Toras Menachem·Vol. 73 (5733·Part 4)·Shabbos Parshas Nitzavim-Vayeilech·25 Elul 5733תורת מנחם·עג - שנת תשל"ג - חלק רביעי·ש"פ נצבים-וילך·כ"ה אלול·ה'תשל"ג

א222
בס"ד. ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)

גהיום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. וידוע הדיוק בזה, דצריך להבין למה אומרים על ר"ה זה היום תחלת מעשיך, הרי בכ"ה באלול נברא העולם, ואילו ר"ה, יום ו' למע"ב, הוא גמר וסוף הבריאה, ולא תחלת מעשיך. ובפרט שמוסיף זכרון ליום ראשון, והרי יום ראשון לבריאת העולם הי' כ"ה באלול, וא"כ איך אפשר לומר שר"ה הוא זכרון ליום ראשון.

הלהוסיף בזה, שבענין המעשה, תחלת מעשיך, נוגע במיוחד ענין הסדר דתחלה וסוף. דהנה, ענין הסדר נוגע בכל דבר, הן במחשבה ודיבור, והן במדות, ואפילו במוחין צ"ל סדר בהענין. ואף שענין המוחין יכול להיות באופן של אוצר בלום [או כהגירסא אוצר בלוס], דהיינו שהענין עדיין מעורב כו', עד שבא לבחי' הדעת, ששם נעשה הבירור אם זהו מקו החסד או מקו ההפכי כו', מ"מ, גם במוחין ישנו ענין הסדר עכ"פ באופן השייך למוחין. ועאכו"כ במדות, שעיקר ענינם שייך אל הזולת, הרי בזה נוגע ביותר שיהי' ענין הסדר, הן בהמשפיע עצמו, הן בההשפעה, והן באופן הקבלה אצל המקבל. ובודאי שצריך להיות ענין הסדר במחשבה, ועאכו"כ בדיבור, דכיון שעל ידו היא עיקר השייכות להזולת, הרי מובן שבזה נוגע ביותר שתהי' ההשפעה באופן מסודר, שבדעת ידבר כו'. אך ביותר נוגע הסדר דתחלה וסוף בענין המעשה. ולכן הנה הגם שישנו אופן שמעמידים את התחילה בסוף ואת הסוף בהתחלה, דסוף מעשה במחשבה תחילה, מ"מ, כיון שבמעשה נוגע ביותר ענין הסדר, צ"ל התחילה בהתחלה והסיום בסוף. וא"כ אינו מובן מ"ש זה היום תחלת מעשיך, הרי זה היום הוא יום הששי למע"ב שהוא

ו223
גמר וסוף הבריאה, ולמה נקרא תחלת מעשיך, שענין זה שייך לכ"ה באלול, שבו היתה התחלת הבריאה ממש.

חשיש לומר שהטעם שר"ה נקרא תחלת מעשיך הוא לפי שבמעשה הרי הסוף והגמר משלים את התחילה, הנה באמת בנוגע למע"ב הרי כל תולדות שמים וארץ נבראו (מאין ליש) מיום ראשון (ואח"כ נקבע כל אחד ואחד ביום שנגזר עליו), שזהו מש"נ בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, את השמים לרבות תולדותיהם (צבא השמים) ואת הארץ לרבות תולדותי' (צבא הארץ), וכן נאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם גו', למדך שכולם נבראו בראשון. ונמצא, שביום ראשון (כ"ה באלול) היתה כבר גם המעלה דסוף מעשה. וא"כ, למה דוקא ר"ה (יום ו' למע"ב) נקרא תחלת מעשיך.

יטעם שבגללו שייך לכאורה ר"ה ליום ראשון דמע"ב יותר מאשר ליום ו' דמע"ב, דהנה, עיקר הענין דר"ה הוא המשכת בחי' מדת מלכותו ית', בנין המלכות, וידוע שהתהוות העולמות היא ע"י ספירת המלכות, כי ספירת המלכות היא בחי' דיבור העליון, כדכתיב באשר דבר מלך שלטון, וכתיב בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, ואמרז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם, בחי' מאמר ודיבור דוקא. והרי גם ענין הדיבור הי' כבר ביום ראשון למע"ב (כ"ה באלול), דאף שפרטי עשרה המאמרות היו במשך ששת ימי בראשית, הרי במאמר אחד יכול להבראות18, שזהו המאמר דבראשית ברא אלקים, דבראשית נמי מאמר הוא, וכולל את כל שאר המאמרות19, וזהו אומרו בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, דקאי על כל העשר ספירות, שהם כוללים את כל סדר ההשתלשלות. ובפרט שביום הראשון הי' כבר גם

יא224
המאמר הפרטי יהי אור (המפורש בתושב"כ), ולא עוד אלא שזהו האור שאדם הראשון הי' מביט בו מסוף העולם ועד סופו, דהיינו שזה כולל את כל סדר ההשתלשלות. ועפ"ז תגדל הקושיא יותר בנוגע לר"ה שענינו בנין עולם הדיבור, למה נקבע ביום הששי לבריאה (שנקרא זה היום תחלת מעשיך), ולא ביום הראשון לבריאה (כ"ה באלול), שבו הי' כבר ענין דיבור העליון שעל ידו היתה התהוות העולם.

יגבהקדים המבואר במאמר אדמו"ר הזקן שאמרו בשבת שלפני ר"ה (סוף שנת תקס"ז), ונדפס באוה"ת עם הערות הצ"צ, שהעולם נברא בכ"ה באלול, בחי' כה (ומזה נמשך גם בענין הזמן שהוא יום כ"ה (באלול), אותיות כה), ע"ד כל הנביאים נתנבאו בכה [שהלשון כה מורה שאין הענין ברור אצלו, והיינו, שאף שישנו ענין הנבואה, שגילה דבריו ע"י עבדיו הנביאים, ורוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם, מ"מ ה"ז באופן של כה, שזהו"ע אספקלריא שאינה מאירה], ובר"ה נברא אדה"ר, ועליו נאמר זה היום תחלת מעשיך, ע"ד משה נתנבא בזה25, שע"י בריאת אדה"ר נמשך להיות גילוי בחי' (נתנבא ב)זה [וזהו גם מ"ש (בנוגע לר"ה) ואמרתם – וחברתם – כה לחי, והיינו, שענינו של ר"ה פועל וממשיך הענין דחי גם בכה, ועי"ז נעשית בחי' כה כמו בחי' זה]. וזהו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו [דבצלמנו הוא עצם הענין, משא"כ כדמותנו ה"ז רק דמות, ובפרט שאומר כדמותנו, בכ"ף הדמיון], הוא בחי' סוכ"ע וממכ"ע (בחי' מקיף ופנימי), והיינו בחי' זה ובחי' כה.

טוהענין יובן בהקדים המבואר בסידור דבכל ר"ה חוזרים הדברים לקדמותם, ומתחדש חיותם ממקורו הראשון. וכיון שהחיות שבשנה העברה נסתלק כבר, הרי מובן, שבכדי שיומשך החיות מחדש, צ"ל ההמשכה ממקום נעלה יותר. והענין בזה, דהנה, חיות העולמות הוא מבחי' הדיבור (כנ"ל), וכיון שחיות זה נסתלק כבר, הנה חידוש המשכת החיות דר"ה צ"ל מבחי' שלמעלה מבחי' הדיבור. וזהו

טז225
זה היום תחלת מעשיך, דבכדי שיהי' תחלת מעשיך וזכרון ליום ראשון, דהיינו המשכה חדשה, לא די לעורר בחי' הדיבור, שזהו ענינו של כ"ה באלול, שאז נברא העולם ע"י בחי' הדיבור, אלא יש צורך בהמשכה מבחי' המחשבה שהיא למעלה באין ערוך מבחי' הדיבור, שזוהי דרגתם של נש"י שעלו במחשבה, ובפרט ע"פ הדיוק עלו במחשבה, שמורה על תכלית העלי' במחשבה גופא, כי נש"י הם למעלה משרש כל סדר ההשתלשלות, וכמאמר במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, וכיון שנמלך עמהם על כללות ההשתלשלות, הרי מובן שהם למעלה מכל סדר ההשתלשלות, גם מבחינה הכי נעלית שבהשתלשלות, והיינו לפי ששרש ההשתלשלות היא מבחי' הדיבור, ונש"י עלו במחשבה.

יחעפ"ז יוקשה מה שבריאת והתהוות האדם היא ג"כ ע"י מאמר, והוא המאמר דויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, הרי שרש נש"י (אתם קרויין אדם) הוא מבחי' המחשבה שלמעלה מדיבור. אך הענין הוא, שהמאמר נעשה אדם הוא כמו שהנשמה ירדה למטה, דבכדי להתלבש בגוף ונה"ב הנה בהכרח שיהי' ע"י בחי' הדיבור. אבל מאמר זה דנעשה אדם, עם היות שגם בי' איתמר ויאמר שהו"ע הדיבור, אינו דומה כלל לשאר המאמרות, דדיבור זה לא פעל שינוי בהנשמה שתשתנה מעצם מהותה, והיינו, שגם כמו שירדה למטה בעולמות בי"ע, הרי היא בבחי' עצם האלקות דאצילות. וכמובן גם ממ"ש בתקו"ז, ואלין (עשר ספירות) דאצי' אמרו לאלין (לע"ס) דבריאה דמתלבשין בהון, נעשה (לשון רבים) אדם בצלמנו (ע"ס דאצי') כדמותנו (ע"ס דבריאה), ומזה מובן, שגם כפי שהנשמה ירדה בעולם הבריאה, יש בה מבחי' ע"ס דאצילות ממש. וזהו החידוש שבמאמר נעשה אדם לגבי שאר המאמרות, שבשאר המאמרות ההמשכה מאצי' לבריאה היא ע"י הפסק ופרסה, והיינו שההתהוות היא רק מבחי' הבריאה, אבל אור האצי' הוא מוסתר ונעלם, משא"כ בהתהוות האדם אלין אמרו לאלין כו', היינו שהע"ס דאצי' האירו בגילוי בע"ס דבריאה ולמטה מזה כו', שגם שם תהי' בחי' אצי' בהתגלות.

כע"י חידוש המשכת החיות מבחי' המחשבה (שרש נש"י) שלמעלה מהדיבור, ניתוסף גם בעולם הדיבור, שעי"ז תהי' המשכת הדיבור באופן של חיות, ולא ברפיון ידים כו', כמבואר בסידור32. וזהו הטעם שבנין המלכות הוא בר"ה (יום ברוא אדה"ר) דוקא, כי, כדי שיהי' הבנין דבחי' מלכות (ענין הדיבור), צ"ל ההמשכה ממחשבה לדיבור כנ"ל.

כבגם מה שנפעל בהבריאה ביום ברוא אדה"ר (ר"ה), שאמר לכל הבריות בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, שגם הם ימליכו עליהם את הקב"ה (ומתוך רצון ותענוג, שזהו הדיוק בואו נשתחוה וגו'), והיינו, שפעל גם בכל העולם (שנברא בכ"ה אלול) שיומשך בו העילוי דנש"י שהם מבחי' המחשבה.

כדבזה, דהנה, אע"פ שבריאת העולם בכ"ה באלול היתה באופן שעולם על מילואו נברא, כמ"ש אלה תולדות גו' מלא כתיב, דהיינו שהעולם לא הי' מסתיר על אלקות, מ"מ, הרי זה רק דרגת האלקות ששייכת לבחי' הדיבור, שהוא בחי' כה, שהו"ע אספקלריא שאינה מאירה (דאף שזהו ענין של אספקלריא, מ"מ, הרי זה באופן שאינה מאירה), ואדה"ר פעל שיהי' בהם בגילוי בחי' זה [וענין זה נפעל גם ע"י כאו"א מבנ"י, שהרי כל הנשמות היו כלולים באדה"ר, כמבואר במדרש עה"פ איפה היית ביסדי ארץ, וכמובן גם ממארז"ל שופרי' דיעקב אבינו מעין שופרי' דאדה"ר, שגם נשמתו היתה כלולה מכל הנשמות שבישראל, כמבואר באגה"ק בפירוש מ"ש ביעקב ויקרא לו א-ל אלקי ישראל, ולכן יכול גם כאו"א מישראל לפעול בכל העולם שיהי' באופן של זה]. וזהו מ"ש בבריאת האדם נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שהו"ע בחי' זה ובחי' כה (כנ"ל), דכיון שענינו של אדה"ר הוא לפעול בהעולם שיהי' באופן של זה, לכן יש בו ב' הבחי' דצלמנו (זה) ודמותנו (כה).

כוזה היום תחלת מעשיך, דהגם שיש כמה טעמים שיוקבע ר"ה בכ"ה באלול, מ"מ נקבע ר"ה ביום בריאת אדה"ר דוקא, לפי שהחידוש שבר"ה הו"ע המשכת בחי' זה לבחי' כה, והמשכה זו היא ע"י האדם דוקא, כנ"ל.

כחלהוסיף בזה, דהנה מבואר בהמשך תרל"ב שבנוגע לבחי' חיצוניות השפע כבר נמשך בכ"ה באלול חיות חדש על כל השנה (כי, כל יומא ויומא עביד עבידתי', והימים האלו נזכרים ונעשים, ולכן, בכל שנה ושנה בכ"ה באלול חוזר וניעור החידוש דבריאת העולם יש מאין כמו בכ"ה באלול בפעם הראשונה). וי"ל בדרך אפשר, שגם חידוש החיות שבכ"ה באלול קשור עם ר"ה, כי חידוש זה הוא מצד ההמשכה דר"ה הקודם. אלא שזהו מה שנמשך כבר בסדר השתלשלות. ונוסף לזה נמשך בר"ה זה אור חדש, כמבואר באגה"ק עה"פ תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, שבכל שנה ושנה יורד ומאיר אור חדש ומחודש שלא הי' מאיר עדיין מעולם כו', שזהו אור שלמעלה מהשתלשלות, בחי' זה.

לענינו של ר"ה מתחיל כבר בשבת שלפני ר"ה (שבו אמר רבינו הזקן מאמר הנ"ל), כידוע שבו מברך הקב"ה בעצמו את חודש תשרי (ובכח זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה), וברכתו של הקב"ה היא אתם נצבים היום גו', דהיום קאי על ר"ה, שהוא יום הדין, וכמ"ש ויהי היום גו', ותרגם והוה יומא דדינא רבא,

לא228
ומ"מ, אתם נצבים, קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין [וענין זה הוא בכל עשר הדרגות שבבנ"י (שהם כנגד הע"ס), ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך60], דזהו ברכתו של הקב"ה בשבת מברכים חודש השביעי, שהוא המשובע והמשביע ברוב טוב על כל השנה. ומזה יומשך שתהי' שנה טובה ומתוקה, שנת מנוחה, שנת ברכה, וילכו מחיל אל חיל, ועד לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יהי' הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו', ועד ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.