Toras Menachem·Vol. 72 (5733·Part 3)·Shabbos Parshas Naso Sicha·9 Sivan 5733תורת מנחם·עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי·שיחת ש"פ נשא·ט' סיון·ה'תשל"ג

א335
בס"ד. שיחת ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. עומדים אנו ביום השבת שלאחרי חג השבועות, שלהיותו נעלה יותר (לא רק מימות החול, אלא) גם מימים טובים (כדמוכח מזה שמלאכת אוכל נפש מותרת ביו"ט ואסורה בשבת), נעשית בו עלי' ושלימות בכל עניני חג השבועות, באופן ד"ויכולו גו'", מלשון עלי' וכליון עד לבחי' התענוג, שזהו כללות ענינו של יום השבת (במשך כל פרטי הזמנים שבו שנחלקים לג' הסעודות עד לסעודה השלישית), כמ"ש "וקראת לשבת עונג".

דולכל לראש – מתבטאת העלי' בנוגע לענין העיקרי דחג השבועות, שהוא "זמן מתן תורתנו" (אף שבזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי' היתה יכולה להיות הקביעות דחג השבועות לא ביום מ"ת, ששה בסיון), כמובן גם מדברי הר"ן בסוף מסכת פסחים: "בהגדה .. אמרו, בשעה שאמר להם משה (בנוגע ליצי"מ) תעבדון את האלקים על ההר הזה, אמרו לו ישראל, משה רבינו, אימתי עבודה זו, אמר להם, לסוף חמישים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר .. מחשבין נ' יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן" (שאז לא היתה הספירה לעומר, כי אם) מצד גודל תשוקתם למ"ת כו'.

הב. והענין בזה:

ומלבד "זמן מתן תורתנו" – יש לחג השבועות עוד כמה שמות: "חג הביכורים" ו"חג הקציר", שכל אחד מהם הוא ענין עיקרי לעצמו (ולא כמו שם אחד שיש בו כמה פרטים כו'); וע"פ תורת הבעש"ט הידועה בנוגע לענינו של השם שהוא מחי' את הדבר הנקרא בשם זה,

ז336
מובן, שכל אחד משמות אלו מורה על עוד ענין עיקרי בפ"ע שיש ביו"ט זה.

חאבל אעפ"כ, הענין הפנימי של כל עניני חג השבועות הוא הענין של מ"ת, שלכן קבעו לומר בנוסח התפלה "זמן מתן תורתנו" (כמו בחג הפסח, שיש לו כמה שמות, אבל ענינו העיקרי הוא כפי שנקרא בנוסח התפלה: "זמן חרותנו"), ואין כאן המקום להאריך בזה.

טג. ובפרטיות יותר – ג' השמות של חג השבועות הם כנגד ג' הענינים שעליהם העולם עומד, כדברי המשנה בריש מסכת אבות (וכפי שמביא רבינו הזקן בסידורו שיש נוהגין לומר פרקי אבות בכל שבתות הקיץ): "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (בדוגמת ב"ד שצ"ל בו ג' דיינים):

יחג הביכורים – שביכורים הם החלק היפה והשמן והמובחר מכל הפירות שצריך להביא לביהמ"ק – הוא כנגד קו הימין, חסד, שהו"ע הגדולה, "חד אריך".

יאחג הקציר – שענינו קצירת התבואה ממקום יניקת חיותה – הוא כנגד קו השמאל, גבורה, אלא שענין הגבורה הוא רק בגלוי, אבל בפנימיות, הרי אדרבה: דוקא ע"י קצירת התבואה יכולים לעשות ממנה "לחם לבב אנוש יסעד", שנעשה דם ובשר כבשרו. וע"ד שמצינו ש"עיקר ומקור כל הברכות לעולם ("מטל השמים ומשמני הארץ גו'", ובאופן ד"יתן ויחזור ויתן") המשיך יצחק דוקא", "לפי שעיקר ההשפעה בריבוי אור וחיות ביותר אינו אלא ע"י בחי' הגבורות דוקא, לפי שיש בהם תגבורת אור וחיות בכח עצום יותר מכח החסדים .. כמו הגשמים שיורדים בגבורה" – "גבורות גשמים".

יבונוסף לזה יש בו גם קו האמצעי, שנקרא בשם תפארת, לפי שהיא כלולה מב' גוונים לובן ואודם המרמזים לחו"ג (כמבואר באגה"ק) – שזהו ענינו של חג השבועות, ע"ש "שבעה שבועות גו'", ובספירות הם

יג337
כל פרטי הספירות מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, כפי שנכללים כולם ביום אחד, שזהו ענינה של ספירת התפארת שכוללת את כל הספירות, ולכן עולה עד הכתר; ופנימיות ענינו של חג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו", שהרי גם התורה היא בקו האמצעי, ומצינו בה הענין דתפארת כו'.

ידד. וכיון שהתורה היא בקו האמצעי – הרי היא כוללת ב' הקצוות:

טומחד גיסא – צריך להיות לימוד התורה באופן המביא לידי מעשה, והיינו, שהיסוד לכל ענין הלימוד הוא (כמודגש בלימוד השו"ע) בכדי לידע "את המעשה אשר יעשון", ובאופן שיהי' המעשה כדבעי, ועד למ"ש בגמרא שהלומד שלא על מנת לעשות הרי זה ענין של היפך החיים.

טזוכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר במענה לשאלה מדוע אי אפשר ללמוד ולפסוק הלכות בתורה ללא קיום המצוות בפועל – שזהו כמשל אדם רעב וצמא, שלא יוכל להבין היטב ענין שכלי, ועד"ז ברוחניות הענינים, שקיום המצוות בפועל הו"ע של אכילה ושתי' שהיא חיות לנשמה, ודוקא עי"ז יוכל להיות לימוד התורה כדבעי.

יזולכן מצינו שעיקר הלימוד בזמן הזה הוא רק בארבעה סדרים, כלשון הגמרא: "בארבעה לא מצינא (בגירסא דארבעה סדרין, כגון מועד ישועות (נזיקין) נשים, שהן נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית, וקדשים נמי, כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי, ואמרינן אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בביהמ"ק), בשיתא מצינא" (בתמיהה, זרעים אינו נוהג בחוצה לארץ, וכן טהרות), שזוהי גם הסיבה שב' הסדרים זרעים וטהרות אין עליהם גמרא.

יחולאידך גיסא – מצינו שהשלימות של לימוד התורה היא "לשמה" דוקא, לשם התורה עצמה, היינו, אפילו לא בשביל לידע את

יט338
ההלכה למעשה [שכן, לאחרי כל העילויים שבלימוד התורה בשביל לידע את המעשה, שאז מתייגע בעומק יותר כו' כדי לכוין לאמיתתה של תורה, הרי לימוד זה אינו לשם התורה עצמה], כדאיתא בגמרא במסכת חולין שישנו אופן בלימוד התורה שאינו נוגע כלל למעשה בפועל, כי אם באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר".

כוב' קצוות אלו מצינו גם בהכנה למ"ת ע"י הקדמת נעשה לנשמע – שמחד גיסא, מודגש ענין המעשה, שזוהי הדרגא היותר תחתונה, ולאידך גיסא, מודגש ענין הביטול לבעל הרצון, שזהו תכלית העילוי.

כאועד"ז ישנם ב' קצוות בעשרת הדברות שנאמרו במ"ת – שמחד גיסא, מדובר אודות ענינים הכי נעלים, כמו אנכי ולא יהי' לך, ולאידך גיסא, מדובר אודות ענינים הכי פשוטים, כמו לא תגנוב ולא תרצח.

כבוכללות הענין בזה – שהחידוש של מ"ת הוא חיבור ב' הקצוות של עליון ותחתון, ובלשון חז"ל (שהובא ברמב"ם) "כל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם", שענין השלום הוא חיבור הפכים, שזהו לפי שהתורה היא למעלה משניהם, ולכן בכחה ויכלתה לחבר את שניהם.

כגה. וההוראה מזה:

כדמחד גיסא – תובעים מיהודי ללמוד תורה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, שדוקא באופן כזה יכול לקבל את התורה כפי שהיא "ארוכה מארץ מדה גו'"; ולאידך גיסא – תובעים ממנו שבה בשעה שלומד באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, עליו לדייק בקיום כל מצוה בכל פרטי' ודקדוקי' כפי שנתבארו בשו"ע.

כהוכאשר טוען: איך יכולים לדרוש ממנו שתי קצוות בבת אחת, לעמוד בתנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, וביחד עם זה לדייק בפרטי המדידות וההגבלות שבקיום כל מצוה? – אומרים לו, שכיון שהוא עושה זאת ע"פ תורה, נותנת לו התורה כח על זה, כאמור, שכל ענין התורה הוא חיבור הפכים כו'.

כו339
ובכללות הרי זה החיבור של ב' התנועות דרצוא ושוב, כהסיפור הידוע אודות רבינו הזקן ור' אברהם המלאך, שלאחרי שעמדו בתנועה של התלהבות ודביקות כו', עמד רבינו הזקן ולקח "בייגל" כו', וכאשר שאלו אותו: מאי האי?! השיב, שהוכרח להתקשר עם דבר גשמי, כדי שלא יהי' ענין של כלות הנפש, שהרי הכוונה היא שלא להשאר במעמד ומצב של רצוא, אלא לבוא לבחי' שוב כו', והיינו, שמחד גיסא צ"ל תנועה של רצוא, אבל ביחד עם זה צריך להזהר שלא יהי' ענין של כלות הנפש, אלא לבוא לבחי' שוב דוקא.

כזוזהו גם הביאור בדברי הגמרא בענין ארבעה שנכנסו לפרדס, ומכולם הנה רק רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום" – דלכאורה, החילוק ביניהם הי' רק בענין היציאה בשלום, ולמה נזכר גם ענין הכניסה בשלום? אך הענין הוא, שכדי שתהי' היציאה בשלום, צ"ל גם הכניסה בשלום, וזהו החילוק שבין ר"ע לכל השאר, שאצל כל השאר הי' ענין הרצוא ללא הגבלות, ואילו אצל ר"ע הי' ענין הרצוא מלכתחילה באופן שאח"כ יוכל לבוא לידי שוב.

כחאמנם, עדיין אינו מובן, איך יכול להיות ענין הרצוא באופן ד"נכנס בשלום" – דלכאורה, הרי כל ענין הרצוא הוא באופן של יציאה ממדידה והגבלה, וא"כ, איך יכולים לדרוש ממנו שבאותה שעה יחשוב על התכלית שבענין השוב, וממה-נפשך: אם הוא חושב אודות ענין השוב, אזי אינו עומד בתנועה של רצוא שלמעלה ממדידה והגבלה; ואם הוא עומד בתנועה של רצוא שלמעלה ממדידה והגבלה, אזי בטלים כל החשבונות וההחלטות להגביל את עצמו כו'?!

כטאך הענין הוא – שכאשר כל זה נעשה ע"פ התורה, אזי התורה עצמה נותנת כח שיוכלו לעמוד בשתי קצוות בבת אחת, מחד גיסא, לעמוד בתנועה של רצוא שלמעלה ממדידה והגבלה, ומאידך גיסא, שהרצוא יהי' באופן שאח"כ יוכל לבוא למעמד ומצב של שוב, במדידה והגבלה דוקא.

לו. ואע"פ שהעמידה בשתי קצוות עבודה גדולה היא – יש על זה הוראה מפרשת בהעלותך שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה:

לא340
על הפסוק "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותי' כאשר צוה ה' את משה", מפרש רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".

לבולכאורה אינו מובן כלל: מאי קמ"ל ומהו גודל השבח של אהרן שלא שינה – בה בשעה ששמע בעצמו ממשה רבינו ציווי הקב"ה?!

לגוידוע הביאור בזה, שבשעה שאהרן הדליק את המנורה, הי' צריך לכוון את כל הכוונות שבהדלקת המנורה ברוחניות הענינים – להעלות את שבעת הנרות שרומזים לשבעת הסוגים שבנש"י כו'; וזהו החידוש בשבחו של אהרן, שלמרות גודל ההפלאה שברוחניות הענינים, "לא שינה" בכל מה שקשור להדלקת המנורה בפועל ממש – למלא שמן בכל נר במילואו מבלי לשפוך טיפה אחת, וכיו"ב בכל הענינים הגשמיים הקשורים עם הדלקת המנורה בפשטות!

לדוכיון שאהרן הוא א' משבעת הרועים של בנ"י, שושבינא דמטרוניתא – הרי גם הענין ד"ויעש כן אהרן", "שלא שינה", שייך לכל אחד מישראל (ע"ד המבואר בנוגע לענינו של משה שישנו בכל אחד מישראל), כך, שיכולים לדרוש ממנו שתי קצוות הנ"ל: לעמוד בתנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, וביחד עם זה, לעשות כל הענינים בפועל ממש בתכלית הדיוק.

להוע"י אהרן, שהוא איש החסד, נמשכת ברכת ה' בכל המצטרך, בבני חיי ומזוני רויחי, וכמ"ש "יברכך ה' וישמרך וגו'", ככל פרטי הענינים שבפירוש רש"י, וללא מניעות ועיכובים – "עד מהרה ירוץ דברו", ובאופן שנמשך על כל הדורות.

לו* * *

לזז. המשך הביאור בענין הנצחיות דבנ"י (צבור לא מת) מצד הבחירה במ"ת (בתור השתתפות בכינוס תורה) – נכלל בשיחת יום ב' דחג השבועות סכ"ד ואילך.

לח(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

לט341
ומזה מובן חומר הענין של "מיהו יהודי" – שכאשר רוצים לרשום גוי בתור יהודי, הנה נוסף על הפגיעה בעניני תומ"צ, גורמים בכך בלבול ("אַ טומל'ניש") בעניני העולם, שהרי החידוש של מ"ת הוא לא רק בנוגע לענינים רוחניים, עניני הנשמה, אלא גם בענינים הגשמיים שבעולם, כיון שמ"ת פעל ש"עליונים ירדו לתחתונים", שעי"ז נעשה שינוי בדבר גשמי, כמו בנתינת צדקה ע"י היד הגשמית כו'.

מוברור הדבר שסוכ"ס "דבר אלקינו – "דבר הוי' זו הלכה" – יקום לעולם", ו"אמת מארץ תצמח", ועד שיפעל גם על אלו שבשביל כבוד המדומה כו' (בה בשעה שאלו ש"מכבדים" אותם – בזים להם, ע"ד ש"סהדי שקרי אאוגרייהו זילי") לוחמים נגד התורה – שגם הם ישובו להיות במעמד ומצב ד"אתם הדבקים בה' אלקיכם גו'", ובאופן ד"ברכנו אבינו – בכל הברכות, בבני חיי מזוני רויחי – כולנו כאחד", ע"י התורה שפועלת שלום בעולם.

מא* * *

מבח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כה תברכו את בני ישראל.

מג* * *

מדט. הביאור בענין שלא נתפרש בפירוש רש"י – בנוגע לנדבת הנשיאים, שהביאו רק "שש עגלות צב גו' עגלה על שני הנשיאים", אף שהוצרכו לשאת משא כבד של ריבוי קרשים וכו', כיון שצריך לנצל כל

מה342
עגלה בתכלית השלימות, שלא ישאר מקום מיותר ללא צורך הקרשים. וההוראה לכל אחד מישראל שצריך לנצל כל פרטי עניניו בשלימות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ח ע' 40 ואילך.

מוי. בהערות על הזהר דפרשת השבוע מתעכב אאמו"ר על מאמר הזהר "כה תברכו את בני ישראל, ולא לשאר עמין .. למלך דבעי לאזדווגא במטרוניתא .. מאן מטרוניתא דא כנסת ישראל, מאן כ"י כנסת ישראל סתם", ש"לכאורה מהו השאלה מאן מטרוניתא, הכי אינו ידוע שמטרוניתא הוא מל', ומה מוסיף בזה מה שאמר דא כנס"י. גם מהו השאלה מאן כ"י, הרי ידוע שכ"י הוא מל'. ומהו התשובה כנסת ישראל סתם, מה נתפרש בזה יותר על מה שאמר מקודם דא כנסת ישראל".

מזומבאר ע"פ קבלה, ש"מה שמל' נקראת מטרוניתא .. הוא מצד שמל' שם אד' מקבלת משם הוי' דמ"ה דז"א .. והוא היחוד דהוי' אד', שזהו למטה מן החזה. כנסת ישראל, ישראל הוא בחי' ז"א שלמעלה מהחזה .. וכנסת ישראל הוא לאה המקבלת מבחי' ז"א שלמעלה מהחזה. והוא היחוד דהוי' אלקים .. כנסת ישראל סתם הוא בינה. והוא היחוד דהוי' אהי', ששם אהי' הוא בבינה .. והיינו שיש כל הג' יחודים וכו'".

מחאך עדיין צריך להבין מ"ש בזהר "ולא לשאר עמין" – דלכאורה, מהו הקס"ד ש"שאר עמין" יהיו שייכים לברכה שניתנת מלכתחילה לישראל דוקא, כמ"ש "כה תברכו את בני ישראל"?

מטיא. ויובן בהקדם הביאור בנוגע לכללות הענין דברכת כהנים – שנוסף על הברכה כשלעצמה, יש צורך להדגיש ולפעול את המשכת הברכה למטה באופן הראוי:

נבברכת כהנים כתיב53 "יברכך ה' וישמרך", ומפרש רש"י: "יברכך, שיתברכו נכסיך, וישמרך, שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך".

נאולכאורה אינו מובן: מהו הצורך לשלול מציאות של שודדים כו' בנוגע לברכתו של הקב"ה?!

נבאך הענין הוא, שגם כאשר ישנה המשכת ברכתו של הקב"ה, יש מקום למניעת ועיכוב המשכת הברכה מצד ב"ד של מעלה, בגלל התערבות ענינים צדדיים, כמו ענין של חטא וכיו"ב – ע"ד שמצינו

נג343
ביעקב אבינו שאמר "קטנתי מכל החסדים וגו'", "אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא כו'". ומזה מובן בנדו"ד, שגם לאחרי "שיתברכו נכסיך", יכולה להתערב סיבה צדדית שבגללה "יבואו עליך שודדים ליטול ממונך" (שאין זה אלא מפני שכך נגזר עליו מלמעלה, ובלשון רבינו הזקן בתניא: "על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום").

נדועז"נ "וישמרך" – שהשמירה נמשכת ממקום נעלה ביותר, למעלה גם ממקור הברכה, שמשם נמשכת שמירת הברכה, שאפילו במקום של חטא וכיו"ב, תומשך ותתקיים הברכה למטה בפועל ממש. וע"ד שמצינו ביעקב, שכאשר התיירא שמא יגרום החטא כו', התפלל להקב"ה וביקש "הצילני נא וגו'" – כי, ע"י התפלה פועלים המשכה ממקום נעלה ביותר, למעלה גם ממקור הברכה, שאפילו במקום שיש חשש לגרימת החטא, יומשך קיום הבטחת הברכה למטה בפועל ממש.

נהוזהו גם מש"נ בברכת כהנים "ישא ה' פניו אליך"53, שכללות הענין דנשיאת פנים הוא לפנים משורת הדין, היינו, שאפילו כאשר יש מקום לדין כו', תהי' ההמשכה לפנים משורת הדין – כיון שהמשכת הברכה היא ממקום נעלה ביותר, למעלה מסדר ההשתלשלות.

נויב. ועוד ענין בזה – "וישם לך שלום"53:

נזשלום – הו"ע הכי עיקרי, כמארז"ל "השלום שקול כנגד הכל". ועפ"ז צריך להבין, למה נזכר ענין השלום רק בסיום הברכה, ולא בתחלתה?

נחאך הענין הוא, שכאשר ההמשכה היא ממקום נעלה ביותר שלמעלה גם ממקור הברכה [שלכן נמשך משם שמירת הברכה, והענין דנשיאת פנים (כנ"ל סי"א)] – יש צורך להבטיח שהמשכה זו תבוא למטה באופן שיהיו יכולים לקבל הברכה.

נטוהענין בזה – שריבוי הברכה יכול לגרום למטה ענין בלתי-רצוי. וכפי שמצינו בחוני המעגל שביקשוהו שיתפלל שירדו גשמים, "עג עוגה וכו'", וירדו גשמים בריבוי גדול ביותר, עד שהוצרך להתפלל שיפסקו

ס344
הגשמים, באמרו, "השפעת להם [רוב] טובה אינן יכולים לעמוד" – דלכאורה אינו מובן דיוק הלשון "השפעת להם [רוב] טובה" (ולא "השפעת להם גשמים"), בה בשעה שמדובר אודות גשמי זעף שיורדין לאבד את העולם?! – כי, גם כאשר ישנו (לא רק ריבוי גשמים, אלא) ריבוי בענין של "טובה", היינו, שגם ביחס לעולם ה"ז ענין של טובה, מ"מ, מצד ריבוי הטובה, יכולה להיות התוצאה באופן הפכי.

סאוהמשל לזה – מאור המאיר במקום החושך, שכאשר מדליקים נר, או שנכנס אור הלבנה, או אור השמש, אזי יכולים לראות. אבל כאשר יכנס ריבוי אור גדול וחזק ביותר, ה"ז מסנוור את עיני האדם שלא יוכל לראות באותה שעה, וגם איזה משך זמן לאח"ז. והיינו, שאף שפעולת האור היא שיהי' אפשר לראות, מ"מ, כשישנו ריבוי אור גדול ביותר, ה"ז גורם פעולה הפכית.

סבועד"ז בנוגע לגילוי אור רוחני – כפי שמצינו במתן-תורה ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", "מפני גילוי רצונו ית' .. (באופן ש)אין שם הסתר פנים כלל". ולכאורה אינו מובן: כיון שכללות החידוש דמ"ת הוא בענין ההמשכה והגילוי למטה בגוף גשמי דוקא – הי' הגילוי דעשה"ד צריך לפעול חיזוק הגוף? אלא, שכאשר מתגלה אור גדול ביותר, ה"ז פועל ענין הפכי – "פרחה נשמתן".

סגוזהו מש"נ בסיום ברכת כהנים "וישם לך שלום" – דכיון שברכה זו נמשכת ממקום נעלה ביותר, יש צורך להבטיח שההמשכה תהי' באופן שתוכל להתקבל למטה, וענין זה נפעל ע"י ה"שלום", שבכחו להגביל את האור, שלכן ה"ה "כלי מחזיק ברכה".

סדיג. ועפ"ז יש לבאר גם הצורך בשלילת שייכותה של הברכה לשאר עמין – "ולא לשאר עמין":

סהכאשר המשכת הברכה היא ע"פ סדר השתלשלות – אזי ההמשכה היא לישראל, ואין צורך אפילו לשלול שייכותה לשאר עמין.

סואבל כאשר מדובר אודות ברכה שלמעלה מסדר השתלשלות, כברכת כהנים, שהיא באופן ד"ישא ה' פניו גו'" (כנ"ל סי"א) – יש צורך לפעול שברכה זו תומשך לישראל דוקא, "ולא לשאר עמין", שהרי ידוע שמבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות יכולים גם הם לקבל יניקה.

סז345
[ומזה באים גם לענין של מיהו יהודי (הנ"ל ס"ז) – שגוי מצד עצמו אין לו שייכות ליהודים, אא"כ כאשר יהודי דוחף ומכניס אותו כו'].

סחושלילת היניקה דשאר עמין ("ולא לשאר עמין") – נפעלת גם היא (כמו פעולת ההמשכה באופן שתוכל להתקבל למטה) ע"י ענין השלום.

סטיד. ויש לקשר כהנ"ל עם תוכן הביאור בהערות אאמו"ר – שבברכת כהנים ישנם כל ג' היחודים, הוי' אהי' (בבינה), הוי' אלקים (בז"א), הוי' אד' (במלכות):

עידוע שההמשכה מבחי' שלמעלה מהשתלשלות נעשית בדרך כלל ע"י ענין היחוד, שבו נמשך ונתגלה כח האין-סוף. ובזה גופא ישנם כל ג' היחודים, בבינה בז"א ובמלכות, היינו, שההמשכה שלמעלה מסדר השתלשלות נמשכת בכל פרטי הדרגות עד למטה.

עאונמצא, שבג' היחודים מודגשים ב' הקצוות הנ"ל – שההמשכה היא ממקום נעלה ביותר, למעלה מסדר השתלשלות; וביחד עם זה, נמשכת ובאה למטה בהכלים של המקבל הראוי דוקא.

עבועד כדי כך נוגעת ההמשכה למטה דוקא – שעם היות שסדר היחודים הוא שתחילה הוא היחוד בבינה, אח"כ בז"א ואח"כ במלכות, מ"מ, העיקר הוא (כמ"ש אאמו"ר) היחוד במלכות (הוי' אד'), אלא שבזה נמשך גם היחוד שבז"א ובבינה (הוי' אלקים והוי' אהי'), כיון שהעיקר הוא ההמשכה למטה דוקא.

עגולהעיר גם מהמבואר בדרושי חנוכה בענין בתי אחותי אמי ("לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו' עד שקראה אחותי כו' עד שקראה אמי"), היחוד במלכות (בתי), בז"א (אחותי) ובבינה (אמי) – ש"הכל נרמז בנר חנוכה (שיש בו) ג' יחודים, הוי' אהי' (בבינה), הוי' אלקים (בז"א) הוי' אדנ-י, גימ' נר" – שתכלית השלימות הו"ע ד"בת ציון" (מלכות) דוקא, ו"אשת חיל עטרת בעלה", כיון שהעיקר הוא ההמשכה למטה דוקא. וכמודגש גם בנר חנוכה כפשוטו, ש"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ", להאיר בחוץ דוקא. וכמו שבכללות העבודה העיקר הוא ענין העשי' דוקא, כמודגש גם במתן-תורה שהקדימו נעשה לנשמע37.

עד*

עה346
טו. כיון שמפקחין על צרכי ציבור בשבת, הנה כאן המקום לעורר עוה"פ בנוגע לימי החופש הבאים לקראתנו, שצריך לנצל אותם בנוגע לחינוך ילדי ישראל במלוא המדה, שהרי כאן לא שייך ענין של רחמנות שלא ליתן יותר מדי... אלא אדרבה כו'.

עוובענין זה צריכים לעסוק לא רק כל אלו ששייכים לענין החינוך, אלא גם בעלי עסק שאינם שייכים לענין החינוך, צריכים לעורר את המחנכים שיעסקו בזה מיד לאחרי השבת כו'.

עזובנוגע לצורך באמצעים כספיים כו' – אין מה לדאוג, כיון שברור הדבר שנמשכת ברכה מלמעלה, אלא שצריך לפעול בזה בדרך הטבע, ואז יקיים הקב"ה הבטחתו: "וצויתי את ברכתי וגו'", וכפי שרואים בפועל בכל הענינים, ש"אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה".

עחועד שנעשה הענין ד"בהעלותך את הנרות", להדליק את ה"נר" שבכל אחד מישראל שיאיר "אל מול פני המנורה", באופן "שתהא השלהבת עולה מאלי'", ועד להדלקת הנרות כפשוטם ע"י אהרן הכהן, כש"משה ואהרן יהיו עמהם"63.

עט[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "יפרח בימיו צדיק". ולאחרי מנחה התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

פ______ l ______