Toras Menachem·Vol. 72 (5733·Part 3)·Shabbos Parshas Naso·9 Sivan 5733תורת מנחם·עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי·ש"פ נשא·ט' סיון·ה'תשל"ג

א329
בס"ד. ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)

גתברכו את בני ישראל אמור להם יברכך וגו' וישם לך שלום. וידוע החילוק בין ברכה לתפלה (שהרי הענין דיברכך וגו' יכול להיות גם באופן של תפלה, שמתפלל ומבקש שיברכך ה' וישמרך גו', ואילו כאן אין זה באופן של בקשה, אלא באופן שמברכים את בנ"י בענינים אלו), שענין התפלה הוא מלמטה למעלה, היינו, שהמתפלל עומד למטה במדריגה מהדבר המבוקש, ולכן מתפלל ומבקש ממי שהוא למעלה ממנו, שימלא את מבוקשו. משא"כ ענין הברכה הוא מלמעלה למטה, שהמברך עומד למעלה מהענין שמברך וממשיך, ויש לו בעלות על הענין להמשיכו כו', ולכן אינו אומר בלשון בקשה, כי אם בלשון ציווי (עס זאָל זיין כו') והבטחה (עס וועט זיין כו'). ולכן אנו רואים שענין התפלה שייך לכל אחד, אפילו עני (עני בכל הענינים כו'), וכמ"ש תפלה לעני. ואדרבה, תפלת עני קודמת להתקבל לכל התפלות, אפילו לתפלת עשיר (עשיר גם בענינים הרוחניים), כמבואר במדרז"ל. משא"כ ענין הברכה אינו שייך לכל אחד, כי אם למי שעומד למעלה מהענין שמברך (כנ"ל), ולכן שייך ענין זה דוקא בכהנים, כמ"ש אמור להם, דקאי על מ"ש לפנ"ז1 דבר אל אהרן ואל בניו גו'. אך עפ"ז צריך להבין, למה סדרו ברכת כהנים בתפלה, הן בימות החול והן בשבת ויו"ט, דלכאורה הם שני ענינים נפרדים לגמרי, ומהי השייכות ביניהם, שבגללה קבעו ברכת כהנים בסדר התפלה.

הבהקדם ביאור החילוק בין ברכה לתפלה בפרטיות יותר2. דהנה, ענין הברכה הוא למעלה מענין התפלה, וכנ"ל שהמברך הוא למעלה במדריגה מהענין שמברך, ופועל שיומשך הענין למטה, והיינו, שאע"פ שענין זה ישנו כבר בשרשו למעלה, מ"מ, לא

ו330
ברור עדיין אם יומשך למטה ובאיזה אופן יומשך כו', ועל זה הוא ענין הברכה, שיומשך למטה בלי מניעות ועיכובים, שזהו ענין ברכת כהנים, שהיא באופן שעד מהרה ירוץ דברו, וכפי שמצינו גבי מטה אהרן והנה פרח גו' (ותיכף ומיד) ויגמול שקדים, שכל זה הוא באופן שהמברך עומד למעלה מענין הברכה. וכיון שיש גם ברכות רוחניות, הרי מובן, שהמברך עומד למעלה גם מהענינים הרוחניים. וכפי שמצינו בברכת יצחק, ויתן לך האלקים גו', ואמרו רז"ל מטל השמים זה מקרא משמני הארץ זה משנה ורוב דגן ותירוש זה תלמוד ואגדה, וכמשנת"ל (מיוסד על המבואר בהמשך תרס"ו) החידוש בכתוב זה לגבי מ"ת, דקאי על מאן דדייק במילין דחוכמתא כו', שעי"ז מגיעים לבחי' עין לא ראתה אלקים זולתך, שאפילו הנביאים בנבואתם לא הגיעו לגילוי מדריגה זו. וכיון שיצחק פעל ענין זה ע"י ברכתו, הרי מובן שהוא עומד למעלה במדריגה גם מענין זה. וכל זה הוא בענין הברכה, משא"כ בענין התפלה, הנה המתפלל הוא למטה מהענין שמתפלל עליו, ולכן תפלתו היא באופן של בקשה, שמבקש שתומשך לו ההשפעה, אבל אין וודאות שתתמלא בקשתו, וכן הוא אפילו לגבי משה, שכאשר התפלל להקב"ה שיסלח לישראל על החטא הידוע, הי' זה באופן של בקשה, ולא ידע אם תתמלא בקשתו או לא.

חלאידך גיסא יש מעלה בתפלה לגבי ברכה2, כי בתפלה אומרים יהי רצון, והיינו, שבכח התפלה לפעול רצון חדש למעלה. ובזה גדלה מעלת התפלה על הברכה, שאינה פועלת ענין חדש, כי אם רק להמשיך למטה (שזהו לשון ברכה, מלשון המבריך כו') ענין שכבר ישנו למעלה. וזהו מש"נ בברכת יעקב לבניו, וזאת אשר דבר להם גו' ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם, היינו, שברך כל שבט בברכה השייכת לשבט זה, מצד שרשו ומקורו כו', אלא שע"י ברכתו פעל יעקב שיומשך למטה. ובזה יובן ענין תמוה שמצינו בנוגע לברכה שברך יעקב את בני יוסף, אפרים ומנשה, שכאשר יוסף אמר ליעקב שמנשה הוא הבכור, ענה לו

ט331
יעקב, ידעתי גו' ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, דלכאורה, הא גופא צריך ביאור, הרי יעקב הי' יכול לברך שמנשה (הבכור) יגדל כו'. אך הענין הוא, שע"י הברכה אי אפשר להמשיך אלא מה שהי' כבר בשרשו, וכנ"ל שאיש אשר כברכתו ברך אותם, וכיון שבשרשו הי' אחיו הקטן גדול כו', לא הי' יכול יעקב לברך באופן אחר. ובענין זה גדלה מעלת התפלה, שעל ידה פועלים למעלה רצון חדש שלא הי' לפנ"ז, ויתירה מזה, שאפילו כשיש למעלה רצון הפכי, יכולים לפעול ע"י התפלה שינוי הרצון, וכפי שמצינו לגבי משה (בענין הנ"ל), שלאחרי שאמר הקב"ה ויחר אפי בהם ואכלם, פעלה תפלתו של משה שינוי רצון למעלה.

יאגם ענין עושין רצונו של מקום, היינו, שבנ"י עושים ופועלים (אידן טוען אויף) רצונו של מקום. ובזה יש גם דיוק הלשון עושין (רצונו של מקום), וכמבואר בחסידות שהוא מלשון כפי', כמו מלשון מעשין על המצוות, והיינו, שע"י תפלתו ה"ה מכריח כביכול את הרצון למעלה. וזהו ענין הקב"ה גוזר וצדיק מבטל, צדיק גוזר והקב"ה מקיים, שהדיוק בזה, שלא נאמר הלשון צדיק אומר או מבקש וכדומה, אלא צדיק גוזר (באופן של גזירה) דוקא, שענין זה שייך רק כאשר בעצם הי' צ"ל באופן אחר, ואין לזה מקום בשכל כלל (דאל"כ, הרי אפשר להסביר זאת בשכל, ולמה צ"ל באופן של גזירה דוקא), ואעפ"כ ה"ה פועל ענין זה, ובאופן של גזירה. וע"ד הענין שקוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני, והיינו, שזהו ענין של מלחמה כביכול, והקב"ה אומר נצחוני בני. והנה, ידועה תורת הרב המגיד שעושין רצונו של מקום קאי על פרשה ראשונה של ק"ש שבה נאמר בכל מאדך. וכיון שכל אחד ואחד מישראל מחוייב בק"ש, שזהו ציווי שהוא גם הבטחה שיהי' ואהבת גו' בכל מאדך, שזהו"ע עושין רצונו של מקום, הרי מובן, שאצל

יב332
כל אחד מישראל שייך הענין דעושין רצונו של מקום, לפעול רצון חדש למעלה, ולאח"ז לפעול שיומשך גם למטה כו'.

ידלקשר הענין דעושין רצונו של מקום עם משנת"ל9 בפירוש הכתוב ועשית חג שבועות גו', דלכאורה אינו מובן מה שאומר כאן לשון עשי' דוקא. ועוד זאת, שמשמעות הלשון ועשית חג שבועות היא שעושים ופועלים (מ'מאַכט אויף) את הענין דחג שבועות. וכן יש לדייק במש"נ ועשית חג שבועות, ולא חג השבועות, דהנה, תיבת שבועות שנאמרה כאן קאי על מ"ש בפסוק שלפנ"ז שבעה שבועות תספר לך, והיינו, שהם השבועות הידועים, וא"כ, הול"ל ועשית חג השבועות, בה"א הידיעה. ונתבאר בזה, שלאחרי שבעה השבועות דספירת העומר שסופרים בדיבור ובברכה, אזי ישנו הענין דתספרו חמישים יום, שאע"פ שגם כאן נאמר הלשון תספרו, מ"מ, אין סופרים יום החמישים, אלא זהו כפי שהמ"ט יום כלולים ביום החמישים, דקאי על שער הנו"ן, שזהו"ע שבאין ערוך, להיותו ענין הכתר – עטרה ומקיף, שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות. וזהו מ"ש הרמ"ז שלכן נאמר ועשית חג שבועות, ולא חג השבועות, לפי שאינם השבועות הנזכרים שספרנו, אלא אחרים יותר מעולים לאין קץ כו'. ועז"נ ועשית חג שבועות, היינו, שגם הענין היותר נעלה דחג שבועות, שהוא שער הנו"ן, נפעל ע"י עבודת האדם (ועשית). ומ"ש ועשית חג שבועות להוי' אלקיך, הרי זה ע"ד מארז"ל עה"פ ועשיתם אתם, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני, וע"ד מ"ש הרב המגיד עה"פ ושמרתם גו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דהיינו להמשיך חיות (בהם) בהמצוות, ועד"ז נאמר כאן ועשית חג שבועות להוי' אלקיך, הוי' אלקיך הם ז"א ומלכות, וצריך לעשות להם חג שבועות, היינו להמשיך בחי' הכתר לז"א ומלכות (כשם שלאחר שמגיע

טו333
לשער הנו"ן ה"ה ממשיך מזה למ"ט הספירות, מחסד שבחסד ועד מלכות שבמלכות). וממשיך בכתוב מסת נדבת ידך גו', היינו שעבודתו היא באופן של ויתור, בלי שום מדידות והגבלות, וכמ"ש הפנים יפות (לתלמיד המגיד, שהובא בכ"מ בדא"ח) שענין הויתור הוא בבחי' הכתר, שהוא למעלה ממדידות והגבלות. ומדייק נדבת ידך (ולא נדבת לבך), להורות שנמשך למטה מטה, ועד שחודר (עס נעמט דורך) גם את היד הגשמית. ועוד ענין בזה, שדוקא ע"י מסת נדבת ידך פועלים הענין דחג שבועות, וע"ד המבואר בגמרא שכאשר המלאכים רצו שתנתן התורה למעלה, אמר להם משה, למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם, והיינו, שתחלה צ"ל הענין דאתכפיא, שזהו מש"נ ביצי"מ כי ברח העם, שהו"ע דאתכפיא, ומזה באו אח"כ לאתהפכא, ודוקא באופן כזה היא ההכנה למ"ת.

יזאף שגדלה מעלת התפלה שעל ידה פועלים למעלה רצון חדש (עושין רצונו של מקום), אין זה מספיק עדיין, כי, עד שההשפעה תומשך למטה יכולים להיות כמה הרפתקאות כו' (כפי שמצינו בשלמה, שאע"פ שהי' צריך להיות מלך, הוצרכו להיות כמה ענינים עד שנעשה מלך לפועל). וע"ד משנת"ל בענין ועשית חג שבועות, שגם לאחרי שפועלים (ועשית) הענין דחג שבועות, אין זה מספיק עדיין, וצריך לפעול שתהי' ההמשכה להוי' אלקיך. ועל זה תיקנו ברכת כהנים בסיום תפלת שמו"ע, כי, לאחרי שפועלים רצון חדש בבעל הרצון [שזהו ע"י תפלת שמו"ע, שעומד בביטול כעבדא קמי מרי', שלכן נקראת בשם תפלת העמידה, ע"ש שעומד בלי תנועה כו', כיון שהוא בטל למקום שהוא למעלה משינויים], אזי יש צורך בענין הברכה, כדי לפעול שכל זה יומשך באופן דעד מהרה ירוץ דברו עד למטה מטה, ואפילו במקום שיש צורך בזהירות (באַוואָרענען) מפני ליסטים, כדרשת חז"ל בפירוש (יברכך הוי') וישמרך, מן הליסטים. ולאח"ז אומרים שים שלום כו', שעז"נ לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום (כמ"ש

יח334
בסיום הש"ס במשניות), והיינו, שלאחר שפועלים ע"י ברכת כהנים שההשפעה תומשך למטה, אזי יש צורך בענין השלום, שזהו הכלי שיוכל לקבל השפעה (וכמו שבסיום ברכת כהנים נאמר וישם לך שלום, כי לאחרי המשכת הברכה, צריך להיות גם כלי מחזיק ברכה, שזהו ענין השלום, כנ"ל). ועי"ז נמשך לכל אחד מישראל בכל המצטרך לו, בבני חיי ומזוני, ובכולם באופן של רויחי, וכמ"ש ענני במרחב י-ה, ועד שמגיעים לענין כוסי רוי', כסא דדוד מלכא משיחא, כפי שיהי' בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובקרוב ממש.