Toras Menachem·Vol. 72 (5733·Part 3)·Second Day of Shavuos 5733תורת מנחם·עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי·יום ב' דחג השבועות·ה'תשל"ג

א289
בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)

גחג שבועות להוי' אלקיך מסת נדבת ידך גו' כאשר יברכך הוי' אלקיך. וצריך להבין מ"ש ועשית חג שבועות (תחלה ועשית ואח"כ חג שבועות), דבכל מקום נאמר תחלה ענין העיקרי ואח"כ ענין העשי', וכמו בסוכות שנאמר חג הסוכות תעשה לך, תחלה חג הסוכות ואח"כ תעשה לך, ולמה אומר כאן ועשית חג שבועות. ומזה שמקדים ועשית לפני חג שבועות, מוכח, שבחג שבועות ועשית הו"ע עיקרי, וצריך להבין טעם הדבר. וביותר אינו מובן, דלכאורה אדרבה, חג שבועות אין בו עשי' כלל, שזהו החילוק שבין שבועות לפסח וסוכות, שבחגה"פ ישנו ענין העשי' בביעור חמץ ואכילת מצה, וכן בחגה"ס ישנו ענין העשי' דסוכה וד' מינים, משא"כ בחג השבועות אין בו עשי' כלל, שלכן נקרא בשם עצרת, לפי שאין בו עשי' מיוחדת, אלא רק עצרת מעשיית מלאכה. ולפי זה תגדל הקושיא, שדוקא בחג השבועות מתחיל הכתוב ועשית. ואע"פ שמ"ש ועשית קאי גם על מסת נדבת ידך, שבזה שייך לשון עשי', הרי בפשטות קאי ועשית על חג שבועות, שמזה מובן שבחג השבועות ישנו ענין העשי', ועד שהעשי' הוא ענין עיקרי בו כנ"ל. וגם צריך להבין מ"ש ועשית חג שבועות להוי' אלקיך, שע"י עשיית חג שבועות נעשה הענין דהוי' אלקיך4. וממשיך בכתוב מסת נדבת ידך, והיינו, שנתינה זו צריכה להיות שלא ע"ד הרגיל, כפי שדרשו חז"ל שמביא חובתו מן החולין ואם רצה מערב מן המעשר, והיינו שצריך להתנדב יותר מן המעשר, או כהלשון ויתור. וצריך להבין, הרי דין זה הוא בכל המועדים (כפי שלמדים מחג השבועות על כל המועדים), ולמה נאמר זה בפירוש

ד290
גבי חג השבועות דוקא. וגם צריך להבין מ"ש מסת נדבת ידך, הרי ענין הנדבה תלוי בלב, שלכן לשון הרגיל הוא נדיב לב, ולמה אומר נדבת ידך, ולא נדבת לבך.

ובהקדם כללות הענין דמתן תורה, שזהו ענינו של חג השבועות, כהנוסח שקבעו אנשי כנה"ג בתפלות וברכות דחג השבועות, שהוא זמן מתן תורתנו. ואע"פ שרבינו הזקן מבאר בשלחנו שהכתוב לא תלה חג זה ביום מ"ת, ולא בכמה ימים לחודש, רק בחמשים לעומר (שלכן בזמן שהיו מקדשין החדשים ע"פ הראי' הי' אפשר שתהי' הקביעות דחג השבועות גם ביום אחר, פעמים בה' פעמים בו' פעמים בז'), אלא שלפי חשבון המסור בידינו עכשיו לעולם יהי' יום החמשים לעומר בששה בסיון שהוא יום מ"ת, הרי מובן שזה גופא שהקביעות דחג השבועות עכשיו היא לעולם בו' בסיון, יום מ"ת, אינו בדרך מקרה ח"ו, אלא לפי שחג השבועות שייך לענין דמ"ת (ועד שלדעת כמה תנאים, היתה הקביעות דשבועות לעולם בו' בסיון, גם בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי'). ומזה מובן שעבודת האדם שצריכה להיות בחג השבועות, המבוארת בכתוב ועשית חג שבועות גו', היא הכנה וכו' לענין דמ"ת. ועפ"ז מובן גם שכל הדיוקים שבפסוק זה הם פרטי עבודת האדם בהכנה למ"ת, שכל פרטים אלו הם בהתאם לענין דמ"ת. וכמו מ"ש ועשית חג שבועות להוי' אלקיך, שהוא בהתאם למה שנאמר בהתחלת עשה"ד אנכי הוי' אלקיך.

חצריך להבין מ"ש בתחלת מתן תורה וידבר אלקים גו', לא שם הוי' שהוא שם המיוחד כו', אלא שם אלקים דוקא. דהנה, שם אלקים הוא מגן ונרתק על שם הוי', כמ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים,

ט291
ועד שאלקים בגימטריא הטבע, וכדאיתא בשו"ע דאלקים פירושו בעל היכולת ובעל הכחות כולם, שענין זה (כח ויכולת) ישנו גם בנבראים, וכמ"ש ואת אילי הארץ לקח (שמפסוק זה מוכח שאלקים הוא מלשון כח), ולכן גם הדיין למטה נקרא בשם אלקים, ועאכו"כ שהמלאכים נקראים בשם אלקים, וכמ"ש אלקי האלקים. אמנם, בתורה נאמר ואהי' אצלו גו' שעשועים, נעלמה מעין כל חי, לא ידע אנוש ערכה. וכיון שעד מ"ת היתה הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים, הרי מובן שבתורה כפי שהיתה לפני מ"ת לא היתה הבחי' שאינה שייכת לנבראים. וכיון שבשעת מ"ת ניתנה התורה משרשה הראשון כפי שהיא בבחי' נעלמה מעין כל חי, אינו מובן, למה נאמר על זה וידבר אלקים דוקא. וביותר אינו מובן ע"פ המבואר שהמדבר (שעליו נאמר וידבר גו' את כל הדברים האלה) הוא למעלה במדריגה מהדברים שמדבר, ובדוגמת אדם המדבר שהוא למעלה מהדיבור שמדבר, ועד שהדיבור אינו תופס מקום כלל לגבי האדם המדבר (כמבואר בארוכה בתניא פ"כ), ואעפ"כ נאמר וידבר אלקים דוקא.

יאמצינו גם בנוגע לענין השכר על תורה ומצות. ובהקדים, שאע"פ שהיעודים בנוגע לשכר על תומ"צ הם יעודים גשמיים, הרי מבואר ברמב"ם שעיקר השכר יהי' לעוה"ב, דכל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך. וגם כאן נזכר שם אלקים דוקא. ועד"ז בנוגע לכללות הברכות שנתברכו ישראל, ששרשם ברכות יצחק ליעקב [שהם ברכות הכי נעלות, שלכן באו מיצחק דוקא, בחי' גבורות, שהו"ע תגבורת הברכות], שגם בזה נאמר ויתן לך האלקים גו', שם אלקים דוקא. והרי גם ברכות אלו שייכות למ"ת,

יב292
כמרז"ל עה"פ ויתן לך האלקים גו', שהם פרטי הענינים שבתורה, מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה ורוב דגן ותירוש תלמוד ואגדה, ועז"נ ויתן לך האלקים, בדוגמת מש"נ במ"ת וידבר אלקים.

ידלהבין מהו ענין הברכה ויתן לך האלקים מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה וכו', הרי כל התורה נתן הקב"ה לישראל בשעת מ"ת, ומה ניתוסף בברכת ויתן לך. אך הענין הוא, שויתן לך גו' מטל השמים גו' קאי על אינון דדחקין מילין דחוכמתא, שהו"ע העיון בתורה, עמלים בתורה, שזהו החידוש לגבי מ"ת, כי ענין העיון בתורה כו' הוא למעלה מבחי' התורה שניתנה במ"ת. וע"ד שאמרו רז"ל שפלפולא דאורייתא ניתנה רק למשה, אלא שמשה נהג בה טוב עין ונתנה לכל ישראל. ולכן נאמר על זה ויתן לך האלקים, כי, האלקים הוא בחי' העלם העצמי, וענין העיון בתורה נמשך מבחי' העלם העצמי ומגיע בהעלם העצמי.

טזאף ששם אלקים שנזכר כאן קאי על העלם העצמי, הרי הכוונה בזה היא גם לשם אלקים כפשוטו, אלקים בגימטריא הטבע, ועד שגם על דיינים וענינים טבעיים שלמטה משתמשים בשם אלקים, וכמובן גם ממארז"ל (בנוגע לוידבר אלקים דמ"ת) מפי הגבורה שמענום, שזוהי בחי' גבורה כפי שנתפסת בשמיעת אוזן הגשמי.

יחב' קצוות הנ"ל בשם אלקים מצינו גם בהכנה למ"ת מצד בנ"י, שהקדימו נעשה לנשמע, שעז"נ תומת ישרים תנחם, והיינו, שבגלל זה זכו למ"ת, שהדיוק בזה הוא נעשה ונשמע, לא נקיים מה שנשמע, אלא נעשה דוקא, והרי עשי' היא דרגא הכי תחתונה שבכחות האדם, כמבואר בתניא עה"פ כולם בחכמה עשית. והיינו, דעם היות שהקדמת נעשה לנשמע מורה על ביטול הכי נעלה, ביטול לבעל הרצון, שמתבטל ממציאותו לגמרי ומתאחד עם בחי' בעל הרצון שבטל אליו, שהוא למעלה מבחי' רצון, ועאכו"כ למעלה מהכחות הפנימיים (שהרצון

יט293
הוא למעלה מהם), מ"מ, נאמר כאן הלשון נעשה דוקא, שמורה על דרגא הכי תחתונה. ועד"ז גם בנוגע לתוכן כללות התורה והתוכן דעשה"ד במיוחד, שרוב הציוויים דעשה"ד הם דברים פשוטים (כלשון רבינו הזקן בלקו"ת), ואעפ"כ, שייכים דברים פשוטים אלו לוירד הוי' על הר סיני, שהוא גילוי עצום שלא הי' לעולמים, שעד מ"ת היתה הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים כו'27, ובשעת מ"ת ירד הוי' על הר סיני, שלכן הי' אז הרעש דקולות ולפידים וכו', ומ"מ, בעת גילוי עצום זה נאמרו דברים פשוטים דוקא. וכן הוא גם בנוגע לקולות שהיו במ"ת, דאף שקולות אלו היו גילויים נעלים ביותר, ועד שבהם נכללים גם הגילויים הכי ראשונים כו', שלכן פעלו שינוי הסדר בכחות האדם, שהיו רואין את הנשמע ושומעין את הנראה, אעפ"כ, מזה גופא מוכח שהקולות ולפידים היו גם בגשמיות, שזהו הפירוש דרואין את הנשמע ושומעין את הנראה, שראו בעין הגשמי את הקולות ושמעו באוזן הגשמי את הלפידים.

כאהוא, דהנה החידוש דמ"ת הוא שאז נעשה שינוי בגשמיות העולם. דהנה, אע"פ שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם, והיתה גם בעולם למטה, כדאיתא בפרקי דר"א שאדם הראשון הי' לומד תורה, וכמו"כ הצדיקים שלאחריו, ואמרו רז"ל שקיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה, ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו אפילו במצרים, ומכ"ש אצל האבות, וכמאמר51 אברהם זקן ויושב בישיבה יצחק זקן ויושב בישיבה יעקב זקן ויושב בישיבה, וכתיב ואת יהודה שלח לפניו גו' להורות לפניו גשנה, לייסד בית מדרש ובית הוראה, ולא רק שהי' אז לימוד התורה, אלא שהי' אז גם קיום התורה בעשי' בפועל, וכמו שאמרו שאברהם אבינו קיים כל התורה, ואפילו עירוב תבשילין50, אבל אעפ"כ, לא הי' אז עדיין הענין דמ"ת, והיינו, שהתורה שקיימו לא פעלה שינוי בהגשמי, לפי שהיתה אז הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ולכן, מעשה האבות, כמו ואל הבקר רץ אברהם,

כב294
חפירת בארות דיצחק והמקלות דיעקב, אף שהיו ענינים נעלים, לא פעלו שינוי בהגשמי, והיינו שהדבר הגשמי שבו עשו את המצוה לא נעשה ענין של קדושה לאחרי עשיית המצוה, מצד הגזירה דתחתונים לא יעלו למעלה. ודוקא לאחר מ"ת, שנתבטלה הגזירה, וניתן הכח שתחתונים יעלו לעליונים, הנה הדבר הגשמי התחתון שבו מתקיימת המצוה, נעשה תשמישי קדושה או דבר שבקדושה גם לאחרי עשיית המצוה, שזהו"ע תחתונים יעלו למעלה.

כדיובן גם מה שבשעת מ"ת נאמרו דברים פשוטים דוקא, כי כל החידוש דמ"ת הוא שמשעת מ"ת ואילך הנה תורה לא בשמים היא, אלא ירדה למטה דוקא, בכדי להשלים הכוונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא. וכמו שבדירת האדם כתיב כתפארת אדם לשבת בית, שהדירה מוסיפה תפארת באדם שדר בה, עד"ז הוא בענין הדירה לו ית', שע"י שישראל עושים דירה לו ית', ניתוסף כביכול גם למעלה, כי בזה משלימים את רצונו שלמעשה ידיך תכסוף, וכמאמר נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, שע"י שנעשה רצוני נעשה נח"ר לפני.

כוגם מה שההכנה למ"ת היתה הקדמת נעשה לנשמע, כי ההכנה צריכה להיות מעין ההמשכה. ואף שמ"ת הי' בדרך אתעדל"ע, מ"מ, הרי במדה שאדם מודד כו'. אלא שהכוונה כאן היא לא לענין המדידה ח"ו, אלא רק לזה שההכנה למ"ת היא שייכת ומעין האתעדל"ע. ולכן, כיון שהחידוש שבההמשכה דמ"ת הוא שהתחתונים יעלו למעלה, לכן גם בהכנה דמ"ת נוגע הענין דנעשה דוקא, והיינו, שהענין דהקדמת נעשה לנשמע, שהוא הביטול לבעל הרצון ועד שנעשה חד עם בעל הרצון כנ"ל, הנה ענין זה יהי' גם בכח העשי' שלו, ואדרבה, העיקר מה שנוגע כאן הוא כח העשי', שגם כח העשי', שהוא דרגא הכי תחתונה, יהי' בביטול ויתאחד עם בעל הרצון – תחתונים יעלו למעלה.

כחגם מ"ש וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, דאף שהתורה היא נעלמה מעין כל חי, בחי' שעשועים עצמיים וכו', מ"מ נאמר

כט295
כאן שם אלקים דוקא, שבחי' אלקים שמורה על העלם העצמי נמשך גם באלקים כפשוטו כו'. וענין זה הוא באופן ד"לאמר", שבכל דור ודור כאשר איש ישראל קורא ושונה, ה"ה פועל את הענין דוידבר אלקים, שהקב"ה קורא ושונה כנגדו, ובאותו אופן כמו שהי' בשעת מ"ת, שלכן מה להלן באימה כו' אף כאן כו'. וזהו גם מ"ש אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שבחי' אנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, נעשה אלקיך, כחך וחיותך של איש הישראלי כפי שנמצא למטה, ועד גם לזה שיש לו שייכות לארץ מצרים, ערות הארץ, וצריך להוציא אותו משם, הנה גם הכח והחיות שלו הוא אנכי. וזהו גם מה שבעשה"ד נאמרו דברים פשוטים, ועד לדברים כאלו שאלמלא לא ניתנה תורה ח"ו היו למדים כו', ועד שנאמרו אז גם ענינים של ז' מצות בני נח שכללות ענינם הוא רק מה שנוגע לישוב העולם, לשבת יצרה, דלכאורה, למה הוצרך על זה הרעש דמ"ת, אך הענין הוא כנ"ל, שהחידוש דמ"ת הוא המשכת בחי' אנכי גם בענינים הפשוטים.

לאועשית חג שבועות, שההכנה שצריכה להיות למ"ת היא לכל לראש למסור (איבערגעבן) את כח העשי' שלו, כח הכי תחתון, ולעשות ממנו בחי' חג שבועות. ועז"נ ועשית חג שבועות להוי' אלקיך, שע"י ועשית חג שבועות נעשה הוי' אלקיך, שהוי' הוא כחך וחיותך. וממשיך מסת נדבת ידך, שמסירת כח העשי' שלו היא באופן של ויתור, היינו, לא רק נתינת צדקה סתם, אלא בויתור. ואע"פ שגם כשנותן לצדקה רק פרוטה אחת ה"ה נותן בזה את חיי נפשו, והרי צדקה נקראת בשם מצוה סתם, להיותה כללות כל המצוות, ובדוגמת יד ימין שהכח שבה הוא כללות כל הכחות, עד"ז הוא בצדקה (שצדקה נותנים ביד ימין) שהיא כללות כל המצוות, מ"מ, בנוגע להכנה למ"ת לא מספיק נתינת צדקה סתם, אלא צ"ל נתינה באופן של ויתור דוקא. ומדייק מסת נדבת ידך, ולא נדבת לבך, דכיון שההכנה למ"ת צ"ל בענין דנעשה, למסור את כח העשי' שלו, לכן צ"ל הויתור (לא רק מצד הלב, אלא גם) מצד היד עצמה, שגם היד הגשמית עצמה אינה מציאות לעצמה, אלא כל מציאותה אינה אלא היותה יד המחלקת צדקה, שאז הנה גם מצד היד תהי' הנתינה ללא

לב296
מדידות והגבלות כלל. וע"ד המובא על האריז"ל (וכן על עוד צדיקים), שהי' מכניס ידו לכיסו וכמה מעות שהי' מוציא הי' נותנם לצדקה, ועד"ז בנוגע לכל המצוות.

לדגם ויתן לך האלקים מטל השמים כו', שקאי על מאן דדחקין במילין דחוכמתא (כנ"ל), שזהו באופן דמלמטלמ"ע, בחי' פלפולא דאורייתא. וע"ד מה שהוסיף משה יום אחד מדעתו. ועד"ז גם בנוגע לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שהוא בדרך מלמטלמ"ע, דאף שהכל ניתן למשה מסיני, הרי זה נמשך דוקא עי"ז שמתייגע בתורה, ועד שהחידוש נקרא על שמו. ועי"ז נמשך לו ויתן לך האלקים, ויתן ויחזור ויתן, בדוגמת הלימוד שלו שהוא ג"כ באופן דילמוד ויחזור וילמוד. ועד שנמשך לו גם בחי' העלם העצמי, עין לא ראתה אלקים זולתך, ובאופן שנמשך תחלה בטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה כו', ואח"כ נמשך גם בטל השמים ומשמני הארץ כפשוטם בגשמיות, ועד שיקויים מ"ש הרמב"ם שכל המעדנים מצויים כעפר, וישראל יעסקו בתורה להשיג דעת בוראם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.