Toras Menachem·Vol. 71 (5733·Part 2)·Sicha of Motzei Shabbos Parshas Bo·Yud Shvat 5733תורת מנחם·עא - שנת תשל"ג - חלק שני·שיחת מוצש"ק פ' בא·יו"ד שבט·ה'תשל"ג

א88
בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בא. דובר כבר כמ"פ (וגם ביום הש"ק זה) בנוגע לענין של זכרון אודות מאורע שאירע בשנים שלפנ"ז, שלשמו מתאספים יחד, שכיון שאצל בנ"י נקבע ש"המעשה הוא העיקר", וביחד עם זה יודעים ש"ימים יוצרו ולו אחד בהם", היינו, שאין יום מיותר בחשבון הימים שניתנו לכל אדם, הרי מובן, שהתאספות והתדברות של כו"כ אנשים לאיזו מטרה שתהי', קשורה בודאי עם ענין של מעשה, כיון שהוא העיקר.

גובמיוחד בנוגע לזכרון הקשור עם אדם שיודעים כיצד היתה השקפתו על חיי האדם בכלל, ועל אסיפה והתוועדות של ריבוי בני אדם ביחד, ולא רק סתם השקפה, אלא גם הוראה שהורה כמ"פ – שאסיפה כזו צריכה להביא תוספת חיות בקבלת החלטות טובות בנוגע למעשה בפועל.

דולכן, אפילו לדעת האומרים שלשיטתם מספיקה עשיית זכרון לכבודו, ובכך מעניקים את הכבוד הראוי וההערכה בנוגע לפעולות ואופן החיים של אותו אדם – הנה בנדו"ד, כשמדובר אודות יום הילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר, הרי הוא בעצמו אמר שבזה לא יוצאים י"ח, ואדרבה: אם רוצים להעניק לו כבוד, צריכים בודאי להתחשב עם הוראותיו; והרי ישנה הוראה מיוחדת בנוגע להתוועדות הקשורה עם תורה ויהדות וחסידות במיוחד, שצריכה להתבטא בהחלטות טובות במעשה בפועל.

הואע"פ שאין זה מעשה עדיין, אלא רק החלטה שיהי' המעשה – הרי זה תלוי באופן עשיית ההחלטה, שכאשר נעשית בתוקף המתאים, בודאי תבוא לידי פועל.

ווראי' לדבר – גם מהלכה בפועל – מענין השבועה:

זגם ענין השבועה אינו עדיין עשיית הדבר בפועל, אלא שכאשר מקבל על עצמו החלטה ומקשר זאת עם ענין של שבועה, הרי זה נותן תוקף להחלטה, שמסייע לו להתגבר על כל הקשיים ולהבטיח שההחלטה תבוא בפועל.

ח89
ומובן שאין הכוונה לדברים כפשוטם, שקבלת ההחלטות תהי' מתוך שבועה – שהרי צריך להזדעזע ("זיך אַ טרייסל-טאָן") מענין של שבועה (כדברי הגמרא במסכת שבועות), אלא רק להדגיש את התוקף (שבשבועה) שיכול וצריך להיות בקבלת ההחלטה (גם ללא שבועה), באופן שתתקיים בפועל ללא מניעות וללא שקו"ט וכיו"ב.

טב. ובנוגע לתוכן ההחלטה – הרי זה קשור עם זכרון הענין שלשמו מתאספים יחד:

יבהתוועדות הקשורה עם "זכר ליציאת מצרים", צריכה להיות ההחלטה קשורה עם יציאה מהמיצרים וגבולים של ענין הגלות.

יאועד"ז בנוגע לזכרון הקשור עם הילולא של איש מסויים (כנ"ל) – שההחלטה צריכה להיות קשורה עם הענינים שעליהם מסר את נפשו, שזה מורה שבענינים אלו הי' חי ("אין דערויף האָט ער געלעבט"), ועד שזה הי' יקר אצלו יותר מאשר חייו הגשמיים.

יב– רבינו הזקן כותב אמנם באגה"ק ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים", אבל ישנו הלבוש החיצוני כפי שמתבטא גם בחיי הגוף;

יגוכאשר מוסר את נפשו על ענינים מסויימים,

יד– שהרי אסור ליהודי "זיך וואַרפן" עם מסירת-נפש על כל צעד ושעל; יש ציווי בתורה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", היינו, שצריך לשמור אפילו ענין של בריאות, ועאכו"כ בנוגע לענין החיים. ובפרט ע"פ ההלכה הידועה שמביא רבינו הזקן בשו"ע הלכות נזקי גוף, ש"אין לאדם רשות על גופו כלל", כיון שזהו נכסיו של הקב"ה, ואילו האדם הוא ה"שומר", וצריך להתנהג באופן ש"נכסיו של הקב"ה" יהיו בשלימות, מלבד במקרה שבו אומר הקב"ה שצריך להתנהג עם "נכסיו" באופן של מסירת-נפש –

טוהרי מובן שענינים אלו חשובים אצלו עוד יותר מאשר חייו.

טזואם הדברים אמורים במשך כל השנה, ובמשך כל השנים – עאכו"כ בקשר ליום ההילולא, יום ההסתלקות, כמדובר בארוכה ביום הש"ק שזהו הסך-הכל של כל חייו, כפי שבא בפועל בענינים של קדושה

יז90
ורוחניות, ובאופן ש"כל עבודתו אשר עבד בה" במשך כל ימי חייו עולה עד לשורש ומקור כו' (כמבואר בדרושי ל"ג בעומר ובכ"מ), הרי זה שעת סגולה ושעת הכושר ביותר, לקבל החלטות בענינים ונקודות שעליהם מסר נפשו.

יחג. ובכללות – הרי זה הענין של הפצת היהדות:

יטענין היהדות צריך להיות באופן של "הפצה" – בכל מקום שיש אפשרות להגיע אליו, ובכל זמן, והיינו, שהיהדות תהי' ניכרת לא רק ג' ימים בשנה, או בכל שבת ויום טוב, אלא גם בימות החול, ובהם גופא – לא רק בחלק היום שבו עסוקים בענינים נעלים, אלא בכל זמן, גם בחלק החולין של ימות החול, גם שם צ"ל הפצת היהדות.

כוענין זה – ככל עניני החסידות – אינו הוספה ח"ו על התורה,

כא– שהרי "התורה הזו לא תהי' מוחלפת"; התורה לא התחלפה ולא תתחלף, ולכן יש ציווי "לא תוסיפו .. ולא תגרעו" –

כבאלא שיש ענינים שהם בהעלם בתורה, ומביאים אותם בגלוי.

כגוע"ד שמצינו בתושבע"פ "מנא הני מילי דאמר קרא", והיינו, שענין זה נאמר בפסוק, אלא שפסוק הרי זה באופן נסתר,ברמז וכיו"ב, ואילו תושבע"פ מגלה כוונת הרמז ומשמעותו בנוגע למעשה בפועל.

כדוכן בתושבע"פ יש ענינים שנאמרו ברמז או בקיצור נמרץ וצריך לפרשם – ע"ד החילוק בין משנה לגמרא, כמ"ש הרמב"ם שבדורות של זמן המשנה הי' מספיק קיצור הלשון במשנה כדי לידע כוונת הדברים בכל הפרטים, ואילו בדורות שלאח"ז הוצרכו פירוש וביאור – שזהו ענין הגמרא.

כהוכמובא בגמרא מאמרו של אילפא: "אי איכא דשאיל לי במתניתא .. ולא פשטינא לי' ממתני'"; אלא שענין זה הי' ביכלתו של אילפא, משא"כ אחרים, אפילו בדורו של אילפא, ועאכו"כ בדורות שלאח"ז.

כווכן בנוגע לדורות שלאחרי הגמרא וכו', הנה "מפני צוק העיתים",

כז91
שנעשה קשה יותר להתרכז ולהתעמק בתושבע"פ – הי' צורך, ולכן "חשף ה' זרוע קדשו" והעמיד גדולי ישראל בכל דור ודור, שימשיכו מן ההעלם אל הגילוי את הענינים שנאמרו בתושבע"פ ברמז או בנסתר.

כחועד"ז בנוגע לענין של הפצת היהדות בכל זמן ובכל מקום – שאין זה דבר חדש לגמרי; זהו ענין שנאמר כבר בתורה, אלא שנאמר ברמז ובקיצור, ואח"כ גילו והסבירו זאת ובתוספת חיות – ש"בכל זמן" פירושו לא רק בכל שנה או בכל חודש, אלא בפרטיות יותר: בכל רגע שבזמן זה.

כטובעצם הרי זה פסוק מפורש וגמרא מפורשת – "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה, בכל דרכיך דעהו":

להפירוש הפשוט ד"בכל דרכיך דעהו" הוא – שבכל דרכיך, כל מה שאתה עושה ובאיזה זמן שאתה עושה זאת, צ"ל ניכר בזה הענין ד"דעהו", ידיעת והכרת הקב"ה.

לאובפרט כפי שנתפרש בפרטיות יותר בדברי הרמב"ם בהלכות דעות בנוגע להנהגת החכם – ש"החכם ניכר" לא רק בלימודו ("בחכמתו ובדעותיו") דוקא, אלא גם "במאכלו ובמשקהו וכו'", ומונה עשרה סוגים שבהם נכללים כל עניני האדם.

לבאמנם, אפילו בדברי הרמב"ם לא מצינו הדיוק שבכל רגע צ"ל ניכר הענין ד"דעהו".

לגאך ענין זה הוא בדיוק יותר בתניא – שאפילו כאשר אדם עושה דבר סתם ("שכוונתו אינה לשם שמים"), הרי גם זה ענין של קליפה, כי כל ענין שעושה צ"ל "לשם שמים", ויתירה מזה – לא זו בלבד שלאחר זמן יבוא מזה ענין של "שמים", אלא בשעת מעשה הרי זה באופן ש"בכל דרכיך דעהו".

לדד. ובענין זה צריכה להיות ההחלטה כאשר נמצאים כולם יחד בהתוועדות, במצב רוח מיוחד של שמחה וטוב לבב – להיות במעמד ומצב נעלה יותר מכמו שהי' עד עתה, זך, רוחני וקדוש יותר, שהוא יהודי ("אידישער") יותר, שכן, ענין היהדות מתבטא בהתקשרות עם הקב"ה,

לה92
כמארז"ל "אמאי קרי לי' יהודי על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי", והיינו, שכל ענין שהוא "זר" להקב"ה, הרי הוא כופר בו, והיינו, שאין זה שייך אליו, לעולם שלו, כיון שזה "זר" לענין האלקות – החלטה שתבוא אח"כ בפועל, לא רק בנוגע לקיום ההחלטה, אלא גם שהקיום יהי' בשמחה ובטוב לבב.

לוונוסף על האמור בכללות, בנוגע לכל התוועדות הקשורה עם יום הילולא כזה בכל שנה ושנה, יש גם דבר חידוש בכל שנה – כמדובר כמ"פ שאין ענין בעולם שחוזר ונשנה באותו אופן, כי, אם זה בדיוק אותו דבר, הרי זה "דבר לבטלה", שהרי כבר הי' לעולמים, ועכצ"ל שכל פעם ניתוסף דבר חידוש, או ענין מיוחד שלא הי' מעולם.

לזוכמבואר באגה"ק בנוגע לראש השנה – "מראשית השנה ועד אחרית שנה" – ש"בכל שנה ושנה .. מאיר .. אור חדש ומחודש שלא הי' מאיר עדיין מעולם", והיינו, שאף שלכאורה ישנם אותם ימים טובים, שבתות וימות החול, מוצאי שבת ויום ראשון בשבוע וכיו"ב, הנה לאמיתו של דבר הרי זה מוצאי שבת אחר שאף פעם לא הי' כמותו.

לחאלא שזהו מה שנותנים מלמעלה; ועבודת האדם היא – לנצל זאת, שיומשך במעשה בפועל.

לטוכפי שרואים בפועל בנוגע לענין העשירות – שהעובדה שיש לפלוני ריבוי ממון היא רק עשירות בכח, ואילו העשירות בפועל תלוי' בכך שמנצל את הממון בתכלית האפשריות, באופן היותר גדול וטוב שיש ביכלתו לנצל זאת.

מובנוגע למעשה בפועל גופא – הרי אינו דומה דור אחד למשנהו, ואפילו בדור זה עצמו – שנה אחת לחברתה.

מאובנוגע לשנים אלו, ישנו ענין מיוחד שבנוגע אליו יש לקבל החלטה תקיפה לפעול בזה במעשה בפועל, ובשמחה ובטוב לבב – כפי שיתבאר לקמן.

מבה. וכאשר מקבלים החלטה מפורטת בתוקף המתאים, הרי זה בודאי יומשך בפועל, וכמ"ש "וילכו ויעשו בני ישראל", כפי שמביא רש"י ממכילתא: "וכי כבר עשו? .. אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו".

מג93
ובפרט כשקבלת ההחלטה היא "ברוב עם", באופן ד"כולנו כאחד" – אזי יש ברכה מיוחדת מלמעלה, כהלשון: "ברכנו אבינו כולנו כאחד", היינו, שהסיבה לכך שמבקשים ודורשים ופועלים את הענין ד"ברכנו אבינו" היא – בגלל ש"כולנו כאחד" רוצים אותו הדבר.

מדובאופן כזה נמשך הדבר למטה מעשרה טפחים, וכאמור – בשמחה ובטוב לבב, במשך כל השנה.

מהועד שניכר גם בעיני בשר שזוהי התוועדות חדשה, החלטה חדשה ושנה חדשה,

מוועי"ז זוכים בקרוב ל"שיר חדש" שלא הי' מעולם, כמובא בתוספות במסכת פסחים (ממכילתא): "כל השירות (החל משירות משה וכל השירות שלאח"ז) לשון נקבה, חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר", כמ"ש "שירו להוי' שיר חדש", כיון שקשורה עם "גאולה שאין אחרי' גלות" – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,

מזשאז יקויים היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם, בתחיית המתים, ובקרוב ממש.

מח* * *

מטו. דובר לעיל אודות כללות העבודה בהפצת היהדות, שיכולה להיות באופנים שונים ובדברים שונים – שבכל דור, בכל שנה ובכל תקופה ישנו תפקיד מיוחד שבו צריכה להיות עיקר ההתעסקות.

נוכיון שנתמעטו הלבבות, ואין זה מצב של מנוחה וריכוז כפי שהי' בעבר שיוכלו לבד להתבונן ולהגיע למסקנא במה מתבטא התפקיד המיוחד של תקופה זו – מתחשב הקב"ה במצב הדורות, ש"אכשור דרא" בתמי', ונותן כמה סימנים ברורים כדי שיהי' ניכר בוודאות, ללא ספיקות, במה מתבטא התפקיד המיוחד של תקופה מיוחדת זו.

נאזאת ועוד:

נבכיון שזהו תפקיד מיוחד שיש לו חשיבות גדולה והכרח גדול – הרי מובן שלא רוצים לסמוך על כך שכנראה יתפסו כולם בשכלם מהו התפקיד, ולא נורא אם יהי' מיעוט שלא יתפסו, אלא בגלל חשיבותו של

נג94
התפקיד המיוחד, באים הסימנים באופן ברור כל כך שלא יהי' ספק לאף אחד במה מתבטא התפקיד המיוחד בתקופה זו.

נדובכן: אחד הסימנים הכי ברורים באופן שאין צורך לחשוב ולהתבונן במה צריכה להתבטא השליחות שלו בהתעסקות ויגיעה בהפצת טוב וקדושה ויהדות – כשבאים אליו ודופקים על הדלת, ודורשים ממנו לעשות זאת, ולא רק פעם אחת, אלא כמה פעמים, ובאופן לבבי וכו', שאז ברור הדבר ללא כל ספק שזהו התפקיד שלו.

נהוע"ד שמצינו בנוגע לצדקה בכלל – שיש בזה כמה דרגות, ולכן, כשיש לו כספי צדקה צריך לחשוב לאיזה ענין של צדקה ליתן זאת – שכאשר בא עני לביתו ודופק בדלת ואומר שיש לו צורך בזה בשביל חיי נפשו, אזי אין שאלה וספק בדבר שישנו החיוב ד"לא תקפוץ את ידך", וצריך ליתן מה שהעני מבקש ממנו.

נוז. ובכן, מצב זה רואים בפרט בתקופתנו – בענין החינוך:

נזבזמנים שעברו היו יכולים לחשוב מה לעשות עם כספי ציבור – אם לנצלם עבור רפואת חולים, לבנות בית-רפואה ("אַ שפּיטאָל"), או לבנות בית-הכנסת ובית-מדרש נאה וכיו"ב, או ליתנם עבור חינוך, והיו בזה כמה שיטות.

נחאבל בזמנינו זה, בשנים האחרונות ובחדשים האחרונים, יצא הדבר מגדר כל הספיקות – כיון שאלו שזקוקים לחינוך, הנוער, אינם ממתינים עד שיבואו אליהם ויסבירו להם שהגיע הזמן לחנך אותם וללמד אותם דבר שאינם יודעים עדיין, אלא הם באים בעצמם ומרעישים ("מאַכן אַ גאַנצן טומל"): מדוע לא מתעסקים עם החינוך שלהם?!...

נטאך כיון שהם עומדים עדיין קודם החינוך, לפני שלימדו אותם כללות הדבר, או עכ"פ ללא כל הפרטים – לא יכולה דרישתם להיות באופן ברור, שיאמרו שרצונם שיחנכו אותם ב"אל"ף-בית" של יהדות, ומה"אל"ף-בי"ת" יוסיפו להתעלות עד שיגיעו לתכלית השלימות, ולכן דרישתם היא בבחינת "ניבא ולא ידע מה ניבא", "ביקש ולא ידע מה ביקש": הם רק עומדים ודופקים על כל הדלתות, וזועקים שיש להם חיים ריקים, ודורשים בכל לשון של בקשה והפצרה שיעניקו להם תוכן בחיים.

סהם לא אומרים בפירוש שכוונתם ליהדות – שהרי לא קיבלו

סא95
חינוך שיעמיד אותם על דרך הישר והטוב לידע זאת; הם רק יודעים בנוגע לכל מה שהי' עד עתה, שנשאר חלל ריק!

סבהקב"ה נתן לו נשמה וגוף, ונתן לו ימים וכשרונות – אבל הוא לא יודע כיצד לנצל אותם. כל מה שהראו לו עד עתה – לא "לקח" אותו; הוא עשה ענינים מסויימים באופן של "מצות אנשים מלומדה", מצד ההרגל, כיון שכך אמר לו אביו, כך אמרה המשפחה או החֶבְרָה וכו', אבל הוא נשאר ריק מכל תוכן, ואין לו תוכן בחיים.

סגוכך מסתובבים ותועים, דופקים על כל הדלתות ומנסים בכל מיני דרכים, ונשארת הריקנות כמו מקודם; ולכל היותר ניתוסף עוד ענין של מרירות – כיון שניסה עוד ענין, והקדיש עבורו כמה זמן, מרץ והשתדלות כו', ואעפ"כ נשאר ריק כמו קודם.

סדוכיון שכן, הרי כל אלו שיודעים מהי יהדות – צריכים לקרב את הנוער ליהדות.

סהח. ובהקדמה:

סוכדי לדעת מהי יהדות – לא צריך להיות דתי, מאמיןאו אפילו בעל-שכל; די רק לשאול ולבחון כיצד יתכן שהעם היהודי נשאר קיים למרות כל הקשיים, רדיפות וגזירות שעברו עליו במשך שלש וחצי אלפי שנה, ואילו העמים שעשו את הגזירות והרדיפות – החל ממצרים, כפי שקראנו היום בתורה ובהפטרה, וכן כל המלכיות שלאח"ז, אשור, בבל, יון ואדום וכו', ש"נקראו ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירות לישראל", ע"י הגזירות וכו', ועד לגזירה הכי קשה, שבלבלו ומנעו מיהודי מלידע אודות יהדות ולחיות כמו יהודי – לא נשאר מהם שריד ופליט, ורק יהודים, שהיו תמיד "המעט מכל העמים", נשארו בקיומם.

סזוכיון שכן, הרי בהכרח לומר שהסיבה לכך קשורה עם ענין שמוצאים אותו בכל אלפי השנים מאז שבנ"י נעשו לעם.

סחולכן:

סטאי אפשר לומר שזהו ענין הלשון והשפה – שהרי אפילו בזמן שביהמ"ק הי' קיים היו כבר יהודים שדיברו שפות אחרות (כמסופר

ע96
בתנ"ך), אפילו בזמן בית ראשון, ועאכו"כ בזמן בית שני ובגלות בבל שבינתיים, ועאכו"כ לאחרי שבנ"י נפוצו בכל הארצות, שדיברו בחיי היום-יום לפי לשון המדינה – שבעים לשונות; ואעפ"כ נשאר אותו העם היהודי כפי שהי' במתן-תורה, גם לאח"ז, בזמן בית ראשון ובית שני, ולאחרי שנפוצו בכל הארצות.

עאועד"ז אי אפשר לומר שזהו הענין שנקרא עתה "תרבות" ("קולטור") או מנהגים וכו' – שהרי הי' בזה חילוק ושינוי מן הקצה אל הקצה במשך אותם אלפי שנים.

עבהענין היחידי שלא השתנה אלא נשאר באותו אופן במשך כל אלפי השנים – הרי זה ענין התורה, כאמור לעיל ש"התורה הזו לא תהי' מוחלפת", התורה שניתנה במעמד הר סיני לפני יותר משלש וחצי אלפי שנה42, שבה נאמר (מיד בעשה"ד) "זכור (או שמור) את יום השבת", ועד"ז שאר הציוויים שבתורה, ועד לאכילת כשרות (כמ"ש בפרשה שלאח"ז), והנחת תפילין – כפי שקראנו בפרשת השבוע: "והי' לך לאות על ידך גו' ולטוטפות בין עיניך" – בענין זה לא הי' שום חילוק.

עג– ביאור ופירוש התורה, נאמר בכל מדינה לפי לשונה, אבל השינוי הוא רק בנוגע ללשון, ואילו בנוגע לתוכן הדברים, נאמר בכל הלשונות הענין ד"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", "אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהי' לך אלהים אחרים", יחד עם כל עשרת הדברות, שכוללים כל תרי"ג מצוות (כפי שמביא רש"י בפירושו על התורה בשם אזהרות ר' סעדי' גאון, שמזה מובן שגם ילד בן חמש יכול להבין שעשה"ד כוללים כל תרי"ג מצוות).

עדובענין זה אין שום חילוק: התפילין שהניח משה רבינו מיד לאחרי מ"ת (או גם לפני מ"ת, כהדעות בזה) – הם אותם התפילין שהניחו אח"כ בזמן שביהמ"ק הראשון הי' קיים, בזמן שביהמ"ק השני הי' קיים, ולאחרי שנפוצו בין שבעים אומות העולם, ואותם תפילין מניחים עד היום הזה.

עהועד"ז הציווי "שמור את יום השבת לקדשו" – שאצל בנ"י נשאר יום השביעי ליום השבת ללא שום שינויים. ישנם אלו ששינו זאת ליום

עו97
ראשון או ליום ששי, כמו הנוצרים והמוסלמים; אבל אצל בנ"י לא נשתנה הדבר מאז ששמעו הציווי "שמור את יום השבת לקדשו" עד לימינו אלו. ועד"ז בשאר הציווים שבעשה"ד, ובכל תרי"ג מצוות, כמבואר לעיל.

עזואע"פ שלכאורה יש שינוי שבזמן שביהמ"ק הי' קיים הקריבו קרבנות, משא"כ בזמן הגלות – הרי בנוגע למצוה של הקרבת קרבנות נאמר לכתחילה שמצוה זו היא רק בזמן שישנו המשכן או המקדש;

עחכשם שבנוגע לציווי "שמור את יום השבת לקדשו" נאמר שהזהירות מעשיית מלאכות היא רק ביום השביעי, ולאבששת ימי החול, כמו"כ נאמר בנוגע למצוות התלויות בביהמ"ק, שקיומם הוא רק כשביהמ"ק קיים. ועד"ז בשאר הענינים שהתורה עצמה הוסיפה שקיום מצוה זו הוא בזמן מסויים ובמקום מסויים ובתנאים מסויימים;

עטאבל כשאין תנאים מסויימים, במצוה שאינה תלוי' לא בזמן ולא במקום, מצוה שאין הזמן גרמא ולא המקום גרמא – אין בזה שום שינויים.

פוע"ד שבקרבנות עצמם לא הי' חילוק בין המשכן למקדש ראשון ומקדש שני, מלבד החילוקים שנימנו בגמרא במסכת זבחים ובשאר המקומות שבהם מדובר אודות החילוקים שבין המשכן למקדש ראשון ומקדש שני.

פאוכאמור, אין זה ענין שקשור עם אמונה; יש צורך רק בשכל הישר (ולא להיות משוחד להצדיק את עצמו ולהיות פורק-עול ח"ו,שלא לעשות את רצונו של הקב"ה), לרצות לראות את המצב כמו שהוא.

פבונמצא, שאצלנו העבודה קלה יותר מכמו שהיתה בשעת מתן תורה – כיון שאז הי' צורך באמונה, שכאשר ילכו בדרך התורה, אזי יעמדו בכל הקשיים; אבל עכשיו אין צורך בענין של אמונה, לסמוך על סיפור של מישהו – שהרי בידו הברירה לעיין בעצמו בדברי ימי בני ישראל, ולראות ש"אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה גו' איש וביתו באו", ולאחרי כן "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (כמסופר בפרשה שקראנו ביום הש"ק), ואף אחד לא נשאר במצרים; ועד"ז בדורות שלאח"ז, כפי שנרשם הן אצל יהודים והן אצל אינם יהודים, שהעם היהודי שמר על קיום תרי"ג מצוות ועי"ז נשאר בקיומו עד שנת תשל"ג,

פג98
ולאחרי זה, עד ביאת משיח צדקנו, וגם לאחרי זה, כיון ש"התורה הזו לא תהי' מוחלפת".

פדט. אך עדיין יכולים לשאול: הרי ישנם גם יהודים שמאיזה טעם שיהי' אינם אוחזים בכך?!

פהובכן, גם זה לא חידוש:

פומיד לאחרי מתן תורה היו יהודים שאמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", להתנהג כמו המצריים, ועד – יהודים שעשו בפועל עגל הזהב (לא יעלה ולא יבוא, ולא יזיק זכרון זה לאף אחד).

פזוכאשר מסתכלים לראות מה נעשה מיהודים אלו לאחרי זמן קצר – הרי זה אחד מן השנים: או ששבו בתשובה וחזרו להיות יהודים שומרי תורה ומצוה, או שנאבדו לגמרי ולא נשאר מהם שריד ופליט בעם ישראל46.

פחוזוהי גם הוראה, שכאשר מאיזו סיבה שתהי' חסר אצל יהודי בקיום התומ"צ, אין זה מצב שמאפשר לו ח"ו לעזוב את היהדות, אלא כפי שרואים שמיד לאחרי מ"ת היו כבר כאלו שהלכו הצדה כו', אבל לאח"ז עשו תשובה ושבו לעם ישראל ונשארו עמו עד היום הזה – שהרי ישנו דין בהלכה שציבור הוא דבר תמידי, ובלשון הגמרא: "אין הציבור מתים"; אותו ציבור שהי' בזמן משה רבינו – ישנו גם עתה.

פטולכן, אם נכשל פעם (ואפילו בסמיכות זמן) – יכול גם הוא לשוב בתשובה, וכדברי הרמב"ם שע"י התשובה נעשה "אהוב ונחמד .. לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה .. מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו", "צועק ונענה מיד, שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה" (לא כמו צדיק, שצריך להתפלל תחילה, ולאח"ז ממלאים בקשתו).

צי. ולכן:

צאכשרואים בזמננו שהנוער באים ודופקים בכל הדלתות, ואומרים שיש להם חיים ריקים, ולכן מבקשים ודורשים שיעניקו להם תוכן בחיים – הנה כל איש ישר הולך, כל מי שרוצה למצוא את האמת, ולהתנהג לפי מה שגילה, ברור הדבר שהתוכן בחיים צ"ל באותו אופן שחיו

צב99
יהודים, בתור עם ובתור יחידים, במשך יותר משלש וחצי אלפי שנים מאז מתן-תורה42 – יהדות, תורה ומצוות, שהם "חיינו ואורך ימינו", ובפרט מה שניתוסף בזה גופא בתקופה הכי אחרונה, כפי שיתבאר לקמן.

צגוכך נותנים לנוער את התוכן האמיתי בחיים, באופן שהם יהיו מאושרים, ובדרך ממילא יהיו מאושרים גם הוריהם וזקניהם וקרוביהם, ועאכו"כ אלו שיעמידו אותם על הדרך הנכונה.

צדיא. וכל זה מודגש במיוחד כשמתאספים יחד בקשר ליום הילולא של יהודי שמסר נפשו להפיץ יהדות בכל זמן ובכל מקום, ובאופן שלמרות היותו במדינה כזו שהיו נגדו מאה ושמונים מליון אנשים, לא התיירא ולא התחשב בכך, וחיפש ילד או ילדה לספר להם שהם בני אברהם יצחק ויעקב ובנות שרה רבקה רחל ולאה, ולכן צריכים ללמוד ולהתנהג כפי שהתנהגו זקני זקניהם.

צהאלא שבעל ההילולא הי' בכחו לילך לפינה רחוקה, ולמצוא שם את הילד היהודי והילדה היהודי'; ואילו עלינו הקילו את העבודה – שילדי ישראל באים מעצמם לכל אחד ודופקים על כל הדלתות ואומרים שיש להם חיים ריקים, ומבקשים שיתנו להם תוכן בחיים – הרי זו לא רק מצוה, אלא חוב קדוש, ובלשונו של בעל ההילולא: עד כדי מסירת-נפש, לתת להם תוכן אמיתי בחייהם, עי"ז שילמדו אותם דרך התורה והמצוה – לימוד בפשטות, ויתירה מזה – להראות להם דוגמא חי' מחייו האישיים, כפי שרואים בפועל שבאופן כזה היא ההשפעה הגדולה ביותר.

צוולכן: מבלי הבט על אופן הנהגתו עד להתוועדות, שזהו "פרק" ו"חשבון" בפני עצמו – הנה מכאן ולהבא נעשה מפיץ של יהדות, תורה ומצוות, בכל זמן ובכל מקום, עי"ז שמראה דוגמא חי' מחייו, שמתעסק בהחזקת מוסדות חינוך שמלמדים ומחנכים ומגדלים בדרך התורה והמצוה, ולא נותן מנוח לכל אלו שיש להם כסף או אפשרויות לפעול בזה, שלא ינוחו, ויעשו ככל הדרוש וככל האפשרי, ויותר מזה, בהפצת היהדות בכלל, ובפרט בנוגע לדור הצעיר שדורשים תוכן בחיים.

צזוכאמור לעיל (ס"ד) – יש לעשות זאת בשמחה ובטוב לבב, דכיון ששמחה פורץ גדר, פועלת השמחה שהעבודה תהי' קלה יותר, כיון

צח100
שמתבטלים כל הגדרים וההגבלות, ובודאי יעזור הקב"ה שתהי' העבודה בהצלחה רבה.

צטוכך ממלאים את השליחות להעמיד על דרך הישר כו"כ מהנוער היהודי, להשיב אותם אל הענין שהוא ה"עצם" שלהם, ו"בנערינו .. בבנינו ובבנותינו", יחד עם "זקנינו", הולכים לקבל פני משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

ק* * *

קאיב. כאשר מדברים אודות חינוך הנוער – יש כאלו שהדברים אינם פועלים עליהם ("זיי דערנעמט דאָס ניט"), כיון שרגילים בכך, באמרם, שבכל דור ודור הי' חילוק בין אבות ובנים, בין "נערינו" ו"זקנינו", וא"כ מה החידוש בכך שהנוער מתקומם ומורד וכיו"ב – בסופו של דבר הם ירגעו, ויחזור להיות "עולם כמנהגו נוהג", ועד להפירוש ד"עולם" מלשון העלם (והסתר), והיינו, שאין מה להרעיש אודות ההעלם וההסתר שהי' אתמול שצריך לבטלו כו', אלא יכול להיות "כמנהגו נוהג", כיון שנמשך כבר ריבוי שנים וריבוי דורות.

קבוגם כאשר מסבירים לו שאף פעם לא היתה כזו שעת הכושר, שהנוער לא רק מורד, אלא "נערים פני זקנים ילבינו" ו"בת קמה באמה כלה בחמותה" (כמבואר בסוף מסכתא סוטה בנוגע לסימנים של עקבתא דמשיחא), שמביישים את ההורים והזקנים וטוענים נגדם: למה לא הענקתם לנו תוכן בחיים – אין זה פועל עליו, באמרו, מהיכי תיתי, זהו רק "קנקן חדש", סוג חדש של טענה, אבל טענה זו נובעת מאותה סיבה – שטבע הנוער שיש לו יותר אנרגי', ולכן צריך להתקומם ולמרוד, ולא נורא ("ס'איז ניט אַזוי גוואַלדיק").

קגוכאשר מראים לו שבמספר השנים האחרונות נאבדו רח"ל רבים מהנוער היהודי – שאפילו "נפש אחת מישראל" היא "עולם מלא", ועאכו"כ כשמדובר לא רק אודות נפש אחת, אלא אודות עשיריות ומאות ואלפים – צריך ליכנס עמו בשקלא-וטריא וויכוח, ואח"כ אומר שאין לו פנאי; הוא אדם גדול, עסקן ציבורי ומנהיג, וצריך לילך ולהנהיג את כל הדור, המלוכה כולה והעולם כולו, ואין לו פנאי להתווכח ולהתפלפל בענינים שנחשבים אצלו ל"קטנוניים"!

קד101
יג. אבל יש נקודה שני', שגם בה מודגשת מסירת נפשו של בעל ההילולא, וגם היא באה לידי ביטוי במלוא הרעש ("מיט אַ גוואַלדיקן שטורעם") דוקא במספר השנים האחרונות:

קהכשם שבעל ההילולא עסק בלהט בהפצת היהדות בכלל, ובמיוחד ע"י עניני חינוך, לייסד מוסדות חינוך, ולשלוח מלמדים או מלמדוֹת וכיו"ב, להביא "דבר ה'" זו התורה ומצוותי', ענין היהדות, בכל מקום שאפשר להגיע אליו, אם רק שמע שנמצא שם יהודי, ילד או זקן או בגיל העמידה וכו' – כך עסק בלהט גם בענינם של יהודי רוסיא.

קובכל משך ימי חייו, אפילו לאחרי שנסע כבר מעבר לגבול, היתה משאת חייו... עד לאופן של מסירת-נפש... לסייע להם, הן לאלו שנשארו שם, ועאכו"כ לאלו שיצאו משם, בענינים של גשמיות, ועאכו"כ בענינים של רוחניות – שהרי אצל בנ"י ישנו הענין דהגברת הצורה על החומר והרוחניות על הגשמיות, כך, שכאשר מעמידים את הרוחניות שלו, אזי בדרך ממילא נעשית גם הגשמיות בסדר.

קז– לפעמים הגישה היא שצריך להתחיל מהגשמיות, ע"ד המסופר אודות הבעש"ט, שקודם התגלותו, שאז הפיץ תורה בגלוי, התעסק כבר לשלוח שלוחים לעזור לבנ"י בפרנסתם (והתעסקות זו היתה בקנה מדה גדול, וגם עורר כו"כ לעסוק בזה), ועי"ז שהעמיד אותם בגשמיות, העמידו את עצמם ברוחניות. וענין זה תלוי בתקופה, במקום וזמן וכו'; אבל בכללות, הסדר אצל בנ"י הוא באופן של הגברת הרוח על הגשם והצורה על החומר, כך, שע"י הסיוע ברוחניות, נעשית בדרך ממילא העמידה גם בגשמיות.

קחיד. ובענין זה ניתוסף בימינו אלו דבר שאף אחד לא שיער:

קטיהודים אלו שבמשך יותר מיובל שנים היו מסוגרים מאחורי מחיצה מבלי יכולת לצאת, "אין יוצא ואין בא" – נפתח השער והתחילו לצאת משם, ובאופן דמוסיף והולך.

קיוכאשר שואלים אותם מהי סיבת יציאתם משם – אין זה בגלל שמחפשים גשמיות, שפה או תרבות כו', ככל הענינים שנזכרו לעיל (ס"ח), שאינם שייכים לסוד קיומם של בנ"י הן בתור עם והן בתור יחידים; הם חיפשו רק דבר אחד – יהדות!...

קיא102
חלק מהם – יודעים שזוהי משאת נפשם;

קיבוגם אלו שאינם יודעים מהי יהדות, כיון שלא ראו זאת במשך יותר מיובל שנים [שנקרא עולם, כדאיתא במכילתא על הפסוק "ועבדו לעולם"],

קיג– וע"ד האמור לעיל (ס"ז) בנוגע לנוער שאינם יכולים לומר בפירוש שהם מחפשים יהדות, בגלל שלא קיבלו חינוך המתאים, עד"ז בנוגע להיוצאים מהמיצר ושבי' לחירות (בערך המיצר ושבי' שם), שלא היתה להם אפשרות (לאחרי כל הרצון הטוב, אפילו ע"י מסירת-נפש) להוודע מהי יהדות אמיתית –

קידהנה גם הם יודעים, שהחיים שהיו להם עד עתה הם רק חיים בחיצוניות, והי' חסר העיקר בחייהם ובמציאותם.

קיההחיים שהיו להם עד עתה יכולים להיות טוב עבור שבעים האומות שנשארו שם, ואולי גם עבורם אין זה טוב... אבל עכ"פ בנוגע ליעקב, "הן עם לבדד ישכון", כפי שבנ"י היו תמיד עם בפני עצמו, בעל הנהגה וסוד-קיום בפני עצמם – הנה כל זמן שאין יהדות, חסר העיקר בחייהם ובמציאותם.

קיווכיון שכן, לא היתה אצלם נתינת-מקום לחשבונות על מה מוותרים ומה משאירים שם כו'֯ – כיון שהי' ברור להם שחייבים להגיע למקום שבו יוכלו להתהלך בחופשיות ולחפש יהדות, ובאופן שתבוא אצלם בחיים בפועל, למטה מעשרה טפחים, ובמעשה הוא העיקר.

קיזאמנם, לאחרי שיצאו משם, שנתבטלו המיצרים וההגבלות והגזירות כו' – עומדים הם וממתינים בהשתוממות גדולה: חושבים אודות הגשמיות שלהם (אם כי לא במדה הדרושה), אבל בנוגע לרוחניות שלהם – אין פוצה פה ומצפצף!...

קיחכל מה שעושים עבורם, אינו בערך לגבי הענין שבשבילו יצאו משם – לא כל הענינים החיצוניים, אלא רק העובדה שלפתע הרגישו שחסרה אצלם עצם מציאותם, שאין להם אפשרות לבטאותה בגלוי; ובצאתם לחפשי מכל אותם גזירות, מדידות והגבלות, אין מי שיעזור ויראה להם שזהו האל"ף וזהו הבי"ת של יהדות, ויעשה זאת מתוך

קיט103
הרגשה ש"ימים יוצרו ולו אחד בהם" (כנ"ל ס"א), שכל רגע שמפסידים הוא בבחי' עיוות שלא יוכל לתיקון!

קכהם ממתינים שתהי' מהפיכה ביחס הציבור והיחיד, כשיראו שהנה יצאו משם רבים מבנ"י, כן ירבו, ועומדים ומבקשים שיתנו להם את הדבר שבגללו השאירו שם את הכל... ויצאו משם למקום שבו יצטרכו לבנות את חייהם מהתחלה, מאל"ף-בי"ת, מבלי לדעת מה יהי', וכל זה בגלל שהכריע אצלם הצמאון... ליהדות, ורצונם שיסבירו להם ויתנו להם את האפשריות להיות חדורים ביהדות, תורה ומצוותי'.

קכאואעפ"כ, מתעסקים בכל הענינים שבעולם בכלל, וגם בכמה ענינים בנוגע אליהם, שהם אמנם ענינים חשובים ונחוצים, אבל עדיין אין זה הדבר שבגללו יצאו משם!

קכבהם הרסו את כל הבנין הממוסד של סדר החיים שהי' להם שם, כדי לצאת למקום שבו יוכלו להתנהג כרצונם, ללא מונע ומעכב; אבל הם צריכים מישהו שיראה להם את האל"ף ואת הבי"ת, כיון שלא היתה להם... אפשרות ללכת ל"חדר" של יהדות... ולידע מהי יהדות, וכיצד חיים זאת בפועל, בחיי היום-יום, בה"מעשה הוא העיקר"3, ותמורת זה, נותנים להם ענינים של מה-בכך, שהיו להם שם באופן טוב וקל יותר, ללא קשיים, ולא נותנים להם מה שנדרש להם בגלל ש"נפשם בהם תתעטף"...

קכגוגם כאן אירע רח"ל מה שאירע עם הנוער – שמצד זה שהתעסקו מסביבם בדברים ריקים, או אפילו דברים חשובים, אבל לא מה שהם חיפשו, יש כבר כו"כ שנאבדו מיהדות, בגלל האכזבה והמרירות על שלא מצאו את הדבר שחיפשו, ובשבילו עזבו את כל מה שהי' להם שם, אלא שכאמור, בגלל שלא הי' להם "חדר" של יהדות, אינם יכולים להראות באצבע ולומר: זה מה שאנו רוצים!

קכדוהרי בענין זה לא שייך הטעם האמור בנוגע לנוער, שההתקוממות והמרידה היא דבר הרגיל, כך, שאין מה להתפעל מזה, ויכולים להמשיך את סדר חיי היום-יום כרגיל, ובלשון המדינה: "ביזנעס עז יוזשועל", זה משחק "גאָלף", זה קורא עיתון, וזה הולך ל"משרד", והעולה על כולנה – הוא מתעסק בהנהגת העולם כולו, להיותו גדול יותר מדי בשביל להתעסק עם "קטנות", כמו לסייע בחינוך, ולסייע להעמיד על הרגלים הרוחניים עשרות אלפי יהודים שיצאו משם.

קכה104
טו. ויה"ר שעכ"פ מכאן ולהבא יעסקו בזה – ע"פ הוראות בעל ההילולא – עד כדי מסירת-נפש,

קכוולא מס"נ מתוך בכי'... מדוע צריך למסור נפשו... אלא אדרבה – מתוך שמחה וטוב לבב... בגלל שהקב"ה הזמין לו שעת הכושר שלא היתה מעולם: בתור יחיד יכול לפעול דבר גדול – להציל ולהחיות עשרות אלפי יהודים מבוגרים שמבקשים שיצילו אותם, ולעזור להם לעמוד על רגליהם הרוחניים, באופן שמכאן ולהבא עכ"פ ילכו בדרך החיים, ש"היא חיינו ואורך ימינו"63, ומצד זה עליו להיות בשמחה ובטוב לבב, שהקב"ה נתן לו את האפשרות להיות השליח שלו לעסוק בענין זה.

קכזוברור הדבר, שעי"ז הנה גם אלו שלפי שעה נאבדו בהגשמיות או בדרכים עקלקלות ברוחניות, שהסירו אותם רח"ל מהדרך שבשבילה יצאו משם – ישובו גם הם וימצאו את דרכם בחיים, דרך המלך, מלכו של עולם, כך, שיעמידו את כל אחד מהם להיות "צבאות ה'", שזהו רצונם האמיתי.

קכחטז. ובענין זה צריכה להיות החלטת כל אחד ואחת – כיון שהנשים יכולות לפעול בענין זה עוד יותר מאשר האנשים:

קכטהעמדת הבית בכל מקום היא ע"י האשה, "עקרת הבית". ועאכו"כ כשבאים למקום חדש, לאחרי שהרסו את כל סדר החיים שניהלו יותר מיובל שנים, וצריכים להתחיל לבנות הן עניני פרנסה הן עניני חיים – הנה בעניני פרנסה עוסק בעיקר הבעל, ואילו באשה תלוי' הנהגת הבית;

קלוגם בנוגע להנהגת הבעל – מסבירה האשה, שאע"פ שבהיותם מעבר השני של המחיצה לא היתה ברירה והוכרחו להסתפק בנוגע ליהדות באופן שאפילו עם מסירת-נפש לא היו יכולים להגיע למעלה יותר, הנה כשנמצאים עתה במעמד ומצב שהסירו את הגזירות וההגבלות, ביכלתה להעמיד את הבית באופן שיהי' בית יהודי בכל הפרטים.

קלאוכאשר עקרת הבית מחליטה כך – נעשה כן בפועל, וכאמור לעיל (סי"ג), ע"י הרוחניות נמשכת ברכת ה' גם בגשמיות.

קלביז. ועוד זאת, שענין זה ישפיע מיד גם על אלו שנמצאים עדיין שם:

קלג105
עכשיו אין מחיצה המפסקת, כך, שכל ענין שנעשה בפינה אחת, יודעים אודותיו בכל קצוי תבל.

קלדובכן: יש יהודים שנמצאים לפי שעה בצד השני של המחיצה, והם שואלים ומבררים מה נעשה עם קרוביהם וידידיהם ומכריהם שיצאו משם, האם אכן מצאו מה שחיפשו – "הם חיינו ואורך ימינו", האם עזרו להם בכך, והאם הם הולכים "מחיל אל חיל" בחינוך עצמם ובחינוך הבנים והבנות.

קלהוכיון שכן, צריך להזהר שלא יהי' מקום לומר: מהי טענתכם שאתם מחפשים יהדות – הנה פלוני בן פלוני שיצא לחירות, ונעשה פחות דתי, רח"ל, מכמו שהי' במוסקבה, לנינגרד, אודסה או קיוב!...

קלוולאידך גיסא:

קלזכאשר תגיע ידיעה למוסקבה או ללנינגרד או לפינה נדחת בגרוזיא ובוכרה, שפלוני בן פלוני, חבר טוב ומכיר שלו, יצא מן המיצר והשבי', ומיד נעשה אצלו בית יהודי, עם חינוך הבנים והבנות כדבעי ב"חדר" וב"ישיבה", לבנים, בסדר הלימוד שלהם, ולבנות בסדר הלימוד שלהן, ובודאי מתוך שמירת שבת, אכילת כשרות, טהרת המשפחה ושמירת כל המצוות שחייבים בהם – הרי זה יפעל פתיחת הדלת עבור אלו שנמצאים שם, ויחזק את טענתם שגם הם צריכים לצאת משם, ויתבטלו שאר מחיצות וגדרים והגבלות שעדיין נשארו שם.

קלחכשתגיע ידיעה מכל אחד ואחת מאלו ששיחררו משם, שרואים בפועל את התוצאה מזה בחיי יום-יום וב"מעשה הוא העיקר" – הרי זה יוסיף תוקף אצל אלו שעדיין נמצאים שם, שידרשו את היציאה משם בתוקף המתאים, ובודאי יתנו להם היתרי-יציאה לצאת משם,

קלט– כפי שרואים בפועל, שכאשר מבקשים מתוך תקיפות, הרי זה עוזר! "הפגנות", לא עזרו בעבר, ולא עוזרים גם עכשיו; הלואי יתבטל ההיזק שגרמו ההפגנות! מה שכן עזר – הרי זה התוקף של אותם יהודים שביקשו לצאת משם, ולא בגלל שמחפשים שפה או תרבות וכל הענינים שבעולם, אלא כפי שאמרו בפשטות: בתור יהודי, רצוני שתהי' לי אפשרות לחיות כמו יהודי! וזה מה שפעל, כיון שראו שמתכוין לכך באמת, ולא יוכלו להיפטר ממנו –

קמואכן יצאו משם – כלשון הכתוב66: "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו

קמא106
ובבנותינו" – כיון ששם אין חילוק בין "נערינו" ל"זקנינו" בנוגע ליהדות, כיון שלאף אחד מהם לא היתה הזדמנות לקבל חינוך של "חדר", "ישיבה" או בית-ספר דתי לבנות, וגם מסירת-נפש לא היתה מועילה! – לכל היותר היו יכולים לחנך ביחידות, ב"מרתף"... אבל העילוי שניתוסף ע"י "דיבוק חברים" ו"פלפול התלמידים" וכו', לא הי' שם במציאות.

קמבוזוהי גם נתינת כח עבור העולים חדשים שבאו משם, שטוענים, שלכל לראש צריכים להסתדר בפרנסה גשמית, ולאח"ז יוכלו לחשוב אודות ענין הרוחניות, שהרי הנשמה זקוקה לגוף שעל ידו תוכל לפעול בעולם – בידעו שאין זה רק ענינו הפרטי, שהרי מסתכלים עליו הן אלו שנותנים את היתרי היציאה ממדינה ההיא, והן אלו שצריכים להגיש בקשה להיתר יציאה, למרות שיודעים שבגלל זה יפטרו אותם ממישרתם, ויציקו להם, ויצטרכו להשאיר שם את הכל, ולהתחיל לאח"ז חיים חדשים מאל"ף, מן המסד ועד הטפחות.

קמגיח. ויה"ר שיתאחדו כולם יחד עי"ז ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה", ובדרכי נועם ובדרכי שלום,

קמדוכפי שבעל ההילולא הראה את הדרך – שע"י מס"נ מבטלים את חשכת הגלות באופן שלא זקוקים עוד לענין של מס"נ, ויכולים לפעול בדרך הטבע שתהי' דרך המלך, מלכו של עולם, זה הקב"ה – לחיות את חיי היום-יום בדרך התורה והמצוה, ולהכין את עצמו ואת העולם – "לתקן עולם במלכות שד-י".

קמהובקרוב ממש פועלים שיהי' סוף הגלות, אתחלתא דגאולה וגאולה בשלימותה, תיכף ומיד, ובלשון הרמב"ם: "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין", בשמחה ובטוב לבב, ו"ביד רמה".

קמו* * *

קמזיט. דובר לעיל שבחייו של כל אחד מישראל צריך להיות הענין של יציאת מצרים, כמ"ש רבינו הזקן: "בכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים", היינו, שביום זה צריך לצאת מההגבלות של יום זה, ולהעמיד את עצמו למעלה מהגבלות אלו.

קמח107
וסיפור התורה אודות יצי"מ אצל כל עם ישראל בפעם הראשונה – צריך להשתקף ב"יציאת מצרים" של כל אחד מישראל בחייו היום-יומיים בכל יום בפני עצמו.

קמטוע"ד ש"התורה כללות ופרטות ניתנה", וכל מצוה כלולה מכל המצוות, ועד שכל תרי"ג מצוות כלולים בעשה"ד (כנ"ל מפירוש רש"י53), ויתירה מזה – כמאמר הבעש"ט שכולם כלולים בדיבור הראשון – "אנכי ה' אלקיך"52 [וכדברי רבינו הזקן ש"שני דברות הראשונים אנכי ולא יהי' לך הם כללות כל התורה כולה, כי דיבור אנכי כולל כל רמ"ח מצוות עשה, ולא יהי' לך כולל כל שס"ה מצוות לא תעשה, ולכן שמענו אנכי ולא יהי' לך לבד מפי הגבורה, מפני שהם כללות התורה כולה"], ועד שכלולים בתיבה הראשונה שבדיבור הראשון – "אנכי", ועד להתכללות בראש תיבת "אנכי" – באות אל"ף, שלכן מסרו יהודים נפשם שלימוד אל"ף-בי"ת של ילדי ישראל יתחיל מ"קמץ אל"ף אָ", כיון שזוהי ההכנה שיהי' אצלם ה"קמץ אל"ף אָ" של "אָנכי הוי' אלקיך".

קנוכיון שמצינו ביצי"מ ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה" (כנ"ל סי"ח), הרי מובן, שהקב"ה דורש מיהודי, ובמילא נותן לו כח, שיגיעתו עם עצמו לצאת מהמיצרים וגבולים שלו תהי' בשמחה ובטוב לבב, ו"ביד רמה".

קנאוענין זה בא לידי ביטוי בענין השירה – כפי שרואים שכאשר יצי"מ היתה בשלימותה, בשביעי של פסח (שהרי עד אז הי' תוקף במצרים, ורק אז נתבטל כל הענין דמצרים באופן ש"אחד מהם לא נותר", ונעשית יצי"מ בשלימותה), התבטא הדבר בענין השירה – "אז ישיר משה ובני ישראל"33.

קנבוהרי על זה איתא בגמרא במסכת סנהדרין: "שר לא נאמר אלא ישיר", לשון עתיד, בתחיית המתים.

קנגובינתיים, בשעה שישנו אצל יהודי הענין של יצי"מ בכל יום, הרי זה צ"ל באופן שיוצא "ביד רמה", וכאמור לעיל (סט"ו) שהמס"נ אינה

קנד108
באופן שנאנח על כך שצריך למסור נפשו, אלא אדרבה: בשמחה ובטוב לבב, ששמח מזה שיש לו הזדמנות למסור נפשו עבור דבר טוב; ולא די שאומר זאת בדיבור, אלא הדבר צריך להתבטא גם בשירה, שכן, כיצד יודעים שנסתיים הענין דמצרים – כשישנו הענין ד"ישיר".

קנהכ. ובפרטיות יותר:

קנובעל ההילולא מבאר בכמה שיחות, שישנה דרגת הנשמה כפי שהיא כבר מלובשת בשכל, שהוא מדוד ומוגבל, ויכול לבוא לידי ביטוי באותיות ותיבות, שמצדה יש בכחו לכתוב אודות ענין מסויים, לדבר ולצעוק, ולשמוח על זה, אבל עדיין אין זה חודר בו לגמרי, כיון שישנה עיקר הנשמה שלמעלה מהתלבשות בשכל, שלכן אינה יכולה לבוא לידי ביטוי באותיות ותיבות.

קנזוזוהי המעלה בענין השירה – שבה מתבטאת כל הנשמה ועיקר הנשמה שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי באותיות ותיבות מוגבלים, ולכן אין לה ברירה אחרת, ומוכרחת לבטא את רגשותי' ע"י שירה.

קנח[ובזה יש מעלה אפילו לגבי ענין שבא לידי ביטוי (לא באותיות ותיבות, אלא) במעשה, כמו ע"י נשיקה או ריקוד – כי, גם כאשר אצלו הרי זה באופן שלמעלה מהתבטאות באותיות ותיבות, הרי כשיש צורך בהשפעה על הזולת, יתכן שלא תועיל הנשיקה או הריקוד, שהרי יכול להיות שהזולת אינו רואה זאת, כיון שמביט לצד אחר (ומה גם שיש מציאות שמנשק את עצמו, או שמנשק דבר דומם, כפי שמצינו כמה סיפורים בתורה – בזהר ובכ"מ); משא"כ בשירה שנשמעת גם אצל הזולת].

קנטכא. וזהו שאמרו רז"ל "אין אומרים שירה אלא על היין", "המשמח אלקים ואנשים":

קסבנוגע לענין השמחה – רואים שכאשר אדם נמצא בשמחה, אזי מתגלים אצלו ענינים כאלו שמקודם לכן לא ידעו שישנם אצלו, כיון שהיו בהעלם.

קסאוכיון ש"יין" הוא "המשמח .. אנשים" ומגלה אצלם דברים

קסב109
נעלמים, בהכרח לומר שגם ביין עצמו ישנו ענין זה (שהרי אין בעולם דבר שהוא במקרה) – כי, יין אינו כמו מים שנמצאים בעולם כפי שהם, שהרי יין אינו נמצא בעולם כמו שהוא, אלא ישנם ענבים שבתוכם ישנו יין, אבל היין הוא בהעלם [שלכן דינם של ענבים – בנוגע לברכה וכיו"ב – הוא כמו מאכל, ולא כמו משקה], והיינו, שכל ענין היין הוא שדבר שבהעלם בא לידי גילוי; ולכן כאשר האדם שותה יין, נעשה גם אצלו כן – שהענינים שבהעלם באים לידי גילוי.

קסגולכן "אין אומרים שירה אלא על היין" – כי, כל זמן שאין יין שעל ידו מתגלה באדם חלק הנשמה שאינו בגלוי בשכלו ודיבורו, שזהו החלק הנסתר של הנשמה, שזהו עיקר הנשמה, אין עדיין ענין השירה (כי אם דיבור מתון); ורק כשישנו ענין היין, שאז מתגלה אצלו ההעלם שבתוכו – הרי זה בא לידי ביטוי בענין השירה.

קסדוזהו מה שמסביר בעל ההילולא, שכל זמן שאדם עומד במעמד ומצב של הגבלה, אינו יכול להגיע לשירה; ומזה מובן, שכאשר ישנו ענין השירה, הרי זה סימן שהאדם יצא מההגבלות שלו.

קסהועוד זאת:

קסוכשם שהיין יש לו השפעה על האדם לגלות מה שנמצא אצלו בהעלם, כן הוא גם בנוגע לענין השירה – שלאחרי שמתחיל לשיר (בגלל שכבר נתעלה מההגבלות שלו ויצא מ"מצרים"), הנה השירה עצמה מגלה אצלו חלק נוסף בנשמתו שהי' עד אז בהעלם, שגם הוא יבוא לידי גילוי.

קסזכלומר: גם התחלת השירה היא כבר במעמד ומצב נעלה, שהרי אי אפשר להתחיל לשיר כל זמן שאינו נמצא במצב רוח מרומם, למעלה ממעמדו ומצבו הרגיל בימות החולין; ולאחרי כן, הנה השירה עצמה פועלת אצלו עילוי גדול גם לגבי המעמד ומצב שהביא אותו לענין השירה.

קסחכב. ובפרטיות יותר – יש בשירה גופא כמה אופנים:

קסטיש שירה בכלי ויש שירה בפה (כידוע ב' הדעות אם "עיקר שירה בפה" או "עיקר שירה בכלי"), והיינו, שגם בשירה בכלי בא ההעלם לידי גילוי, אבל רק באופן של מדידה והגבלה, שעל זה מורה ענין הכלי; ולמעלה מזה – שירה בפה, ללא כלי, למעלה ממדידה והגבלה.

קע110
ובשירה בפה גופא יש חילוק בין שיר עם תיבות, לניגון ללא תיבות.

קעאובהקדמה – שאפילו שירה עם תיבות היא למעלה מאמירת התיבות עצמם ללא ניגון (כמבואר גם בשיחות של בעל ההילולא94).

קעב– ולהעיר גם מסיפורי החסידים שכאשר רבינו הזקן הי' עונה על שאלות בענינים שלכאורה הם במדידה והגבלה, הי' אומר זאת מתוך ניגון, ועד שיש חסידים שחוזרים את המענה יחד עם הניגון כפי ששמעו מאבותיהם וזקניהם. –

קעגונוסף לזה, גם בניגון עם תיבות, הנה בין התיבות יש גם תנועות ללא תיבות, וכמו בשיר הלוים בביהמ"ק, שאף שהיו בו תיבות, הרי בין דיבור לדיבור, בין תיבה לתיבה, היו גם תנועות שאין בהם תיבות, כי אם שירה בלבד.

קעדאך ישנו ניגון נעלה יותר – שלא שייך כלל שתהי' לו אחיזה בתיבות, והיינו, לפי שנמצא במעמד ומצב שלמעלה מכל מדידה והגבלה, ולכן אינו יכול לצמצם את עצמו באופן שיבוא לידי ביטוי בכמה תיבות מדודות ומוגבלות.

קעהוזהו שמצינו בנוגע לניגונים של רבינו הזקן, שהניגון העיקרי – ניגון ד' הבבות – הוא ניגון ללא תיבות, וכולל כל סדר ההשתלשלות באותו ניגון, שזה מורה על היותו למעלה מכל הניגונים.

קעווגם לאחרי שנמצא כבר במעמד ומצב שלמעלה מהגבלות, עד שאינו יכול להתבטא בניגון בדיבור, כי אם בניגון ללא תיבות – הנה הניגון ללא תיבות גופא פועל בו עילוי גדול יותר.

קעזוהענין בזה – שכיון שהנשמה קשורה עם הקב"ה, שהוא אין-סוף, יכולה גם הנשמה להתעלות תמיד בעילוי אחר עילוי, ולכן, ככל שתגדל מעלת היציאה מההגבלה בהתחלת הניגון, מעלה אותו הניגון עצמו למעלה יותר.

קעחכג. וכל זה נוגע לשליחותו של יהודי מידי יום ביומו לעשות כל התלוי בו לצאת מההגבלות ("מצרים") שלו – שאין לו להסתפק ביציאה מההגבלות סתם, אלא עליו לעשות זאת "ביד רמה" ובשמחה,

קעט111
ובאופן של שלימות, עד שאינו יכול להסתפק בדיבור סתם, אלא באופן של שירה שלמעלה ממדידה והגבלה של חיי היום יום, אפילו ע"י שירה עם תיבות, ומזה מגיע גם לשירה שלמעלה מתיבות (נוסף על האמור לעיל שאפילו בשירה עם תיבות יש תנועות ללא תיבות בין דיבור לדיבור).

קפוענין זה צריך להיות אצל כל אחד מישראל בתור פרט – כמו אצל כלל ישראל, כפי שהי' ביצי"מ: "אז ישיר משה", וכאמור, "שר לא נאמר אלא ישיר", שבשירה זו ישנם כבר "בכח" כל השירות שלאח"ז, עד לשירה שתהי' בגאולה העתידה עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – "שירו להוי' שיר חדש", כיון שתהי' גאולה שאין אחרי' גלות (כנ"ל ס"ה).

קפאוכפי שאומר כל אחד מישראל בהגדה בחג הפסח בכל שנה: "ונודה לך שיר חדש", היינו, שאפילו כשנמצאים בגלות בחושך כפול ומכופל, בכחו של יהודי להעמיד את עצמו במעמד ומצב של "שירו להוי' שיר חדש" בתור פרט, ולאח"ז מצליחו הקב"ה להכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות, ולהביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יאמרו כל בנ"י את ה"שיר חדש" להוי', ובקרוב ממש.

קפבכד. (ואח"כ אמר):

קפגכיון שדובר אודות היהודים שבאו ממדינה ההיא – ינגנו עתה ניגון שמנגנים שם. (והוסיף:) ישנם כאלו שמכירים אותם ניגונים – שינגנו כולם יחד, או שאחד יתחיל וכולם יעזרו לו.

קפד[אחד מהעולים מרוסי' התחיל לנגן את הניגון "אי וואַדיע מיא ניע פּאַטאָנים כו'", ואח"כ ניגן את הניגון "עך טי זימליאַק .. סלוזשבאַ יעוורייסקאַיאַ"].

קפה* * *

קפוכה. יש להתעכב גם על ענין שאירע ברגע שלפנ"ז, אף שלכאורה הרי זה כאילו אירע במקרה – שהרי ידועה תורת הבעש"ט שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, אפילו דבר הקשור עם דומם, ואפילו דבר שאינו

קפז112
קשור עם עצם ענין הדומם, אלא עם תנועה שלו, ואפילו לא עם התנועה עצמה, אלא באיזה אופן תהי' התנועה – גם על פרט זה חלה השגחה פרטית; וכמבואר במק"א שזה קשור עם מחשבה הקדומה דאדם קדמון.

קפחוכפי שגילה בעל ההילולא106 עד כמה נוגע ענין זה:

קפטבשעה שהלך פעם לטייל עם אביו, הנה בהיותו טרוד להתבונן בענין ששמע מאביו, תלש עלה מאילן – בלכתם במקום של אילנות – ומלל אותו בין אצבעותיו.

קצוהעיר לו אביו על כך,

קצא– אף שמצינו בגמרא במסכת שבת (בסוגיא דמתן-תורה) בנוגע לאופן ההנהגה מצד הטירדא בגירסא: "ההוא צדוקי דחזיי' לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידי' תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתי' דמא, אמר לי' עמא פזיזא כו'" –

קצבשאין לתלוש עלה מאילן ולמללו בין האצבעות בלי שימת לב, כיון שזהו פרט בהשגחה פרטית, והרי זה נוגע ביותר כו', כיון שאצל הקב"ה לא שייך לחלק בין ענין ההשגחה לשאר עניניו, כמ"ש רבינו הזקן.

קצגולהעיר גם מסיפור בעל ההילולא שהזכרת הענין דהשגחה פרטית נתן לו כח לעמוד בנסיונות... בהיותו במאסר הנורא שהי' קשור עם משפט שפסק-דינו הי' היפך ענין החיים, כשנזכר בתיבות ספורות אלו ששמע אודות השגחה פרטית על עלה של אילן, ולא רק בנוגע למציאותו של העלה, אלא גם בנוגע לאופן תלישתו מן האילן כו'.

קצדואם הדברים אמורים בנוגע לצומח ודומם וכו' – עאכו"כ ובמש"כ וק"ו בנוגע למאורע הקשור עם יהודי, ובלשון הידוע, שכל דבר שיהודי רואה או שומע יש בו הארה והוראה בנוגע לעבודתו את קונו ואת בוראו.

קצהובהתאם לכך, יש לקשר עם המדובר לעיל גם את הניגון שסיימו לנגן זה עתה, שבו מדובר אודות "סלוזשבאַ יעוורייסקאַיאַ" (עבודה יהודית), כדלקמן.

קצו113
כו. ענין העבודה ("סלוזשבאַ") ישנו בכל העמים כולם, אבל ישנו אופן מיוחד בענין העבודה ששייך רק אצל בנ"י ("יעוורייסקאַיאַ").

קצזובהקדמה – שכל המציאות של בני אדם היא ענין החירות, להיפך מהמציאות של בעלי-חיים שאצלם אין ענין החירות, כיון שכל ענינם אינו אלא לשמש את בני אדם; ורק אצל בני אדם ישנו ענין החירות, כיון ש"אדם" הוא מלשון "אדמה לעליון", והרי ה"עליון" הוא באופן של חירות אמיתית, ולכן יכול להיות ענין החירות גם אצל בן אדם, ועאכו"כ אצל בנ"י – "אתם קרויין אדם", אמיתית ענין ה"אדם".

קצחובזה גופא – הנה "אני נבראתי לשמש את קוני", להיות עבדו של הקב"ה, "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

קצטאך ישנו אופן מיוחד של עבודה שישנו רק אצל בנ"י:

רישנו כלל (שנוגע להלכה) ש"עבדא בהפקירא ניחא לי'", כך, שענין העבדות הוא היפך טבעו והיפך ענינו, שנעשה רק מצד ההכרח, ומצטער מזה, כיון שהענין ש"ניחא לי'" ובו מונח התענוג שלו הו"ע ההפקירות, היפך ענין העבדות.

ראאבל ענין העבודה אצל בנ"י ("סלוזשבאַ יעוורייסקאַיאַ") הוא להיפך – שלא זו בלבד שהוא "עבדא דקודשא בריך הוא", אלא הוא עושה זאת מתוך רצון ותענוג אמיתי.

רבוכמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו, שתכלית העילוי בעבד היא – שדוקא מצד זה שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות האדון,

רג– וכידוע המבואר בחידושי הרשב"א בפירוש "מה שקנה עבד קנה רבו", שאין זה באופן שתחילה קונה העבד, ואח"כ נקנה לרבו, אלא מלכתחילה "קנה רבו", כיון שהעבד אינו מציאות לעצמו כלל –

רדהנה התענוג שלו הוא תענוג האדון.

רהכלומר: אין הכוונה שאצל העבד יש רק ענין העבדות באופן של קבלת-עול, ואין אצלו כח התענוג, כח הרצון וכו', אלא אדרבה: דוקא יש לו רצון ותענוג, כך, שעבודתו היא מתוך תענוג (היפך הענין

רו114
ד"בהפקירא ניחא לי'"), אלא שכל מציאותו היא מציאות האדון, כך שהתענוג שלו הוא תענוג האדון.

רזומובן, שבמצב כזה לא שייך שיעשה חשבון, שכיון ש"בהפקירא ניחא לי'", ינסה למצוא תירוץ להתחמק מהעבודה, להעבירה למישהו אחר וכו' וכו' – כי, כאשר תענוג האדון נעשה התענוג שלו, הרי מעצמו מובן שבשמעו שישנו רצון וציווי האדון שיעשה ענין פלוני, הנה לכל לראש עושה זאת;

רחולאחרי כן, הנה כיון שיש לו גם ענין של שכל – שזהו אמנם שכל האדון, אבל הוא צריך להשתמש בשכל זה – רוצה גם להבין זאת. והיינו, שרצונו שגם מצד שכלו תהי' כל מציאותו מציאות האדון, ולכן רצונו שיונח אצלו שכל האדון, שמצדו בא ציווי ופקודת האדון.

רטכז. וזהו כללות הענין שנאמר בגמרא במילים קצרות – שבנ"י קיבלו את התורה (שעז"נ "היום הזה נהיית לעם") ע"י הקדמת "נעשה" ל"נשמע"107:

רילכל לראש – צריך להיות הענין ד"נעשה".

ריאוכיון שהתורה היא תורת אמת, הרי מובן שכוונת התורה שהענין ד"נעשה" יהי' באמת – שצריך להיות מונח בזה בכל מציאותו: מתוך קבלת-עול, רגש שבלב, הבנה שבשכל, רצון ותענוג, שבאופן כזה העשי' היא באמת, שהרי לולי זאת, עושה זאת חצי אדם, שליש אדם – רק חלק מסויים מהאדם, ולא כל האדם, ולכן אין זו עשי' אמיתית, כיון שחלק ממנו נשאר מבחוץ.

ריבומזה מובן, שכאשר תורת אמת אומרת שהיא ניתנת באופן שבנ"י מקדימים "נעשה" ל"נשמע" – הרי זו עשי' יהודית ("סלוזשבאַ יעוורייסקאַיאַ"), שנעשית בתענוג ובשמחה ובטוב לבב.

ריגכח. וזהו משנת"ל בארוכה בנוגע לענין המסירות-נפש – אפילו במצב של הרווחה והרחבה – שאין זה באופן שנאנח על זה שצריך למסור נפשו, אלא אדרבה: יש לו תענוג מאין כמוהו, שלא זו בלבד שביכלתו לעבוד את הקב"ה ע"י ה"כלים" של הנשמה, בחלק הנשמה שבא בהתלבשות ובמדידה והגבלה בגוף, אלא הוא מוסר את כל נפשו להקב"ה.

ריד115
וכפי שמבאר רבינו הזקן בנוגע לענין העקדה: "זריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם",

ריהוממשיך לבאר: "כי העקדה עצמה אינה נחשבת כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה, בשגם כי ה' דיבר בו קח נא את בנך כו', והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם", כך, שבשביל זה אין צורך בהפלאה של אברהם אבינו להזכיר את נסיון העקדה בכל יום ויום,

ריואלא החידוש הוא – "שא"א ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו".

ריזכלומר: למרות שענין העקדה הי' לא רק היפך טבע האדם שיש לו אהבה עצמית לבנו יחידו, אלא גם היפך טבעו של אברהם בעבודת ה', שנקרא "אברהם אוהבי", כיון שעבודתו היתה בענין החסדים: הכנסת אורחים, גמילות חסדים וכו', הנה גם ענין זה שהי' היפך כל חייו בעבודת ה', לא זו בלבד שקיימו בפועל, אלא "עשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וכו'" (ככל הלשונות שמבאר שם, שזהו ענין הדורש ביאור לעצמו).

ריחומסיים: "וממנו למדו רז"ל לקיום כל המצוות כו'" – שהרי התורה אינה ספר של סיפורים יפים, אלא ספר של הוראות, כך, שזוהי הוראה והלכה לכל אחד מישראל שקורא ולומד פרשת העקדה – ללמוד מזה ש"וישכם אברהם בבוקר", "נזדרז למצוה", "ויחבוש את חמורו", "הוא בעצמו ולא צוה לאחד מעבדיו" (אע"פ שהי' זה רק ענין של מכשירי מצוה והכנה למצוה, ככל הגדרים שבריחוק הערך בין "ויחבוש את חמורו" לקיום הציווי עצמו), בגלל שמחתו וחפצו כו'.

ריטכט. וענין זה בא בהמשך להמדובר לעיל (ס"ו) אודות צו השעה – שאין צורך להסתובב ולחשוב כיצד יכול לעבוד את ה', או באותיות פשוטות יותר: מהו תפקידו היום, במצב ההוה בעולם ואצל בנ"י – כיון שחסכו ממנו את כל החקירה ודרישה, שהרי הנוער היהודי בא ומרעיש (מתוך "טומל" ו"שטורעם") שהם נמצאים ב"חלל ריק", כיון שחינכו אותם ל"ריקנות", והם רוצים תוכן בחיים.

רכוכאמור לעיל (ס"ו) הדוגמא מענין הצדקה – שיש דין בשו"ע

רכא116
ש"מאד יש ליזהר בה .. אם לא יתן לו מיד", והיינו, שזהו ענין שאינו סובל דיחוי אפילו לרגע אחד בשביל איזה ענין שיהי'.

רכבוכדי לעורר יותר ("ס'זאָל זיין מערער איינגעפּרעסט"), מוסיף ומביא בשו"ע גם סיפור – אף שבדרך כלל הובאו בשו"ע רק דינים, ועד שבכל ריבוי הסימנים שישנם בשו"ע יש רק סיפורים אחדים, וא' מהם הוא סיפור זה – "כעובדא דנחום איש גם זו"16.

רכגולהעיר, שכיון שנחום איש גם זו הי' רבו של רבי עקיבא, ה"בונה" של תורה שבע"פ כולה – "כולהו אליבא דרבי עקיבא", הרי מובן, שדחייתו לרגע את נתינת הצדקה לעני ("עד שאפרוק מן החמור") לא היתה באופן שבאותו רגע הי' במעמד ומצב של הנאת עצמו, או סתם רגע בחיים, אלא מדובר אודות חייו של נחום איש גם זו, רבו של רבי עקיבא, המקור של כל תורה שבע"פ; ואעפ"כ, כיון שלא נתן צדקה לעני מיד, אירע רח"ל הסיפור המובא בשו"ע.

רכדודוגמתו בנוגע להמדובר לעיל שהענין הראשון שבו צריך לעסוק בכל מדינה ומדינה ועיר ועיר הוא חינוך הנוער – שאין זה כמו גבאי צדקה שצריך לחשוב ולחפש היכן נמצא העני, אלא צריך רק לקיים את הציווי "לא תקפוץ את ידך"38, כיון שה"עני" בא אליו ודופק ומרעיש כו', ועד כדי כך גדלה עניותו, שאינו יודע במה צריכה להתבטא החיות שלו, וכיצד ימלא את הריקנות שבו!

רכהל. ועד"ז בנוגע לענין השני שדובר אודותיו (סי"ג):

רכוישנם עשרות אלפים יהודים שיצאו מעבר למחיצה של מדינה שבה לא היתה להם אפשרות (אפילו ע"י מס"נ) לחיות חיים יהודיים (מלבד נקודות ספורות שהיו יכולים לעמוד בהם מתוך מס"נ), ופעלו על עצמם למסור נפשם ולשבור לגמרי את כל סדר חייהם המסודרים ולהתחיל את החיים מאל"ף, מתוך תקוה שבצאתם מהמיצר ושבי' יוכלו "למצוא את עצמם" – שזהו מה שהם רוצים, אבל בעצמם אינם יודעים מהו הצמא והרעב שלהם;

רכזובצאתם משם, עומדים בתמהון גדול על כך שמסביבם מתעסקים בענינים של מה-בכך!

רכחאפילו אלו שמסייעים להם – מסייעים רק בענינים טפלים;

רכט117
ואפילו אלו שכבר רוצים לעשות משהו בענינים חשובים – מקשרים זאת עם תנאים שונים ומשונים: עליו להרשם לארגון פלוני ולמפלגה פלונית, ולקבל על עצמו התחייבויות מסויימות, ואז יעשו לו טובה ויתנו לו האפשרות להתנהג כיהודי בחייו במשך כל היום כולו, ולחנך כך את בניו ובנותיו – שבשביל זה מסר נפשו לשבור את כל מה שהי' לו שם ובלבד לצאת מן המיצר ושבי'!

רלזהו דבר שלא הי' לעולמים! – כשמסבירים מה שקורה כאן, הנה לומר על זה "שומו שמים" הרי זה ביטוי מדי חלש!...

רלאבמקום לדאוג ל"חדרים" ו"ישיבות" ובתי-חינוך על יסודי התורה והמצוה לילדות עבור העולים החדשים – עורכים אסיפות בכל מקום ומקום, ודנים את מי למנות לחלק את הכסף, ולאח"ז עורכים אסיפה חשאית – חדר לפנים מחדר, ומזהירים שאף א' לא יספר על זה, כיון שאם יתפרסם הדבר בעיתון אזי יתעורר רעש, שהרי זה לא יפה... – לקבוע "תנאים" לנתינת העזר: כיון שלאחר משך זמן יערכו "בחירות", הנה מי שיבחר עבורם, יקבל את העזר הדרוש לו!

רלב[ובמה מתבטא כבר העזר? – בה בשעה שהי' לו כל טוּב גשמי בהיותו מעבר השני של המחיצה; הוא בא לכאן כדי למצוא יהדות!...].

רלגאפילו בנוגע לעזר גשמי הרי זה גם דבר מבהיל, וראי' לדבר, שאלו שעורכים את האסיפות מזהירים שלא יתפרסם הדבר ברבים ח"ו! – אלא שיש כלל בגמרא ש"כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא" (לשון הרע), ולכן, בו ביום נודע הדבר! ואעפ"כ, לא מנע הדבר שבאסיפה השני' יחזרו וידברו באותו נוסח!

רלדלא. ולאחרי כן ניתוספה צרה חדשה:

רלהכיון ש"עם חכם ונבון הגוי .. הזה", כפי שאומרת התורה ש"היא חכמתכם ובינתכם"130, הנה כשמתחילים לומר: "עשו משהו עבור הנוער", "עשו משהו עבור העולים החדשים", ישנו מיד המענה – שלהיותו איש חכם ונבון, ואינו אוחז מהסדר ד"עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו"107, הנה לכל לראש יש לבחור אנשים חשובים שיערכו "מחקר" (כפי שנקרא כאן בעדינות: "ריסוירטש"), וכדי שה"מחקר" יהי' באופן טוב ומבוסס, יש צורך בכמה שנים, ובמילא דרוש בשביל זה הון תועפות!

רלו118
לכל לראש "מרויחים" מזה – שלוקחים את הכסף שעל ידו היו יכולים להחיות עשיריות אלפים מהנוער היהודי שיוכלו לשוב לצור מחצבתם, ומשתמשים בו עבור מחקרים שאין בהם כל צורך לגמרי!

רלזהתועלת היחידה שיש ממחקרים אלו היא – שתהי' "פרנסה" עבור אותם אחדים שמתעסקים במחקר זה!...

רלחוע"פ רוב בוחרים (לא עניים, אלא) כאלו שגם בלאה"כ יש להם פרנסה בהרחבה, אלא ש"מי שיש לו מאתיים רוצה ד' מאות" (ולהעיר, שבמארז"ל הנ"ל אינו מפרט יותר מזה; אבל עכשיו, שחיים בעולם שיש בו חידושים, אוחזים כבר במצב ש"יש לו ארבע מאות" ו"רוצה שמונה מאות", ועוד מוסיף ו"מהדר" לרצות ב"פ ככה, ג' ד' וה' פעמים ככה!),

רלטונוסף גם ענין הכבוד ש"חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי" – הוא זה שיחרוץ גורלם של עשרות אלפי נפשות, אם לאחרי שלש שנים יתנו להם כמה פרוטות כדי להעמיד להם "מלמד" שילמד עמהם "אל"ף-בי"ת" בנוגע למציאות שלהם – מהו יהודי ומהי יהדות, או שמסקנת ה"מחקר" תהי' – כפי שכבר אירע בעבר – שיש לערוך מחקר נוסף לבדוק ולהחליט אם המחקר הקודם הי' נכון או לא, ואז ידעו איך להתקדם וכו' וכו'!

רמוהגע עצמך: יהודים עברו כבר כל מיני צרות, וכל מיני שיטות שנוסו (לא על בעלי-חיים, כנהוג בחכמת הרפואה, אלא) על יהודים חיים... כל מיני השיטות בחקירה ובפילוסופי', באמונות טפלות ובכפירה רח"ל – נוסו כבר: פלוני בן פלוני – על בן, פב"פ – על תלמיד, ופב"פ – סתם כך על יהודי;

רמאאלא כיון שיש לו השפעה, עלה בדעתו בקומו היום משנתו, שלפי מעמד ומצב ההוה יש לנסות שיטה מסויימת שיתכן שהיא אמיתית, ולכן סבור שאין צורך בתורת משה, שניתנה ב"מדבר", כשעדיין לא היו במציאות כל עניני הגדלות שהמציאו לאחרונה...

רמבולכן – ממשיך לטעון – לכל לראש עליו לערוך "מחקר" כיצד ליישם שיטה זו בחיים, וכדי שה"מחקר" יוכל להיות כדבעי, "על מי מנוחות", הרי זה צריך להיות באופן שיוכל לישב במנוחה בביתו כו' (כמובן מדברי הגמרא במסכת בכורות), ובשביל זה צריך ליתן לו הון תועפות; ומה שנעשה בינתיים בחוץ, ויתירה מזה: מה שנעשה בפנים,

רמג119
עם הבן או הנכד שלו, ילד או ילדה – אין זה ענינו; הוא עסוק ב"חכמתכם ובינתכם" – עריכת ה"מחקר"!...

רמדובכן: זוהי הצרה הכי גדולה – שלאחרי שעברו אלפי שנים ממתן-תורה בהר סיני, מחפשים מחקרים חדשים!

רמהוכמדובר לעיל (ס"ח), שבשעת מתן-תורה היתה עבודה קשה, כיון שלא ידעו אם זו תהי' "תורת חיים" ש"היא חיינו ואורך ימינו", או שזהו רק עול קשה של מלכות שמים, והי' צורך בענין של אמונה; משא"כ לאחרי שעברו אלפי שנים ממתן-תורה.

רמווכאמור לעיל שכבר ניסו אצל בנ"י את כל השיטות – החל מ"עגל הזהב" מיד לאחרי מ"ת, וכן העגל שהי' בזמן הבית בדן ובבאר-שבע,

רמז– שהעמיד אחד שהי' למדן מופלג, כדאיתא בגמרא במסכת סנהדרין ש"תורתו .. לא הי' בה שום דופי", כ"שלמה חדשה" ש"אין בה שום דופי", "ושניהם (הוא ואחי' השילוני) לבדם בשדה"135, "שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה" –

רמחועד לימינו אלו, שעושים "ענין" גם מ"עם-הארצות" – שלא לחנך ולחזק ילד בשיטה מסויימת, כדי שלא להכריחו ולשלול אצלו ענין הבחירה, ורק לאחרי שיגדל הנער וידע "מאוס ברע ובחור בטוב" (כלשון הכתוב בישעי'), אזי יספרו לו שישנם כל מיני דתות, וישלחו אותו ללמוד אודות כל מיני אמונות טפילות (ועד לענינים של אכזריות) שאין להם כל שחר אפילו בשכל הפשוט, ויסמכו עליו שבגיל שמונה עשרה או עשרים ימצא את דרכו בחיים!

רמטוהנקודה שבדבר – שבנוגע ל"מחקר", יש לסמוך על דברי ימי בנ"י במשך אלפי שנים, שבהם כבר ערכו את כל סוגי ה"מחקרים", לבחון מהו הענין בחיים שיביא לידי קיומושל יהודי, ומהי השיטה בחיים שמביאה להיפך הקיום כו'. ובשביל זה אין צורך באריכות זמן של כמה שנים, ואפילו לא חדשים ושבועות; זהו דבר ברור ומנוסה כבר, כמדובר כמ"פ בארוכה.

רנלב. וכאמור, אין הענין והכוונה בזה לומר "מוסר", אבל עכ"פ יש צורך ב"קול קורא", וכמובן גם מהלשון בתנ"ך: "קול קורא במדבר",

רנא120
שמזה גופא מוכח שאפילו כאשר לפי שעה הרי זה בבחינת "קול קורא במדבר", אין רשות לוותר על ה"קול קורא".

רנבוכמדובר כמ"פ, שהצלחת העבודה שייכת להקב"ה, אבל העבודה של יהודי ("סלוזשבאַ יעוורייסקאַיאַ") היא – לעשות מה שהקב"ה צוה עליו:

רנגהקב"ה צוה "ואהבת לרעך כמוך" – עליו לקיים הציווי "ואהבת לרעך כמוך"; הקב"ה צוה "הוכח תוכיח את עמיתך" – עליו לקיים הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך". וגם אם כבר עשה זאת תשעים ותשע פעמים ולא פעל מאומה, "קול קורא במדבר" – צריך לעשות זאת "אפילו מאה פעמים", וכמבואר במפרשים שאין הכוונה רק מאה פעמים, ולא מאה ואחת, אלא זהו לשון הרגיל שמורה על ריבוי פעמים ללא הגבלות.

רנדוכאשר טוען: חבל על הזמן, שהרי כבר ניסה תשעים ותשע פעמים ולא פעל מאומה – אומרים לו: הענין שלך הוא – לקיים "ואהבת לרעך כמוך", "הוכח תוכיח את עמיתך"; ואילו ההצלחה שבדבר – הרי זה ענין ששייך להקב"ה.

רנהאך אין הכוונה שכיון שהתורה אומרת לו "ואהבת לרעך כמוך", "הוכח תוכיח את עמיתך", ו"לא תשנא את אחיך בלבבך"139, אזי ילך ויערוך "מחקר" בנוגע לכל פרטי הענינים שבזה שנתבארו במפרשי התורה וכו'; עליו רק לראות מ"ש בענין זה בשולחן-ערוך, ששם נאמר הציווי והענין כפשוטו.

רנוואדרבה: הדרך לבוא להבנת ציווי התורה, "נשמע" שפירושו "נבין" – אף שבעצם הרי זה שלא בערך, שהרי מדובר אודות שכל האדון שהוא אדונו של עולם, שאינו בערך כלל לשכל האדם, ואין זה אלא בגלל ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ו"הנותן בעין יפה נותן" – הרי זה דוקא ע"י הקדמת "נעשה" ל"נשמע".

רנזוכאשר עושים זאת מיד, כציווי השו"ע שנתינת הצדקה צריכה להיות מיד (אפילו לא כפי שהי' אצל גדול בישראל כמו נחום איש גם זו), שזוהי גם התנועה של עשיית תשובה מיד – אזי זוכים לגאולה

רנח121
האמיתית והשלימה, שהרי "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה", ובקרוב ממש, ובלשון הרמב"ם83: "הבטיחה תורה .. (ש)מיד הן נגאלין".

רנט* * *

רסלג. אע"פ שכבר דובר אודות הענין הבא לקמן בהתוועדות של יום הש"ק, ולכאורה מהו הענין לחזור עליו פעמיים – הרי כיון שנמצאים כאן כאלו שלא היו ביום הש"ק, והעיקר, שהדברים הנאמרים עתה מגיעים לכמה מדינות ע"י הטלפון, הנה כדי להסיר מכשול, "לאפוקי מאיסורא", ברצוני לחזור עוה"פ עכ"פ נקודת הדברים.

רסאובכן, המדובר הוא אודות מה שאירע בארץ הקודש בנוגע לענין של "אח ואחות":

רסבבתחילה – נאסרו האח והאחות ע"י ב' וג' בתי-דינים, שחתמו בשמותיהם פסקי-הדינים ("מסמכים" – כפי שנקראים שם), באמרם – כדברי המשנה במסכת סנהדרין – "איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב", ובאופן שכאשר הדברים יוצאים לחוץ מספיק לומר שהב"ד פסק כך וכך, ולא לומר "אני מזכה וחביריי מחייבים כו'", ש"על זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד", אבל אעפ"כ, יודעים שבין האוסרים היו הרבנים שמכהנים עתה ברבנות באה"ק (באופן שאין פוצה פה ומצפצף), אפילו אלו שאומרים שהפס"ד שלהם נכתב באופן . . . אינני רוצה לחזור על המילים שאמרו עליהם!

רסגולאחרי כן הי' פס"ד נוסף – להיפך!

רסדאך על זה היתה דעה ברורה מגדולי הפוסקים באה"ק ומגדולי הפוסקים בחו"ל, ועד להחלטה של "אגודת הרבנים דארה"ב וקנדה" – שפס"ד זה (וכיו"ב) בטל ומבוטל!

רסהועכשיו באים ומחפשים כל מיני פירושים וענינים של סילוף – כלשון הפסוק "השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים", ולא די בכך שמסלף דברי עצמו, אלא רוצה לסלף גם דבריו של פלוני, אע"פ שאינו צדיק וכו'.

רסוולכן, החובה והזכות לומר עוה"פ דבר ברור מהי עמדתי בדבר:

רסזאע"פ שאין עניני להתעסק עם פסקי הלכות – הרי כיון שזהו

רסח122
דבר ברור לגמרי, כשיודעים מי הם האומרים שפס"ד זה הוא בטל ומבוטל, כך, שברור הדבר שכך קובע השולחן-ערוך באותיות ברורים, ו"התורה הזו לא תהי' מוחלפת", אזי מעצמו מובן שלא יתכן שינוי בדעתי בענין זה – שלא כדעת האומרים אולי הי' שינוי, ואולי אין הענין כ"כ בחריפות, ואולי אינו כ"כ בבירור וכו'.

רסטוהנני מנצל במיוחד את העובדה שע"י הטלפון יגיעו הדברים לכו"כ מקומות – שאלו שחפצים להתחשב בדעתי, ידעו, שלא הי' בזה שינוי כלל לגבי המדובר בזה כבר כמ"פ,

רעשבשעה שלוקחים שוחד – לא יכולים להיות פוסק בדין זה!

רעאאפילו לאחרי עשיית התשובה – הרי זה מועיל רק שיוכל לפסוק דין בענין אחר, אבל לא באותו ענין שעבורו לקח שוחד; וקודם שעשה תשובה – ישנו פס"ד ברור מ"אגודת הרבנים" כאן ומגדולי הפוסקים באה"ק ומגדולי הפוסקים בכל קצוי תבל, שפס"ד זה בטל ומבוטל, ופסקי דיניו בטלים ומבוטלים, כמדובר לעיל.

רעבובזה לא שייך שינוי, לא בעבר ולא בהוה.

רעגואם מישהו ירצה לסלף את דברי ולומר, שמחר יהי' בזה איזה שינוי – כבר דובר כמ"פ ש"תורה" אי אפשר לשנות!

רעדבנוגע לאדם, איש ישראל – ניתנה בחירה חפשית, כך, שביכלתו לעשות ולומר כדברי התורה, או – רח"ל ח"ו – היפך התורה, אבל לא עי"ז נעשה שינוי בתורה.

רעהבמילים אחרות: כשמדובר אודות רב, יש לו א' משתי הברירות: או לפסוק ע"פ "דבר הוי' זו הלכה", או (אם רצונו לפסוק באופן אחר, אבל אינו יכול לשנות את ההלכה) להודיע שהוא לא רב!

רעוובנוגע לדבר החדש, שטוענים שבנוגע לפס"ד שכבר נדפס בקונטרס הקודם היסוד של ההיתר, עשו כמה שינויים בענינים עיקריים לגבי מה שנדפס – הנה: בימים אלו קבלתי זאת, ולאחרי העיון כפי האפשרי וכו' – אין זה נוגע ושייך כלל לפסק-דין שניתן מאגודת הרבנים דארה"ב וקנדה, ומהפוסקים בא"י ובכל מדינות תבל; כל האמור שם באריכות, לא דן כלל ב"שטח" שעליו בנוי הפס"ד שקובע שהפס"ד הנ"ל בטל ומבוטל. וכל זה – מלבד הסתירות שיש בהנדפס, אשר, כאמור לעיל אין כאן המקום ואין זה עניני לדבר על זה.

רעז123
לד. ונקודת הדברים – ש"עת צרה היא ליעקב":

רעחבתחילה התנכלו ("געריסן שטיקער") לשלימות עם ישראל, ע"י הענין של "מיהו יהודי", ועכשיו הגיע ענין חדש – שמתנכלים ל"דבר הוי' זו הלכה"; מ"ישראל" ל"אורייתא" – תורת ישראל;

רעטלאחרי ה"רעש" אודות "מיהו יהודי", התחילו לחשוב ש"צרות אחרונות משכחות את הראשונות" – לא "מבטלות", שהרי הצרה נשארה בתקפה, אלא שעי"ז שיתעסקו עם ענין חדש, אולי ישכחו על "מיהו יהודי"!...

רפומכינים כבר "היתר" רח"ל בנוגע לקוב"ה... באמרם שיש להם "יסוד" בדברי הרמב"ם סוף הלכות מלכים, ויש כאלו שרוצים להראות דוקא ענין של חסידות ולבסס זאת על יסוד פתגם של הבעש"ט, הי' לא תהי'!

רפאוכאמור לעיל, "התורה הזו לא תהי' מוחלפת",

רפב– שזהו דבר ברור, אחד מי"ג העיקרים12 (שכמה מהם נרמזים בפיוט "אדון עולם"), ועד שקבעו זאת ב"אני מאמין באמונה שלימה", שבכמה קהילות בישראל אומרים זאת בדיבור, וגם אלו שלא אומרים זאת בדיבור, הרי זה לרוב פשטות הדבר, אבל ישנו במחשבה לא רק פעם אחת ביום אלא כל היום כולו –

רפגובמילא, גם עם ישראל ישאר בשלימותו, ע"י אחיזתם ב"דבר הוי' זו הלכה" שהיא "חיינו ואורך ימינו", ועאכו"כ שהאמונה בקוב"ה תשאר בשלימותה,

רפדמבלי הבט על כל עניני לחץ ושוחד, שיכולים "להועיל" רק לעוור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים, אבל לא לפגוע בעם ישראל, ולא לפגוע בתורה ש"לא תהי' מוחלפת", כיון שאין זה פוגע בשלימות ובפשטות של הקב"ה, שהוא נותן התורה, ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" – תורת ה', "דבר הוי' זו הלכה".

רפהויה"ר שיקויים מ"ש בפרשה שהתחילו לקרוא בתורה81: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" – שיוצאים מהגלות "ביד רמה", ובלשון

רפו124
התרגום: "בריש גלי", בפשטות, וללא מורא, מבלי הבט על איזה לחץ ושוחד שיהי', אפילו לא הלחץ והשוחד שמצד ה"א-ל זר אשר בקרבך" זה היצה"ר.

רפזויקויים מ"ש "יערה עלינו רוח ממרום", על כל אחד ואחת בישראל, ואז בודאי תקויים הבטחת התורה – בלשון הרמב"ם83: "הבטיחה תורה" – "שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויוליכנו לארצנו קוממיות – כיון שהולכים "ביד רמה" ו"בריש גלי" עם התורה – ובעגלא דידן.

רפח* * *

רפטלה. עומדים אנו בזמן שבין פרשת בא (שקראו ולמדו בשבוע שעבר) לפרשת בשלח, שבשניהם מדובר אודות ענין הגאולה, אלא שבענין הגאולה גופא יש הוספה בפרשת בשלח לגבי פרשת בא:

רצכללות הענין של היציאה ממצרים – נאמר כבר בפרשת בא; אבל אופן היציאה "ביד רמה", ועד לענין השירה, "אז ישיר משה"33, וכן נשי ובנות ישראל, כיון ש"ותקח מרים גו' אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחרי' גו'" – הרי זה ניתוסף בפרשת בשלח.

רצאוהענין בזה – שעבודת האדם היא באופן שהולך מן הקל אל הגדול יותר, "מעלין בקודש", "ילכו מחיל אל חיל"78, שלכן, באותה יציאה ממצרים (שהרי לא מדובר כאן אודות ב' יציאות ממצרים, אלא אודות אותה יצי"מ) לא מסתפקים בגאולה כפי שהיא בפרשת בא, אלא ניתוסף בה יותר כו'.

רצבוכשם שבלימוד התורה אודות הגאולה, לומדים תחילה את הפסוקים שבהם מסופר אודות היציאה ממצרים כשלעצמה, ולאח"ז לומדים שהיציאה היתה "ביד רמה", ואח"כ לומדים את הפסוקים שלאח"ז, שהשמידו לגמרי את מצרים באופן ש"לא נשאר בהם עד אחד", ועד ש"וירא ישראל את היד הגדולה" (שלא זו בלבד שלומדים אודות "היד הגדולה", אלא רואים זאת בראי' מוחשית בעיני בשר), ואז באים לענין השירה אצל כל אחד ואחת מישראל – כן הוא גם עתה, "כימי צאתך מארץ מצרים"103.

רצג125
לו. ובפרט במוצאי-שבת – שכולל ב' הענינים:

רצדמחד גיסא – ישנו עדיין ענין השבת שלפניו, כמובן ממ"ש בשו"ע שצריך "ללוות את השבת .. כדרך שמלוין את המלך", ומובן, שכאשר מלווים את המלך, לא יתכן שהמלך נמצא במקום אחד והמלווה נמצא במקום אחר, אלא נמצאים ביחד עם המלך – "שבת מלכתא";

רצהוביחד עם זה, הרי זה כבר מוצאי שבת, שלכן הענינים דמוצאי שבת הם דוקא לאחרי הבדלה, ואילו הסעודה שאוכל קודם הבדלה (כאשר הסעודה השלישית נתאחרה ונמשכה לתוך הלילה) אינה סעודת "מלוה מלכה" של מוצאי שבת, כי אם דוקא לאחרי הבדלה, אלא שההבדלה היא באופן שהשבת נמשכת ב"מוצאי שבת", וביחד עם זה ש"מלוין את המלך", "שבת מלכתא", עורכים "סעודתא דדוד מלכא משיחא", שבה נמצאים יחד עם "דוד מלך ישראל חי וקיים",

רצוובפרט במוצאי שבת שבו מקדשים את הלבנה ("כשהוא מבושם ובגדיו נאים", כמובא בפוסקים – ממסכתות קטנות), שאז מודגש יותר ענין הגאולה – כפי שאומרים בנוסח ברכת קידוש הלבנה: "שהם עתידים להתחדש כמותה".

רצזוכאשר ממשיכים זאת בענין של פועל, ענין גשמי, כמו ענין הסעודה – סעודת מלוה מלכה, "סעודתא דדוד מלכא משיחא" – הרי זה חודר גם את גשמיות העולם.

רצחוזהו גם הקשר עם הענין ד"אל תירא עבדי יעקב",

רצט– שאע"פ שבנוסח חב"ד אין אומרים זה, הרי נהוג לאמרו בכמה קהילות קדושות, ועד שרבינו הזקן מבאר בלקו"ת "מה שאומרים במוצאי שבת אל תירא עבדי יעקב", שמזה מובן שענין זה ישנו בחסידות ואצל חסידים, אע"פ שמאיזה טעם שיהי' אין אומרים זאת בדיבור –

שכיון שבענין של "יעקב", שמורה על ענינים גשמיים, באכילה

שא126
ושתי' גשמיים של הסעודה דמוצאי שבת, נמשך ענין השבת (שלכן "יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת .. כמו בכניסתו"),

שבואח"כ ממשיכים את הענין ד"אל תירא עבדי יעקב" על כל השבוע, באופן שאין זה שבוע של חולין כפי שהעולם מפרש "חולין", אלא זהו שבוע שנמשך בו ענין השבת – "מיני' מתברכין כולהו יומין".

שגלז. ועד שבאים לסיום הסדרה – "והי' לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו הוי' ממצרים",

שדוענין זה פועל "ויהי בשלח פרעה את העם", כולל גם הפירוש שפרעה שלח ענינים שלו יחד עם העם, כך, שהוציאו לגאולה גם מעניניו של פרעה,

שהואז הגאולה היא "ביד רמה", ועד לאופן ש"אז ישיר משה ובני ישראל (וגם נשי ובנות ישראל, כנ"ל שגם מרים לקחה "את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחרי'") את השירה הזאת", ובאופן ד"לאמר"33, שבכל דור ודור ובכל יום ויום אומרים שירה זו, ועד ש"אז ישיר" – בתחיית המתים (כנ"ל (סי"ט) מדברי הגמרא במסכת סנהדרין).

שוומתוך שירה וזמרה נכנסים לשבוע חדש – השבוע של פרשת "בשלח", באופן ששולחים עם יהודי כל טוּב רוחני וגשמי, ללכת לקראת משיח צדקנו, לקבל פניו "ביד רמה" ו"בריש גלי", בגאולה האמיתית והשלימה, ובקרוב ממש.

שז* * *

שחלח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה.

שט* * *

שילט. כיון שעומדים כבר בי"א שבט – יש להזכיר שבשנה שעברה בי"א ניסן דובר (אודות כמה ענינים, וביניהם גם) אודות ענין שנוגע לחדשים שלאח"ז עד י"א ניסן תשל"ג – הקמת ע"א מוסדות.

שיאוכמובן מעצמו – לא על חשבון המוסדות הקיימים (שיחסר בהם דבר-מה), אלא באופן של הוספה; וכיון ש"צדיקים ("עמך כולם צדיקים")

שיב127
דומין לבוראם" – יהי' זה באופן של "תוספתו מרובה על העיקר", והיינו, שבמוסדות חדשים תהי' לא רק אותה מדה של חיות כמו במוסדות הקיימים, אלא באופן ש"מרובה על העיקר", ובמילא יהי' הענין ד"קנאת סופרים תרבה חכמה", שאלו שעוסקים במוסדות הקיימים יוסיפו בעבודתם, כדי שלא "לפגר" ("ניט אָפּשטיין") אחר המוסדות החדשים, וכך תהי' ההליכה "מחיל אל חיל"78.

שיגובכן: מי"א שבט עד י"א ניסן יש בכל שנה שני חדשים; וכיון שהקב"ה הוא רחמן, הוסיף עוד חודש (שהרי בשנה זו יש אדר ראשון ואדר שני), כך שישנם שלשה חדשים – שזהו ענין של "חזקה" וכו' וכו', ככל הפרטים שישנם בשלשה חדשים, כולל ובמיוחד – תקופה שלימה, דכיון שיש ד' תקופות בשנה, הרי כל ג' חדשים הו"ע של "תקופה".

שידויהי רצון שינצלו את הזמן של שלושת החדשים שנשארו עד י"א ניסן, למלא את כל ההחלטות טובות שכבר קיבלו, ולהוסיף החלטות טובות כהנה וכהנה, ועד לאופן ד"כהנה וכהנה" כפי שנתפרש בגמרא במסכת סנהדרין – ב"פ ככה או ד"פ ככה (ככל פרטי הדעות שבזה), וכל המחמיר בזה הרי זה משובח.

שיהוכפי שאמר הרבי בעל ההילולא כמ"פ, וגם ראו זאת במוחש, שכאשר יהודי מחליט לעשות דבר טוב, הנה אע"פ שבשעת מעשה אין לו אפשרות בדרך הטבע למלאות החלטתו, הרי כיון שזוהי החלטה של יהודי, ובתוקף, ובאופן של "בא", שהוא מונח בזה כו', פותחת ההחלטה עצמה צינור חדש, שיוכל אח"כ למלא החלטתו במילואה.

שיווכפי שראו אז בנוגע לפועל אצל אברך שההתקשרות שלו היתה באופן ד"מהיכי תיתי", אבל אותם ענינים שבהם הי' בהתקשרות היו אצלו בפשטות ובאופן שאין להרהר בזה, וכאשר הבטיח שמקבל על עצמו ענין של הדפסה באופן מסויים, שהי' לגמרי שלא בערכו – הנה מיד נפתח צינור, והרויח את הכסף הדרוש שיוכל למלא החלטתו בפועל [אבל כנראה שהי' זה צינור מיוחד רק לקיום החלטתו זו, כיון שלאחרי

שיז128
כמה שבועות התבטל כל הענין...], כידוע להמתווך והמתווכים בזה, ועכשיו לא צריך כבר לעשות מזה "סוד", שהרי "מצוה לפרסם עושי מצוה" וכו'.

שיחוזוהי גם הוראה לכל אחד ואחת – שצריך רק להחליט אליבא דאמת, ובתוקף, שיעשה ענינים אלו במשך שלושת החדשים [ובהם גופא – כל המקדים הרי זה משובח, ובמילא יוכל לאח"ז להוסיף "כהנה וכהנה" עד י"א ניסן], ואז, אם יש לו כבר את הצינורות על זה, מה טוב, ואפילו אם יש צורך להשלים משהו – הרי זה יושלם "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".

שיטמ. בנוגע לע"א המוסדות דובר במיוחד בנוגע לענין הקשור עם הפצת התורה – שבימינו אלו דבר חשוב לקיים הענין ד"צדקתו עומדת לעד .. זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים", שהמציאות בזה בדורנו היא ע"י הקמת "ספרי'" – מקום שיכולים לבוא ללמוד ולעיין על אתר בספרי תורתנו הקדושה, בנגלה ובחסידות וכו', ובמקום שאפשר – גם להשאיל ספרים שכל אחד יוכל לקחתם לביתו על משך זמן, כדי שיוכל ללמוד אפילו באותם שעות שהספרי' סגורה, ובשעות שיש לו יותר מנוחה, בריבוי בכמות ובריבוי באיכות.

שכובהמשך להמדובר אודות פרשת "ויהי בשלח", שבה יש ענין השירה, וכן יש ענין השירה בהפטרה (כמבואר בכ"מ), והעיקר, שמנהג ישראל תורה הוא לקרוא שבת זו בשם "שבת שירה" – הנה כדאי שבספריות יהיו גם תקליטים של ניגוני קודש בכלל וניגוני חב"ד בפרט. וגם בזה תהי' השתתפות במדה מסויימת, ע"ד ההשתתפות בעניני הספריות.

שכאוענין זה ימשיך שמחה והצלחה – ע"י שירה, ועד לשירה בקול רם, שזהו עיקר ענין השירה – הן בכלי והן בפה, ועד לניגון ללא תיבות, כיון שנמצא במעמד ומצב שלמעלה אפילו מתיבות כפי שקשורים עם ניגון (כנ"ל ס"כ).

שכבמא. כמו"כ נהוג מידי שנה בשנה בהתוועדות יום ההילולא

שכג129
העשירי בשבט לערוך מגבית עבור "קרן תורה" – להתנדב ביד פתוחה ונדיבה, ובאופן ד"נדיב לב", עבור אלו שרוצים ללמוד תורה ללא כוונות צדדיות, אפילו כוונות של קדושה, אלא רק בשביל לימוד התורה מצד אהבת התורה.

שכדוכל הרוצה – ירשום שמו בצירוף שם אמו, להזכירו על הציון של בעל ההילולא.

שכהוענין זה ימשיך ריבוי ברכה והשפעה והצלחה ממקור הברכות, נותן התורה ומצַוה המצוות, בורא העולם ומנהיגו – ממהותו ועצמותו של הקב"ה בעצמו, באופן ש"הריקותי לכם ברכה עד בלי די", "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".

שכווברכת ה' תהי' באופן ד"יברכך הוי' וישמרך", והיינו, ש"הקב"ה הוא הנותן הוא השומר" – שהברכה וההצלחה תנוצל באופן טוב לדברים טובים (כמבואר בספרי בארוכה), ועד "וישם לך שלום", ש"גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא בשלום" (כמ"ש בספרי), והוא כלי מחזיק ברכתו של הקב"ה (כמ"ש בסיום ששה סדרי משנה).

שכזועי"ז יומשך גם הענין ד"ונתתי שלום בארץ" – בארץ הקודש, וכן בכל מקום שנמצאים בנ"י, שגם הוא נעשה בבחי' "ארץ", ש"רצתה לעשות רצון קונה", דכיון שנמצא שם יהודי שרוצה לעשות רצון קונו, וכמאמר רבינו הזקן (שהובא לעיל במאמר) שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, אזי נעשה המקום שבו נמצא בבחי' "ארץ אשר .. עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה גו'"28, הנה גם שם יקויים "ונתתי שלום בארץ",

שכחועד ש"כולנו כאחד" נמשיך בקרוב ממש את ה"שר שלום", משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו, "ביד רמה" ו"בריש גלי", ובשמחה ובטוב לבב.

שכט* * *

של130
מב. בנוגע להקמת ע"א מוסדות – יקחו משקה מהתוועדות זו, ועי"ז ימשיכו מהמעמד ומצב שנמצאים בשעת ההתוועדות גם לשעת האסיפה שתערך בקשר לזה, שבה יקבלו החלטות טובות על מנת לקיימן בפועל (כמדובר לעיל),

שלאואכן יבואו הדברים בפועל עד י"א ניסן תשל"ג (או לפנ"ז) – מוסדות חדשים במספר ע"א או (ולא "או", אלא בפשיטות וודאות) יותר מזה, מתוך שמחה וטוב לבב ובהצלחה רבה,

שלבועד שכל מוסד וכל מי שמתעסק בו יהיו באופן ד"כמופת הייתי לרבים" – לעורר בנ"י בכל מקום שהם ובכל חוג וענין שהם, שיפעלו בענין ד"יגדיל תורה ויאדיר" – להגדיל תורה ולהאדירה, ובאופן ש"לימוד מביא לידי מעשה" – קיום המצוות,

שלגובמילא יומשכו גם הברכות שבאים עי"ז ש"בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", עשיית המצוות – "ונתתי גשמיכם בעתם", וכל הברכות המנויות בפרשה, ובאופן דמוסיף והולך, בבני חיי ומזוני, ובכולם – באופן דרוויחא,

שלדותהי' שנה שבה יסתיים הגלות שנקרא בשם "עיבור", וללא "חבלי לידה" תהי' "חלה גם ילדה ציון את בני'" ב"פעם אחת", כך, ש"בין רגע" יאמרו שנתמלאה הארץ בבני ובנות ישראל לומדי תורה ועוסקים במצוות, מתוך שמחה והרחבה בבני חיי ומזוני,

שלהועי"ז ישנו את העולם כולו – שיהי' במעמד ומצב (כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות מלכים) ש"כל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהי' עסק כל העולם (ובפרט בנ"י) אלא לדעת את ה' בלבד .. וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם", ועד לאופן ש"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", ובקרוב ממש.

שלו[כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל מיהו המארגן של האסיפה, ונתן לו קנקן משקה, ואמר: שיהיו בשורות טובות גם מהענינים הפרטיים.

שלזאח"כ אמר: נמצאים כאן מכמה מדינות שלא קיבלו משקה ביום הש"ק, ולכן יגשו ויקבלו משקה.

שלח131
אח"כ צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

שלטאח"כ ניגן כ"ק אדמו"ר שליט"א בעצמו את הניגון "צמאה לך נפשי גו' כן בקודש חזיתיך וגו'". אח"כ התחיל לנגן את הניגון "ופרצת"].

שמ______ l ______