Toras Menachem·Vol. 73 (5733·Part 4)·Shabbos Parshas Re'eh·Shabbos Mevarchim Elul 5733תורת מנחם·עג - שנת תשל"ג - חלק רביעי·ש"פ ראה·מבה"ח אלול·ה'תשל"ג

א155
בס"ד. ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)

גלדודי ודודי לי הרועה בשושנים. ומבאר בלקו"ת (בדרושים שנדפסו בפ' ראה), שאני לדודי ודודי לי ר"ת אלול, והרועה בשושנים, דשושנה יש בה תליסר עלין כנגד י"ג מכילין דרחמי, קאי על י"ג מדות הרחמים שמתגלים מר"ח אלול עד אחר יוה"כ, שהם מ' יום (שנרמזים בד' יודי"ן שבס"ת אני לדודי ודודי לי) שעלה משה רבע"ה למרום לקבל לוחות האחרונות, ואז הוא בחי' עת רצון, שהרי עליהם נאמר כימים הראשונים, מה ימים הראשונים ברצון כו' [ומזה מובן גודל מעלת כל ימי חודש אלול, החל מיום הראשון של הארבעים יום, שכולם מציאות אחת, שאז הוא בחי' עת רצון, שבו מתגלים י"ג מדות הרחמים, שזוהי מעלה גדולה ונפלאה. ומה גם שנוסף על ענין התגלות י"ג מדה"ר, שקשור עם ענין התפלה, ישנו גם ענין התורה, שזהו"ע י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם]. וממשיך בלקו"ת, ולהבין זה, כי למה הם ימי החול ואינם יו"ט כו' [ויש להוסיף, שהשאלה היא גם בנוגע לשבתות שבחודש אלול, שאינם מצד העילוי דחודש אלול, אלא כיון שבאים לאחר ששת ימי החול, דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת]. ומבאר, אך הנה יובן ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין [ויכולים, ומזה מובן שעושים כן בפועל] כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה כו' ואח"כ בבואו להיכל מלכותו כו', וכך הענין עד"מ בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה.

הלהבין בענין המשל למלך בשדה דוקא (דכיון שזהו משל שבתורה, הרי כל הפרטים שבמשל צריכים להיות מדוייקים), דלכאורה, כשם שבקצה הא' דהמשל אומר ובלכתו העירה כו' ואח"כ בבואו בהיכל מלכותו כו', היינו, שאינו מסתפק עם ענין העיר, אלא מוסיף הענין היותר נעלה דהיכל מלכותו, כמו"כ בקצה הב' דהמשל הול"ל למלך (לא רק בשדה, אלא גם) במדבר, שהוא למטה יותר מענין השדה, להיותו מקום אשר לא ישב אדם שם, שאין לו שייכות כלל להאדם (כפי שמבאר ענין המדבר במאמר זה גופא). והרי מצינו שגם במדבר נמצא המלך, וכמו שלפני בואם אל ארץ נושבת היו בנ"י ארבעים שנה במדבר, המדבר הגדול והנורא גו', ואעפ"כ הי' ארון ברית ה' נוסע לפניהם [ובפרטיות יותר, הנה נסיעתם במדבר עם הדגלים כו' היתה באופן דכאשר יחנו כן יסעו, שהענין דויסעו הוא במדבר כפי שהוא מצ"ע, והענין דויחנו הוא באופן שעושים מהמדבר גופא מקום מושב]. וע"פ ביאור הבעש"ט שכל אחד מישראל עובר במשך ימי חייו את מ"ב המסעות שבמדבר עד לירדן יריחו, מובן, שענין זה ישנו גם עתה כו'. ומכ"ז מובן שגם במדבר נמצא המלך, וא"כ, צריך להבין מהו טעם הדיוק במשל למלך בשדה דוקא.

זצריך להבין מ"ש הרועה בשושנים, שענין הרועה קשור עם מרעה צאן, דלכאורה, כיון שחודש אלול הוא זמן נעלה ביותר, להיותו כימים הראשונים, שהיו כמו קודם חטא עה"ד, שהרי במ"ת פסקה זוהמתן (הזוהמא שהטיל הנחש כשבא על חוה), א"כ הול"ל לשון שמורה על השייכות של אב לבנו, שהיא שייכות נעלית יותר מהשייכות של רועה לצאנו, וכדאיתא במדרש (ומובא בדרושים) שישראל אומרים להקב"ה הוא לי לאב ואני לו לבן, הוא לי לרועה ואני לו לצאן, והרי הענין דאב ובן הוא נעלה יותר מהענין דרועה וצאן, וכיון שישראל הם בנים למקום, כמ"ש בפרשתנו בנים אתם לה' אלקיכם, הול"ל גם כאן לשון השייך לאב ובן, ומדוע נאמר הרועה (בשושנים), ששייך לצאן דוקא.

טהענין הוא, דהנה, העבודה דחודש אלול היא מלמטה למעלה, שזהו"ע אני לדודי ודודי לי (ולא כמו חודש ניסן, שעליו נאמר דודי לי ואני לו, מלמעלה למטה), והעבודה היא לתקן כל הענינים הבלתי רצויים שהיו במשך השנה, שזהו כללות ענין המדבר, ארץ לא זרועה, שהם המעשים והדיבורים והמחשבות אשר לא לה' המה כו'. ועז"נ ובקשתם משם, כי, לשון זה הוא דבר שיכול ממש להראות עליו באצבעו אשר יאמר עליו כי הוא זה, ואי אפשר לומר כך רק על הקב"ה כו', אבל מקום ומשכן הקליפות נקרא שם, כלומר, עמוק מאד למטה. וזהו אשר לא ישב האדם שם, שאין זה מקומו של אדם העליון, ובמילא אין זה גם מקומו של האדם דלמטה, איש ישראל, כי כל מציאותו היא להיות קשור עם הקב"ה, וכמבואר ברמב"ם שאפילו מי שיצרו הרע אנסו לעשות עבירה כו' הנה גם הוא רוצה לעשות כל המצוות כו', וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו, אלא כיון שיש ענינים שאיבד שם, ויתירה מזה, שפגם במחשבה דיבור ומעשה, מצד יצרו הרע שאנסו, לכן צריך לילך לשם לחפשם כו', דהיינו שיפשפש במעשיו כו', כדי לתקנם, וע"י שמתקנם נעשים הענינים שלו.

יאהדיוק במשל למלך שנמצא בשדה דוקא, ולא במדבר, כי, מדבר אינו מקומו של אדם, אשר לא ישב אדם שם, ועד שאפילו צרכי האדם לא נמצאים שם, משא"כ בשדה, הנה אע"פ שמקומו של האדם הוא בעיר דוקא ולא בשדה, הרי בשדה ישנם עכ"פ צרכי האדם, ששם צומח הלחם שלבב אנוש יסעד, ובזה נכללים גם ניצוצות קדושה שמלובשים בלחם, שעז"נ לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, ולכן, מלך לשדה נעבד, שגם המלך צריך להשדה. ולכן, עבודתם של ישראל, שכללותה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, עיקרה (לא במדבר, אלא) בשדה דוקא, שזוהי כללות העבודה בעניני

יב158
הרשות דוקא, אבל לא במדבר [וכמו שלולי חטא עה"ד לא הי' ענין המדבר כלל, ואעפ"כ הי' גם אז חילוק בין הפרי לקליפה, אלא שענין הקליפה הי' באופן ששומר לפרי], ואדרבה, הענינים שנמצאים במדבר צריך להוציאם משם כו', ודוקא בשדה מקבלים את פני המלך. ומה שמצינו לפעמים שהמלך בא גם למדבר, הרי זה לצורך המלחמה עם המנגדים אליו כו', ומובן, שלא בא אל הנמצאים שם כדי שיקבלו פניו בתור מלך כו', שענין זה שייך רק כשבא לשדה במדינה שלו, ששם מקבלין פניו בתור מלך.

ידבכתוב (אני לדודי ודודי לי) הרועה (בשושנים), שענין המרעה הוא בשדה דוקא (ולא בעיר), ושייך בצאן דוקא, שבהם ישנו ביטול פשוט יותר מאשר אצל בן לאב שיכול להיות באופנים שונים כו'. דהנה, השייכות דאב ובן היא ע"י ענין האהבה (כפי שרואים גם בפועל), וזהו גם מה שבתיבת אהבה ישנם אותיות אב. ואף שאהבה הוא מלשון אבה, שהו"ע הרצון, הרי זהו רצון כפי שהוא בציור של מדת האהבה, אלא שזוהי אהבה עצמית. משא"כ רועה הוא אותיות רעוה, שהו"ע הרצון (רעוא), אלא שזהו כפי שענין הרצון הוא בלשון תרגום, אך דוקא מצד היותו בלשון תרגום, הרי זה באופן דאת דכא ושפל רוח, שעז"נ מרום וקדוש אשכון, והיינו שדוקא ע"י הביטול ה"ה מגיע לעצמות ומהות כו'. וזהו סדר הדברים במדרש, שבתחלה נאמר הוא לי לאב ואני לו לבן, ולאח"ז מוסיף ענין נעלה יותר, הוא לי לרועה ואני לו לצאן, כי, מצד הביטול דצאן מגיעים לבחי' העצמות כפי שהוא מצד עצמו, למעלה מכפי שיש לו שייכות באופן של אב כו'.

טזהרועה בשושנים, דהנה, בענין המרעה בשדה יש גם ענין של עשב, אמנם כאן נאמר הרועה בשושנים דוקא, דשושנה יש בה תליסר עלין, כנגד י"ג מכילין דרחמי, שהם המתגלים בר"ח אלול.

יז159
והענין בזה, שבי"ג מדה"ר גופא יש ג' אופנים, שהרי גם במשך כל השנה אומרים ויעבור ה' על פניו וגו' ומזכירים י"ג מדות הרחמים, אבל זהו רק כפי שהם בבחי' חיצוניות המלכות, ואילו בחודש אלול מאירים י"ג מדות הרחמים כפי שהם בפנימיות המלכות דאצילות. וזהו גם שהמשכת י"ג מדות הרחמים שבכל השנה הם רק הרחמנות על חיי הגוף, אבל י"ג מדות הרחמים המאירים בחודש אלול הם הרחמים על חיי הנפש כו', כי, התגלות י"ג מדה"ר שבכל השנה היא מבחי' חיצוניות המלכות שנקראת גופא, אבל באלול שאז התגלות י"ג מדה"ר לחיי הנשמה, הרי זה מבחי' פנימיות המלכות דאצילות. אמנם כ"ז הוא עדיין בחי' המלכות, שנקראת שדה. ולמעלה מזה הם י"ג מדה"ר הנמשכים ומתגלים ביוהכ"פ, שזהו כפי שהמלכות עולה עד הכתר. ועוד ענין בדיוק הרועה בשושנים, דשושנה אינה שייכת לענין האכילה, שעיקרה בשביל הגוף, אלא הו"ע הרפואה, שהוא נעלה יותר מענין האכילה, ועיקרה לפעול על הנשמה, אבל כיון שבישראל קשור הגוף עם הנשמה, וגם הגוף הוא גוף קדוש, הרי זה פועל רפואה גם בהגוף. וענין זה שייך לחודש אלול, שבו צ"ל עבודת התשובה, שהו"ע הרפואה, כמארז"ל גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם.

יטאני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, שזהו ענינו של חודש אלול, שבו מתגלים י"ג מדה"ר, אלא שהגילוי בחודש אלול הוא כמשל המלך בשדה, ולאח"ז באים לשלימות הגילוי די"ג מדה"ר ביוהכ"פ, ועד שבאים לתפלת נעילה שאז נמצאים בנ"י עם המלך באופן דאנא ומלכא בלחודוהי. ומזה נמשכת אח"כ השמחה בשמע"צ ושמח"ת. וכל זה נמשך אח"כ על כל השנה.