Toras Menachem·Vol. 72 (5733·Part 3)·Second Day of Shavuos Sicha 5733תורת מנחם·עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי·שיחת יום ב' דחג השבועות·ה'תשל"ג

א297
בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. התוועדות זו קשורה עם ענינו המיוחד של היו"ט דחג השבועות – "זמן מתן תורתנו", שזהו ענין כללי שכולל גם את ענינם של שאר הימים טובים, חג הפסח וחג הסוכות, שהרי כל עניני הימים טובים ואופן ההנהגה בהם וכו' – יודעים אנו מהתורה שניתנה בחג השבועות.

דויתירה מזה, ש"זמן מתן תורתנו" כולל את כל הענינים (לא רק עניני הימים טובים) – כל עניני התורה,

ההחל מהענינים שהיו לפני מ"ת, כמו מצות מילה, כמ"ש הרמב"ם ש"אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כו'"; ועאכו"כ הענינים שלאח"ז, כמו פרשת נחלות, וכן ז' מצוות דרבנן, וכל פרטי הענינים שנתבארו ב"ששים המה מלכות (ששים מסכתות) .. ועלמות אין מספר" (מימרות האמוראים), מנהגי ישראל, ועד ל"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" – שהכל ניתן למשה מסיני,

וולא רק עניני תומ"צ, אלא גם הענינים שעליהם נאמר "כל מעשיך יהיו לשם שמים", ו"בכל דרכיך דעהו" – דכיון שזהו פס"ד בתורה, הרי גם זה נכלל ב"זמן מתן תורתנו".

זובאותיות פשוטות: אע"פ שיש כמה ימים טובים, "זמן חרותנו" ו"זמן שמחתנו" – הרי ימים טובים הנ"ל הם ענינים פרטיים, ואילו "זמן מתן תורתנו" הו"ע כללי, שכולל כל הענינים.

חב. וכיון ש"הימים האלה נזכרים ונעשים", הרי מובן, שהענין

ט298
דמ"ת – שכולל את כל הענינים (כנ"ל) – חוזר ונשנה ב"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה, ולא עוד אלא שהוא באופן ד"מעלין בקודש".

יובפשטות – שחוזר ונשנה באופן נעלה יותר הענין ד"מתן תורה", "מתן" דייקא, מלשון מתנה, ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן".

יאומ"מתן תורה" – ל"קבלת התורה", דכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", הרי בודאי שנותן גם את הכחות הדרושים (ובזה גופא ניתוסף עוד יותר עי"ז ש"הבא ליטהר מסייעין אותו") לקבל את התורה – ללמוד תורה בהבנה והשגה באופן של פתיחת המוח, ומפתיחת המוח יומשך גם בפתיחת הלב, ולבא פליג לכל שייפין – לכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ועד למעשה בפועל, במשך כל השנה כולה.

יבג. וכל זה צריך להעשות בשמחה ובטוב לבב, ככל עניני התומ"צ שע"פ הוראת התורה צריכים להיות בשמחה, ועאכו"כ בנוגע לכללות הענין דמ"ת.

יגובפרט ע"פ המבואר בתניא שזהו כמשל "מלך גדול ורב (ש)מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה .. המוטל באשפה, ויורד אליו .. ומקימו ומרימו מאשפתו ומכניסו להיכלו .. חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא כו'",

ידוממשיך לבאר, ש"ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה .. עשה לנו אלקינו .. כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים, ולא בחר בכולם, כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים כו'"14 – ששם היו בשפל המצב, ועכ"פ במעמד ומצב של "איש הדיוט", ללא מעלות מיוחדות, שהרי אז הי' ענין הגירות ש"כקטן שנולד דמי" – "וירד לשם .. כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי .. ואתדבקות רוחא ברוחא היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו דכולא חד ממש"14,

טושזהו כללות הענין דמ"ת, שהי' באופן ד"וירד הוי' על הר סיני",

טז299
שעליונים ירדו לתחתונים ותחתונים יעלו לעליונים, שדוגמתו במשל הו"ע הכניסה להיכל המלך, חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם – הרי מובן עד כמה גדולה השמחה שבדבר!

יזד. וכיון שהתורה ענינה אור, כמ"ש "כי נר מצוה ותורה אור", שאפילו "מעט אור דוחה הרבה חושך", ועאכו"כ אור גדול, ושמחה גדולה כו' – הנה עי"ז מאירים את כל העולם, עד לפנה נדחת כו'.

יחואור זה בכחו לבקוע את גודל חשכת הגלות, ולשרוף את שיירי הגלות,

יטועד שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, וללימוד תורתו של משיח – שניתנה אמנם במ"ת (שהרי מ"ת לא יהי' עוד הפעם), אלא שתתגלה ע"י משיח, שילמד תורה את כל העם.

כ* * *

כאה. אע"פ שבמ"ת ניתנו כל הענינים (כנ"ל), הרי התכלית והכוונה היא שיבוא מן הכלל אל הפרט, ובסדר מסודר, מן המוקדם אל המאוחר.

כבוכמו בנוגע לעשרת הדברות, שכוללים את כל תרי"ג מצוות (כפי שפירש רבינו סעדי' באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו) – שתכלית המכוון הוא שלאח"ז יומשכו בפרטיות כו'.

כגועד"ז בנוגע להתכללות כל עשה"ד בשתי דברות הראשונות, "אנכי" ו"לא יהי' לך", ש"בדיבור אחד נאמרו ("אחת דיבר אלקים"), מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע" (ועד כפי שכלולים באות הראשונה שבתיבה הראשונה, שזהו הא' ד"אנכי") – שתכלית המכוון הוא הפירוט באופן ש"שתים זו שמעתי"25 (כפי שמצינו

כד300
בכמה ענינים שנאמרו באופן שיש בו "כדי לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע").

כהומזה מובן, שנוסף על הענין של "זמן מתן תורתנו" כפי שהוא הכלל של כל עניני התורה (כנ"ל), ישנו גם הענין ד"זמן מתן תורתנו" כפי שהוא ענין פרטי,

כו– ע"ד שמצינו בכמה ענינים, כמו "טהרות", שזהו שם של סדר שלם במשניות, וגם שם של מסכת פרטית בסדר זה; ועד"ז בכוכבים, שזהו שם כללי לכל הכוכבים, ויש גם כוכב פרטי שנקרא בשם זה –

כזולכן יש להתבונן ולבאר גם ענינו הפרטי של "זמן מתן תורתנו" – העילוי שבו לגבי "זמן חרותנו" ו"זמן שמחתנו".

כחו. והענין בזה:

כט"זמן חרותנו" – אע"פ ש"אין חבוש מתיר עצמו כו'", הרי זה קשור עם האדם, שהוא זה שיצא לחירות משעבוד מצרים (או באופן שמעמיד את עצמו במעמד ומצב שלא יבוא לידי שעבוד כו'), ובמילא הרי זה לפי ערכו, גדריו והגבלותיו כו'.

לועד"ז "זמן שמחתנו" – אע"פ ששמחה פורצת גדר, הרי זו עדיין שמחה שקשורה עם האדם כו'.

לאמשא"כ "זמן מתן תורתנו" – אע"פ שגם כאן נאמר שזוהי "תורתנו" (תורה שלנו), הנה ההדגשה היא לא על קבלת התורה, אלא על נתינת התורה – "מתן תורתנו", שניתנה מהקב"ה באופן ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"9, לאחרי שהכניס בה את עצמותו, כמרומז בר"ת ד"אנכי": "אנא נפשי כתבית יהבית", כך, שאין זה מוגדר בהגבלות של האדם, אלא באופן שלמעלה לגמרי ממדידה והגבלה, וכמ"ש "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".

לבוענין זה מרומז גם בכך שחג השבועות הוא יום אחד (לא כמו חג הפסח וחג הסוכות שהם שבעה-שמונה ימים), שזהו"ע שלמעלה מהתחלקות כו'.

לג301
ז. וההוראה מזה:

לדכאשר יהודי מקבל את התורה ב"זמן מתן תורתנו", הנה לכל לראש רוצה לראות ולבחון את תוכנה ולהתחיל ללמדה – כפי שנגשים לכל ענין שכלי, כולל גם התורה, ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

להועל זה אומרים לו, שיש בתורה ענין מיוחד שאין בכל שאר החכמות – "מתן תורתנו", שניתנה מהקב"ה, כך, שזהו ענין שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי.

לואבל עפ"ז נשאלת השאלה: מהי השייכות שלו – בהיותו במעמדו ומצבו, בתכלית ההגבלה כו', כאשר זה עתה מקבל את התורה – לתורה שהיא למעלה ממדידה והגבלה לגמרי?!

לזוהמענה לזה, שכיון שהתורה היא בלי גבול, הנה כל פרט בתורה הוא בלי גבול, והראי', שבתיבת "אנכי" כלולה כל התורה כולה, וכיון שכן, הנה מיד כשמתחיל באות א' ד"אנכי" – אות א' בלבד, שאין בה ענין של הבנה והשגה – הנה בשעתא חדא וברגעא חדא יש לו כבר את כל התורה כולה!

לחוהרי זה כמו שנותנים לאדם אוצר יקר, הון עתק, שגם אם עדיין לא קיבל את המפתחות, הרי הוא כבר שמח שמחה גדולה על כך שהאוצר הוא בבעלותו!

לטוכך נגשים – מתוך שמחה וטוב לבב – גם ללימוד כל ענין בתורה באופן של הבנה והשגה כו'.

מ* * *

מאח. כתיב "זכרו תורת משה עבדי", ואמרו רז"ל "לפי שמסר נפשו עלי' נקראת על שמו".

מבולכאורה אינו מובן: כיון שהקב"ה "נתן לנו את תורתו" – למה לקרותה בשם "תורת משה", ולא כפי שנקראת "תורת ה'"?!

מגוכן צריך להבין במאמר המשנה בהתחלת מסכת אבות (שלומדים בתור הכנה למ"ת): "משה קיבל תורה מסיני" – דלכאורה, כשרוצים להדגיש מעלת ויוקר התורה, מתאים יותר לומר שהקב"ה נתן תורה לבנ"י?!

מד302
ט. והענין בזה:

מהכאשר הקב"ה רוצה ליתן תורה לאדם פשוט שזה עתה יצא ממצרים – הנה מצד הקב"ה אין מדידה והגבלה כלל כו', כך, שיכול ליתן ברגע אחד את כל התורה כפי ש"ארוכה מארץ מדה וגו'"34; אבל מצד האדם שמקבל את התורה, הנה כיון שהתורה היא בלי גבול, עליו להתבטל ממציאות של אדם ("ווערן אויס מענטש") ולהפוך למלאך (ולמעלה מזה כו'), שדוקא אז יוכל לקבל את התורה כפי שהיא אצל הקב"ה, או שישאר במציאות של אדם, "תחתונים", אבל באופן שיעלה "לעליונים" – אם בציור של נשמה בלי גוף, "פרחה נשמתן", או בציור של נשמה בגוף אבל באופן שאין לו שייכות למציאות העולם, כמו אליהו הנביא שעלה בסערה השמימה.

מוועל זה אומרת המשנה "משה קיבל תורה מסיני":

מזבודאי ברור הדבר שהקב"ה נתן את התורה; המשנה רוצה ללמד ענין נוסף בנוגע לקבלת התורה – שמשה קיבל תורה מסיני, היינו, לא ברקיע, אלא בארץ למטה מעשרה טפחים, בהיותו במעמד ומצב של נשמה בגוף שזקוק לאכילה ושתי' כו',

מח– ורק בארבעים יום שלאח"ז הי' במעמד ומצב ש"לחם לא אכל ומים לא שתה", משא"כ לפנ"ז הי' במעמד ומצב שזקוק לאכילה ושתי' (אף שבודאי לא הי' במעמד הר סיני ענין של אכילה ושתי' בפועל ח"ו, מצד גודל הביטול שהי' אז בכללות העולם, עד כדי כך ש"שור לא געה וכו'") –

מטכיון שהכוונה והתכלית של נתינת התורה היא – לפעול בעולם דוקא.

ני. אבל השאלה היא: איך מתחברים שני ענינים אלו – התורה, ש"ארוכה מארץ מדה גו'", לא רק בכמות, אלא גם באיכות, באין ערוך לגמרי לכל הדברים הגשמיים שבעולם, עם אדם שצריך להשאר נשמה בגוף (שלכן, גם כש"פרחה נשמתן", הנה תיכף ומיד החזירה להם הקב"ה בטל תחי') ולקבל את התורה?!

נאוהמענה על זה: "זכרו תורת משה עבדי" – שיש כאן מציאות של עבד, בעל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, שהרי "אי אפשר לנפש

נב303
האלקית לבטא (דברי תורה) בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים (ה' מוצאות הפה) כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש"; אבל זהו באופן שמתבטל ממציאותו, שאינו מציאות לעצמו כלל, גם לא מציאות של עבד ("אויס עבד"), אלא כל מציאותו היא מציאות האדון, שלכן, "מה שקנה עבד קנה רבו", ולא באופן שתחילה קונה העבד, ואח"כ קונה רבו, אלא באופן שמלכתחילה קנה רבו.

נגוזוהי פתיחת הדרך לקבלת התורה אצל כל אחד מישראל, עי"ז שכל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משה רבינו (כמבואר בתניא), כך שיש אצלו גם הענין ד"משה עבדי".

נדוזהו גם מה שהתורה נקראת "תורת משה" – כיון שענינו של משה הוא ממוצע המחבר, כידוע שיש ב' אופנים בממוצע: יש ממוצע המפסיק, שעל ידו נשתנה הדבר מכמו שהי' לפנ"ז, ועי"ז יוכל לירד לדרגא תחתונה יותר, אך יש גם ממוצע המחבר, שמאפשר להתחבר עם הדבר היותר נעלה כמו שהוא, ללא שינוי כלל ח"ו.

נהיא. וההוראה מזה:

נויש לזכור שהענין דמ"ת לא הי' באופן שהגביהו את בנ"י למעלה מעשרה טפחים, אלא אדרבה: "וירד ה' על הר סיני"16; ובאופן שגם אם "פרחה נשמתן", החזירה להם הקב"ה בטל תחי'.

נזולכן, כשיהודי מקבל את התורה בזמן מ"ת, ויודע שכיון שהתורה "ארוכה מארץ מדה וגו'", צריך להתמסר ללימוד התורה מתוך שקידה והתמדה עצומה, באופן ש"באהבתה תשגה תמיד" – הנה ביחד עם זה צריך גם לשמור על בריאות הגוף, ע"י שמירת זמני האכילה והשינה כו', שהרי "אי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה וכו'".

נח– "לחם לא אכל ומים לא שתה", אינו סדר עבודה. זהו סדר הנהגה רק בשעה שמשה הי' בשמים, אבל לאח"ז הוצרך להיות גם אצלו ענין של אכילה ושתי', אע"פ שזהו מהענינים שבהם דומים להיפך מאדם.

נטאלא שצריך להזהר מעניני מותרות כו', וכדברי המשנה: "כך היא

ס304
דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה כו' ובתורה אתה עמל", וכמו"כ ישנו הענין ש"מאחר סעודתו .. כדאיתא בגמרא שעה רביעית מאכל כל אדם, שעה ששית מאכל ת"ח, והיו מרעיבים עצמם שתי שעות .. אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום"; אבל כל זה צ"ל באופן שיבטיח שיהי' הגוף בריא ושלם.

סאוזוהי הדרך לקבלת התורה בכל שנה ובכל יום – ללמוד תורה מתוך מסירה ונתינה, ובאופן שמתאחד עם התורה ב"יחוד נפלא",

סבונעשית אצלו שנת אורה ("אַ ליכטיקע יאָר"), ע"י "תורה אור"18 שמאירה את דרכו בחיים, הן בעניני "נר מצוה"18, והן בעניני הרשות שנעשים "לשם שמים"5, וממשיכה ברכות ה' בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות, כך, שכל מי שמסתכל עליו רואה ש"אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא"56, אושר אמיתי בגשמיות וברוחניות, בטוב הנראה והנגלה, במשך כל השנה כולה.

סג* * *

סדיב. נהוג לאחרונה שביו"ט הולכים לבתי-כנסת לשמח ולהתאחד עם יהודים נוספים, והיינו, לפי שביו"ט מודגש הענין ש"כל איש ישראל .. כאיש אחד חברים" (כפי שנוגע גם להלכה בפועל), אלא שיכול להיות שיש הפסק ביניהם מצד ריחוק המקום (אף שאינו אלא ריחוק מקום גשמי, ולא ריחוק אחר ח"ו), ולכן, כאשר מבטלים הפסק זה עי"ז שעוברים ובאים ממקום למקום, אזי נעשה בגלוי הענין ד"כאיש אחד חברים".

סהוענין זה הוא באופן ד"הוי רץ למצוה", ובפרט בנוגע למצוה שתלוי' בהליכה ברגל, והיינו, שההליכה היא באופן שזהו רצונו וחפצו מצד עצמו (ולא באופן שצריכים להבטיח לו דבר-מה, "מדלי'" וכיו"ב), שלכן עושה זאת בזריזות וחפזון, שזהו ענין הריצה.

סויג. ולהעיר:

סזענין ההליכה ברגל מצינו בהדגשה בנוגע לחג הפסח – כמ"ש "מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם וגו'", "והדריך בנעלים".

סח305
ועד"ז בנוגע לחג הסוכות, "זמן שמחתנו", שאז ישנו הענין דשמחת בית השואבה שבה מודגש ענין הריקוד ברגליים – "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין כו'", והיינו, שהשמחה היא באופן שחודרת בכל מציאותו עד שניכרת גם בריקוד ברגליים, שאז יודעים ששמח באמת.

סטאבל בנוגע לחג השבועות לא מצינו לכאורה ענין מיוחד שקשור עם (הליכה ב)רגליים. – מצינו במ"ת הדגשה מיוחדת בנוגע לענין של ראי' ושמיעה, כמ"ש "וכל העם רואים וגו'", "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה"; אבל שאר חלקי הגוף עמדו בתנועה של ביטול כו'.

עמצינו אמנם את הענין ד"משכני אחריך נרוצה וגו'", כפי שמבאר רבינו הזקן ש"משכני" קאי על יצי"מ, "אחריך נרוצה" קאי על ספירת העומר, ו"הביאני המלך חדריו"69 קאי על מ"ת, אבל ענין זה הוא רק בנוגע להכנה למ"ת, ולא בנוגע למ"ת עצמו בששה בסיון, לאחרי ש"ביום הזה (ר"ח סיון) באו מדבר סיני .. נגד ההר", שמאז נשארו באותו מקום.

עאובכל אופן, כבר נקבע המנהג ללכת לשמח יהודים בכל הימים טובים, ומנהג זה מביא לידי הוספה בתומ"צ, באהבת ה' ואהבת ישראל, כך שזהו בודאי (ללא ספק) מנהג טוב, שהוא בכלל "מנהג ישראל תורה היא", שניתוסף דוקא מצד המעמד ומצב ד"אכשור דרא" (בתמי'), אע"פ שבדורות שלפנ"ז לא היו זקוקים לכך.

עביד. ויש להוסיף בנוגע לענין השמחה שבדבר:

עגובהקדים – שמצינו שדוקא ניסוך המים בחג הסוכות הי' בשמחה גדולה, כמארז"ל65 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", עוד יותר מאשר ניסוך היין (אע"פ שלכאורה דוקא יין קשור עם ענין השמחה, שהרי "אין אומרים שירה אלא על היין"). וע"פ המבואר

עד306
בחסידות שדוקא מצד גודל העילוי שבניסוך המים לא ניתן להכתב בתושב"כ כמו ניסוך היין – מבואר גם שיש עילוי גדול יותר בענין ההקפות שבשמע"צ, שלא נכתבו אפילו בתורה שבע"פ, ואינו אלא מנהג.

עהובהתאם לכך, אינני רואה עוול... אם המנהג דהליכה לבתי-כנסיות ביו"ט יהי' בשמחה גדולה יותר אפילו מהשמחה שבהקפות, שהרי המנהג דהקפות נזכר לכל-הפחות בשו"ע, ואילו המנהג דהליכה לבתי-כנסיות ביו"ט הוא נעלה כ"כ, שלא נזכר אפילו בשו"ע!

עוובודאי תנוצל שמחה זו לשמחה של מצוה, החל מזמן מ"ת, וממנו יומשך על כל השנה כולה – לשמח את עצמו ויהודים מסביבו בעניני תומ"צ, ובאופן שבכל ענין שבו צ"ל ענין של ריצה ברגליים, ירוצו הרגליים – ועאכו"כ בעל הרגליים – מתוך שמחה וטוב לבב.

עזושמחה זו תפרוץ את כל הגדרים של מדידה והגבלה31, ותמשיך ברכת ה' בכל המצטרך על כל השנה כולה, שתהי' שנה של שמחה בכל הענינים, החל מלימוד התורה ובאופן שמביא לידי מעשה, ועד לענין ד"בכל דרכיך דעהו"6, למטה מעשרה טפחים.

עח[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שכל אלו שהשתתפו בתהלוכה יאמרו לחיים בשמחה,

עטואלו שמאיזו סיבה לא השתתפו, יקבלו על עצמם שבשנה הבאה ישתתפו בזה ביתר שאת וביתר עוז, ובאופן דכפלים (כמובא באגה"ת) בנוגע להליכה למקום רחוק... ואז יצטרפו גם הם לאמירת לחיים,

פוימשיכו חיים וברכה על כל השנה כולה].

פא* * *

פבטו. בהמשך להמדובר לעיל (סי"ג) שבחג השבועות לא מצינו עבודה הקשורה עם הליכה ברגליים (כמו בחג הפסח וחג הסוכות) – יש להעיר אודות ענין שנתבאר בתושבע"פ באריכות, אלא כיון ש"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", ישנו גם בתושב"כ ברמז מן הרמז:

פגבמ"ת כתיב16 "וירד ה' על הר סיני", ומבואר במדרשי חז"ל שהקב"ה ירד עם כל הפמליא דילי' – המרכבה העליונה כו', וזהו א'

פד307
הטעמים שביום א' דחג השבועות מפטירין במרכבת יחזקאל: "נפתחו השמים וגו'".

פהוע"פ תורת הבעש"ט (שחג השבועות הוא יום ההילולא שלו) שבכל דבר יש הוראה בעבודת ה', מובן, שיש גם הוראה מפרטי הענינים שנאמרו בנוגע למרכבה.

פווכמובן גם מהמסופר במדרש: "בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים .. והיו כולם עשויים דגלים דגלים .. כיון שראו אותן ישראל שהם עשויים דגלים דגלים, התחילו מתאוים לדגלים .. לכך נאמר הביאני אל בית היין, זה סיני, שנתנה בו התורה שנמשלה ביין .. ודגלו עלי אהבה85 .. אמר להם הקב"ה מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם .. מיד הודיע הקב"ה .. ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו", והיינו, שכיון שהראו להם את המלאכים שהם עשויים דגלים דגלים, הרי זה סימן שזהו דבר ששייך אליהם, ולכן התחילו מתאוים לדגלים.

פזוכן הוא בנוגע לכללות ענין המרכבה:

פחאע"פ שלכאורה שייך ענין המרכבה רק למעלה, אבל לא בארץ מתחת, הרי האמת היא שרצונו של הקב"ה שכל אחד מישראל יהי' בבחי' מרכבה, כמבואר בתניא14 בפי' הכתוב "ועשיתם את כל מצוותי .. אני ה' אלקיכם", ש"ע"י קיום המצות הריני אלקה שלכם, כמו אלקי אברהם אלקי יצחק וכו', שנקרא כן מפני שהאבות היו בחי' מרכבה לו ית' (כמארז"ל "האבות הן הן המרכבה") .. וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצות כו'".

פטאלא שאצל האבות הי' זה באופן ש"כל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם", ואילו אצל כל אחד מישראל הרי זה רק "בשעת מעשה וקיום המצוה", ש"אברי גוף האדם המקיימים המצוה .. נעשו מרכבה ממש לרצון העליון, כגון היד המחלקת צדקה לעניים .. ורגליים המהלכות לדבר מצוה וכו'"; אבל ענין המרכבה כשלעצמה היא מטרתו של כל אחד מישראל – להיות במעמד ומצב ש"ה' נצב עליו" (שזהו"ע

צ308
המרכבה), כלשון הכתוב בחומש בנוגע ליעקב אבינו, אבל זהו ענין ששייך לכל אחד מישראל בעבודתו בכל יום.

צאומזה מובן שלכל אחד מישראל שייכים גם פרטי הענינים שבמרכבת יחזקאל – שנאמרים בהפטרת חג השבועות ששייכת לכל אלו ששומעים אותה, ובפרט שענין זה נקבע גם ב"תיקון ליל שבועות" שאומר כל אחד מישראל, ואינו יוצא י"ח באמירת הזולת.

צבטז. והנה, בין פרטי הענינים שנאמרו בנוגע למרכבת יחזקאל (שכמה מהם נתבארו בקבלה וחסידות, וגם בספרי חקירה כמו מורה נבוכים) – ישנו ענין שחוזר ונשנה כמ"פ בנוגע לאופן ההליכה (ברגליים) של חיות המרכבה:

צג"לא יסבו בלכתן איש אל עבר פניו ילכו" (אם רוצות ללכת לאיזה רוח שירצו, אין צריכות להסב פניהם, שהרי יש להם פנים לכל צד, לפיכך איש אל עבר פניו ילכו, לצד פניו של אותה רוח שהם רוצים ללכת ילכו); "ואיש אל עבר פניו ילכו אל אשר יהי' שמה הרוח (הרצון) ללכת ילכו לא יסבו בלכתן"; "בלכתם ילכו לא יסבו בלכתן"; "על אשר יהי' שם הרוח (הרצון של הקב"ה) ללכת ילכו שמה הרוח ללכת .. כי רוח החי' באופנים" (אין צריך לומר להם לצד זה לכו, שרוחו של הקב"ה בחיות).

צדובאופן כזה צריכה להיות גם הליכתו של כל אחד מישראל – שאינו צריך להסב פניו תחילה לצד זה או לצד אחר כו', אלא כשמרגיש את הרוח אלקים חיים – רצונו של הקב"ה, וכמו בנדו"ד, שהקב"ה רוצה שילך לשמח יהודים – אזי תיכף ומיד הולך למלא שליחותו.

צהומזה מובן שענין ההליכה שייך גם לחג השבועות, ובפרט אחד עוד יותר מהשייכות לחג הפסח וחג הסוכות – כי: בפסח נאמר אמנם "מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם וגו'", להורות על ענין החפזון, אבל לעתיד לבוא נאמר "כי לא בחפזון תצאו"; ובסוכות קשור ענין ההליכה והריקוד ברגליים עם שמחת בית השואבה דוקא (ועד"ז בנוגע לענין ההקפות שתלוי בריקוד עם ס"ת דוקא); ואילו בשבועות שבו מודגש ענין ההליכה שמצינו במרכבה, הרי זה שייך לכללות העבודה ללא נפק"מ באיזה ענין, כמו ה"מרכבה" שאינה מבררת תחילה אם היא מוכנה לנסוע

צו309
או לא, או אם היא עומדת לנסוע למקום זה או למקום אחר, כיון שבטלה לגמרי לרצונו של הרוכב.

צזיז. ויה"ר שתהי' כללות העבודה בנוגע לכל הענינים באופן של מרכבה,

צחואז ישנו גם הקצה השני שבענין המרכבה – שאין לה דאגות כלל, כיון שה"רוכב" דואג לכל הענינים, שהגלגלים יסתובבו וכו',

צטודוגמתו אצל בנ"י – שהקב"ה נותן להם כל צרכיהם "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", מתוך אהבה – "ודגלו עלי אהבה"85, "מגדיל עלי אהבה"84, בכל ה' הלשונות שבתניא: "באהבה .. בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה".

קומזה באים אח"כ לאופן נעלה יותר מאשר ענין המרכבה – "ישראל וקוב"ה כולא חד", ועד שממשיכים זאת גם למטה בעולם – לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

קא* * *

קביח. דובר כמ"פ בנוגע לכמה ענינים בעולם שיש ביניהם צד השוה, שיש בהם גם ענינים פרטיים שחלוקים זמ"ז, וע"פ תורת הבעש"ט82, יש גם בהם הוראה בעבודת האדם לקונו, שזוהי תכלית בריאת האדם.

קגואם הדברים אמורים בנוגע לכל עניני העולם, עאכו"כ שכן הוא בנוגע לענין עיקרי כמו מ"ת, שבו תלוי קיום העולם ומלואו – שנוסף על כללות הענין של מ"ת שישנו בחג השבועות בכל שנה, ישנם ענינים נוספים בשנים מיוחדות, שעל ידם ניתוסף גם בענינים שישנם בכל שנה, כמובן ממארז"ל "אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי" (בתמי'), ועד"ז בנוגע ליוהכ"פ.

קדיט. בנוגע למ"ת – הנה אע"פ שיש חילוקי דעות בקביעותו בימי החודש, "בששי בחודש" או "בשביעי בו", הרי בנוגע לקביעותו בימי השבוע איתא בגמרא "דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל" (אע"פ שיש דעות שמ"ת הי' בערב שבת).

קה310
ועוד זאת, שענין השבת מודגש גם אצל משה דוד והבעש"ט ששלשתם שייכים למ"ת – משה, ש"קיבל תורה מסיני", וכן דוד המלך והבעש"ט83, שיום ההילולא שלהם בחג השבועות, כי: משה – ענינו חכמה, ולכן "נקרא תלמיד חכם בשם משה כדאיתא בגמרא משה שפיר קאמרת", והרי ת"ח איקרי שבת. דוד המלך – כדאיתא בגמרא שהסתלקותו (בעצרת) היתה בשבת (ובמק"א איתא שהסתלקות משה ודוד היתה במנחת שבת). וכן הבעש"ט – שנקרא ישראל, וידוע שבחי' ישראל שייכת ליום השבת (ועז"נ "לא ראה עמל בישראל"), שלכן אומרים במוצאי שבת "אל תירא עבדי יעקב", מצד הירידה לעבודת ימי החול שבבחי' יעקב.

קוובענין זה יש הוספה מיוחדת בשנה זו – שהיא שנה השביעית, "שבת לה'", "כשם שנאמר בשבת בראשית", השביעי בימים.

קז[ואע"פ שהענין ד"שבת לה'" נאמר בנוגע לציווי "ושבתה הארץ"111 שהוא בארץ ישראל דוקא – הרי מזה ששמיטת כספים בשביעית נוהגת בזמן הזה (מדברי סופרים) בארץ ובחוץ לארץ (שלכן צריך לכתוב פרוזבול בסיום שנה הששית, ועכ"פ בשביעית), מובן, שענין השמיטה, "שבת לה'", נמשך ופועל גם בחו"ל].

קחוכיון שהשנה כולה היא "שבת לה'", הרי מובן, שכל עניני השבת – הן ימי השבתות, והן מ"ת שקשור עם ענין השבת – הם באופן שמודגשת בהם יותר השפעת קדושת השבת.

קטכ. והענין בזה:

קיאמרו רז"ל "לא ניתנה התורה לידרש אלא לאוכלי המן", שכיון

קיא311
שלא היו להם בלבולים מעניני העולם, שהרי הי' להם "לחם מן השמים", מים מבארה של מרים, וענני הכבוד שהיו מכבסים ומגהצים את כסותם, היו יכולים לעסוק בתורה באין מפריע. ודוגמתו בכל אחד מישראל, שכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"10, הנה בשעה שמקבל על עצמו לקיים ציווי הקב"ה ללמוד תורה, נותן לו הקב"ה את כל צרכיו כדי שיוכל לעסוק בתורה באין מפריע. וכדברי רשב"י – שהיתה "תורתו אומנתו" – "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים כו'".

קיבוזהו הרמז שבנתינת התורה בשבת – שכאשר יהודי מתחיל לחשוב איך יוכל ללמוד תורה בשלימות, בה בשעה שיש לו בלבולים מעניני הפרנסה וכו', הנה על זה אומרים לו, שעליו להיות במעמד ומצב של שבת, שאז "יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשוי'" (כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע בתור פסק הלכה, כך, שכל אחד מישראל יכול לקיים זאת).

קיגומטעם זה צוה הקב"ה למשה להקהיל קהלות בשבת ללמוד תורה – דכיון שיום השבת אסור בעשיית מלאכה, אזי פנויים לעסוק בלימוד התורה הרבה יותר משאר ימי השבוע שבהם צריך לעסוק במלאכה.

קידכא. וזהו גם ענינה המיוחד של השנה השביעית, "שבת לה'":

קיהובהקדים החילוק שבין שבת לשנה השביעית – שבשנה השביעית אסורה רק עבודת האדמה, שהיא מלאכה קשה ביותר,

קיו– וזהו גם הדיוק בדברי הגמרא120 "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה וכו', תורה מה תהא עלי'", שנזכרו ענינים הקשורים עם עבודת האדמה דוקא, שלהיותה מלאכה קשה ביותר, ה"ה בסתירה ללימוד התורה (אע"פ שאפילו עבודה קלה יכולה לבלבל ללימוד התורה כדבעי, כדברי אביי "אי אמרה לי אם קריב כותחא, לא תנאי") –

קיזואילו בשבת נאמר "לא תעשה כל מלאכה", אפילו מכה בפטיש, והוצאה ש"מלאכה גרועה היא".

קיח312
וכיון שעיקר ההתעסקות והטירדא של בנ"י בארץ ישראל היתה בעבודת האדמה, הנה בבוא השנה השביעית שבה נאסרה עבודת האדמה – הי' לבנ"י ריבוי זמן פנוי לעסוק בלימוד התורה.

קיטוזהו תכלית הציווי "ושבתה הארץ שבת לה'" – דאע"פ שעבודת האדמה בארץ ישראל יש בה משום מצות ישוב ארץ ישראל, כפי שמצינו בגמרא ש"נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי" (פרדיסא), ומבואר בראשונים שבזה קיים מצות ישוב ארץ ישראל, מ"מ, אין זה מגיע למעלת לימוד התורה – כדי שבשנה זו יוכלו בנ"י להוסיף בלימוד התורה הרבה יותר מאשר בשנים שבהם צריכים לעסוק בעבודת האדמה.

קככב. ומזה מובן שיש הוראה מיוחדת ב"זמן מתן תורתנו" בשנה השביעית:

קכאנוסף על התחדשות הענין דמ"ת ב"זמן מתן תורתנו" שבכל שנה – שהרי אע"פ שבכל יום ויום ישנו הענין דנתינת התורה, כמודגש בנוסח ברכת התורה: "נותן התורה", לשון הוה, הרי זה ביתר שאת וביתר עוז ב"זמן מתן תורתנו", כמו הענין ד"זכר ליציאת מצרים", שהוא בהדגשה יתירה בחג הפסח יותר מאשר בכל ימות השנה – שמצד זה צ"ל הוספה בלימוד התורה במשך כל השנה, ניתוסף בזה הדגשה מיוחדת מצד כללות השנה שהיא "שבת לה'", שבה יכולים וצריכים להוסיף יותר בלימוד התורה.

קכבובפשטות – שנוסף לכך שבודאי יש לכל אחד קביעות עתים לתורה (שהרי "לא ברשיעי עסקינן" ח"ו), ישנם זמנים מיוחדים שבהם אי אפשר להסתפק בכך, אלא צריך להוסיף בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז.

קכגוהכוונה בזה – לא רק להוספה בכמות אלא גם להוספה באיכות, שהרי יש כמה דרגות בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי,

קכד– כדמוכח מזה שר' זירא התענה מאה (או ארבעים) תעניות לשכוח תלמוד בבלי [וכמבואר במק"א שאין להקשות על זה ממה

קכה313
שאמרו רז"ל "כל השוכח דבר אחד ממשנתו כו'", ועאכו"כ השוכח כל תלמודו] כדי שיוכל להתעלות לדרגת הלימוד דתלמוד ירושלמי –

קכוולכן, גם מי שהוא בדרגת צדיק גמור, וכבר הוסיף בלימוד התורה בזמן מ"ת אשתקד, וא"כ יכול לחשוב מה יוכל להוסיף עוד מכאן ולהבא – הנה על זה אומרים לו, שהתורה "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"34, ולכן, אף שלפי ערך מעמדו ומצבו בשנה שעברה יצא י"ח באופן הלימוד שלמד עד עתה, הנה בבוא זמן מ"ת השתא, ובפרט שהיא שנה השביעית, צריך להתעלות לדרגא נעלית יותר בלימוד התורה, ובשום אופן אינו יכול לצאת י"ח באופן הלימוד שלמד עד עתה.

קכזוע"ד ש"עשיר שהביא קרבן עני, לא יצא", והיינו, שאע"פ שהעני יוצא י"ח ע"י קרבן של דלי דלות, ועד שאמרו רז"ל "נאמר בשור הגס אשה ריח ניחוח, ובעוף הדק אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים", מ"מ, לאחרי שהעשיר, שוב אינו יוצא י"ח בקרבן של דלות, ואינו יכול להסתפק אפילו בהקרבת שור שאינו שמן, אלא צריך להביא מן המובחר דוקא, כמ"ש "כל חלב לה'"; ועד"ז – וביתר שאת – בנוגע ל"אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת", בנוגע לקביעות עתים לתורה.

קכחכג. וזוהי ההוראה המיוחדת מזמן מ"ת בשנה זו, שנה השביעית, "שבת לה'" – שמלבד ההוספה בלימוד התורה שצ"ל בזמן מ"ת בכל שנה, צ"ל הוספה יתירה מצד היותה השנה השביעית, שכל ענינה ותכליתה היא להוסיף בלימוד התורה.

קכטולהעיר, שעי"ז יתוסף גם בשמירת שביעית כהלכתה – כפי שהפליגו חז"ל במעלת שומרי שביעית כהלכתה – כיון שע"י לימוד התורה בענין מצות שביעית מבינים יותר יוקר מעלת המצוה, ועי"ז ניתוסף גם בענין המעשה.

קלוכאשר יהודי מחליט להוסיף בלימוד התורה, מסיר הקב"ה ממנו את כל הדאגות כו' (כאמור לעיל (ס"כ)),

קלא314
וכמ"ש "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו", כמארז"ל שאפילו אילני סרק יטענו פירות.

קלבוענין זה נעשה הכנה לקיום היעוד "ואולך אתכם קוממיות", ע"י משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

קלג* * *

קלדכד. מהענינים העיקריים הקשורים עם מתן-תורה הוא – בחירת הקב"ה בעם ישראל, כדאיתא בשו"ע "שכשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה".

קלהוהסדר בזה הוא: "אשר בחר בנו מכל העמים (ולאח"ז) ונתן לנו את תורתו"41, וכבפשטות הכתובים – שתחילה נאמר "ואשא אתכם גו' ואביא אתכם אלי גו' והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'", ולאח"ז – "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר".

קלווזהו גם הטעם שאומרים בברכות ק"ש "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – כי, ק"ש קשורה עם מ"ת, ש"ה' אלקינו ה' אחד" הם כנגד אנכי ולא יהי' לך (כללות התורה כולה32), והרי ההקדמה למ"ת היא הבחירה בבנ"י.

קלזוכיון שהבחירה בישראל באה בתור הקדמה למ"ת, עכצ"ל, שיש קשר ושייכות ביניהם, כדלקמן, בתור השתתפות בכינוס-תורה.

קלחכה. ויובן בהקדם כללות הענין דמתן-תורה:

קלטאיתא במדרש17 "משל למה"ד למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו

קמ315
לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר16 וירד ה' על הר סיני, וכתיב ואל משה אמר עלה אל ה'".

קמאובענין זה היא מעלת קיום המצוות לאחרי מ"ת לגבי המצוות שקיימו האבות קודם מ"ת – כידוע שקיום המצוות קודם מ"ת הי' באופן שנפעל ענין רוחני ע"י הפעולה בדבר הגשמי, אבל לא נעשה שינוי בדבר הגשמי עצמו, שלא נעשה חפצא דקדושה (עליית התחתון).

קמבכו. ואין סתירה מזה שגם קודם מ"ת מצינו ענין של שבועה בנקיטת חפץ, שזהו שאמר אברהם "שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך גו'", "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה .. והמילה היתה מצוה כו'" – דיש לומר בב' אופנים:

קמגא) נקיטת חפץ – "תקנת חכמים היא להטיל אימה על הנשבע", ולכן, הרי זה תלוי בעיקר בה"גברא" ולא בה"חפצא", והיינו, שגם כאשר אין זה חפצא דקדושה כמו לאחר מ"ת, נעשית עי"ז הפעולה דהטלת אימה על הנשבע (ה"גברא").

קמדב) גם להדעה שהחיוב דנקיטת חפץ הוא מן התורה – יש לומר, ש"שים נא ידך תחת ירכי" אינו כמו נקיטת חפץ שלאחרי מ"ת, שה"חפצא" שבו נתקיימה המצוה נעשה חפצא דקדושה (גם לאחרי גמר קיום המצוה), אלא שהמצוה נמשכת, דחשיב כאילו זה עתה (בשעה ששם ידו תחת ירכו) מקיים מצות מילה – כדברי הרגצ'ובי שמצות מילה היא באופן של "פעולה נמשכת", וכדמוכח מסיפור הגמרא "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום .. כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו", היינו, שאין זה כמו היד שעלי' הניח תפילין משך זמן לפנ"ז, אלא שהמצוה עצמה היא באופן של פעולה נמשכת, כאילו מקיים המצוה זה עתה.

קמהונמצא, שגם בנוגע למצות מילה יש חילוק בין קודם מ"ת ולאחר מ"ת, ובזה יתוסף ביאור במ"ש הרמב"ם בפיה"מ בחולין1 ש"אין אנו

קמו316
מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו כו'".

קמזכז. וכיון שהחידוש דמ"ת הוא ש"התחתונים יעלו לעליונים", הרי מובן, שכן הוא גם (ולכל לראש) בנוגע למציאותו של האדם העובד, שהוא בעצמו נעשה מציאות חדשה שהיא במעמד ומצב ד"עליונים", כיון שע"י קיום התומ"צ נעשה עבדו של הקב"ה, ו"עבד מלך מלך".

קמחאמנם, עוד לפני העבודה בקיום התומ"צ בפועל ובהקדמה לזה – צ"ל בעולם מציאות שמוכשרת להתעלות ל"עליונים" ולהיות בבחינת "עבד מלך מלך", ולא עוד אלא ש"בכח" יש בו כבר ענין זה (ומצד זה יוכל לפעול זאת גם בעולם).

קמטובענין זה מודגשת מעלת בנ"י – שבהם בחר הקב"ה מכל שאר אומות העולם:

קנהבחירה בבנ"י קשורה עם עצם המציאות של בנ"י, שעליהם נאמר "כי חלק הוי' עמו", "חלק אלקה ממעל (וכפי שרבינו הזקן מוסיף) ממש" – "חלק" דייקא, שהוא מעין העצם דלמעלה, כתורת הבעש"ט בשם הרס"ג "העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו", ומצד זה יש בהם ההכשרה שגם בהיותם בעולם למטה, הנה ע"י קיום התומ"צ יתעלו מ"תחתונים" ל"עליונים" ויהיו בבחינת "עבד מלך מלך", כיון שמלכתחילה הם מעין העצם דלמעלה.

קנא[ועפ"ז יש לבאר מ"ש "ולדבקה בו" ע"פ פשוטו של מקרא [דאף שדרשו חז"ל "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם כו' מעלה עליו הכתוב כו'" (ע"ד דרז"ל בפי' "ללכת בכל דרכיו"174, "מה המקום נקרא רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחנון"), הרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"] – שכאשר האדם מקיים מצוה (נתינת פרוטה לעני וכיו"ב) אזי נעשה דבוק בשכינה].

קנבוכיון ש"בנו בחרת מכל עם ולשון", לכן, ישנו חילוק מהותי בין קיום המצוות דבנ"י לקיום שבע מצוות בני נח ע"י אוה"ע [לא רק בכמות

קנג317
המצוות, שבנ"י נתחייבו בתרי"ג מצוות, תר"ו מצוות יתירות, אלא שכללות גדר המצוות אצל בנ"י הוא באופן אחר לגמרי] – שע"י המצוות דבנ"י נעשה הענין ד"תחתונים יעלו לעליונים", ועד ש"גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה .. נעשו מרכבה ממש לרצון העליון, כגון היד המחלקת צדקה לעניים וכו'"88; משא"כ אצל בני-נח, שביחס אליהם נשארת בתקפה ה"גזירה" דעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ועד כדי כך גדול הריחוק שלהם מה"עליונים", ש"עכו"ם שלמד תורה" (מלבד בנוגע ל"שבע מצוות דידהו") הרי זה אצלו ענין של היפך החיים.

קנדוזהו גם מה שמצינו שבתור הכנה לפרקי אבות, שהתחלתם בכללות הענין דמ"ת, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'", מקדימים מאמר המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" – שדוקא מצד זה שבנ"י הם "נצר מטעי מעשה ידי" (של הקב"ה), נעשו מוכשרים לקבל את התורה.

קנהוזהו החידוש שנפעל במ"ת בכל סדר ההשתלשלות – שנתחדשה בעולם מציאות חדשה של בנ"י שמוכשרים לקבל את התורה; ומה שלאח"ז ישנו ענין של גיור, שזוהי מציאות חדשה, שהרי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"15 (בדוגמת ענין הגירות שבמ"ת) – הרי זה בהמשך ובצירוף למציאות של בנ"י שישנה כבר מקודם, כך, שבעולם אין זו מציאות חדשה; בנוגע לגר עצמו, הרי הוא מציאות חדשה, אבל לא בנוגע לעולם, שבו ישנה כבר המציאות של בנ"י מאז שנתחדשה במ"ת.

קנוכח. וביאור הענין בפרטיות יותר:

קנזמהחילוק שבין "עליונים" ל"תחתונים" – ש"תחתונים" הם בהגבלה, משא"כ "עליונים" הם למעלה מהגבלה. ומזה מובן שהשייכות של בנ"י לכללות הענין דמ"ת שעי"ז "תחתונים יעלו לעליונים", צריכה להתבטא בענין של העדר ההגבלה – ענין הנצחיות, בדוגמת הנצחיות של הקב"ה, כמ"ש "אתה הוא ושנותיך לא יתמו".

קנח318
[ואף שלכאורה לא שייך ענין של נצחיות בדבר שהוא בגדר הזמן, שהרי זמן (שהוא מורכב מרגעים) ונצחיות הם שני הפכים – הרי זה ע"ד שמצינו בנוגע לבריאת שמים וארץ, דכתיב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", שהם "חזקים כיום הבראם", שזהו"ע תוקף הנצחיות, והיינו, שהקב"ה הטביע בשמים וארץ שהם עצמם יהיו קיימים באופן נצחי, ועד שהסיבה לכך שיופסדו לעתיד לבוא היא רק לפי שאז יהי' רצון הבורא שיפסדו כו'].

קנטוענין זה מצינו להלכה בנגלה דתורה – שאין מיתה בציבור, שלכן, כשעלו בנ"י מן הגולה בימי עזרא, הקריבו קרבנות על חטא ע"ז שעבדו בימי צדקיהו, אע"פ שכבר מתו אלה שעבדו ע"ז.

קסוהרי דין זה שייך אצל בנ"י דוקא – ולא רק במעמד כל עם ישראל בשלימותו, אלא אפילו חלק ממנו, כמו בעליית עזרא, שמספר העולים הי' כארבעים אלף, שאינו עולה אפילו לרובו של שבט, ואעפ"כ הי' להם דין ציבור בכל הפרטים, החל מהקרבת קרבן ציבור, שכל יחיד משתתף בו ע"י נתינת מחצית השקל באופן ש"מוסרו לציבור יפה יפה";

קסאמשא"כ אוה"ע, שאצלם לא שייך הגדר של ציבור, כדאיתא בגמרא בנוגע לטומאה "יצא עובד כוכבים שאין לו טומאה .. דאמר קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, במי שיש לו קהל, יצא זה שאין לו קהל", ועאכו"כ שלא שייך אצלם הענין דאינו מת (ענין הנצחיות).

קסבכט. ובעומק יותר – מודגש הדבר בגדר המציאות ד"ציבור" גופא:

קסג"ציבור" – הוא לא רק קיבוץ של כו"כ פרטים יחדיו, אלא שע"י קיבוץ הפרטים נעשית מציאות חדשה שלמעלה מהפרטים, היינו, לא רק כלל של הפרטים, אלא כלל שלמעלה מפרטים, שלכן נשאר בקיומו גם לאחרי שבטלה מציאות הפרטים.

קסד319
וצריך להבין: כיון שמציאות חדשה זו נעשית ע"י קיבוץ הפרטים – כיצד ניתוסף ונתחדש בה ענין שלמעלה ממציאות הפרטים, עד כדי כך, שגם לאחרי שבטלה מציאות הפרטים שמהם מורכב הציבור (שכבר מתו היחידים), קיימת מציאות הציבור (אין מיתה בציבור)?!

קסהוהביאור בזה:

קסומציאותם של בנ"י היא – "חלק הוי' עמו", "חלק" מהעצם דלמעלה – "הוי' אחד", שאינו מורכב מפרטים ח"ו. וכיון שהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו, נמצא, שגם כאשר בנ"י נמצאים למטה במציאות וציור מוגבל של פרטים, יש בכל אחד ה"עצם" שבו, שזוהי מציאותו האמיתית.

קסזאלא, שמציאות אמיתית זו היא בכח ובהעלם במציאות והציור המוגבל של כל פרט ופרט. ובענין זה הוא החידוש שנעשה ע"י קיבוץ הפרטים – שמתגלית ויוצאת מן הכח אל הפועל מציאותם האמיתית שהיא למעלה מהמציאות והציור המוגבל של כל פרט ופרט בפ"ע – "חלק הוי' עמו", חלק מן העצם דלמעלה.

קסחוזהו גם הטעם שאין מיתה בציבור – כי, ענין המיתה שייך רק ביחס להמציאות והציור המוגבל שבזה חלוקים היחידים זמ"ז, אבל המציאות האמיתית שלהם (שמתגלית ובאה מהכח אל הפועל ע"י קיבוץ הפרטים למציאות של ציבור), "חלק הוי' עמו" – הו"ע נצחי.

קסטבסגנון אחר קצת: ענין הנצחיות ישנו במציאות הציבור ("קהל") עצמה (שזהו החידוש ד"ויקהל משה"), והעובדה ש"אין מיתה" היא רק הוכחה שזהו ציבור אמיתי.

קעל. ועפ"ז מובן הטעם שענין וגדר ה"ציבור" שייך רק אצל בנ"י, משא"כ אצל אוה"ע הרי "עכו"ם .. אין לו קהל":

קעאובהקדמה, שהדין והגדר של "מלך" – שנעשה רק ע"י קיבוץ כו"כ יחידים להיות מציאות של "עם", שהרי "אין מלך בלא עם" – מצינו גם אצל אוה"ע, כמ"ש אדמו"ר הזקן בשולחנו ש"מלך אפי' נכרי שכבש איזו מדינה במלחמה קונה אותה כו'", "אין זה גזל, שהקרקע נקנית בכיבוש מלחמה קנין גמור",

קעב320
וראי' לדבר – מהא ד"עמון ומואב טיהרו בסיחון" (דאע"פ שנאמר "אל תצר את מואב", וכן בעמון כתיב "אל תצורם", מ"מ, כבשו בנ"י את חשבון שהיתה של מואב, לאחרי שכבשה סיחון ממואב, וכמו כן בנוגע ל"ארנון עד יבוק" שכבש סיחון מבני עמון), כי, אע"פ ש"קרקע אינה נגזלת", מ"מ, במה דברים אמורים, דוקא כשלקיחת הקרקע היא ע"י יחיד, משא"כ כשנלקחת בכיבוש מלחמה ע"י מלך.

קעגונמצא, שגם אצל אוה"ע ישנו הגדר של קיבוץ כו"כ יחידים למציאות של "עם" (שרק אז שייך דין וגדר של מלך), ואעפ"כ, אין אצלם מציאות של "ציבור" – "עכו"ם .. אין לו קהל".

קעדוההסברה בזה – שקיבוץ כו"כ יחידים להיות "עם" פועל רק שניתוסף תוקף במציאות שלהם, שמצד זה נעשה דין וגדר של מלכות כו', אבל אין זה שייך לענין וגדר ה"ציבור" שישנו בבנ"י דוקא, שענינו התגלות המציאות האמיתית של ישראל שלמעלה מהגבלה – "חלק הוי' עמו", שמצד זה יש בהם ענין הנצחיות (אין מיתה בציבור), כנ"ל.

קעהוזהו גם הטעם שאצל אוה"ע יכולה להתבטל מציאות העם – כפי שמצינו ש"כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה וכו'", ובמילא נתבטלו גדרי העמים דעמון ומואב וכיו"ב, והיינו, לפי שמציאותם של אוה"ע היא מציאות מוגבלת ולא מציאות נצחית, שלכן שייך בה ענין של ביטול.

קעולא. ויש להוסיף, שענין הנצחיות שבישראל מתבטא לא רק בדין שאין מיתה בציבור (שזהו מצד התגלות אמיתית המציאות דישראל שלמעלה ממציאותם המוגבלת בעולם למטה), אלא גם במציאותו של כל יחיד מישראל בשייכות לגוף הגשמי:

קעזובהקדמה – שענין הבחירה בישראל אינו שייך לומר ביחס להנשמה, כי אם ביחס להגוף, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם".

קעחומזה מובן שמצד ענין הבחירה בישראל שבמ"ת נעשה שינוי

קעט321
במציאות הגוף הגשמי של איש הישראלי, שהחל מלידתו (עוד לפני התחלת העבודה בקיום התומ"צ) שונה הוא מגופי אוה"ע, ולדוגמא – כפי שמצינו במסכת שבת100 ש"עכו"ם .. כיון דאכלין שקצים ורמשים חביל (חם) גופייהו", משא"כ בנ"י, ובכללות יותר – "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן" (זוהמת הגוף).

קפועד כדי כך, שבגופו של איש ישראל ישנו ענין הנצחיות – דאף שישנו ענין המיתה, סילוק הנשמה מן הגוף, הרי סוכ"ס יהי' הענין דתחיית המתים, ואמרו חז"ל182 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", דקאי על עולם התחי', שאז יהי' קיום הגוף דכאו"א מישראל באופן נצחי.

קפא[ולהעיר, שדעת הרמב"ם היא שלאחרי התקופה דתחיית המתים חוזרים לעפרם, ואז יהי' תכלית שלימות השכר דעולם הבא לנשמות בלא גופים. אבל ההכרעה היא כדעת הרמב"ן שתכלית שלימות השכר הוא בעולם התחי' לנשמות בגופים דוקא, ועפ"ז נמצא שהגוף ישאר בקיום נצחי].

קפבויש להוסיף, שכיון שבתחיית המתים יהי' הגוף בקיום נצחי, הרי גם השינוי שנעשה בגוף בזמן המיתה אינו שינוי אמיתי, להיותו שינוי החוזר לברייתו שאינו קונה. ולאידך גיסא, בנוגע לאוה"ע – כיון שאצלם אין ענין הנצחיות, הרי גם בזמן שגופם קיים אין זה קיום אמיתי, כיון שזהו שינוי החוזר לברייתו.

קפג322
והסיבה לענין הנצחיות שבגופו של איש ישראל היא – מפני שבו בחר הקב"ה, כאמור, ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף כו'".

קפדוכיון שמצד בחירתו של הקב"ה בישראל נעשה בהם ענין הנצחיות, היינו, שמציאותם היא למעלה מהמציאות המוגבלת של ה"תחתונים" – הרי מובן שהבחירה בישראל היא ההקדמה למ"ת, שעי"ז נעשו מוכשרים להחידוש דמ"ת ש"תחתונים יעלו לעליונים".

קפהלב. ובעמדנו בחג השבועות, שבו חוגגים בשמחה את הבחירה בעם ישראל – הנה כאן המקום להזכיר ולעורר אודות הענין האיום של "מיהו יהודי":

קפומדובר כאן אודות ענין הקשור עם כו"כ עניני תומ"צ, כמו נישואין, יבום וחליצה – שלא ידעו עם מי להתחתן, ועד"ז את מי למול, ועל מי מחללין שבת בפקו"נ, וכיו"ב, ועד לג' הענינים הכי חמורים דעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שיש בהם החיוב ד"יהרג ואל יעבור",

קפזויתירה מזה, שזהו ענין שמהרס את כל החידוש של מ"ת, שאז הי' הגיור של עם ישראל (שהתחלתו ביצי"מ וסיומו במ"ת) – עם שאודותיו מפורש בתושב"כ (בקרא, שמקובל אפילו אצל ה"קראים") שבו בחר הקב"ה להיות "סגולה מכל העמים" (לאחרי ש"ואשא אתכם גו' ואביא אתכם אלי")150, כולל גם "גרך אשר בשעריך" שמצטרף לעם ישראל ע"י גיור כהלכה.

קפחואעפ"כ מעיז יהודי – לאחרי שמצרף אליו גוים, כולל גם ערבים – להודיע בכל העולם כולו, שהקב"ה אמר אמנם שצ"ל גיור כהלכה, אבל הוא מאפשר שגויים ירשמו בתור יהודים גם ללא גיור כהלכה,

קפטומוסיפים לומר שזהו ענין שלטובת עם ישראל, ועד שזה "הישג דתי"!... אף שהם בעצמם יודעים את האמת – שאינם מרמים אף אחד, שהרי הכל יודעים שעושים זאת רק כדי להשאר על ה"כסא", ע"י מילוי רצון פלוני ופלונית כו' (אף ש"אין שליח לדבר עבירה").

קצועוד זאת, שמסביבו עומדים יהודים שיש בידם למחות ואינם מוחים – כידוע גודל החומר שבדבר, אפילו במעמד ומצב

קצא323
שהקב"ה אומר "גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם", שכן, גם "אם לפניך גלוי, להם מי גלוי".

קצבלג. ולאחרונה ניתוסף בזה עוד ענין של פראות ("אַ ווילדקייט"):

קצגיש שמסכימים שצריך אמנם לתקן את החוק, שנוגע גם לאלו שאינם דתיים, וגם בחוץ-לארץ וכו', אבל הם אומרים, שעכשיו אין זה הזמן המתאים לכך, כיון שצריך להתכונן לבחירות... ולאחרי שיסתיימו הבחירות אז נראה...

קצד(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) ב"חדר" היו מספרים מילתא דבדיחותא, אודות יהודי שהי' מטופל בבנים ובנות, שלצורך פרנסתו הי' "חוכר" אצל ה"פריץ", וה"פריץ" שכנע אותו להמיר את דתו, וכאשר הערה עליו רוח ממרום לשוב ליהדותו, אימלך בדביתהו, ואמרה לו: כיון שעכשיו סוף אדר, מוטב לדחות זאת עד לאחרי הפסח, כדי לחסוך את הטירחא הגדולה שבהכנות לפסח, ובנתיים תמשיך ה"עבודה זרה" ("די געטשקע") לעמוד בפינת הבית!...

קצהוגם מה שמבטיחים לעשות לאחרי הבחירות – ראו כבר בעבר שלא קיימו שום הבטחה, במקרה שהי' ספק ספיקא שהדבר עלול לפגוע ב"כסא" שלהם!...

קצולד. בהמשך הדברים נאמר שיש להזכיר בקיצור גם אודות חומר הענין של קבלת שוחד:

קצזהתורה אומרת ש"השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". כלומר, אין הכוונה שהוא יודע שזה דבר פסול ואעפ"כ אומר שזה דבר כשר, כמו לומר על גוי שהוא יהודי, או לומר על מי שאסור לבוא בקהל שהוא מותר לבוא בקהל (ועד"ז להיפך, שעל המותר לבוא בקהל אומר שאינו ראוי כו'), אלא השוחד מעוור את עיניו לחשוב שכן הוא האמת! הוא יכול להיות "חכם", ולערוך פלפול עם קושיות ותירוצים וכו', אבל השוחד מעוור את עיניו שלא לראות את הדברים לאמיתתם.

קצחוהגע עצמך:

קצטעל התורה נאמר "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה", גם כאשר האדם הלומד

ר324
הוא במעמד ומצב של היפך הטהרה; אבל יש דבר אחד ויחיד שמונע לפסוק דין בתורה (גם אם הוא במעמד ומצב של "מאן מלכי רבנן") – לקיחת שוחד!

ראובמקרה של לקיחת שוחד, יש רק עצה אחת ויחידה – כדברי הגמרא שצריך לומר "פסילנא לך לדינא", כיון שבענין זה שאודותיו קיבל שוחד שוב אינו נחשב ל"חכם" ו"צדיק" ("אויס חכם", "אויס צדיק"), ואדרבה, הוא עלול לסלף את הדין!

רבלה. וסיים, שכוונת הדיבור בזה – אף שלכאורה מה יועיל שצועקים על זה פעם נוספת – שיתוספו עוד צועקים ("נאָך שרייער'ס") שיצעקו על ענין זה וכו'.

רגוהעיקר – שכיון שאי אפשר לשער ולמדוד מה שהקב"ה יכול לעשות, הנה יה"ר שסוכ"ס תתבטל הגזירה, גם אם קשה לתאר זאת בדרך הטבע, ובפרט כשבאים ממ"ת, שפעל כמה ענינים נפלאים שבדרך הטבע הי' קשה לפעול אותם.

רדויקויים מ"ש "ה' עוז לעמו יתן" – "אין עוז אלא תורה", ש"זאת התורה לא תהי' מוחלפת", ואף אחד אינו בעה"ב עלי', גם לא פלוני שצועק שיש לו "עוז" משלו [בה בשעה שיש לו רגש נחיתות כלפי הגוי ש"מסכים" לקחת 25 אלף דולר ולהיפטר ממיסים וכו', ולהירשם כיהודי], כיון שהאמת היא ש"אין עוז אלא תורה",

רהועי"ז – "ה' יברך את עמו בשלום", והיינו, שהדרך היחידה לפעול שלום בעולם ושלום בין כל בנ"י (יהיו מי שיהיו) היא – ע"י ההנהגה ע"פ "דבר ה' זו הלכה", ובאופן ש"מציון תצא (לא חוקת העמים ח"ו, אלא) תורה ודבר ה' מירושלים", ויקויים היעוד "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (כמשמעות דברי הרמב"ם שזה יהי' עוד לפני בוא המשיח, ועאכו"כ לפני ש"הרי זה משיח בודאי"), בקרוב ממש.

רו* * *

רז325
לו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ועשית חג שבועות גו'.

רח* * *

רטלז. דובר בהתוועדות דערב חג השבועות אודות דברי המדרש234 שהקב"ה אמר לבנ"י "אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה", עד ש"אמרו הרי בנינו עורבים אותנו".

ריוכיון שהתורה היא נצחית, בכל הפרטים שבה, הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לפרט זה – שקיום התורה ע"י בנ"י תלוי בכך שמבטיחים את ה"ערבות" של הילדים, עי"ז שמחנכים אותם מקטנותם בדרך התורה והיהדות, וכמ"ש "חנוך לנער גו' גם כי יזקין לא יסור ממנה".

ריאובענין זה יש אחריות וזכות מיוחדת לאמהות (וכן בנות שמתכוננות להיות אמהות) בישראל – שבהם תלוי עיקר גידולו וחינוכו של הילד במשך כל הזמן ש"צריך לאמו" (משא"כ לאחרי שגדל, שאז ניתוסף בחלקו של האב, ועד לשנים שבהם עיקר החינוך תלוי באב), החל מלידתו, "מן הבטן" – להעמיד את הבית (שהרי "חכמות נשים בנתה ביתה") על עמודי התורה שעליהם נשען בית ישראל, שבו יחונך הילד באופן שיהי' ראוי להקרא "שומר משמרת הקודש",

ריב– כפי שמצינו במנין בני לוי [ו"לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש .. אשר נדבה רוחו אותו וכו'"] "מבן חודש ומעלה", שמיד "משיצא מכלל נפלים (ונעשה בר-קיימא) הוא נמנה לקרות שומר משמרת הקודש", כפי ש"למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן" –

ריגוכאשר הילד מגיע לגיל שבו צריכים לשלוח אותו למוסד חינוך – יהי' זה מוסד חינוך על טהרת הקודש, כך, שבחינוך בדרך התורה והיהדות גופא יהי' זה באופן הטוב ביותר, כטבע של הורים שלא מסתפקים לתת לילדיהם את המינימום המוכרח בלבד, ומה גם שה"מינימום" הוא שכל יהודי יהי' שייך ל"גוי קדוש", שלומד תורתנו הקדושה, וחי חיים קדושים, כראוי למי ש"נמנה לקרות שומר משמרת הקודש".

רידלח. ובענין זה יש לנצל את ההזדמנות המיוחדת שקיימת בימי הקיץ – עי"ז שמתכוננים לכך, כמו בכל דבר מסודר, בעוד מועד:

ריה326
כיון שבימי הקיץ יש חופש מלימודי חול – יכולים וצריכים לנצל זאת באופן שיתוסף ריבוי זמן ללימודי קודש, תורה ומצוות.

ריוולכל לראש – ע"י "מחנות קיץ" (מחוץ לעיר, או "מחנות קיץ יומיים" בתוך העיר) שמתנהלים על טהרת הקודש, שבהם יקלטו את כל ילדי ישראל, גם אלו שבמשך שאר ימות השנה נמצאים בבתי-ספר שבהם לא לומדים מספיק יהדות, או בתי-ספר חילוניים לגמרי.

ריזובפרט שבימי הקיץ יש גם מורים רבים שיש להם חופש, כך, שיכולים לנצל את מלוא הזמן לעסוק בחינוך בני ובנות ישראל, ולו על מנת לקבל פרס, ובלבד שיעסקו בחינוך מתוך מסירה ונתינה יותר מאשר לפי ערך קבלת הפרס.

ריחיש להרעיש אצל כל אלו שיש להם השפעה בשטח החינוך, ועאכו"כ אצל אלו שקשורים באופן ישיר עם מוסדות חינוך, וכן אצל ההורים, וכן אצל התורמים – אשר, מבלי הבט על המצב שהי' בשנים שעברו, יש "להפוך עולמות" כדי להבטיח שבימי הקיץ לא ישאר ילד יהודי אחד מחוץ למסגרת של חינוך הכשר, כיון שיכניסו את כולם – אם במוסדות שכבר קיימים, או במוסדות חדשים, מבלי להכנס לחשבונות של ממון כו', ואין לך דבר העומד בפני הרצון!

ריטלט. ועוד ענין בזה:

רכעיקר הסיבה לכך שיש הרבה ילדים שאינם מקבלים חינוך הכשר היא – בגלל העדר ידיעת ההורים בגודל חשיבות הדבר.

רכאומהעצות לזה – שבכל מקום יהיו ספריות שבהם יוכלו לעיין בספרים שעוסקים בעניני חינוך וכו', הן לקרוא בהם על אתר, או להשאילם למשך זמן,

רכב– שעז"נ "אשרי .. עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת, דרשו רבותינו .. זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים" –

רכגושתהי' פרסומת על הדבר, ומתוך הדגשה שלא יצטרכו לשלם כסף עבור השימוש בספרים.

רכדוההשתדלות בזה מוטלת על כל אחד, ולכל לראש – על אלו שבלאה"כ שייכים לעסקנות ציבורית, ובפרט במוסדות חינוך, שבכל אחד

רכה327
מהם תהי' ספרי' כזו, כך, שגם הורי הילדים ובעלי-הבתים של העסקנים יוכלו להשתמש בה.

רכומ. ובנוגע להוצאות בכהנ"ל – הנה בלי-נדר ישתתפו מכאן בסכום שבין מעשר ל"עשר אעשרנו".

רכזויה"ר שתימצא ההיענות הנכונה – להשקיע את עצמו ("אַריינוואַרפן זיך") במסירה ונתינה, מתוך אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל, בניצול ימי הקיץ להקמת מחנות-מחנות של ילדי ישראל עוסקים בתורה ומקיימים מצוות, דבר שיגרום נחת-רוח יהודי אמיתי להורים ולזקנים, בידעם שזוהי ה"ערבות" האמיתית לקיום התומ"צ.

רכחואז יקיים הקב"ה הבטחתו: "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם"145, וכל הברכות המנויות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות"148 – ש"בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", נלך לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.

רכט[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ולאח"ז ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

רל* * *

רלאמא. בין הענינים דמ"ת – היא ההכנה לכניסה לארץ ישראל, "ארץ טובה ורחבה", "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", שהרי המסע הראשון לאחרי מ"ת הי' באופן שהלכו מהלך י"א יום בשלשה ימים, כדי למהר את הכניסה לארץ, ובאופן שכל צרכיהם היו להם מן המוכן, "לחם מן השמים"117 (שבו טעמו כל הטעמים), מים מבארה של מרים, וענני הכבוד שהיו מכבסים ומגהצים את כסותם כו'118.

רלבומזה מובן, שכאשר הענין דמ"ת מתחדש בזמן מ"ת בכל שנה ושנה – מתחדשת גם ההכנה לכניסה לארץ ישראל (הן כפשוטה, אצל אלו שנמצאים בחוץ-לארץ, והן אצל אלו שנמצאים בארץ ישראל) בגאולה העתידה לבוא.

רלגוההכנה לזה – עי"ז שמנצלים את ימי הגלות האחרונים להתנהג (בעצמו, ולהשפיע גם על הזולת להתנהג כן) באופן שיראו בגלוי

רלד328
ש"מציון תצא תורה גו'"237, ע"י לימוד התורה וקיום המצוות, ועד שזוכים לביטול הגלות, ולקבל פני משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו, ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל240, שלכן יתחייבו אז בכל המצוות שבתורה, גם אלו התלויות בארץ ובביהמ"ק כו', וגם לימוד התורה יהי' באופן שמשיח ילמד תורה את כל העם22, בגאולה האמיתית והשלימה למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש.

רלה[לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה", ואח"כ בירך ברכה אחרונה.

רלוטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אתה בחרתנו"].

רלז______ l ______