Toras Menachem·Vol. 73 (5733·Part 4)·Shabbos Parshas Mattos-Masei Sicha·Shabbos Mevarchim Menachem-Av 5733תורת מנחם·עג - שנת תשל"ג - חלק רביעי·שיחת ש"פ מטות-מסעי·מבה"ח מנחם-אב·ה'תשל"ג

א86
בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בא. בנוגע לשבת מברכים מנחם-אב יש מנהג בכמה קהילות שעושים בו שינויים לגבי שבת מברכים דשאר חדשי השנה, בגלל הענינים הבלתי-רצויים שאירעו בהתחלת החודש ("חמשה דברים אירעו את אבותינו .. בתשעה באב כו'"). אבל במנהגי חב"ד לא מצינו מנהג זה, אלא מתנהגים בו כמו בכל שבת מברכים דשאר חדשי השנה, ולא עוד אלא שמוסיפים בשמחה (בכדי לשלול מנהג הנ"ל).

גוטעם הדבר – לפי ששבת "אין עצב בה", ולכן, גם אם יום השבת הוא בזמן שבו אירעו ענינים בלתי-רצויים כו', אסור שיהי' בו ענין של עצב כו', ועד שמצינו אפילו בנוגע לשבת חזון, שבתשעת הימים, שרבינו הזקן לא הי' משנה בגדי השבת לגבי שאר שבתות השנה (ולא כפי שנהגו כמה גדולי ישראל לשנות בגדי השבת), ועאכו"כ בנוגע לשבת מברכים מנ"א שלפני ר"ח, בודאי שאין לעשות בו שינויים משאר שבתות השנה.

דב. ויש להוסיף, שהנהגה זו היא לא רק מצד ענין השבת, אלא גם מצד ענינו של חודש מנ"א:

הובהקדמה – שהתורה היא "תורת אמת", ואמיתית ענין האמת הוא באופן שהאמת היא בכל הפרטים שבו, כמודגש בשם "אמת" (כידוע ששם הדבר מחי' את הדבר שנקרא בשם זה), כדאיתא בירושלמי בנוגע לג' האותיות דתיבת אמת: "אל"ף רישי' דאלפא ביתא, מ"ם באמצעיתה (כאשר מונים גם את האותיות הסופיות מנצפ"ך), תי"ו בסופה, לומר כו'", שזה מורה שבכל מקום שנמצא הרי הוא באותו אופן, והיינו, שבכל הפרטים שבו חדורה האמת.

ו87
ולכן, בהכרח לומר, ששלילת ענין העצבות ע"י ההוספה בשמחה בשבת מברכים מנ"א היא בכל הפרטים שביום הש"ק זה, והיינו, לא רק מצד ענין השבת שבו, ש"מעלים" על ענינו של חודש מנ"א, אלא גם מצד ענינו של חודש מנ"א שבו.

זג. וענין זה מתאים עם המנהג בכל תפוצות ישראל שקורין את חודש אב בשם "מנחם אב" (ומקדימים הענין ד"מנחם" לפני "אב"):

חהשם "מנחם" – לא מצינו בשאר החדשים, אפילו לא בחודש ניסן, ששמו מורה על ענין הנס (ולכן היתה יצי"מ בחודש ששמו – שמורה על תוכנו – ניסן), כי אם בחודש אב דוקא.

טוהרי הענין ד"מנחם" מורה על עילוי גדול יותר מענין ה"נס" (ענינו של חודש ניסן) – כי, ענין הנס שולל ומבטל ("ברעכט") הנהגת הטבע, והיינו, שלא ניכר בזה העילוי שאלקות (שלמעלה מהטבע) נמשך בטבע; ואילו הענין ד"מנחם" הוא, שאפילו במקום שבו אירע ענין הפכי, ממשיכים את ענין הנחמה, שזהו עילוי נעלה ביותר – כפי שאלקות שלמעלה מהטבע נמשך בעניני הטבע.

יוענין זה מביא לדרגא נעלית יותר בעבודה – שהרי ענין הנחמה הוא כלשון הכתוב "וינחם ה'", היינו, שמתחרט ממה שעשה קודם, ועכשיו יעשה באופן טוב יותר, והו"ע התשובה, שלאחרי החטא מתחילה עבודה חדשה באופן של הוספה לגבי המעמד ומצב שלפני החטא.

יאוכן הוא בחודש מנ"א, שדוקא לאחרי הענינים הבלתי-רצויים כו' באים לעילוי גדול יותר:

יבאיתא במשנה "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב". ולכאורה אינו מובן: מהו היו"ט המיוחד שבט"ו באב?! – ישנו אמנם העילוי דחמשה עשר בחודש שבו "קיימא סיהרא באשלמותא", אבל עילוי זה ישנו גם בכל החדשים, ועאכו"כ בט"ו בניסן, יום ראשון של חג הפסח, וט"ו בתשרי, יום ראשון של חג הסוכות, וא"כ, מהי המעלה המיוחדת של ט"ו באב?!

יגאך הענין הוא – שדוקא בגלל הענינים הבלתי-רצויים שאירעו

יד88
בתשעה באב, נעשה הענין ד"קיימא סיהרא באשלמותא" בחמשה עשר באב בעילוי גדול ביותר, "כיתרון האור מן החושך", עד כדי כך ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב".

טוומכל זה מובן, שענין השמחה שצ"ל בהוספה בשבת מברכים מנ"א הוא לא רק מצד ענין השבת, אלא גם מצד ענינו של חודש מנ"א.

טזד. ובזה גופא – יכול להיות העילוי של חודש מנ"א באופן נעלה יותר:

יזובהקדים – שבענין הרפואה מצינו ב' אופנים: (א) שלאחרי שישנו מצב של חולי, נותנים רפואה כדי שיבריא, ואז נעשה עילוי גדול יותר, כמאמר הרופאים שלאחרי שאדם מתרפא מחולי אזי נעשה גופו מוגן מהחולי יותר מכמו שהי' לפנ"ז, (ב) שלא ממתינים עד שיחלה ואז ירפאוהו, אלא באופן של הקדמת רפואה למכה, והיינו, שהעילוי של הרפואה שבא בדרך כלל לאחרי המכה, נותנו הקב"ה גם ללא המכה, כך, שהרפואה שוללת את החולי מלכתחילה, כמ"ש "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (מלכתחילה) כי אני ה' רופאך".

יחוכשם שהדברים אמורים בנוגע להקב"ה, "אני ה' רופאך", כן הוא גם בנוגע לכל אחד מישראל – להיותו "חלק אלקה ממעל ממש", וידועה תורת הבעש"ט שהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו, ולכן יש אצלו ענין הנצחיות, כמארז"ל "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" – שבכחו לפעול העילוי דהקדמת רפואה למכה, ולהמשיך את העילוי שיש ברפואה שלאחרי המכה, ללא מכה.

יטוכפי שמצינו בנוגע לעבודת התשובה, כמארז"ל "אדם עבר עבירה כו' מה יעשה ויחי', אם הי' רגיל לקרות דף אחד, יקרא ב' דפים, לשנות פרק אחד, ישנה ב' פרקים וכו'", כפלים מכמו שהי' לפנ"ז – שבשביל עילוי זה אין צורך לעבור עבירה ח"ו בפועל, אלא יכולים מלכתחילה להוסיף כפלים בלימוד התורה, כך, שענין התשובה הוא ע"ד ש"קוב"ה אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא".

כ89
ועד"ז בנוגע למעלת חודש מנחם-אב – שעכשיו אין צורך לעבור את כל הענינים הבלתי רצויים של היפך הבנין כו', אלא מיד בשבת מברכים יכולים לבוא כבר לענין היותר נעלה דמנחם-אב, באופן ש"כל המחלה גו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך".

כאוכן תהי' לנו בתוככי כלל ישראל בנוגע לפועל בשנה זו – שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

כב* * *

כגה. דובר כמ"פ שיש ענינים שהם בשוה בכל שנה ושנה, ויש ענינים שבהם יש חידוש ושינוי משנה לשנה. והחידוש המיוחד בקביעות שנה זו בנוגע לשבת מברכים מנ"א הוא – שקריאת התורה היא בפרשיות מטות-מסעי.

כדאבל עיקר החידוש הוא בנוגע לפ' מטות, כי, פ' מסעי קורין בכל שנה בחודש מנ"א עצמו (שבו נרגש כבר ענין הגלות כו'), ועכ"פ בשבת מברכים מנ"א (שיש לו שייכות עם ענין הגלות, אלא שזהו באופן ששבת אין עצב בה), ואילו החידוש בקביעות שנה זו הוא שבשבת מברכים מנ"א קורין גם פ' מטות.

כהובהקדים – שענין קרה"ת בשבת הוא גילוי דבר ה' שמתגלה עתה, ולהיותו דבר ה', הרי הוא פועל פעולתו תמיד, מבלי הבט על מעמדו ומצבו של היהודי שקורא בתורה, אפילו יחיד, פשוט שבפשוטים, שלומד כמה תיבות (ואפילו אות אחת) בתורה, ועאכו"כ בקריאת התורה ברבים (שבה חוזרים ומברכים ברכת התורה לפני' ולאחרי', נוסף על הברכה בהתחלת היום, בברכות השחר), ופרשה שלימה – שבע עליות ומפטיר. וכיון שכן, הרי בודאי שיכולים וצריכים ללמוד הוראה מהפרשה שקורין בתורה.

כוו. והנה, בכל פרשה יש כמה ענינים,

כז– במכ"ש ממה שמצינו שרבי עקיבא הי' דורש תילין תילין של הלכות אפילו על קוץ אחד בתורה [ומזה מוכח שביכלתו של כל אחד מישראל לעשות כן, ורק מצד קוצר המשיג אין זה בא בפועל], ועאכו"כ בנוגע לפרשה שלימה בתורה –

כח90
אבל לכל לראש יש ללמוד הוראה משם הפרשה – שנקראת (לא ע"ש התיבה הקודמת: "ראשי", ואפילו לא "ראשי המטות", כי אם) "מטות", כי, השם מורה על תוכן הדבר שנקרא בשם זה, וכיון שכל הפרשה נקראת בשם "מטות", היינו, שעל כל ענין שבפרשה אומרים שענין זה הוא בפרשת מטות, הרי מובן, שנוסף על הענין הפרטי שבו, יש לו שייכות לענין ד"מטות", שזהו שם הפרשה.

כטובנוגע ללימוד משם הפרשה גופא, שיכול להיות בששים ריבוא אופנים בכל אחד מד' חלקי התורה פשט רמז דרוש וסוד (כידוע מדברי האריז"ל שכיון שכל אחד מששים ריבוא בנ"י שייך לכל ד' חלקי התורה, הרי מובן, שיכול להיות בכל אחד מהם ששים ריבוא אופנים) – יש לבאר לכל לראש את ההוראה באופן המובן לכל אחד מישראל שיש לו שייכות לקריאת התורה, כולל גם מי שלא ידע מאי קאמר, שגם הוא עולה לתורה ומברך ברכת התורה.

לז. "מטות" – בפשטות – קאי על השבטים.

לאאך צריך להבין: מדוע נקראים כאן (ועד"ז במקומות נוספים) בשם "מטות", ולא כפי שנקראים בכ"מ בשם "שבטים", "שבטי ישראל", "שבטי י"ה", וכיו"ב?

לבויובן בהקדם החילוק בין "שבט" ל"מטה" – ש"שבט" הוא ענף של אילן שמחובר לשרשו באילן, או שנחתך מהאילן זה עתה, כך, שיש בו עדיין החיות של האילן, ולכן הוא עדיין רך ואפשר לכופפו; ואילו "מטה" הוא לאחרי משך זמן שנפסקה יניקתו מהאילן, ונתייבש ונעשה חזק וקשה.

לגובנוגע לחוזק וקושי של "מטה" – יש ב' קצוות: מחד גיסא, מצינו שענין ההכאה הוא במטה*, כמארז"ל "במה מייסרים את הכסיל

לד91
– במטה, שנאמר ושבט לגו כסילים"; ולאידך גיסא, המטה מסייע למי שקשה לו לילך ברגליו, שיוכל להשען על המטה ועי"ז יוכל לילך, ועד להליכה מחיל אל חיל.

לה*) אף שמצינו בכ"מ הכאה בשבט, ויתירה מזה, מצינו הכאה גם בדברים.

לוח. וענין זה שייך במיוחד לשבת מברכים חודש מנ"א, שבקביעות שנה זו קורין בו (גם) פ' מטות:

לזבנוגע לחודש אב – רואה יהודי שני הפכים:

לחמחד גיסא – מודגש בחודש אב שמלבד זאת ש"אתם המעט מכל העמים", נמצאים בנ"י במעמד ומצב ש"גלינו מארצנו",

לטונוסף על הגלות בגשמיות, הרי זה גם מעמד ומצב של ניתוק מהמקור כו' (בדוגמת ה"מטה" שניתק ממקורו באילן), כיון שכללות ענין הגלות הוא כמשל המלך ששולח את בנו לגלות, והיינו, שאע"פ שבן המלך הוא בתכלית הקירוב אל המלך יותר אפילו משר הכי נכבד, מ"מ רצון המלך הוא לשלחו לגלות, ודוגמתו למעלה (שהרי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"), שאע"פ שבנ"י הם בתכלית הקירוב להקב"ה (אפילו בשעת החטא כו') יותר ממלאכים הכי עליונים, מ"מ רצה הקב"ה לשלוח אותם לגלות,

מ[והיינו, שענין הגלות אינו מצד שליטת הגוי ח"ו, שהרי ליהודי אין מה להתפעל מגוי כו', אלא רק בגלל שכן הוא רצונו של הקב"ה. וענין זה נוגע גם לגאולה, שלא תועיל שום השתדלות בדרך הטבע להוציא את בנ"י מהגלות (ואדרבה: יש אזהרה "שלא יעלו ישראל בחומה כו'"), אלא הגאולה תהי' באופן שלמעלה מהטבע – ע"י הקב"ה בעצמו; בנ"י יכולים רק להתפלל להקב"ה שיחליט לקיים כבר את היעוד "קץ שם לחושך", ולשוב בתשובה, שאז "מיד הן נגאלין"].

מאולאידך גיסא – דוקא חודש אב נקרא בשם "מנחם", ובאופן שמקדימים "מנחם" ל"אב", היינו, שכל המציאות של חודש אב (שמורה על הגלות כו') היא ענין הנחמה (גאולה).

מב92
וב' קצוות אלו מודגשים גם בשבת מברכים מנ"א – כי, כל הענין של שבת מברכים קשור עם ענין הגלות, שכיון שבזמן הגלות לא יכולים לקדש את החודש ע"פ הראי', כפי שהי' בזמן שביהמ"ק קיים, לכן מברכים את החודש בשבת שלפני ר"ח, זכר לקידוש החודש בזמן שביהמ"ק הי' קיים; ואעפ"כ, הרי זה שבת מברכים חודש מנחם-אב, שבו מודגש ענין הנחמה, שזהו מעמד ומצב שלמעלה מגלות כו'.

מגולכאורה: איך מתאימים ב' קצוות אלו?!

מדוהביאור בזה – ע"פ ההוראה מפ' מטות, שאע"פ שענין ה"מטה" מורה על הניתוק ממקורו, מ"מ, דוקא עי"ז נעשה בו חוזק ותוקף שאין ב"שבט" שמחובר לאילן; ועד"ז בנוגע לענין הגלות, שאע"פ שבנ"י נמצאים במעמד ומצב של ריחוק מאלקות, נותן להם הקב"ה תוקף מיוחד שיוכלו להתגבר על כל הקשיים כו'.

מהותוקף המטה הוא – כפי שנאמר למשה "ואת המטה גו' תקח בידך אשר תעשה בו את האותות", היינו, שזהו "מטה" שעל ידו מראה הקב"ה אותות ומופתים לעיני כל עמי הארץ, ועד לאות ומופת של יציאת בנ"י מהגלות באופן ש"ביד חזקה יגרשם (פרעה) מארצו".

מוט. ובענין זה יש גם הוראה בעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל:

מזכאשר יהודי עוסק בעניני העולם, החל מאכילה ושתי', שבהם הוא דומה לבהמה, וכן בשעה שיוצא לעולם כדי לעסוק במשא ומתן כו', הנה בשעת מעשה הוא אמנם במעמד ומצב של "מטה", שלא נראה בו ענין של חיות, והוא מרוחק ומנותק מאלקות; אבל ביחד עם זה, יש לו תוקף של "מטה", כך, שביכלתו לפעול גם בעולם כו', ובאופן שלא זו בלבד שאינו מתפעל מהגוי, אלא אדרבה, הוא פועל על הגוי להיות במעמד ומצב ד"ויראו ממך", כפי שמצינו בנוגע לתפילין, שעי"ז נעשה הענין ד"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".

מחועוד ענין בזה – שתוקף המטה צריך להיות לא רק בנוגע לעצמו, אלא באופן ד"ואהבת לרעך כמוך", היינו, לעזור גם לזולת שיוכל להשען עליו כו'.

מט93
י. ועפ"ז מובנת השייכות של שבת מברכים מנ"א לפ' מטות – שהענין ד"מטות" מורה על ב' הקצוות שבחודש זה, שגם בזמן הגלות נותן הקב"ה לבנ"י את התוקף הדרוש שיוכלו להתגבר על הגלות, ולפעול את ענין הגאולה.

נוהסדר בזה – שקריאת פ' מטות היא בשבת מברכים שלפני ר"ח מנ"א, להורות שבכח ענין המטות יכולים לברך את החודש (לאחר קריאת התורה) באופן של "מנחם אב".

נא* * *

נביא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר משה אל ראשי המטות וגו'.

נג* * *

נדיב. כרגיל ללמוד פירוש רש"י בפרשת השבוע – לבאר אמיתית הכוונה בפירושו, או לבאר מדוע רש"י לא מפרש ענין מסויים, שבזה רואים הדיוק בפירוש רש"י באופן שלא חסר ולא יתיר.

נהובנוגע לפרשתנו – יש להתעכב על מ"ש בסוף פרשת נדרים "אלה החוקים אשר צוה ה' את משה וגו'", והיינו, שענין הנדרים נקרא בשם "חוקים".

נווצריך להבין:

נז"חוקים" – הם המצוות שאינם מובנים בשכל, וכפי שפירש רש"י לפנ"ז (בפ' חוקת) על הפסוק "זאת חוקת התורה", "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחרי'".

נחואינו מובן: היכן מצינו בנדרים ענין שלמעלה מטעם ודעת?!

נטהציווי "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" – מובן ע"פ שכל, דכיון שישנו הציווי "מדבר שקר תרחק" (כמ"ש לפני פרשתנו), הרי מובן בשכל הפשוט שצ"ל קיום הבטחה, ובפרט "נדר לה' .. לאסור אסר על נפשו"53.

סוכן בנוגע לנדרי אשה, שבעלה יכול להפר אותם – הרי זה מובן ע"פ שכל, ע"פ מ"ש כבר לפנ"ז "והוא ימשול בך". ועד"ז בנוגע לנדרי

סא94
בת, שאבי' יכול להפר אותם – כיון שהיא ברשות אבי', עד כדי כך שיכול לשדכה ולהשיאה על כל משך ימי חיי' (כפי שמצינו בלבן שהיתה לו בעלות לשדך ולהשיא את בנותיו ליעקב), ועאכו"כ שיש לו בעלות עלי' להפר את נדרי'.

סבלכאורה אפשר לומר – כפי שדובר פעם – שאמנם כללות ענין הנדרים מובן ע"פ שכל, אבל פרטי הדינים שבזה – כמו ש"החכם בלשון התרה ובעל (ואב) בלשון הפרה .. ואם חלפו אין מותר ואין מופר", וכן שההפרה צ"ל דוקא "ביום שמעו", ועוד כמה פרטים – אינם ע"פ שכל, אלא הם בגדר חוק, ולכן נאמר "אלה החוקים גו'".

סגאבל באמת אי אפשר לומר כן (ולפלא, שלמרות שעברו שבע שנים מאז שנתבאר כן, הנה עד היום הזה לא העירו על כך), שהרי מצינו ריבוי מצוות שכללות הענין מובן בשכל, ופרטי הדברים אינם מובנים ע"פ שכל, ואעפ"כ אינם נקראים בשם "חוקים", אלא בשם "משפטים".

סדולדוגמא: "אם עבד יגח השור או אמה כסף שלושים שקלים יתן לאדוניו" – שכללות חיוב תשלום עבור הנזק, מובן ע"פ שכל, אבל הפרט שהתשלום הוא "שלושים שקלים", "בין שהוא שוה אלף זוז בין שאינו שוה אלא דינר", "גזירת הכתוב הוא", ואעפ"כ, אין זה בכלל ה"חוקים", אלא בכלל ה"משפטים", כיון שכללות הדין מובן ע"פ שכל.

סהועד"ז בנוגע לענין הנדרים: אע"פ שיש פרטי דינים שאינם מובנים ע"פ שכל, מ"מ, כיון שכללות הענין מובן ע"פ שכל, אין זה בגדר חוק, כיון שהעיקר הוא כללות הענין. וא"כ, אינו מובן מ"ש בסיום פרשת נדרים "אלה החוקים וגו'"?

סוומ"ש בילקוט בשם ספרי זוטא "מה הן החקים .. שעשה נדרים קלים כחמורים וכו'" – אין זה שייך לבן חמש למקרא, שאינו אוחז עדיין בלימוד הספרי עד שיהי' בן חמש עשרה שנה, כך, שרש"י לא יכול לסמוך על זה בפירושו לבן חמש למקרא.

סזיג. לכאורה אפשר לתרץ (ע"פ מ"ש הרא"ם בר"פ חוקת), שהכלל

סח95
ש"חוקים" קאי על סוג מצוות שאינן ע"פ שכל הוא רק כאשר תיבת "חוקים" נאמרה ביחד עם סוגים נוספים במצוות,

סט– כמו מ"ש באברהם "וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורתי", דכיון שנאמרו כמה לשונות, עכצ"ל ש"חוקותי" הם חוקים דוקא ולא משפטים, ועד"ז בפסוק "זאת חוקת התורה" בר"פ חוקת, וכן בפסוק "זאת חוקת התורה" שנאמר בפרשת גיעולי עכו"ם, שכיון שנאמרו ב' לשונות: "תורה" ו"חוקת", עכצ"ל ש"חוקת" הו"ע של חוק שאינו ע"פ שכל –

עאבל כשנאמרה תיבת "חוקים" בפני עצמה, כמו "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה", הרי זה שם כללי על כל המצוות (גם אלו שהם בסוג דמשפטים). וכמו בפסוק "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה גו'" שבסוף ספר ויקרא, שכולל את כל המצוות שבספר ויקרא, שביניהם יש גם חוקים, ואעפ"כ נקראים בשם כללי: מצוות.

עאועד"ז י"ל בנוגע לפסוק "אלה החוקים גו'" שבסוף פרשת נדרים, שכיון שנאמר רק הלשון "חוקים", אין הכוונה שענינים אלו שייכים לסוג של חוקים דוקא, אלא זהו שם כללי לכל סוגי המצוות.

עבאבל באמת אי אפשר לתרץ כן, כי, בהתחלת הפרשה נאמר "זה הדבר אשר צוה ה'", ועפ"ז הי' הכתוב צריך לומר בסיום הפרשה "אלה הדברים", וכיון שהכתוב משנה ומדייק "אלה החוקים גו'", עכצ"ל, שהכוונה היא ל"חוקים" דוקא, שאינם ע"פ שכל.

עגועפ"ז נשארת השאלה היכן מצינו בנדרים ענין של חוקים?!

עדוכיון שרש"י אינו מתעכב על זה, עכצ"ל, שרש"י כבר הבהיר זאת באיזהו מקומן, או שאין צורך לבאר כיון שמובן מעצמו. וכפי שיתבאר לקמן.

עהיד. בנוגע להערות אאמו"ר – הנה על הזהר דפרשת השבוע אין הערות, אבל בהערות על הזהר דפ' שלח מובא ענין השייך לפ' מטות, ש"במלחמת מדין, הקב"ה אמר נקום נקמת בני ישראל, ומשה אמר נקמת הוי'".

עוובהקדים – שענין זה דורש ביאור גם ע"פ פשוטו של מקרא,

עז96
ולכן מפרש רש"י "לפי שעמדו כנגד ישראל נחשבו הם כאילו עמדו כנגד הקב"ה".

עחולהעיר, שרש"י לא מפרש כפירוש התרגום ש"נקמת ה'" היינו "עמא דה'", דכיון שתחילה נאמר "נקמת בני ישראל", הנה אם גם כאן היא אותה כוונה, למה שינה הכתוב לומר "נקמת (עמא ד)ה'", ולכן מפרש רש"י שכוונת הכתוב להוסיף ש"נחשבו הם כאילו עמדו כנגד הקב"ה".

עטוכל זה – ע"פ פשוטו של מקרא; אבל ע"פ פנימיות התורה מבאר אאמו"ר ש"הקב"ה חפץ ומדקדק על כבודן של ישראל יותר מכבודו, ומשה בהיפך, מדקדק על כבודו של הקב"ה יותר מכבודן של ישראל".

פוהנה, בנוגע לזה ש"הקב"ה חפץ ומדקדק על כבודן של ישראל יותר מכבודו", מציין אאמו"ר: "ועיין .. לקמן באדר"ז דרפ"ח רע"א", ששם מדובר אודות ירבעם בן נבט, "דהוה מקטר ומפלח לע"ז, וקוב"ה אוריך לי', וכיון דאושיט ידי' לקבלי דעדו נביאה, אתייבש ידי', דכתיב ותיבש ידו וגו', ועל דפלח לע"ז לא כתיב, אלא על דאושיט ידי' לעדו נביאה .. קוב"ה בעי ביקרא דילן כו'".

פאויש להוסיף ולהביא דוגמא גם בנוגע להנהגת משה (שכך צריכה להיות גם הנהגת בנ"י) ש"מדקדק על כבודו של הקב"ה יותר מכבודן של ישראל" – ממה שמצינו בתורת המגיד על מאמר המשנה "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", שהתפלה צ"ל על כובד ראש של השכינה (שנשבר ונדכה מזה שהשכינה שבראשו אינה בגילוי כו'), היינו, שהחסרון דלמעלה כביכול נוגע לו יותר מאשר החסרון שלו.

פבכלומר: בקשתו בתפלה על בני חיי ומזוני רויחי, דירה נאה, פרנסה טובה ונחת אמיתי מבניו ובנותיו, היא, לא בגלל שאיכפת לו שחסר לו בזה, אלא בגלל שהחסרון בזה מפריע לו להתמסר יותר לעבודת ה'.

פג[ולהעיר, שהסיבה לכך שהחסרון בענינים אלו מפריע לו לעבודת ה', היא, בגלל שחסר אצלו בענין ד"אתה חונן לאדם דעת", כי, אילו הי' לו דעת כדבעי, לא היו ענינים אלו תופסים מקום אצלו שיפריעו בעבודתו, ורק בגלל שחסר אצלו בענין הדעת, חושב שחסר לו בענינים

פד97
שנמנו לאחרי ברכת חונן הדעת, כמו ברכת השנים (שהיא ברכה כללית) וכיו"ב].

פהובכל אופן, רואים מכאן שיהודי צריך לדקדק על הצורך שלמעלה יותר מאשר צורך עצמו. ודוגמתו בנדו"ד, שמשה אמר "נקמת ה'", לפי ש"מדקדק על כבודו של הקב"ה יותר מכבודן של ישראל".

פוטו. אך עדיין צריך להבין:

פזאיך יתכן שמשה – ש"שכינה מדברת מתוך גרונו" – שינה מדברי הקב"ה שאמר לו "נקום נקמת בני ישראל"?!

פחוגם אם רצה לדקדק על כבודו של הקב"ה – הי' צריך לומר תחילה "נקום נקמת בני ישראל", ואח"כ להוסיף גם בנוגע לכבודו של הקב"ה – "נקמת ה'"?

פטוכמו בתפלה, שגם כאשר הכוונה היא בנוגע לכובד ראש דלמעלה, הרי לכל לראש ישנו ענין התפלה כפשוטו, בנוגע לצרכי האדם, ולאח"ז ניתוסף גם הכוונה בנוגע לכובד ראש דלמעלה.

צוכפי שיתבאר לקמן.

צא* * *

צבטז. בנוגע ללשון הכתוב בסוף פרשת נדרים "אלה החוקים וגו'":

צגרש"י פירש כבר בהתחלת הפרשה מ"ש "וידבר משה אל ראשי המטות": "למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות", ומזה מובן, שלשיטת רש"י, ענינם של ראשי המטות בשייכות לנדרים הוא לצורך הפרת נדרים, ולא כדי לסייע לעשות נדר (להביע לו יישר כח, ולומר שממנו יראו וכן יעשו).

צדולכאורה הרי זה היפך השכל לגמרי:

צהענינו של נדר "לאסור אסר על נפשו"53 הוא – שיהודי מקבל על עצמו להוסיף בהתקשרותו עם הקב"ה ע"י קיום הציווי "קדושים תהיו וגו'" "והתקדשתם וגו'", "קדש עצמך במותר לך", והיינו, למעט בהתעסקות בענינים גשמיים כו'.

צוועפ"ז אינו מובן מהו הטעם שענינו של החכם הוא להפר את הנדר

צז98
– דלכאורה איפכא מסתברא: על ראשי המטות (חכם) לחזק החלטות ולעודדם ביראת שמים ותומ"צ וכו', וכאן – הפכו: הוא מקדש עצמו, וראשי המטות מתירים לו?!

צחוכיון שעיקר ענינה של פרשה זו – שראשי המטות הם אלו שמפירים את הנדרים – הו"ע שאינו מובן כלל ע"פ שכל, לכן נאמר בסיום הפרשה: "אלה החוקים וגו'".

צטיז. ויש להוסיף ולבאר הענין שדוקא חכם מתיר את הנדר:

קתכלית הכוונה היא – לא לפרוש מענינים גשמיים, אלא דוקא להתעסק עמהם, כדי לבררם ולזככם, עי"ז שמנצלים אותם ע"פ תורה.

קאוזהו גם מה שמצינו שמיד לאחרי שרבינו הזקן מאריך באגה"ת בגודל מעלת ענין התעניות והסיגופים כו', ע"פ "מ"ש בספרי המוסר ובראשם ספר הרוקח וס' חסידים" – ה"ה שולל זאת בנוגע ל"דורותינו אלה", ומסיק ש"לכן נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה".

קבוטעם הדבר, כיון שתכלית הכוונה היא לעסוק בבירור וזיכוך הענינים הגשמיים דוקא, וכידוע תורת הבעש"ט על הפסוק "כי תראה חמור שונאך וגו'", שחומר הגוף – "חמור" – הוא "שונאך", ובשעה שצריך לעסוק בעניני תומ"צ ה"ה ישן... "רובץ תחת משאו", ואינו רוצה לעסוק בזה, ואעפ"כ, צ"ל העבודה באופן ד"עזוב תעזוב עמו", לברר ולזכך את הגוף כו'.

קגועפ"ז מובן הטעם שענין הפרת נדרים הוא דוקא ע"י חכם, "ראשי המטות" – שזוהי הנתינת כח למלא את הכוונה של בירור וזיכוך הענינים הגשמיים.

קד*

קהיח. דובר אודות "מיהו יהודי", ובין הדברים אמר:

קוצריך לעמוד על כך שגיור מוכרח להיות דוקא ע"פ "דבר הוי' זו הלכה" (גם אם בגלל זה יחרפוהו בראש כל חוצות...), ובלשון הכתוב

קז99
בהתחלת פרשת השבוע: "זה הדבר (מראה באצבעו ואומר זה) אשר צוה ה'".

קחואם משנים מה"הלכה" – אין זה "דבר הוי'", אלא היפך דבר ה'; ואלו שמשנים כו', הנה ככל שתגדל מעלתם כו', אינם יכולים להקרא "ראשי המטות", שלהם אומר משה "זה הדבר אשר צוה ה'", במכ"ש מזה שאפילו יהודי פשוט הי' מתפטר מהכסא במצב כזה!

קטוכפי שמצינו בנוגע לשלמה המלך, שלאחרי כל העילויים שנאמרו עליו, עד ש"וישב שלמה על כסא ה'", שפירושו, שהי' מכוין לפסוק הלכות ע"פ רצון ה', הנה אם ירצה לבטל ח"ו קוץ א' בתורה, אומר הקב"ה: "שלמה (שאתמול אמרו עליו כל המעלות) ואלף כיוצא בו, יהיו בטלין, וקוצה ממך איני מבטל"!

קייט. דובר גם אודות ה"המצאה" החדשה – שאכן צריך לתקן את החוק, ומבטיחים לעשות זאת, אבל יש לדחות זאת עד לאחרי הבחירות... (שזמנם לאחרי חודש אלול, חודש התשובה, לאחרי ר"ה, שבו מכתירים את הקב"ה למלך על כל העולם, ולאחרי יוהכ"פ שבו מכים "אשמנו כו'", ומבטיחים שלא ישובו לכסלה עוד...), וכהסיפור הידוע על א' שהחליט לחזור ליהדות, אבל לדחות זאת עד לאחרי חג הפסח... ולעת-עתה אין לעשות דבר!

קיאוהגע עצמך: בתחילה אמרו שהחוק הנוכחי הוא "הישג דתי", ואילו עכשיו סותרים את עצמם, באמרם, שצריך לתקן את החוק (אלא שיש לדחות זאת כו').

קיבועוד ועיקר – שגם לאחרי שמבטיחים שלאחרי הבחירות ידרשו לתקן את החוק, הנה באסיפה חשאית מחליטים שבפועל יכנסו לקואליציא ללא תנאים, ובלבד שיקבלו את ה"כסאות"!

קיגכך היא דרכם – שאומרים דבר בחשאי, ולאחרי שנודע הדבר, אזי מכחישים זאת; וגם לאחרי שישנו פסק-דין, מכחישים זאת וכו'. וחושבים, שכיון שיש להם כסף – מתרומות שניתנו בעת אמירת "כל נדרי" – הרי הם "בעלי-בתים" לעשות כל מה שרוצים!...

קיד100
וכמדובר כמ"פ ש"לאו עכברא גנב אלא חורא גנב", והיינו, שהאשמים בדבר הם אלו שעומדים מסביב ושותקים!

קיהכ. דובר גם אודות המצב בירושלים העתיקה (ועד"ז בחברון, למרות שגם הגוי מודה ששייכת לבנ"י), שלאחרי שנתנה הקב"ה לבנ"י באופן נסי, אומרים יהודים שצריכים להראות ששם חיים יהודים יחד עם גויים (ערבים), אבל בפועל, שוטרים יהודיים לא מניחים ליהודים להתיישב שם (בה בשעה שבירושלים החדשה מניחים לערבים להתיישב, ועד שיש בה יותר ערבים מאשר בירושלים העתיקה),

קיוועוד זאת, שבונים שם בתי-תיפלה – לא רק לערבים, אלא גם לנוצרים (אף שמספרם מועט ביותר), שזהו"ע של עבודה-זרה, ואח"כ יוצאים משם "מסיונרים" לכל העולם!

קיזכא. דובר גם אודות הענין ד"נקום נקמת בני ישראל גו'"69 (ובאופן ש"לא נפקד ממנו איש") שהיא "נקמת ה'"70,

קיח– כיון שהקב"ה אומר ש"כל הנוגע בהן [כל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', שהרי "אע"פ שחטא ישראל הוא", ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון] כאילו נוגע בבבת עינו", "עינו" דייקא, שיש בזה חומר אפילו ביחס ללב, שאפילו נגיעה חיצונית בעין גורמת יסורים ומבלבלת הראי' –

קיטובהתאם לכך צריכים גם בנ"י לנקום "נקמת ה'", ולשלול ענין של ע"ז כו'.

קכ* * *

קכאכב. היות ונמצאים אנו בשבת מברכים החודש מנחם אב, הרי עתה הזמן לדבר ולעורר ע"ד הענינים השייכים לחודש זה. ואפילו אלה שכבר עושים בזה ובזריזות הדרושה – הרי אמרו חז"ל דמזרזים למזורזים (ואפילו ליהושע בן נון):

קכב101
בפסוק "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה" – הסיום והחותם דהפטרה האחרונה שבשבתות דבין המצרים – מבאר אדמו"ר הזקן שמשפט הוא ענין התורה (כתרגומו ע"פ "כמשפט הראשון" – כהלכתא קדמייתא), וצדקה היא כללות כל המצוות.

קכגוכיון שכל הענינים תלוים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות – צריך להוסיף בחודש מנחם-אב בשני ענינים הנ"ל: בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור (כמדובר כמ"פ בשנים האחרונות).

קכדכג. והוספה והדגשה מיוחדת בשנה זו,

קכה– שהיא שנה השביעית, "שבת להוי'", והקדמה ל"מקץ שבע שנים גו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו' ובניהם אשר לא ידעו גו'" –

קכובענין החינוך, ובמיוחד של תינוקות (ילדים וילדות) שלא הגיעו עדיין לגיל מצוות, שבהם המעלה ד"הבל שאין בו חטא" – לחנכם בחינוך כשר ובחינוך על טהרת הקודש. וידועה תקנת יהושע בן גמלא – "שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה וכל עיר ועיר", ואמרו על זה שעי"ז "זכור לטוב", ושאלמלא תקנה זו "נשתכחה תורה מישראל".

קכזויש להשתדל להביא ולהכניס לחינוך זה ילדים וילדות בריבוי הכי גדול. – בשכונה שניתן לפעול ולהכניס מאה ואחד ילדים אין להסתפק, ח"ו, במאה.

קכחועל של פועל באתי: אלו שכבר עסקו בזה – בודאי ימשיכו, אלא – ביתר שאת ויתר עוז, ואלה – שמאיזו סיבה שתהי' – עדיין לא עסקו בזה, צריכים להתחיל בזה במרץ עכשיו – בעצמם (בגופם

קכט102
ובנשמתם), וגם לפעול על אחרים להשתתף בזה ולעשות בזה, ולשתף ולהכניס יותר ויותר ילדים וילדות, יותר בכמות ויותר באיכות.

קלוכל המקדים הרי זה משובח. ואין לדחות לאחר זמן, אפילו לא לרגע אחד. ולהעיר, אשר אף שרגע אחד הוא – הרי פעולה האמורה היא דבר שבקדושה, ונעשה ענין נצחי, כמבואר בתניא: "ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד".

קלאוכל זה יהי' מתוך שמחה וטוב לבב,

קלבויה"ר שיקוים בכל העוסקים: "מי שיש לו מנה רוצה מאתים כו' רוצה ד' מאות", כיון שהמאתים כבר ישנם, ומוסיף ורוצה ומוסיף ועושה, והולך מחיל אל חיל.

קלגואין לדאוג מאין יהי' הממון לההוצאות הקשורות בכהנ"ל – מאחר ובודאי יובטח ע"י נדיבי לב, ושיתנדבו בשמחה, ושמחה פורץ גדר.

קלדכי כיון שהחינוך דבניו של מקום הוא ענין שהקב"ה ציווה עליו, הרי "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות", ובודאי לא יחסר כסף, ויכולים לקבץ ולהכניס ילדים וילדות בלי הגבלה כלל. וידוע מחז"ל: "קצובים – חוץ מהוצאת בניו לת"ת".

קלהכד. האמור לעיל – הוא בנוגע לעבודה עם הזולת, אבל נצטווה כאו"א "ומבשרך לא תתעלם" – גם בקשר עם ציווי הקודמו: "כי תראה ערום (בתורה ומצות) וכיסיתו" – (נוסף על הנ"ל לימוד עצמו) – דבר נכון וטוב הוא, שבכל מקום שם יש "כולל" (לאו דוקא כולל השייך לחב"ד, אלא כל מקום בעולם שיש שם "כולל"), יוציאו לאור קובץ חדושי תורה – בנגלה ובחסידות, ובהקדם הכי אפשרי, בכדי שיוכלו מיד ללמוד בהם. ונעשה עי"ז ת"ת דרבים.

קלוועד"ז בנוגע לישיבות – שהאברכים דכתות הגבוהות, בודאי שייכים להוציא לאור קובצי חדושי תורה, ואפילו כתות הקטנות, ביכלתם עכ"פ להקשות ולשאול בפלפולא דאורייתא, ולהוציא לאור ענינים אלה.

קלז103
ואף תלמידים הקטנים ביותר, הרי כיון ששנה הבאה היא שנת "הקהל", בו כתוב113 "הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו'" – עליהם לדרוש ממוריהם (ובלשון חז"ל: "הטף – שכר למביאיהם") שיוסיפו בשעורים הנלמדים אתם, וכן שיוסיפו בענינים אותם יוכלו ללמוד (אחר השיעור) בעצמם.

קלחודבר נכון וטוב הוא שהקובצים יצאו לאור קודם ר"ח אלול (ועכ"פ – לאמצע חודש אלול), בכדי לסיים בזה שנת השמיטה (וכמבואר בספרים שאחד מטעמי השמיטה הוא בכדי שבנ"י יוכלו להוסיף בלימוד התורה מתוך מנוחה), אבל באופן ש(ע"י הזריזות בהנ"ל) לא לפגוע בשלימות הדבר.

קלטוע"י כל זה נזכה לאופן לימוד התורה דימות המשיח, ויקויים היעוד "ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ועד לקיום היעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

קמויקויים הכתוב בפרשתנו: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", וע"פ הדיוק בלקו"ת במ"ש מסעי לשון רבים, שבכל מסע ומסע היתה יציאה מארץ מצרים, ועד"ז בגלות האחרונה – שהוקשה לגלות מצרים,

קמאעד שבאים ל"ירדן ירחו", הגילויים דלעתיד לבוא, והנאמר במשיח "והריחו ביראת ה' וגו'", שיהי' "מורח ודאין", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.

קמב* * *

קמגכה. בנוגע לביאור בהערות אאמו"ר על הזהר – ובהקדם המדובר כמ"פ שבגלל הצמצום בנייר ודיו הוכרח אאמו"ר לכתוב בקיצור הכי נמרץ, וסמך שכל השאר יתפסו לבד. ובנוגע לעניננו:

קמד104
בודאי לא שינה משה רבינו ח"ו מדברי הקב"ה, אלא כן הוא סדר המשכת הענינים בתורה – שתחילה ישנה ההמשכה באופן ד"וידבר ה' אל משה", ששם הרי זה באופן ד"נקום נקמת בני ישראל", ואח"כ כאשר ההמשכה היא באופן ד"וידבר משה אל העם", אזי מגיעים למעלה יותר, שנעשית גם "נקמת הוי'".

קמהוהענין בזה:

קמוהחילוק בין הציווי למשה והדיבור אל בנ"י הוא ע"ד החילוק כפי שהתורה היא באצילות וכפי שהיא בבי"ע (כידוע מ"ש בכתבי האריז"ל בענין "על תורתך – באצילות, שלמדתנו – בבריאה", שלכן מתחילה התורה באות ב', כנגד עולם הבריאה).

קמזוהסדר בזה, שתחילה ישנו הענין ד"וידבר ה' אל משה" – כפי שמשה (ובנ"י) עומד(ים) בעולם האצילות; ולאח"ז ישנו הענין ד"לאמר" – כפי שההמשכה מוכנה לירד לבי"ע; ולאח"ז "וידבר משה אל העם" – כפי שההמשכה יורדת בבי"ע, ושם גופא – למטה ביותר, "אל העם", מלשון עוממות, שהם דברים נפרדים כו' [אע"פ שמדובר אודות בנ"י כפי שהם בדרגת צדיקים, כהמשך הכתוב70 "החלצו מאתכם אנשים" – "צדיקים", שלכן היתה המלחמה באופן ש"לא נפקד ממנו איש"99], ועד כפי שנמשך בעולם כולו.

קמחוהחילוק שביניהם – שכאשר ההמשכה היא רק בעולם האצילות, אזי יכולים לפעול רק הענין ד"נקמת בני ישראל", ולא "נקמת ה'"; ורק כאשר ההמשכה היא גם בבי"ע, אזי יכולים לפעול (לא רק הענין ד"נקמת בני ישראל", אלא) גם הענין ד"נקמת ה'".

קמטויש לבאר זה ע"פ הכלל ש"כל הגבוה יותר יורד למטה יותר", שלכן, דוקא כאשר ההמשכה היא למטה ביותר, אזי יכולים לפעול הענין ד"נקמת ה' במדין", היינו, שגם למטה מטה ביותר נמשכת אחדות האמיתית, ופועלת ענין השלום לא רק בפמליא של מעלה אלא גם בפמליא של מטה.

קנכו. וענין זה צריך לפעול גם בנוגע להנהגת בנ"י למטה:

קנאלכל לראש – שצריכים לעמוד בתנועה של אהבת ישראל,

קנב105
כמבואר בדרך מצותיך, והיינו, שענין האחדות שנמשך מלמעלה למטה פועל שלילת וביטול ("דאַלאָי") כל הענינים של פירוד כו', ואין כאן המקום להאריך בזה, כיון שכבר נתבאר הענין בד"ה החלצו לרבינו הזקן136, ובארוכה בד"ה החלצו לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע עם הערות כ"ק מו"ח אדמו"ר.

קנגוכן בנוגע להתעסקות בהפצת המעיינות חוצה – שמתפשטים ע"י משה רבינו שבדורנו – בכל העולם, עד שהעולם כולו יהי' מלא עם המעיינות של תורת החסידות.

קנדועי"ז פועלים את ענין הגאולה, שאז יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה24, ובפרט בעמדנו בשבת מברכים חודש מנ"א, שבו נמשכת הברכה באופן של "ישועה ונחמה, ונאמר אמן", ועד לאופן שלאחרי הגאולה יאמרו "אודך ה' כי אנפת בי" (מצד ריבוי הטוב שיומשך אז), ובקרוב ממש.

קנה[בסיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

קנוכיון שמחר יכולים עדיין לאכול בשר ולשתות יין וכו' – הנה בהמשך להתוועדות זו ישתדלו לערוך מחר התוועדות גדולה מתוך "שטורעם". ועי"ז יפעלו פריצת כל הגדרים, ועד "יעלה הפורץ לפנינו".

קנזונתן שיירי המזונות והיין עבור ההתוועדות, ואמר, שתהי' בשמחה וטוב לבב.

קנחלאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

קנט______ l ______