

לגעבודתם של אנשי הצבא, צבאות הוי', היא, להפוך השטות דהעולם לקדושה, והיינו ע"י שמתבונן במצבו, בשני הענינים דקרירות בעניני קדושה וחמימות בעניני העולם, ואח"כ לומד את המעשה אשר יעשון כו', בפשטות הענינים, פרטי הדינים בנגלה דתורה, ואח"כ גם בפנימיות הענינים, כפי שנתגלו בתורת החסידות. וזוהי כללות העבודה דועשו לי מקדש שעי"ז יהי' ושכנתי בתוכם, ועד שיקום איש מבית דוד כו' ויקבץ נדחי ישראל, ויבנה בית המקדש במקומו, בביאת משיח צדקנו, ואז יקויים היעוד והיתה להוי' המלוכה.