Toras Menachem·Vol. 73 (5733·Part 4)·Shabbos Parshas Mattos-Masei·Shabbos Mevarchim Menachem-Av 5733תורת מנחם·עג - שנת תשל"ג - חלק רביעי·ש"פ מטות-מסעי·מבה"ח מנחם-אב·ה'תשל"ג

א80
בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)

גמשה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה הוי' (ומבאר פרטי הענינים שבפרשת נדרים) איש כי ידור נדר גו' לא יחל דברו (כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין – פרש"י) ככל היוצא מפיו יעשה. וידוע הדיוק בזה במאמרי רבינו הזקן בלקו"ת, ובמאמרי רבותינו נשיאינו שלאח"ז, ובפרט בביכל חסידות של אדמו"ר מהר"ש משנת תר"ל (שיצא לאור בימים הכי אחרונים), דצריך להבין שרש ענין הנדרים [שענינם לאסור אסר על נפשו, היינו, לא בנוגע לדבר האסור כבר, ע"ד נשבעין לקיים את המצוות, כי אם לאסור את המותר, דלכאורה אינו מובן, דכיון שיש דברים שהתורה אסרה ויש דברים שהתורה התירה, א"כ למה בא לאסור מה שהתורה התירה לו], הלא אמרו רז"ל בירושלמי רפ"ט דנדרים, הובא בח"פ להרמב"ם פ"ד, לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים [וי"ל הטעם שמדייק במאמר שענין זה "הובא בח"פ להרמב"ם", כי, מאמר הנ"ל הוא רק בירושלמי ולא בבבלי, ולכן מוסיף שהובא בח"פ להרמב"ם, שבזה מודגש שזהו ענין של הוראה ששייך לכאו"א, כמו שאר הדברים שהובאו שם]. ויש להוסיף בזה, ע"פ מ"ש במק"א בירושלמי שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל, שעפ"ז יפלא ביותר מהו ענין הנדרים שאוסר על עצמו דבר המותר. גם צריך להבין, למה נאמרה פרשה זו אל ראשי המטות דוקא. ומה שפירש רש"י למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות, הרי הא גופא צריך ביאור, מדוע צ"ל הפרת נדרים דוקא ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות (שהם ב"ד). דבשלמא בנוגע לאב שמיפר

ד81
לבתו ובעל שמיפר לאשתו, מבואר בכלי יקר שזהו לפי שכל אשה היא ברשות אבי' [ועד שיכול לשדכה, כמ"ש את בתי נתתי לאיש הזה, שזהו דבר הנוגע לכל ימי חיי', ועאכו"כ שהוא בעה"ב על דבר פרטי, למנוע ממנה הנדר] או בעלה [וכמ"ש והוא ימשל בך, ולכן יכול גם להפר נדרי'] כו', אבל עדיין צריך להבין מהי השייכות דהפרת נדרים ליחיד מומחה כו' דוקא.

ובהקדם הביאור בכללות עבודת האדם, שנחלקת לג' הענינים דמצוות עשה, דברי הרשות, ודברים שנאסרו במצוות לא תעשה, שהם ג' הענינים דקדושה, קליפת נוגה, וג' קליפות הטמאות, שנמשכים מלמעלה (כמו כל הענינים), שתחלת הכל הוא בקדושה, שזהו עולם האצילות, שעליו נאמר לא יגורך רע, אלא כולו טוב, ומשם משתלשל למטה (ע"י ממוצעים כו'), תחילה עולם הבריאה שרובו טוב ומיעוטו רע, ואח"כ עולם היצירה שחציו טוב וחציו רע, ועד לעולם העשי' שרובו רע כו'16, שבו ישנם ג' הענינים דקדושה וקליפת נוגה וגקה"ט.

חעניני מ"ע ול"ת הם באופן דתורה אחת לכולנו, והנגלות לנו ולבנינו, לכל בנ"י בשוה, אמנם בנוגע לדברי הרשות הרי תלוי בעבודת כל אחד לפום שיעורא דילי', אם הוא במעמד ומצב שע"י אכילתו ה"ה מעלה המאכל מבחי' ק"נ להכלל בקדושה, או ח"ו להיפך, שמוריד המאכל מק"נ לגקה"ט (ועי"ז נעשית ירידה גם באדם האוכל כו'), וכמבואר בתניא פ"ז בפירוש היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים כו', ולכן, כשאוכל דבר המותר לשם שמים כו', כמובא בשו"ע שכל מעשיך יהיו לשם שמים, ויתירה מזה, בכל דרכיך דעהו, אזי עולה המאכל ונכלל בקדושה, אבל אם ח"ו אוכל למלאות תאות נפשו הבהמית, ועוד למטה מזה, אזי יורד המאכל ונכלל בקליפות כו'. וכשם שהוא בענין האכילה (מזון), הרי זה גם בנוגע ללבוש ובית (כידוע שג'

ט82
הדברים מזון לבוש ובית כוללים כל צרכי האדם), וכמו בנוגע לדירה, שעל זה אמרו דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, שעי"ז יהי' לו נקל יותר להתעמק בלימוד התורה, משא"כ כשלימודו הוא במצור ומצוק כו', אמנם ענין זה הוא רק לאחר שכבר עומד בדרגת לימוד התורה, אבל התחלת העבודה צ"ל באופן דהוי גולה למקום תורה, להיות נע ונד מכל תענוגי עוה"ז, כדי שיוכל להכניס עצמו בלימוד התורה, שזהו כללות מאמר המשנה כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו'. וכן הוא בנוגע לענין העשירות, שמחד גיסא, עי"ז יכול להוסיף במצות הצדקה, אבל לאידך גיסא, יש גם אופן שעושר שמור לבעליו להיפך טובתו, וכמו עושרו של קרח. ועד"ז בנוגע לכללות ענין העשירות (לאו דוקא בממון, אלא) בתכונת הנפש, שיש מי שמנצל זאת בעבודת השי"ת, ויש מי שזה פועל אצלו הענין דוישמן ישורון ויבעט, היפך ענין הקב"ע כו'.

יאזה תלוי במעמדו ומצבו של האדם, שזהו מ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו, היינו, שאצל הצדיק פועל ענין האכילה שובע (לא רק כפשוטו בנוגע לגוף, אלא) גם לנפשו, והפכו אצל רשע, שעז"נ27 בטן רשעים תחסר, היינו, שאצל הרשע שייך ענין האכילה רק לבטן, שאין בה ענין רוחני ששייך לשכל שבראש, כי אם הנאת בני מעיים כו', ולכן אכילה זו פועלת חסרון (תחסר) בנפשו. וכיון שאצל בנ"י קשורים עניני הגוף עם הנפש, הנה סוכ"ס הרי זה פועל חסרון גם בגוף כו', ועד שאם האכילה היא באופן דזולל וסובא, הרי זה פועל אצלו היפך החיים (כמפורש בתורה), והיינו, שאע"פ שענין האכילה הוא לפעול קישור בין הנפש והגוף, מ"מ, כשאוכל למלאות תאות נפשו עד שהוא זולל וסובא, הרי זה פועל אצלו היפך החיים. וכמו"כ תלוי הדבר בזמן, וכמו כללות החילוק בין שבת לחול, שבשבת צריך לאכול בשר שמן ויין ישן דוקא, דאע"פ שיש באכילה הנאת הגוף, הרי זה באופן שהאכילה עצמה היא מצוה, משא"כ בששת ימי החול כו'. אלא שבזה גופא יש חילוק בין ת"ח

יב83
דאיקרי שבת, ולכן האכילה שלו אפילו בימות החול היא באופן דצדיק אוכל לשובע נפשו, משא"כ עם הארץ אסור לאכול בשר, וטעם הדבר (נוסף על הטעם הפנימי המובא בלקו"ת), דכיון שיכול להסתפק בלחם עם לפת כו', הרי אכילת הבשר היא כדי למלאות תאות גופו כו'.

ידזה מובן, שכל מי שאינו בדרגת צדיק, כי אם בדרגת בינוני, ועאכו"כ מי שאינו אפילו בדרגת בינוני, צריך להעריך את עצמו, לפי תכונת נפשו ולפי תכונת הדבר מאכל, באיזה אופן יוכל לפעול בו המשכת הקדושה, אם ע"י שיתעסק עמו כדי להעלותו כו', או שההתעסקות בו תפעל ירידה כו', ולכן צריך לפרוש ממנו כו', כהציווי קדש עצמך במותר לך, כדאיתא בתניא שהוא מדאורייתא, כמ"ש קדושים תהיו וגו' והתקדשתם וגו', וכפי שמבאר הרמב"ן עה"פ קדושים תהיו, שפירושו פרושים תהיו, שפרישות זו היא כדי לשלול שלא יהי' נבל ברשות התורה כו'. וזהו כללות ענין הנדרים, שאינו רק ענין הפרישות, אלא הוא סייג (כמו גדר מאבנים) לפרישות כו'.

טזכדי לידע אם צריך לפרוש מהדבר או להעלותו לקדושה (איזה דבר יכול לברר ולהעלות כו', ומאיזה דבר צריך לפרוש כו'), הרי כיון שאדם קרוב אצל עצמו, ועל כל פשעים תכסה אהבה, ואין אהבה גדולה מאהבת עצמו, אין אדם יכול לסמוך על עצמו, כי, אע"פ שלומד קיצור שו"ע ושו"ע כו', ה"ה משוחד כו', ויכול לטעות בעצמו ולחשוב שהגם שיתעסק בעניני עוה"ז, מ"מ יעמוד בנסיון, ולא יבוא למעמד ומצב דוישמן ישורון כו'. ובשביל זה צריך לילך אל החכם, יחיד מומחה, שמתיר את הנדר כו'.

יחבזה, דהנה כתיב החכם עיניו בראשו, וזהו הטעם שחכמים נקראים בשם עיני העדה, שהם הרואים מה הוא רצון ה', והם מוליכים אותו על הדרך הטוב והישר כו'. וכמו בגשמיות, שהעין שבראש

יט84
רואה היכן הדרך שבה צריך ללכת, וכדי שלא יכשל כו', צריך ללכת לפי הוראות העינים שבראש, משא"כ הרגלים, אף שהם מוליכים את האדם, מ"מ, אינם יכולים להחליט להיכן ללכת, אלא ההחלטה באה ע"י העינים שבראש. ובנפש האדם קאי החכם עיניו בראשו על כח החכמה, כמבואר בתניא בפירוש איזהו חכם הרואה את הנולד, שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר הוי' ורוח פיו ית' (שמהוה ומחי' ומקיים כל דבר בכל רגע כו'). וכמו בנוגע לעצמו, שבכל בוקר נולד מחדש ואומר מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי, נשמה שנתת בי כו', וע"י ההתבוננות בזה בהתחלת היום, נעשית כל הנהגתו במשך היום באופן המתאים לרצונו של מלך חי וקיים, נותן התורה ומצוה המצוה, ובעה"ב על כל העולם כו'. וזהו מ"ש בהתחלת הפרשה וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל וגו', שכל אחד מישראל צריך לקשר עצמו בתורה, עי"ז שמקשר עצמו בראשי ישראל (ראשי המטות), מאן מלכא רבנן, שעי"ז ניתן לו הכח להתעסק עם עניני העולם כו'.

כאלאחרי ששואל אצל ראשי המטות, הרי התכלית היא שהאדם יפעול בעצמו לעבוד עבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות כו'. וזהו מה שממשיך בכתוב אלה החוקים וגו' בין איש לאשתו בין אב לבתו, שענינה של אשה הוא כמארז"ל שאשה כשרה היא אשה שעושה רצון בעלה, היינו, שהוא כלי מוכן לעשות רצון הקב"ה כו', וענינה של בת הוא כמבואר במדרש שכשהיא קטנה והיא חוטאה על אבותי' אין אבותי' מתרעמין עלי' כו', אלא אדרבה, מחזירים אותה למוטב, שתתנהג באופן המתאים לבתו של האב. וענינו בעבודה, שההתחלה היא בבחי' בת, ואח"כ באים לדרגא היותר נעלית דאשה כשרה שעושה רצון בעלה כו'.

כגבאים למ"ש בהמשך הפרשה, נקום נקמת בנ"י מאת המדינים, שמדין הוא מלשון מדון ומריבה, והיינו, שלא זו בלבד שישנם שני רשויות [נעשה לשון רבים, כתוב והרוצה לטעות יטעה], אלא

כד85
שהם ענינים נפרדים באופן של מדון ומריבה, ולאום מלאום יאמץ כו'. וענין זה שוללים ע"י הקדמת ענין הנדרים כו'. ועי"ז באים לכניסה לארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה, ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, כולל גם שכל אחד מישראל פועל בד' אמותיו ובכל העולם כולו המעמד ומצב דארץ טובה ורחבה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. ועי"ז באים לקיום היעוד עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.