Toras Menachem·Vol. 72 (5733·Part 3)·Acharon Shel Pesach Sicha 5733תורת מנחם·עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי·שיחת אחרון של פסח·ה'תשל"ג

א84
בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. דובר כמ"פ בארוכה שכל ענין בתורה כולל כו"כ פרטים, ועד שיש כמה ענינים כלליים שכוללים כל התורה כולה, ובמילא כוללים גם כל עניני העולם, שנבראו ע"פ מ"ש בתורה.

ד[וע"ד שכל אחד מישראל הוא "עולם קטן" – לא רק שקול כנגד כל העולם, אלא גם כולל את כל העולם (כל סדר ההשתלשלות – בלשון החסידות), כמובן מדברי המשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי (להראותך שמאדם אחד נברא מלואו של עולם) .. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", והרי אדה"ר הי' (לא רק המובחר מכל העולם ושקול כנגד כל העולם, אלא גם) כולל את כל העולם (לא רק בני האדם), כמובן מזה ש"נברא בערב שבת .. כדי שיכנס לסעודה מיד" (שימצא הכל מוכן)].

הוכן הוא בנוגע לחג הפסח שהוא ענין כללי ביותר, כדלקמן.

וב. ובהקדמה – שיש בכל יו"ט ענינים פרטיים שהם באופן ד"אחת בשנה", וגם ענינים כלליים, כמו הענין ד"מועדים לשמחה" שישנו בכל הימים טובים.

זוכיון שחג הפסח הוא "ראש לרגלים", והיינו, שהוא לא רק ראשון בזמן, אלא הוא בדוגמת ה"ראש" שכולל את כל שאר הענינים, הרי הוא כולל את כל עניני הימים טובים, החל מענין השמחה, שהוא הענין הכללי של כל הימים טובים, והיינו, שאף שעיקר ענין השמחה הוא בחג הסוכות שנקרא "זמן שמחתנו", הרי זה בנוגע לשמחה שמצד ענינים שמבחוץ – "באספך את מעשיך מן השדה", שלכן נקרא "חג האסיף", אבל עצם ענין השמחה מתחיל וכלול בעיקר בחג הפסח.

ח85
ומודגש גם במ"ש בסידור האריז"ל שאמירת ההגדה צריכה להיות "בקול רם ובשמחה", וכידוע המאורע אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר שכשאמרו פעם את ההגדה בקול נמוך, צוה שיאמרו בקול רם ("העכער און נאָך העכער"), ועאכו"כ בזמן שהי' יכול בעצמו לומר ההגדה בקול רם.

טג. וגם ענינו הפרטי של חג הפסח הוא ענין כללי:

יחג הפסח נקרא "זמן חרותנו", כי, "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו ובנינו משועבדים היינו כו'", ומזה נמשך ענין החירות על כל השנה כולה, כמודגש בכך שגם במשך כל השנה ישנם ענינים שהם "זכר ליציאת מצרים".

יאוענין החירות הו"ע כללי בעבודה – כי, בשעה שאדם הוא במצב של חירות, אזי יכול להיות אצלו ענין הבחירה (ובלשון הרמב"ם: "רשות לכל אדם נתונה כו'") לשמש את קונו, וכאשר כל מציאותו היא לשמש את קונו, הנה כשם שקונו הוא למעלה מכל מדידות והגבלות, בלי גבול, נעשה גם הוא במעמד ומצב של בלי גבול, כמארז"ל "עבד מלך (כמלך" או) מלך" [כמובא בפירוש רש"י – פשוטו של מקרא – אפילו בנוגע לענין צדדי כמו נהר פרת, ועאכו"כ בנוגע לבנ"י], והיינו, שמצד העבדות והביטול אל המלך באופן שמתבטל ממציאותו לגמרי, אזי נעשה מציאות חזקה ואמיתית – מציאות המלך.

יבד. ועוד זאת, שענין החירות שבחג הפסח כולל גם את הגאולה העתידה, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

יגובפרטיות יותר:

ידענינה של הגאולה העתידה נרמז כבר בליל הסדר (שממנו נמשכים כל הענינים), כידוע בענין ד' הכוסות, שב' כוסות הראשונים הם בחצי' הראשון של ההגדה, שבו נכלל גם חציו הראשון של ההלל, שקשור עם הגאולה ממצרים, וב' כוסות האחרונים הם בחצי' השני של ההגדה, החל מחציו השני של ההלל, שקשור עם הגאולה העתידה, שלכן אומרים אותו

טו86
לאחרי הקדמת "שפוך חמתך אל הגוים", שמדבר אודות ביטול הגלות, ולאח"ז בא החלק שמדבר אודות אתחלתא דגאולה, שזהו חציו השני של ההלל. ומזה מוכח שבליל הסדר נמשך כבר ענינה של הגאולה העתידה – ע"פ הכלל שאמירת הלל היא רק על דבר שישנו כבר במציאות.

טזאבל אעפ"כ, ענינה של הגאולה העתידה קשור בעיקר עם הימים האחרונים דחג הפסח, ובפרט באחרון של פסח.

יזובאחרון של פסח גופא (שיש בו כ"ד שעות) – הרי זה נראה בעיקר בזמן קריאת התורה, כשקורין בציבור ההפטרה ד"ויצא חוטר מגזע ישי וגו'" (וע"פ ההנהגה לקרות ההפטרה בינו לבין עצמו קודם אמירתה בציבור, הרי זה מתחיל כבר באמירתה ביחיד, ואח"כ ניתוסף בזה עוד יותר באמירתה בציבור).

יחובהדגשה יתירה – לפנות ערב, שאז אוכלים סעודת משיח, ושותים ד' כוסות, וכפי שיתבאר לקמן.

יטה. ויה"ר שכל זה יומשך בגלוי ומתוך שמחה על כל השנה כולה,

כ– כמודגש בענין היין (ד' כוסות דאחש"פ) ש"משמח אלקים ואנשים", והיינו, שכשם שהיין עצמו הי' תחילה שמור בענביו ואח"כ יוצא ומתגלה, כמו"כ פועל היין שמחה ומגלה מה שיש בהעלם אצל השותה ("אנשים"), ועד שמגלה את האלקות ("אלקים") שישנו בהעלם בטבע (אלקים בגימטריא הטבע) –

כאושמחה פורצת גדר – שתבטל ותשרוף את שירי הגלות, ונלך אל הגאולה העתידה, בקרוב ממש.

כב* * *

כגו. בנוגע להדגשת ענין הגאולה באחרון של פסח – הנה:

כד87
ענין הגאולה כפי שהוא באמירת ההפטרה – הוא בדיבור בלבד, ולא במעשה (ואפילו מה שדיבור חשיב מעשה, הרי זה רק מעשה זוטא). ועוד זאת, שבשביל זה יש צורך במנין וספר-תורה וכו' (ובלאה"כ חסר כל הענין). וגם אז, הנה מי שלא ידע מאי קאמר, אינו יכול לראות את תוכן הענין.

כהובענין זה יש עילוי בסעודת משיח, שכיון שזהו"ע של אכילה, הרי זה שייך לכל אחד מישראל, ללא הגבלות, ומבלי להתחשב במעמדו ומצבו בנוגע לענינים של הבנה והשגה, וכפי שמצינו לדינא שאפילו כשעושים דבר באופן של מתעסק, דהיינו ללא הבנה והשגה, הנה אם גופו נהנה, יש לזה דין מיוחד.

כוומודגש יותר בכך שהענין של סעודת משיח נתגלה ונמסר ע"י הבעש"ט, שנקרא בשם "ישראל", על שם כל ישראל, היינו, שזהו ענין ששייך לכל אחד מישראל, כולל גם מי שחטא כו', שהרי "אע"פ שחטא ישראל הוא", וכולל אפילו מי ש"בשם ישראל יכונה" (כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו), היינו, שקורא את עצמו "אמריקאי", "תורכי" או "אנגלי", באמרו שהשם ישראל אינו אלא כינוי (אף שאין האמת כן, אלא זוהי רק המרמה של היצה"ר, "מלך זקן וכסיל") – הנה גם אליו שייך הענין דסעודת משיח.

כזובפרט שגם ענינו של משיח שייך לכל אחד מישראל, כידוע מ"ש במאור עינים שאצל כל אחד מישראל יש ניצוץ משיח (ועפ"ז יש לתווך ב' הפירושים במ"ש "דרך כוכב מיעקב" – הפירוש שקאי על משיח, והפירוש שקאי על כל אחד מישראל).

כחז. ועוד זאת, שענין האכילה הוא באופן שחודר בכל מציאותו – הן גופו, כולל גם חלק התחתון שבגוף, שבו נמצאים אברי העיכול שיש פרסא שמפסקת בינם לבין האברים היותר נעלים, והן נפשו, החל מנפש הבהמית, שעם היותה בהמית, הרי היא כח רוחני שלמעלה מהגוף ומחי' אותו, להיותו קשור עם "מחי' חיים", ועד שפועל גם על נפש האלקית,

כט88
וגם בדרגות שלמעלה מידיעה כו' (כשם שענין האכילה הוא גם אצל מי שאינו שייך לידיעה, הבנה והשגה), כך, שחודר את כל מציאותו, מלמטה מטה עד אין תכלית עד למעלה מעלה עד אין קץ.

לועד שהאכילה של סעודת משיח חודרת ומעוררת ומגלה גם את בחי' היחידה (שזהו הניצוץ של משיח, שקשור עם (או שהוא עצמו) בחי' היחידה), שקשורה עם בחי' יחיד, שלמעלה גם מ"אחד".

לאוהענין בזה – כידוע ש"אחד" מורה שיש מציאות של עולם, ז' רקיעים וארץ (ח') וד' רוחות השמים, אלא שאין להתפעל מזה, כיון שהח' והד' בטלים להקב"ה שהוא אלופו (שפירושו שר וכו') של עולם (א'), ואילו "יחיד" פירושו שיש רק מציאות האלקות.

לבכלומר: גם מצד הענין ד"אחד" נרגש שהיש הנברא נלקח מיש האמיתי, כיון שמהנברא יכולים להכיר את היש האמיתי – ע"י התבוננות שאין יש עושה את עצמו, ועד שענין זה יכול להיות באופן שרואה זאת בראי' מוחשית, אבל עדיין הרי זה באופן שישנה מציאות העולם, וממנה באים להכרה ביש האמיתי. וענין זה שייך אצל כל אחד מישראל שאומר "אחד", אלא שזהו בהיותו עדיין בדרגא נמוכה יותר; אבל כשמתעלה לדרגת היחידה שקשורה עם בחי' יחיד – אזי מלכתחילה אין מציאות אחרת מלבדו ית', וכל מציאות היש היא – מה שהוא לבדו, שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח"ו, בכחו ויכלתו לברוא יש מאין, והיינו, שכל מציאות העולם אינה אלא מה שעל ידה רואים ש"אין עוד מלבדו".

לגוענין זה משתקף גם בהלכה – שהמוציא בשבת כלי ובו אוכל פחות מכשיעור, פטור גם על הכלי, דכיון שהוצאת הכלי היא בשביל האוכל, נעשה כל ענינו ומציאותו של הכלי – האוכל. ועד"ז בנדו"ד, שכיון שכל מציאות העולם הוא רק אמצעי להכיר ש"אין עוד מלבדו", נעשה כל מציאות העולם – הענין ד"אין עוד מלבדו".

לדומובן, שכאשר נמצאים בדרגא כזו, לא שייך לומר שלא מתפעלים ממניעות ועיכובים כו', כיון שמלכתחילה אין מציאות כזו כלל.

לה89
ואע"פ שזוהי דרגא נעלית ביותר, הרי כיון שכל אחד מישראל מאמין בפשיטות שלמעלה, הנה ע"י האמונה ביכלתו להגיע לדרגא זו.

לווענין זה מאיר בגלוי באחרון של פסח, שאז מאיר בכל אחד מישראל הניצוץ של משיח, בחי' היחידה, שקשורה עם בחי' יחיד.

לזח. וכיון שכל כך גדלה מעלת סעודת משיח – הנה אשרי חלקם של אלו שיעסקו בפירסום הענין.

לחוע"י כולם ביחד יומשך אור גדול, שיהפוך ללהבה שתשרוף את כתלי הגלות26, ונלך לקראת משיח צדקנו, באופן ד"שמחת עולם על ראשם".

לט* * *

מט. בהמשך לסעודת משיח – יש באחרון של פסח גם הענין של ד' כוסות, שהתחיל ללא פירסום, ואח"כ נתפרסם הדבר ובאופן של הוספה22 (כמו סעודת משיח שבתחילה היתה בהעלם, ואח"כ נתגלתה ע"י הבעש"ט), שמזה מוכח שנעשה שייך (לא רק ליחידי סגולה, או לחוג מסויים, אלא) לכל אחד מישראל שנתגלה אליו מנהג זה (במכ"ש מענין שבעולם, ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", אלא שלפעמים נשארת השייכות באופן של שלילה, לא תעשה, ולפעמים באה באופן של חיוב ועשי').

מאואין פלא שהיו בזה חילוקי זמנים, וכהקושיא הידועה: אם זהו "ענין", מה הי' עד אז, לפני עשרים או שלושים שנה – שהרי כן הוא בכללות התורה, שתחילה היו עשרת הדברות בלבד, ואח"כ תורה שבכתב כולה, ואח"כ תורה שבעל פה – תחילה המשנה (עד לזמן חתימת המשנה), ואח"כ גם הגמרא (עד לזמן חתימת הגמרא ע"י רבינא ורב אשי), באופן של "עלמות אין מספר", ועד לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שלאחרי שנתגלה, הרי זה נעשה חלק מתושבע"פ ותושב"כ – תורה אחת, וחל על זה הגדר ד"לא תסור גו'".

מבוכיון שכן הוא בתורה, הרי מובן שצריך להיות כן גם במצוות, כולל גם גזרות ותקנות ומנהגות (כלשון הרמב"ם).

מג90
ובזה גופא יש ענינים שבמשך זמן היו רק עבור יחידי סגולה, ואח"כ נעשו שייכים לכל ישראל, כמו כללות הענין דפנימיות התורה.

מדועד"ז מצינו בנוגע לחנוכה, שבזמן הגמרא היו חילוקים בין קיום המצוה סתם למהדרין ועד למהדרין מן המהדרין, ודוקא לאח"ז בזמן הגלות פשט המנהג באופן של מהדרין מן המהדרין.

מה[ועד"ז מצינו בנוגע לעבודת התפלה, שרבינו הזקן כותב בא' ממכתביו, שאלו שאומרים שתפלה אינה מדאורייתא, לא ראו מאורות מימיהם (אע"פ שהוא בעצמו כותב בשו"ע באופן אחר)].

מוי. ומכל זה מובן עד כמה צריך להשתדל בזה – הן בנוגע לסעודת משיח והן בנוגע לשתיית ד' כוסות – שיתפשט ויתקבל בכל תפוצות ישראל, ועאכו"כ שכל אחד צריך לפעול זאת בד' אמותיו ובחלקו בעולם.

מזויה"ר שיתקיימו בפועל כל הפעולות שענין זה צריך לפעול,

מחולא נוגע כ"כ עניני הכוונות כו', כידוע מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לכוונות התפלה, שבזה יכולים לסמוך על רבותינו נשיאינו, שלאורם נלך ונסע,

מטועד שיחד עמהם נלך לקבל פני משיח צדקנו, ונזכה לקיום היעוד "והי' לך ה' לאור עולם", בעגלא דידן.

נ* * *

נאיא. במשך חג הפסח מודגש כמה פעמים מספר ארבעה – החל מד' לשונות של גאולה, שכנגדם תיקנו ד' הכוסות.

נבוכמו כן ישנו הענין של ארבעה בנים: "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"11 – אף שלכאורה הי' אפשר לומר דיברה תורה כנגד בן חכם וכו', מבלי להקדים תחילה את מספרם (שהרי יכולים למנותם לבד) – כדי להדגיש את הענין של מספר ארבעה, שזהו מספר כללי שכולל את כל סדר ההשתלשלות, שהרי כללות העולמות נחלקים לארבעה, ובכל עולם ישנה החלוקה לדומם צומח חי ומדבר שבעולם זה (ועד"ז ב"עולם

נג91
קטן זה האדם"2 – דצח"מ שבו), שזהו לפי שההתהוות היא ע"י שם הוי' שנחלק לד' אותיות.

נדיב. ויש להוסיף בביאור דיוק הלשון "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" – לשון כללי שכולל את כולם ביחד:

נהמלכתחילה עומדים כולם ביחד במעמד ומצב ש"נשמה שנתת בי טהורה היא", ובמכ"ש וק"ו מזה ש"גם בשעת החטא היתה (הנשמה) באמנה אתו ית'", ועאכו"כ כפי שהנשמה היא במעמד ומצב ד"טהורה היא", ולמעלה יותר, כפי ש"נתת בי"; אלא שלאח"ז, כשבאים לעלמא דין, הרי זה באופן ד"ויגדלו הנערים", "זה פירש לבתי מדרשות, וזה פירש כו'".

נווזהו שמדייק בעל ההגדה "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" – שהתורה, שכל אות וקוץ שבה הוא בדיוק (עד שרבי עקיבא הי' דורש "על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות"), מדברת (לא רק ברמז, אלא בגלוי ובאריכות, בכמה פסוקים) לא רק אודות הבנים כפי שהם בשרשם ומקורם בבחי' "טהורה היא", אלא גם כפי שהם למטה באופן של התחלקות ל"ארבעה בנים", מן הקצה אל הקצה.

נזוהטעם שדיברה תורה כנגד ארבעתם הוא – בגלל היותם "בנים", ש"ברא כרעא דאבוה" (ויתירה מזה, שהם באמת מציאות אחת), ובמילא ישנה ההבטחה ש"לא ידח ממנו נדח", ולכן צריכה תורתו של הקב"ה להתעסק עם כל אחד מהבנים, והתעסקות זו היא ע"י הדיבור דתורה ("דיברה תורה") – שהתחיל במ"ת, כמ"ש "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר", שאז ניתנה התורה לבנ"י כפי שהם במעמד ומצב ש"למצרים ירדתם" ו"יצר הרע יש ביניכם", ושם הם בהתחלקות ל"ארבעה בנים" – שלהיותו דיבורו של הקב"ה, הרי זה חשיב מעשה.

נח92
יג. ועוד ענין במספר ארבעה – ד' כוסות, שישנם לא רק בליל הסדר, אלא גם באחרון של פסח.

נטאך עדיין צריך לבאר הטעם שקבעו באחרון של פסח הענין של ד' כוסות, ולא הענין של ג' מצות – דלכאורה, אם הכוונה להשוות את אחרון של פסח לימים הראשונים, היו יכולים לבחור הענין של ג' מצות, שהוא מן התורה, ולא הענין דד' כוסות, שאפילו בזמן שביהמ"ק הי' קיים הרי זה רק מדרבנן?

סויש לומר הביאור בדרך אפשר:

סאהחילוק בין ג' מצות לד' כוסות הוא – שג' מצות הו"ע מוחין דאבא (וכפי שמצינו בנוגע למצה הענין ש"אין התינוק יודע לקרות אבא כו' עד שיטעום טעם דגן"), ואילו ד' כוסות הו"ע מוחין דאמא77. והיינו, שענין ג' המצות הוא בדוגמת טיפת האב (מוחין דאבא) שבה כלולים אמנם כל הענינים אבל הם בהעלם עדיין, ואח"כ צ"ל השהי' בבטן האם (שזהו ענין ד' כוסות, מוחין דאמא), שדוקא עי"ז נמשכים ומתגלים בפועל כל הענינים עד לשערות וצפרניים.

סבוע"ד כללות החילוק בין לחם ליין – שמצה היא לחם, ש"לבב אנוש יסעד", "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא", וכדברי אדמו"ר מהר"ש שבאכילת מצה אוכלים אלקות, באופן שנעשה דם ובשר כבשרו, אבל ענין זה הוא עדיין באופן של אמונה בלבד, ואח"כ צריך להיות נמשך באופן של התרחבות והתפשטות, שזה נעשה ע"י היין, ש"משמח אלקים ואנשים"23, ועד שנמשך בכללות העולמות שמספרם ארבעה – ד' כוסות.

סגולכן מקשרים את אחרון של פסח עם ד' כוסות דוקא, כיון שאחרון של פסח קשור עם ימות המשיח, שאז יהיו כל הענינים באדם ובעולם באופן של התרחבות והתפשטות, וכידוע שדוקא על ימות המשיח נאמר "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך", שאז יהי' אמיתית ושלימות הענין דקיום המצוות, וכמו בפשטות הענינים, שיש כמה ענינים שיוכלו לקיימם בפועל רק בימות המשיח, ועד שאפילו בזמן הבית לא היו יכולים

סד93
לקיימם, כמו "אם ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגו'", וכן "בהניח ה' אלקיך לך מכל אויבך מסביב", כשתסתיים ה"מלחמה לה' בעמלק מדור דור", שענין זה לא הי' אפילו בימי דוד ושלמה, כש"קיימא סיהרא באשלמותא".

סהועוד זאת, שדוקא יין קשור עם ענין השמחה ("משמח אלקים ואנשים"), שפורצת גדר25, ועד לפריצת גדרי הגלות, עי"ז ש"יעלה הפורץ לפנינו", דקאי על משיח שהוא מזרעו של פרץ בן יהודה.

סויד. וההכנה לזה ע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, ובפרט בזמנים מיוחדים, כמו בסעודת משיח באחרון של פסח, כאשר כל אחד עוסק בזה לפי ענינו, ואח"כ מצטרפים כל עניני העבודה, באופן שניתוסף גם האור העולה על כולנה.

סזועד שזוכים לסעודה דלעתיד לבוא, שבסיומה נותנין כוס של ברכה ואומרים לדוד טול וברך, ואומר "אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", ובאופן ד"כוסי רוי'".

סחויה"ר שכל זה יומשך בפועל ממש למטה מעשרה טפחים בעגלא דידן בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו, ובדרך ממילא – "לשנה הבאה בירושלים", "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים"11.

סט* * *

עטו. האמור לעיל אודות מעלת ד' כוסות (מוחין דאמא) על ג' מצות (מוחין דאבא) מצד ענין ההתרחבות וההתפשטות – קשור גם עם כללות ענין ההגדה:

עאענין ההגדה הוא הסיפור ביציאת מצרים, שזהו החידוש שבליל הפסח לגבי הענין ד"זכר ליציאת מצרים" (שמודגש בכמה מצוות) בכל השנה כולה,

עב94
– כמ"ש החינוך שזהו "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו", וכפי שרואים בפשטות שרוב דיני גירות למדים מיצי"מ (ורק כמה פרטים בנוגע לאופן קבלת המצוות למדים מהגיור של רות) –

עגשבכל השנה כולה מספיק ענין של "זכר" בלבד, ואילו בליל הפסח צריך להיות הזכרון באופן של סיפור ודיבור בפה – "והגדת" (הגדה והמשכה גם בפה), ועד שכל ענינו של "פסח" הוא מלשון "פה סח", ובזה גופא – "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"11 (אף שבדרך כלל צריכה להיות ההנהגה באופן ש"יהיו דבריך מעטים").

עדובהתאם לכך ישנם גם כל הענינים שבמספר ארבע (ארבע כוסות וארבעה בנים), שכוללים כל סדר ההשתלשלות (כנ"ל סי"א).

עהטז. ובהמשך לזה, יש להתעכב על הפיסקא בהגדה שלאחרי ט"ו הענינים שנימנו ב"דיינו" – "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו"62:

עוההתחלה היא מ"(על) אחת" – כמו "אחת בשנה"5, דקאי על בחי' היחידה שבנפש (כדאיתא בתוס'); ואח"כ נמשך בפרטי הענינים ד"כפולה ומכופלת" (כמו ענין האמונה שבתחילה היא נקודה אחת, ואח"כ באופן של "רעה אמונה", שחודרת ונעשית דם ובשר כבשרו עד לעקב שברגל), שמספרם ארבע, כפי שמבאר הצ"צ באוה"ת (בענין "מערת המכפלה", "בית ועלי' על גביו") ש"כפול ומכופל" היינו ד' פעמים (אלא שכאן אין זה כמו בארבעת הבנים שהם באופן של התחלקות מן הקצה אל הקצה, מבן חכם עד לבן ההפכי, אלא באופן של "טובה כפולת ומכופלת").

עזונוסף על הפירוש ש"כפולה ומכופלת" היינו ד' פעמים ככה, ישנו גם הפירוש ש"כפולה ומכופלת" מורה על ריבוי באופן שבאין ערוך – ע"ד הלשון "כפלים לתושי'" שנאמר בנוגע לריבוי דתושבע"פ לגבי תושב"כ, שאין זה סתם כפל, אלא באופן שבאין ערוך, שהרי תושב"כ

עח95
היא במדידה והגבלה ד"לא תוסף גו' ולא תגרע", ואילו תושבע"פ היא באופן ד"עלמות אין מספר"50, ועד לתורתו של משיח שתהי' באופן שבאין ערוך לגמרי (אע"פ שמ"ת לא יהי' עוד הפעם), כיון שתהי' באופן של ראי', שעל ידה יכולים לתפוס בשעה או שעתיים מה שצריך לומר במשך ס' או פ' שנה, שזהו"ע שבאין ערוך לגמרי – שכל זה נכלל בלשון "כפלים (לתושי')".

עטויש לתווך ב' הפירושים – שהריבוי שבאין ערוך נמשך בכל אחד מד' הפעמים, הן בנוגע לד' האותיות דשם הוי', והן בנוגע לד' העולמות.

פיז. וכללות הענין בזה – שכל ענין שניתוסף בט"ו הענינים שנימנו ב"דיינו", מוסיף עילוי גם בענין שלפניו, החל מהענין ד"אילו הוציאנו ממצרים", שניתוסף בו עילוי (תוספת הבנה ועריבות כו') ע"י הענינים שלאחריו, ועד לענין ד"בנה לנו את בית הבחירה", שעל ידו ניתוסף שלימות שלא בערך בכל הענינים שנימנו לפנ"ז.

פאוכל זה – מלבד האור העולה על כולנה שנעשה בצירוף כל הענינים ביחד, כפי שהובאה הדוגמא לזה מתיבה שיש בה ד' אותיות, כמו תיבת "ברוך", שאף שישנו האור שבכל אות בפני עצמה, הנה אור זה אין לו ערך כלל לאור שעולה מצירוף ד' האותיות לתיבה שלימה.

פבועד שבאים לטובה הכי נעלית – "לכפר על כל עוונותינו", שזהו ענין התשובה, שגם היא באופן ד"כפול ומכופל", "כפלים לתושי'" (כמארז"ל שלולי החטא הי' בתורה רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע, וע"י תיקון החטא (שנעשה חביב יותר) ניתוסף בתורה ריבוי שבאין ערוך).

פגוענין זה קשור גם עם השלימות של כל ט"ו הענינים שנימנו ב"דיינו", שהם כנגד ט"ו ווי"ן שב"אמת ויציב", וכנגד י"ה שבשם – כיון שדוקא בדרא דמשיחא יושלם הענין ד"מלחמה לה' בעמלק" באופן שיהי' השם שלם והכסא שלם, ועד שגם ו"ה יהי' כמו י"ה

פד96
(כמ"ש בכתבי האריז"ל), ובלשון הכתוב (שהובא גם ברמב"ם) "מלאה הארץ דעה את הוי'" – לא רק חו"ב (י"ה), אלא גם דעת, ובאופן של שלימות (מלאה).

פהויה"ר שכל זה יומשך למטה מעשרה טפחים בקרוב ממש, "היום", ובאופן ש"טרם יקראו ואני אענה", כך, שהמענה של הקב"ה עומד כבר מן המוכן – להוציא את בנ"י מן הגלות, בדרכי נועם ובדרכי שלום, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ו"ברכוש גדול", והולכים לקבל פני משיח צדקנו, ו"שמחת עולם על ראשם"46.

פו* * *

פזיח. בהפטרת אחרון של פסח נאמר בנוגע להפלאות שיהיו בביאת משיח צדקנו: "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר גו' והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים".

פחולכאורה אינו מובן: מהי ההפלאה בכך ש"הדריך בנעלים"? – בשלמא הענין ד"והחרים ה' את לשון ים מצרים", וכן מ"ש לאח"ז "והיתה מסלה לשאר עמו", הרי זה ענין של הפלאה, אבל מהי ההפלאה בכך שיעברו את הים "בנעלים"?!

פטומה שמבואר בחסידות, שזהו ע"ד מ"ש "מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב", ודרשו רז"ל "מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב כו'" – הא גופא צריך ביאור: למאי נפק"מ אם העלי' לרגל היא עם או בלי נעלים?

צועד"ז צריך ביאור בהמובא שם בנוגע לחנוך שתופר מנעלים ומייחד יחודים על כל תפירה ותפירה – למאי נפק"מ שהתפירה היא במנעלים דוקא?

צא97
יט. והביאור בזה126:

צבנעל – הוא לבוש לאדם (ולא עיקר האדם), ובזה גופא – הרי זה לבוש לחלק התחתון שבאדם, שנחלק בכללות לראש גוף ורגל, ובהתאם לכך ישנם לבושי הראש, לבושי הגוף ולבושי הרגל, ועד לנעל שהוא הלבוש לחלק הכי תחתון שברגל – העקב, והיינו, שבלבושים גופא הרי זה לבוש הכי תחתון, שהרי חשיבות הלבוש היא לפי ערך האבר שמלובש בו, כך, שהחשיבות של לבושי הראש אינה דומה לחשיבות של לבושי הרגל, ובפרט הלבוש של חלק התחתון שברגל.

צגותפקידו של לבוש הנעל – להגן על החלק התחתון של הרגל, כי, בשעה שהאדם הולך על הארץ, הנה החלק התחתון שברגל הוא היורד למטה ובא במגע עם העפר והעצים והאבנים, כך, שיש צורך להגן עליו שלא יוזק מקוצים וברקנים כו', והגנה זו נעשית ע"י הנעל, שהוא לבוש גס ביותר [לא כמו לבוש הראש (או הגוף) שיכול להיות גם לבוש דק, ואדרבה: מוטב שיהי' לבוש דק, כי, אם יהי' לבוש גס, הרי זה יבלבל את הראש שלא יוכל לפעול פעולתו כדבעי, משא"כ נעל, כדי שיוכל להגן על הרגל, צ"ל לבוש גס, שהוא מעור דוקא ("וכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל", כפי שמצינו בהלכות יוהכ"פ)], ופועל במקום הכי תחתון ורחוק מהאדם.

צדוענינו ברוחניות ובעבודת האדם – שכאשר צריך לעבור מעולם האצילות (עולם האחדות, ששם ישנו רק הקב"ה ותומ"צ) למעמד ומצב ד"משם יפרד", בעולמות בי"ע, ועד לעוה"ז התחתון, ששם הוא מקום העבודה בהתעסקות בעניני העולם באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" – יש צורך בזהירות יתירה שעניני העולם לא יפעלו בו הגשמה. וענין זה נעשה ע"י לבוש הנעל כו'.

צהושלימות העבודה היא – כשמבררים את כל עניני העולם, כולל גם הנעל שהוא הלבוש היותר תחתון, שגם הוא יתעלה כו', כי, מזה שיש ליהודי תועלת ממנו, מוכח, שיש בו ניצוץ קדושה [ולא עוד אלא שזהו ניצוץ קדושה נעלה ביותר, כדמוכח מזה שיש בו כח להגן על האדם מדברים בלתי-רצויים, והרי סיבת הדבר בגשמיות היא בגלל שכן הוא גם ברוחניות], ולכן צריך להעלותו כו'.

צו98
כ. ובהקדם הסיפור הידוע, שבמוצאי שמח"ת התפלאו המלאכים למצוא בגן-עדן מנעלים ("פּאַנטאָפל"), ואמרו להם, שזהו מהריקודים של בנ"י כו'.

צזוצריך להבין: מהי ההדגשה בנוגע לענין המנעלים דוקא – דלכאורה שייך תוכן הסיפור גם אם היו מוצאים כובע, למשל, שגם אז יש מקום לשאול: איך מגיע כובע לגן-עדן?

צחאך הענין הוא – שכובע, שהוא לבוש הראש, יש לו שייכות עכ"פ לרוחניות, לפי שענינו להמשיך יראת שמים כו', ועד"ז בנוגע ללבושי הגוף, שיש להם שייכות לרוחניות; אבל לבושי הרגל, מנעלים, שכל ענינם הוא להגן מפני קוצים וברקנים כו', כך, שאינם שייכים לענינים רוחניים – אין להם שייכות לכאורה בג"ע, כיון שג"ע הוא מקום שאינו סובל רע, כמ"ש "לא יגורך רע", שלכן, לאחרי החטא לא הי' אדה"ר יכול להשאר בג"ע, ובמילא, גם ענינים שתפקידם להגן מפני הרע כו', אין מקומם בג"ע.

צטוזהו החידוש שמצאו בג"ע מנעלים – ששלימות העבודה היא לברר גם את הדברים הכי תחתונים כמו לבושי הרגל, שגם הם יתעלו לג"ע.

קכא. ועפ"ז יש לבאר גם מעשה פלא שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לרבינו הזקן:

קאכשרבינו הזקן ברח מנפוליון – בהתייחסו אליו בתור שונא ישראל כו' – צוה לבני-ביתו שיקחו עמהם את כל חפצי הבית, ולא ישאירו שום דבר, שעל ידו תוכל להיות איזו אחיזה ושליטה לנפוליון, שהי' גם מכשף גדול כו', וכאשר העגלה של רבינו הזקן הגיעה לקצה העיר, נשרף הבית כולו. ואכן מיד כשנפוליון הגיע לעיר, צוה לחפש אם נשאר משהו מחפציו של רבינו הזקן.

קבובאמצע הסיפור מסופר, שלאחרי שהשיירה של רבינו הזקן יצאה כבר מהעיר, נזכרו ששכחו בבית "פּאַנטאָפל", ושלח רבינו הזקן שליח שיחזור ויקחנו משם!

קג99
ויש לדייק בסיפור זה (שכיון שסופר ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, בודאי שכל פרט הוא בדיוק) – דלכאורה מספיק לספר ששכחו חפץ מסויים בבית, ומה נוגע להדגיש שהי' זה "פּאַנטאָפל" דוקא?

קדוהביאור בזה – שהחידוש הוא, שאפילו דבר שאינו שייך לא לראש ולא לגוף ואפילו לא לרגל עצמו, אלא רק לבוש להגן על החלק התחתון של הרגל, כך, שלכאורה איזו אחיזה תוכל להיות על ידו – הנה גם ענין כזה יש לו שייכות לרבינו הזקן, ולכן שלח לחזור ולקחתו.

קהכב. וזהו גם החידוש ד"מה יפו פעמייך בנעלים" שנאמר בנוגע לעולי רגלים:

קוהענין של עלי' לרגל הוא – "יראה כל זכורך את פני האדון ה'", ו"כדרך שבא לֵראות כך בא לִרְאות", שהו"ע ראיית אלקות באופן ד"עין בעין יראו".

קזוההדגשה בזה היא על ענין הרגל – עלי' לרגל:

קחרגל – קשור עם ענין ההליכה, ועד שזהו תנאי בדין עלי' לרגל, שהחיוב בזה הוא רק על מי שיכול להלך ברגליו, והיינו, שאינו עומד על עמדו, אלא מהלך.

קטוענין ההליכה שייך דוקא למטה בעוה"ז – שהרי דבר רוחני אינו תלוי בהגבלת המקום, ובמילא לא שייך בו ענין של הליכה [וע"ד מ"ש בשער היחוד והאמונה, שלא שייך לומר על חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים מפני עומק המושג, לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשי' גשמית הנתפסת בידים]. ולכן יש צורך בנעלים – לבוש לרגל, כדי להגן עליו בעת הליכתו על הארץ, שלא יוזק כו'.

קיוהתכלית היא – לפעול עלי' גם ברגל, ועד גם בלבוש הרגל:

קיאכיון ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"47, יש לברר את כל עניני העולם ולהעלותם לדרגא נעלית יותר, ועד לתכלית שלימותם – כידוע ששלימות הדומם היא להתעלות בצומח, ושלימות הצומח להתעלות בחי, ושלימות החי להתעלות במדבר,

קיב100
ושלימות המדבר – להתאחד עם הבורא, שענין זה נעשה אצל בנ"י ע"י התורה, שעל ידה נעשים חד עם קוב"ה.

קיגוזהו ענין העלי' לרגל – שענין הראי' באלקות, שלכאורה שייך בעיקר לעין ("עין בעין יראו"), יחדור גם ברגל, ועד שיפעל עלי' גם בלבוש הרגל – בנעלים, שגם הם נכללים ומתעלים בעלי' לרגל, שזהו"ע ד"מה יפו פעמייך בנעלים".

קידוזהו גם מש"נ בגאולה העתידה לבוא "והדריך בנעלים" – שאפילו ה"נעלים" שהם הלבוש הכי תחתון, יתעלו יחד עם בנ"י כאשר "בנהר יעברו ברגל".

קיהכג. וההוראה מזה מובנת בפשטות:

קיויהודי יכול לחשוב שבשבילו מספיק שעניני הראש – שבו נמצא השכל והמחשבה כו' – יהיו כדבעי. ויתירה מזה: הוא מוכן לתקן גם את עניני הגוף. ואם ידרשו ממנו יותר – אזי יתקן וישלים גם את עניני הרגל, ועד לענינים הקשורים עם העקב שברגל; אבל מדוע צריך להיות להוט ("קאָכן זיך") בעבודה הקשורה עם הנעל?

קיזבשלמא הענינים שנעשים דם ובשר כבשרו, צריך להעלות ולקחת עמו; אבל הנעל שתפקידה להגן מפני קוצים וברקנים – מה הצורך לקחתה עמו, ומה איכפת לו שהנעל תשאר עם הקוצים והברקנים, והוא ילך לקבל פני משיח צדקנו ללא נעלים?!

קיחאך הענין הוא – שכל הענינים ששייכים ליהודי, אפילו ענינים הכי תחתונים, עד ללבוש הרגל שקשור עם קוצים וברקנים, צריך יהודי לקחת עמו לקבלת פני משיח צדקנו.

קיטכד. והנה, כיון שכל הענינים שבביאת המשיח תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות88, הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע לענין ד"והדריך בנעלים", שתלוי בעבודה הקשורה עם ענין הנעל – במדה כנגד מדה, שהרי "אע"ג דמדה בטילה, במדה לא בטיל".

קכוענין זה קשור עם המנהג של הליכה ברגל לשמח יהודים בשמחת יו"ט בכלל, ובשמחה ד"זמן חרותנו" בפרט, ובפרטי פרטיות – בימים האחרונים של חג הפסח.

קכא[ולהעיר, שאף שאין אומרים בהם שהחיינו, הרי מזה גופא שיש

קכב101
שאלה ושקו"ט18 מדוע אין אומרים שהחיינו, מוכח, שזהו בגדר אמירת שהחיינו, אלא שאינו נמשך בגלוי, וע"י השאלה בזה מעוררים את המענה (בדוגמת השאלות שבהגדה שמעוררות את המענה), ועד לאופן ש"טרם יקראו ואני אענה"122 – אף שלכאורה הרי זה סתירה מיני' ובי', שהרי "מענה" ("אענה") שייך רק לאחרי הקריאה, ואיך יתכן שיהי' "טרם יקראו" – כיון שלפועל בא המענה לאחרי הקריאה, אבל הוא מוכן כבר "טרם יקראו"].

קכגולכן, כל אלו שהשתתפו בהליכה ברגל הנ"ל – ובפרט ע"פ מה שמסרו לי שההליכה ברגל היתה מלווה ב"גשמי ברכה", כך, שגם ה"גשמי ברכה" הלכו מתוך ריקוד – יאמרו עתה "לחיים".

קכדויה"ר שזה יהי' הכנה טובה ל"שמחת עולם על ראשם"46 שתהי' בקיום היעוד "והדריך בנעלים", בעגלא דידן.

קכה* * *

קכוכה. כאן המקום לעורר עוד הפעם אודות הענין של חיזוק השכונה, שלצערנו הכי רב וגדול, לא עסקו בזה כדבעי (אינני רוצה להתבטא בלשון חריפה יותר, כיון שנמצאים ביו"ט). ועכ"פ – בקיצור נמרץ:

קכזמדובר אודות ענין שנוגע למאות ואלפי יהודים, בתי כנסיות ובתי מדרשות, מוסדות חינוך וצדקה וכו', כך, שאפילו על הספק וספק-ספיקא צריך לעסוק בזה ככל האפשרי, וביכלתו של כל אחד לעסוק בזה, ובפרט אלו שנתמנו לזה, והרי "אפילו ריש גרגותא (שזהו ענין של מה-בכך, ואעפ"כ) משמיא מנו לי'"; אך בנוגע לפועל, חסרה השימת-לב וכו'.

קכחבשכונות אחרות עוסקים בזה גם ללא התעוררות וזירוז מצידי, ומצליחים לפעול גם ע"י פעולה קטנה לפי ערך מדת ההצלחה, ואילו כאן ממתינים להתעוררות וציווי שלי!

קכט– מדוע בשביל "ארוחה חמה" לא ממתינים להתעוררות וציווי?!... –

קלומה כבר עושים לאחרי שמעוררים על זה? – הנה כיון שכל דבר בעולם הוא בהשגחה פרטית, הרי מזה ששמע שמדברים אודות חיזוק השכונה, מוכח, שזה נוגע גם אליו, ולכן, אם הוא "חסיד גדול", אזי

קלא102
יכתוב את הדברים, ובזה מסתיים הענין, ולכל היותר – עושה טובה ומוותר על דקות ספורות של שינה כדי "להושיט אצבע במים קרים" ולהשתתף באסיפה, ולהורות לפלוני שיעסוק בזה!...

קלבוכך, הנה למרות שכבר עברו כמה שנים מאז שדובר על זה בפעם הראשונה (ונדפסו הדברים), עדיין יכולים לשאול: מדוע נסגר בית-כנסת פלוני, ומדוע ישנם יהודים שעוקרים דירתם וכו' – שמזה מוכח שלא עשו אפילו פעולה קטנה!

קלגמדברים על זה פעם אחר פעם ("מ'רעדט און מ'רעדט"), וזה כמו לדבר אל הקיר... אלא שיש חילוק ביניהם: כשמדברים אל הקיר, הנה מלכתחילה לא מצפים שהדברים יפעלו פעולתם, משא"כ כשמדברים לבני אדם שחושבים שהם יכולים לפעול, ומה גם שמבקשים ענינים הדורשים השתדלות קטנה בלבד, ואעפ"כ לא עושים אפילו אחוז אחד מחמישים, או אחד מחמש מאות.

קלדוכששואלים היתכן?! – עונים: "לאו אנא כתבי' אלא יהודה חייטא", זוהי אשמתו של פב"פ וכיו"ב. וכאשר "כלו כל הקיצין" ואין על מי לזרוק את האשמה, אומרים, שזוהי אשמתו של הקב"ה: למה עשה ה' ככה?!... בה בשעה שאפילו בגדר "אמתלא" – כדאיתא בספרים שפירושה "אמת לא" – אין זה יכול להחשב!

קלהכו. אין כוונתי סתם לצער ח"ו ע"י הדיבור אודות העבר, כי אם להוציא מלבם של שוטים שמרמים את עצמם [כידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש: את הקב"ה בודאי לא מרמים, וגם את הזולת לא מרמים, אלא מרמים רק את עצמם, וא"כ, מהו ה"קונץ" לרמות טיפש?!...] ואומרים שנשתנתה דעתי בענין זה, שלכן אינני מדבר על זה בכל הזדמנות, בכל התוועדות.

קלוובכן: להוי ידוע שהסיבה לכך שאינני מדבר על זה בכל התוועדות היא – כיון שאינני רוצה שיהיו דברים בטלים...

קלז– כידוע הדיוק בלשון "דברים בטלים", ולא דברים אסורים או מאוסים, כי, בנוגע לדיבור האסור או המאוס, אין צורך לשלול זאת, דמאי

קלח103
קמ"ל; החידוש הוא בנוגע לדברים בטלים, היינו, שהדברים עצמם הם טובים, אבל כיון שכוונת הדיבור היא התוצאה שבדבר, שהדברים יבואו לידי פועל, הנה כשיודעים שאף אחד לא יעשה מאומה, והראי', שכבר עברו שלשה ימים, שלשה חדשים ושלש שנים, ולא עשו מאומה, הרי הדברים הם "בטלים" –

קלטאבל ברור הדבר שבעצם הענין לא נשתנה אצלי מאומה; השינוי היחידי הוא – שניתוסף צער ועגמת-נפש מזה שלא עשו מאומה לטובת חיזוק וביסוס השכונה.

קמוהלואי אפעל שלכל-הפחות מכאן ולהבא תהי' הזזה – שיתעוררו מהשינה ויתחילו לעשות פעולות שיביאו לידי חיזוק וביסוס השכונה; אלא שאינני יודע מה שה"מלך זקן וכסיל"32 יעשה עתה, למרות שנמצאים ב"זמן חרותנו"...

קמאכז. ומסיימים בטוב – שמכאן ולהבא לא יהי' הדיבור בזה בבחי' "דברים בטלים", אלא מהדיבור שהוא "מעשה זוטא"27 יומשך במעשה בפועל – שיהי' לא רק חיזוק וביסוס השכונה, אלא גם התרחבות והתפשטות השכונה.

קמבוכשיבוא משיח, שאז "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל" – הנה כיון שבכל פינה שברחובות השכונה, על כל צעד וכל שעל, נאמרו דברי תורה ויראת שמים וכו',

קמג– כידוע גודל הענין של אמירת דברי תורה, חזרת משניות וכיו"ב, בעת ההילוך ברחוב, ועד כדי כך, שיתכן שהאבן שדורכים עלי' ממתינה מששת ימי בראשית שיבוא יהודי וידרוך עלי' ובשעת מעשה יאמר דבר תורה כו' –

קמדהרי ברור הדבר (ע"פ דין) שגם הרחובות של השכונה, האבנים והעצים כו', כולל גם הנעליים ("והדריך בנעלים") שדרכו בהם, יעלו ויקבעו בארץ ישראל.

קמה[ועפ"ז מודגש עוד יותר עד כמה נוגע להבטיח שלא יפול חלק מהשכונה ברשות בלתי-רצוי' רח"ל, שאז נעשים האבנים וכו' באופן שהוא היפך כל הענינים].

קמווזוהי הכוונה בכל האמור לעיל – לומר דבר שמח – שיעזור

קמז104
השי"ת לכל אלו שיעסקו בזה כפי יכלתם, שתהי' להם הצלחה גדולה יותר מאשר היגיעה.

קמחוע"י ההתעסקות בחיזוק השכונה (כולל ובמיוחד ע"י אמירת דברי תורה ברחוב וכו') – הן בנוגע לשכונה זו והן בנוגע לשכונות אחרות, שגם בזה צריך לעסוק כל אחד באופן ד"אשר קרהו", היינו, שזה ענין שנוגע אליו, כיון שכל בנ"י הם גוף אחד, שאז ישנו גם הענין ד"ברכנו אבינו כולנו כאחד" – נלך לקבל פני משיח צדקנו, שיוציאנו מהגלות, "ברכוש גדול"124, יחד עם האבנים והעצים כו' שעליהם נאמרו דברי תורה, ועאכו"כ הבתי-כנסיות ובתי-מדרשות ומוסדות צדקה וחסד כו', ויוליכנו "ביד רמה" לארץ ישראל, בקרוב ממש.

קמט* * *

קנכח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים וגו'.

קנא* * *

קנבכט. דובר כמ"פ שהתורה כללות ופרטות נאמרה, היינו, שבכל ענין בתורה ישנם כללים ופרטים (כנ"ל ס"א).

קנגועפ"ז מבארים פנימיות הטעם ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה", לפי שבכל מצוה כלולים כל המצוות – כי, ע"י ההתעסקות במצוה זו קיים גם חלק ופרט מהמצוה שנפטר ממנה (שזהו דיוק הלשון "פטור מן המצוה", ולא שהמצוה נדחית – שמזה גופא מוכח שנתחייב בה, אלא שקיים חלק ופרט ממנה).

קנדולהעיר גם מזה שלכל אחד יש מצוה ששייכת במיוחד אליו, כפי שמצינו בגמרא ששאלו אצל אמורא – בנוגע למי שהי' זהיר בכל המצוות – "אבוך במאי הוי זהיר טפי", כי, אע"פ שאמרו חז"ל "לא תהא יושב ושוקל מצוותי' של תורה", הרי כשם שיש מצוות ששייכות לכהן דוקא, ולא לשאר בנ"י, כמו"כ ישנם מצוות ששייכות אמנם לכל

קנה105
בנ"י, אבל יש להם שייכות מיוחדת לאנשים מסויימים שצריכים לקיימה (נוסף על קיומה ע"י כל בנ"י) באופן ד"זהיר טפי". ולדוגמא: ישכר שייך במיוחד למצות תלמוד תורה, וזבולון שייך במיוחד לענין הצדקה, החזקת לומדי תורה וכיו"ב.

קנוועד"ז בנוגע לימים טובים:

קנזישנו ענין כללי ששייך לכל הימים טובים, כמו עלי' לרגל, שישנו בכל יו"ט, וכמבואר בכ"מ פעולת הדבר – שכשבאו לביהמ"ק וראו "כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם", ה"עשרה נסים" וכו', אזי ספגו יראת שמים כו', שזהו כללות הענין ד"כדרך שבא לֵראות כך בא לִרְאות"144, דהיינו, ההרגש שעומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה; והתעוררות זו לקחו עמהם והביאו לביתם, עד לעלי' לרגל במועד הבא.

קנחוגם בזמן הזה, שלא שייך הענין של עלי' לרגל כפשוטה – צ"ל ההשתדלות בזה ברוחניות הענינים, וכמו כללות הענין שתפלות במקום קרבנות תקנום, כולל גם בנוגע למוספי יו"ט.

קנטונוסף על הענין הכללי שישנו בכל המועדים, יש לכל יו"ט ענין מיוחד, כמו חג הפסח, שנקרא "זמן חרותנו", וממנו לוקחים את ענין החירות – ענין עיקרי שנוגע בכל יום – על כל השנה כולה, עד ל"זמן חרותנו" הבא.

קסל. אך לכאורה צריך להבין: מהו הטעם שענין החירות הוא ענין עיקרי שנוגע בכל יום?

קסאבשלמא "זמן מתן תורתנו" הו"ע שנוגע בכל יום, כיון שבכל יום ישנו החיוב דלימוד התורה.

קסבוכמו"כ "זמן שמחתנו" הו"ע שנוגע בכל יום, כיון שישנו ציווי תמידי "עבדו את ה' בשמחה", וכמ"ש הרמב"ם בסוף הל' לולב גודל מעלת "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה כו'" (ומביא אופן הנהגת דוד מלך ישראל, "שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'"), ש"עבודה גדולה היא", ומוסיף לבאר מ"ש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", שהחסרון הוא לא בעבודה עצמה, אלא

קסג106
בענין השמחה – שמזה מובן עד כמה נוגע ענין השמחה במשך כל השנה כולה.

קסדאבל בנוגע ל"זמן חרותנו" – הנה הן אמת שזהו אמנם דבר גדול וחשוב, שהרי "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים .. משועבדים היינו לפרעה במצרים"11, אבל אעפ"כ, אי אפשר לומר שלולי זאת, לא היו בנ"י יכולים למלא את תפקידם בעבודת ה' – שהרי רואים במוחש שגם במעמד ומצב ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", ממלאים בנ"י את תפקידם בקיום התומ"צ, וגם בהיותם במצרים עסקו בלימוד התורה, כמארז"ל "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהם כו'", וכן מצינו שקיימו מצות שבת ששקולה כנגד כל המצוות, ועד"ז כו"כ ענינים שקיימו בהיותם תחת סבלות מצרים, וכפי שמביא הרמב"ם ש"במצרים נצטוה עמרם במצות יתירות", וא"כ, מדוע נוגע כ"כ הענין של "זמן חרותנו"?

קסהאמנם, מזה שאומרים שחג הפסח ממשיך חירות על כל השנה כולה, מובן, שאע"פ שלפנ"ז לא הי' נוגע כ"כ ענין החירות, הנה לאחרי שניתן לנו החיוב דחג הפסח, חג המצות – שזהו מה שנתחדש במ"ת לגבי הזמן שהיו בנ"י במצרים – אזי נוגע ביותר ענין החירות.

קסולא. והענין בזה:

קסזאע"פ שהתורה היתה גם לפני מ"ת, שהרי "אלפים שנה קדמה תורה לעולם", והי' גם לימוד התורה, שהרי "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי'"181 – הרי הענין דמ"ת הי' חידוש גדול (שלכן הי' הרעש דקולות ולפידים כו'), שאז הי' הגיור שנעשו לעם ישראל96. – לומדי תורה ומקיימי מצוות הם היו גם לפנ"ז, אבל לעם ישראל נעשו במ"ת.

קסחוענין זה התחיל מיצי"מ, כמ"ש "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", כפירוש רש"י: "כשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה שתקבלו התורה עליו, והיא הזכות העומדת לישראל", והיינו, שקיום המצוות במעמד ומצב של שעבוד מצרים הי' יכול להיות רק קודם מ"ת, אבל קיום המצוות ("תעבדון את האלקים")

קסט107
לאחרי מ"ת ("על ההר הזה") מוכרח להיות לאחרי היציאה ("בהוציאך את העם") ממצרים, במעמד ומצב של חירות.

קעוזהו גם הטעם שחג הפסח, "זמן חרותנו", הוא לפני חג השבועות, "זמן מתן תורתנו", שמורה גם על הקדימה במעלה וחשיבות – כי, כדי שיוכל להיות "זמן מתן תורתנו" כפי רצונו של נותן התורה, הרי זה דוקא כשנמצאים במעמד ומצב של בני חורין.

קעאלב. והביאור בזה – יובן בהקדם ביאור החידוש שנפעל במ"ת:

קעבידוע שקיום המצוות קודם מ"ת לא פעל שינוי בדבר הגשמי שבו נתקיימה המצוה שיהפוך להיות חפצא דקדושה. – אמנם בשעת מעשה נתקיימה מצוה על ידו, אבל לאח"ז נשאר הדבר הגשמי כמקודם (כמו המקלות שעל ידם פעל יעקב ענין התפילין, כדאיתא בזהר, שלאח"ז לא נשארה קדושה במקלות).

קעגוזהו הטעם שאברהם הוצרך לומר "שים נא ידך תחת ירכי" (אע"פ שזהו היפך הצניעות), "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה", ולא הי' בידו חפץ של מצוה, מלבד המילה שנצטווה עלי' – דלכאורה אינו מובן: כיון ש"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'"181, כולל גם שניות לעריות, שמזה מובן שלא זו בלבד שלמד תורה, אלא גם קיים את כל המצוות, כמו אכילת מצה (כמ"ש "ומצות אפה ויאכלו") וכיו"ב, הרי הי' יכול ליטול חפץ אחר של מצוה? – אך הענין הוא, שע"י קיום המצוות לפני מ"ת לא נשתנה החפץ הגשמי באופן שיוכלו להשתמש בו לצורך שבועה בנקיטת חפץ.

קעדוזהו מה שנתחדש במ"ת – שאז בטלה הגזירה כו', ונפעלה ירידת העליונים למטה ועליית התחתונים למעלה, ובאופן ד"אני המתחיל"195, ומאז נעשה קיום המצוות באופן שהדבר הגשמי שבו מתקיימת המצוה נעשה חפצא דקדושה, ולכן יכולים להשבע בנקיטת חפץ של תפילין או ס"ת.

קעהוהענין בזה – שרוחניות וגשמיות מצד עצמם, הנה כל אחד מהם

קעו108
הוא "עולם" בפ"ע, ואי אפשר שיתחברו יחדיו, שזהו תוכן הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ולכן, גם כשמקיימים מצוה, הרי זה באופן שהדבר הגשמי הוא רק "אמצעי" שעל ידו ניתן לקיים מצות הכנסת אורחים (כמו ה"קמח סולת") וכיו"ב; ואילו במ"ת בטלה הגזירה ונעשה חיבור רוחניות עם גשמיות – שענין זה הוא רק ביכלתו של הקב"ה, שכיון שברא את העולם באופן שיש גזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, בכחו לבטל את הגזירה – כמו שגם קודם מ"ת, הנה ע"י ציווי הקב"ה על המילה, "בריתי בבשרכם לברית עולם", נעשה הבשר הגשמי דבר שבקדושה.

קעזוזוהי הכוונה של מ"ת – לפעול בגשם העולם לשנותו כו', ועד שהתורה "לא בשמים היא", אלא ניתנה למטה בארץ דוקא, במעמד ומצב ש"למצרים ירדתם" ו"יצר הרע יש ביניכם"74, ושם – לעשות מחול קודש, שהדבר הגשמי יהי' חפצא של קדושה שיוכלו להשתמש בו עבור שבועה בנקיטת חפץ.

קעחלג. ועפ"ז מובן החילוק בין קודם מ"ת ולאחרי מ"ת בנוגע לענין החירות:

קעטשעבוד מצרים (היפך ענין החירות) "בחומר ובלבנים גו'" הו"ע שמייגע את הגוף. ולכן, קודם מ"ת, שעדיין לא היתה העבודה לפעול בגשם העולם, כולל גם הגוף הגשמי, לבררו ולזככו כו', אלא הגשם הי' רק אמצעי שלפי שעה יוכלו לקיים על ידו עניני תומ"צ, אזי הי' יכול להיות לימוד התורה גם במעמד ומצב של שעבוד הגוף.

קפאבל לאחרי מ"ת, שכל ענינו לפעול בגשם העולם והגוף כו' – הנה אם הגוף יהי' תחת סבלות מצרים, הרי זה בסתירה לפעולה של מ"ת על הגוף, שתהי' לו מלוא האפשרות [ובלשון הרמב"ם: "רשות לכל אדם נתונה כו', שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים" – "ובחרת בחיים", בחירה חפשית] ללמוד תורה ולקיים מצוות כדבעי.

קפאועפ"ז מובן שההקדמה למ"ת היא ענין החירות, ולכן, קודם "זמן חרותנו" ל"זמן מתן תורתנו".

קפבלד. וזהו המענה על כך ש"אכתי עבדי אחשרוש אנן" – כיון

קפג109
שע"י לימוד התורה נעשים בן חורין, כמאמר רז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה": אין דרך אחרת להיות בן חורין אלא ע"י לימוד התורה, ולאידך גיסא, אם הוא לומד תורה, הרי הוא בן חורין.

קפדוכמובן גם ממ"ש בירושלמי על הפסוק "לא-ל גומר עלי", שכאשר ב"ד מעברים את השנה אזי בתולי' חוזרין, כיון שהתורה היא בעה"ב על מציאות העולם, וע"פ פס"ד התורה נקבעת מציאות העולם.

קפהולהעיר שזהו ענין שנוגע לא רק בזמן הש"ס, אלא מצינו זאת גם בדורנו:

קפומספרים על הגאון הרגצ'ובי – שחי בדורנו – שבהיותו תחת השלטון של ממשלת רוסיא קיבל פעם ידיעה בנוגע לחיוב תשלום מסים, ולאחרי שנכדו הסביר לו (במענה לשאלתו) איזה סוג מס דורשים ממנו, מס-הכנסה וכיו"ב, אמר, שהוא ישלם רק את סוג המס שחייב לשלם ע"פ פסק התורה ש"דינא דמלכותא דינא", ואילו סוג המס שאינו חייב לשלם ע"פ פסק התורה, לא ישלם.

קפזהנכד, שהי' רגיל בכגון-דא ("ראָגאַצ'אָב'סקע אַיינפאַלן"), שמע את הדברים, והלך לעסקיו.

קפחולאחרי כמה ימים, הגיע מכתב מהממשלה אודות שינוי בתשלום במסים, והתברר, שדורשים רק את סוג המסים שבהתאם לפס"ד שלו!

קפטובכן: ממאורע זה, שאירע בימינו אלו, רואים, שכאשר יהודי לומד תורה עד שנעשה מציאות אחת עם התורה, שנקראת "תורתו", אזי בכחו לשנות את מציאות העולם ע"פ פס"ד התורה, וזאת, מבלי הבט על מעמדו ומצבו – בזמן ש"עבדי אחשורוש אנן" או בזמן שביהמ"ק קיים.

קצוענין זה שייך לכל אחד מישראל, דכיון שהחיוב דלימוד התורה הוא על כל אחד מישראל בלי יוצא מן הכלל, הנה גם עליו נאמר "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ולכן, אם רק ירצה להתנהג ע"פ תורה, הן בנוגע ללימוד התורה והן בנוגע לקיום המצוות, יש לו נתינת כח להיות "בן חורין", כולל גם "בן חורין" מהמעמד ומצב ד"עבדי

קצא110
אחשורוש אנן", כי, גם אחשורוש, העמידו הקב"ה רק כדי שיהי' "שבט אפי", וכאשר יהודי עוסק בתורה אזי אין צורך ב"שבט אפי".

קצבוזהו הענין ד"זמן חרותנו" קודם ל"זמן מתן תורתנו" – שצריך לידע שבנוגע לענין התומ"צ נמצאים תמיד במעמד ומצב של חירות.

קצגוגם כשנמצאים בזמן הגלות – הנה כיון שלא מרצוננו גלינו כו', וענין הגלות אינו אלא בנוגע לגוף אבל לא בנוגע לנשמה כו', מוכרחים אנו לקיים התומ"צ גם בזמן ומעמד ומצב הגלות (לאחרי שהקב"ה התחשב ולא חייב אותנו בכמה ענינים שאי אפשר לקיימם בזמן הגלות), ובודאי נותנים לנו את ה"חירות" הדרושה לקיים תומ"צ מתוך התגברות על כל הענינים המבלבלים, ועד כדי כך, שיש ענינים שחייבים לקיימם מתוך מס"נ (מבלי להתחשב ב"דינא דמלכותא"), וכאשר הכוונה היא להעביר על הדת, אזי החיוב דמס"נ הוא על כל הענינים.

קצדלה. וההוראה בפשטות בחיי היום יום:

קצהובהקדים מאמר תמוה במכילתא: "לא ניתנה תורה .. אלא לאוכלי המן" – דלכאורה אינו מובן: הרי "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין וכו'" (כמ"ש הרמב"ם), ולא רק אוכלי המן?!

קצואך הביאור בזה – שכדי שלימוד התורה יהי' כדבעי, הנה כיון ש"שמעתא בעא צילותא", ללא בלבולים כו', צריך להעמיד את עצמו במעמד ומצב של אוכלי המן, שלא היו להם טרדות ודאגות מעניני העולם (כמו מזון או כיבוס וגיהוץ הבגדים כו'); והרשות נתונה לכל אדם שבשעה שלומד תורה יוכל לסלק מעצמו את כל הדאגות כאילו אינן בעולם כלל!

קצזובאופן כזה עליו להתנהג בכל יום – החל מדין השו"ע שקודם התפלה אסור לאכול ולשתות, ועאכו"כ שאסור לעסוק בעניני מסחר, ולאחרי התפלה – ללכת "מבית הכנסת לבית המדרש" ללמוד תורה, ורק לאח"ז – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", שזהו סדר ההנהגה עבור

קצח111
רוב בני אדם, כמארז"ל219 "הרבה עשו כרבי ישמעאל ("הנהג בהן מנהג דרך ארץ") ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ("אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו', תורה מה תהא עלי' אלא .. מלאכתן נעשית על ידי אחרים") ולא עלתה בידן".

קצטולא לחשוב שכדי שיוכל להקדים לצאת לעסקיו, מוטב לו למהר ולחטוף את התפלה, ולוותר על הכוונה בתפלה (לא רק כוונה פרטית בחלקים מסוימים בתפלה, אלא אפילו הכוונה הכללית ד"דע לפני מי אתה עומד", שבלעדה הרי זה כמו שלא התפלל), או לוותר על תפלה בציבור (באמרו, שתפלה בציבור היא עבור מי שהולך בטל... אבל לא עבור מי שצריך לעסוק במסחר כו'), ולהתפלל ביחיד עכ"פ בזמן שהציבור מתפללים.

רועד"ז בנוגע להליכה מבית הכנסת לבית המדרש – שלא לחשוב שמוטב לו לחפש שיעור קל, כמו ב"עין יעקב", שלא יצטרך להתרכז בשכלו, והיינו, שאע"פ שהוא במעמד ומצב ששייך להשתתף בשיעור לעיונא, מ"מ, כיון שמחשבתו טרודה בעניני המסחר, והרי אי אפשר לחשוב שתי מחשבות בבת אחת (כמ"ש הראב"ד), לכן מוטב להשתתף בשיעור שבו אין צורך לאמץ את כח המחשבה; או להסתפק בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, בה בשעה שמצד מעמדו ומצבו חייב ללמוד הרבה יותר.

ראועד"ז בנוגע לקיום המצוות – שטרדת מחשבתו בעניני מסחר כו' לא תפריע לו לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" מתוך כוונה כללית שרצונו לקיים ציווי הקב"ה.

רבוכללות הענין בזה – שבשעה שלומד תורה ומקיים מצוות צריך להיות במעמד ומצב של בן חורין, ללא טרדות המבלבלים כו', בדוגמת אוכלי המן.

רגלו. והכח על זה לוקחים מיצי"מ בחג הפסח:

רדלמרות שבנ"י היו במעמד ומצב של קושי השעבוד, ובאופן שאפילו עבד אחד לא הי' יכול לברוח משם – הנה כשמשה בא ואמר

רה112
להם בשליחותו של הקב"ה: "פקד פקדתי אתכם", אזי "ויאמן העם", ועד כדי כך הי' אצלם תוקף האמונה והבטחון בהקב"ה שיוציא אותם מהגלות, ש"ויקדו וישתחוו"228 על הבשורה הטובה.

רווזוהי הוראה לכל הדורות שלאח"ז, שגם כשנמצאים במדינה קשה ותחת מלך קשה, ובדרך הטבע לא רואים איך יכולים לעסוק בתומ"צ ללא בלבולים – הנה על זה באה ההוראה מ"ימי צאתך מארץ מצרים", שגם אז לא הי' מקום בדרך הטבע ליציאה ממצרים, ואעפ"כ, "כיון שהגיע הקץ לא עיכבן המקום כהרף עין", ועד"ז גם עכשיו, שבבוא הזמן שצריך ללמוד תורה, אזי נעשה "בן חורין", כך, שלא יהיו לו שום בעיות מצד הגוי שנמצא מחוץ הימנו, וצריך רק להתמודד עם ה"גוי אשר בקרבך".

רזוענין זה מודגש בזמני הימים טובים, שאז יש ליהודי פחות דאגות... ומזה נמשך בכל ימות השנה, בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות ללא דאגות.

רחובפרטיות יותר יש בכל יו"ט הענין המיוחד שהוא בבחי' "זהיר טפי": בחג השבועות נמשך ענין התורה על כל השנה כולה באופן ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ובחג הפסח נמשך ענין החירות על כל השנה.

רטוכאשר יהודי מחליט בחג הפסח בנוגע לענין החירות, הנה "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", וכידוע הפירוש בזה שהקב"ה מסייע ומזמין שסוכ"ס יומשך במעשה בפועל (נוסף על השכר – "לפום צערא אגרא" – על זה שלא התפעל מהחושך כפול ומכופל דזמן הגלות).

ריועי"ז מקרבים את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד "וגר זאב עם כבש גו'" – הן כפי הפירוש שכותב הרמב"ם

ריא113
שזהו "משל וחידה", שמורה "שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר", שבכללות הו"ע ביטול שעבוד מלכיות, והן כפשטות הענינים, ועד לקיום היעוד119 "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ריב* * *

ריגלז. האמור לעיל אודות ההפטרה דאחרון של פסח שבה מדובר אודות היעודים דלעתיד לבוא, "וגר זאב עם כבש וגו'", ו"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – קשור גם עם המדובר אודות דברי הגמרא בסיום מסכת כתובות: "עתידין אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות כו'", שזהו בהתאם לשינויים שיהיו בעולם בביאת משיח.

רידהמשך הדברים,

ריה– לשיטת הרמב"ם237 ש"וגר זאב עם כבש" הוא "משל וחידה", י"ל שגם "עתידין אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות" הוא משל, שעמי הארץ יהיו תלמידי חכמים;

ריוהטעם שלא הקשו על שיטת הרמב"ם מהסוגיא דשבת, שלאחרי מאמר רבן גמליאל "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת", "ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר אין כל חדש תחת השמש, אמר לי' בא ואראך דוגמתן בעולם הזה, נפק אחוי לי' כמיהין ופטריות כו'", שמזה משמע שהכוונה במאמר ר"ג היא (לא משל, אלא) כפשוטם של דברים;

ריזודיוק הלשון "שיטענו (ולא שיעשו) פירות", שמורה שאין זה גידול רגיל של האילן, כי, אף שבתחלת הבריאה היו כל האילנות עצי פרי, מ"מ, לאחרי חטא עה"ד בטל לגמרי טבעם הקודם (ולכן מותר להרכיב ב' מיני אילני סרק), שלכן, טעינת הפירות לעת"ל תהי' בבחי' שינוי מנהגו של עולם –

ריחנכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חכ"ז ע' 191 ואילך.

ריטלח. ויש להוסיף בהמבואר לעיל238 שגם לשיטת הרמב"ם ש"אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", אבל "עולם

רכ114
כמנהגו נוהג", בהכרח לומר, שבימות המשיח תהי' תקופה נוספת שבה יהי' חידוש מעשה בראשית, החל מהחידוש דתחיית המתים:

רכאבאגרת תחיית המתים כותב הרמב"ם שמ"ש בספר הי"ד שהיעודים ד"וגר זאב עם כבש" וכיו"ב הם "משל וחידה" – "אין דברינו זה החלטי כו'", שהרי לא נודע לו ענין זה בנבואה, או במסורת וקבלה מהנביאים כו', אלא שיטתו היא – שיש להשתדל עד כל שאפשר לפרש הדברים בדרך הטבע, ולא בדרך נס, אא"כ ישנו ענין שאי אפשר לפרשו בדרך הטבע, ובהכרח לומר שזהו ענין של נס.

רכבולדוגמא: בנוגע לענין ד"וגר זאב עם כבש .. ארי' כבקר יאכל תבן" – אין הכרח לפרש כפשוטו, שלא כדרך הטבע,

רכג– ואדרבה: בסיום הענין נאמר119 שהסיבה לכך ש"לא ירעו ולא ישחיתו" היא "כי מלאה הארץ דעה את ה'", והרי לא שייך לומר שהזאב או הארי', שאינם שייכים כלל להבנה והשגה, יבינו ציווי הקב"ה כו', ובגלל זה יפסיקו לטרוף כו'. ועכצ"ל שזהו משל בנוגע לאומות העולם כו' –

רכדאלא אפשר לפרש גם ע"פ דרך הטבע – שבימות המשיח יהי' בעולם ריבוי מזון ביותר, שלכן לא יצטרכו בעלי-חיים לטרוף בכדי להשיג מזון. וכפי שמביא מדברי אריסטו, שבארץ מצרים ממעטים בעלי-החיים להזיק זל"ז, בגלל שיש להם שפע מזון ע"י הנילוס כו'.

רכהואעפ"כ מוסיף ומסיים, שאם הכוונה היא כפשוטו, יהי' זה מופת שיראה בהר הבית בלבד, כלשון הכתוב119: "בכל הר קדשי", וע"ד מ"ש במשנה174 ש"לא הזיק נחש ועקרב בירושלים".

רכוובכל אופן, בנוגע לתחיית המתים, שזהו א' מי"ג העיקרים – הרי בהכרח לומר שתהי' תקופה נוספת בימות המשיח (לאחרי ההתחלה באופן שעולם כמנהגו נוהג) שבה יהי' שינוי וחידוש במעשה בראשית, החל מתחה"מ, שאין לך שינוי וחידוש גדול מזה.

רכזלט. ואדרבה – דוקא לשיטת הרמב"ם הענין דתחה"מ הוא תקופה נוספת בימות המשיח גופא:

רכחובהקדים הפלוגתא הידועה בין הרמב"ם והרמב"ן בנוגע לתכלית השכר,

רכט115
ששיטת הרמב"ם היא שתכלית השכר הוא (לא בתחה"מ, אלא לאח"ז) בעולם הבא, לנשמות בלא גופים, באופן ש"אין בו לא אכילה ולא שתי' כו'" (ומה שמצינו בדברי חז"ל שתהי' הסעודה דלויתן ושור הבר כו' – הרי זה בנוגע לזמן שלפנ"ז שבו תהי' עדיין הנשמה מלובשת בגוף).

רלוביאור טעם הדבר – דכיון שהגוף מורכב מד' יסודות, הרי ע"פ הכלל ש"כל המחובר מארבעה יסודות .. אי אפשר שלא יפרד להן", לא יתכן שהגוף ישאר בקיומו לעולם, ועכצ"ל, שתכלית השכר הוא בעולם הבא, לנשמות בלא גופים.

רלא[ומה שמצינו באדה"ר שלולי חטא עה"ד הי' חי לעולם – הרי זה ענין מיוחד בנוגע לאדה"ר שגופו הי' יציר כפיו של הקב"ה, משא"כ גוף טבעי של ילוד אשה כו', בהכרח שיתפרד ליסודות שממנו הורכב כו'].

רלבאמנם, שיטת הרמב"ן247 היא שתכלית השכר הוא בעולם התחי', לנשמות בגופים דוקא, אלא שאז יהי' הגוף באופן שישאר בקיומו, כיון שלא יהי' מורכב מד' היסודות שיצטרך לחזור ולהפרד כו', כמו גוף טבעי שנתהווה מטיפת האב לאחר שהייתה ט' חדשים בבטן האם כו', שהרי תחה"מ תהי' לאחרי שלא ישאר מהגוף כי אם העצם לוז, ובאופן נסי יקרום עור וגידים כו' (ע"ד המסופר בהפטרת שבת חול המועד פסח אודות העצמות היבשות), ע"י טל תחי' כו'.

רלגועפ"ז:

רלדלשיטת הרמב"ן שתחה"מ הוא תכלית השכר – הרי זה יכול להיות לאחרי ימות המשיח, כך, שאין הכרח לומר שבימות המשיח גופא יש ב' תקופות;

רלהאבל לשיטת הרמב"ם שתכלית השכר הוא בעולם הבא, לנשמות בלא גופים, והיינו, שלאחרי תחה"מ יגיע הזמן של פירוד הנשמה מהגוף, ואז יהי' תכלית השכר לנשמות ללא גופים – בהכרח לומר שתחה"מ (שתהי' לפני שלימות השכר) היא חלק מימות המשיח (שתהי' במשך "שלשה דורות", כמ"ש הרמב"ם ש"המשיח ימות וימלוך בנו תחתיו

רלו116
ובן בנו"), אלא שבתחילת ימות המשיח (לאחרי סיום זמן הגלות, כשיעמוד מלך מבית דוד כו' ויכוף כל ישראל וכו') יהי' רק ביטול שעבוד מלכיות, ועדיין עולם כמנהגו נוהג, ולאח"ז תהי' תקופה נוספת בימות המשיח שבה יהי' חידוש במעשה בראשית, החל מהענין דתחה"מ.

רלזמ. ויה"ר שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד שבסיום המסכת: "עתידין אילני סרק .. שיטענו פירות",

רלח– עי"ז ש"בקולו תשמעו"121, בנוגע ל"מאי פירי מצוות", שגם אלו מבנ"י שעד עתה היו בבחי' אילני סרק שאינם עושים פירות – יעשו פירות (מצוות), וכאשר יהי' מעמד ומצב זה אצל רוב בנ"י, "לפי שהעולם נידון אחר רובו", אזי "עתידין אילני סרק .. שיטענו פירות" גם כפשוטו –

רלטויקויים גם מ"ש בהתחלת המסכת: "בתולה נישאת ליום הרביעי", ר"ת לבנה, שקאי על בנ"י ש"מונין ללבנה", ועי"ז נעשה התיקון לחסרון הלבנה שאירע ביום הרביעי כו',

רמבביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

רמא* * *

רמבמא. מהענינים העיקריים בהגדה הוא – "והגדת לבנך"97, ובאופן ש"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם וכו'"11.

רמגכלומר: התורה אינה מסתפקת לומר באופן סתמי שהיא מדברת כנגד כל הבנים (שאז אפשר לומר שזהו לפי שעומדים עדיין לפני "ויגדלו הנערים", "זה פירש כו' וזה פירש כו'"69), אלא מדגישה שהיא מדברת "כנגד ארבעה בנים" (כשם שכמה ענינים בחג הפסח הם במספר ארבעה, כמו ד' כוסות שכנגד ד' לשונות של גאולה, כנ"ל (סי"א)), ולא עוד אלא שמוסיפה לפרט "אחד חכם וכו'" (כנ"ל ס"ב) – גם הבן שהוא היפך

רמד117
החכם (ע"ד שמצינו בנוגע לד' המינים שבחג הסוכות, מהאתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח, עד לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח).

רמהמב. ובפרטיות יותר:

רמומחד גיסא, הנה גם כשמדובר אודות בן חכם, שיודע פרטי הענינים ד"עדות חוקים ומשפטים", ושואל רק על זה ש"צוה ה' אלקינו אתכם" – לא מסתפקת התורה במשנ"ת בתורה שבע"פ, אלא מאריכה במענה לבן חכם בתורה שבכתב, אף שבה כל אות מדוייקת ומחושבת, ועד שמיתור של אות אחת בפ' משפטים למדים כל פרק השואל, ואפילו מכל קוץ שבה למדים תילי תילין של הלכות!

רמז[ולהעיר גם ממ"ש הרמב"ם באגרת תחה"מ הטעם שמזכיר הענין דתחה"מ בדברים מעטים, ולמה לא נזכרה תחה"מ בתורה (כי אם ברמז, כפי שמצינו בגמרא "מניין לתחיית המתים מן התורה"), ורק אחרי כן ספרו לנו הנביאים (כמו דניאל) מה שהודיעם ה' כו'].

רמחוטעם הדבר – לפי שהגישה לילדים היא באופן שונה מאשר למבוגרים: בנוגע למבוגרים אפשר לערוך חשבונות כו', אלא שצריך רק להבטיח שיהי' זה חשבון צדק ולא מרומה; אבל בנוגע לילדים – צריך ליתן הסבר ברור ומדוייק, ולומר זאת בשפה המובנת לילד, ובאופן שאפילו צדוקי יודה בזה ולא יקשה קושיות.

רמטומאידך גיסא, מתעסקת התורה גם עם בן שהוא היפך החכם, אף שלכאורה יכולים לחשוב: אולי "לא מתאים" שהתורה תתעסק עמו, להזכיר את שאלתו ולהשיב עלי'.

רנולא עוד אלא שסדר הדברים בהגדה הוא – שהמענה לבן היפך החכם הוא מיד לאחרי המענה לבן חכם!

רנא– ישנו אמנם הביאור שזהו לפי שגם הרשע הוא חכם, אלא ש"חכמים המה להרע", אבל, התואר חכם שמופיע בתורה שייך על מי שהוא חכם באמת, כך, שמקומו של הרשע הי' צריך להיות בסוף. ואעפ"כ, נקבע מקומו מיד לאחרי החכם.

רנב118
ומהטעמים בזה – לפי שאצל כל אחד ישנו תמיד הענין ד"לב כסיל לשמאלו", וצריך להבטיח תמיד שיהי' במעמד ומצב ד"לב חכם לימינו"272.

רנגמג. וזהו אחד הלימודים שלוקחים מחג הפסח על כל השנה כולה:

רנדאין לסמוך על כך שכיון שהילד הוא בן חכם, בעל תכונות טובות, אין צורך להשתדל ו"להפוך עולמות" כדי לשלחו דוקא לישיבה, שבה לומדים ללא תערובת, וללא לימודי חול, ולא משנה אפילו אם ילמד יחד עם גויים, להבדיל, ובמכ"ש מהנעשה אצל הגדולים...

רנהוזוהי ההוראה שלמדים מההגדה – שאדרבה, איפכא מסתברא; כיון שמדובר אודות ילדי ישראל, מאיזה סוג שיהי', צריכים להתעסק עמהם ולחנכם כדבעי, כך, שיהיו בטוחים שיהי' זה באופן ד"לשנה הבאה בירושלים".

רנויש לסמוך על הקב"ה, ולא לערוך חשבונות של בשר-ודם, שכיון שצריך לדאוג לפרנסתו, די בכך שילמד תורה שעות אחדות בשבוע ב"דיי סקול", ואח"כ ילך ל"קאַלעדזש" דוקא (ובפרט שעכשיו נתגלו כבר כל הענינים שקורים שם).

רנזוע"י ההתעסקות עם כל ארבעת הבנים, ועד שפועלים שכולם יהיו במעמד ומצב של בן חכם – אזי יוצאים מהגלות ביחד עם כולם, "בבנינו ובבנותינו"123, "כימי צאתך מארץ מצרים"15, שאפילו יהודי אחד לא נשאר במצרים, וכך "אראנו נפלאות"15 בדור האחרון, בעקבתא דמשיחא, כשנצא לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

רנח* * *

רנטמד. בנוגע לאופן שבו היתה יציאת מצרים נאמר: "הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי", ואיתא במכילתא שזהו "כאדם שהוא שומט את העובר", ועד"ז איתא בכתבי האריז"ל שבהיות בנ"י במצרים "היו ממש בתוך קרבם" (כמדובר כמ"פ שכל ענין בפנימיות התורה ישנו גם בנגלה דתורה – בגלוי או עכ"פ ברמז).

רס119
והענין בזה – שבנ"י יצאו לא רק "מבין הגוים" (כהלשון שנאמר בכ"מ), שמורה על השייכות ביניהם באופן של קירוב מקום, אלא יתירה מזה: "מקרב גוי", שמורה על השייכות גם באיכות ובתוכן כו', בדוגמת עובר ש"אוכל ממה שאמו אוכלת כו'", ועד ש"עובר ירך אמו הוא". ומתאים גם ע"פ הלכה – שהרי לפני מ"ת הי' להם דין של בני-נח (לדעת רוב הפוסקים).

רסאוזהו ענין הגירות שנפעל ביצי"מ ומ"ת – כאמור לעיל (סל"א) שיצי"מ קשורה עם מ"ת, דכיון ש"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", ובזכות מ"ת יצאו ממצרים, נמצא, שיצי"מ היא טפל למ"ת, והרי זה בדוגמת "מכשירי מצוה", ולכן, קודם זמן מתן תורתנו מוכרח להיות זמן חרותנו – שנעשית מציאות חדשה של בנ"י.

רסבודוגמתו בכל גיור – ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", אלא שכל גיור הוא לאחרי שישנה כבר המציאות של בנ"י בעולם, ואילו ביצי"מ ומ"ת נתחדשה כל המציאות של בנ"י.

רסגולכן, מיצי"מ ומ"ת למדים דיני גירות: מילה וטבילה כו'96. יש אמנם פרטי דינים בנוגע לקבלת המצוות שלמדים מהגיור של רות, אבל מעשה הגירות עצמו (לא המחשבה והדיבור שבו) – מילה וטבילה – למדים מיצי"מ ומ"ת, שכן, הגיור של רות הי' לאחרי שהיתה כבר המציאות של בנ"י, ואילו ביצי"מ ומ"ת נתחדשה המציאות של בנ"י.

רסדוכללות הענין בזה – שנתחדשה בעולם מציאות שהקב"ה אומר עלי' "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", ועד שהשייכות של בנ"י להקב"ה גדולה יותר מהשייכות של בן לאביו, כי, אע"פ ש"ברא כרעא דאבוה"71, הרי הבן נפרד מאביו ונעשה מהות בפ"ע, ואילו נשמת איש ישראל אינה נפרדת ממנו ית' כלל, רק כולא חד, ולכן יש חיוב של מס"נ על ציווי אבינו שבשמים, ולא כמו הבן שאינו מחוייב למסור נפשו עבור אביו, שהרי "חייך קודמין" (במכ"ש מזה ש"אבדתו קודמת").

רסהובדוגמת כללות החידוש דמ"ת שעליונים ירדו למטה כו' – לא

רסו120
רק בנוגע לנשמה (כפי שהי' גם קודם מ"ת), אלא באופן שחודר גם את הגוף, ועד שאפילו מצות מילה היא באופן שונה לאחרי מ"ת מכפי שהיתה לפני מ"ת, שלכן "אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כו'" (כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות), ומה גם שלאחרי מ"ת ניתוספו במצות מילה כמה פרטים שלא היו קודם מ"ת (כמדובר פעם בארוכה).

רסזוכל זה מודגש ביותר בבוא הזמן המיוחד שבו חוגגים את יצי"מ בכל שנה – "זמן חרותנו", נוסף על הענין דיצי"מ שישנו בכל ימות השנה באופן של "פעולה נמשכת" מהפעם הראשונה.

רסחמה. ובנוגע אלינו:

רסטכאשר פוגעים בענין הגירות, עי"ז שמתערבים אנשים שאין להם מושג אפילו בא"ב של יהדות, ומצווים על שכיריהם ולקיטיהם לומר על לאו הן ועל הן לאו, היפך ממה שנקבע במ"ת – אזי פוגעים לא רק בענין חשוב בעולם, או בענין פרטי של תומ"צ, אלא מחריבים רח"ל את כל ענין היהדות!

רעאמרו רז"ל: שבעה דברים קדמו לעולם, וא' מהם הו"ע התורה, ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה. ואילו כאן, רוצים לבלבל את כל המציאות של בנ"י, עי"ז שנותנים לגוי תעודת-נייר – באותיות מרובעות עם סמל של מנורה בת שבעה קנים – שהוא יהודי (ונותנים לו אלפי דולרים מכספי צדקה שתרמו יהודים), ועוד מתגאים בכך ואומרים שזהו "הישג דתי", בה בשעה שאפילו "בר בי רב דחד יומא" מבין מהי התוצאה – שזה ענין שמביא לידי גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים רח"ל!

רעאומה שטוען שאין זה ענין של ג"ע ע"ז ושפ"ד, ובמילא לא צריך למסור נפשו על זה – הרי זה ענין של חילול השם ברבים שאין כמוהו!

רעבוהגע עצמך: אפילו כדי להיות חבר באיגוד מסויים ב"מנהטן" – מעמידים תנאים מסויימים, ובודקים את השמות והחתימות – אם אין בהם זיוף וכו'; ואילו בנוגע לגיור, מודיעים ומכריזים, שלאחרי שניתנה תעודת-הנייר, אין רשות לאף אחד לחקור ולדרוש!...

רעגהבטיחו שישלחו שליח למקום פלוני כדי להבטיח שהכל יתנהל

רעד121
כשורה. אבל כשהשליח הגיע לשם, ראה מיד שאין לו שום שליטה, ורק משתמשים בו כדי לומר שעכשיו הכל כשר וישר, ולכן עזב את המקום!

רעהוגם לאחרי שראו עכשיו שבין אלו שנרשמו בתור יהודים ישנו אחד שהוא צורר היהודים, נאַצי וכו' וכו' – מבטיח פלוני, שמתייצב נגד "דבר הוי' זו הלכה", שאותו גוי ישאר בראש הרשימה...

רעוועיקר העוולה היא מצד כל אלו שעומדים מסביב ושותקים, ולא עוד אלא שמוחאים כפיהם... אם בגלל שקיבלו שוחד של כבוד המדומה או ממון [כדאיתא בספרים בנוגע לשם המטבע "זוז", מלשון זז, שאינו מניח את האדם להשאר במקומו], או בגלל נאמנותם למפלגה... כיון שזה ענין שקשור עם המפלגה, אי אפשר לומר מאומה!

רעזאבל הוא שוכח שהוא "מושבע ועומד מהר סיני" עוד לפני שהושבע ע"י המפלגה!

רעחומה שאינו יכול לצאת נגד כדי שלא להסתכן באיבוד הפרנסה (כיון שמקבל משכורת ממנו) – כפי שאכן אירע שהי' יהודי אחד שהצביע נגד חוק "מיהו יהודי" (למרות מה שהובטח לו אם ישתתף עמהם בהצבעה), ולא התביישו להעניש אותו וליטול ממנו את פרנסתו, ומוסיפים להתרות באלו שרוצים להצטרף ולחתום נגד החוק, שיטלו מהם את פרנסתם – הרי הוא בעצמו אומר בברכת המזון בכל יום שהקב"ה הוא "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים"!

רעטמו. ויה"ר שבעמדנו בחג הפסח, "זמן חרותנו", תהי' כבר הגאולה מהחושך כפול ומכופל, שהוא כמו החושך דמצרים שנאמר בו "וימש חושך", "לשון ממשש בצהרים, שהי' כפול ומכופל ועב עד שהי' בו ממש", שהיו יכולים למששו בידים.

רפולא כמו ה"אשלי'" שזוהי "אתחלתא דגאולה"; זהו מעמד ומצב של "מצרים" ("כל המלכיות נקראו ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירות לישראל") שלא הי' כמוהו; כזה רגש נחיתות בפני הגוי שלא הי' כמוהו – שכאשר הגוי נותן רשיון שיוכלו לרשום אותו בתור יהודי, הרי זה פועל הרגשת עליונות!

רפאזהו חילול כל הקדוש לישראל, חושך כפול ומכופל, חושך

רפב122
שמעורב עם שוחד – השוחד בנוגע למיהו יהודי, והשוחד בנוגע לרבנות, וכעת עומדים להסתכסך עם הקב"ה בעצמו – עי"ז שמלמדים אודות "אותו האיש" רח"ל; עד עכשיו ניסו לפגוע בישראל ואורייתא, ועכשיו – גם בקוב"ה!

רפגויה"ר שכשם שבמצרים הי' "וימש חושך" רק "שלשת ימים", ואח"כ היתה היציאה ממצרים באופן שאפילו יהודי אחד לא נשאר במצרים – הנה גם עתה יהי' כן. ובכל אופן, אלו שנאחזים בחושך, יהי להם אשר להם, אבל עכ"פ שלא יסירו מהדרך יהודים נוספים, ואפילו לא גויים.

רפדולהעיר, שבלית ברירה יכולים להשתמש גם בטענה שאין לפגוע בגויים, כפי שאירע בשעה ששמעו שהותיקן כועס על כך שרושמים גויים בתור יהודים, שהתחילו להתלחש ולחפש עצות כיצד לרצות את הגוי!... ואע"פ שאין "ענין" לטעון שצריך לבטל זאת בגלל הותיקן, אבל אעפ"כ, כשמדובר אודות הצלה מצרה, יש לטעון ולומר: גם אם אינך מתפעל מהקב"ה – אולי תתפעל מהבוחרים שלך שתומכים בך בבחירות או מהרבנים שלך, ועכשיו העצה היא לדרוש זאת מצד ה"חוצה" – שגויים אינם מרוצים מזה, ולכן חייבים לעשות משהו!...

רפהויה"ר שיסתיים כבר החושך כפול ומכופל, ו"לכל בני ישראל יהי' אור במושבותם" – ע"י ההנהגה ע"פ "דבר ה' זו הלכה" כפי שנמסר ע"י משה, "גואל ראשון הוא גואל אחרון",

רפו– וכידוע הביאור בזה, שאע"פ שמשה הוא משבט לוי, ומשיח הוא משבט יהודה, הנה בזמן הגאולה תתלבש נשמתו של משה בגופו של משיח –

רפזשיוציא מהגלות את כל היהודים כהלכה, ובנוגע לכל הגויים שרימו אותם – הנה "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד", בקרוב ממש.

רפח* * *

רפט123
מז. ישנו ענין נוסף בהמשך להאמור לעיל (סמ"א) שסדר ההגדה מלמדנו הצורך להתעסק בחינוך הבנים – חלקה של האשה, עקרת הבית, בחינוך הבנים:

רצנוסף לכך שבשנים הראשונות, עד גיל שש שנים, שייך ענין החינוך לגמרי לאשה, הנה גם בשנים שלאח"ז, ביכלתה של האשה להשפיע על חינוך הבנים עוד יותר מאשר הבעל.

רצאולדוגמא: בנוגע לחשבונות שכליים אודות "תכלית", שכדי שבבוא הזמן יהי' לו כשרון לפרנסה, צריך לוותר על לימוד התורה בחלק מהיום, ולא להתרגל להנהגה שהיא שונה לגמרי מכל העמים – שטענה זו שייכת ונוגעת לאם יותר מאשר לאב – הנה כאשר האשה מוחלת על זה, ומדגישה שהעיקר אצלה שהילדים יגדלו באופן המתאים לבן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה – הרי בודאי שכן יקום!

רצבוענין זה מודגש ביצי"מ (שזהו תוכנה של ההגדה) – כדאיתא במדרשי חז"ל ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", החל מביטול גזירת פרעה דוקא ע"י הנשים – נוסף על המילדות העבריות – שהם חיזקו את האנשים לבטוח בהקב"ה ולידע שגזירת פרעה אינה נוגעת להם, אם רק יתנהגו ע"פ רצון ה', וכך העמידו את הדור ש"הם הכירוהו תחילה"311 – שדוקא אלו שנולדו בשדה, והקב"ה בעצמו זן אותם באופן ש"ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור", הנה הם הכירוהו תחילה ואמרו "זה א-לי ואנוהו".

רצגוסיפור זה, כמו כל סיפורי התורה, מהוה הוראה – איך להעמיד ילדים שיתנהגו ע"פ רצון הקב"ה, שאז יצייתו גם להוריהם, כשם שמצייתים לאביהם שבשמים.

רצדוכך מעמידים "צבאות ה'", ויוצאים עמהם – "בבנינו ובבנותינו" – אל הגאולה האמיתית והשלימה, באופן ד"אראנו נפלאות"15.

רצה* * *

רצומח. גאולה פרטית היא הקדמה לגאולה כללית, וכמו פרט בערך הכלל.

רצזוכן הוא גם בנוגע לאלו שנגאלו לאחרונה מאחורי מסך הברזל –

רצח124
אם כי לא כולם, אלא רק בבחי' "הניצנים נראו בארץ" – שזו תהי' הקדמה לגאולה של כולם, אם באופן שבהיותם שם יוכלו להתנהג כרצונם, או ע"י שינוי מקום.

רצטוגאולה זו, שהיא בבחי' כלל גדול או כלל קטן, תהי' הכנה לגאולת כל בנ"י, הן בחוץ לארץ והן בארץ ישראל – להגאל מה"אל זר אשר בקרבך"231, ולבוא לגאולה האמיתית והשלימה "היום – אם בקולו תשמעו"121, שאז – "מיד הן נגאלין", באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד" ע"י הקב"ה בעצמו [כמארז"ל "לשעבר (ביצי"מ) אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם, שנאמר וה' הולך לפניהם יומם (והרי כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו), אבל לעתיד לבוא אני לבדי, שנאמר כי הולך לפניכם ה' ומאספכם גו'"], בקרוב ממש, ו"שמחת עולם על ראשם"46.

ש* * *

שאמט. בנוגע ל"כינוס תורה" שייערך מחר – מסתמא יהי' זה בהשתתפות כולם. וההשתתפות שלי היא – בסיום על מסכת כתובות.

שבויה"ר שיהי' זה באופן של "כינוסן של צדיקים" ש"הנאה להם והנאה לעולם".

שגועי"ז ימשיכו חירות על השנה כולה – שמתוך חירות מכל הענינים המבלבלים יוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולהתכונן לביאת משיח צדקנו, מתוך שמחה וטוב לבב.

שד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

שהלאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים מ"כוס של ברכה".

שוטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].

שז______ l ______